עונת הפריימריז הסתיימה

* לפני שמונה שנים בדיוק הפסידה הילארי קלינטון בפריימריז הדמוקרטים והודתה למועמד הצעיר ברק אובמה שהביס אותה. בשעתו תמכתי בהילארי וחשבתי שאין ראוי ממנה להיות הנשיאה האישה הראשונה של ארה"ב של אמריקה. ברק אובמה, חשבתי, יכול לחכות לסיבוב הבא כסגן נשיא. אבל אובמה הוכיח שהיה המועמד הנכון בזמן הנכון לציבור האמריקאי. אובמה היווה שינוי רדיקלי ומלהיב שאמריקה הייתה זקוקה לו נואשות אחרי שמונה שנים קשות של הנשיא ג'ורג' בוש ובעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז השפל הגדול. היום הילארי נתפסת כמלהיבה הרבה פחות. יותר מידי שנים בפוליטיקה עושים את זה למועמד. ובכל זאת מדובר בחתיכת היסטוריה שהגיע הזמן שתקרה. אישה נשיאה ראשונה ברפובליקה הדמוקרטית המודרנית הראשונה והחשובה ביותר בעולם ארה"ב. היום הבטיחה הילארי קלינטון סופית את מועמדותה לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית ואין מנוסה ומוכנה ממנה לתפקיד. הילארי תהיה נשיאה מצויינת ותעשה היסטוריה עם עצם היבחרה, אם תבחר (קל מאוד זה לא יהיה בכל מקרה). הגיע הזמן להתחיל להתלהב שוב.

* טראמפ הוא לכל הפחות מועמד שנוי במחלוקת. על פי סקרי דעת קהל הוא המועמד עם אחוז הסלידה הגבוה ביותר בהיסטוריה. בכירי המפלגה הרפובליקאית מתנערים ממנו ומסרבים לתמוך בו, למרות זכייתו בפריימריז. טראמפ מצידו ממשיך להשניא את עצמו על אוכלוסיות דמוגרפיות שלמות ובראשם ההיספנים (קהילה חשובה מאוד במדינות מפתח כמו אריזונה, נבדה ופלורידה) ונשים (שחשובות בכל מקום). זה לא אומר שהוא בהכרח יפסיד בגדול, אי אפשר לקבוע עמדה נחרצת כזו בשלב זה, כאור קל זה לא יהיה. טראמפ מועמד מפתיע שהוכיח את עצמו כקמפיינר מעולה בבחירות הפנימיות במפלגה הרפולבליקאית. הוא מעניין מאוד ושולט בצורה דומיננטית בדיווחי התקשורת. הוא מלהיב בצורה יוצאת דופן את תומכיו הרבים – רובם לבנים, שמרנים שמגיעים ממעמד הפועלים האמריקאי במדינות שמרניות. אבל אני חוזר לנקודה הראשונה, ועליה לא יכול להיות ויכוח כי זו עובדה: טראמפ מועמד שנוי במחלוקת  שמעורר הרבה התנגדות. וזה מהווה בעיה גדולה  מאוד עבור המפלגה הרפובליקאית.

כתבתי על זה כאן בעבר אבל שווה להתעכב בנקודה – ביום הבחירות הכלליות בארה"ב בנובמבר נדרשים הבוחרים להצביע בשורה של הצבעות, לא רק לנשיא. כל בית הנבחרים עומד לבחירה, שליש מחברי הסנאט, מושלים, נציגים מקומיים, אפילו ראשי ערים וחוקים מדינתיים שונים. תופעה קבועה היא שבבחירות לנשיאות עולים שיעורי ההצבעה גם ליתר המשרות הנבחרות בהשוואה לבחירות אמצע (בחירות שבהן לא בוחרים נשיא). בנוסף ככול שמערכת הבחירות לנשיאות נתפסת כתחרותית יותר, ככה שיעורי ההצבעה עולים עוד יותר. המועמדות של טראמפ צפוייה אולי להגביר את שיעורי ההצבעה שלו במדינות רפובליקאיות עמוקות ממילא, אבל תגביר עוד יותר את שיעורי ההצבעה של הדמוקרטים המפחדים ממנו במדינות הדמוקרטיות והמתנדנדות.

