סרדינים

יש משהו מוצלח מאוד במחאת הסרדינים. בניגוד למחאות חברתיות אחרות דוגמאת מחאת הדיור ואפילו מחאת הקוטג', הפעם הדרישה של המחאה ממוקדת ומכוונת מאוד: להוריד את מספר התלמידים בכיתות. מדובר בדרישה שממשלה, משרד האוצר, או חוק כנסת יכולים לקבל ולהעביר בזמן קצר. יש קשר ישיר וניתן למדידה בין מחאה ותוצאה. גם השם של המחאה מוצלח, הוא מגלם בתוכו את כל החששות של ההורים המפוחדים לרגשות הילדים המסכנים שלהם שכלואים בתוך קופסא חשוכה וצפופה, מסריחה אולי, אחד על השני ולא זוכים לשום יחס אישי או יחס כלשהו בכלל.

מחאת הסרדינים לא באה מהילדים, לעיתים נדירות שומעים על ילד שמתלונן על כמות הילדים בכיתה שלו, או על כך שהמורה לא היתה זמינה לו חברתית בבית הספר. המחאה מגיעה מהורים מפוחדים וממורים עייפים שהמערכת שחקה עד עפר. קשה שלא להזדהות עם המסר של המחאה, מי לא רוצה כיתה קטנה, פרטית, לילדים שלו. מי לא עומד מפוחד בבקר מול המוני ילדים צווחנים בכאוס מוחלט ותוהה איך הילד שלו יסתדר בקופסאת הסרדינים הזו. ברור לחלוטין שכיתה קטנה של 15 ילדים תהיה אינטימית, מטפחת, ובאווירה לימודית טובה יותר מכיתה של 40 ילד. המסר של המחאה מתחבר לכל אחד. הוא הגיוני, פשוט, פשטני, ולמעט העלות הכספית קל ליישום.

וזה בדיוק מה שהופך את המחאה הזו לבעייתית, היא עלולה "להצליח". ולמה אני שם את המילה "להצליח" במרחאות? כי המחאה מתמקדת בסמפטום ספציפי של מערכת החינוך הציבורי בישראל ולא במטרה האמיתית של ההורים והמורים. המטרה האמיתית של כולנו היא מערכת חינוך ציבורית, חינם, חכמה וטובה – שתגדל ילדים אינטליגנטים ומוסריים, שתכין אותם ללימודים מקצועיים ולחיים, שתקנה להם תרבות וערכים. מערכת החינוך בישראל צריכה להשתפר, צריך להשקיע יותר, וצריך להשקיע בדברים הנכונים. אני חושש שגודל הכיתות הוא לא אחד מהם.

כמובן שיש רק דרך אחת להקטין מספר תלמידים בכיתה והיא הוספת כיתות לימוד. רק מה, מה לעשות שהוספת כיתות היא ללא שום ויכוח הדבר היקר ביותר שאפשר לעשות במערכת חינוך. יקר, ולצערנו לא באמת אפקטיבי: קחו לדוגמא בית ספר שבו 400 תלמידים ועשר כיתות (בכל כיתה 40 תלמידים). בשביל להוריד את מספר התלמידים בכיתה ל-31 (ירידה של23%) צריך להוסיף 3 כיתות חדשות, עליה של 30% במספר הכיתות ובהפשטה גסה גם עליה דומה בתקציב בית הספר. מיד ניגש למחקרים אמפיריים, אבל בואו שניה נעשה את הדיון ההגיוני עם עצמנו: האם אנחנו באמת חושבים שכיתה שבה 31 תלמידים במקום 40 היא כיתה שתהיה בהכרח טובה יותר ו/או קלה למורה ו/או טובה חברתית לילדים מכיתה של 40? התשובה היא כנראה כן, אבל רק קצת. אולי. בטח שלא תהיה טובה יותר ב23% כמו שיעור הירידה, שלא לדבר על טובה יותר ב30%, שיעור ההשקעה המשוער.

