החוק הנורבגי? אפילו לא קרוב

מה שמכונה בסלנג הפוליטי "החוק הנורבגי" (אם כי הוא לא מיוחד דוקא לנורבגיה ולא מופיע באותה תצורה בכל מקום) הוא חוק שנועד להסדיר התפטרות שרים מהפרלמנט על מנת לאפשר לחברי רשימה נוספים להכנס לבית המחוקקים.  בגרסאתו השלמה הוא קובע שכל שר שמתמנה לממשלה מושעה או מפוטר מידית מהפרלמנט ובמקומו נכנס הבא בתור ברשימת המפלגה לפרלמנט. בחלק מהגרסאות קיים מנגנון היפוך לפיו במידה והשר בחר להתפטר מתפקידו כשר בהמשך הקדנציה (או פוטר על ידי ראש הממשלה) הוא יחזור לכהן בפרלמנט במקום חבר הרשימה שהחליף אותו.

הביקורת שנשמעת אוטומטית בארץ על החוק הזה או שכמותו היא שמדובר בחוק בזבזני שנועד לסדר ג'ובים ליותר חברי מפלגה מיותרים בפרלמנט. במקור, בדיוק ההיפך הוא הנכון.

החוק הנורבגי הוא חוק טוב וראוי שיכול לפתור או לפחות לצמצם חלק מבעיות הממשל שלנו.

המצב היום הוא שכמחצית מחברי הקואליציה הם גם חברי ממשלה הוא מצב לא רצוי, שפוגע במעמד הכנסת קשות.  נוצר, ולא בפעם הראשונה, מצב אבסורדי שבו חברי הקואליציה שפנויים לעבודת הכנסת השוטפת (חברות בועדות, פיקוח על הממשלה, הגשת הצעות חוק, מפגשים עם הציבור…) פחותים מחברי האופוזיציה. כך, למרות כוונות טובות אמיתיות של רבים מחברי הכנסת (כולל בקואליציה) עבודת הכנסת הופכת לשטחית, מהירה מידי, ובמקרים רבים פשוט מיותרת. בגלל חולשת הכנסת, העדר חברי כנסת לדיון רציני, ומחסור במשאבים (כולל מחסור חמור בעוזרים פרלמנטריים) חברי הכנסת בעל כורחם הופכים לאותם ג'וביסטים מיותרים שהציבור כל כך סולד מהם. קודם לא נותנים להם את הכלים לעבוד, מעמיסים על המעט שיש הרבה יותר מידי עבודה ודרישות, ואז באים בתלונות לכך שהם אינם עושים שום דבר משמעותי ומבזבזים את הזמן והכסף של כולנו על כותרות גזעניות לעיתונות או הצעות חוק פופוליסטיות.

רפורמה אמיתית במשילות לטובת כלל הציבור היתה צריכה להיות כזו שתגדיל את מספר חברי הכנסת ב-50% לפחות, תכפיל את מספר העוזרים הפרלמנטרים, תגדיל את תקציב חברי הכנסת המופנה למחקר, ותבנה מנגנון של ימי עיון וכנסים בארגון הכנסת. כמו כן יש להגביל את חברי הממשלה ללא יותר מרבע מחברי הקואליציה. בנוסף גם "החוק הנורבגי" יעשה עבודה לא רעה בהוספת חברי הכנסת הזמינים בפועל ויתקן את העוול שנוצר ממיעוט חברי הקואליציה הזמינים לעבודה פרלמנטרית.

ההיגיון של החוק: שר לא יכול להיות חבר בעבודת הכנסת. הוא מנוע מלשבת בועדות, להגיש או לחתום על הצעות חוק, הוא מחוייב באחריות מיניסטריאלית וממשלתית, ואינו יכול לפקח על חבריו לממשלה בשום צורה. לעומת זאת הוא כן קול בהצבעות בכנסת, הוא צריך לשבת במליאה ולהצביע. זו דרישתו היחידה כחבר כנסת. כך שחברותו בכנסת מצתמצמת להליך פורמלי של להיות נוכח פיזית בדיונים ולהצביע אוטומטית כמו שאמרו לו. בשלושת הימים של הצבעות הכנסת שבהם הוא נמצא במליאה הוא לא יכול באמת לעשות את התפקיד הראשי שלו – להיות שר. כך הציבור מפסיד פעמיים – גם חבר כנסת גרוע, וגם שר גרוע.

מצב זה מועצם וחמור במיוחד בממשלה הנוכחית שהיא גם מנופחת וגם תלויה ועומדת על קואליציה מינימאלית של 61 חברי כנסת. ככה שאפילו ראש הממשלה מוצא את עצמו ימים ולילות בכנסת יושב ומצביע על הצעות חוק זותרות. זה מצב שאף אחד לא יוצא ממנו טוב, בטח לא הציבור.

עם הפעלת חוק נורבגי שרים לא יהיו חברי כנסת, וחברי הכנסת יהיו חופשיים לעבודת כנסת הגונה למען הציבור. את חברי הכנסת נשפוט ככאלה, על עבודתם, ואת השרים ישפוט הציבור כשרים על תפקידם.

