הצינון של לפיד

יאיר לפיד פרש ממהדורת החדשות של ערוץ 2 והודיע על כניסה לפוליטיקה, בכך עשה לפחות דבר חיובי אחד ומנע (כנראה) את חוק צינון העיתונאים עליו עבדו בקדחתנות בכנסת. חוק צינון העיתונאים היה חוק פרסונאלי, אנטי חוקתי, ורע מאוד שנועד לגרום ליאיר לפיד לשקול שנית את כניסתו לפוליטקה או לפחות להקדים את מועד כניסתו. אך זולת פחדם של חברי הכנסת השונים מלפיד, אין לחוק שום היגיון או הצדקה. העיקרון החשוב ביותר בדמוקרטיה פרוצדוראלית הוא הזכות של כל אדם להיבחר לבית הנבחרים. בזכות הזאת יש לפגוע רק במקרים קיצוניים ולמטרה ראויה. צינון עיתונאים לא עונה על ההגדרה הזו.

מודל הצינון מבוסס על צינון גנרלים בצבא וגורמים מדיניים בכירים נוספים בשירות הציבורי. אך אין שום קשר בין ההיגיון שמנחה את שני סוגי הצינון. צינון אנשי צבא לא נועד להגן על הפוליטיקאים מפני אנשי צבא– הוא נועד בראש ובראשונה להגן על הצבא מפני שיקולים פוליטיים. לא היינו רוצים ששר בטחון שממנה רמטכ"ל יעשה זאת מתוך מחשבה על הישגים הפוליטיים הצפויים של המועמד הנכנס והיוצא; לא היינו רוצים ששיקולים מפלגתיים ינחו את רמטכ"ל או אלוף שנמצאים בשנתם האחרונה; לא היינו רוצים שאנשי בטחון ששירתו את כל הציבור והיו כפופים לפוליטיקה, יכנסו ישירות לצמרת הפוליטית יום לאחר פרישתם, מבלי שבילו דקה אחת באזרחות, משל משרד ממשלתי הוא דרגה נוספת בקריירה צבאית; יש לזכור שאלופים שמשתחררים מצה"ל נמצאים בסוף הקריירה הצבאית שלהם ממילא. לא נדרשת מהם כל הקרבה קרייריסטית. הצבא משלם להם פנסיה מלאה (ונדיבה) ואף מממן להם לימודים. הצינון לא פוגע בעיסוק שלהם או בזכויות האזרחיות שלהם כלל.

התקשורת אינה צבא ואין שום צורך להגן עליה מהפוליטיקה. פוליטיקאים למרבה המזל אינם ממנים אנשי תקשורת לתפקיד; עיתונאים רבים הם על תקן פובליציסטים ועמדתם בעניינים פוליטיים ידועה וחשופה לכל בהגדרת התפקיד; אנשי תקשורת לא נדרשים להסתיר דבר מהשקפתם המדינית. המעבר לחיים פוליטיים על פי רוב אינו מסוכן לא לעיתונאי, לא לכלי התקשורת, ולא לציבור. הסכנה היחידה אם כן היא רק לפוליטיקאים המכהנים שמפחדים מתרגום פופולאריות של עיתונאי מהתקשורת לזירה הפוליטית. אך האם התרגום הזה הוא דבר פסול מיסודו שמצדיק חוק במדינת ישראל? גם רופא כריזמטי, מרצה באוניברסיטה, בדרן, או דוגמנית יכולים לנצל את הפופולאריות שלהם באותה הדרך. הדבר היחידי שמפריד את העיתונאי, או חלקם לפחות, הוא שהפולאריות שלהם נובעת בין השאר מעמדתם הפוליטית החשופה בתקשורת. אולם טבעי זה לגמרי לתרגם פופולאריות כזו לזירה המדינית. מדוע להגביל זאת? חמור מכך, החוק שהוצע ביקש תקופת צינון של שנה וחצי מעיתונאים. המשמעות היא כי כמעט אף עיתונאי (למעט אולי יאיר לפיד עצמו למרבה האירוניה) לא יוכל יותר להיכנס לפוליטיקה לעולם. איזה אדם יוותר על משרתו ועל הקריירה שלו בשביל להתמודד בפריימריז שנה וחצי (לכל הפחות) אחרי כן. וזאת כאשר מועד הבחירות אינו ידוע, המערך המפלגתי אינו ידוע, ומי יעמוד בראשות איזו מפלגה אינו ידוע.

