כמה קל להיות ימני

 

*כמה עובדות:

אין הצדקה לטרור

טרור הוא  לא מוסרי נקודה. אין שום דרך להצדיק פעולות טרור ורצח. מי שיוצא לרצוח אדם אחר הוא רשע. רצח אידיאולוגי שמתבצע רק לשם הרצח עצמו, בשביל להפחיד או לנקום נקמה דמיונית, הוא פגיעה אנושה במוסר האנושי ופשע נגד האנושות. שאיפות לאומיות, מוצדקות ככול שיהיו, לעולם לא יכולות להצדיק טרור.

ההנהגה הפלסטינית באמת לא בסדר

פוליטקאים זקנים, משומשים, רבים מהם מושחתים שמחפשים בעיקר להצדיק את הכיסא של עצמם ומחפשים איך לשדרג את מעמדם הפוליטי. השאיפה לכוח של האליטה הפלסטינית עומדת זה שנים במרכז המאבק הלאומי הפלסטיני ולא נסיון אמיתי לשפר את חיי הפלסטינים. אף אחד מהמנהיגים הפלסטינים הוא לא גנדי או מרטין לוטר קינג, אם מישהו מהם היה כזה אולי מזמן כבר היה כאן שלום. ואלה עוד הטובים: מול מנהיגי הפת"ח יש דור חדש ומפחיד של הנהגות דתיות וקיצוניות. גברים שוביניסטים ואלימים מאוד שמוכנים להבעיר את השטח, לדכא את העם שלהם עצמם והכל בשם הדת ולשם עוד כוח פוליטי. הם מדברים בסיסמאות מערביות של זכות להגדרה עצמית וזכויות אדם שישראל מפרה, אבל מתכוונים לשלטון דתי ואלים שלאף אחד לא יהיה זכויות בו.    

באמת שופטים אותנו לחומרה בעולם

לעולם יש סטדנרט כפול, הרוב האוטומטי המוסלמי באו"ם, היחס האנטי ישראלי באירופה, כוונות אנטישמיות נסתרות והטפות גזעניות במסגדים. הכל נכון. באמת יש יותר מידי גילויים מביכים בעולם של שנאה מוגזמת לישראל ולמדיניות הישראלית. הגם שחלק מהביקורת על הממשלה הישראלית מוצדקת, היא מהולה ביותר מידי אינפורמציה לא נכונה ושקרים מרגיזים. העולם מתעלם מפשעים נוראיים בעולם המוסלמי, אבל מדגיש ומעצים כל תאונה או אירוע בעייתי קטן שהצד שלנו אחראי לו.

רוב העם ימני

המשא ומתן המדיני לשלום מת מזמן, השמאל לא הציג פתרון חדש ריאלי למצב כבר שנים. פינוי השטחים יהיה מאוד מסובך בעת הזאת, יעלה מילארדים ולא בטוח שבכלל עוד אפשרי טכנית. רוב גדול בעם ימני בדעותיו, הימין נבחר שוב ושוב בבחירות חופשיות ודמוקרטיות וצריך לכבד את החלטת הרוב. עובדה שאי אפשר לערער עליה היא שביבי לכל הפחות מרגיע את העם הרבה יותר מכל איש ואישה שהציג השמאל מולו. תחושת בטחון לא פחות חשובה מהבטחון עצמו לפעמים, וביבי נותן יותר תחושה כזו מבוז'י או שלי.   

 

* ונגיד שאתה רוצה להגיד משהו. המצב המדיני קשה, יש מתח ועצבים באוויר. הפייסבוק מלא בפרסומים על המצב וערוצי הטלווזיה לא מפסיקים לשדר חדשות. גם אתה רוצה להיות שותף ולהגיד משהו. נגיד שאתה גם פוליטיקאי. נגיד שיועץ התקשורת שלך (או שהגעת למחשבה הזו לבד גאון) אמר לך שלהגיד משהו "לאומי" יהיה הרבה יותר טוב בעת הזאת מלהגיד משהו שמאל(נ)י חלילה. ערוצי התקשורת שגם ככה נתפסים על ידי הציבור כשמאליים מפחדים פחד מוות להגיד משהו או לשדר עמדה שתתפס כלא פטריוטית. כולם זוכרים מה קרה לאורנה בנאי בצוק איתן שאמרה בטעות משהו על הילדים בעזה. הפגנת שמאלנות בפרהסיה נתפסת כהתאבדות לקריירה, סטיגמה לכל החיים, סכין בגב האומ.. מטאפורה לא טובה. אבל איך תמצא משהו ימני מספיק להגיד. לא חשוב כמה פעמים תגיד שאתה מרכז, הרי כולם יודעים שאתה שמאלה מביבי. על האלקטורט של הבית היהודי כבר לא תתחרה. אז מה עושים? אז זהו שזה ממש לא בעיה. פשוט עוצמים עין אחת, לוקחים נשימה ומסתכלים על העולם רק דרך משקפת צרה. אני לא ציני: אין הצדקה לטרור, ההנהגה הפלסטינית באמת לא בסדר, שופטים אותנו לחומרה בעולם ורוב העם באמת ימני. רוב מוחלט מאיתנו חושב ויודע את הדברים האלה. אז מה הבעיה להציג אותם כאילו הם אידיאולוגיה, להדגיש דוקא אותם ורק אותם, לא להציג שום פתרון או עמדה אמיתית ביחס לסכסוך ולהנות מפירות הקונסנזוס. מה נעשה אם מישהו אחר עשה את הטעות והציג "עמדה", משהו שלא מתיישר עם הטפיחה העצמית על האגו הלאומי? כבר הלכנו צעד אחד ימינה, אז מה הבעיה ללכת עוד צעד ולתקוף אותו. "השמאלנים האלה, שלא לדבר על חברי הכנסת הערבים, איך הם מדברים?! אם הם לא אומרים את הקלישאות שאנחנו גזרנו על עצמנו להגיד אז הם בטח מיעוט קטן וקיצוני, נותנים דלק לגרועים שבאנטישמים שבעולם, משת"פים של ההנהגה הפלסטינית, תומכים בטרור!" אוי כמה קל להיות ימני. הנה דני קושמרו כבר סוגר לנו ראיון היום בשמונה בערוץ 2. נוכל לתקוף את אבו מאזן, איזה כיף.         

למה באמת כל האומנים שמאליים?