* מדוע שיחזרו להיות חברי כנסת? הבעיה הגדולה ביותר לכאורה בהצעה הנורבגית היא חזרתם של השרים המתפטרים לכנסת והדחת חברי כנסת זמניים מכהונתם. אבל זו ברמה העקרונית אינה חייבת להיות בעיה. ראשית בגלל שמבחינה דמוקרטית אנחנו בוחרים רשימות, לא אנשים. צריך לזכור את זה. המפלגה היא החשובה ובכללי המשחק שיקבעו ידעו חברי הכנסת הנכנסים במקום שרים שהם בפועל רק ממלאי מקום. שנית, כי בשביל ששר יחזור להיות חבר כנסת הוא צריך להתפטר. ברור לחלוטין שברוב המקרים התמריץ של השר להתפטר לא יהיה רק חברותו בכנסת ככה שקשה לדמיין מצב שבו שר ישתמש בסמכות הזו לרעה. שלישית, אנחנו רוצים שיהיו בכירים בכנסת ובאופוזיציה. הבטחת השארות בכנסת לשרים תתן להם רשת בטחון למקרה שבו יעזבו את הממשלה או יתנגדו לה. אנחנו רוצים לראות כנסת שבה יש בכירים רעבים שמעוניים לזכות בבחירות, להכנס לממשלה ולהשפיע. אנחנו רוצים אופוזיציה רעבה, וקואליציה שקולה.

* אז מה הבעיה עם ההצעה של איילת שקד שעברה השבוע בכנסת? הבעיה היא שבניגוד לכותרות בעיתונים ההצעה שעברה היא לא החוק הנורבגי. אפילו לא קרוב.

ההצעה שעברה קובעת ששר או סגן שר אחד מכל סיעה רשאי לבחור אם להתפטר ובמקומו יכנס חבר כנסת חדש לתקופה זמנית. על פי ההצעה החוק יחול רק על סיעות של פחות מ-12 ח"כים. רגע מה?

יש בעיות רבות בהצעת החוק הזו. המרכזית שבהן היא שההצעה לא אפקטיבית בעליל ופרסונאלית. בפועל היא תשפיע רק על 4 שרים או סגנים – אחד מהבית היהודי, אחד מכולנו, אחד מש"ס ואחד מיהדות התורה. וגם זה רק אם יבחרו לעשות זאת. כנראה שמכל הצעת החוק הזו מה שיצא זה שאיילת שקד תתפטר מהכנסת ושולי מועלם מהבית היהודי תכנס במקומה. איפה זה ואיפה כל ההבטחות על רפורמת משילות. נודף מזה ריח חריף של התערבות חוקתית בחוק יסוד על מנת להשיג רווח קצר, פרסונאלי, וספציפי לשרה המציעה. זה מלוכלך ולא תקין.

והבעיה העקונית בהצעה היא שההתפטרות היא בחירה של השר. ירצה יתפטר, לא ירצה לא יתפטר. וחמור מכך, חבר הכנסת שיכנס יהפוך לבן ערובה בידי השר שכן זה יוכל תמיד לחזור לכנסת בלי להתפטר מתפקידו כשר. מכך תכנס לכנסת תחת השר בעצם בובה.  זה פתח לשחיתות, לחוסר שקיפות, ולהמשך כל התופעות השליליות שבגללן הציבור כל כך סולד מהפוליטקיאים היום. כרגיל, איפה אנחנו ואיפה נורבגיה.

אחוז החסימה – מסקנות והמלצות לועדת החוקה

אתמול שלחתי מייל לכל חברי ועדת החוקה חוק ומשפט בנושא אחוז החסימה. היום נערך דיון בזק בנושא העלאת אחוז החסימה לכנסת ישראל. דוד רותם באגרסיביות מדהימה ניהל את הישיבה בחופזה על מנת להצביע על הנושא מיידית ולהעביר את החוק כבר במושב הכנסת הנוכחי. במהלך הדיון היום הזכירה חברת הכנסת מירב מיכאלי את הנייר ששלחתי וגם חבר הכנסת דב חנין הזכיר חלקים נרחבים ממנו. ברגע זה ממש עבר החוק בועדה ברוב דחוק של שבעה חברים מול שישה. חברת הכנסת עדי קול מיש עתיד תמכה בחוק בהוראת מפלגתה על אף שהיא הביעה הסתייגות מפורשת מכל הסעיפים החשובים בו וגם מהמהירות בה הוא הובא. דוגמא לאיך ביש עתיד רואים את התפקיד של חברי הכנסת שלהם. תהיו טובים ותעשו מה שלפיד אומר לכם. להלן הנייר שהגשתי לחברי הועדה. המסקנות נגזרו מעבודת תזה לתואר מוסמך שהגשתי בנושא בהנחיית פרופ' אורית קדר במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית.

