עונת הפריימריז הסתיימה

* לפני שמונה שנים בדיוק הפסידה הילארי קלינטון בפריימריז הדמוקרטים והודתה למועמד הצעיר ברק אובמה שהביס אותה. בשעתו תמכתי בהילארי וחשבתי שאין ראוי ממנה להיות הנשיאה האישה הראשונה של ארה"ב של אמריקה. ברק אובמה, חשבתי, יכול לחכות לסיבוב הבא כסגן נשיא. אבל אובמה הוכיח שהיה המועמד הנכון בזמן הנכון לציבור האמריקאי. אובמה היווה שינוי רדיקלי ומלהיב שאמריקה הייתה זקוקה לו נואשות אחרי שמונה שנים קשות של הנשיא ג'ורג' בוש ובעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז השפל הגדול. היום הילארי נתפסת כמלהיבה הרבה פחות. יותר מידי שנים בפוליטיקה עושים את זה למועמד. ובכל זאת מדובר בחתיכת היסטוריה שהגיע הזמן שתקרה. אישה נשיאה ראשונה ברפובליקה הדמוקרטית המודרנית הראשונה והחשובה ביותר בעולם ארה"ב. היום הבטיחה הילארי קלינטון סופית את מועמדותה לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית ואין מנוסה ומוכנה ממנה לתפקיד. הילארי תהיה נשיאה מצויינת ותעשה היסטוריה עם עצם היבחרה, אם תבחר (קל מאוד זה לא יהיה בכל מקרה). הגיע הזמן להתחיל להתלהב שוב.

* טראמפ הוא לכל הפחות מועמד שנוי במחלוקת. על פי סקרי דעת קהל הוא המועמד עם אחוז הסלידה הגבוה ביותר בהיסטוריה. בכירי המפלגה הרפובליקאית מתנערים ממנו ומסרבים לתמוך בו, למרות זכייתו בפריימריז. טראמפ מצידו ממשיך להשניא את עצמו על אוכלוסיות דמוגרפיות שלמות ובראשם ההיספנים (קהילה חשובה מאוד במדינות מפתח כמו אריזונה, נבדה ופלורידה) ונשים (שחשובות בכל מקום). זה לא אומר שהוא בהכרח יפסיד בגדול, אי אפשר לקבוע עמדה נחרצת כזו בשלב זה, כאור קל זה לא יהיה. טראמפ מועמד מפתיע שהוכיח את עצמו כקמפיינר מעולה בבחירות הפנימיות במפלגה הרפולבליקאית. הוא מעניין מאוד ושולט בצורה דומיננטית בדיווחי התקשורת. הוא מלהיב בצורה יוצאת דופן את תומכיו הרבים – רובם לבנים, שמרנים שמגיעים ממעמד הפועלים האמריקאי במדינות שמרניות. אבל אני חוזר לנקודה הראשונה, ועליה לא יכול להיות ויכוח כי זו עובדה: טראמפ מועמד שנוי במחלוקת  שמעורר הרבה התנגדות. וזה מהווה בעיה גדולה  מאוד עבור המפלגה הרפובליקאית.

כתבתי על זה כאן בעבר אבל שווה להתעכב בנקודה – ביום הבחירות הכלליות בארה"ב בנובמבר נדרשים הבוחרים להצביע בשורה של הצבעות, לא רק לנשיא. כל בית הנבחרים עומד לבחירה, שליש מחברי הסנאט, מושלים, נציגים מקומיים, אפילו ראשי ערים וחוקים מדינתיים שונים. תופעה קבועה היא שבבחירות לנשיאות עולים שיעורי ההצבעה גם ליתר המשרות הנבחרות בהשוואה לבחירות אמצע (בחירות שבהן לא בוחרים נשיא). בנוסף ככול שמערכת הבחירות לנשיאות נתפסת כתחרותית יותר, ככה שיעורי ההצבעה עולים עוד יותר. המועמדות של טראמפ צפוייה אולי להגביר את שיעורי ההצבעה שלו במדינות רפובליקאיות עמוקות ממילא, אבל תגביר עוד יותר את שיעורי ההצבעה של הדמוקרטים המפחדים ממנו במדינות הדמוקרטיות והמתנדנדות.