מנגד בוחרים רפובליקאים רבים, שלא מרוצים ואולי אף חוששים מטראמפ – ילכו אולי להצביע לו (משנאת קלינטון) אבל יבקשו למתן במשהו את הצבעתם למועמד המקטב טראפ. כאן אנחנו נכנסים לתופעה שמכונה בספרות מדע המדינה "הצבעה פיצויית"; אנשים שמצביעים בפתק אחד לנשיא, אך בפתק השני מנסים לאזן את הצבעתם הראשונה על ידי הצבעה לחברי קונגרס מתונים מהמפלגה השניה. מדובר בתופעה שנצפית במיוחד בבחירות אמצע, אבל מספיק שתתרחש בשיעורים של כמה אחוזים בודדים כבר בבחירות האלה והתוצאה יכולה להיות דרמתית: הרפובליקאים עשויים להפסיד עד 6 מושבים בסנאט מה שיתן לדמוקרטים רוב לאישור המועמד שלהם לבית המשפט העליון (הם צריכים להמיר רק 4 חברי סנאט). גם בבית הנבחרים עוד יכולות להיות הפתעות (למרות שיהיה קשה למחוק את הרוב הרפובליקאי לגמרי). גם מושלים רפובליקאים במדינות מפתח עלולים להתקשה. מצד אחד נראה ירידה במחוייבות המפלגתית של המצביעים הרפובליקאים, ובצד השני, אצל הדמוקרטים, הפחד מטראמפ עשוי לסייע להגביר את שיעור ההצבעה הדמוקרטי ואת המחוייבות למועמדים דמוקרטים בתחרויות צמודות.  

* הרפובליקאים יודעים את זה. הם מפחדים מזה. מועמדים שירגישו את הכסא שלהם רועד עשויים להתנער עוד יותר מהמועמד שלהם לנשיאות עד נובמבר. המפלגה הדמוקרטית צריכה לנצל את ההזדמנות שנוצרה להם ולהתאחד במהרה. עונת הפריימריז הסתיימה וכאמור, הגיע הזמן להתחיל להתלהב.

 

הדומיננטים

Bibi&Trump

במהלך חודשי קמפיין הבחירות לפני שנה עקבנו ביפעת מחקרי מדיה והראנו איך נהנה ראש הממשלה נתניהו מסיקור תקשורתי שהיה גדול פי שלושה ויותר מכל אחד מראשי המפלגות האחרים. בעוד נתניהו שלט בכשליש מכלל שיח הבחירות לאורך כל ימי הקמפיין, הגיע יו"ר האופוזיציה יצחק  הרצוג לכ-15% מסך השיח על הבחירות פעם אחת בלבד, כשבועיים לפני מועד הבחירות. בסוף השבוע לפני הבחירות, במה שכונה הבליץ התקשורתי של נתניהו, זכה רה"מ לחשיפה מצטברת חסרת תקדים בכל ערוצי השידור של יותר מ-24 שעות שידור מצטברות במהלך שלושה ימים. פרסום חינם יש לציין, בזמן הקריטי ביותר.

על אף שחלק גדול מהחשיפה של נתניהו לאורך חודשי הקמפיין הייתה שלילית לכאורה, אם בנושאי פרשות מעון ראש הממשלה, המאבק עם אובמה על נאום הקונגרס, סרטוני הליכוד שהשפילו עובדי וועדים, וכלי תקשורת שכותבי טוריהם התגייסו נגדו – הבאנו בזמנו את הטענה שגם החשיפה השלילית לכאורה משרתת את קמפיין הליכוד. השלילי הוא חיובי כל עוד שולטים בצורה כל כך דומיננטית בסדר היום. הדומיננטיות, גם אם הושגה דרך סיפורים שליליים על פניו, אפשרה לקמפיין הליכוד שליטה גבוהה בנושאים שעל סדר היום ונתנה יכולת ניהול טובה של תודעת המצביעים בימים האחרונים הקריטיים של הבחירות.

* באותה תקופה הראנו כיצד המצב בארץ שונה ממערכות בחירות בעולם והשווינו למערכת הבחירות האמריקאית הקודמת בה הנשיא המכהן אובמה זכה כמעט לאותו שיעור סיקור כמו יריבו מיט רומני. זה היה אז. מערכת הבחירות הנוכחית באמריקה שונה מהעבר ודומה הרבה יותר למערכת הבחירות שלנו מלפני שנה.

דונאלד טראמפ זכה אתמול, בניגוד לרוב ההערכות המוקדמות כולל שלי, בפריימריז של המפלגה הרפובליקאית. ויש כבר מי שקושרים בין הסיקור התקשורתי שלו בשנה האחרונה לבין הנצחונות המתגלגלים שלו עד לרגע ההכרעה הסופי אתמול.     ניו יורק טיימס פרסם ממצאים לפיהם נהנה המועמד דונאלד טראמפ מחשיפה תקשורתית חסרת תקדים ויוצאת דופן ביחס לכל יתר המועמדים הרפובליקאים, וכולל יריבתו הדמוקרטית הילארי קלינטון. כמו נתניהו לפני שנה, גם החשיפה של טראמפ באה על רקע שלילי לכאורה. רוב כלי התקשורת והמערכות מגויסות נגדו, כולל התקשורת הימנית בארה"ב.  הסיקור העודף שקיבל היה על רקע התבטאויות שנויות במחלוקת ומעוררות ההתנגדות שלו, ועל רקע התנגשויות פנימיות בתוך מפלגתו. זאת בעוד כל בכירי הפרשנים המוערכים ביותר כותבים נגדו.