ההשפעות של העלאת אחוז החסימה

העלאת אחוז החסימה תביא ל:

1. השפעה מכאנית: פחות מפלגות פוטנציאליות יוכלו להכנס לכנסת

2. השפעה פסיכולוגית/פוליטית:

                       I. תמריץ ליותר הצבעה אסטרטגית של בוחרים

                       II. תמריץ להערכות אסטרטגית של מפלגות

השפעות אלו, על פי המציעים להעלות את אחוז החסימה, יביאו לרמת משילות גבוה יותר ויקלו על הרכבת קואליציה יציבה בישראל. אלה שזו אינה המסקנה הנכונה משילוב ההשפעות.

מסקנות נכונות יותר הן שהעלאת אחוז החסימה תביא ל:

א.  תמריץ ליצירת מפלגות בינוניות והגברת כוחן, מפלגות אשר אינן תורמות ליציבות או למשילות ורק מסכנות את המפלגות הגדולות.

ב. החלשת כוחן של מפלגות מיעוטים אתניים עוד יותר מהקיים, הרחקתם מהשיח הציבורי וניכורם מהדמוקרטיה.

ג. הורדה צפויה נוספת בשיעורי ההצבעה בישראל ועליה בשיעור הקולות המבוזבזים שלא זוכים לייצוג בכנסת.

1. השפעה מכאנית  

*  המספר המקסימאלי הפוטנציאלי של מפלגות אמנם ירד, אבל במחקר פוליטי מקובל יותר להתיחס למונח של מספר אפקטיבי של מפלגות בפרלמנט. המספר האפקטיבי של מפלגות נותן משקל יחסי שונה למפלגות על פי כוחן היחסי בתוך הפרלמנט. ככול שיש פחות מפלגות אבסולוטית מספר זה אמנם יורד, אבל ככול שהמפלגות השונות קרובות יותר זו לזו בגודלן המספר האפקטיבי דוקא עולה. על כן אין סיבה להניח מראש שאחוז החסימה יביא להורדת המספר האפקטיבי של מפלגות בכנסת ובנסיבות מסויימות הוא עלול אף להגביר אותו עוד יותר.

* מבחינה מכאנית נוסחאת תרגום הקולות למושבים בכנסת (בדר-עופר, D'Hondt) נותנת יתרון למפלגות גדולות. יתרון זה עשוי להיות גדול מאוד ולהסתכם בשניים, שלושה ואפילו ארבעה מנדטים או יותר. היתרון תלוי בהפרש שבין המפלגות הגדולות ביותר לאלה שבאים אחריהן. ככול שההפרש גדול יותר לטובת המפלגות הגדולות ככה הבונוס שיתקבל מהשיטה יהיה גדול יותר. כאשר נוצרות מפלגות בינוניות רבות אשר מתקרבות בכוחן למפלגות הגדולות, היתרון של המפלגות הגדולות בנוסחאת הבחירות הקיימת הולך וקטן. כך, יתכן וללא שינוי בהתנהגות הבוחרים המפלגות הגדולות דוקא יחלשו כתוצאה מעליה באחוז החסימה בישראל.

2. השפעה פסיכולוגית/פוליטית

I. הצבעה אסטרטגית

* העלאת אחוז החסימה תוסיף שיקול טקטי נוסף לבוחרים אסטרטגים. אולם, אין סיבה מיוחדת להניח שבוחרים שלא מקיימים שיקולים אסטרטגים כיום ומצביעים למפלגות זעירות שאין להן שום סיכוי לעבור את אחוז החסימה הנוכחי, יתחילו פתאום לעשות את זה בגלל עליה נוספת באחוז החסימה.

* גם אם חלק מהבוחרים של המפלגות הזעירות יתחילו בעקבות העליה באחוז החסימה להצביע למפלגות גדולות יותר, עדיין תכנס קבוצה שלמה וגדולה של בוחרים שקודם לא נזקקו להצבעה אסטרטגית על מנת שקולם ישמע, לתוך הקטגוריה של בוחרים בסיכון שצריכים לבצע הצבעה אסטרטגית. על כן מספר הבוחרים שקולם עשוי להתבזבז יגדל ממילא.

* בכל העולם כאשר אחוז החסימה האפקטיבי עולה, ככה עולה גם אחוז הקולות המבוזבזים, כלומר קולות של בוחרים אשר טרחו והלכו להצביע אבל קולם לא יזכה לייצוג בפרלמנט כלל. אין בסיס אמפירי (או תיאורטי) לטענה לפיה כאשר יעלה אחוז חסימה כך ירדו הקולות המבוזבזים.

* בישראל בבחירות האחרונות, 2013, היה שיעור הקולות המבוזבזים בבחירות 7% – מהשיעורים הגבוהים בעולם הדמוקרטי.

* בכל המחקרים על שיעורי הצבעה בעולם נמצא שכאשר רמת התחרותיות בבחירות יורדת כך יורדים שיעורי ההצבעה. על כן אין שום סיבה להניח שבוחרים מקבוצה אתנית אחת אשר יקבלו אופציית בחירה אחת בלבד, ובכך תרד רמת התחרותיות על ליבם ל-0, יגדילו פתאום את שיעורי ההגעה שלהם לקלפיות.

* בנוסף ידוע שככול שבוחרת חושבת שיש מפלגה מבין מבחר האפשרויות "הקרובה לעמדתה", ככה יגדל הסיכוי שהיא תגיע להצביע בבחירות. על כן הורדת אופציות ההצבעה הריאליות לבוחרים יביאו לירידה נוספת בשיעורי ההצבעה בישראל.

