עונת הפריימריז הסתיימה

* לפני שמונה שנים בדיוק הפסידה הילארי קלינטון בפריימריז הדמוקרטים והודתה למועמד הצעיר ברק אובמה שהביס אותה. בשעתו תמכתי בהילארי וחשבתי שאין ראוי ממנה להיות הנשיאה האישה הראשונה של ארה"ב של אמריקה. ברק אובמה, חשבתי, יכול לחכות לסיבוב הבא כסגן נשיא. אבל אובמה הוכיח שהיה המועמד הנכון בזמן הנכון לציבור האמריקאי. אובמה היווה שינוי רדיקלי ומלהיב שאמריקה הייתה זקוקה לו נואשות אחרי שמונה שנים קשות של הנשיא ג'ורג' בוש ובעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז השפל הגדול. היום הילארי נתפסת כמלהיבה הרבה פחות. יותר מידי שנים בפוליטיקה עושים את זה למועמד. ובכל זאת מדובר בחתיכת היסטוריה שהגיע הזמן שתקרה. אישה נשיאה ראשונה ברפובליקה הדמוקרטית המודרנית הראשונה והחשובה ביותר בעולם ארה"ב. היום הבטיחה הילארי קלינטון סופית את מועמדותה לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית ואין מנוסה ומוכנה ממנה לתפקיד. הילארי תהיה נשיאה מצויינת ותעשה היסטוריה עם עצם היבחרה, אם תבחר (קל מאוד זה לא יהיה בכל מקרה). הגיע הזמן להתחיל להתלהב שוב.

* טראמפ הוא לכל הפחות מועמד שנוי במחלוקת. על פי סקרי דעת קהל הוא המועמד עם אחוז הסלידה הגבוה ביותר בהיסטוריה. בכירי המפלגה הרפובליקאית מתנערים ממנו ומסרבים לתמוך בו, למרות זכייתו בפריימריז. טראמפ מצידו ממשיך להשניא את עצמו על אוכלוסיות דמוגרפיות שלמות ובראשם ההיספנים (קהילה חשובה מאוד במדינות מפתח כמו אריזונה, נבדה ופלורידה) ונשים (שחשובות בכל מקום). זה לא אומר שהוא בהכרח יפסיד בגדול, אי אפשר לקבוע עמדה נחרצת כזו בשלב זה, כאור קל זה לא יהיה. טראמפ מועמד מפתיע שהוכיח את עצמו כקמפיינר מעולה בבחירות הפנימיות במפלגה הרפולבליקאית. הוא מעניין מאוד ושולט בצורה דומיננטית בדיווחי התקשורת. הוא מלהיב בצורה יוצאת דופן את תומכיו הרבים – רובם לבנים, שמרנים שמגיעים ממעמד הפועלים האמריקאי במדינות שמרניות. אבל אני חוזר לנקודה הראשונה, ועליה לא יכול להיות ויכוח כי זו עובדה: טראמפ מועמד שנוי במחלוקת  שמעורר הרבה התנגדות. וזה מהווה בעיה גדולה  מאוד עבור המפלגה הרפובליקאית.

כתבתי על זה כאן בעבר אבל שווה להתעכב בנקודה – ביום הבחירות הכלליות בארה"ב בנובמבר נדרשים הבוחרים להצביע בשורה של הצבעות, לא רק לנשיא. כל בית הנבחרים עומד לבחירה, שליש מחברי הסנאט, מושלים, נציגים מקומיים, אפילו ראשי ערים וחוקים מדינתיים שונים. תופעה קבועה היא שבבחירות לנשיאות עולים שיעורי ההצבעה גם ליתר המשרות הנבחרות בהשוואה לבחירות אמצע (בחירות שבהן לא בוחרים נשיא). בנוסף ככול שמערכת הבחירות לנשיאות נתפסת כתחרותית יותר, ככה שיעורי ההצבעה עולים עוד יותר. המועמדות של טראמפ צפוייה אולי להגביר את שיעורי ההצבעה שלו במדינות רפובליקאיות עמוקות ממילא, אבל תגביר עוד יותר את שיעורי ההצבעה של הדמוקרטים המפחדים ממנו במדינות הדמוקרטיות והמתנדנדות.

מנגד בוחרים רפובליקאים רבים, שלא מרוצים ואולי אף חוששים מטראמפ – ילכו אולי להצביע לו (משנאת קלינטון) אבל יבקשו למתן במשהו את הצבעתם למועמד המקטב טראפ. כאן אנחנו נכנסים לתופעה שמכונה בספרות מדע המדינה "הצבעה פיצויית"; אנשים שמצביעים בפתק אחד לנשיא, אך בפתק השני מנסים לאזן את הצבעתם הראשונה על ידי הצבעה לחברי קונגרס מתונים מהמפלגה השניה. מדובר בתופעה שנצפית במיוחד בבחירות אמצע, אבל מספיק שתתרחש בשיעורים של כמה אחוזים בודדים כבר בבחירות האלה והתוצאה יכולה להיות דרמתית: הרפובליקאים עשויים להפסיד עד 6 מושבים בסנאט מה שיתן לדמוקרטים רוב לאישור המועמד שלהם לבית המשפט העליון (הם צריכים להמיר רק 4 חברי סנאט). גם בבית הנבחרים עוד יכולות להיות הפתעות (למרות שיהיה קשה למחוק את הרוב הרפובליקאי לגמרי). גם מושלים רפובליקאים במדינות מפתח עלולים להתקשה. מצד אחד נראה ירידה במחוייבות המפלגתית של המצביעים הרפובליקאים, ובצד השני, אצל הדמוקרטים, הפחד מטראמפ עשוי לסייע להגביר את שיעור ההצבעה הדמוקרטי ואת המחוייבות למועמדים דמוקרטים בתחרויות צמודות.  

