דונאלד טראמפ הוא לא המועמד המוביל

דונאלד טראמפ הוא קוריוז. הוא מיליונר אקסנטרי וכוכב תוכניות ריאליתי, עם עמדות שטחיות, שגעון גדלות מופרך, הערצה מופגנת לתרבות סלבס, הכי שמרני שיש ועם שאיפה מגאלומנית ללכת לזירה הפוליטית. טראמפ הצטרף למירוץ הארוך לבית הלבן דרך המפלגה הרפובליקאית ומתמודד בבחירות המקדימות על הזכות להיות מועמדה לנשיאות ארה"ב. אחד מתוך 14 מועמדים. לטראמפ אין שום תמיכה בתוך המפלגה הרפובליקאית: עמדותיו הלא מגובשות רחוקות מאוד מהרפובליקאי המומצע ובכלל לא ממוקמות על הסקאלה של עמדות המפלגה הרישמיות. הוא לא זוכה לתמיכה של אף גורם רפובליקאי רישמי אחד (מושלים, חברי קונגרס, נציגים בכירים). רוב רובם של כספי הקמפיין שלו הוא משקיע בעצמו מהונו. בשבוע שעבר החליט טראמפ ללכת צעד ענק נוסף קדימה (אחורה) אל עבר הימין הקיצוני ביותר וקרא לעצור כניסת מוסלמים לארה"ב. קריאה שהביאה לגינויים בולטים בכל העולם כולל בישראל. מבחינה פוליטית אם כן טראמפ ממלא את המשבצת האמריקאית של מרי לה פן בצרפת, ניק גריפין בבריטניה ואביגדור ליברמן אצלנו: ימין פופוליסטי עם מאפיינים ניאו פשיסטיים שצובר אהדה בקרב מעמדות נמוכים בזכות ליבוי קסנופוביה ושנאה.   

וטראמפ לכאורה מצליח. אחרי שנים של הקצנה ימנית במפלגה הרפובליקאית והליכה מוגזמת אחרי קולות דתיים וגזענים של מסיבת התה, גרעין המפלגה המרכזי נחלש ואיבד מיכולתו לשלוט בפעילי המפלגה ובדור החדש של נבחרים פופוליסטים. באווירת אנטי אובמה, אנטי ממסד, ואנטי זרים שטופחה בחוסר אחריות, נוצר וואקום בתוך המפלגה שמצמיח דמגוגים אופורטוניסטים וקיצוניים כמו טראמפ. טראמפ זוכה להכי הרבה תמיכה בסקרי בוחרי המפלגה והוא נהנה מסיקור תקשורתי יותר מכל יתר המועמדים האחרים גם יחד. חלק מגדירים אותו למרבה הבושה "המועמד המוביל במפלגה הרפובליקאית".

אבל טראמפ לא מוביל, היחס התקשורתי שהוא מקבל מוגזם, והפרשנים שמתיחסים אליו (גם בישראל) כמועמד העתידי של המפלגה הרפובליקאית לנשיאות חוטאים כלפי הציבור בפרשנות שקר (או בורות). טראמפ מייצר דרמה ועניין, כאמור הוא כוכב תוכניות ריאליתי, טראמפ מייצר רייטינג טוב ועל כן יש אינטרנס לתקשורת להציג אותו כמועמד מוביל אם לא ריאלי לראשות העולם החופשי. אך האמת מה לעשות רחוקה מכך.

הפריימריז, שיטת הבחירות המקדימות למועמדי המפלגות בארה"ב, בנויים בדיוק כך שמועמד כמו טראמפ לא יוכל לזכות בהם. סקרי דעת קהל ארציים בשלב הזה פשוט לא רלוונטים. טראמפ זוכה ל20-30 אחוזי תמיכה בסקרים מול 13 מועמדים אחרים שכאמור זוכים ביחד לסיקור תקשורתי פחות ממנו. לעומת זאת מול כל מועמד רציני יחיד התמיכה היחסית בטראמפ קורסת. כן אולי יש כ-30% מתוך הבוחרים הרפובליקאים (שהם נגיד 15% מתוך כלל תושבי ארה"ב) שממש מאמינים ומתלהבים מהפופוליזם של טראמפ. זה לא מספיק בשביל לזכות בבחירות. זה פחות ממה שמרי לה פן מקבלת בצרפת.

שיטת הפריימריז האמרקיאית ייחודית בכך שהבחירות לא מתרחשות במקביל בכל המדינות של ארה"ב. הבחירות נערכות בכמה סבבים: ראשית במדינת איווה בלבד (1.2.2016), ושבוע אחריה בניו האמפשיר, ואחר כך דרום קרולינה ונבדה. ב1.3.2016 יערכו בחירות ב-14 מדינות נוספות בינהן טקסס. מערכת הבחירות האחרונה תהיה ב-7.6.2016 בחמש מדינות בינהן קליפורניה, כמעט חצי שנה אחרי תחילת הבחירות בפועל. בשיטה כזו, כאשר יש ריבוי מועמדים והבחירות צמודות,  לא ניתן בשום אופן לחזות את התוצאה הסופית על סמך סקרים. פשוט כי לא ניתן לדעת כיצד יגיבו הבוחרים, המועמדים האחרים, והמערכת כולה, לתוצאות הבחירות הראשונות. תחשבו שבישראל שהיו נערכות בחירות כלליות ל-60 מושבים בלבד. התוצאות היו מתפרסמות, ושבוע אחר כך היינו בוחרים את 60 חברי הכנסת הנותרים. האם התוצאה הייתה זהה לתוצאה הסופית בשיטה הקיימת? עכשיו תכפילו את התהליך הזה בעשר ותחלקו את ההצבעה בין חלקי המדינה השונים.  

