להסתפק בלפיד?

אין לי מוזה לכתיבה פוליטית בכלל. כבר די הרבה זמן  האמת. אולי מאז הבחירות. בודאי שמאז הרכבת הקואליציה. בטח שמתם לב לירידה בהיקף הכתיבה לבלוג שלא לומר באיכותה. האם גם אני סובל מדיכאון של אחרי בחירות? או שאולי חלילה גם אני התייאשתי מהפוליטיקה הארצישראלית? לא, עדיין לא תמצאו אותי אומר ש"כולם אותו דבר" ו "ממילא שום דבר לא ישתנה". אני עדיין מאמין בפוליטיקה, באידאולוגיה, במוסר, במנהיגות – ואני עדיין מתעצבן בכל פעם שאני שומע את המונח "פוליטיקה חדשה" שמשמעו בישראל 'בואו נלך על אנשים חסרי דעה (לכאורה) אבל עם כוונות ממש טובות (לכאורה) כי זה הדבר היחידי שמשנה'. אני עדיין מאמין בשמאל וימין ומתנגד לתפיסת המפלגה החדשה כחברת ניהול שרק צריכה להחזיק את העסק שלא יתפרק ומנהיגיה נבחנים כמו מנכל"ים שמדווחים לדריקטוריון (הציבור?) אחת לרבעון על ההצלחות של החברה בהתאם לתחזית.

אולי אני בעצם קצת מיואש בדיוק בגלל זה אבל. השיח של "פוליטיקה חדשה", או פוליטיקת הפייסבוק, השתלט כולו על המרחב הציבורי מאז הבחירות. התקשורת המסורתית התמסרה לחלוטין לתפיסה החדשה ורוב הדיון ה"אידיאולוגי" עבר לרשתות החברתיות תחת אותם כללים מעצבנים: המנכ"ל (יאיר לפיד) מפרסם דו"ח או הודעה והדבר מעורר תגובות פייסבוק מפה ועד מחרתיים. פתאום כולם נהיים מומחים בסוציולוגיה, סטטיסטיקה וכלכלה. בוחנים את ההתבטאות האחרונה של מר התבטאויות בזכוכית מגדלת ומתחילים לשתף. יומיים אחר כך מתחילות לבוא תגובות הנגד של מצדדי המנכ"ל החדש שתוקפות את המבקרים. פעילי המחאה החברתית של לפני שנתיים תמיד דיברו על הרצון להוריד את הפוליטקה לרחוב. הנה לכאורה הם קיבלו את מבוקשם.

אלה שזו לא באמת הזירה שבה מתרחשת הפוליטיקה. אין דבר כזה פוליטיקה חדשה, בטח שלא בשיתופים בפייסבוק. הפוליטיקה האמיתית נשארת באותה רמה שבה היא תמיד היתה. בנימין נתניהו הוא עדיין ראש הממשלה. דעת הקהל היא חשובה, אבל היא חשובה בדיוק כפי שהיא היתה בעשורים האחרונים. המדיום השתנה קצת, אולי מהירות התגובה, אבל שום דבר מהותי מעבר לזה. יאיר לפיד מתחזק עכשיו, אולי נפגע, אבל מה שברור זה שהוא מושך אש מממשלת נתניהו ומרדים לחלוטין (וסופית) את השמאל בישראל שפעם עוד רצה בשלטון.

האם אשמה בכך גם שלי יחימוביץ? יכול מאוד להיות. ההתמקדות בנושאי הכלכלה פועלת בנתיים כחרב פיפיות כנגד השמאל האידיאולוגי שאותו היא בקשה להציל. המעמדות הכלכליים הנמוכים לא באים לשמאל, והמרכז הגיאוגרפי הבורגני קונה את המסרים הכלכליים של לפיד הרבה יותר מאת המסרים של יחימוביץ. מעניין שבנתיים המעבר יותר ויותר לדיון כלכלי ופנים חברתי (בחברה היהודית) דוקא מעצים את הימין הפוליטי בישראל. המעמדות הנמוכים ממשיכים בתמיכה עדתית במפלגות שמרניות וקסנופוביות, והאוכלוסיה העמידה, המשכילה והחילונית נוטשת את השמאל לטובת קואליציה עם "אדוני הארץ" של הימין המתנחלי.

האם אנחנו אמורים להסתפק ברעיון שהמאבק הפוליטי העתידי יהיה בין יאיר לפיד וגלעד ארדן על ראשות הממשלה? איזו תקווה מעוותת זה נותן לשמאל הפרגמטי בארץ שרואה בסטאטוס קוו הניאו-שמרני והמיליטראסיטי בישראל סכנה לחברה הישראלית?

אז אין לי באמת מה לכתוב. אין לי פתרונות היום, אני מתקשה לחשוב על תסריטים אופטימיים. אולי הם עוד יבואו. בחיפוש אחר השראה מצאתי דברים שכתבתי כאן בבלוג לפני כמעט שלוש שנים. אסיים בהם גם הפעם בלי לשנות (כמעט) מילה:

"בנימה זו הבלוג מתחיל במבצע חדש מעכשיו ועד הבחירות בעוד שנתיים- מישהו לרוץ איתו? דרוש מנהיג כריזמטי לשמאל. קריטריונים: א. ינהיג שמאל ריאליסטי ויהווה אלטרנטיבה לימין של ביבי וברקלפיד. ב. יש לו יכולת למשוך מצביעים מהימין בדרך כזו או אחרת. ג. יש לו סיכוי לנצח פריימריז פנימיים במפלגה גדולה או להיות מספיק טוב בשביל להקים אחת בעצמו ולנצח. הסיכויים הם 1 ל7 מיליון. בין המוצאים יוגרל עתיד המדינה. בהצלחה."

על מה לפיד צריך להילחם? (פוסט אורח)

פוסט אורח מאת: עידן פרומקין*

כשמסתכלים על תוצאות בחירות 2013 מנקודת המבט של גוש המרכז-שמאל, הן בהחלט משמחות מאוד. רק קולות החיילים מנעו תיקו בין גושי, ומפלגתו של יאיר לפיד, יש עתיד, אמורה להוות את העוגן של כל קואליציה עתידית. אחרי ארבע השנים הנוראיות של ממשלת הימין, קולו של הרוב השפוי עתיד להישמע ביתר שאת בממשלה ה-33. לא עוד כניעה בפני החרדים, לא עוד התבטלות בפני הימין הקיצוני.

האמנם? אני נמנה על אילו שחושבים שצריך לתת הזדמנות אמיתית ליאיר לפיד בדרכו החדשה בתור שר בממשלת ישראל, ורף הצפיות שלי מן הממשלה הבאה עלה פלאים. לשמחתי, אנשיו של לפיד, בעיקר הרב שי פירון והעיתונאי לשעבר עופר שלח, חוזרים חדשות לבקרים על התנאים של יש עתיד לכניסה לקואליציה: ראשית, חוק גיוס שיוויני, או מה שנקרא שיוויון בנטל. שנית, ממשלה קטנה של 18 שרים בלבד (בניגוד ל-30 שרים וסגני שרים שיש בממשלה היוצאת). ואחרון, חזרה למשא ומתן על פתרון קבע עם הפלשתינאים. אין ספק שאם יתמלאו שלושת התנאים הללו, ובמיוחד הסעיף האחרון והחשוב ביותר, ניתן יהיה לומר שישראל חוזרת לשפיות. אך האם אלו התנאים אשר יממשו את האידיאולוגיה העומדת בבסיסה של יש עתיד, הדאגה למעמד הביניים הישראלי?

השיוויון בנטל הגיוס לצה"ל הוא כמובן מטרה ראויה, אך כפי שרז כתב כאן בעבר – יותר מועיל היה אילו השליטה של הרבנים החרדים על בני הישיבות הייתה מבוטלת והם היו מורשים לצאת למעגל העבודה. כמו כן, הדרישה להקטנת מספר השרים בממשלה היא חיובית אמנם, אך גם פופוליסטית. העלות השנתית של ממשלה גדולה היא בערך 60 מיליון שקלים בלבד. כן, בלבד, מכיוון ש- 60 מיליון שקלים הם כסף קטן מתוך התקציב השנתי של מדינת ישראל העומד על כ-300 מיליארד שקלים. יש לי תחושה שיאיר לפיד ילמד בקרוב שפוליטיקה היא אמנות הפשרה, וכי לפעמים צריך להקריב מטרות קטנות כדי להשיג חשובות יותר. אז על מה אם כן על יאיר לפיד להילחם מתוך הקואליציה?

הריכוזיות במשק הישראלי הינה אולי הרעה החולה הגדולה שבו. על פי דו"ח של הבנק העולמי משנת 2009 12%~ משווי השוק הישראלי מוחזק בידי פירמידות שליטה, ו-23%~ משווי השוק הישראלי מוחזק בידי חברות החזקה. ריכוזיות זו באה לידי ביטוי בענפי הבנקאות, שוק הרכב, המזון ועוד. מכיוון שעודף ריכוזיות מוביל להעדר תחרות ולעליית מחירים לא מוצדקת, תופעה זו נושאת על גבה את עיקר יוקר המחייה בישראל שהוציא מאות אלפי אנשים לרחוב בקיץ 2011.

כתוצאה מקמפיין אינטנסיבי של עיתון דה מרקר, הוקמה באוקטובר 2010 הוועדה להגברת התחרותיות במשק, או בשמה העממי יותר- ועדת הריכוזיות. כפי שנכתב בדו"ח הסופי של המלצותיה להלן המנדט שניתן לה:

"על הוועדה הוטל לבחון את מבנה המשק הנוכחי ואת מידת השפעתו על רמת התחרותיות והיעילות בפעילות המשק; היציבות הכלכלית וצמיחת המשק. בכתב המינוי נתבקשה הוועדה לבחון את סוגיית התחרותיות הענפית והמשקית במובנה הרחב, לאור התפתחותן של קבוצות עסקיות בישראל ולהמליץ לאור בחינה זו על  צעדי מדיניות אפשריים, על מנת להפוך את המשק לתחרותי ומשוכלל יותר וזאת בהתחשב בסטנדרטים  המקובלים בעולם."

בדו"ח הסופי כותבת הועדה על חשיבותה של התחרות להקטנת יוקר המחייה הישראלי והגדלת יציבותו של המשק, ומכריזה כי המלצותיה "צפויות לקדם את התחרותיות במשק, לשפר את יעילות הקצאת המקורות, לתרום תרומה חיובית ליציבותה של המערכת הפיננסית ולתמוך בצמיחה של המשק ורווחת הציבור בטווח הבינוני והארוך".