הפובליציסט עמוס גלבוע שואל בכותרת במאמר במעריב  "איך זה שכל האמנים (כמעט) מחזיקים באותה דעה?". יתכן שמדובר בטעות עריכה נפוצה, אבל המאמר עצמו של גלבוע לא מכיל שום תשובה לשאלה. למעשה השאלה עצמה היא הפואנטה של המאמר ולא נקודת המוצא שלו. גלבוע מודה בכנות ואולי במבוכה בכך ש"איני מכיר עם שבו 'קריאת הקרב' הנורמטיבית של מרבית האמנים היא נגד המדינה שלו ובזכות אויביה, כמו אצלנו. מדובר בתופעה ייחודית שקשה להסבירה. אילו רק קומץ, אפילו מחצית מהאמנים, היו מתאפיינים בתופעה הזאת – ניתן היה בהחלט להבין זאת, כי זה טבעי. אבל זה שכמעט כולם מתאפיינים בכך לא מובן לי." אנסה להסביר ולענות על מה שגלבוע לא הצליח.

ראשית כדאי להתחיל ולציין את מה שצריך להיות מובן מאליו: זה שמישהו, בודאי רבים כל כך, לא מסכים עם דעתו של הימין בישראל שכרגע שולט במדינה  אין המשמעות היא שהוא  "נגד המדינה ובזכות אויביה". לשמאל הרעיוני בישראל יש פשוט דעות אחרות באשר למה טוב למדינה, מה טוב לאזרחיה, מה טוב לתושביה ומה לעתידה. לדעת השמאל הרעיוני, אם יורשה לי רגע לדבר בשמו, הימין פשוט טועה ומטעה בגישתו. הימין לפי השמאל הוא זה שפועל כנגד טובת המדינה ולטובת אויביה. זה לא אומר שאני אישית חושב שהימין הוא בוגד, אין לי ספק שרוב הימנים בדעתם עושים זאת בגלל שהם חושבים שדעתם נכונה, אבל לא ברור לי מדוע אני ושכמותי לא מקבלים את אותה הנחת מוצא חיובית. רוב מוחלט של השמאל המרכזי הישראלי אוהב את ישראל, רוצה לחיות בה, פועל בה, מופיע בה. אזרחיה חשובים לו יותר מכל אזרחי העולם. אומני ישראל עושים אומנות בישראל ובעברית מתוך אהבת המדינה. הם מביעים ביקורת על רשויות המדינה ועל מדיניות הממשלה, למרות שהם מסתכנים בכך כלכלית וציבורית, בגלל שאכפת להם. זה עד כדי כך פשוט. וזו לדעתי פטריוטיות אמיתית.

אבל מדוע באמת דוקא האומנים בדעה שמאלית? אז קודם כל בואו לא נגזים, לא כל האומנים. רבים מהאומנים ואנשי הבידור חסרי דעה פוליטית מובהקת, רבים רבים אחרים ימנים בדעתם. אבל לא אכחיש שהרוב הגדול בהחלט שמאלי. אני יודע זאת גם אישית משיחות עם אמנים ואנשי תרבות ומאווירה מורגשת במוקדי תרבות. אין טעם להכחיש זאת. אבל בניגוד למה שחלק מהפובליציסטים המתלהמים בימין חושבים, אדם לא נחשב אומן בגלל שהוא שמאלי, כי אם בגלל שיש לו נטיות נפש אומנותיות הוא יותר נוטה גם לשמאליות פוליטית.

אסכולת הרוח  (או פקולטה במובן הרחב ולא רק האקדמי) שבתוכה כלולים האומנות, התיאטרון, הפילוסופיה, מדעי החברה וההיסטוריה, היא אסכולה שנוטה לביקורתיות. אלא שלא כמו הפקולטות המדעיות שנוטות לביקורת שמרנית, ולא כמו הפקולטות הכלכליות והמשפטיות שנוטות לטכנוקרטיות מחשבתית, פקולטות הרוח נוטות לביקורת על החברה שבה הם פועלים. הם מעצם טבעם, חינוכם, השכלתם או מקצועם מסתכלים על החברה כולה בעין ביקורתית ולא מקבלים את המצב החברתי הקיים כמובן מאליו. עין ביקורתית, לא בהכרח לשלילה, אותה עין ביקורתית גם רואה את היופי בחברה ובסביבה ומיטיבה לתאר אותו בספרות, בשירה ובציור. אותה עין שרואה הכל ויורדת לפרטים, לא מפסיקה לשאול שאלות ולא מוכנה לקבל קונפורמיות מחשבתית או תכתיבים מלמעלה. לתכונות כאלה יש גם קורולציה, הקשר, לתכונה פוליטית שמאלית. כפי שכתבתי כאן כבר בעבר והיו כאלה שהבינו אותי לא נכון, אין זה הכרח שמי שיש לו נפש ביקורתית או אומנותית יהיה בודאות שמאלי, אלא שיש מתאם חיובי והגיוני בין תכונות נפש ביקורתיות ואי קבלת המובן מאליו לבין שמאליות פוליטית. שמאליות אגב בכל מקום בעולם; בכל חברה עם תרבות מערבית שאני מכיר האומנים, אנשי הרוח והאקדמאים מפקולטות הרוח והחברה נוטים עמוק להשקפות ליברליות חברתית ושמאליות מדינית. לא מהיום אגב, משנים. מדובר בתופעה גלובלית (וזה לא מוריד שום דבר מאנשי רוח ימנים, אין מה להעלב, להיפך זה עושה אתכם יותר מיוחדים – עניין של מתאם סטטיסטי).

ההסכלות הזו היא השקפה אנושית עמוקה המפרידה בין תכונות אופי ותפיסה פוליטית וחברתית כאחת. היטיב לנסח את התפיסה השמאלית האוניברסלית נשיא ארה"ב ברק אובמה השבוע בנאום מופת בטקס ההשכבה לכומר קלמנטה פיקני  בצ'רלסטון קרולינה: "אין להיסטוריה לשמש כחרב להצדיק עוול, או כמגן מפני קידמה. היא חייבת להיות כמדריך כיצד להימנע מלחזור על טעויות העבר, איך לשבור את המעגל, בדרך לעולם טוב יותר." אכן תפיסת השימוש בהיסטוריה יכולה לסמן קו מבדיל טוב בין תפיסת ימין טהורה לשמאל טהורה: הימיני מסתכל על העבר בערגה, מבקש לחזור לעולם נוסטלגי טוב יותר, ורואה במה שהיה מימים ימימה ערך שיש לשמר.  על כן הוא נוטה לשמרנות (מתשתלב גם היטב בתפיסות דתיות קלאסיות) ומקדש את הסטאטוס קוו. לעומתו השמאלית רואה בקידמה ערך, לומדת היסטוריה בשביל ללמוד מטעויות, ושואפת לעתיד אוטופי ששונה לחלוטין מכל מה שהיה. על כן היא נוטה לתמוך במדיניות פרוגרסיבית, לביקורתיות חברתית וכן גם לאומנות.