בכך היה פוגע חוק צינון העיתונאים בשני חוקי יסוד במדינת ישראל: בחוק יסוד הכנסת המתיר לכל אזרח בגיר להתמודד לכנסת, ובחוק יסוד חופש העיסוק שאוסר על פגיעה בחופש העיסוק של אדם (גם עיתונאי) שלא לצורך ראוי ובצורה מידתית. מזל שיאיר לפיד חסך מאיתנו את הסאגה המביכה שבהבאת חוק פרסונאלי ומביש כזה לפתחו של בית המשפט העליון לביקורת שיפוטית והתנגשות בלתי נמנעת נוספת בין הרשויות בישראל.

* ואחרי שאמרתי זאת, אז אגיד גם שהתנהלותו של יאיר לפיד לא הייתה בסדר ושבצדק הכעיס עליו את חברי הכנסת. חוק הצינון  אומנם היה תרופת רעל, אך המחלה היתה אמיתית. יאיר לפיד ידע כבר לפני שנתיים ואולי יותר על כוונתו להיכנס לפוליטיקה. יתרה מזו, הוא ידע שאם יכנס לפוליטיקה הוא יעשה זאת בראשות מפלגה חדשה שיקים בעצמו ולא יצטרף ככוח עזר לגוף פוליטי קיים. ובכל זאת, ואולי בגלל זאת, לקח על עצמו יאיר לפיד תפקיד של מגיש מהדורת החדשות המרכזית ביום שישי בערב בערוץ המסחרי הגדול בישראל. לא מדובר בתפקיד של פרשן או פובליציסט ואפילו לא כתב שטח. מדובר במנחה של תוכנית חדשות ומגזין הנצפית ביותר בשבוע, בראש צוות של בכירי הפרשנים של הערוץ – תפקיד כמעט ממלכתי ובודאי אחד היוקרתיים ביותר שיש לערוץ ציבורי להציע. לשבת על כסא כזה ומשם לתכנן קריירה פוליטית זה באמת לא יפה, כמעט מלוכלך. ההתמודדות עם זה הייתה צריכה להיות במישור האתי. עורכי המהדורה ובכירי חברת החדשות של ערוץ 2 היו צריכים לקרוא ללפיד אחרי שהבינו שכוונתו לרוץ לכנסת ולהציב לו אולטימאטום- או פוליטיקה או הנחיה של מהדורת החדשות. אולי מעט מאוחר, אך זה בדיוק מה שקרה בפועל בשבוע שעבר שחברת החדשות סיכלה את תוכניתו של לפיד לפרוש "רגע לפני הבחירות הבאות" כפי שאמר בראיון לאילנה דיין.

* תגידו ששלי יחימוביץ וטומי לפיד עשו את זה קודם, לפניו. אך כמו בכל ענייני האתיקה, ההבדל כאן הוא בפרטים הקטנים. דעותיה של שלי יחימוביץ היו ידועות וגלויות לכל. היא לא הסתירה את תמיכתה בעמיר פרץ ובערכים סוציאל דמוקרטים. היא שמשה פרשנית לענייני פוליטיקה חברה וכלכלה, ופגוש את העיתונות אותה הנחתה לא דומה למהדורת חדשות יום שישי בערב. שלי יחימוביץ לא הצטרפה לפוליטיקה ללא הקשר, היא הצטרפה מיד לאחר שעמיר פרץ בו תמכה נבחר לראשות מפלגת העבודה. התזמון נבע מהמחשבה שאז נפתחה הזדמנות לשינוי פניה של מפלגת העבודה והשפעה בכיוונים שהיא תומכת בהם. שלי יחימוביץ התמודדה בפריימריז רגילים לחלוטין במפלגת העבודה – היא נבחרה במקום 7. אחרי הבחירות לא בקשה תפקיד שרה או סגנית שר בממשלת אולמרט. במקום זה בחרה לשמש חברת כנסת מן המניין והצטיינה בחקיקה. אחרי חמש שנים, שתי מערכות בחירות, ושלושה יושבי ראש נבחרה בצדק וביושר לכהן כיו"ר המפלגה.