בשלב זה אני מפחד שאני נשמע קפטיליסטי מידי או שישמע כאילו אני תומך בעמדות אוצר מסורתיות לפיהן לא צריך להשקיע יותר משאבים ושצריך לקצץ במה שיש, או להתרכז רק במספרים. ממש לא. אני פשוט לא חושב שהשקעה בצמצום הכיתות היא השקעה נבונה. ולא רק אני לא חושב ככה, גם מחקרים אמפיריים מהעולם מאששים זאת. המחקרים המפורסמים ביותר הם של החוקר סטיבן ריבקין מארה"ב שמצא (2005) שהקטנת מספר התלמידים בכיתות אמנם תשפר במשהו את איכות החינוך, אבל רק אם מדובר בהקטנה מסיבית (של נגיד 10 תלמידים). לעומת זאת כל שיפור והשקעה באיכות המורים ישפיע מידית על איכות ההוראה ובצורה דרמתית יותר. מחקרים אחרים מצאו שמדדים רלוונטים לא פחות, וכנראה שיותר לסביבה הלימודית בבית הספר, הם מדדים של מספר תלמידים לחברי צוות מקצועי בבית הספר בכלולותו ולא מספר תלמידים לכיתה אחת. יש עדויות רבות לכך שהשקעה בהגדלת צוות בית הספר, הוספת שיעורי העשרה, הבאת מורים מקצועיים לתוכניות ספציפייות ונוכחות של צוות מקצועי (שאינו מורים) במרקם בית הספר משפרים הרבה יותר את איכות בית הספר וחווית ההוראה יחסית אפילו להקטנה מסיבית של מספר התלמידים בכיתות.

לשם ההמחשה, בואו נחזור לדוגמא המופשטת ממקודם עם 400 תלמידים על עשר כיתות (שיש 10 מחנכות בבית הספר, אחת לכיתה). עכשיו בואו נניח כי מלבד המחנכות יש עוד חמש עשרה מורות מקצועיות בבית הספר: כל מורה מקצועית יכולה ללמד שיעורים ספציפיים בשלוש עד ארבע כיתות ככה שכל תלמיד לומד בממוצע אצל ששה מורים שונים (אחד מחנך + חמישה מורים). עכשיו נגיד העבירו חוק שקובע שמספר התלמידים בכיתות חייב לרדת ל30. הרשויות המקומיות ומשרד האוצר נרתמו להשקעה האדירה, הקצו שטח, ובנו פיזית ארבע כיתות חדשות בכל בית ספר. מזגנים, ארנונה, הכל טוב ויפה ובבית הספר יש 14 כיתות במקום 10. המחאה הצליחה. רק שכחו להגדיל את מספר המורים (כבר היום יש מחסור במורים בישראל, שלא לדבר על מורים איכותיים, שלא לדבר על מורים אקדמאיים). אז מנהל בית הספר ניגש אל 15 המורים המקצועיים שלו והופך ארבעה מהם למחנכים. יתר 11 המורים צריכים להתחלק עכשיו על 14 כיתות. התוצאה היא שהילדים אמנם לומדים בכיתות יותר קטנות אבל בפועל כל אחד מהם רואה ארבעה מורים בממוצע בלבד (מחנך ועוד שלושה מורים) במקום שישה. וזה אחרי שהוספנו עלות תקציבית דרמתית של 20-30% (עלות משוערת של תוספת כיתות לבית ספר שנעה בין חצי מתקציב כיתה ועד שלושת רבעי ללא תוספת עלות הוראה).

בואו נדמיין רגע את ישראל אחרי שמחאת הסרדינים הצליחה. עבר חוק כנסת פופוליסטי בכנסת ומספר התלמידים בכיתה מוגבל ל-30. משרד האוצר ומשרד החינוך מקצים תקציבי עתק (ולא מספיקים) בשביל הוספת הכיתות. הרשויות המקומיות מוסיפות תקציבי ענק (ולא מספיקים) להוספת כיתות בבתי הספר הקיימים. בראשון לספטמבר נפתחת שנת הלימודים כאשר בכל בתי הספר אין יותר מ31 תלמידים בכיתה. יאיר לפיד ושי פירון מכנסים מסיבת עיתונאים נרגשת ומחויכת. ועכשיו? עכשיו מי יעז לדבר על שכר המורים? על תמריצים למורים איכותיים חדשים? על השתלמויות מורים? על שיעורים מקצועיים לילדים? על תוכניות העשרה? על סביבת בית הספר? על עיצוב החלל הלימודי? על קיימות? על איכות?