19 שנה לרצח רבין: הליכוד מייצג את השמאל הפוליטי בישראל?

פרדוקס שכבר דנתי בו בעבר: נורא קל לנו, כמעט אינטואיטיבי, לזהות בין כל שני ישראלים מי שמאלי יותר ומי ימני. אנחנו עושים את ההשוואה הזו יום יום, כמעט לא במודע וכמעט לכל אדם שאנחנו פוגשים. מספיקות לרוב כמה שיחות קצרות, לפעמים מפגש בודד, בשביל לקבוע די בבטחון אם אדם חדש שפוגשים הוא שמאלי יחסית בדעותיו או ימני יותר.  ועם זאת כאמור הפרדוקס: אנחנו יודעים לזהות אך אנחנו לא יודעים להגדיר; מה הוא שמאל? האם יש בכלל שמאל? איפה עובר הגבול בין שמאל לימין? האם השמאל הפוליטי נעלם? האם השמאל הישראלי נרצח באותו ערב נורא בדיוק לפני 19 שנים?

ויכוח כזה התעורר למשל בעיתון הארץ לאחרונה. מאמר של גדעון לוי בו קבע שאין יותר שמאל פוליטי בישראל עורר תגובות רבות. עוזי ברעם ניסה להגדיר מחדש את השמאל הציוני. ועוד דוגמאות. אפשר גם להזכר בשאלה לפני הבחירות הקודמות האם שלי יחימוביץ מייצגת בכלל את השמאל כשהיא מתרחקת מהנושא המדיני (בקרוב נוכל לשאול שאלה הפוכה בדיוק את משה כחלון). היום, נוכח אי הצלחתו המהדהדת של בוז'י הרצוג להמריא בסקרים, מה זה להמריא – להתניע, נשאלת השאלה מי מייצג את גוש השמאל בישראל? אולי בכלל בנימין נתניהו?

אפשר ליישב בצורה פרגמטית את שאלת ההגדרה בדיוק על ידי ההכרה בפרדוקס ככזה. אנחנו משתמשים במושגי ימין ושמאל בשביל להגדיר שני דברים שונים: האחד הוא את נטיית הדעות ותפיסת העולם של אדם (או מפלגה) ביחס לאדם או גורם אחר. והשניה היא הגדרה של מציאות פוליטית בהתאם למצב הקיים בשטח.

המציאות הפוליטית תלויה בזמן, במקום ובפרספקטיבה: לא מוגזם לטעון שהשמאל "החדש" של טוני בלייר בבריטניה ימני יותר מהימין המתון של אנגלה מרקל בגרמניה. מפלגת הימין המתון השבדית שמאלית יותר מהסוציאליזם של פרנסואה הולנד בצרפת. בארה"ב הדמוקרטים והרפובליקאים מובדלים ודומים זה לזה בו זמנית ושניהם היו נתפסים כימנים באירופה. רבין עצמו נחשב בזמנו לסמן הימני במפלגת העבודה, עמדותיו בזמן האינתיפדה הראשונה יראו לנו ימניות יותר מעמדותיו של נתניהו היום ביחס לערבי השטחים.

במדעי הפוליטיקה ההשוואתית על כן כבר שנים רבות שבוחנים שמאל וימין על פי החציון בכל משטר פוליטי נתון. אסביר את המבחן על ידי תרגיל מחשבתי:  אם ננסה לדמיין את הרצף בין ימין לשמאל כקו מתוח ארוך בין רדיקאליות פאשיסטית בצד האחד, ועד אוטופיה קומוניסטית בצד האחר, וננסה למקם על הקו הזה כל אחד ואחת מבני האדם על פני כדור הארץ, נוכל למצוא את החציון העולמי שבין ימין ושמאל – אותו אדם שמשמאלו נמצאים 50% מאוכלוסיית העולם ומימנו החצי הנותרים. ברור שגם בדיקה כזו לא תייצר לנו גבול גושי ברור בין שמאל לימין. האיש הבודד מימין לחציון והאיש הבודד שמשמאלו יהיו דומים הרבה יותר זה לזו, אם לא זהים, מאשר לאנשים קיצוניים יותר על הרצף משני הצדדים. יחד עם זאת, בדיקה כזו בתוך משטר אחד, נאמר בתוך מערכת בחירות בודדת במדינה, תוכל לקבוע  שהבוחרת החציונית, אותה אחת שמחצית מהציבור נמצא משני צדדיה, היא ורק היא מייצגת את המרכז באותה מערכת. כל יתר האנשים ימנים יותר ממנה או שמאליים יותר. זו תהיה הגדרה פרקטית לשמאל וימין והיא תהיה נכונה רק באותו זמן ומקום ולאותה סיטואציה.

השמאל הפוליטי לפי הגדרה כזו לא נעלם ולא יכול להעלם. הוא רק משתנה עם הזמן ובהתאם לנסיבות. השאלה היא למה הוא השתנה בישראל? הליכוד חולש בבטחה ובלי עוררין על החציון הישראלי, הן בבחירות הקודמות והן על פי הסקרים בבחירות הבאות הליכוד יהיה מפלגת השלטון. זו לא השאלה המציקה. עכשיו מגיע החלק שצריך להטריד רבים: על פי הסקרים האחרונים המפלגות שמשמאל לליכוד הצטמקו עוד לאחר צוק איתן  והיום המפלגות שמימין לליכוד (לא כולל הליכוד) ביחד זוכות לתמיכה יותר גדולה מכל המפלגות שמשמאל לליכוד ביחד. אם מצב דברים זה יימשך לאורך זמן יהיה מקום אולי לטענה שמבחינה פוליטית בישראל נתניהו והליכוד מייצגים את המפלגה הגדולה בחצי השמאלי של המפה הפוליטית!  בנט או ליברמן ייצגו במקרה כזה את האלטרנטיבה הימנית לשלטון.