II. מפלגות אסטרטגיות

* אחוז חסימה גבוה יביא לתמריץ ליצירת גושים גדולים של מפלגות שירוצו ביחד לבחירות. אולם אין שום סיבה להניח שתמריץ זה יביא בהכרח למיזוג וגדילה של המפלגות הגדולות. מפלגות נישה גדולות, או המפלגות הבינוניות החדשות, עלולות להוות תחרות ישירה דוקא על כוחן של המפלגות הגדולות בבחירות, עכשיו שלא תהיה למפלגות הנישה סיבה להתחרות בינן לבין עצמן.

* דוקא מפלגות בינוניות חזקות הן אלו שזוכות לרוב בכוח לא פרופורציונאלי ביחס לכוחן האמיתי באוכלוסיה בתוך קואליציה בהנחה שראש ממשלה בישראל תמשיך להזדקק לקואליציה של מפלגות, עדיפה לה האפשרות לקיים אותה בשיתוף מפלגות קטנות וחלשות מאשר עם מפלגות גדולות שמהוות איום ישיר עליה ועל השפעתה בתוך הממשלה.

* היסטורית היו אלה לרוב מפלגות בינוניות, מפלגות בנות 5 מנדטים ויותר, שזכו לכוח לא פרופורציונאלי בממשלה. מפלגות זעירות בכנסת לרוב שמחות על עצם הכניסה לממשלה בכל תפקיד, ומפחדות מהליכה לבחירות חדשות. בכל מקרה הן זוכות לרמות חשיפה נמוכות יותר לרוב ממפלגות בינוניות חזקות.

* שום דבר לא ימנע ממפלגות כלאיים שיתאחדו לפני הבחירות רק בשביל לרוץ יחד ולעבור את אחוז החסימה, להתפצל מרצון מיד אחרי הבחירות ולפעול כסיעות עצמאיות בתוך הכנסת. בסופו של דבר כמות הסיעות העצמאיות בכנסת, ויותר מכך חברי הכנסת העצמאיים, הם אלה שמשמפיעים בפועל על יציבות ואחריות הכנסת.

המלצות

*עמדתו של כותב שורות אלו היא כי לא צריך להעלות את אחוז החסימה בישראל כלל. העלאת אחוז החסימה לא תביא בהכרח לשינויים המקווים על ידי מציעי ההצעה וממילא לא צפויה לשפר את יכולת "המשילות".

* יחד עם זאת במידה ובכל מקרה יקבע שיש להעלות את אחוז החסימה, אפשר לעשות כמה צעדים על מנת למזער את הפגיעה ולתעל את השפעת המהלך לכיוונים חיוביים.

* הצעתו של פרופ' אברהם דיסקין כפי שהונחה על שולחן הועדה ולפיה יקבע שמפלגות שחתמו על הסכמי עודפים יחשבו יחד לצורך חישוב המנדטים גם אם לא עברו את אחוז החסימה מקובלת לחלוטין על כותב שורות אלו. הצעה זו תייצר תמריץ ליצירת גושים גדולים ותמנע מצב של בזבוז קולות גורף. הצעה זו שכוללת שינוי קטן יחסית בחוק הבחירות הקיים יכולה לשמש כבסיס טוב להצעת פשרה שתהיה מקובלת הן על מצדדי העלאת אחוז החסימה והן על ידי המתנגדים.

* אפשרות אחרת היא אימוץ "החוק הסרבי" בנוגע לאחוז החסימה ולפיו מפלגות שיוכרו על ידי ועדת הבחירות המרכזית כמפלגות מיעוט אתני תהייינה פטורות מאחוז החסימה שנקבע ליתר המפלגות.

* אפשרות מתוחכמת מעט יותר אך בעלת פונטציאל חיובי רב היא קביעת אחוז חסימה דיפרנציאלי לפי מספר המפלגות החתומות על הסכם עודפים, אחוז חסימה אשר יחשב לכל המפלגות שיחתמו יחד על הסכם כמקשה אחת. כך לדוגמא על מפלגה שלא תחתום על הסכם עודפים כלל יושת אחוז חסימה של 2%, על שתי מפלגות שחתמו הסכם עודפים יוטל אחוז חסימה של 4% במשותף וכן הלאה. בצורה כזו תוכלנה מפלגות נישה להתחרות בינהן מבלי לחשוש מאיבוד גורף של סיוכיי הכניסה לכנסת.

* בכל מקרה חשוב להבהיר שהשארת ההצעה הנוכחית לפיה אחוז החסימה יעלה מיידית מ2% ל4% היא הצעה בעייתית מאוד אשר השלכותיה בלתי צפויות ועשויות להביא נזק רב לדמוקרטיה ולעקרון המשילות בישראל, בניגוד ישיר לכוונת המחוקקים.

כאמור הצעת החוק עברה היום בועדה ברוב של שבעה חברים מול שישה והיא תובא להצבעה בכנסת כבר ביום רביעי הקרוב, אז היא צפויה לעבור בתמיכת כל סיעות הקואליציה. 