החוק יגיד 30 תלמידים בכיתה וכל המאמץ של כל הרשויות למשך שנים, שנה אחר שנה, יופנה רק לדבר אחד: שמירה תקציבית על מספר היעד השרירותי הזה. הדרישה למורים כללים ומחנכים תגדל, הדרישות ממורים חדשים ירדו. אם לא יקרה נס מיוחד איכות ההוראה רק תרד. השחיקה של המורים הקיימים רק תגבר שידרשו עכשיו כל הזמן לחנך כיתות וללמד במקביל בכיתות אחרות. ההתמודדות עם כיתה של 30 תלמידים לבד תתגלה כלא הרבה יותר קלה משליטה בכיתה של ארבעים. ההורים ירגישו שאולי הילדים שלהם כבר לא ממש סרדינים, אבל הסירחון מהקופסה רק החמיר.

יאלה בחירות!

אז הולכים לבחירות. אחרי חודשים של שמועות וספקולציות עכשיו זה כבר (כמעט) סופי. חברי כנסת ועיתונאים רבים ידעו לספר כבר כמה שבועות שבאמת נתניהו מתכוון להקדים את הבחירות. אבל הכל התפוצץ בשבוע שעבר שנתניהו, בקולו שלו, אמר בראיונות הרדיו לכבוד יום העצמאות שהוא "לא חושש מהקדמת הבחירות". ברגע שראש ממשלה אומר בפומבי משפט כזה כבר קשה מאוד לעצור את התהליך וללכת אחורה. כל סיעות הכנסת מתחילות לפעול בתצורה מוחלטת של בחירות. ליברמן, ציני כהרגלו, הודה בראיון לערוץ 2 אתמול שהוא כבר אינו מחויב לקואליציה ומתכוון להגיש הצעת חוק (תחליף לחוק טל במקרה הזה) "נפיצה" או במילים אחרונות פרובוקציה מתוכננת. לפחות הוא מודה באסטרטגיה בפומבי, ליברמן תמיד היה פוליטיקאי ישיר.

אז נראה שיהיו לנו שתי מערכות בחירות, פחות או יותר במקביל – כאן ובארה"ב. כמו במקרה של ארה"ב חשבתי שאולי כדאי לסקור מראש את הנקודות המרכזיות שיעסיקו (או לא) אותנו במערכת הבחירות:

* איראן, איראן, איראן. יש גבול לכמה שנים יוכל נתניהו להשתמש בטקטיקה של קשיחות מדומה כלפי איראן. ב-2006 נתניהו, בתשדירי הפחדה ובנאומים של "אזרח מודאג" הצליח להשתלט על הליכוד (אך הפסיד תבוסה צורבת לקדימה בבחירות הכלליות); בבחירות הקודמות כבר קרץ נתניהו ישירות לבוחר הישראלי שיכל להבין שתצביע לנתניהו והוא כבר יתקוף באיראן. כתבים פוליטיים מסוימים יכלו להישבע שעבור נתניהו התקפה באיראן היא משימת חיו. אבל נתניהו לא יוכל להמשיך עם זה עוד זמן רב. אחרי 3 שנים בשלטון וסכסוך מדיני עם ארה"ב ועם הצמרת הביטחונית בארץ, אפקט ההפחדה מתחיל לדעוך. בעוד שנה, אחרי (ואם) אובמה יבחר בשנית לנשיאות ארה"ב זה כבר יהיה פתטי ממש. על כן מערכת הבחירות הקרובה היא ההזדמנות האחרונה של נתניהו לשחק על הקלף האיראני, ואין ספק שהוא ישתמש בו על כל הקופה. נתניהו ינסה להציג את מערכת הבחירות כמשאל עם על מנהיגותו מול איראן. והעם אוהב מנהיג שמציג אותנו כ"חזקים" ולא מתפשרים.

מצד שני יכול להיות שבעקבות התבטאויות של הצמרת הביטחונית היוצאת, הציבור כבר בשל לביקורת על מתקפה באיראן ככזו ששווה גם היא הצבעה פוליטית. יכול להיות שהאופוזיציה תוכל להשתמש בביקורת בשביל להכשיל את נתניהו בזירה שלו. זירת ההפחדה. נתניהו לא ראוי, לא כשיר, לא אחראי, מסוכן…