רגע רגע, לנשום עמוק, אנחנו עדיין לא שם. לדעתי אנחנו עדיין רחוקים משם. רק בבחירות האחרונות, שגם בהן היה השמאל פיסימי מתמיד, בסופו של דבר קיבלו המפלגות שמשמאל לליכוד 58 מושבים.  אבל מספיקה האפשרות הזו של הליכוד כנציג השמאל האלקטוראלי בשביל לגרור את משבר הזהות העמוק בשמאל המסורתי בישראל היום. הדאגה היא לכל הפחות מוצדקת.

עדיין לא פתרתי את כל הפרדוקס: הצעתי לדבר במונחים של גושים, ימין ושמאל, בהקשר אלקטוראלי פוליטי בהתאם למצב בפועל; עכשיו לחלק השני, בו זמנית אפשר לדבר על דעות שמאליות ודעות ימניות וזאת תמיד בהשוואות של שני גורמים או יותר זה לזו. מה המבחן הבסיסי ביותר להשוואה כזו? אם לתמצת את המאפיינים ההשוואתיים בין שמאלי לימני בקצרה נראה דומה ושונה: הרדיקלים בשני הצדדים רוצים להפוך לחלוטין את הסדר החברתי הקיים, מי למשטר דתי או פאשיסטי ומי לביטול המשטר בכלל. אך הרדיקלים הם מיעוט קטן ברוב המקומות והזמנים. לרובנו אין רצון במהפכה. רובנו, משמאל ומימין, אנשים פסימיים וחששניים שמקווים שיהיה לנו ולילדנו יותר נוח בחיים. ההבדל בין ימין לשמאל הוא בסוגי הפחדים: הימני יותר פסימי לגבי ההווה ורוצה לחזור לעבר והשמאלי יותר פסימי לגבי העתיד ורוצה לשנות את ההווה.

תאוריה כוללת של שמאל (וימין)

כחובב, מתעניין וחוקר פוליטיקה אחד מהנושאים שהכי מטרידים אותי הוא השאלה של שמאל וימין – או ליתר דיוק מה זה שמאל וימין והאם אפשר לדבר על מאפיינים כללים וברי השוואה שמבטאים היבט מהותי בפוליטיקה או שמדובר בהגדרות מכאניות, תפעוליות בלבד שמשמשות אותנו במחקרי בחירות (כפי שעשיתי כאן למשל). האם זה מקרי ששיוך לימין או שמאל בדרך כלל בא בחפיפה מאוד גדולה לשסעים ומאפיינים אחרים כמו למוצא אתני,לזיכה דתית, מעמד כלכלי ואפילו למקום מגורים? כיצד קורה שמקומות שונים בעולם ועל אף השוני הלפעמים סותר בין ימין כלכלי, ימין מדיני וימין חברתי הם מוצאים את עצמם לרוב יחד בבית פוליטי משותף? מהו אופיו של הקשר הסיבתי אם קיים כזה – כלומר האם נטייה פוליטית היא זו שמשפיעה על התרבות או להיפך? והאם ימין ושמאל זה אותו דבר בכל העולם – כלומר האם מדובר במאפיין אוניברסלי?

האמת היא שביום יום לכולנו נורא קל בדרך כלל לשייך לימין ושמאל. אנחנו רואים בן אדם, שומעים התבטאות, מבינים עמדה ויודעים להגיד לרוב האם מדובר באיש הנוטה לשמאל או לימין. אנחנו עושים את זה כמעט בלי לחשוב ויודעים לעשות זאת במומחיות מרשימה גם לאנשים שלא מבטאים עמדות פוליטיות מפלגתיות כלל. לא אחת מספיקה שיחה של חמש דקות עם מישהו על עניינים אישיים בשביל לנחש בסבירות די גבוהה את עמדתו הפוליטית. יש כמובן תקלות ויוצאים מן הכלל, אבל מבחינה כוללת היכולת שלנו להבדיל בין ימין ושמאל די מדהימה בהתחשב בזה שאם נתבקש להגדיר במשפט מהו ימין או שמאל נתקל בקשיים לא פשוטים.

אפשר לגשת לסוגייה מהקצוות: על הזרמים הקיצוניים ביותר בכל קבוצה. השמאל הקיצוני ביותר, ואני מדבר כאן בראייה אוניברסלית, הוא בדרך כלל קבוצות רדיקאליות שדוגלות במהפכה חברתית כוללת שתהרוס ותבנה מחדש את הסדר הקיים בחשיבה אוטופית. הימין הקיצוני לעומת זאת הוא בדרך כלל ביטוי לעמדות משיחיות שדוגלות בחזרה לעבר פנטסי מפואר, בחזרה לשורשים תרבותיים או דתיים, לחברה טהורה ובסיסית יותר. אך מה בנוגע לכל האמצע הגדול שבו נמצאת רוב רובה של האנושות? הגדרה טובה תצטרך לכלול גם את הקצוות וגם את האמצע באותו ציר.

המושגים ימין ושמאל התחילו כידוע בצרפת בימי המהפכה הצרפתית כאשר תומכי המלוכה ישבו מימין למלך ותומכי הרפובליקה לשמאלו. אבל חלוקה לסיעות המזכירות שמאל וימין היתה קיימת משחר הציווילציה המערבית ואנחנו מוצאים לה עדות בסיעות האריסטוקראטיות והדמוקרטיות באתונה, ובפופולארים והאופטימאטים ברומא למשל. כחוקר מדעי החברה עולה החשד שקיים כאן מאפיין חברתי הרבה יותר שורשי ואנושי מאשר עמדה פוליטית יחסית לנושא מסוים.

אני יותר ויותר מאמין שלב העניין טמון בציר של שמרנות מול ביקורתיות. אנשים שנוטים לביקורתיות כלפי החברה יטו יותר לשמאל בכל המימדים ואנשים שנוטים יותר לתפיסה שמרנית שמגינה אינסטינקטיבית על הקיים על פני החדש יטו יותר לימין בכל המימדים. בגרסא הקיצונית ביותר זה מתאים: ביקורתיות עד כדי רדאקיליות ותביעה לשבור את הסדר הקיים מול שמרנות עד כדי כמיהה לחזרה אחורה לעבר שלא היה. אבל מה שיפה הוא שההגדרה הזו עובדת היטב גם במתונות שבעמדות ובכל נושא כמעט; כל נושא שנקח מהפלות, ודרך אקלים, השקעות, תקציב, משפחה, גבולות, הגירה וכ"ו, נוכל לראות בו עמדה שמרנית יותר ועמדה ביקורתית יותר כלפי הקיים. כמעט תמיד העמדה השמרנית היא זו שנשייך לימין והעמדה הביקורתית היא זו שנשייך לשמאל.