* הרפובליקאים יודעים את זה. הם מפחדים מזה. מועמדים שירגישו את הכסא שלהם רועד עשויים להתנער עוד יותר מהמועמד שלהם לנשיאות עד נובמבר. המפלגה הדמוקרטית צריכה לנצל את ההזדמנות שנוצרה להם ולהתאחד במהרה. עונת הפריימריז הסתיימה וכאמור, הגיע הזמן להתחיל להתלהב.

 

עדכון פריימריז בארה"ב – התחזית לא השתנתה

אז מה קורה בפריימריז בארה"ב? בטח שמעתם הרבה דברים בימים האחרונים וכבר פנו אלי קוראים קבועים של הבלוג (תודה לכם!) בשאלה דואגת מה דעתי. כל הפרשנים שמיהרו להגיד שטראמפ בלתי מנוצח ממהרים עכשיו לנתח את ההפסד שלו ולהגיד כמה הוא נפגע. מנגד מסתכלים על התיקו במפלגה הדמוקרטית כנצחון גדול של סנדרס על קלינטון. שני הדברים לא מדוייקים:

מדינת איווה לא כזו חשובה. כל חשיבותה נובעת מזה שהיא ראשונה והיא הראשונה לחדד את המירוץ – אבל השפעתה בפועל על המירוץ שולית. בודאי שמבחינה אלקטוראלית (כמות הצירים שהיא מקנה למועמדים הזוכים לקראת נצחון בכלל הפריימריז) היא זניחה לחלוטין. איווה עצמה לא חשובה, אבל היא כן מגלה לנו הרבה דברים על המירוץ. מגלה ולא יוצרת. מגלה בגלל שהיא הראשונה שבה מתבצעת הצבעה בפועל ואפשר לבדוק את כוחם האמיתי של המועמדים מול הסקרים של עצמם.  ומה גילתה לנו איווה?

טראמפ קיבל כ10-15% פחות מכמה שחזו לו הסקרים של איווה ימים ספורים לפני הבחירות. מארקו רוביו שהגיע למקום השלישי קיבל כ5-10% יותר מכמה שחזו לו הסקרים. המשמעות היא שבפועל טראמפ הרבה הרבה יותר חלש בניהול בחירות בפועל מכמה שחוזים לו סקרים. ומארקו רוביו לעומתו הרבה יותר חזק. זו דינמיקה שאמורה להתבהר עוד יותר בשתי מערכות הבחירות הבאות בניו האמפשיר ודרום קרולינה. גם אם טראמפ ינצח בהם, ורוביו יגיע שני או שלישי, ההיפרשים ילמדו אותנו הרבה. אם טראמפ באמת חלש כפי שחזאים רציניים יותר חושבים, אזי שהוא יגיע לבחירות החשובות במדינות הגדולות והיקרות הוא צפוי להתרסק אל מול הציפיות. מולו רוביו, שיתחיל לקבל את תמיכת הממסד המלאה, יכול לזנק ובסופו של דבר בעוד חודשיים שלושה יסתבר שהיה לנו כאן נצחון קל וצפוי של מועמד הממסד השמרני המקובל ביותר – מארקו רוביו.

ובנתיים בצד הדמוקרטי – בשורות מאוד טובות להילרי קלינטון. ע"פ כל הסקרים המצב באיווה היה מאוד צמוד, בניו האמפשיר סנדרס מוביל ובכל יתר המדינות שצפויות להצביע הילרי מובילה בגדול. סנדרס היה צריך לנצח את הבחירות באיווה, או לפחות היה צריך שהילארי תשיג תוצאה טובה פחות מהסקרים שלה. בפועל זה לא קרה. אם כבר הילארי קיבלה אחוז קולות מעט יותר גבוה מהצפי בסקרים האחרונים שלה, וסאנדרס טיפה פחות. אלו בשורות טובות מאוד למי כרגע מובילה את הסקרים בכל המדינות החשובות ואם לא תהינה הפתעות נוספות בתחום שערוריית המיילים צפויה לנצח די בקלות את המירוץ.

אז בעצם אני נשאר בדיוק עם התחזית שנתתי כאן בבלוג לפני חודשיים: זה אולי יהיה ארוך, אבל בסוף אלו יהיו הילארי קלינטון נגד מארקו רוביו. סאנדרס אולי יהיה סגן של קלינטון בשביל למשוך צעירים (מצחיק שסנטור בן 72 הפך למגנט פוליטי של צעירים) ורוביו שנחשב שמרן מאוד במדינות מתונות בטח יבקש את כריס כריסטי מניו ג'רסי בתור סגן, או אם זה יסרב אז לפחות קארלי פיורינה בשביל לתת קונטרה לקול הנשי שילך לקלינטון.

וטראמפ? בעוד שנה, שנתיים, לדעתי נזכור אותו רק כעוד הערת שוליים במערכות הבחירות. איפשהו באמצע בין הרמן קיין לשרה פיילין.