* הקונספירציה –  נתניהו באמת מתכוון לתקוף באיראן, ויותר משהו מתכוון, אהוד ברק מתכוון. ושניהם יעשו את זה לא אחרי הבחירות כי אם דוקא לפניהן, בעיצומה של מערכת הבחירות. ברק כבר יצא למלחמה בעזה חודש וחצי לפני בחירות בלחימה שהביאה לו כ-6 מנדטים ב-2009. מכיוון שאין סיכוי שמפלגת העצמאות תעבור את אחוז החסימה בלי התערבות מלמעלה, אולי ברק ינסה לסדר התערבות כזו (תרתי משמע). מערכות הבחירות בארץ ובארה"ב יהוו כיסוי לפעולה צבאית הרואית שתציל את ברק, תחזק את ביבי, ותפיל את אובמה. או ככה זה אולי פועל בראש שלהם. אבל בשביל זה הם צריכים שהפעולה תהיה מוצלחת, שהתגובה תהיה רופפת, ושארה"ב תשחק את התפקיד שכתבו לה באופן צפוי. אהוד ברק אולי נואש (ופזיז) מספיק בשביל לעשות את זה, אבל לנתניהו יש ברכיים חלשות מידי להרפתקה כזו.

* התפנית הפוליטית של המחאה החברתית. זו השאלה הגדולה ביותר והאתגר הגדול ביותר שעומד בפני המחאה החברתית. אחרי ששנה שעברה הצליחה להוציא מאות אלפים לרחובות וזכתה ליותר מ-70% תמיכה בציבור, האם תצליח המחאה החברתית להיתרגם להשפעה פוליטית? התשובה הפשוטה היא כנראה שלא. בימים אלה מתרכזים הדיבורים, לכאורה של המחאה החברתית, דווקא על גיוס חרדים לצבא.  שאול מופז אמר אחרי בחירתו לראשות קדימה מפורשות שהוא מתכוון להנהיג פוליטית את המחאה החברתית שלדעתו תתרכז השנה בגיוס חרדים. ליברמן הודיע שהוא מתכוון להפיל על זה את הממשלה. ביבי אמר שהוא לא מפחד להביא את חוק האלטרנטיבה לחוק טל למשאל הבחירות, וכמובן יאיר לפיד רק מחכה לבוא ולקטוף את המנדטים האבודים שהשיג אביו משנאת חרדים. אבל שמישהו יסביר לי מה לעזאזל הקשר בין גיוס חרדים לבין המחאה החברתית? איך הסדר הכלכלי של המדינה ישתנה אם נגייס חרדים בכוח? (או יותר סביר נכריח אותם להשתתף שנה ב"שירות לאומי" כמו הבנות הדתיות). הליכוד, קדימה ליברמן ויאיר לפיד, כולם מבטיחים בדרכם להלחם בחרדים (שניים מהם משקרים, והשניים האחרים סתם לא אמינים) אבל כל אחת מהמפלגות הללו דוגלת בניאו ליברליזם כלכלי. איזו בדיחה עצובה זו תהיה אם מי שיקטוף את פירות המחאה החברתית של הקיץ שעבר תהינה דווקא המפלגות הללו.

מצד שני אולי ציבור המוחים מהקיץ שעבר לא מטומטם ויתפקח. נכון, מהפכה חברתית כנראה לא תהיה. מערכת הבחירות לא תתרכז בכלכלה, והמפלגות לא תאלצנה להציג מצע חברתי אמיתי. אבל יכול להיות שיהיו יותר קולות חופשיים ופעילים פוליטיים, שבמערכות הבחירות האחרונות היו אדישים או לא הלכו להצביע כלל, שבבחירות האלה יתכנסו וילכו לקלפי להצביע. אולי מדובר רק במנדטים בודדים, אבל סחף של פעילים אקטיביסטים ומנדטים חופשיים (גם אם בודדים) בכיוון אחד (אני כרגע לא רואה שום כיוון אחר זולת שלי יחימוביץ במפלגת העבודה), יכול לחולל שינוי משמעותי. אולי כזה שיהפוך את מפלגת העבודה ליושבת ראש אופוזיציה חזקה ומגובשת סביב הנושא הכלכלי חברתי לקראת מחאה פוליטית וחזקה יותר בשנה הבאה.