וכאן זה נעשה מעניין יותר – כי אנחנו גם יכולים להפוך את הסדר. לדעת האם אדם נוטה לשמרנות או ביקורתיות ולגזור משם מה תהיה עמדתו הצפויה בנושאים שונים. כמובן שוב שיהיו יוצאים מן הכלל ואנשים מגוונים שיטו לשמרנות יותר בנושאים מסויימים ויהיו ביקורתיים באחרים – אבל ככלל אני חושב שזה בדיוק המנגנון השיפוטי שאנחנו מפעילים בלי מודע שאנחנו מנחשים את עמדתו הפוליטית של אדם לאחר הכרות שטחית איתו. עבור רוב הנושאים ועבור רוב האנשים זה עובד טוב.

* ההסתכלות הזו מסבירה יפה הרבה דברים ועל כן אני קורא לה כאן תאוריה (תאוריה זה בצורה הפשוטה ביותר הסבר כללי לתופעה). לדוגמא היא מסבירה מדוע יש חלוקה אקדמית כה ברורה בין ימין לשמאל בפקולטות השונות: מדעי החברה ומדעי הרוח הן בהגדרה פקולטות שדוגלות בביקורת על החברה. כמעט כל ההליך המחקרי בפקולטות אלה הוא הליך של אתגור הקונבנציות הקיימות וחשיבה אנליטית וביקורתית על הקיים. זה לא אומר שחקירה אקדמית ביקורית חייבת להיות שמאלית – כלל לא – זה רק מסביר לטענתי מדוע יותר אנשים ביקורתיים נמשכים לתחומים האלה מלחתחילה באקדמיה, ומדוע כתוצאה מכך יש רוב גדול לשמאליים בפקולטות אלו. כלומר, אנשים ביקורתיים מאוד יטו לעמדה שמאלית מחד, ויתחברו יותר לפרדיגמה הביקורתית של מדעי החברה והרוח מהצד השני. לעומת זאת, אנשים עם נטיית אופי שמרנית יטו יותר לימין מחד, ובלי קשר ישיר יטו יותר להסתכלות מוסדרת ומובנית על המציאות החברתית ועל כן ימשכו יותר לפקולטות למדעים מדויקים. פקולטות אלו חותרות לגילוי אמיתות טבעיות, לנוסחאות ולצמצום ההומניזם. על כן הן נוטיות יותר למשוך את השמרנות חברתית מאשר את הביקורת עליה. שוב להדגיש, זה לא אומר שאין שמאליים בפקולטות למדעים מדויקיים, זה גם לא אומר שבפקולטות המדויקות לא מחנכים לחשיבה ביקורתית – הסדר כאן הוא הפוך ומתייחס לנטיות לב של אופי מסויים של אנשים.

אותו הסבר פשוט אפשר לתת גם לנוכחות המוגברת של אנשי שמאל בתקשורת (מקצוע ביקורתי לפחות בראשיתו), בבית המשפט ובאומנות הביקורתית. ברמה העמוקה יותר של התיאוריה היא עשויה להסביר למשל למה ברוב העולם (לא בישראל) נשים נוטות להצביע יותר לשמאל או למה אנשים מונותאיסטים נוטים הרבה יותר להצביע לימין.

שאלת מפתח אם כן היא מה קובע האם אדם יהיה שמרני או ביקורתי ומכאן שגם בסבירות גבוהה ימני או שמאלי? זו שאלה גדולה יותר ואין לי עליה תשובה אחת או חד משמעית כאן. מה אני יודע, יתכן וביולוגים ימצאו יום אחד גן שמשפיע על זה. אבל אין ספק שגם תחת נקודת מוצא שונה – לחינוך ולתרבות יש השפעה חזקה בעניין לצד חוויות ואירועים אישיים שאדם חווה לאורך חייו. מכיוון שכך, ועל אף המורכבות שבעניין, אני מאמין שבסופו של דבר התרבות היא זו שקובעת את העמדה הפוליטית יותר מלהיפך. יש לזה כמובן גם השלכות חברתיות משמעותיות – מכיוון שהחברה דרך מערכות החינוך והתקשורת יכולה להשפיע, מגיל צעיר מאוד ויותר משהי אולי מעריכה, על האופי הפוליטי של האדם לשנים רבות עד בכלל. אבל לא ארחיב בנקודה זו עכשיו כי ממילא הארכתי בדברים.

* הדבר האחרון שאני רוצה להתיחס אליו כאן הוא העובדה הבינלאומית שהשמאל הרבה יותר ביקורתי כלפי עצמו מאשר הימין. זה לא שאין ביקורת בתוך הימין על הימין, אלא שהביקורת הזו לרוב היא טקטית בלבד או ביקורת של ימין קיצוני על ימין מתון שהוא לדידם שמאל.  בשמאל לעומת זאת נדיר למצוא הסכמה על משהו. מי שקורא הארץ בקביעות בודאי יבחין שכותבי הטורים כותבים ביקורת שמאלית מובהקת על השמאל יותר משהם מבקרים את הימין. גם אני "חוטא" בזאת לא אחת בבלוג, אולי אפילו בשורות אלו ממש.  ביקורת של שמאל על שמאל אחר יכולה להיות על פרשנות או פשוט על זה שהשמאל האחר רדקלי מידי, לא רדיקאלי מספיק, ציני מידי, נאיבי מידי, אליטיסי מידי, צעיר מידי, לא פרקטי, לא נחמד, נחמד מידי, מנותק, מקושר מידי וכ"ו. מה הפלא שבליכוד מקום המדינה היו ארבעה ראשים בלבד ובשמאל כבר מזמן הפסיקו לספור. שלא לדבר על זה שאין שום רמז של הסכמה בשמאל על מיהו שמאל, מה גבולות השמאל ובכלל רוב האנשים השמאליים (יותר מימנים) מסרבים להגדיר את עצמם ככאלה מראש. שימו לב, אני בכלל לא מדבר (רק) על ישראל; מדובר על תופעה עולמית בכל מדינה כמעט. אני טוען שציר הביקורתיות שהצעתי קודם מסביר את זה יפה: זה לא שהאנשים שמאליים או ימנים. זה שהם ביקורתיים או שמרנים והביקורתיים ביקורתיים גם נגד ביקורתיים אחרים. התוצאה הפוליטית היא שבסופו של דבר ברוב הנושאים רוב השמרנים מוצאים את עצמם בבית פוליטי ימני ורוב הביקורתיים מצביעים בלית ברירה ובחוסר חשק לבית פוליטי שמאלי.