איווה, המדינה הראשונה לבחור, היא מדינה שמרנית וקטנה – בדרך כלל מועמדים שמרניים וימנים יותר זוכים בה להצלחה גדולה יותר. ניו האמפשיר, המדינה השניה להצביע, היא מדינה ליברלית יותר שנוטה לבחור מועמדים רפובליקאים מתונים. מקובל על כן להניח שמועמד שיבלוט (לאו דוקא ינצח) בשתי המדינות יהיה מנבא טוב למועמד המפלגתי הקונסזואלי שבסופו של יום יזכה במועמדות. מקובל, אבל לא הכרחי – היו כבר מקרים בהם מועמד שזכה במקום הראשון בשתי המדינות הפסיד את הבחירות ביתר המדינות. בכל מקרה מה שקורה הוא שאחרי 2-4 מערכות הבחירות הראשונות מועמדים חלשים מתחילים לפרוש מהמירוץ. ואז המירוץ נהיה מהודק יותר, מועמד בולט מסויים או שניים זוכים לתמיכה ממסדית, ובפריימריז הגדולים במדינות הגדולות מתרחשות ההכרעות האמיתיות בין שניים עד גג שלושה מועמדים ריאלים נותרים.

צריך להבין, גם אם טראמפ יזכה באיווה ונגיד שבניו האמפשיר (למרות שסיכוייו גם שם לא גבוהים), אין לו סיכוי לזכות אחר כך גם בניו יורק, טקסס, קליפורניה ופלורידה (מדינות גדולות ומתונות שמספקות הרבה יותר קולות להכרעה הסופית). עכשיו, מול 14 מועמדים טראמפ אולי "מוביל" בסקרים, אבל אחרי שהמירוץ יצטמצם לשלושה מועמדים רציניים, טראמפ יהיה אחרון מבין שלושתם.

ההנחה המושכלת של פרשנים רציניים יותר אומרת שבסופו של דבר כמו בכל מערכות הבחירות בעשורים האחרונים, יבחר מועמד ממסדי יחסית, שבכירי המפלגה יעריכו שיהיה בעל הסיכויים הטובים ביותר לזכות בנשיאות מול מועמד דמוקרטי. שיטת הפריימריז הארוכים והמפרכים נועדה בעצם להעביר את המועמדים הרבים באתגר, בניסוי ומסננת ציבורית בשביל לראות מי מועמד מספיק חזק בשביל לשרוד קמפיין נשיאותי שלם. אלה לא בחירות, אלו משחקי רעב שבהם האסטרטג הטוב ביותר שורד. טראמפ הוא רק מכשול זמני שעל המועמד הסופי לעבור.

כרגע על פי אתרי ההימורים והמומנטום המועמד המוביל האמיתי הוא מארקו רוביו מפלורידה. אחריו ג'ב בוש (האח של), וכנראה כריס כריסטי מניו ג'רסי. אחד מהם יהיה המועמד המתון הממסדי, ומולו יתייצב ככול הנראה טד כרוז בתור מועמד הימין השמרני. עוד מוקדם לקבוע, אבל בדרך כלל המועמד המתון יותר זוכה בסופו של דבר (יש גם הטייה מובנית לטובת מועמדים רפובליקאים מתונים בשיטת הבחירות שנותנת משקל רב למדינות גדולות שבבחירות הכלליות מצביעות ממילא לדמוקרטים).

המועמד המוביל אם כן הוא רוביו, ואחריו קרב צמוד עם בוש וטד כרוז עם סיכוי להפתעה מכיוונו של כריסטי או מועמד שקט אחר שאולי יצליח להפתיע בניו האמפשיר. טראמפ? טראמפ בכלל לא בזירה, לפחות לא הרגילה. אם טראמפ יזכה זו תהיה סנציה יוצאת דופן ובלי ניתנת לחיזוי. כזו שתראה על שינוי ציבורי עמוק ואמיתי בציבור האמריקאי. רעידת אדמה של ממש במפלגה הרפובליקאית ובשיטת הבחירות. אם זה יקרה זה יהיה באשמת התקשורת רודפת הדרמה, ובאשמת אווירת הטרור והאיסלמופוביה שהמפלגה הרפובליקאית נתנה לה יד. בתור דמוקרט, אני לא מאמין שזה יקרה, בתור חוקר פוליטיקה אני לא חושב שזה המצב. אולי בעתיד, אולי טראמפ מייצג מגמה מדאיגה למערכות הבאות, אבל לא הפעם.