טומי לפיד לעומתה באמת הוצנח ישירות לראשות מפלגת שינוי על מנת להחזיר אותה מתהום הנשייה ללב הפוליטיקה הישראלית. אך כאן נגמרת ההשוואה בין טומי לפיד האב לבן. טומי לפיד היה פובליציסט, הוא היה אחד המשתתפים הבולטים בתוכנית צעקות והבעת דעות פוליטיות. למעשה הוא היה פוליטיקאי לכל דבר ועניין, רק שאת עמדותיו הגיש בתוכנית פאנל בטלוויזיה במקום בכנסת. המעבר לזירת הפוליטיקה המעשית היה טבעי, ישיר ולא ניצל לרעה את מעמדו אפילו לא קצת.

* עכשיו יאיר לפיד חייב להצטנן בפועל ממילא. כך בא הכול על מקומו בשלום והצדק נעשה. הנה ההזדמנות של יאיר לפיד לתקן את הרושם שביטאתי כאן קודם, את חוק הצינון הגרוע הוא כבר מנע – עכשיו יש לו הזדמנות שנה, שנה וחצי, לבנות מפלגה מאפס; להביע דעות פוליטיות שלא מתוך המערכת; להוכיח שיאיר לפיד הפוליטיקאי שווה את הפוטנציאל שתולים בו אנשים לראשות מפלגה בינונית בישראל.

* מישהו שבטח לא צריך צינון הוא נועם שליט שהודיע היום על כוונתו להתמודד ברשימת מפלגת העבודה בכנסת. שליט חבר מפלגת העבודה מאז 1996. בחמש השנים האחרונות היה חשוף לזירה הציבורית כמו שמעטים חשופים לה. הוא נפגש עם מנהיגי תבל, התמודד על בסיס יומי, שעה שעה, עם התקשורת ועם פוליטיקאים. עכשיו הוא מוכן לתרום מכישוריו, שנרכשו שלא בטובתו, לטובת הציבוריות הישראלית. הוא יתמודד בפריימריז, וכולי תקווה שיזכה למקום יפה בכנסת ישראל. במקום חיי עיון בחר נועם שליט בחיים המדיניים, יש לברך אותו על כך ולאחל לו בהצלחה רבה.

לבריאות

על פי סקר של ידיעות אחרונות משישי האחרון (סקר שלמען האמת נראה שרלטני במיוחד, אפילו ביחס לסקרים של ידיעות אחרונות), אם ירוץ גבי אשכנזי בראשות מפלגת העבודה בבחירות הבאות, מפלגת העבודה "המרוסקת" תשיג יותר מנדטים מהליכוד ומקדימה ותעמוד בראשות גוש חוסם שירכיב ממשלה. גם אם נניח שהסקר תקף, כמובן שמדובר בשטות מוחלטת; גבי אשכנזי הוא דמות אמורפית לחלוטין בפוליטיקה הישראלית. מישהו בכלל יודע איך נשמע קולו של גבי אשכנזי? כחלק ממדיניות עצמית הוא בחר שלא להתראיין כל השנים לתקשורות. מהמעט ששמענו אותו מדבר בטקסי זיכרון, לא הצטיירה דמות כריזמטית במיוחד (בלשון המעטה). אנו גם כלל לא יודעים את עמדותיו הפוליטיות. במצב כזה כל אחד יכול לדמיין את המנהיג האידיאלי שלו ולהשליך אותו על הדף החלק שנקרא גבי אשכנזי. אז מה הפלא שהוא מקבל 30 מנדטים בסקרים?

