המירוץ לנובמבר 2012 – עדכון ינואר

האם המרוץ הרפובליקאי נגמר? תלוי איך מסתכלים על זה אני מניח. מיט רומני ניצח את שתי מערכות הבחירות הראשונות והוא מוביל בסקרים גם בשתי הבאות, דרום קרולינה ופלורידה. חשוב מכך, הוא המועמד עם התמיכה הממסדית והארגונית הגדולה ביותר, והוא גם בעל התקציב הגדול ביותר להמשך (לעומת מועמדים שניצלו את רוב התקציב שלהם בפריימריז הראשונים במטרה לקבל תנופה). הדבר היחיד שמשחק לרעתו הוא העובדה שהבסיס הרפובליקאי, זה השמרן בענייני דת וחברה, לא אוהב אותו. השמרנים תופסים את רומני כמתון מידי; את ההצהרות השמרניות שלו שמישרות קו עם הרטוריקה הקיצונית של יתר המתמודדים (על הפלות, יחס להומוסקסואלים, למדע וכדומה) הם רואים כזגזוג לא אמין. כרגע שדה המתמודדים השמרנים במפלגה מפוצל: בין ריק סנטורום שסגר תיקו עם רומני באיווה, ניוט גינגריץ שמוביל על פני סנטורום בדרום קרולינה ופלורידה, ריק פרי האוונגליסט האחרון שעוד מתמודד במרוץ, ורון פול שמייצג את הקיצוניות הבדלנית הליברטינית. הפיצול במחנה השמרני עוזר כרגע למיט רומני לנצח את מערכות הבחירות כאשר יריביו מפצלים את הכוחות ביניהם.

אך מה יקרה אם וכאשר יפרשו כל המועמדים השמרנים ויתירו את מיט רומני מול מועמד שמרן יחיד? ההיגיון אומר שיש אפשרות שבמקרה כזה כל מתנגדי רומני במפלגה יעמדו מאחורי מועמד אחד שיוכל לנצח בקלות את רומני. יש לזכור, רומני ניצח באיווה עם 25% מהקולות, ובניו המפשיר (אחת מהמדינות הפחות שמרניות) עם 39% מהקולות. זה אומר שאם מועמד יחיד נגדי היה גורף את כל יתר הקולות רומני היה מפסיד בשיעור ניכר בשתי ההתמודדויות.

אבל מבט מדוקדק יותר בכמה סקרי עומק מראה תמונה שונה. אומנם לא מצאתי סקר שבודק את רומני מול כל מועמד רפובליקאי אחר ראש בראש, אבל כן יש סקרים שבודקים את מידת הקבלה ואי הקבלה של המועמדים הרפובליקאים בקרב הרפובליקאים. לפי סקרים אלה רומני זוכה לאחוזי קבלה גבוהים – הרבה מעל ה50%. זאת לעומת כל אחד מיתר המועמדים שרוב הרפובליקאים לא תופסים כמקובלים לתפקיד המועמד. רומני הוא גם זה שנהנה בסקרים מאחוז ההתנגדות הנמוך ביותר. כלומר הכי פחות רפובליקאים מתנגדים למועמדותו האפשרית מכל מועמד אחר. המשמעות ברורה: הרפובליקאים אולי לא מתלהבים מזה שרומני יהיה המועמד שלהם – אך רובם יעדיפו אותו כברירת מחדל על פני כל מועמד אחר. זה אומר שגם אם יפרשו רוב המועמדים ומיט רומני יישאר לבדו מול סנטורום, גינגריץ או אפילו פול, רומני ינצח כנראה בקלות.

אז לשאלה שפתחתי בה הדברים, כן המירוץ נגמר. אלא אם יהיו הפתעות בלתי צפויות בדמות גילויים מרעישים לכאן או לכאן על מי מהמועמדים נראה שהסיפור סגור. הסיבוב הבא: רומני נגד אובמה!