הצעת ליברמן לביטול הדמוקרטיה הפרלמנטארית בישראל

היום אפשר היה לקרוא, בתחתית הידיעות על המשא ומתן הקואליציוני, על כך שליברמן בשקט בשקט מגניב למשא ומתן הצעה רדיקאלית לשינוי שיטת המשטר בישראל. על פניו אפשר להתבלבל ולחשוב שההצעה של ליברמן לא משנה הרבה: לא את שיטת הבחירות לכנסת, לא את סמכויות בית המחוקקים, לא את מספר החברים או את אופי המשטר הפרלמנטארי. כל מה שההצעה של ליברמן מבקשת היא "בסך הכל" להגדיר מחדש את האופן שבו מתמנה ממשלה בישראל. אלא שבפועל, אם תתקבל, תשבור הצעתו של ליברמן לחלוטין את האיזון הדמוקרטי (השביר ממילא בארץ) ותקרב אותנו יותר מתמיד לדגם המשטר האוטוריטארי.

קיימים שני דגמים מרכזיים של דמוקרטיה מודרנית: הראשונה היא דמוקרטיה פרלמנטארית. בדמוקרטיה כזו הפרלמנט נבחר ישירות על ידי הציבור ומכיל ריבוי סיעות המשקפות, פחות או יותר, את הזרמים בחברה שבחרה אותו. מתוך הפרלמנט עצמו יוצאת הממשלה הפועלת מתוכו, זקוקה לאמונו התמידי, ומפוקחת תמידית על ידי הרכב הבית. לרוב בשיטות אלו, הממשלה הנבחרת היא תולדה של פשרה – יצירת קואליציה בין כמה סיעות שאף אחת מהן לא מספיקה על מנת להחזיק רוב בפרלמנט. הפשרה בין הסיעות השונות היא זו שאמורה לבטא את "הרוב" הציבורי שמעניק לממשלה המכהנת לגיטימציה. בנוסף, הפשרה הקואליציונית מאזנת את שחקני הממשלה כל הזמן ומונעת משחקנים בודדים לפעול בצורה דיקטטורית.

מנגד, קיימת שיטת הדמוקרטיה הנשיאותית. שיטה זו קיימת בדרך כלל במדינות גדולות (אולי גדולות מאוד) המורכבות לרוב מכמה וכמה רמות ממשל נפרדות. מטרת מוסד הנשיאות הוא להוות מורה-על ומייצג הרמה האחידה במדינה (לכל הפחות כלפי חוץ). הנשיא בדמוקרטיה נשיאותית נבחר בדרך כלל ישירות על ידי העם בבחירות, כאשר ברוב שיטות הבחירה נדרש המנצח לזכות בסוג של רוב מוחלט מקולות הבוחרים (50%). יחד עם זאת, הנשיא הנבחר איננו מלך. רחוק מזה, דמוקרטיות נשיאותיות השכילו להגביל מאוד את סמכויותיו של נשיא נבחר, לאזן ולבלום אותו בחוקה נוקשה המגדירה את סמכויותיו. בארה"ב למשל, הדמוקרטיה הנשיאותית הידועה בעולם, כל שינוי ומינוי שעורך הנשיא (מחבר קבינט ועד יועץ משפטי) חייב לעבור שימוע מקיף, חקירה ואישור בסנאט. בנוסף, לנשיא כמעט ואין כל יכולת חקיקה עצמאית. לא אחת נדרש הבית הלבן לקיים משא ומתן עם כל חברי הקונגרס (אחד אחד לפעמים)  על מנת להעביר חקיקה שבה חפץ הנשיא. גם הכרזת מלחמה אסורה על הנשיא והוא חייב לקבל עליה אישור מהקונגרס. כל העברת כספים לצבא (שהנשיא האמריקאי הוא זה שרשמית עומד בראשו) זקוקה לאישור ועדת הביטחון של הקונגרס. את נשיא ארה"ב אמנם כמעט ובלתי אפשרי להדיח בנסיבות רגילות במהלך קדנציה, אבל הוא נאלץ להתמודד אחת לשנתיים בבחירות אמצע שמחליפות את בית הנבחרים ולא אחת משמשות מאין משאל עם על מדיניות הממשל.

ומה מציע לנו ליברמן? ליברמן מציע להישאר לכאורה בדגם המשטר הפרלמנטארי, אבל להעניק לראש הממשלה צורת מינוי ויכולת שרידות נשיאותית. המשמעות היא מעבר לשיטה נשיאות שבה הנשיא גם לא נבחר ישירות על ידי העם, וגם למעשה לא נבלם או מאוזן על ידי הפרלמנט שממנו הוא יוצא או על ידי חוקה. על פי הפרסומים, ליברמן מציע להשאיר את שיטת הבחירות בארץ על כנה, אבל להוסיף שני סעיפים לפיהם: אחד, ראש הסיעה הגדולה ביותר יתמנה אוטומטית לראשות הממשלה (ללא רוב קואליציוני המחייב פשרה) ושתיים, לא ניתן יהיה להדיח אותו (אפילו לא בהצעות אי אמון או באי העברת תקציב). כן, איך שלא תקראו את הצעותיו של ליברמן, בפועל זה בדיוק מה שהוא מבקש.