נתניהו ללא עוררין: דרוש מנהיג

בארה"ב ישנו מושג "פרזידנטיאליזם" המתאר את האופי המשודר והמצופה ממועמד טוב לנשיאות. על המועמד הפוטנציאלי לשדר מנהיגות, סמכותיות והרגשת בטחון לבוחרים. הרגשת בטחון כזו שהבוחרים יוכלו לדמיין את המועמד כנשיא ארה"ב עוד לפני שהוא נבחר לתפקיד. אין ספק שגם בישראל לא מזיקה תכונה כזו למועמד פוטנציאלי לראשות ממשלה. אלא שנדמה על פניו שבישראל לא נמצאים אנשים כאלו. כל הסקרים, שיחות החולין, והאווירה התקשורתית מלמדים שבנימין נתניהו הוא האדם היחיד ש"ראוי להיות ראש ממשלה" בישראל. זאת בכלל בלי קשר לעמדותיו הפוליטיות או למידיניותו בפועל. גם אנשים שעמדותיהם עמוק בצד השמאלי אומרים לא אחת, ספק ברוגז ספק ביאוש, שאין אף מנהיג שיכול לעמוד מול נתניהו. עד לא מזמן הוסיפו בלעג "שלי?" כאילו מדובר בבדיחה שאין צורך להסביר. אני מניח שהיום "בוז'י" יכול להחליף את אותה הבדיחה רק בלי הנופך הסקסיסטי שלה. גם בתוך הימין המצב לא טוב בהרבה. להם אומנם יש את נתניהו, אבל גם שם מתקשים לדמיין את היום שאחריו. מה הפלא איפוא שיותר ויותר מתיחסים אל נתניהו כאל מלך ואל אשתו כמלכה. ישנם גם לא מעט דיבורים (הזויים ריאלית) בתקשורת על האפשרות שנתניהו ישנה את החוק ויחליף בעצמו את שמעון פרס בבית הנשיא בעוד שנה. גם נשיא וגם ראש ממשלה. ביבי מלך ישראל.

המצב כל כך גרוע שכאשר בתקשורת הישראלית מנסים לדמיין מנהיג אלטרנטיבי לנתניה, הדבר הכי טוב שהם מסוגלים לדמיין זה את אהוד אולמרט. אהוד אולמרט לפחות היה פעם ראש ממשלה, אז הוא בטח לפחות "ראוי" לתפקיד, לא?

* אכן מאיפה יצמח המנהיג הבא של ישראל? אם התנאי היחיד שיספק את הציבור לכישוריו של אדם להיות ראש ממשלה הוא היותו ראש ממשלה בעבר הרי שאנחנו בבעיה רצינית. בארה"ב לפחות ישנן הרבה מאוד משרות שיכולות להצמיח מנהיגים פוטנציאלים ראויים: משרת המושל של מדינה היא קרקע ראויה להצמחת מנהיג ראוי. סנאטור בכיר. ראש עיר גדולה. וכמובן סגן נשיא. ובכלל בארה"ב יש תהליך סינון ארוך שנקרא הפריימריז המפלגתיים. תהליך בחירות מקיף ארה"ב שנמשך יותר משנה ומי שזוכה בו כמעט באופן מיידי מוכיח את היותו ראוי להיות נשיא המעצמה החזקה בעולם.

מאיפה בישראל יכולים לצמוח מנהיגים? לצערנו העבר מלמד שכמעט רק ממקום אחד: הצבא. הציבור הישראלי סומך על מי שעבר את תהליכי הסינון והקידום של הצבא. מי שהיה רמטכ"ל או לפחות אלוף הוא אולי ראוי להיות ראש ממשלה. חוק הצינון שחברי הכנסת בחוכמתם העבירו על מנת למנוע את השתלטות הצבא על הרשות המבצעת (ולהיפך) שבר במשהו את הרצף הזה. בני גנץ, רמטכ"ל פופולארי ומוצלח למדי לכל הדעות – אולי אפילו מנהיג כריזמטי – לא יוכל להבחר למשרה ציבורית בארבע השנים הקרובות לפחות. גבי אשכנזי העביר את תקופת הצינון שלו בהתגוננות מתמשכת מפרשת הרפז. דן חלוץ נשרף במלחמת לבנון. וכ"ו.

בהעדר מקור אחר למנהיגות, ניסו אנשים כריזמטים בתקשורת את כוחם. אם מי שהנחתה את פגוש את העיתונאות יכולה לעמוד בראש מפלגת העבודה, אז בודאי שמנחה ראשי של אולפן שישי ראוי להיות ראש ממשלה, לא? אבל נדמה שגם את זה הציבור לא קונה כל כך מהר.

שימו לב שאני לא מנסה להגיד כאן משהו נורמטיבי נגד מי מהמועמדים. אני מדבר פשוט על המצב האבסודרי שבו הציבור לא מוכן לקבל אף אדם כמועמד ראוי לראשות ממשלה, אלמלא הוא היה ראש ממשלה כושל קודם לכן. מאיפה תצמח אם כן המנהיגות?

* אורי משגב בבלוג שלו המליץ השבוע על יובל דיסקין כמועמד ראוי בעל סיכוי ממשי לעמוד מול נתניהו. אולי. הלוואי. דיסקין הוא בהחלט מועמד ראוי מבחינת העמדות הפוליטיות. אם כי אני לא בטוח כמו משגב כמה כריזמטי הוא לעולם הדמוקרטי. כריזמטיות שעובדת על הפיקודים בשירות הבטחון לא תמיד עובדת שצריך לשתף פעולה עם גורמים פוליטיים ולהביא פעילי שטח ובוחרים ביום בחירות. כבר עברנו מזמן את הימים שבהם מפלגה מקבלת על עצמה כמו כתר משמיים, גנרל שיונחת על ראשה.