את המשמעות של תחרות אמיתית ראינו אך לאחרונה בענף הסלולר. בזכות הרפורמות של השר היוצא משה כחלון, אשר הגדילו את התחרותיות פלאים והיטיבו עם הלקוח, משפחה ישראלית ממוצעת עם 4-5 מכשירים סלולרים חוסכת מאות שקלים בשנה. ובכן, דין החשמל, הבנקים והמזון כדין הסלולר- ויישומן של המלצות הועדה אמור להגביר את התחרות ולהוריד את יוקר המחייה. כעת, תקועות המלצות ועדת הריכוזיות בכנסת והן עדיין לא הפכו לחוק. לא קשה לדמיין את הלובי האינטנסיבי של הטייקונים למיניהם כנגד הפיכת המלצות הועדה לחוק מחייב, והדבר כרוך בישומו של כוח פוליטי משמעותי. מכיוון שהממשלה מתחלפת, יש סיכוי סביר שההמלצות יזרקו לפח, ובכך אחד הכלים לשיפור המשק הישראלי ייגזל מן האזרח.

במצע הכלכלי של יש עתיד, כפי שמופיע באתר המפלגה, נכתב: '"יש עתיד" תומכת במסקנות ועדת הריכוזיות וקוראת לקיצור ההליך להפרדת הנכסים הריאליים מן הנכסים הפיננסיים בחברות הפירמידה'. אם כן, מדוע לפיד שם בראש סדר העדיפויות שלו את הקטנת הממשלה (כאמור, חסכון של 60 מיליון שקלים בשנה) לעומת חקיקה סופית של המלצות הועדה לריכוזיות אשר תוביל לחסכון של אלפי שקלים בשנה לכל משפחה בישראל, תגדיל את הצמיחה ותצמצם את הפערים החברתיים? מדוע לא שמענו את לפיד מדבר על ועדת הריכוזיות בשלל הראיונות שהעניק לתקשורת?

כדי להבין את מידת המחויבות של אנשי יש עתיד כלפי נושא זה, שלחתי באמצעות הפייסבוק שאלה לשי פירון ולעופר שלח בזו הלשון: "מהי עמדת יש עתיד בנוגע להמלצות ועדת הריכוזיות הממתינות על שולחנה של הכנסת לצורך הפיכתן לחוק?" שלח עוד לא ענה לי, בעוד שהתשובה של שי פירון הסתכמה ב:"שלום, אני לא בקיא בסוגיה זו." אמנם הח"כ העתידי פירון לא יכול להיות בקיא בכל הנושאים הציבוריים שעל הפרק, ואני מניח שעוד מספר רב של אנשים שולחים לו שאלות בכל יום, עדיין הייתי רגוע יותר אם מספר 2 במפלגה של לפיד היה חושב שנושא זה מצדיק את התעמקותו.

אל תטעו, מבחנה האמיתי של יש עתיד הוא העברת המלצות הועדה לריכוזיות בכנסת, כמקשה אחת וללא שינוים, כחוק מחייב. יאיר לפיד רוצה להיבחר לראשות הממשלה בבחירות הבאות, ובבואנו להחליט האם הוא הצליח או לא ביישום הבטחותיו לבוחר- זהו אחד הקריטריונים העיקריים למדידת הצלחתו.

* עידן מסיים בימים אלה תואר מסטר בביולוגיה במכון ויצמן.

תחזית פוליטאה להרכב הממשלה ה-33

ימים אלה של הרכבת קואליציה ראשונית, עוד לפני שמתחילות השיחות הרשמיות (ועדת הבחירות עדיין לא העבירה את התוצאות הסופיות לנשיא שעדיין לא הטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו), הם ימים של הרבה דיסאינפורמציה, מלחמה פסיכולוגית, ערפל קרב, והדלפות לתקשורת. המשחק הוא כפול ומשולש: כל מפלגה משחקת על כניסה או אי כניסה לקואליציה, על הכוח היחסי בתוך הקואליציה, על כוח השררה האבסולוטי (מספר השרים וזהותם), ועל הצגת "הישגים אידיאולוגיים" מיידיים בהסכם הקואליציוני. במקביל חברי הכנסת השונים הרואים עצמם מועמדים לתפקיד שר נלחמים מלחמה פסיכולוגית משלהם על שדרוג מעמדם, או חלילה נגד הדחתם. מכל האיומים, הדרישה של לפיד לממשלה קטנה היא זו שהכי מפחידה את שרי הליכוד. היום יש לליכוד 27 ח"כים על 15 שרים מתוך 30 בממשלה. בכנסת הנבחרת יש לליכוד (סיעת הליכוד ללא ישראל ביתנו) 20 ח"כים בלבד ויאיר לפיד מאיים בממשלה רזה (אני מהמר שיסגרו על 24 שרים). המשמעות היא שגם בניקוי השרים הפורשים (בגין, מרידור, איתן וכחלון) עדיין יהיו כמה שרי ליכוד שימצאו את עצמם מחוץ לממשלה. שלא לדבר על אלה שקיוו לשדרוג בממשלה החדשה ולא יקבלו אותו.

עכשיו נעבור לתחזיות שאינן מבוססות על שום היכרות אישית עם המעורבים בדבר. זה חשוב להגיד כי בכל העיתונים אנחנו קוראים על כל מיני שיקולים קואליציוניים שנובעים מיחסים אישיים כאלה או אחרים (ליברמן חבר של אריה דרעי, שרה לא סובלת את נפתלי בנט, וכדומה). אם נשפוט אבל רק על סמך ההצהרות האידיאולוגיות ועל מה שאנחנו יודעים על המוטיבציות האסטרטגיות של השחקנים החזקים אני מהמר על הקואליציה הבאה: ליכוד (20), יש עתיד (19), הבית היהודי (12), ישראל ביתנו (11), התנועה (6) וקדימה (2) – סה"כ קואליציה של 70 ח"כים שמתוכם לימין בראשות נתניהו יש רוב של 43 חברים.

הדבר הראשון שצריך להסביר הוא למה נתניהו, על אף האיבה האישית אולי, יעדיף בסופו של דבר את בנט על פני ש"ס בקואליציה כזו. כי אם נכניס לשם את ש"ס אז יהיו מי שיטענו שהימין הפך למיעוט בתוך הקואליציה שלו. נתניהו לא יכול להרשות לעצמו שהליכוד תהיה הסיעה הכי ימנית בקואליציה. המשמעות היא יותר מידי כאבי ראש מצד החזית הלאומית בתוך הליכוד. אם לעומת זאת בנט ואורי אריאל יושבים בתוך הקואליציה ומצליחים לחיות בעיקום אף עם (נגיד) הקפאה 2 או משהו כזה, אז מה תוכלנה להגיד ציפי חוטובלי, דני דנון ואופיר אקוניס (ראיתם איך הבאתי אותה במירב מיכאלי). למה לא גם וגם? גם ש"ס וגם בנט? נגיד ועברנו את המכשול האידיאולוגי, עדיין יותר שרים לש"ס משמעם פחות שרים לליכוד (בהנחה שלפיד יתעקש על ממשלה רזה) וזה כבר יהיה יותר מידי לחברים שהתרגלו לשלטון.

מהצד השני, מה עושה שם ציפי לבני עם התנועה תשאלו. התשובה היא כי יאיר לפיד צריך את ציפי לבני. הוא צריך אותה בדיוק מאותה סיבה שביבי צריך את בנט. לפיד צריך שמישהו יהיה יותר שמאלי ממנו בממשלה. עם לבני מצד אחד ובנט מהצד השני, נתניהו ולפיד יוכלו לשלוט בשקט ביחד באמצע ולתת ל"נערים" לריב ביניהם משני קטבי הקואליציה. נתניהו ולפיד, כמובגרים האחראים, ייקחו על עצמם את תפקיד המפשרים והמכריעים. אם האגף השמאלי לא יהיה מרוצה ממדיניות מסוימת, הלחץ התקשורתי ייפול על לבני להצטדק (במקום על לפיד) ואם הצד הימני יהיה לא מרוצה ממדיניות אחרת אז הלחץ ייפול על נפתלי בנט (במקום על ביבי). את הלחצים ואת ההאשמות יפנו לבני ובנט כלפי זה וזו, ונתניהו ולפיד יישארו נקיים.

ציפי לבני זכתה בשישה מנדטים בלבד. היא עומדת בראש סיעה לא הומגנית, חסרת כוח, ששניים מבכיריה מתנגדים לשותפות עם נתניהו. איך יאיר לפיד יכול בכל זאת להכניס אותה לתוך הממשלה? הפתרון לחידה פותר על הדרך דילמה נוספת ליאיר לפיד: עם סיעה ששווה בגודלה לליכוד, ושותפות בכירה בקואליציה, לפיד לא יכול להשאיר את שלושת התיקים הבכירים בידי נתניהו. ההיגיון הפוליטי המתבקש הוא לקחת את אחד התיקים לעצמו. אבל לפיד קצת מסונדל בתדמית של עצמו. בכלל לא בטוח שהוא רוצה או יכול להצטייר כעמיר פרץ חדש שנבחר על מדיניות הרווחה ולוקח את תיק הביטחון רק כי אפשר. לפיד יכול לפתור את הדילמה עם העסקה הבאה – ציפי לבני תקבל את תיק החוץ ובכך תסכים להיכנס לממשלה. הוא מצידו יותר לכאורה על תיק בכיר לטובת שורה של תיקים בינוניים אך חשובים ובראשם כל שלשת התיקים השניים בחשיבותם (משפטים, חינוך ופנים). הליכוד בעסקה הזו יקבלו שר אחד יותר מלפיד בנוסף לראשות הממשלה, אך יוותרו קצת בחשיבות התיקים אותם יקבלו.

ומה עם ליברמן? הוא יקבל ארבעה תיקים, כמו בנט. אבל לצערו הוא אינו יכול להתמנות לשר כבר עם הרכבת הממשלה בגלל שהתיק שעומד נגדו בבית המשפט. התזמון הלא נוח יכול להמשך שנים, מי כמו ליברמן יודע. אך לא הוא יהיה מי שיותר על עמדת ההשפעה והכוח. ליברמן ידרוש, ויקבל בשמחה מנתניהו, את תיק האוצר שיועבר בפיקדון (או מוטב אולי לומר נאמנות)  ליעקוב נאמן. נתניהו ולפיד יהיו מרוצים – מלאכת הקיצוצים האכזריים תיפול על מישהו מבחוץ לכאורה שאינו חבר כנסת ויכול לספוג את כל שנאות הציבור. וליברמן, דרך נאמן, יזכה בהשפעה ישירה על המשרד הכי חשוב בעבודת הממשל.