מנגד בוחרים רפובליקאים רבים, שלא מרוצים ואולי אף חוששים מטראמפ – ילכו אולי להצביע לו (משנאת קלינטון) אבל יבקשו למתן במשהו את הצבעתם למועמד המקטב טראפ. כאן אנחנו נכנסים לתופעה שמכונה בספרות מדע המדינה "הצבעה פיצויית"; אנשים שמצביעים בפתק אחד לנשיא, אך בפתק השני מנסים לאזן את הצבעתם הראשונה על ידי הצבעה לחברי קונגרס מתונים מהמפלגה השניה. מדובר בתופעה שנצפית במיוחד בבחירות אמצע, אבל מספיק שתתרחש בשיעורים של כמה אחוזים בודדים כבר בבחירות האלה והתוצאה יכולה להיות דרמתית: הרפובליקאים עשויים להפסיד עד 6 מושבים בסנאט מה שיתן לדמוקרטים רוב לאישור המועמד שלהם לבית המשפט העליון (הם צריכים להמיר רק 4 חברי סנאט). גם בבית הנבחרים עוד יכולות להיות הפתעות (למרות שיהיה קשה למחוק את הרוב הרפובליקאי לגמרי). גם מושלים רפובליקאים במדינות מפתח עלולים להתקשה. מצד אחד נראה ירידה במחוייבות המפלגתית של המצביעים הרפובליקאים, ובצד השני, אצל הדמוקרטים, הפחד מטראמפ עשוי לסייע להגביר את שיעור ההצבעה הדמוקרטי ואת המחוייבות למועמדים דמוקרטים בתחרויות צמודות.  

* הרפובליקאים יודעים את זה. הם מפחדים מזה. מועמדים שירגישו את הכסא שלהם רועד עשויים להתנער עוד יותר מהמועמד שלהם לנשיאות עד נובמבר. המפלגה הדמוקרטית צריכה לנצל את ההזדמנות שנוצרה להם ולהתאחד במהרה. עונת הפריימריז הסתיימה וכאמור, הגיע הזמן להתחיל להתלהב.

 

דונאלד טראמפ הוא לא המועמד המוביל

דונאלד טראמפ הוא קוריוז. הוא מיליונר אקסנטרי וכוכב תוכניות ריאליתי, עם עמדות שטחיות, שגעון גדלות מופרך, הערצה מופגנת לתרבות סלבס, הכי שמרני שיש ועם שאיפה מגאלומנית ללכת לזירה הפוליטית. טראמפ הצטרף למירוץ הארוך לבית הלבן דרך המפלגה הרפובליקאית ומתמודד בבחירות המקדימות על הזכות להיות מועמדה לנשיאות ארה"ב. אחד מתוך 14 מועמדים. לטראמפ אין שום תמיכה בתוך המפלגה הרפובליקאית: עמדותיו הלא מגובשות רחוקות מאוד מהרפובליקאי המומצע ובכלל לא ממוקמות על הסקאלה של עמדות המפלגה הרישמיות. הוא לא זוכה לתמיכה של אף גורם רפובליקאי רישמי אחד (מושלים, חברי קונגרס, נציגים בכירים). רוב רובם של כספי הקמפיין שלו הוא משקיע בעצמו מהונו. בשבוע שעבר החליט טראמפ ללכת צעד ענק נוסף קדימה (אחורה) אל עבר הימין הקיצוני ביותר וקרא לעצור כניסת מוסלמים לארה"ב. קריאה שהביאה לגינויים בולטים בכל העולם כולל בישראל. מבחינה פוליטית אם כן טראמפ ממלא את המשבצת האמריקאית של מרי לה פן בצרפת, ניק גריפין בבריטניה ואביגדור ליברמן אצלנו: ימין פופוליסטי עם מאפיינים ניאו פשיסטיים שצובר אהדה בקרב מעמדות נמוכים בזכות ליבוי קסנופוביה ושנאה.   