משגב גם מתאר את מוגבלותה של הבחירה: "אני מודע לכך שבעולם מושלם, אוטופי, היה רצוי שבראש המחנה המתון בישראל תעמוד דמות אחרת. לא גבר, לא אשכנזי, לא גנרל, לא יוצא מרתפי השב"כ, לא גמלאי מרופד של מערכת הביטחון." אם כן, אני לפחות עדיין לא אמרתי נואש. אין לי ספק שיובל דיסקין צריך להיות בפוליטיקה הישראלית, וכדאי שיכנס במהרה. אבל אני לא בטוח שהוא זה שצריך לעמוד בראש. את הואקום הפוליטי הישראלי צריך לתפוס בדיוק מי שלא נמצא שם היום. ממקורות מנהיגות אחרים. מישהו טוב, ראוי, וממקום כזה שיפתיע את הציבור. מהפריפריה ולא מהמרכז. מהאזרחי ולא מהצבאי. אולי, ואני מודה שרק אולי, זה יעבוד על הציבור הציני שידע רק את נתניהו.

* אולי מעולם ההיי טק הישראלי או מהעולם העסקי תצמח הישועה? אולי הציבור יראה במנכ"לים וביזמים המצליחים של ישראל כמועמדים ראויים ו"חדשים" להנהגת המדינה. כמו ההצלחה של ניר ברקת בירושלים, אולי אפשר לשחזר אותה גם לרמה הארצית. לפני שקרסה בטר פלייס חשבתי ששי אגסי הוא הוא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לשמאל הישראלי. מדובר בישראלי הכריזמטי ביותר שיצא לי לשמוע, נקודה. אני אגב עדיין לא משוכנע שהוא שרוף. כן, בטר פלייס נכשלה וזו מכה קשה, אבל מספיק לשמוע אותו מדבר כל כך יפה על הכשלון בשביל להבין שיש פה עדיין פוטנציאל אדיר. ואולי מנכ"לית אינטל ישראל,  מקסין פסברג, שהיתה בכלל מורה ומנהלת בית ספר, עשתה שינוי קריירה וצמחה בעצמה מתוך הארגון, עזרה להקמת מפעל איטל בקרית גת והיום עומדת בראש הארגון המעסיק הגדול והטוב בישראל.

* ואולי המנהיגות הישראלית החדשה תצמח מראשי הערים. מדובר בתפקיד הפוליטי הנבחר הבולט ביותר בישראל שאיננו חבר כנסת. הרבה מדברים על רון חולדאי – ואולי אקדיש לו פוסט נפרד בעתיד. אבל אני חושב שדמות מעניינת הרבה יותר הוא ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ. דנילוביץ שנולד וגר בשכונה ג' בבאר שבע, איש מפלגת העבודה, ראש העיר הצעיר ביותר בהיבחרו בפעם הראשונה. הוא נכנס לתודעה הציבורת כמנהיג מרשים, שקול ומרגיע לאומי חדש בזמן מבצע עמוד ענן כשהופצצה עירו. ורק לפני חודש הוא נבחר מחדש על ידי תושבי באר שבע ברוב אבסולוטי של 92%. מחפשים מנהיג חדש לשמאל? אני הייתי יורד לחפש אותו בדרום.

 

המילה הנכונה היא שמאלי

התחלתי את זה אתמול בפייסבוק, אבל החלטתי לרשום פוסט שלם על היוזמה הלשונית לקרוא לכל מי שעמדותיו או עמדותיה בשמאל הפוליטי "שמאלי" ו"שמאלית" ולא "שמאלן" ו"שמאלנית". "שמאלן", שזה בעצם שמאלי קטן, היא מילה לא נכונה ובעלת קונוטציה לשונית שלילית בצדק. איש ימני הוא "ימני" לא בגלל שהוא מהימין הקטן אלה בגלל שהמילה באה מהשורש ימן. הביטוי בעברית לאיש שמאל צריך על כן להיות שמאלי. כך גם אגב על פי מילון אבן שושן: שמאלי הוא אדם בעל השקפות פוליטיות שמאליות, בעוד ששמאלני הוא כינוי גנאי שבא להאשים אדם בדעות שמאליות (או שמאלניות) קיצוניות תוך הבעת זלזול. לא לחינם לאנשי ימין אין שום בעיה להגיד על עצמם שהם ימנים, אבל תתקשו למצוא אנשים שיגידו בגאון "אני שמאלן". זה פשוט לא נשמע טוב. אגב, לפני שתתחיל הציניות על כך שזה בגלל שהשמאל קרס, הסכמי אוסלו, פרס, וכ"ו צריך לציין שהדבר היה נכון גם בעבר, וגם כאשר השמאל היה חזק ובשלטון. הביטוי שמאלן הוא ביטוי גנאי מיסודו, הרבה לפני הקריסה התדמיתית של השמאל בציבוריות הישראלית. גם, ואולי אפילו לא פחות חשוב, המילה שמאלי היא מילה יפה מאוד ומתנגנת הרמונית, בניגוד למילה שמאלני שמתנגנת צורמת.

 בכל זאת הנושא עורר דיון ונשאלתי שאלות גם בפייסבוק וגם בפרטי שמחייבות הסבר. ראשית לשאלה: מה זה בכלל שמאל וימין ולמה אנחנו צריכים בכלל את ההגדרות הללו?

שמאל וימין הן הגדרות פוליטיות לרצף אידיאולוגי על מימד נושאי מסוים. במקור זה בא מצרפת בימי המהפכה כאשר תומכי הרפובליקה ישבו משמאל למלך בפרלמנט ותומכי הסדר הישן ישבו מימינו. מבחינה תיאורטית מדובר בהגדרה אופראציונלית ולא שיפוטית שבה שמאלי הוא כל מי שנמצא משמאל לחציון הפוליטי, וימני הוא כל מי שנמצא מימין לחציון. אם נבחר נושא ספציפי, למשל בעד ונגד הפלות, ונסדר את כל העמדות כלפי הנושא שאוכלוסיה מסוימת מחזיקה בהן על פני מימד אחד, נמצא את הנקודה החציונית על המימד הזה ונקבע שכל העמדות שמשמאלה הן עמדות שמאליות באוכלוסיה, וכל העמדות מימינה הן עמדות ימניות באוכלוסיה. ההגדרה על כן תלויה בשני דברים: אחד בנושא (או המימד הפוליטי כפי שמקובל לכנות את זה בספרות המקצועית) ושתיים בעמדות האוכלוסייה הרלוונטית בנושא.על כן עמדה שמאלית בנושא כלכלי במדינה מסויימת יכולה להחשב עמדה ימנית במדינה אחרת. בנוסף, אדם שמאלי בנושא אחד במדינה מסוימת יכול להיות ימני באותה מדינה בנושא אחר.