אם כן, הנה לפניכם ההימורים שלי להרכב ממשלת ישראל השלושים ושלושה. מיותר לציין שמדובר בהימורים גרידא שמבוססים על ההיגיון הפנימי שלי בלבד. יכול מאוד להיות שאף אחד מההימורים להלן לא יתברר כנכון. יש תיקים שקלים יותר לחיזוי (שר החינוך שי פירון) ואחרים שהם בגדר ספקולציות פרועות בלבד (עדי קול שרת הרווחה). אולי עוד אעדכן את הטבלה בעתיד, או מקסימום נשווה את התוצאה הסופית לזו ונראה כמה טעיתי. הערות מושכלות?

memshala33

בחירות 2013 – מה קרה

תוצאות הבחירות הן לא פחות ממדהימות. שתי הפתעות בחירות אדירות התרחשו שלשום, ושתיהן התבטאו במפלגה אחת – יש עתיד של יאיר לפיד. ההפתעה הראשונה היא העלייה הענקית של יאיר לפיד בסקרים. לפיד עלה ב-8 מנדטים שלמים בפחות מארבעה ימים. לשם השוואה הגמלאים (שנחשבו בזמנו הפתעה אדירה) עלו בארבעה מנדטים בממוצע (מ-3 בסקרים האחרונים ל-7), קדימה של ציפי ליבני עלתה גם כן בכארבעה מנדטים (מ-24 ל28), ואפילו טומי לפיד עם שינוי ב2003 לא קיבל יותר משלושה מנדטים לעומת הסקרים האחרונים. עלייה של שמונה מנדטים בשלושה ימים וחצי היא "הפתעת בחירות" בעוצמות שלא הכרנו.

אבל הפתעת הבחירות הפעם היא יוצאת דופן בעוד מובן, אולי עוד יותר דרמתי – לעומת שישה חודשים עם סטגנציה במצבי הגושים בסקרים, כל העלייה של לפיד בשבוע האחרון באה על חשבון גוש הימין. עד השבוע האחרון ממש היה הימין עם 65 מנדטים לפחות, ברוב תקופת הבחירות הוא נהנה משיעור ממוצע של 67-69 מנדטים לעומת גוש השמאל. גם בשבוע שעבר היו עוד שני סקרים (שהסתברו כנראה כפשוט לא נכונים) שנתנו לימין יותר מ-70 מנדטים. והנה ביום הבחירות תיקו בין גושי. טוב כמעט תיקו, התיקו החזיק מעמד יום וחצי, היום בבוקר פרסמה ועדת הבחירות המרכזית עדכון כך שבנט (וגוש הימין) עומדים לקבל מנדט אחד נוסף ל-12 מנדטים על חשבון רעם-תעל שירדו ל-4.

אני לא מתחמק מהתנצלויות. בטבלה למטה אפשר לראות את תוצאות האמת מול התחזית שלי מיום שישי בהתבסס על הסקרים. טעיתי (בהתאם למודל שבניתי על הסקרים) בגדול בכל הקשור ללפיד ולימין. אבל אפשר לראות שיש הסבר (לדעתי סביר) לטעות. במילים אחרות אני רוצה להגן על המודל ולטעון שאם מנקים את שמונת המנדטים של יאיר לפיד על חשבון הליכוד והבית היהודי – התחזית משישי הייתה לא רעה בכלל. יהדות התורה, התנועה, מרצ ובלד נחזו במדויק  (אפילו באחוזים שלא הופיעו בטבלה אבל שמורים אצלי יש דיוק מרשים במפלגות אלו למשל בפועל המודל חזה למרץ 5.7 ולתנועה 6.3 – כמעט בדיוק כמו בתוצאות הסופיות). בנוסף אמרתי שאם קדימה תצליח להיכנס לכנסת זה יהיה כנראה בהיפרש קטן, ועל חשבון העבודה וש"ס – שוב מתקזז יפה.

electionfinale-1

בנוסף אני די מתגאה בתחזית שנתתי למפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה. כאן מדובר היה חצי בניחוש מושכל ולמעט עלה ירוק שלהם נתתי הערכת חסר גדולה מאוד, יצא לי אני חושב ממש לא רע. לשיקולכם:

electionfinale-2

אגב, 7.1% של קולות למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה זה ממש ממש הרבה. גם בקנה מידה ישראלי וגם בקנה מידה בינלאומי. אבל לזה אקדיש פוסט נפרד וארוך עוד כמה ימים (כידוע יש לי חיבה מקצועית לנושא של אחוז החסימה, עבודת התזה שלי וכ"ו).

* אז מה קרה לנו כאן בכל זאת? איך אפשר להסביר את הפתעת הבחירות הגדולה והכפולה? לפני שבועיים וחצי כתבתי שאחת מהסיבות האפשריות לשינויים ביום הבחירות מהסקרים היא שיעור הצבעה סלקטיבי. "אנחנו יודעים ששיעורי ההצבעה ביום הבחירות נמוכים בהרבה מכמות האנשים שאומרים בסקרים שהם יגיעו להצביע. השאלה היא עד כמה מוטת אי ההגעה לקלפי על פי נטיה פוליטית. " וזו לדעתי הסיבה להפתעה הגדולה של הבחירות, והסיבה הזו היא אולי לא פחות מדהימה מההפתעה עצמה. שימו לב לאחוזי ההצבעה הבאים:

electionfinale-3

זוהי דוגמא מדפוס שחזר על עצמו בכל הארץ. במילים פשוטות, ברוב המעוזים של הליכוד-ביתנו היה שיעור ההצבעה נמוך מהממוצע, וברוב היישובים שבהם ניצח יאיר לפיד היה שיעור הצבעה גבוה מהממוצע. עולי רוסיה למשל לא הצביעו ליאיר לפיד במקום לליכוד-ביתנו, הם פשוט לא הלכו להצביע.

אני לא מתמחה בסוציולוגה – אבל על פניו לדעתי יש לנו כאן אפקט מעניין של ההמחאה החברתית. המחאה אולי לא שינתה את הדעות של הציבור ישירות, אבל היא הפכה אותו להרבה יותר מעורב. אחרי חרמות צרכנים, הגעה להפגנות עם הילדים, כתיבה פוליטית בפייסבוק – פתאום נהיה מגניב גם ללכת להצביע. אני מצביע בקלפי בשכונה חילונית בפתח תקווה, השנה (בשונה מאוד מ-2009) היה בכניסה לקלפי תור של אנשים צעירים. רובם הגיעו  זוגות ביחד, משפחות שלמות, עם הילדים. אני בטוח שכל אחד מהקוראים יכול למצוא בפייסבוק שלו תמונות של מכרים שהעלו את עצמם או ילדיהם מצביעים בקלפי. פתאום להצביע זה קול. אבל לא לכולם, אפקט המחאה החברתית הגיע באינטראקציה עם תמיכה מפלגתית: אם אתה תומך (על רצף ימין שמאל מדיני בטחוני כנראה) בימין אזי היה על המחאה החברתית אפקט שלילי על מידת ההתלהבות שלך מהצבעה. במילים אחרות, את הרצף האידיאולוגי בישראל לא הצליחו לשנות – לא היתה הצבעה כלכלית. אבל את ההתלהבות מהצבעה (שמתרגמת לגיוס, שיעור הצבעה, ופעילים) הצליחה המחאה לשנות בצורה סלקטיבית.

ולמה דוקא יאיר לפיד? למצביע הבורגני הממוצע, שלי יחימוביץ נתפסה כקומוניסטית או קשוחה מידי, לבני נתפסה לא רלוונטית, ואת נתניהו הוא לא סובל. הוא התלבט אולי להצביע לנפתלי בנט אבל בסופו של דבר החליט (בין השאר בזכות תעמולה של הליכוד) שהמפלגה של בנט מעט קיצונית מידי מדינית. מה שנשאר לו זה יאיר לפיד. בדיוק כמו תוכנית האירוח שלו בערוץ 2, יש עתיד היא מדורת שבט, המחנה המשותף הנמוך ביותר (במובן החיובי יחסית). מה שראינו ביום הבחירות הוא מה שיאיר לפיד מכיר כה טוב מהטלוויזיה: רייטינג גבוה.

בחירות 2013 – נושאים וחידות

נושא הבחירות

לכל מערכת בחירות יש "נושא". סוגיה, מדיניות, מאורע או אפילו התבטאות שזוכים למרב תשומת הלב התקשורתית ומעצבים את מרב השינויים האלקטוראליים במערכת הבחירות. בתחילת המערכת הנוכחית (איי שם בסוף חודש אפריל) שאלתי מה יהיה נושא הבחירות הפעם. הזכרתי כאפשרות את איראן (נתניהו), המחאה החברתית (יחימוביץ), והסכסוך הישראלי פלסטיני (בנט, ליבני). כל הנושאים הללו עלו והועלו במידה כזו או אחרת, אבל רק לנושא אחד אפשר לקרוא "נושא הבחירות" של בחירות 2013 בישראל: המערך המפלגתי. זה התחיל באיחוד של הליכוד עם ישראל ביתנו. אחר כך היה לנו את כחלון לא כחלון. ולבסוף הפיצול בשמאל תפס את מירב תשומת הלב. אם יש נושא אחד שהעסיק ומעסיק את כל התקשורת סביב הבחירות הוא הפיצול בגוש השמאל, אחדות נתניהו ליברמן והשפעתם על הימין. מנושא זניח, טקטי, נושא מערכי המפלגות הפך לנושא הבחירות עצמו. בכל פעם ששלי יחימוביץ, ציפי ליבני, יאיר לפיד או שאול מופז עולים לשידור הם נשאלים רק על דבר אחד: אחד על השני. תצטרף עם, תצטרף בלי, עם מי ישבת, למי הצעת, מדוע לא איחדת, למה לא הוזמנת, בבית של מי נפגשת, מדוע פרשת. המדיום (המפלגתי) הוא המסר (הפוליטי).

בנתיים בליכוד מנסים לעצור את הסחף למפלגות הימין האחרות בגלל מה שנתפס (בצדק) כבחירות גמורות. בוחר ימני אומר לעצמו שאם הוא רוצה להשפיע על מערכת הבחירות אזי ניתנה לו הזכות (בתור ימני תומך נתניהו) להשפיע ישירות על אופי הממשלה הבאה. זאת הוא יכול לעשות על ידי הצבעה למפלגה שאיננה הליכוד. אם הוא מעדיף קואליציה שבה ש"ס חזקה הוא יצביע לש"ס, אם קואליציה שיהיה לה יותר קשה לעשות מחוות פרגמטיות לעולם הוא יצביע בנט או אפילו עוצמה לישראל. אם הוא רוצה את נתניהו כראש ממשלה, אבל מעדיף סיכוי לקואליציה בלי החרדים הוא יצביע ליאיר לפיד או שאול מופז. לבוחר הימני יש המון אופציות והרבה יכולת השפעה.