סיכום שנה 2011 – חלק ב'

חלק ב' של סיכום השנה 2011 יתרכז באירועים המרכזיים בעולם השנה. בשנה שעברה מערכות בחירות, אסונות טבע, ומשברים כלכליים שלטו בעשירייה, והשנה שלא במפתיע התוצאה דומה. אז ללא דיחוי נוסף, נתחיל:

סיכום השנה בעולם מקומות 10- 6

10. סילביו ברלוסקוני מתפטר

אחת מהדמויות הססגוניות והבולטות בפוליטיקה העולמית, ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני, התפטר לפני חודש לאחר עשור בתפקיד (עם הפסקה קצרה באמצע). לא לפני שמעלליו השובביים הגיעו לשיא בפרשת הבונגה בונגה באפריל כאשר נחשף כי נהג לקיים מסיבות מין פרועות (בין השאר) עם קטינות. אל מול המשבר הכלכלי באירופה בכלל ואיטליה בפרט, הציבו מנהיגי אירופה אולטימאטום לאיטלקי וזה הבין את המסר שהחגיגה הסתיימה ופנה את מקומו לראש ממשלה סולידי הרבה יותר שיבנה תדמית פחות פרועה לאיטליה הנאבקת לצאת מהמשבר.

9. טרור בנורבגיה

ב-22 ביוני ביצע לאומן נורבגי פיגוע כפול ומזעזע במיוחד בארץ הצפונית. פיצוץ מכונית תופת בבנייני הממשל באוסלו בו נהרגו שמונה בני אדם ונפצעו עשרות היה רק ההקדמה.  הטרוריסט (Anders Behring Breivik) המשיך לאי נופש בו שהו במחנה קיץ נערים של מפלגת העבודה הנורבגית. שם טבח במשתתפים מטווח אפס ורצח 69 נערים ונערות ביריות רובה. אומנם היו פיגועי טרור רבים בעולם השנה, בעיקר במדינות איסלאם והעולם השלישי, אבל כאנשים שחיים בחברה מערבית ופתוחה, שנהנים מחיי שגרה ואיכות חיים גבוה, הפיגועים באוסלו זעזעו אותנו במיוחד. הגעת המחבל מהימין הרדיקלי והאיסלאמופובי הזכירה לכולנו שאלימות ורדיקליזם פסיכוזי יכולים להגיע מכיוונים שונים ללא קשר למוצא או דת.

8. עלייתם ונפילתם של המועמדים הרפובליקאים

הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר 2012 בודאי יתפסו את אחד מהמקומות הראשונים בשנה הבאה, אך בנתיים ספקה לנו 2011 הצצה מרתקת למערכת הבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקאית. מאז חודש יולי הספיקה המערכה להעלות ולהפיל במהירות מדהימה מועמדים כה רבים, שלא ברור אם ההתמודדות וחשיפה מועילים או מזיקים קשות למפלגה בקרב על הנשיאות. מייק האקבי היה המועמד המוביל הראשון שהודיע שבכלל לא יתמודד, אחריו באה שרה פיילין שהובילה בחלק מהסקרים אך חתמה על עסקה משתלמת יותר כפרשנית בערוץ פוקס. ואז באו המועמדים הרשמיים שהתחרו ביניהם על מי יהיה הזוי ושמרני יותר מחברו בנסיון לנצח את מועמד ברירת המחדל מיט רומני. מישל בקמן עלתה ונפלה בתוך יומיים; לריק פרי זה לקח חודש; להרמן קיין חודש וחצי; ועכשיו נראה שהמועמד המוביל האחרון ניוט גינגריץ גם מתחיל בצניחה. זה יגמר ברומני. בכל מקרה אמשיך לסקר בעניין את המירוץ בחודשים הקרובים ועד נובמבר. יהיה מעניין.

7. דו"ח סבא"א על איראן

בחודש נובמבר פרסמה הסוכנות לאנרגיה אטומית דו"ח חמור שמאשים (לראשונה באופן רשמי) את איראן בחתירה לנשק גרעיני. לא שהיה בדו"ח הזה איזה פרט מידע חדש, אבל הוא היה ההצדק שהקהילה הבינלאומית נזקקה לו בשביל לפעול ביתר נחרצות. בחודשיים מאז הלך והחריף הטון של מדינות אירופה וארה"ב נגד איראן. סדרה של פיצוצים מסתוריים בבסיסים איראנים (שעל פי רוב הסיכויים בוצעו על ידי ארה"ב ולא ישראל) מרמזת שמתקפה על איראן כבר החלה. במקביל החריף הטון האיראני הרשמי כנגד העולם החופשי ופרשת הגירוש של שגרירות בריטניה באלימות מטהראן בודאי שלא שפרה את האווירה בין המערב לאיראן. לאן כל זה הולך? ימים יגידו, אבל שנת 2011 תזכר כשנה שבה התחיל העימות עם איראן לקבל צורה בוטה יותר.