על אף האמור לעיל, במדינות בעלות רקע סוציו אקונומי ותרבותי דומה בהחלט יהיו קשרים והקבלות בין הימין לשמאל. יתרה מזו, גם בתוך אותה מדינה ועל פני מדינות שונות, יהיו קשרים בין עמדות שמאליות וימניות בנושאים שונים. הניתוק הוא תיאורטי, אבל הסוציולוגיה והפסיכולוגיה מסבירות לנו את הקשרים.

עמדות ימניות הן עמדות שנוטות לשמרנות, שמות דגש על יציבות, שמירה על סטאטוס קוו או שיווי משקל, וגם לפעמים כמיהה לעבר, תפיסה כוחנית של מציאות, פאטריאכליות ושוביניזם. לא, זה לא אומר שכל מי שימני הוא שמרן ושוביניסט; הכוונה היא שאחרי שסידרנו את העמדות בנושא כלשהו על פני מימד אחד אז נגדיר את הצד שהעמדות הקיצוניות בו הן שוביניסטיות וכוחניות כצד הימני. ככול שרצף העמדות יותר ארוך ככה יתכן מרחק רב יותר של עמדה מהגרסא הקיצונית שעדיין תהיה ימנית לאוכלוסייה הספציפית. השמאל מנגד נוטה לכיוון הפרוגרסיבי, מדגיש את הקדמה, מאמין בתיקון, וגם לפעמים אידיאליסט, אוטופיסט, אנרכיסט, ופמיניסט. שוב, כל מה שנכתב על הימין למעלה נכון גם לשמאל; הכל תלוי בפרספקטיבה: השמאל הפוליטי באנגליה דומה הרבה יותר לימין בשבדיה, השמאל בארה"ב דומה לימין השמרני בגרמניה,  וכן הלאה.

איך יקבע אדם אם הוא שמאלי או ימני בהנחה שיש לו עמדות במיקומים שונים באותה מדינה?

קודם כל לא חייבים לקבוע. אבל כן חשוב להבין שזה שאדם הוא בעל עמדות בכיוונים שונים בנושאים שונים לא הופך אותו למרכז, או חציון. זה פשוט אומר שבדברים מסוימים הוא בעל השקפות ימניות, אולי קיצוניות אולי מתונות, ובאחרים שמאליות. יש אנשים שזה לגמרי מבלבל אותם וגורם להם להתייאש מהפוליטיקה. במיוחד כאשר המערכת הפוליטית לא מתאימה כלל לתרכיב האידיאולוגי שלהם עצמם. זה קורה די הרבה, ויכול להיות שבישראל ביתר שאת. יש פתרונות לעניין: הפתרון הפשוט ביותר הוא פשוט לתעדף את המימדים. לקבוע איזה מימד הכי חשוב לי וללכת לפיו. ככה פועלות רוב המערכות הפוליטיות ורוב השיח התקשורתי (פשוט בשביל לקלוע לטעם הכללי ביותר). ככה שמאל וימין בישראל הפכו כמעט בלבדית בתקשורת לשם נרדף לתמיכה או התנגדות להתיישבות בשטחים.  זה לא תמיד היה ככה אגב, ואני בכלל לא בטוח שזה גם ככה היום, למרות התפיסה המקובלת. אבל ניחא. דרך אחרת היא לקבוע לפי רוב המימדים שחשובים לי.

דרך אחרת, שלא מספיק משתמשים בה, היא לקבוע לפי התוצאה הצפויה ולא העמדות: לאיזו עמדה פוליטית יש את הסיכוי הרב ביותר להשפיע בכל הכיוונים שאני רוצה. ככה למשל, שוב בדוגמא של ההפלות הרחוקה מישראל, יכול להיות שאדם תומך בהפלות אבל יודע שהסיכוי שנשיא רפובליקני יפעל אקטיבית לאיסור הפלות נמוך מאוד ועל כן הוא לא יתחשב בנושא הזה בבחירה שלו. או, לחילופין, יכול להיות שאדם בעד צמצום הוצאות הממשלה, כמו שלכאורה טוענים הרפובליקאים, אבל יודע שהמדיניות הביטחונית הרפובליקאית מאז דוקטרינת בוש דוקא מגדילה את הוצאות הממשלה על רקע צבאי שאותו אדם מתנגד לו. על כן הוא יבחר בעמדות שמאליות יותר (של הדמוקרטים באמריקה) מתוך מחשבה על מקסום התוצאות הרצויות מבחינתו (תעשו לבד את החישובים על ישראל).

אז מה בעצם רע במילה שמאלני?

כאמור הסיומת "ני" מסמלת בשפה העברית סיום גנאי. בדרך כלל לגמד מילת תואר, או לציין גרסא מעוותת או קיצונית של מילה אחרת. למשל: מוסרי מול מוסרני, משפטי מול משפטני, קטן מול קטנוני וכ"ו. שנית יש ביטוי הרבה יותר נכון ותקין בעברית: "שמאלי", כמו מרכזי וימני. לבסוף, המילה שמאלני הפכה למילה מוקצית בשיח הפוליטי ובדיון הציבורי במאבק על עמדות הציבור.

אנשים מתביישים להגיד שהם שמאליים לא בגלל המילה כי אם בגלל שהשמאל פשוט איבד את התמיכה הציבורית שלו.  שינוי המילה "שמאלני" אמור לעזור לתדמית השמאל?

לא. שימוש במילה שונה לא יפתור את כל בעיות ההסברה של השמאל. לא מדובר בפתרון כולל ואפילו לא בפתרון חלקי. מדובר בכלי. כלי לשוני וסמלי שנועד לאפשר לאנשים בעלי עמדות שמאליות להשתמש במילה הסמלית עצמה במהלך דיונים, שכנוע, וקביעת עמדות. המבחן של השמאל הפוליטי והציבורי יהיה אם יצליח להפוך את העמדות הללו חזרה לרלוונטיות ולבעלות משקל פוליטי אמיתי. לכשזה יקרה, מוטב שאנשים ידעו באילו עמדות מדובר – עמדות שמאל.

מקווה ששכנעתי אתכם לפחות בהוגנות של השימוש במונח. בין אם אתם שמאליים, ימנים או ממש לא סגורים על עצמכם, אמרו בבקשה מעכשיו (על כל מי שאתם מכבדים אותו ואת דעותיו גם אם לא תמיד מסכימים איתן):

הוא שמאלי, היא שמאלית, הם שמאליים, עמדות שמאליות

והפיצו את הבשורה.

תודה, שמאלי.