מי יהיה בקואליציה?

נושא הקואליציה הבאה של נתניהו דומה לחידת היגיון מהסוג שנמצאת בבחינות הפסיכומטריות (יוסי גר קומה אחת מעל דני, דני לא גר בקומה התחתונה, דניאלה לא גרה בשכנות לאליהו, בבנין עשרים קומות, מי רצח את אליהו ומדוע).  המפלגות השונות ממהרות לצאת בהצהרות שונות ומשונות על ישיבה אפשרית בקואליציה עתידית ובכך מטפסות על עצים גבוהים. אם כולם יעמדו במילתם ואף אחד לא משקר עכשיו לבוחריו, הרי שקשה לראות איך תוקם כאן קואליציה אחרי הבחירות. ברור שמישהו עומד לאכזב את מצביעיו. אבל בואו קודם ננסה לענות אנחנו על החידה על פי ההצהרות הרשמיות של הפוליטיקאים בלבד:

השותפים הטבעיים:

הבית היהודי – נפתלי בנט

 התנאי: מוכנים לשבת בקואליציה של נתניהו כמעט בכל תנאי, מבקשים חופש הצבעה בנושא השטחים. דווקא הדרישה הזו היא הכי פרגמאטית שיכולה להיות. המשמעות שלה היא שהם מוכנים לשבת בממשלה שתנהל מו"מ ופשרות כל עוד הם עצמם לא ידרשו להצביע בעד זה בכנסת. מצד שני: עכשיו הם מציגים פרגמאטיות בגלל שהם בקרב עם הליכוד על מנדטים. אחרי הבחירות, ובמיוחד אם יקבלו הישג אלקטוראלי מרשים, יצאו כל הקיצוניים מהספסלים האחוריים של הרשימה ויהיו אולי קצת פחות מוכנים להתגמש עם קואליציה "שמאלית".

ישראל ביתנו – אביגדור ליברמן

התנאי: ישראל ביתנו רצה ברשימה אחת עם הליכוד אז לכאורה אין תנאי. אבל בכירים בישראל ביתנו חוזרים ומדגישים שהם למעשה רק תופסים טרמפ על הליכוד ובכנסת יפעלו כסיעה עצמאית. ליברמן הציב גם הציב לנתניהו תנאים, רובם כנראה פרסונאליים: תיק בכיר מאוד שמור לו עד תום ההליך המשפטי. לפחות עוד תיק בכיר (פנים, משפטים, בטחון פנים) אחד ועוד תיקים בינוניים. בנוסף ליברמן התבטא על רצונו בתיקי הפנים והשיכון, שני תיקים שכרגע מוחזקים על ידי ש"ס. מצד שני: ליברמן יהיה פחות חזק בבחירות האלה. אחרי שנבחר מתוך הליכוד אין באמת חשש שיערוק לקואליציה אחרת. הבחירות באות לו בזמן מאוד לא טוב, לפני שהתיק שלו נסגר לכאן או לכאן ונתניהו לא יוכל למנות אותו לשר מיד עם קום הממשלה. אם ביבי יחליט להשאיר את תיק הפנים בידי ש"ס ואת תיק השיכון אצלו, לליברמן לא יהיה הרבה מה לעשות בנידון.

הליכוד – בנימין נתניהו

התנאי: עד כה הציג נתניהו שני תנאים מפורשים למשא ומתן הקואליציוני העתידי: 1. תיק השיכון יישאר בידי הליכוד. 2. ציפי לבני לא תגע בנושא הפלסטיני בממשלה. מה שאומר שכל יתר הדברים פתוחים למשא ומתן. מצד שני: בבחירות צריך לשדר נוקשות נגד לבני בקרב עם בנט על קולות הימין. אבל אחרי הבחירות נתניהו ירצה אולי להרכיב קואליציה שתפחיד קצת פחות את העולם. נפתלי בנט שר חוץ ואביגדור ליברמן שר בטחון לא באים בחשבון. אז אולי לבני בכל זאת "תגע" בנושא הפלסטיני? לפחות למראית עין.

ש"ס – ישי/דרעי/אטיאס

התנאי: ש"ס כרגע לא מציבים תנאים פומביים. הם נמצאים בעמדת נחיתות והם יודעים את זה. יש להם חשש כבד שנתניהו יבחר להקים קואליציה עם לפיד במקום איתם. ש"ס זקוקים להפתעת בחירות ולהישג אלקטוראלי. אם יאיר לפיד יעבור ויקבל יותר מנדטים מהם (כמו שחלק מהסקרים חוזים) הם כבר יהיו ממש בבעיה. על כן ש"ס לא נאחזת פומבית בתיק הפנים והשיכון. מצד שני: נחכה ונראה אחרי הבחירות. אם ביבי יזדקק לש"ס הם עתידים להחזיר לו על ההשפלה המסוימת שהם חווים עכשיו. ש"ס לא יותרו לביבי במילימטר, ואם זה יגיע לכדיי זה שהוא ממש יהיה זקוק להם – הם לא יותרו לו לא על הפנים ולא על השיכון. ככה בשביל העיקרון.

המרכז שמאל. אלה שממש לא רוצים שנתניהו ינצח אבל מוכנים אולי לשבת איתו אם אין ברירה:

קדימה – שאול מופז

התנאי: נתניהו גרוע, שקרן, זגזגן, לא אחראי, מסוכן, בזבזן. מופז לא יוותר על השפעה מכרעת על מדיניות הבטחון של ישראל. פלסנר (מקום 3) לא יוותר על שוויון מוחלט בנטל. מצד שני: הכל מאחורינו. אם קדימה תכנס זה יהיה עם שלושה מנדטים. תיק בטחון הם לא יקבלו. אני חושב שהשר לעניינים אסטרטגיים יקנה את מופז בקלות. אבל אולי תהיה כאן עסקה משולשת עם לפיד. ראו למטה.

יש עתיד –  יאיר לפיד

התנאי: יש הרבה. יאיר לפיד לא ישב בממשלה שבה ליברמן הוא שר בטחון. לא ישב בממשלה שלא מקיימת משא ומתן עם הפלסטינים. לא ישב בממשלה גדולה ומנופחת. לא ישב בממשלה שלא תתחייב לשנות את שיטת הממשל. ובכלל לא ישב לבד בממשלה של נתניהו-בנט-חרדים. בנוסף הוא רוצה את תיק החינוך והשיכון (כולם רוצים את השיכון). מצד שני: יאיר לפיד נורא רוצה לשבת בממשלה. הוא אומר את זה. "משפיעים רק מתוך הממשלה" ושם הוא רוצה להיות. אז או שאיר לפיד בצדק מאוד מאמין בכישורי המשא ומתן שלו. או שהוא עומד ללמוד על בשרו מה זה "פוליטיקה ישנה". הדרך היחידה לישב את כל הדרישות של לפיד הוא בקואליציה חילונית בראשות נתניהו ועם ליבני, מופז ולפיד בקואליציה. לא בטוח שיהיה להם רוב בכלל. ובכל מקרה לנתניהו אין שום כוונה להקים קואליציה כזו. אז על משהו יאיר לפיד יאלץ לותר.

התנועה – ציפי לבני

התנאי: למרבה הפלא זו ששמה לעצמה מטרה לתקוף אישית את נתניהו הכי בחריפות במערכת הבחירות הזו היא גם זו ששמה הכי פחות תנאים על כניסה לממשלה. לפחות באופן רשמי. לבני אומרת שהיא תכנס לממשלה שתהיה מוכנה לתהליך מדיני אמיתי ואם תהיה לתנועה בראשותה יכולת השפעה על התהליך הזה. לא אכפת לה גם להיכנס "לבד" לממשלה כזו. מצד שני: זה בדיוק התנאי היחיד שעליו הכריז הליכוד מפורשות שלא יענה. לבני אולי רוצה אבל כרגע נראה שדוקא נתניהו הוא זה שפוסל אותה. בנוסף צריך לזכור שמספרי שתיים (מצנע) ושלוש (פרץ)  בתנועה מאוד לא יהיו מרוצים מכל נסיון להיכנס לממשלתו של נתניהו.

מפלגת העבודה – שלי יחימוביץ

התנאי:  יחימוביץ הודיע שלא תכנס לממשלת נתניהו ותנהיג את האופוזיציה. מצד שני: אנחנו עוד לא יודעים את תוצאות הבחירות הסופיות. בתסריט אפשרי, אם כי בסיכוי מאוד קטן יש לקוות, הליכוד והעבודה נחלשים עוד יותר ובנט מקבל יותר מנדטים ממפלגת העבודה. נתניהו על מנת לבלום את הימין הקיצוני, ונוכח לחץ חסר תקדים מהעולם, מחליט להקים קואליציית מרכז שמאל בלי בנט. במקרה כזה יחימוביץ תהיה לא יו"ר אופוזיציה ולא בממשלה אם תעמוד במילתה. ועל כן לא תהיה לה ברירה אלה להיענות להזמנתו של נתניהו. בכל מקרה, אני לא חושב שהתסריט הזה יקרה ככה שאין מה לחשוש (/לקוות?).

הפתרון לחידה

אם היינו שופטים אך ורק על פי ההצהרות הרשמיות לפני הבחירות של הפוליטיקאים היינו חוזים את הקואליציה הבאה:

בנט-נתניהו-ליברמן-לפיד-מופז. בלי ש"ס, ובלי לבני. לקואליציה כזו יהיו על פי הסקרים הנוכחיים כ-62-64 מנדטים. לפיד ומופז יגידו שהצליחו להוציא את ש"ס, להביא לרפורמה בגיוס לצה"ל ואולי גם יסגרו עם ליברמן על שינוי שיטת הממשל לרוחם. ליברמן יקבל את תיק הפנים שלו. הליכוד ישמרו על השיכון. ולאג'נדה הימנית מתנחלית יהיה מונופול וזכות וטו על ניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האפשרות השניה היא קואליציית ימין צרה: בנט-נתניהו-ליברמן-ש"ס-יהדות התורה. על פניו לליברמן אמור להיות קשה בקואליציה כזו שבה לראשונה בתולדות ישראל יש רוב של חובשי כיפות מתוך כלל חברי הקואליציה (וכנראה שגם הממשלה). אבל זה רק על פניו. בפועל לליברמן שגר בהתנחלות אכפת מעט מאוד מהאג'נדה האזרחית של מפלגתו. הוא כמעט ולא עוסק בכך ועם כל כוחו לא הצליח להעביר אפילו רפורמה אזרחית אחת בכל העשור האחרון. קואליציית הימין הצרה תהיה חזקה, מאוחדת ואחידה – ושיקפוץ כל העולם.

