רגע לפני שמדברים על הרתעה

עוד מעט, יום יומיים, שבוע בשבועיים, יסתיים המבצע צוק איתן בהסכם הפסקת אש כזה או אחר. עוד כמה אזעקות פה, עוד כמה הפצצות שם. ואז כולם ידברו שוב על הרתעה. הממשלה תטעה, התקשורת תטעה ומומחי בטחון מטעם עצמם ידברו שטויות.  מבצעי אש בעזה הם אולי תגובה, אבל הם בטח לא הרתעה. תזכורת לדברים שכתבתי על הרתעה שבוע אחרי שהסתיים מבצע עמוד ענן לפני שנתיים: "כשהתותחים רעמו" http://goo.gl/1yPdXA

כשהתותחים רעמו…

לא עדכנתי את הבלוג במשך כל הלחימה. אולי זה בגלל שהמוזות שתקו אבל האמת היא שאני קצת לחוץ בין שני מאמרים בימים האחרונים (וזה הולך להחמיר בשבועיים הבאים). היה לי תוכנית להמשך הכתבות האלקטוראליות לקראת הבחירות אבל בזמן המלחמה זה הרגיש לא במקום. אני מקווה עוד השבוע להספיק להעלות את הכתבה הבאה בסדרה האלקטוראלית – משהו מאוד מעניין על הקולות המבוזבזים, אחוז החסימה וסקרים. אבל היום אני בכל זאת רוצה לכתוב כמה דברים שעלו לי בזמן המלחמה . [הנה הצעה, אם למישהו יש שאלה בנושאים אלקטוראליים לקראת הבחירות (שיטת הבחירות בארץ, נוסחת חישוב המושבים, מה סיכויי הכניסה, קריאת סקרים וכדומה) מוזמנים לכתוב לי כאן בתגובות, בהודעות פרטיות, או בפייסבוק ואני אשתדל לענות כמיטב יכולתי בחודשיים שנותרו].

* אז רציתי להגיד כמה מילים על הרתעה. מטרת המבצע הרשמית היתה חיזוק "שיקום יכולת ההרתעה של מדינת ישראל". שמענו את המילה הזו כל כך הרבה פעמים מכל כך הרבה נציגים בתקשורת שהתפלאתי (לא באמת, אין לי ציפיות) שאף שדר בכלי השידור לא טרח לשאול את המרואיינים שלו מה זה בעצם אומר שיקום ההרתעה, ובכלל מה זה הרתעה.

הרתעה, כפי שכתבתי כאן בעבר בנושא איראן, היא לגרום לצד ב' לעשות (או לא לעשות) משהו לפי רצונו של צד א' בלי הפעלת עוצמה מצד א' על ב'. אם צד א' מפעיל עוצמה על צד ב' זה נקרא כפייה, לא הרתעה. פעולה צבאית ברצועת עזה לשם עצירת ירי הרקטות לא יכולה להחשב כהרתעה, זו דוגמא מובהקת של מדיניות כפייה או אכיפה (או אפילו ענישה, כמו שטענו בגילוי לב חלק מהמדינאים). זה אגב בסדר גמור, אין שום דבר פסול אינהרנטית במדיניות של כפייה, אלא שצריך להתייחס אליה ולשפוט אותה ככזו.

* אני לא מיתמם, אני מבין שאלה שמדברים על הרתעה חושבים שאחרי המבצע אז החמאס יפסיק לשגר עלינו טילים כי הוא יחשוש ששוב נתקוף אותו, כלומר אחרי המבצע תיווצר הרתעה. אבל זו הנחה שאין לה שום בסיס אמיתי. ראשית, כי כבר ביצענו את זה יותר מפעם אחת בעבר. מדוע לא נוצרה הרתעה אחרי מבצע עופרת יצוקה? הרי בעופרת יצוקה הפצצנו יותר, הרגנו יותר פעילי חמאס, אפילו נכנסנו קרקעית לרצועה ובכל זאת לא נוצרה הרתעה. עובדה הירי המשיך. אז מדוע שהפעם תיווצר הרתעה? הממשלה אומרת לנו שיעדי המבצע הפעם הושגו ונוצרה הרתעה – הממשלה או משקרת או שהיא בעצמה לא יודעת מה זה הרתעה. עובדה: הממשלה חתמה על הסכם הפסקת אש עם חמאס בתיווך אמריקאי ומצרי. הפסקת אש ומסמך הבנות של הפסקת אש הם הסכם, לא הרתעה. כלומר גם אם עכשיו לא ירו טילים אז זו תוצאה של עמידה בהסכם, לא תוצאה של הרתעה. אם מטרת המבצע היתה באמת להשיג הרתעה אז לא היה שום צורך בהסכם; ברגע שראשי הביטחון היו חושבים שנוצרה הרתעה הם היו פשוט צריכים להפסיק את הפעולה, והיה ואכן הושגה הרתעה אז החמאס היה מפסיק לירות, בלי הסכם, פשוט בגלל שהוא מורתע.