וטראמפ לכאורה מצליח. אחרי שנים של הקצנה ימנית במפלגה הרפובליקאית והליכה מוגזמת אחרי קולות דתיים וגזענים של מסיבת התה, גרעין המפלגה המרכזי נחלש ואיבד מיכולתו לשלוט בפעילי המפלגה ובדור החדש של נבחרים פופוליסטים. באווירת אנטי אובמה, אנטי ממסד, ואנטי זרים שטופחה בחוסר אחריות, נוצר וואקום בתוך המפלגה שמצמיח דמגוגים אופורטוניסטים וקיצוניים כמו טראמפ. טראמפ זוכה להכי הרבה תמיכה בסקרי בוחרי המפלגה והוא נהנה מסיקור תקשורתי יותר מכל יתר המועמדים האחרים גם יחד. חלק מגדירים אותו למרבה הבושה "המועמד המוביל במפלגה הרפובליקאית".

אבל טראמפ לא מוביל, היחס התקשורתי שהוא מקבל מוגזם, והפרשנים שמתיחסים אליו (גם בישראל) כמועמד העתידי של המפלגה הרפובליקאית לנשיאות חוטאים כלפי הציבור בפרשנות שקר (או בורות). טראמפ מייצר דרמה ועניין, כאמור הוא כוכב תוכניות ריאליתי, טראמפ מייצר רייטינג טוב ועל כן יש אינטרנס לתקשורת להציג אותו כמועמד מוביל אם לא ריאלי לראשות העולם החופשי. אך האמת מה לעשות רחוקה מכך.

הפריימריז, שיטת הבחירות המקדימות למועמדי המפלגות בארה"ב, בנויים בדיוק כך שמועמד כמו טראמפ לא יוכל לזכות בהם. סקרי דעת קהל ארציים בשלב הזה פשוט לא רלוונטים. טראמפ זוכה ל20-30 אחוזי תמיכה בסקרים מול 13 מועמדים אחרים שכאמור זוכים ביחד לסיקור תקשורתי פחות ממנו. לעומת זאת מול כל מועמד רציני יחיד התמיכה היחסית בטראמפ קורסת. כן אולי יש כ-30% מתוך הבוחרים הרפובליקאים (שהם נגיד 15% מתוך כלל תושבי ארה"ב) שממש מאמינים ומתלהבים מהפופוליזם של טראמפ. זה לא מספיק בשביל לזכות בבחירות. זה פחות ממה שמרי לה פן מקבלת בצרפת.

שיטת הפריימריז האמרקיאית ייחודית בכך שהבחירות לא מתרחשות במקביל בכל המדינות של ארה"ב. הבחירות נערכות בכמה סבבים: ראשית במדינת איווה בלבד (1.2.2016), ושבוע אחריה בניו האמפשיר, ואחר כך דרום קרולינה ונבדה. ב1.3.2016 יערכו בחירות ב-14 מדינות נוספות בינהן טקסס. מערכת הבחירות האחרונה תהיה ב-7.6.2016 בחמש מדינות בינהן קליפורניה, כמעט חצי שנה אחרי תחילת הבחירות בפועל. בשיטה כזו, כאשר יש ריבוי מועמדים והבחירות צמודות,  לא ניתן בשום אופן לחזות את התוצאה הסופית על סמך סקרים. פשוט כי לא ניתן לדעת כיצד יגיבו הבוחרים, המועמדים האחרים, והמערכת כולה, לתוצאות הבחירות הראשונות. תחשבו שבישראל שהיו נערכות בחירות כלליות ל-60 מושבים בלבד. התוצאות היו מתפרסמות, ושבוע אחר כך היינו בוחרים את 60 חברי הכנסת הנותרים. האם התוצאה הייתה זהה לתוצאה הסופית בשיטה הקיימת? עכשיו תכפילו את התהליך הזה בעשר ותחלקו את ההצבעה בין חלקי המדינה השונים.  