האפשרות השלישית והרעה ביותר לדעתי היא "בגידה" של אחת ממפלגות המרכז/שמאל וכניסה של אחת מהן לקואליציית הימין הצרה. זה מה שנקרא "עלה התאנה". הקואליציה תהיה בדיוק אותה קואליציה ימנית, אבל הימין יוכל להאשים את כל הבעיות שיצוצו במפלגת השמאל שנכנסה. בדיוק כמו שעכשיו הם עושים בחדווה לאהוד ברק. אופיר אקוניס מהליכוד למשל אמר לפני חודשיים שברק הוא שר הבטחון הגרוע בתולדות ישראל. נפתלי בנט אמר שאמנם נבחרה כנסת ימנית ב2009 אבל הוקמה "ממשלת שמאל" – רק בגלל הנוכחות של אהוד ברק בקואליציה. אני באמת מאחל לימין, לשמאל ולכל עם ישראל שאם כבר קמה כאן ממשלת ימין אז שתהיה ממשלת ימין בלי אף עלה תאנה ושעיר לעזאזל. שאול מופז ויאיר לפיד: האחריות עליכם (אויי ווי).

מלך הצפרדעים

איזופוס, ממשיל המשלים היווני בן המאה השישית לפני הספירה, סיפר את הסיפור הבא [פרפראזות שלי]:

הצפרדעים רבו בינם לבין עצמם ועל כן ביקשו מזאוס, אבי האלים, שישלח להם מלך שימשול בהם. זאוס שלח אז מהשמים בול עץ ולו כתר. הצפרדעים נבהלו תחילה, אולם לאחר כמה רגעים ראו שמדובר בבול עץ עלוב בלבד והחלו מקפצים עליו ומשחקים בו. אחרי זמן קצר השתעממו מבול העץ ופנו שוב לזאוס שישלח להם הפעם מלך אמיתי וחזק שימשול בהם. אז שלח זאוס נחש מים נוראי וזה החל לטרוף אותם אחד אחד. התחננו הצפרדעים לזאוס שיגאל אותם מעולו של נחש המים, אך זאוס נזף בהם כי ביקשו מספיק, וכי מלך הצפרדעים הוא מענה לבקשתם.

* בתחילת השבוע שמעתי את נדב פרי, הכתב הפוליטי של ערוץ 10, אומר בכנות לירון לונדון ומוטי קירשנבאום בשידור שאין דבר שהוא אוהב יותר מלראות פוליטיקאים מפוחדים לפני פריימריז. הוא תיאר את אותם פוליטיקאים כילדים עלובים או ליצנים עצובים שכנראה עושים לו הרבה רע במשך השנים, כי הנה עכשיו באה נקמתו המתוקה לפני הפריימריז. נדב פרי לא לבד, זו תופעה מצערת שקיימת בכל ערוצי הטלוויזיה שבה הכתבים הפוליטיים מפגינים ציניות ומרירות כלפי כל מה שזז, במיוחד כלפי חברי כנסת, ובמיוחד עוד יותר כלפי מועמדים בפריימריז. זוהי גישת בוז לפוליטיקה אך מעל לכל גישת בוז להליכים הדמוקרטים. נכון, המפלגות השונות והפוליטיקאים לא אחת עוזרים לדימוי הגס שדבק בהם. אבל בכל זאת, ולו בשם הגאווה הדמוקרטית, אותי תמיד מעצבנת התגובה התקשורתית העוינת והמלגלגת לכל הליך מפלגתי ו/או דמוקרטי. קל מאוד להפוך את הפריימריז לקרקס מגוחך למשל, קשה הרבה יותר להתאפק, להיות מעט יותר רציניים, לבקר את הבעיות בהליך הפריימריז או הבחירות בכלל, ולהדגיש גם את הצדדים החיוביים.

כי מה בעצם קורה כאן – מפלגות שפתחו את שעריהן בפני הציבור ומאפשרות לכל האוכלוסייה להתפקד, לבוא ולהשפיע על דירוג הרשימה לכנסת ועל זהות ראשיה,  חושפות את עצמן להליך דמוקרטי של ביקורת ציבורית וקבלת החלטות תחת עיני דעת הקהל. שוב אני אומר, יש עם התהליך הזה הרבה מאוד בעיות, במיוחד בדרך היישום שלו בארץ. אבל עקרונית הכוונה היא טובה, ובודאי שראויה יותר להערכה מאשר מפלגות דיקטטוריות. אבל מי זוכה לכבוד מצד התקשורת בכלל והכתבים הפוליטיים בפרט – אותם דיקטאטורים שלא פותחים את עצמם בפני הציבור ולמעשה לא אחראים לאיש בהחלטותיהם. "תגידו מה שתגידו, אביגדור ליברמן הוא אדם רציני" הוא משפט שלא אחת נשמע מנב פרי ושכמותו. על הליך הבחירות בש"ס הם בכלל לא מדברים (מה אנחנו מבינים בחרדים) ואת מפלגתו הדיקטטורית של יאיר לפיד מהללים עוד לפני שהוצגה. נורא קל להראות כאדם רציני ומנהיג חזק שיודע לקבל החלטות, שכמעט ואין עליך לחצים פוליטיים דמוקרטים. צריך לזכור ולהזכיר שהמפלגות הדיקטטוריות אינן טובות יותר או מושחתות פחות מהמפלגות הדמוקרטיות. הסיבה שלכולם נורא קל לצחוק על פוליטיקאים "עלובים" מהמפלגות הדמוקרטיות היא בדיוק זו שהמפלגות הדמוקרטיות פותחות את שעריהן להליכי ביקורת וחשיפה ציבורית. יותר שקיפות, יותר ביקורת. שלא לדבר על זה שהפריימריז עצמם, כפי שהם בנויים בארץ, מובילים ליותר פתחים לשחיתות הקשורה באותם פריימריז; לצורך הבחרות בפריימריז צריך הרבה יותר חשיפה והרבה יותר כסף מאשר להיבחר ברשימה של דיקטאטור בגלל שאתה חבר נורא טוב שלו ואתה שר איתו בערבי שישי שירה בציבור. תפקיד תקשורת אחראית ולא עצלנית הוא לחפור עמוק יותר ולעשות את החיים קשים יותר דווקא לאותן מפלגות דיקטטוריות וראשיהן.

* במפגש הפעילים הראשון שלו השבוע תקף יאיר לפיד את כל שלושת המפלגות הגדולות, קדימה, ליכוד והעבודה, כמפלגות שהציבור מאס בהן ואנחנו יודעים שהם, הפוליטיקאים הישנים, לא יעשו שום דבר בשבילנו. רטוריקה זו מזכירה מאוד את הרטוריקה של מפלגות הימין הקיצוני האירופאיות שרצות לבחירות תחת סיסמאות אנטי ממסדיות מובהקות שתוקפות לא רק את הפוליטיקאים אלא את הפוליטיקה עצמה. רק שיאיר לפיד איננו ימין קיצוני, והוא אינו פונה לקהל של ימין קיצוני. הוא פונה למעמד הביניים, זה שגם במחאה החברתית סלד מכל מה שפוליטי וזרק החוצה מהמאהלים כל מי שנראה כמו חבר כנסת. בכך הסלידה מפוליטיקה, זו שמאפיינת כאמור את התקשורת הפוליטית, הופכת לכלי פוליטי בידי מי שעד לא מזמן נמנה על אותה התקשורת. בנתיים זה לא מזיק מידי, אבל התהליך הוא תהליך מסוכן. עם הבוז לדמוקרטיה ימשיך ויגבר, בסוף עוד נמצא את עצמנו עם מלך הצפרדעים.

עולים על רכבת לתוך הממשלה (שלושה דברים לא ממש קשורים)

* אבי דיכטר הכריז השבוע על התמודדות לראשות מפלגת קדימה. אל דאגה, אף אחד לא חושב שיש לו סיכוי לזכות. הדבר המעניין הוא שאבי דיכטר בחר לפתוח את הקמפיין תחת הסיסמא "לשבת ליד נתניהו בשולחן הממשלה" (או משהו בסגנון, לא התעמקתי). דיכטר אף הרעיף מחמאות גלויות על ראש ממשלתנו ובקר את ציפי ליבני על כך שבחרה להציג קו אחר לממשלה ורצתה לבדל את עצמה מהשלטון הבלתי מעורער של הליכוד באמצעות ישיבה באופוזיציה. בהסתכלות צרה אפשר להבין שאבי דיכטר פשוט מכין את דרכו להצטרפות לליכוד מיד אחרי הבחירות בקדימה. ככה גם אפשר אולי להסביר את הצעת חוק האזרחות שלו שהתאימה יותר לישראל ביתנו. בהסתכלות רחבה יותר על קדימה כמפלגה בישראל אפשר לראות את הכמיהה של חלק ארי מחבריה לחזור ולשרת את הליכוד כמפלגת לווין. שאול מופז, שבעבר כבר תכנן לפלג את קדימה ולהצטרף לליכוד, עומד כנראה לזכות בראשות קדימה. אחרי הבחירות הכלליות אפשר להניח שהוא ייקח את 12 המנדטים שהוא (אולי) יקבל ויצטרף כשר לביטחון פנים והמשנה לראש הממשלה בנימין נתניהו בממשלת הליכוד.  כלומר קדימה, תהפוך ממפלגה שהתימרה להתחרות על השלטון למפלגת מרכז שמעבירה מנדטים מהמרכז-שמאל לקואליציית הימין. אחרי ההפסד למופז ליבני גם תבין, שנה ומשהו מאוחר מידי, שהיה עליה לאפשר למופז ושמונת חבריו להתפלג מקדימה ולעזוב לליכוד. כפי שכתבתי אז: עדיפה לליבני מפלגה, רק מעט קטנה יותר, מאוחדת מאחוריה מאשר מפלגה שלמה ומפולגת שתחתור תחתיה.