* כנראה שלהשיג הרתעה מול חמאס זה יותר קשה ממה שחושבים. חמאס שולט שלטון סמי-טוטאליטרי ברצועה. מדובר בשלטון דתי, אלים, שמוכן להקריב את האוכלוסייה שלו למען ערכי "ההתנגדות" שעליהם מבוססת התנועה הפוליטית של חמאס. בלי ההתנגדות חמאס אינה קיימת, בלי ההתנגדות לחמאס אין שום דבר להציע לפלסטינים שפתח לא מציעים בצורה טובה יותר. הפצצה ישראלית ממושכת בעזה על כן רק מחזקת את תפיסת ההתנגדות של חמאס, לא מחלישה אותה.

אין ספק שחמאס לא אוהבים את החיסולים של ראשיהם, מנהיגים לא אוהבים לחיות בפחד אישי, אבל החיסול של ג'אברי הושג כבר ביום הראשון. מדוע להמשיך? אני טוען שאם היעד במבצע עמוד ענן היה ליצר הרתעה כלשהי, ההרתעה שאפשר היה להשיג הושגה במלואה כבר בשעה הראשונה של המבצע. התמשכות המבצע רק אפשרה לחמאס להתעשת ולמכור מחדש את מסר ההתנגדות האלימה, בירי טילים במקרה הזה, כדרך הטובה ביותר להתנגד 'לתוקפנות הישראלית'. העובדה שעוד בסופו של דבר הגענו איתם להפסקת אש שבמסגרתה אנחנו נותנים הקלות לאוכלוסיה הפלסטינית בעזה רק מוכיחה עוד יותר את טענתם של חמאס: ההתנגדות עובדת.

* בארבע  השנים של ממשלת נתניהו נחתמו שלושה הסכמים עם חמאס: הקלות משמעותיות בעקבות משט המרמרה, עסקת שחרור שליט, והפסקת האש שאחרי עמוד ענן. עם אבו מאן לעומת זאת לא נחתם אפילו הסכם אחד.
חמאס מקבל לגיטימציה בינלאומית בחסות ממשלת נתניהו כשלטון הלגיטימי בעזה שמביא לתושביו הישגים מול ישראל, בעוד שאבו מאזן מכונה טרוריסט מדיני באו"ם וישראל פועלת להחרמתו בעולם.
רוצים להרתיע באמת את חמאס? קודם כל תפסיקו לתת לו הישגים בדמות הסכמים שמיטיבים עם האוכלוסייה הפלסטינית בתמורה לשקט מצידו. אם אתם חייבים להגיע להבנות עם חמאס אז עדיף לתחום אותן להטבות לראשי חמאס בלבד. למשל הפסקת אש שתבטיח חסינות לראשי חמאס כל עוד לא יורים עלינו. הסכמה כזו הייתה נותנת תמריץ אישי לשמור על שקט, אבל לא קושרת בין ההתנגדות לבין הישגים מדיניים במאבק בכיבוש.

שנית וחשוב מכך, אם רוצים להרתיע באמת את חמאס אז חייבים ליצר דיאלוג והישגים למשא ומתן עם פתח בראשות אבו מאזן. המסר לפלסטינים צריך להיות שהתנגדות בלתי אלימה ופשרות דיפלומטיות יביאו להם הישגים יפים, ישירים וטובים יותר מכל מאבק אלים. הפלסטינים צריכים להרגיש תקווה ואופטימיות שבדרכי שלום הם יכולים להביא לשיפור במצבם. אנחנו צריכים לשאוף לכך שגם התקווה הפלסטינית בת שנות האלפיים תהיה להיות עם חופשי בארצם – חופשי מכיבוש, ממצוקה, ממלחמה ומטרור. מזה חמאס באמת מפחד. מדיניות כזו היתה מערערת את חמאס. אבל המסר של ממשלת נתניהו לפלסטינים הוא בדיוק הפוך. ממשלת נתניהו מעודדת את החמאס לא רק בעזה, גם בגדה.  אחרי ארבע שנים בשלטון האם נתניהו יכול להגיד בפה מלא לאזרחי ישראל שהיום הם יותר בטוחים? שהוא עשה משהו להחליש את חמאס? בדיוק להפך.