איווה, המדינה הראשונה לבחור, היא מדינה שמרנית וקטנה – בדרך כלל מועמדים שמרניים וימנים יותר זוכים בה להצלחה גדולה יותר. ניו האמפשיר, המדינה השניה להצביע, היא מדינה ליברלית יותר שנוטה לבחור מועמדים רפובליקאים מתונים. מקובל על כן להניח שמועמד שיבלוט (לאו דוקא ינצח) בשתי המדינות יהיה מנבא טוב למועמד המפלגתי הקונסזואלי שבסופו של יום יזכה במועמדות. מקובל, אבל לא הכרחי – היו כבר מקרים בהם מועמד שזכה במקום הראשון בשתי המדינות הפסיד את הבחירות ביתר המדינות. בכל מקרה מה שקורה הוא שאחרי 2-4 מערכות הבחירות הראשונות מועמדים חלשים מתחילים לפרוש מהמירוץ. ואז המירוץ נהיה מהודק יותר, מועמד בולט מסויים או שניים זוכים לתמיכה ממסדית, ובפריימריז הגדולים במדינות הגדולות מתרחשות ההכרעות האמיתיות בין שניים עד גג שלושה מועמדים ריאלים נותרים.

צריך להבין, גם אם טראמפ יזכה באיווה ונגיד שבניו האמפשיר (למרות שסיכוייו גם שם לא גבוהים), אין לו סיכוי לזכות אחר כך גם בניו יורק, טקסס, קליפורניה ופלורידה (מדינות גדולות ומתונות שמספקות הרבה יותר קולות להכרעה הסופית). עכשיו, מול 14 מועמדים טראמפ אולי "מוביל" בסקרים, אבל אחרי שהמירוץ יצטמצם לשלושה מועמדים רציניים, טראמפ יהיה אחרון מבין שלושתם.

ההנחה המושכלת של פרשנים רציניים יותר אומרת שבסופו של דבר כמו בכל מערכות הבחירות בעשורים האחרונים, יבחר מועמד ממסדי יחסית, שבכירי המפלגה יעריכו שיהיה בעל הסיכויים הטובים ביותר לזכות בנשיאות מול מועמד דמוקרטי. שיטת הפריימריז הארוכים והמפרכים נועדה בעצם להעביר את המועמדים הרבים באתגר, בניסוי ומסננת ציבורית בשביל לראות מי מועמד מספיק חזק בשביל לשרוד קמפיין נשיאותי שלם. אלה לא בחירות, אלו משחקי רעב שבהם האסטרטג הטוב ביותר שורד. טראמפ הוא רק מכשול זמני שעל המועמד הסופי לעבור.

כרגע על פי אתרי ההימורים והמומנטום המועמד המוביל האמיתי הוא מארקו רוביו מפלורידה. אחריו ג'ב בוש (האח של), וכנראה כריס כריסטי מניו ג'רסי. אחד מהם יהיה המועמד המתון הממסדי, ומולו יתייצב ככול הנראה טד כרוז בתור מועמד הימין השמרני. עוד מוקדם לקבוע, אבל בדרך כלל המועמד המתון יותר זוכה בסופו של דבר (יש גם הטייה מובנית לטובת מועמדים רפובליקאים מתונים בשיטת הבחירות שנותנת משקל רב למדינות גדולות שבבחירות הכלליות מצביעות ממילא לדמוקרטים).

המועמד המוביל אם כן הוא רוביו, ואחריו קרב צמוד עם בוש וטד כרוז עם סיכוי להפתעה מכיוונו של כריסטי או מועמד שקט אחר שאולי יצליח להפתיע בניו האמפשיר. טראמפ? טראמפ בכלל לא בזירה, לפחות לא הרגילה. אם טראמפ יזכה זו תהיה סנציה יוצאת דופן ובלי ניתנת לחיזוי. כזו שתראה על שינוי ציבורי עמוק ואמיתי בציבור האמריקאי. רעידת אדמה של ממש במפלגה הרפובליקאית ובשיטת הבחירות. אם זה יקרה זה יהיה באשמת התקשורת רודפת הדרמה, ובאשמת אווירת הטרור והאיסלמופוביה שהמפלגה הרפובליקאית נתנה לה יד. בתור דמוקרט, אני לא מאמין שזה יקרה, בתור חוקר פוליטיקה אני לא חושב שזה המצב. אולי בעתיד, אולי טראמפ מייצג מגמה מדאיגה למערכות הבאות, אבל לא הפעם.