אבל העסק מסתבך, כי על פי החוק הקיים, גבי אשכנזי, גם אם יפרוש מהשירות היום (דה פקטו ודה יורה) עדיין תחול עליו תקופת צינון של 3 שנים לפני שיורשה להיבחר לכנסת או לכהן כשר. הרבה אחרי מועד הבחירות בחוק. חוק הצינון הוא חוק חשוב ביותר משתי סיבות עיקריות: הסיבה הראשונה היא הסיבה שבגללה חוקקו אותו חברי הכנסת- והיא להגן על הפוליטיקה. טוב למען האמת הם חוקקו את החוק כדי להגן על עצמם- כדי להימנע מהמצב שבו רמטכ"ל מוצלח שנהנה מכל הזוהר של התפקיד הצבאי נכנס בסערה ישר לצמרת הפוליטית הגבוהה ביותר ומדיח מטה את כל מי שהיה בה קודם. הדוגמאות לכך רבות, אהוד ברק מונה לתפקיד שר מיד לאחר שפרש ובתוך שנה כבר היה ראש מפלגת העבודה במקומו של פרס. אמנון ליפקין שחק מונה מיד עם סיום תפקידו לראשות מפלגת המרכז שהוקמה עם סקרים מחמיאים כמו ואולי יותר מאלה של אשכנזי (ותוך חודש איבד את כל התמיכה בסקרים וויתר על ראשות המפלגה לטובתו של איציק מרדכי). שאול מופז היה הקש ששבר את גב הגמל, הוא תלה את מדי הא' שלו ביציאה מלשכת הרמטכ"ל ונכנס ישר להתיישב על הכסא שבלשכת שר הביטחון. חוק הצינון נכנס לתוקף בקדנציה של בוגי יעלון, שלא בפעם האחרונה החמיץ פנים והרגיש שדופקים אותו. בוגי היה הראשון לחוות את הצינון והוא מהווה דוגמא מאלפת למשמעות של הצינון. בוגי עבר בשלוש השנים לאחר שחרורו ממפגש פוליטי אחד לאחר, הוא התראיין לכלי התקשורת ואפילו היוו אופוזיציה חוץ פרלמנטרית לשרון ואהוד אולמרט. הציבור הקשיב ולמד שלבוגי יש עמדות די יציבות וברורות. כך למשל למדנו שהוא ממוקם בקצה הימני של מפלגת הליכוד מבחינה אידיאולוגית. בבחירות המקדימות בליכוד הוא זכה במקום יפה ברשימת הליכוד לכנסת. לא מקום ראשון, כמו שהיה בודאי מקבל שלוש שנים קודם לכן, כי אם קצת צנוע יותר כיאה לאדם צנוע כמו בוגי יעלון. כך, כאשר מונה לתפקיד שר ללא תיק (או שקר כלשהו) בממשלת נתניהו, היה זה בגלל בוגי הפוליטיקאי ולא בגלל זוהר הרמטכלות.

אבל יש סיבה שנייה לחוק הצינון, וסיבה זו חשובה אף שבעתיים: והיא להגן על הצבא. ההפרדה בין כהונת הרמטכ"ל לכהונת הפוליטיקאי נועדה להפריד ככול הניתן בין הפוליטיקה לבין השירות הצבאי. רמטכ"ל שתוך כדי השירות כבר בוחש בפוליטיקה המפלגתית ובונה על קידום ישיר לתפקיד שר הוא אינו רמטכ"ל טוב. קשה שלא להירתע כשחושבים על החלטות גורליות שמתקבלות על ידי הצמרת הצבאית כאשר יודעים שהרמטכ"ל הוא כבר בעיצומו של קמפיין לתפקיד שר הביטחון, ראש מפלגה או ראשות הממשלה.  מספיק להדגים את הבעייתיות של חוסר צינון בכך ששר הביטחון והרמטכ"ל מתחילים בשנה האחרונה לפחד אחד מהשני (בצדק או שלא) מבחינה פוליטית ורואים זה בזה מתחרים על אותה משרה.