המשמעות היא קודם כל שיוכל להיבחר כאן ראש ממשלה שזכה בקושי בשליש או רבע מקולות הבוחרים בבחירות. ראש ממשלה זה לא יהיה מחויב לשום דבר, בטח שלא לקואליציה או כלפי כלל הציבור שרובו לא בחר בו. כמובן, לפחות כרגע, שראש הממשלה יאלץ להרכיב קואליציות אד הוק על מנת להעביר חוקים – אבל המשמעות היא גם כאן ביטול מימד האחריות הקואליציונית ולמעשה שבירה סופית ומוחלטת של מוסד האופוזיציה. ראש ממשלה נשיאותי כל יכול, שלא נבחר על ידי הציבור, לא ניתן להפיל אותו, ואין שום חוקה שבולמת אותו או מגבילה את סמכויותיו. במדינה שבה התרבות הפוליטית גם ככה, אם לומר זאת בעדינות, לא מאוד "תרבותית" ומוסד האחריותיות ממילא בקושי מתקיים, מעבר לראש ממשלה נשיאותי "ליברמן סטייל" תהיה לא פחות מאסון דמוקרטי.

ובשביל מה? בשביל לחזק את המשילות? את היציבות? הממשלה היוצאת כיהנה ארבע שנים בהצלחה מרובה. מלחמות, התנתקות, אפילו שלום לפעמים נעשים כאן כמעט בלי שום קושי אם רק מאוד רוצים. בשם מה לקיים שינוי כה רדיקאלי בשיטת המשטר? מה הצידוק? מה הטיעון? עוצמה? כוח? חוזק? עוצמה על מי? נגד מי? התשובה היא נגדנו כמובן. עוצמה נגד העם, נגד האופוזיציה, נגד חופש הביטוי, נגד הפלורליזם, נגד הדמוקרטיה.

עם הדמגוגיה של יאיר לפיד שבעצמו מדבר על שינוי שיטת המשטר (ומציע הצעות שחלקן דומות ולא פחות מזיקות להצעתו של ליברמן) – ההצעה של ישראל ביתנו למשא ומתן הקואליציוני עוד עלולה להתקבל.

"מבקר המדינה הנבחר יצהיר ויחתום לפני הכנסת הצהרת אמונים"*

חוק יסוד מבקר המדינה 1988, סעיף שש:

" במילוי תפקידיו יהיה מבקר המדינה אחראי בפני הכנסת בלבד ולא יהיה תלוי בממשלה"

מבקר המדינה אמור להיות כלי שרת אובייקטיבי של הכנסת בתפקידה לבקר את הראשות המבצעת. זה אותו תפקיד חשוב, אפילו חשוב מאוד, שהכנסת הישראלית בוחרת לזנוח שוב ושוב. האידיאל במדינה דמוקרטית מודרנית, במיוחד בדמוקרטיה פרלמנטארית, אומר שהרשות המחוקקת היא הרשות הריבונית במדינה ויתר הרשויות האחרות אחראיות בפניה. על כן היא גם הרשות היחידה בדרך כלל (שוב, בדמוקרטיה פרלמנטארית) שנבחרת ישירות על ידי העם – באכיפת ריבונותה היא אוכפת בעקיפין את ריבונות העם – היינו את הדמוקרטיה. החוקים שהרשות המחוקקת מחוקקת מחייבים את כל יתר הרשויות האחרות, וגם את הפרלמנט עצמו למעשה. כאשר בית המשפט העליון בישראל פוסל חוק של כנסת, או תקנה של הממשלה, הוא עושה זאת בשם הכנסת ולהגנתה, לפחות במובן הפורמאלי;  בית המשפט לעולם לא יפסול חוק בשם תקנה או מנהג שאינם בחוק. כאשר אנו אומרים שחוק "איננו בגיץ" אנחנו מתכוונים שהוא למעשה אינו חוקי על פי אותם חוקים של הכנסת (וכבר התייחסתי לסוגיה זו בהרחבה בעבר). הכנסת גם בוחרת את הממשלה בישראל, ואמורה לפקח עליה. אך לצערנו בגלל אופי השיטה הישראלית והתרבות הפוליטית שנוצרה, הכנסת כמעט ולא מפקחת על הממשלה כלל. כאשר רוב חברי הקואליציה הם גם חברים בממשלה, מה הפלא שאין לכנסת זמן או חשק לפקח על אחותה הרשות המבצעת. במקום שתפקיד הפיקוח השוטף על הממשלה יהיה פרוצדורה עקבית ורצינית של כל הכנסת הוא הפך בישראל לכלי חלש בידי האופוזיציה לניגוח הממשלה בלבד. בקואליציית הענק הנוכחית המשימה נופלת על האופוזיציה המצומקת של 26 חברים בלבד. אבל ביקורת אופוזיציונרית על הממשלה, על כל חשיבותה הרבה, אינה זהה לפיקוח מתמיד אותו אמורה הרשות המחוקקת לעשות. בכך למעשה כמעט ואין אף גוף שמפקח על הרשות המבצעת מה שמאפשר לביורוקרטיה הציבורית ולממשלה לעשות ככול העולה על רוחם כמעט מבלי שיבואו איתם בדין וחשבון ואפילו מבלי שידרשו להתייעל. כל הציבור נפגע מכך.