על מדיניות ההרתעה

בשבוע שעבר כתבתי כאן שזאת לא בושה להודות שאיראן מרתיעה אותנו. חשבתי מאז שאולי שווה להרחיב בנקודה זו – ובכלל כדאי לדון בנושא של הרתעה שכל הגנרלים הישראלים, חברי כנסת, פרשנים מדיניים וטוקבקיסטים יודעים לספר לכולנו כמה היא חשובה. ראשית חשוב להבין שההגדרה המקובלת ביותר (בלימודי יחב"ל למי ששאל) להרתעה היא לגרום לצד השני לא לפעול בניגוד לרצונך מבלי שאתה צריך לפעול נגדו. זו נקודה חשובה והבחנה שלא תמיד מקפידים עליה שמדברים על הרתעה: אם אתה פועל בשביל למנוע מהצד השני לעשות משהו, לדוגמא יוצא למלחמה או מתקפה, אזי לא מדובר בהרתעה כי אם במניעה אקטיבית. על כן הביטוי "אנחנו צריכים לתקוף בעזה בשביל לשמור לישראל את כוח ההרתעה" הוא קצת מגוחך; כוח הרתעה הוא בדיוק זה שבו ישראל לא צריכה לפעול בעזה, אם היא פועלת אזי היא שוברת את ההרתעה ולא מגשימה אותה.

השיטה הנפוצה ביותר להרתיע היא על ידי איומים. מדינה מאיימת שאם יתקפו אותה, או אם לא יפסיקו לייצר נשק (וכדומה) אז היא תצא להתקפה. מדיניות הרתעה טובה צריכה להיות כזו שתהיה הגיונית, כנה, וכדאית לצד השני; הגיונית- כלומר תהיה פרופורציונאלית למידת האיום, ואפשרית לביצוע. אם ברור לצד השני שאין לך שום יכולת או לגיטימציה לממש את האיום שלך אז האיום לא אפקטיבי; כנה- אם אתה מאיים עליך להיות מוכן לממש את האיום במידה והצד השני לא יענה לו, אבל (וזה אבל חשוב מאוד) על הצד השני להיות בטוח שאכן לא תממש את האיום שלך אם הם יעמדו בתנאים שדרשת. אם הצד השני חושש שתתקוף אותם ממילא, אז שוב האיום שלך לא ירתיע אותם; כדאית לצד השני- כלומר על הצד השני לחשוב שאכן המחיר של אי עמידה בתנאים שלך יהיה כבד וחמור ביחס לרווח הצפוי.

אז מדוע האיראנים מרתיעים אותנו? כי אנחנו יודעים שהם לא אוהבים אותנו, כי יש להם נשק רב ויכולת ממשית לפגוע בנו קשה במקרה של מלחמה, כי תהיה להם לגיטימציה ציבורית (ואזורית) רחבה לתקוף אותנו במקרה ונתקיף אותם, וכי הרווח הצפוי לנו מהמתקפה על מתקני הגרעין שלהם לא בטוח במקרה הטוב ומפוקפק במיוחד במקרה הרע (והסביר על פי מקורות זרים).

ואולי בכלל עדיף לנו לשאול את השאלה הפוך: מדוע אנחנו לא מרתיעים את האיראנים? הרי המדיניות של ישראל בעשור האחרון הייתה שוב ושוב להזהיר את איראן לבל תפתח נשק גרעיני או שאנחנו נתקוף אותם ואולי אפילו נביא איתנו את כל שאר העולם המערבי. על פי דו"ח הסוכנות לאנרגיה אטומית שהתפרסם אתמול, אין שום ספק- האיום הישראלי על איראן לא עובד. ההרתעה הישראלית נכשלה – זו לא שאלה, זו עובדה. מדוע?

אפשרות אחת היא שהאיראנים חושבים שלישראל אין באמת שום יכולת לממש את איומם. יכול להיות שהאיראנים בטוחים שישראל לא יכולה לתקוף אותם בצורה כזו שתחריב את תכוניות הגרעין ותוריד לטמיון עבודה וסכומי כסף של עשרות שנים; מבחינה רציונאלית הסתמכות רק על הטיעון הזה מחייבת שהאיראנים בטוחים שאין לישראל יכולת אמיתית לממש את איומה ולעצור את תוכנית הגרעין, אחרת כל הסיפור לא שווה את הטרחה. אולי יש להם סיבה טובה להאמין בזה.