* תרגיל דומה עומד לעשות יאיר לפיד. לפיד אמר בשבוע שעבר לפעיליו שהוא המועמד שיכול להביא קולות גם מהימין וגם מהשמאל. על כן התקווה של חלק ממצביעיו וכמה אנשי שמאל אחרים היא שיאיר לפיד יהווה גשר שישאב מנדטים מהימין הליברלי ויעביר אותם לגוש השמאל-מרכז. אלא שבדיוק ההפך יקרה: ראשית מאיזה ימין בדיוק יביא יאיר לפיד מנדטים? חלומות באספמיא. יאיר לפיד פונה לקהל ליברלי, מעמד ביניים עד ביניים גבוהה, אשכנזים, תושבי הערים הגדולות ויישובים מבוססים – בקיצור לשמאלנים או "שמאלנים לשעבר". איזה אנשי ימין בדיוק יצביעו ללפיד? לאיזה קהל ימני דמוגרפי קלאסי הוא פונה? ומה מבטיח להם יאיר לפיד: לפיד אמר מפורשות שמבחינתו הצלחה מספיקה תהיה אם הם יצליחו להיכנס לממשלה, ואם הם ישפיעו על שינוי שיטת הבחירות. שינוי שיטת הבחירות הוא נושא לפוסט אחר, אבל נושא הכניסה לממשלה הוא בדיוק העניין – הכניסה לממשלה (ממשלת נתניהו מן הסתם) היא מטרה אצל לפיד, לא אמצעי. אז בפעולת חשבון פשוט נבין שיאיר לפיד לא לוקח מנדטים מהימין ומעביר אותם לגוש השמאל; הוא לוקח מנדטים רבים מגוש השמאל ומעביר אותם ישירות לקואליציית הימין הבאה.

* וכמה מילים על שביתת הרכבת היום. על מה בדיוק מנסים עובדי הרכבת להגן ולשמר?  את עבודות ה"שדרוג" הבלתי פוסקות שמשביתות קוים מרכזיים חלק ניכר מהשנה, את האיחורים, את הצפיפות, את התאונות? אני אישית לא חושב שהפרטה היא מילת קסם שעוזרת לכל, הפרטות רבות שנעשו בישראל נעשו בדרך שגויה או מיותרת והביאו ליותר בעיות מתועלת: הגדילו את הפערים, הפחיתו בשירות, הורידו שכר וכ"ו. אבל רכבת ישראל מצליחה להוציא ממני את כל האמוציות הקפיטליסטיות. אם יש גוף אחד במדינת ישראל שצריך להפריט הוא רכבת ישראל. לשלוח הביתה את כל ההנהלה הכושלת, ולפטר את כל העובדים החוצפנים. בלי יוצאים מן הכלל (את ראשי הועד בכלל צריך להכניס לכלא מידית אחרי היום). אבל לא להפריט את הרכבת כמו שהיא, כי אז לא נפתור שום בעיה. חברה פרטית לא מנהלת בהכרח שום דבר יותר טוב ממדינה אם יש לה מונופול ואין פיקוח. מילת המפתח היא תחרות. איך עושים תחרות ברכבת? לדעתי צריך להפריד את הרכבת לשלושה חלקים:

1. המסילות – אלה הם התשתית האמיתית של הרכבת. וזו צריכה להישאר בידי המדינה. רק המדינה יכולה להחליט בצורה שתיטיב עם כלל הציבור לאן צריך לסלול מסילות, מתי, באיזה היקף, וכמו שראינו בסלילת הרכבת הקלה בת"א- כנראה שגם רק המדינה יכולה לבצע את זה כמו שצריך.

2. הרכבות עצמן – אלה צריכות להיות בידיים פרטיות. חברות פרטיות, שונות, שיתחרו זו בזו. החברות הפרטיות ישכרו את שירותי המסילות של המדינה ויגרפו רווחים מהנוסעים. המדינה תיתן תמריצים לחברות הפרטיות להפעיל קווים גם למקומות פחות עמוסים על ידי מדיניות השכרה פרוגרסיבית ותחרותית.  בנוסף, אם חברה פרטית כזו תרצה להקים קו פרטי עם מסילות חדשות למקום שהמדינה לא מגיע אליו היא תוכל לעשות זאת, בתנאי שהמסילה תתחבר בשלב כלשהו למסילות של המדינה.

3 תחנות הרכבת  –  אלה צריכות להבנות על ידי המדינה ואז להיות מושכרות לזכיינים לניהול ותחזוקה.

מסילות, רכבות, תחנות. ההפרדה היא במקרה הזה לב הפתרון. יכול להיות שזה מופרך, לא בדקתי את המספרים אבל לדעתי צריך לבדוק את הנושא בכיוון. זה לא מודל מומצא, הוא קיים במדינות שונות ובראשן יפן שמה כל המערכת פועלת בשיטה דומה (ואף מורכבת ומפוצלת יותר). צריך כמובן להבין שיהיה לזה מחיר כבד בטווח הקצר. שינוי כזה יביא להשבתת הרכבת כליל לתקופה ארוכה. זו הקרבה שהציבור בישראל בכלל ונוסעי הרכבת בפרט צריכים לקחת על עצמם. הממשלה צריכה להיערך מראש עם תגבור מסיבי של אוטובוסים ולצאת לדרך. הרווח בסופו של דבר יהיה כולו שלנו.

הצינון של לפיד

יאיר לפיד פרש ממהדורת החדשות של ערוץ 2 והודיע על כניסה לפוליטיקה, בכך עשה לפחות דבר חיובי אחד ומנע (כנראה) את חוק צינון העיתונאים עליו עבדו בקדחתנות בכנסת. חוק צינון העיתונאים היה חוק פרסונאלי, אנטי חוקתי, ורע מאוד שנועד לגרום ליאיר לפיד לשקול שנית את כניסתו לפוליטקה או לפחות להקדים את מועד כניסתו. אך זולת פחדם של חברי הכנסת השונים מלפיד, אין לחוק שום היגיון או הצדקה. העיקרון החשוב ביותר בדמוקרטיה פרוצדוראלית הוא הזכות של כל אדם להיבחר לבית הנבחרים. בזכות הזאת יש לפגוע רק במקרים קיצוניים ולמטרה ראויה. צינון עיתונאים לא עונה על ההגדרה הזו.

מודל הצינון מבוסס על צינון גנרלים בצבא וגורמים מדיניים בכירים נוספים בשירות הציבורי. אך אין שום קשר בין ההיגיון שמנחה את שני סוגי הצינון. צינון אנשי צבא לא נועד להגן על הפוליטיקאים מפני אנשי צבא– הוא נועד בראש ובראשונה להגן על הצבא מפני שיקולים פוליטיים. לא היינו רוצים ששר בטחון שממנה רמטכ"ל יעשה זאת מתוך מחשבה על הישגים הפוליטיים הצפויים של המועמד הנכנס והיוצא; לא היינו רוצים ששיקולים מפלגתיים ינחו את רמטכ"ל או אלוף שנמצאים בשנתם האחרונה; לא היינו רוצים שאנשי בטחון ששירתו את כל הציבור והיו כפופים לפוליטיקה, יכנסו ישירות לצמרת הפוליטית יום לאחר פרישתם, מבלי שבילו דקה אחת באזרחות, משל משרד ממשלתי הוא דרגה נוספת בקריירה צבאית; יש לזכור שאלופים שמשתחררים מצה"ל נמצאים בסוף הקריירה הצבאית שלהם ממילא. לא נדרשת מהם כל הקרבה קרייריסטית. הצבא משלם להם פנסיה מלאה (ונדיבה) ואף מממן להם לימודים. הצינון לא פוגע בעיסוק שלהם או בזכויות האזרחיות שלהם כלל.

התקשורת אינה צבא ואין שום צורך להגן עליה מהפוליטיקה. פוליטיקאים למרבה המזל אינם ממנים אנשי תקשורת לתפקיד; עיתונאים רבים הם על תקן פובליציסטים ועמדתם בעניינים פוליטיים ידועה וחשופה לכל בהגדרת התפקיד; אנשי תקשורת לא נדרשים להסתיר דבר מהשקפתם המדינית. המעבר לחיים פוליטיים על פי רוב אינו מסוכן לא לעיתונאי, לא לכלי התקשורת, ולא לציבור. הסכנה היחידה אם כן היא רק לפוליטיקאים המכהנים שמפחדים מתרגום פופולאריות של עיתונאי מהתקשורת לזירה הפוליטית. אך האם התרגום הזה הוא דבר פסול מיסודו שמצדיק חוק במדינת ישראל? גם רופא כריזמטי, מרצה באוניברסיטה, בדרן, או דוגמנית יכולים לנצל את הפופולאריות שלהם באותה הדרך. הדבר היחידי שמפריד את העיתונאי, או חלקם לפחות, הוא שהפולאריות שלהם נובעת בין השאר מעמדתם הפוליטית החשופה בתקשורת. אולם טבעי זה לגמרי לתרגם פופולאריות כזו לזירה המדינית. מדוע להגביל זאת? חמור מכך, החוק שהוצע ביקש תקופת צינון של שנה וחצי מעיתונאים. המשמעות היא כי כמעט אף עיתונאי (למעט אולי יאיר לפיד עצמו למרבה האירוניה) לא יוכל יותר להיכנס לפוליטיקה לעולם. איזה אדם יוותר על משרתו ועל הקריירה שלו בשביל להתמודד בפריימריז שנה וחצי (לכל הפחות) אחרי כן. וזאת כאשר מועד הבחירות אינו ידוע, המערך המפלגתי אינו ידוע, ומי יעמוד בראשות איזו מפלגה אינו ידוע.

בכך היה פוגע חוק צינון העיתונאים בשני חוקי יסוד במדינת ישראל: בחוק יסוד הכנסת המתיר לכל אזרח בגיר להתמודד לכנסת, ובחוק יסוד חופש העיסוק שאוסר על פגיעה בחופש העיסוק של אדם (גם עיתונאי) שלא לצורך ראוי ובצורה מידתית. מזל שיאיר לפיד חסך מאיתנו את הסאגה המביכה שבהבאת חוק פרסונאלי ומביש כזה לפתחו של בית המשפט העליון לביקורת שיפוטית והתנגשות בלתי נמנעת נוספת בין הרשויות בישראל.