המוסד האחרון ששייך פורמאלית לכנסת ועודנו עוסק במלאכת ביקורת על הרשות המבצעת על כל ענפיה הוא מוסד מבקר המדינה. הרעיון הוא רעיון מצוין, להקים משרד עצמאי לחלוטין, שלא ניתן לגעת בכספיו ושאינו כפוף לאף משרד ממשלתי – שכל תפקידו לחקור בשם הכנסת את הרשות המבצעת ולהגיש דוחות ביקורות ציבוריים ליו"ר הכנסת. דוחות הביקורות משמשים לתיקון ליקויים מחייב, לחשיפה ציבורית של בעיות בממשלה, ברשויות ובחברות הציבוריות, ולחיזוק הכנסת מול הרשות המבצעת כולה. על כן נקבע בחוק שמבקר המדינה יבחר בבחירות על ידי רוב חברי הכנסת בבחירות חשאיות.

אבל הכנסת הצליחה אתמול שוב למעול בתפקידה.  אין לי שום דבר נגד השופט יוסף שפירא, יכול מאוד להיות שהוא יתגלה כמבקר מדינה מצוין (פסיקותיו הקודמות בבית המשפט המחוזי מלמדות שמדובר  בשופט אמיץ וליברל). יש לי אבל בעיה גדולה עם זה שנבחר המועמד אותו רצתה ודחפה הממשלה. את מבקר המדינה צריכה לבחור הכנסת, רק הכנסת. מבקר המדינה אמור לבקר את הממשלה ואת כל מוסדות הרשות המבצעת הכפופים לה – לא יתכן שלממשלה זו תהיה יד ורגל כלשהי במינויו של המבקר. ממשלה מוסרית וקנאית לדמוקרטיה הייתה מסתייגת מכל עיסוק בבחירת מבקר המדינה ומשאירה את התפקיד בלעדית לכנסת. אבל זו לא הממשלה שיש לנו בישראל 2012. הממשלה הצהירה מפורשות על המועמד המועדף עליה, בחשה, בדקה, שכנעה, לחצה ובסופו של דבר בחרה את מועמדה המועדף ברוב של 10% מחברי הכנסת בלבד. חברי הכנסת, שעמדו מאחורי הפרגוד ויכלו לבחור במי שהם רוצים ללא שום לחץ אמיתי שכן הצבעתם חשאית, היו צריכים להישאר נאמנים לתפקידם כחברי כנסת, ולא לראש הממשלה, ולהצביע למועמד שאינו מועמד הממשלה. שר בממשלה שאינו יכול להיות שלם עם עצמו ולהצביע בניגוד לעמדת הממשלה היה צריך להימנע בהצבעה. כן, על הפרינציפ. אני לא חושב שמישהו יכול להגיד על המשנה לנשיא בית המשפט העליון אליעזר ריבלין שאינו ראוי למשרה, על כן זו לא הייתה שאלה מי ראוי (שוב כל זאת מבלי לפגוע כלום מיכולותיו וכשירותו של השופט שפירא לתפקיד). יש עניינים שלהם הצדק צריך גם להראות. הבחירה הראויה היחידה אתמול היתה בחירה במועמד שאינו מועמד הממשלה; רק בחירה כזו יכולה להחשב כבחירה עצמאית באמת של הכנסת את מבקר המדינה שאמור לשרת אותה מול כוחה הכמעט אבסולוטי של הממשלה. מכיוון שלא עשתה זאת הכנסת אתמול היא בגדה בציבור, בתפקידה, בחוק יסוד הכנסת, ואפילו בחוק יסוד מבקר המדינה.

[* בכותרת: חוק יסוד מבקר המדינה 1988, סעיף תשע]

מהפכה חוקתית חדשה מחפשת יו"ר כנסת אחראי

חוק החרם הוא עוד חוליה אחת בשרשרת החוקים הקיצוניים והאנטי דמוקרטים שהפכו לסימן ההיכר של הכנסת הנוכחית (אגב כנראה שלא החמור שבהם בגלל יכולת אכיפה נמוכה מאוד). הדבר המשמעותי ביותר שיצא מהחוק הזה הוא דווקא התעוררות הנגד שעורר החוק בקרב שוחרי הדמוקרטיה בישראל. בין המתעוררים גם כמה אנשי ימין מובהקים ובראשם המאמר המדהים של יושב ראש הכנסת רובי ריבלין ביום שישי האחרון בהארץ. המאמר של ריבלין בו הוא מכריז כי החוק אינו חוקתי וסותר את חוקי היסוד של מדינת ישראל, הוא כל מה שהעותרים לבג"ץ נגד חוק החרם צריכים: מונח לפתחו של בג"ץ כי הנציג הרשמי של הכנסת, שמגיע מהצד הימני של המפה הפוליטית, טוען שלדעתו החוק סותר את חוקי היסוד שחוקקה הכנסת עצמה. כל שנותר לבג"ץ הוא לקבל את חוות דעתו של יושב ראש הכנסת ולפסול את החוק.