6. דרום סודאן מכריזה עצמאות

ואת הרשימה היומית נסיים באירוע משמח: מזל טוב דרום סודאן הפכה ביולי האחרון למדינה ה-193 באו"ם. בחודש ינואר במשאל עם שנערך בסודאן קבעו הדרום סודאנים ברוב עצום על הפרדות מאחיהם המוסלמים בצפון. ב-9 ביוני הכריזה דרום סודאן על עצמאות וקיבלה כמעט מידית הכרה מרוב מדינות העולם. ב-14 ביוני התקבלו באופן רשמי לאו"ם. סודן, מהאזורים מוכי האלימות והמאבקים האתניים הגרועים בעולם, תדע אולי ימים מעט טובים יותר. לא שעכשיו גן עדן שם, יש עוד עבודה רבה – אבל מעט תקווה נדירה כל כך חזרה למרכז אפריקה.

* זהו להפעם. בפעם הבאה חלק ג' של הסיכום השנתי ובו חמשת המקומות הראשונים בדירוג הישראלי –  וגם הפתעה קטנה לבלוג. מי יהיה איש השנה בישראל? איזה אירוע מרגש נבחר למקום הראשון? האם ציפי ליבני נכנסה לרשימה? (ספוילר – לא) מהו החוק הגרוע ביותר שעבר השנה?  והאם פח השמן יספיק לשמונה ימים שלמים? שווה לחכות…

מועמדים

מחר הבחירות המקדימות במפלגת העבודה ולמרבה הפלא כל ארבעת המועמדים הגיעו לקו הגמר (אני עדיין לא פוסל את האפשרות שאחד מהם יפרוש עוד הערב). אתמול התייצבו ארבעת המועמדים אצל דנה וויס בערוץ 2 ונתנו ראיונות קצרים בזה אחר זה. כל אחד בא עם מסר אחד וטיעון מרכזי, אותו הבהירו היטב. הטיעונים עצמם סבירים ועל פניו נכונים: בוז'י הרצוג טען שהוא מועמד הקונסנזוס היחיד שלא מעורר אנטגוניזם, תכונה חיובית שיכולה להביא הרבה מנדטים למפלגת העבודה; עמרם מצנע טען שהוא המועמד היחיד שמתאים לכהן כראש ממשלה מבין המועמדים, בהשאלת הסיסמא של הילארי קלינטון אמר שהוא האיש שתרצו שיענה לטלפון בשלוש לפנות בוקר; עמיר פרץ טען שהשאלה היא לא כמה מנדטים תקבל המפלגה כי אם כמה מנדטים אפשר לקחת מהימין, והוא האיש היחיד שיכול להביא 7 מנדטים מהליכוד; שלי יחימוביץ, עקבית עם עמדתה שמפלגת העבודה לא תחזור לשלטון בתקופה הקרובה, אמרה היא היחידה שיכולה לחולל שינוי תדמיתי אמיתי במפלגה ולהחזיר לה רלוונטיות בציבוריות הישראלית לקראת תהליך שיקום ארוך יותר. בואו נראה איזה טיעון תקף יותר:

בוז'י הוא אכן מועמד קונסנזוס. במובן זה שהוא אינו מרגיז איש. זו תכונה שטובה מאוד לפריימריז לרשימה – במשך השנים זה עזר לבוז'י להתברג במקומות הגבוהים ביותר ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. גם בתפקידיו במשרד התיירות ובמשרד הרווחה הוא לא הרגיז איש. היה נחמד, ופעלתן מאוד כפי שיודעים לספר, ולא הרגיז לא את משרד האוצר, לא את הטייקונים, לא את שר הבטחון אהוד ברק ולא את ראש הממשלה בנימין נתניהו. אותו נתניהו שבממשלתו ישב קרוב לשנתיים עד שהועף החוצה עם פרישתו של ברק ממפלגת העבודה. בוז'י צודק בזה שהוא לא מרגיז אנשים, אבל באותה מידה הוא גם לא מלהיב אף אחד. על כן הוא אינו מועמד שמסוגל לתרגם את נחמדותו להגדלת כוח פוליטי למפלגה כולה בראשותו. הטיעון שלו הוא החלש ביותר מבין כל המועמדים לראשות העבודה.