* ואחרי שאמרתי זאת, אז אגיד גם שהתנהלותו של יאיר לפיד לא הייתה בסדר ושבצדק הכעיס עליו את חברי הכנסת. חוק הצינון  אומנם היה תרופת רעל, אך המחלה היתה אמיתית. יאיר לפיד ידע כבר לפני שנתיים ואולי יותר על כוונתו להיכנס לפוליטיקה. יתרה מזו, הוא ידע שאם יכנס לפוליטיקה הוא יעשה זאת בראשות מפלגה חדשה שיקים בעצמו ולא יצטרף ככוח עזר לגוף פוליטי קיים. ובכל זאת, ואולי בגלל זאת, לקח על עצמו יאיר לפיד תפקיד של מגיש מהדורת החדשות המרכזית ביום שישי בערב בערוץ המסחרי הגדול בישראל. לא מדובר בתפקיד של פרשן או פובליציסט ואפילו לא כתב שטח. מדובר במנחה של תוכנית חדשות ומגזין הנצפית ביותר בשבוע, בראש צוות של בכירי הפרשנים של הערוץ – תפקיד כמעט ממלכתי ובודאי אחד היוקרתיים ביותר שיש לערוץ ציבורי להציע. לשבת על כסא כזה ומשם לתכנן קריירה פוליטית זה באמת לא יפה, כמעט מלוכלך. ההתמודדות עם זה הייתה צריכה להיות במישור האתי. עורכי המהדורה ובכירי חברת החדשות של ערוץ 2 היו צריכים לקרוא ללפיד אחרי שהבינו שכוונתו לרוץ לכנסת ולהציב לו אולטימאטום- או פוליטיקה או הנחיה של מהדורת החדשות. אולי מעט מאוחר, אך זה בדיוק מה שקרה בפועל בשבוע שעבר שחברת החדשות סיכלה את תוכניתו של לפיד לפרוש "רגע לפני הבחירות הבאות" כפי שאמר בראיון לאילנה דיין.

* תגידו ששלי יחימוביץ וטומי לפיד עשו את זה קודם, לפניו. אך כמו בכל ענייני האתיקה, ההבדל כאן הוא בפרטים הקטנים. דעותיה של שלי יחימוביץ היו ידועות וגלויות לכל. היא לא הסתירה את תמיכתה בעמיר פרץ ובערכים סוציאל דמוקרטים. היא שמשה פרשנית לענייני פוליטיקה חברה וכלכלה, ופגוש את העיתונות אותה הנחתה לא דומה למהדורת חדשות יום שישי בערב. שלי יחימוביץ לא הצטרפה לפוליטיקה ללא הקשר, היא הצטרפה מיד לאחר שעמיר פרץ בו תמכה נבחר לראשות מפלגת העבודה. התזמון נבע מהמחשבה שאז נפתחה הזדמנות לשינוי פניה של מפלגת העבודה והשפעה בכיוונים שהיא תומכת בהם. שלי יחימוביץ התמודדה בפריימריז רגילים לחלוטין במפלגת העבודה – היא נבחרה במקום 7. אחרי הבחירות לא בקשה תפקיד שרה או סגנית שר בממשלת אולמרט. במקום זה בחרה לשמש חברת כנסת מן המניין והצטיינה בחקיקה. אחרי חמש שנים, שתי מערכות בחירות, ושלושה יושבי ראש נבחרה בצדק וביושר לכהן כיו"ר המפלגה.

טומי לפיד לעומתה באמת הוצנח ישירות לראשות מפלגת שינוי על מנת להחזיר אותה מתהום הנשייה ללב הפוליטיקה הישראלית. אך כאן נגמרת ההשוואה בין טומי לפיד האב לבן. טומי לפיד היה פובליציסט, הוא היה אחד המשתתפים הבולטים בתוכנית צעקות והבעת דעות פוליטיות. למעשה הוא היה פוליטיקאי לכל דבר ועניין, רק שאת עמדותיו הגיש בתוכנית פאנל בטלוויזיה במקום בכנסת. המעבר לזירת הפוליטיקה המעשית היה טבעי, ישיר ולא ניצל לרעה את מעמדו אפילו לא קצת.

* עכשיו יאיר לפיד חייב להצטנן בפועל ממילא. כך בא הכול על מקומו בשלום והצדק נעשה. הנה ההזדמנות של יאיר לפיד לתקן את הרושם שביטאתי כאן קודם, את חוק הצינון הגרוע הוא כבר מנע – עכשיו יש לו הזדמנות שנה, שנה וחצי, לבנות מפלגה מאפס; להביע דעות פוליטיות שלא מתוך המערכת; להוכיח שיאיר לפיד הפוליטיקאי שווה את הפוטנציאל שתולים בו אנשים לראשות מפלגה בינונית בישראל.

* מישהו שבטח לא צריך צינון הוא נועם שליט שהודיע היום על כוונתו להתמודד ברשימת מפלגת העבודה בכנסת. שליט חבר מפלגת העבודה מאז 1996. בחמש השנים האחרונות היה חשוף לזירה הציבורית כמו שמעטים חשופים לה. הוא נפגש עם מנהיגי תבל, התמודד על בסיס יומי, שעה שעה, עם התקשורת ועם פוליטיקאים. עכשיו הוא מוכן לתרום מכישוריו, שנרכשו שלא בטובתו, לטובת הציבוריות הישראלית. הוא יתמודד בפריימריז, וכולי תקווה שיזכה למקום יפה בכנסת ישראל. במקום חיי עיון בחר נועם שליט בחיים המדיניים, יש לברך אותו על כך ולאחל לו בהצלחה רבה.

פוסט גזענות

אני הולך להיות קצת חריף ובוטה יותר מהרגיל בפוסט הזה. בעיקר כי המצב עצמו הוא חמור ובוטה. אז סליחה מראש.

* ידיעות אחרונות היום פרסמו כפולת עמודים חגיגית שריכזה את "הפגנות השנאה" כלשונו של העיתון (אין גרסא דיגיטלית של ידיעות ככה שאני לא יכול לתת לינק. תסמכו עלי, חילקו בחינם באוניברסיטה היום).  בכפולת העמודים היו כמה קופסאות עם כתבות קצרות על הפגנות שונות, ומאמר דעה אחד של יאיר לפיד הנאור (עוד על כך בהמשך). לקופסאות היו כותרות משנה: "שונאים חרדים", "שונאים ערבים", "שונאים נכים", "שונאים זרים". ככה כמו קבוצות טייפ קסטינג של תוכנית ריאליתי בטלויזיה זה לצד זה וללא הבחנה. עכשיו כנראה רק נשאר לנו לשלוח סמס לידיעות עם הקבוצה שאותה אנחנו רוצים להדיח (או לגרש). יאיר לפיד כבר הכריע, מה איתכם?

* אבל אני רוצה לעשות את ההבחנה: מותר בהחלט לבוז, להתנגד ואפילו לשנוא אורח חיים חרדי. זה לגיטימי לחלוטין. לגיטימי אגב בדיוק כמו לבוז ולהתנגד לאורח חיים תרבותי ערבי. אבל בעוד שחרדיות הינה אורח חיים בלבד, ערביות לא. ערביות הנה מוצא אתני. להפלות אדם על רקע היותו ערבי זוהי אפליה פסולה וגזענית שכן היא מלבישה על אדם תכונות ודעות מעצם הווייתו וללא קשר ישיר לפועלו ולאורח חיו.

אקצין אפילו יותר את עמדתי: לתקוף אורח חיים חשוך ופרימיטיבי המבוסס על בורות, הדרה והפחדה (כמו אורח חיים חרדי- איסלמי או יהודי) זהו מעשה ליברלי ונאור. לעומת זאת מעשה לא ליברלי זה לתקוף אדם על שיוכו האתני, הלאומי או הגזעי. בכלל להפלות אנשים זה לא נכון. ואסור לקבוע דעות קדומות על אדם רק על סמך המראה שלו, השפה שלו, צורת לבושו וכדומה.

ההבדל כאן הוא אולי דק, אך תהומי; אם אתה מפגין נגד קצבאות לישיבות אתה מפגין על נושא עקרוני, המדבר על סדרי עדיפויות בחברה לא לפי אנשים, כי אם לפי מנהגים ואורח חיים. כך למשל אדם שיגדיר עצמו כחרדי, אך לא ילך לישיבה, לא יפגע מקיצוץ כזה כלל. הרב אמסלם, המורד הגדול מש"ס, ממחיש זאת היטב בקוראו ליצור תמריצים לאורח חיים של עבודה ויצירה לצד לימודי התורה החרדיים. כלומר הרב אמסלם, חרדי בעצמו, תוקף את אורח החיים החרדי בגרסא הנוכחית וקורא לשינויו.

בניגוד לכך, הפגנה נגד ערבים שבאים להתגורר בשכונות יהודיות ו"מתחילים עם בנותינו התמימות" היא הפגנה גזענית ומגעילה שלא לאמר נאצית. כן עד כדי כך הגענו במדינת ישראל שסוג מעוות של ניאו-נאציזם בטוויסט יהודי צבר אחיזה מספיקה במדינה בשביל להוציא הפגנה בעיר במרכז הארץ שאלו היו הכותרות שלה. זהו כמובן המשך ישיר למכתב הרבנים שקרא לא להשכיר דירות לערבים בשל היותם ערבים. מכתב שתוכנו לא היה מבייש את הגרועים שבתנועות הפאשיסטיות האירופאיות בימינו.

ההשוואה בין שנאה גזענית כזו, לבין הפגנות נגד החרדים אולי עוזרת לידיעות אחרונות למרק את המצפון, אך היא אינה במקום, מקוממת ומטשטשת את ההבדלים בין מותר ואסור במדינה דמוקרטית. בין לגיטימי ולא לגיטימי. בין הבעת דעה לבין הסתה פרועה.

*באותו עמוד היתה גם התייחסות להפגנה נגד עובדים זרים בדרום תל אביב. הפגנה תחת הכותרת "ביבי תגרש אותם!". מאמרו של יאיר לפיד עסק בכך. לפיד טען שהנושא מורכב. בכלל זה הבון טון של רוב החילונים המרכזיים עכשיו, להגיד שהנושא מורכב: לא צריך לגרש בכוח ילדים או להכניס למחנות כפייה, אבל הבעיה היא אמיתית ועמוקה. יאיר לפיד ביקש מאיתנו לעשות תרגיל מחשבתי: לחשוב שלא מדובר בסודנים כי אם בבלונדינים מנורבגיה שהגיעו לישראל ומוכנים לעבוד בשכר לא שכר, משתלטים על שכונות ושותים אלכוהול בלילות. יאיר לפיד אומר שאם נעשה את התרגיל הזה, אזי נראה שאכן קיימת בעיה חמורה שיש לפתור. ככה נראה שהמפגינים אתמול בתל אביב לא אשמים בגזענות.