חבל שרובי ריבלין חיכה עד שהחוק יעבור ויגיע לבית המשפט. על פי החוק במדינת ישראל, ליושב ראש הכנסת, בעצה אחת עם נשיאות הכנסת והמחלקה המשפטית של הכנסת, הסמכות לפסול הצעות חקיקה שסותרות מהותית את חוקי היסוד של הכנסת ולא להביא אותם בכלל להצבעה. אם רובי ריבלין היה אמיץ רק מעט יותר, ורוצה להלחם באמת במגמה הנמשכת של חקיקה פרועה ובלתי מאוזנת בכנסת הנוכחית הוא היה צריך לכנס מסיבת עיתונאים דרמתית ובה להכריז שהחגיגה נגמרת: מעכשיו המוסדות הרשמיים של הכנסת ידאגו לכבודה ולא יחכו לבית המשפט שיעשה זאת. ריבלין היה צריך להכריז על מדיניות פסילת הצעות חוק אגרסיבית – להקים צוות משפטני שיבדוק כל הצעת חוק שמוגשת, ולפסול הצעות חוק בלתי מאוזנות ובלתי דמוקרטיות שסותרות את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אחרי שחברי הכנסת יתרגלו לרעיון, נגיד אחרי פסילה של שני חוקים כאלה, הם יפנימו את העניין ויפסיקו להגיש הצעות שלא יגיעו אל שולחן המליאה.

מדובר דה פקטו במהפכה חוקתית קטנה שניה, אבל היא אינה דורשת שינוי חוקתי פורמלי, היא הכרחית במצב שהגענו אליו והיא רק תוסיף לכבודה של הכנסת. במקום שחוקים יעברו לזירה הבג"צית ושם יפסלו, במה שנראה ונתפס כהתערבות כוחנית של בית המשפט בראשות המחוקקת, הכנסת תכבד את חוקיה שלה עצמה ותאכוף אותם על חברי הכנסת. להזכירכם, על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כל רשות מרשויות המדינה מחויבת לפעול בהתאם לעקרונות המונחים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זו אינה המלצה, זה החוק. הוא חוקק על ידי הכנסת ביושבה כאסיפה מכוננת (על פי פשרת הררי) ועל כן יש לו מעמד של חוקה. הוא מחייב לא רק את הממשלה ואת בית המשפט כי אם גם את כל אחד מחברי הכנסת. כאשר הכנסת מחוקקת חוק שמנוגד לחוקי היסוד היא בעצם עושה פעולה בלתי חוקית. אפשר לראות בפסילה של חוקים על ידי בית המשפט, כפי שאהרון ברק תמיד אוהב להציג זאת, כהגנה של בית המשפט על הכנסת מפני עצמה; הגנה על חוק יסוד מפני חוק רגיל שמנסה לפגוע בו.

רובי ריבלין מתייחס לסוגיה במאמרו ואומר שחבל שהכנסת מביאה עצמה להתנגשות חזיתית ידועה מראש עם בית המשפט. "חקיקה פרובוקטיבית, כמו גם הצעות חוק הצהרתיות, רק מערערות על מעמדה של הכנסת, על עליונותה ועל עצמאותה. כל זמן שהמחוקק מייצר ביודעין פרצות להתפרץ בן, אל לו לבוא בטענות לרשות השופטת."  נכון מאוד, אבל בלי שינוי מוסדי שום דבר לא יקרה. מי שמצפה שחברי הכנסת תחת חוקי הבחירות הקיימים יגלו אחריות פתאום ויהפכו למלאכים כמוהו כמצפה למשיח. ליושב ראש כנסת חכם ואחראי שחושב את הדברים יש אחריות לנסות ולשנות את המצב בפעול. לא על ידי נסיונות אד הוק לדחיה או פשרה של חוק כזה או אחר – אלא על ידי שינוי מוסדי אמיתי שיהיה משמעותי מספיק בשביל להפסיק את התופעה לחלוטין או לפחות לשנות את המגמה.

בעיית החקיקה הלא מאוזנת קיימת בישראל מאז היווסדה. בשני העשורים האחרונים היא נמצאת במגמת החמרה הולכת וגוברת. הירידה במעמדו של בית המשפט העליון קשורה קשר ישיר לתהליך זה. ללא ההתנגשות המכוונת בין הרשויות, מעמדם של בית המשפט ושל הכנסת כמוסד לא היה נפגע מהקרבות שמחוללים פרלמנטרים אמביציוזיים חסרי אחריות. רובי ריבלין נמצא בנקודת מפתח היסטורית ייחודית, ניתנה לו הזדמנות פז לקחת יוזמה, כמו גם כמה סיכונים פוליטים ולעשות מעשה שישנה את המדינה. כתיבת מאמר לעיתון שעוטפים בו עלי פטרוזיליה בשוק, זה לא מספיק.