הטיעון של מצנע טוב יותר. אכן, כפי שכתבתי כאן גם בעבר, מצנע יכל היה להיות המועמד המושלם של מפלגת העבודה. מצנע עצמו אמר זאת אתמול בראיון, ספק מתוך כמיהה לעבר ספק מתוך רחמים עצמיים. כי במהלך הקמפיין של מצנע הוא הוכיח בעיקר שלהנהיג הוא לא מסוגל. בעידן העכשווי, התנהלות בקמפיין בחירות היא אחת מהאינדיקאטורים הבולטים ביותר למנהיגות. מי שנכשל כל כך בקמפיין פנימי, אין שום סיבה להעריך שיצליח יותר בקמפיין בחירות ארצי. מצנע הוא אולי המתאים ביותר להיות ראש ממשלה, אך הסיכוי שמצנע המועמד יביא אותו לעמדה זו שואף לאפס.

הטיעון של עמיר פרץ הוא אולי הטיעון הפוליטי החזק ביותר. אכן בשיטת הבחירות הישראלית החשיבות של מספר המנדטים שמקבלת מפלגה היא משנית בלבד. כפי שיודעות קדימה וציפי לבני להסביר היום, הרבה מנדטים לא אומר שלטון, גם לא אומר יציבות. האם מפלגת העבודה עכשיו, 4 מנדטים פחות, לא חזקה יותר ממפלגת העבודה לפני עזיבת ברק וחבריו האפורים? פרץ אומר שהוא היחיד שיכול להעביר ישירות מנדטים מהליכוד למפלגת העבודה. עובדה נכונה שב2006, הצליח פרץ לזכות באחוזי תמיכה מרשימים בעיירות פריפריה רבות, מקומות שבהם מפלגת העבודה מעולם לא זכתה באחוזים דומים. אבל בואו נזכור גם מה פרץ עשה עם המנדטים הללו: הוא הצטרף לממשלת אולמרט בתפקיד שר הבטחון והוביל (או הובל) את ישראל למלחמה כושלת בצפון. נכון, מבין שלושת האחראים למלחמה פרץ כנראה תפקד הכי טוב. יכול מאוד להיות, כך מסתבר, שהוא היה שר בטחון טוב יותר מזה שבא אחריו או לפניו. אבל זה שהוא לא "האשם" לא אומר שהוא לא אחראי. פרץ מעולם לא לקח אחריות על מעשיו ועל תפקידו במהלך המלחמה. בשחצנות מרגיזה הוא חוזר ואומר שלא הוא השתנה, כי אם הבנתו של הציבור, ועל כן הוא חוזר לשורה הראשונה בזירה הפוליטית. אבל הציבור לא מטומטם, והציבור רוצה אחריות. גם הציבור שעמיר פרץ חושב משומה שיצביע לו באופן אוטומטי לא מטומטם. יש תקפות מסוימת בטיעון של עמיר פרץ, אכן הוא מביא משהו חסר למפלגת העבודה שיכול לעזור לה לגשר על פערים אתניים, היסטוריים ותרבותיים עם ציבורים שמרגישים מרוחקים ממפלגת העבודה. אבל אם עמיר פרץ פטריוט אמיתי, ובעל יושר, הוא יכול לעשות זאת גם ממקום 2 במפלגת העבודה. מקום 2 של מישהו שתרם קיבל את ההזדמנות להיכשל או להצליח.