אלא שזה בדיוק מה שקרה פה בישראל בשנה האחרונה. רמטכ"ל ושר בטחון ששניהם נחשבו מצוינים ונהלו יחד מלחמה בעזה, הסתכסכו עד כדי זיוף מסמכים, הטלת רפש בתקשורת וברוגז מופגן. מה קרה? חוק הצינון היה אמור למנוע זאת. חוק הצינון נכשל לחלוטין לעמוד במשימתו להגן על הצבא מפני הפוליטיקה. למה? האם התקשורת אשמה? אם גבי אשכנזי לא יכול חוקית להתמודד בכנסת הבאה, מדוע בכלל לשאול בסקר מה אם אשכנזי יעמוד בראשות העבודה במקום ברק? לא רק בסקר הזה כמובן, כבר שנה שהתקשורת מציבה את אשכנזי כמועמד אפשרי לרשת/להדיח את ברק בראשות העבודה. לכאורה יש לכך את אותו משקל כמו לשאול את הציבור האם יצביעו למפלגת העבודה כאשר בראשה תעמוד אנגלה מרקל. התקשורת מתייחסת אל הרמטכ"ל כאילו אין חוק צינון. הפוליטיקה והיחסים הבינאישיים בין שר הביטחון (במקרה זה) לבין הרמטכ"ל מורעלים על ידי ידיעות מהתקשורת. ובכך מעוקר חוק הצינון בפועל מתוכן.

אלא שזו אינה הסיבה האמיתית. מי שאשם בכך שהתקשורת מתעלמת כמעט מחוק הצינון היא לא התקשורת עצמה כי אם הפוליטיקה. או ליתר דיוק שלטון החוק הרופף והזלזול המתמיד של חברי הכנסת בערכים מסורתיים של חוקתיות. מי שמזלזל בחוקי יסוד, ובכללי יסוד של משחק דמוקרטי הוגן, שלא יתפלא כאשר זה מתפוצץ לו בפרצוף מכיוונים אחרים. התקשרות מתייחסת לחוק הצינון כאילו הוא לא קיים פשוט בגלל שהורגלנו לכך שכאשר החוק לא מתאים למישהו ספציפי אז ממילא משנים אותו: "חוק ביבי" ביטל את הדרישה שראש ממשלה צריך להיות ח"כ על מנת שביבי יוכל להתמודד בבחירות המיוחדות בשנת 2001 (מה שלא קרה בסוף, אבל החוק עבר). "חוק דרעי" קבע שאסירים מסוימים ישוחררו אחרי מחצית הזמן שנגזר עליהם במקום שליש. "חוק מופז", אולי מפעל הדגל של ממשלת נתניהו הנוכחית, מאפשר לסיעה להתפצל ולערוק אם שבעה חברי כנסת תומכים בה. אז מה הבעיה לחוקק את "חוק אשכנזי" שקובע שרמטכ"ל ששם משפחתו מתחיל באות א' ונגמר באות י' לא צריך צינון.

ממשלת נתניהו הביאה את הזלזול בנוהגי הכנסת לכדי אומנות. בסידור ועדות הכנסת, בכמות השרים, חוקים שכל מטרתם לפרק את קדימה, הצעות חוק שמבקשות להגביל את השפעות האופוזיציה וכ"ו. אפילו חוק האזרחות הוא דוגמא לניסיון לשינוי דבר חוקתי סמלי רק בשביל רווח פוליטי רגעי. שינויים חוקתיים (כאלה הנוגעים לכללי המשחק הדמוקרטי עצמם), להבדיל משינויים חקיקתיים, הם שינויים שצריך לעשות רק מתוך מטרות ראויות באמת ומתוך שיקול דעת עמוק ובהסכמה רחבה. מי שמשתמש בשינויים חוקתיים, אפילו קטנים ומינוריים, רק בשביל להשיג רווחים פוליטיים אישיים- בעצם הורס את המשטר הדמוקרטי. אולי לאט, אולי גרגר גרגר, אבל בביטחון. את ההשלכות לכך לא בהכרח רואים במבט ראשון. אבל התהליכים האלה משפיעם גם משפיעים על שחיקתה של מדינת ישראל. חוק הצינון הוא דוגמא מצויינת לכך- הנה איך משפיעה השחיקה בכבוד לחוקי המשחק, על תפקודה של מערכת הבטחון במדינת ישראל. לשחק בחוקי המשחק זה לשחק באש, מי שעושה זאת מסכן את עצם קיומה של המדינה הדמוקרטית הישראלית, לא פחות.