אפשרות שניה היא שהאיראנים לא חושבים שישראל כנה בכוונותיה. יתכן ומה שהאיראנים אומרים כלפי חוץ, הוא באמת מה שהם חושבים (וזה לא משנה אם זה נכון או לא נכון) והוא שישראל היא זו שמהווה את האיום האזורי. שהאיום הישראלי על איראן, וספציפית על שלטון האייתולות, יתקיים וימומש בין אם איראן תפתח נשק גרעיני ובין אם לא. זה לא בלתי סביר כמו שזה אולי נשמע בהתחלה: אם נגיד שהאיומים בסנקציות והניסיונות להפיל את המשטר האיראני הם חלק ממדיניות הענישה של ישראל על פיתוח הגרעין, האם מישהו מאיתנו יכול להבטיח שישראל הייתה מפסיקה ניסיונות אלו גם אם איראן הייתה מפסיקה לפתח את האופציה הגרעינית? במילים אחרות, ישראל והמערב לא מציעים שום "גזר" אמיתי לאיראנים, או ככה לפחות הם רואים זאת. יתכן שמבחינת האיראנים מה שהם לא יעשו בהקשר הגרעיני, המערב בכל מקרה יפעל נגדם, מתוך שיקולים אידיאולוגים אחרים, ועל כן האיומים על הגרעין לא רלוונטיים.

האפשרות האחרונה  המטרידה ביותר, היא שהאיראנים לא מורתעים כי הם חושבים שהמחיר של מתקפה ישראלית עליהם נמוך מהרווח שיצא להם מזה. עצוב, אבל יכול להיות שהאיראנים רוצים שנתקיף אותם. לא מדובר באפשרות מופרכת: השלטון באיראן הוא שלטון דיקטאטורי ונוקשה שבשנים האחרונות זכה לקולות אופוזיציונרים לא מבוטלים מבפנים. בשנתיים האחרונות, חודשים לפני האביב הערבי, מילאו את הרחובות האיראניים הפגנות שקראו למהפכה שלטונית. אחת מהדרכים הידועות של שלטונות אוטוריטאריים לבסס את שלטונם נוכח אתגרים מבפנים הוא ליצור איומים מבחוץ. התקפה ישראלית על איראן ופתיחת חזית חמה מול המערב יכולה ללכד את העם האיראני סביב השלטון ולהבטיח את המשך סגסוגו והתפתחותו. מתקפה ישראלית בעת הזו תכניס בודאי גם את אסד ונסראללה לעימות צבאי עם ישראל ותסייעה לשני אלה בבעיות האישיות שלהם בסוריה ולבנון. לאיראן, שאלו בעלות בריתה, מדובר בהתפתחות חיובית. בנוסף, ובצורה אבסורדית, התקפה ישראלית על מתקני הגרעין אפשר שדווקא תיצור את הלגיטימציה וההצדקה האולטימטיבית לתוכנית הגרעין האיראנית כלפי פנים. תוכנית שהיום יש לה מתנגדים רבים בתוך איראן. כך יכול להיות שבמקום למנוע את פיתוח הפצצה, מתקפה ישראלית דווקא תבטיח אותה.

אני לא אומר שמשהו מתוך זה הוא המציאות האובייקטיבית כפי שהיא, הטענה היא רק זו: שהאיראנים מאמינים בלב שלם לפחות באחת מהאופציות הללו אם לא בכולן. מסיבה זו צריך לקבוע שמדיניות ההרתעה של ישראל  היא כשלון מהדהד ולחשוב על מדיניות אחרת. זה לא אומר שישראל צריכה לתקוף באיראן, חלילה, להיפך: אולי יש משהו בכך שהאיראנים לא מפחדים מאיום התקיפה ואולי מוטב שאנחנו נרתע מהם. לא, על ישראל לחשוב ולפתח מדיניות הרתעה חדשה. כזו שלא תשתמש בקלף "כל האופציות הצבאיות מונחות על השולחן". על ישראל להוריד את קלף ההתקפה בגלוי ולהבטיח לאיראנים ולעולם שאין לה שום כוונה לתקוף. מנגד לישראל יכולות אחרות לאיים על השלטון הפוליטי באיראן- לאיים הן בצורה פומבית והן בערוצים דיפלומטיים ולא לפעול במידה וההרתעה תצליח. זאת לצד יצירת תמריצים חיוביים בינלאומיים, גזרים, שיתנו למתנגדי תוכנית הגרעין באיראן הזדמנות לשנות את המדיניות הלוחמנית של המשטר.