מה שמביא אותנו לשלי יחימוביץ. מי שהיתה עקבית מאוד והכי קוהרנטית אתמול ולאורך הקמפיין כולו. זו גם הבעיה הגדולה שלה, אם לא הייתה לה את התפיסה המעצבנת שמפלגת העבודה לא צריכה לחפש את השלטון, היא הייתה אולי מועמדת מצוינת לראשות העבודה. עם העמדה הזו, היא כנראה רק הרע במיעוטו. צריך לתת לה קרדיט על ההתמדה אבל והיא זו שמבטיחה לבוחר את האפשרות הריאלית ביותר; מבין כל המועמדים יש לה את הסיכוי הגדול ביותר לקיים את מה שהיא מבטיחה. נכון שהיא מבטיחה הרבה פחות, אבל בהעדר אופציה אחרת לפעמים פחות זה יותר: שלי יחימוביץ היא המועמדת היחידה שיכולה להלהיב. שלא כמו בוז'י הרצוג היא דווקא כן מעוררת אנטגוניזם ומשתמשת בזה. אנטגוניזם הוא לפעמים תכונה חיובית למפלגה פוליטית. במיוחד כזו ששרויה במשבר עמוק ונמצאת בניכור מהציבור. מפלגת העבודה פשוט משעממת את הציבור. שלי יחימוביץ יכולה לשנות את זה. תגידו מה שתגידו משעממת היא לא; אפשר להיות בטוחים, עם שלי יחימוביץ בראשות העבודה לפחות יהיה מעניין. זה לא מבטיח הישגים, ובמידה רבה זה סיכון גדול, אבל כרגע זה נראה כאופציה הטובה ביותר להשיג כוח פוליטי בבחירות הבאות.

רבבות המפגינים שהשתתפו במחאה החברתית בקיץ הישראלי הם מהפרופיל החברתי עם אחוזי ההצבעה הנמוכים ביותר במערכות הבחירות האחרונות. אלה שכן הצביעו מהווים את רוב הקולות של מפלגות נישה אופנתיות וחסרות השפעה כמו מימד, הגמלאים, ובמידה מסוימת שינוי.  אם שלי יחימוביץ תצליח לגייס את הנמנעים לפעולה פוליטית ולתמיכה במפלגת העבודה, לא רק בקלפי כי אם גם ברחוב, אזי היא תוכל להשיג הישג פוליטי משמעותי. אם היא, עמיר פרץ, ומצנע, יצליחו להתגבר על כבודם ועלבונם ולשתף פעולה, ההישג הפוליטי יכול להפוך להישג היסטורי.

* מרוץ אחד עומד לפני סיום, ומרוץ אחר, גדול בהרבה, מתחיל את השלב השני והסוער שלו: המרוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית בארה"ב. אחרי שלב הסינון הראשוני מתבהר ערפל הקרב והזירה מתמקדת בשני מועמדים עיקריים – מושל טקסס ריק פרי, ומושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני. אחד מהם יזכה להתמודד נגד אובמה החלש על נשיאות המעצמה החזקה בעולם. מיט רומני מועמד טוב יותר. ראשית כי הוא יכול להיות נשיא מצויין; מדובר באדם מתון בדעותיו החברתיות, שהנהיג בעצמו רפורמת בריאות במדינתו. איש עסקים מצליח שמשדר על פניו יכולת מנהיגות ועבודת צוות. הבעיה שלו היא שהוא אינו כריזמטי בכלל. אבל בשידור מקצוענות ומתינות הוא יכול לנצח את אובמה אם המצב הכלכלי ימשיך להיות גרוע. מנגד ריק פרי הוא אוונגליסט, דתי וקיצוני מאוד. מושל טקסס שנראה כמו תואם בוש. לא חכם במיוחד, וכריזמטי מאוד (למי שאוהב את סגנון הקאובוי השוביניסטי). ריק פרי יכול להיות נשיא גרוע מאוד והסיכוי שלו לנצח את אובמה קטן יותר. אבל בדיוק בגלל כל הסיבות האלה הוא המועמד המוביל לזכייה במפלגה הרפובליקנית. אם ההנהגה הרפובליקנית לא תתעשת ותתייצב כאיש אחד מאחורי רומני, ציבור הפעילים הקיצונים יבחרו את פרי ברוב גדול.  אובמה אגב, למרות חולשתו ולמרות המצב הכלכלי, הוא עדיין המועמד המוביל לזכייה בקדנציה שניה. נכון שהסיכויים שלו יורדים, אך הם עדיין גבוהים מ50%. עוד בנושא זה בחודשים הקרובים (בחירות באמריקה הם תחביב ישן שלי).