אלא שהמסקנות שלי מהתרגיל המחשבתי של לפיד אחרות לגמרי. לדעתי אם היו מהגרים למדינת ישראל בין 35 ל-50 אלף מהגרי עבודה נורווגים בלונדינים לא היתה שום בעיה. לנורווגים בלונדינים לא היו מעיזים לשלם פחות משכר מינימום. לא היו מעסיקים אותם על בסיס יומי בלבד, ולא היו מעיזים למנוע מהם הבטחות סוציאליות מינימליות כמו ביטוח. על בלונדינים לא היו אומרים שהם מביאים מחלות לישראל. אם בלונדינים היו נראים ברחוב אף אחד לא היה מפחד לצאת מהבית. על הנורווגים הבלונדינים לא היתה מתקיימת הפגנה אתמול בתל אביב. ולכן אני אומר שכן, מתחילתה ועד סופה של סוגיית מהגרי העבודה והפליטים מאפריקה, היא רוויה בגזענות. גזענות מהסוג הפשוט והנחות ביותר.

ומי שלא מאמין לי, אז שילך לשדה התעופה בן גוריון ויסתכל על טיסות נכנסות מסין, מתיאלנד, ומרומניה. מאות מהגרי עבודה נכנסים לישראל דרך נמל התעופה בן גוריון מידי יום ביומו. לא מסתננים ולא בחשאי- עם אישורים למהדרין ובעידוד הממשלה. אז ממשלה שמביאה במו ידיה מאות מהגרי עבודה מידי יום (ומאות אלפים מאז התחילה המדיניות איי שם בתחילת שנות ה-90) שלא תדבר על הצורך בגירוש, ובאיום תרבותי. כל עוד אנחנו מייבאים עובדים, אין לנו שום זכות להתחיל בכלל לדבר על גירוש של מי שהם ברובם פליטים מהמדינות העניות והאלימות בעולם שכל מה שמחכה להם חזרה בביתם הם רעב ומוות. זה לא הלקח שהיינו אמורים ללמוד כעם מהשואה שקרתה לנו. זה לא יהודי.

ביבי תגרש? אני מעדיף שיגרש את הגזענים היהודים ההונגרים חזרה להונגריה ואת המהגרים המרוקאים חזרה למרוקו לפני שיגרש את הפליטים האפריקאים. כי ההבדל בין מהגרי העבודה מאתיופיה למשל, אותם אנחנו מקבלים בידיים פתוחות (טוב בו לא נגזים, גם הם סובלים קשה מאפליה וגזענות) עם סל קליטה לבין המהגרים מסודן הוא שאלה מוגדרים על ידי מישהו כיהודים ואלה לא. אז שלא יגידו לי שאין כאן גזענות.

*בקיצור הרגיז אותי העמוד הזה בידיעות (למרות שהמצב עצמו מרגיז הרבה יותר). אני לא מבין למה ידיעות מחלקים את העיתון שלהם בחינם באוניברסיטה. הרסו לי את כל הבוקר…

 

מישהו לרוץ איתו?

היסטוריון זאב שטרנהל הגדיר את הפאשיזם "לא ימין ולא שמאל". אכן, אך מכך נובע גם כי הפאשיזם משגשג במקום שבו נמחקו ההבדלים בין ימין לבין שמאל. השקפת האין-מוצא של נתניהו איננה חדשה, אך ברק הוא שקבר את הסיכוי והתקווה לאלטרנטיבה על קרקעית הבצה. עתה פולטים מימיה רק אדי ייאוש מחניקים ומופעי שנאה ופחד כלפי העולם וכלפי כל מי שאיננו "יהודי נאמן". וכן, גם סגידה לצבא וזעם נואש כשנגרמת לו השפלה.

הציטוט מתוך מאמר מצוין של אבירמה גולן בשבוע שעבר בהארץ. היאוש כולו שלנו. השמאל למי שלא שם לב נמצא תחת מתקפה חסרת תקדים בימים שמאז המשט. רגשות לאומנות שוצפים את הארץ. חברה מסחרית (עדן טבע מרקט) פרסמה לפני שבוע מודעה על שני עמודים בעיתון שמבשרת על כך שהרשת עומדת לצד חיילי השייטת (רשת לממכר מזון אורגני עומדת לצד חיילי שייטת מול.. לא ברור. קצת מצחיק לא? אולי עצוב), אחוזי התמיכה בנתניהו בסקרים מרקיעים שחקים. וזו הבעיה האמיתית. עברנו את השלב של יותר גרוע יפיל את הממשלה ועברנו לשלב של יותר גרוע יקצין את הציבור (ומשכך את הממשלה) עוד יותר. זה השלב שבו נמצאות מדינות נחמדות כמו סוריה ורוסיה. מפרשים את הבידוד העולמי כקרב שהפטריותיות מחייבת לתמוך במדיניות הממשלתית לא חשוב כמה דפוקה היא. זה מביא לכך שאנשים באמת בטוחים בזה שהפעולה על המשט היתה ממש מוצלחת. בו נניח לצורך הדיון שהמצור על עזה הוא הדבר החשוב ביותר לבטחונה של מדינת ישראל, כל בדיקה אובייקטיבית תראה בקלילות שהפעולה ומה שקרה אחריה פגעו קשה במדיניות המצור (ביבי בעצמו כבר מדבר על הסרתו).  תהיה העמדה לגבי המצור על עזה אשר תהיה, פעולת המשט היא כשלון. ואחוזי התמיכה בממשלה עולים, והמזון האורגני תומך בשייטת.

* יחסי ישראל תורכיה מעולם לא היו רעים יותר. המסקנה המתבקשת על ידי הישראלים- להחרים את התורכים. להחרים= לא לסוע, לא להזמין דברים מתורכיה, לא לקנות מוצרים שיוצרו בתורכיה, לא לאכול אוכל תורכי במסעדת אסטנבול בתל אביב. מדהים שאנחנו מוכנים להחרים את תורכיה על זה אבל אנחנו מתנגדים בתוקף ומגדירים כאנטישמיות כל נסיון לחרם עלינו. העניין הוא שהחרם על תורכיה צפוי להשיג תוצאה בדיוק הפוכה לרצוי, בדיוק כמו שהחרם עלינו ישיג תוצאה הפוכה- חיזוק הגורמים הקיצוניים והאיבה.

*התקשורת הישראלית קנתה בשמחה את אשמתו של ארדואן בכל הסיפור. אנחנו אוהבים "ווילינס" כמו בסרטים. נסראלה אשם בכל הבעיות שיש לנו מצפון, הנייה אשם בעזה, אחמיניג'ד אשם בכל הבעיות שיש לנו עם אירן. מה עשינו לפני אחמיניג'ד? מזל שהיה לנו את סדאם חוסיין. לפני הנייה היה יאסר ערפאת. עכשיו מצאנו את ארדואן.

השינוי במצב לא התחיל עם הבחרותו של ארדואן. לא, דוקא לממשלת שרון היו יחסים מעולים עם תורכיה ל ארדואן. תיאום בטחוני מלא, הקשרים הכלכליים פרחו כמו שלא פרחו מעולם, כמעט חתמנו חוזה ליבוא מים והעברנו צינור לנפט, תורכיה גשרה בין ישראל למדינות מוסלנמיות נוספות, תורכיה תווכה בין ישראל לסוריה ובתקופת אולמרט בין ישראל לחמאס בנושא שליט. אלא שאז, ערב המבצע עופרת יצוקה, שר הבטחון אהוד ברק היה בתורכיה לדיון על הפסקת האש עם חמאס ועל שחרור שליט. הוא הבטיח לנהוג באיפוק וצוות ישראלי נשאר בתורכיה. התורכים הבטיחו לחמאס בשמנו שהכל בסדר. בערב התחיל צהל בעופרת יצוקה. כבר אז אמרו שהתורכים נעלבו, ושהיחסים נפגעו. אבל אף אחד לא מאשים בזה את ברק שתקע להם סכין באף. לא, מי שאשם זה ארדואן.

נכון ארדואן הולך מזרחה. הוא מנסה לבנות את כוחה של תורכיה כמעצמה בעולם האסלמי. פעם זה היה טוב לנו, רצינו שארדואן יהפוך למעצמה כנגד הכוח של איראן. עכשיו אנחנו שמים אותם באותו סל כי הסתכסכנו עם שניהם. בעבר הרחוק ארדואן היה דווקא פרו-מערבי. הוא נבחר לשלטון לראשונה תחת ההבטחה להכניס את תורכיה לאיחוד האירופי. הוא היה מוכן לעשות הכל על מנת להכנס. אלא שסרקוזי הבהיר לאירופה שזה לא יקרה, תעשה תורכיה מה שתעשה היא לא תכנס לאיחוד. האיחוד האירופי נתן לארדואן בעיטה כואבת. ארדואן פנה למזרח, אנחנו לא השכלנו למצב את עצמנו נכון בדרכו של ארדואן והותצאה לפנינו, עוד אויב.

* מהואקום הפוליטי בישראל עולה שמו של יאיר לפיד בשבוע האחרון. נדמה שזו יותר תחינה של אנשי התקשורת המרכזיים שהרעיון להשאר תקועים בארץ לא קוסם להם והם מחפשים הנהגה חלופית ולא מוצאים. האם מיאיר לפיד תבוא הישועה למרכז שמאל? אני מעריך שממש לא. בניגוד להערכות אני חושב שכוחו האלקטורלי של לפיד קטן מאוד. 20 אחוזי רייטינג בערוץ 2 לא אומרים 20 אחוזי תמיכה בקלפי. הסיבה המרכזית היא שהקהל של יאיר לפיד איש הטלוזיה זה לא אותו קהל של יאיר לפיד הפוליטקאי. הדיסונאנס בקהלי המטרה כה גדול שהוא עתיד להשאר קירח מכאן ומכאן. יאיר לפיד לא ישתלט על קדימה. יותר סביר שהוא יקים מחדש את שינוי. אולי הוא יצליח לגנוב שבעה מנדטים בבחירות- זה יהיה על חשבון קדימה. הוא יכנס לכל ממשלה בתמורה לתיק מתאים. התוצאה היא שגוש המרכז  שמאל יחלש ולא יתחזק.

* בנימה  זו הבלוג מתחיל במבצע חדש מעכשיו ועד הבחירות בעוד שנתיים- מישהו לרוץ איתו? דרוש מנהיג כריזמטי לשמאל. קריטריונים: א. ינהיג שמאל ריאליסטי ויהווה אלטרנטיבה לימין של ביבי וברק. ב. יש לו יכולת למשוך מצביעים מהימין בדרך כזו או אחרת. ג. יש לו סיכוי לנצח פריימריז פנימיים במפלגה גדולה או להיות מספיק טוב בשביל להקים אחת בעצמו ולנצח. הסיכויים הם 1 ל7 מיליון. בין המוצאים יוגרל עתיד המדינה. בהצלחה.