וככל שתקפו אותו, כך טראמפ התחזק. כמו בוז'י הרצוג לנתניהו, גם המועמדים הבולטים שעמדו נגד טראמפ קיבלו אחוזי חשיפה בודדים מסך החשיפה שלו. ג'ב בוש, כריס כריסטי, ומארקו רוביו הוציאו מיליונים מכספי התרומות בשביל לקנות מדיה ובכל זאת, אחד אחרי השני, הפסידו לטראמפ בהפרשים ניכרים  קודם בקרב התקשורתי, ואחר כך גם בקלפי. שני המועמדים הנותרים לבסוף, טד קרוז וג'ון קייסיק, נכנעו גם הם לבסוף, קודם לתקשורת ואחר כך לבוחרים.  טראמפ קובע את סדר היום, סדר היום הוא טראמפ עצמו, ולמרבה הפלא (או שלא) הוא גם מנצח.

* ויש עוד נקודת דמיון חשובה בין קמפיין התקשורת של טראמפ ושל נתניהו: בעוד שניהם נהנים מדומיננטיות בתקשורת, כך שניהם תוקפים את התקשורת עצמה במקביל. אותה תקשורת שנותנת להם במה נרחבת כל כך, מותקפת לא על ידי יריביהם הנעלמים, כי אם על ידי מקבלי הבמה. הקרב בין טראמפ לכלי התקשורת, כמו הקרב של נתניהו עם התקשורת הישראלית לפני שנה, הוא בפני עצמו נושא בחירות מרכזי על סדר היום. כך נוצר מעגל שבו המועמד תוקף את התקשורת על כך שהיא תוקפת אותו, התקשורת הנעלבת תוקפת בחזרה, מוכיחה לכאורה תוך כדיי כך את טענת המועמד על רדיפה, ובפועל נותנת לאותו מועמד זמן חשיפה כפול ומכופל מהמועמדים מולו ומסדר יומם.

האירוניה היא שגם טראמפ וגם נתניהו אמרו לתומכיהם יותר מפעם אחת שמזל שיש את הרשתות החברתיות שרק בזכותן הם יכולים לדבר ישירות עם העם ולדלג על התקשורת שמסתירה אותם. דוקא האנשים שמסוקרים ונשמעים יותר מכל אחד אחר בתקשורת, מתלוננים על כך ש"קולם האמיתי" לא נשמע ופונים לרשתות החברתיות שגם בהם הם מובילים.

* לנתניהו הגישה הזו הצליחה במערכת הבחירות הקודמת והוא ממשיך לאמץ אותה גם בקדנציה הנוכחית. מבדיקה שלנו ביפעת עולה שנתניהו ממשיך להיות נוכח בתקשורת יותר מכל פוליטיקאי, אדם או נושא אחר בהפרשים ניכרים גם היום. כשר חוץ, כלכלה, תקשורת ופיתוח הוא מוזכר ראשון כמעט בכל נושא שעל סדר היום – מנושאי בטחון, מתווה הגז, דרך החרם הבינלאומי ועד רגולציה של פרסומות.       

בשנה מאז הבחירות הוזכר בנימין נתניהו ביותר ממאה עשרים אלף כתבות ומופעים תקשורתיים. שר האוצר כחלון שני לו עם שני שלישים מכמות האזכורים הזו. אחרי ראש הממשלה ושר האוצר, יתר הפוליטיקאים זוכים בחשיפה של שליש ומטה מהחשיפה הכוללת של נתניהו. יאיר לפיד נהנה מקצת יותר מרבע מהחשיפה של נתניהו, בעוד יצחק הרצוג בקרוב לחמישית בלבד.

הדומיננטיות של טראמפ כנראה הביאה לו חלק נכבד מהניצחון בתוך המפלגה הרפובליקאית. אבל האם שיטה זו תהיה טובה גם בבחירות הכלליות לנשיאות בנובמבר מול הילארי קלינטון? יתכן שנארטיב הראש בראש יכריח את התקשורת לסקר את המירוץ לבית הלבן בצורה יותר מאוזנת, וגם הילארי מועמדת מעניינת בדרכה. אולם טראמפ עדיין יכול לשלוט בסדר היום על ידי פרובוקציות מכוונות תוך כדיי האשמת התקשורת בהטייה לטובת השמאל. מפלס התקיפות וההסתה עוד צפוי רק לעלות עד נובמבר. ככול שיתקוף את התקשורת ויאיים עליה, ככה תתבצר הדומיננטיות שלו בסיקור. נתניהו אני מנחש, יגלה בו שותף לדרך וחבר חדש ישן עד אז.