* המערך המפלגתי. אנחנו יודעים פחות או יותר איך יראו מפלגות הימין לבחירות הבאות – שזה בערך כמו עכשיו. זה אחד ההסברים לתמיכה העקבית שמשיג הימין בסקרי דעת הקהל. כל המפלגות משמאל לליכוד פשוט לא מוכנות ולא בשלות, מה שנתפס (בצדק) כוואקום מנהיגותי קשה. שאלה מרכזית לחודשים הקרובים עד הבחירות זה האם תצלחנה המפלגות משמאל לליכוד להתגבש וליצר אלטרנטיבות מעניינות לציבור. יאיר לפיד צריך להכריז סופית על אופיה של מפלגתו ומי חבריה. מה יעשה אלדד יניב והשמאל הלאומי והאם זה בכלל משנה? מה כוחן האמיתי של מפלגותיהם של אריה דרעי ושל של חיים אמסלם? האם ירוצו יחד? (כנראה שלא) והם שניהם יצליחו לעבור את אחוז החסימה ולשבור את ההגמוניה הימינית על החרדים? האם תצליח שלי יחימוביץ להפוך את מפלגת העבודה למפלגה מגובשת בזמן? כרגע כל המפלגה בנויה עליה ועל המסורת הלא ממש טובה מהעבר. המשימה המרכזית של יחימוביץ בחודשים הקרובים היא לגייס אנשים טובים, מגוונים, ומעניינים לרשימה לכנסת. כאלה שיקסמו גם למי שלא מתלהב רק ממנה. והם יצליח שאול מופז לגרום לקדימה להראות אטרקטיבית? בבחירות הקודמות היו לקדימה אוסף של חברי כנסת מושחתים, משעממים או שניהם, לצד ציפי ליבני. עכשיו נשארו רק השניים הראשונים. האם יצליח מופז לעמוד באתגר ולשאוב מנדטים מהליכוד מצד אחד, ומעמיתיו החדשים ל"שמאל" מצד שני? רק אם תצלחנה כל המפלגות שהזכרתי לעיל לעמוד במשימתם, אולי (אולי אולי) הם יגרדו ביחד את 61 המנדטים ויעשו מהפך שלטוני שכרגע נראה בלתי יאמן.

* הסכסוך הישראלי פלסטיני – לראשונה ממי זוכר מתי, כנראה הפעם הסכסוך הישראלי פלסטיני לא יהיה במערכת הבחירות כלל. נתניהו ניצח (בעזרת האביב הערבי) בנושא הזה ופשוט הוריד את הנושא החשוב מסדר היום הפוליטי בישראל. הנושא הפלסטיני עוד יחזור, ונקווה שלא באופן טרגי מבחינתנו, אבל כנראה שלא בבחירות הקרובות.

* אפילו אם התוצאה הסופית נראית כרגע ברורה מראש ומדכדכת, עדיין מערכת בחירות היא משהו שתמיד מצליח לרגש אותי. השאלה הפוליטית יורדת אל העם והעם נדרש להפגין את ריבונותו. ואם לסיים בקלישאה: מה שבטוח, יהיה מעניין.

סיכום 2011 – חלק ג'

נגש ישר לעניין, אירועי השנה בישראל מקומות 5 – 1:

5. המדינה הפלסטינית

כמו בשנה שעברה, כך גם השנה לא תפס הסכסוך הישראלי פלסטיני את מרכז תשומת הלב הציבורית בישראל. זאת בגלל המדיניות המכוונת של ממשלת ישראל שרואה בשימור הסטאטוס קוו יעד עליון, ובגלל שהמאבק הפלסטיני לא נשא אופי אלים כלל השנה. אבל אבו מאזן לא נח לרגע, במקום כותרות ראשיות בעיתון אבו מאזן בנה אסטרטגיה מרשימה של מאבק בלתי אלים לאיחוד הכוחות הפלסטינים ולכפיית מדינה פלסטינית על ישראל; אבו מאזן למד משרון שאפשר לנהל את הסכסוך ולהשיג הישגים מדיניים מרשימים בעולם גם באופן חד צדדי. מהלך המדינה הפלסטינית באו"ם אולי לא הביא את הצונאמי המדיני ששר הבטחון שלנו חזה, אבל בהחלט הביא להישגים חשובים בלגיטימיות הבינלאומית לפלסטינים מחד ובאיחוד הפלסטינים פנימה מאידך. רק השבוע שמענו  שחמאס ביקשו רשמית להצטרף לאש"ף ובכך למעשה מקבלים את ההכרה במדינת ישראל ובמשא ומתן (אי אפשר להכחיש את ההשפעה של שחרור גלעד שליט על המהלך הזה). היום התבשרנו גם שחמאס הודיע על השהיית המאבק המזוין בישראל והתמקדות במאבק עממי ברוח האביב הערבי. אבו מאזן רשם נצחון נוסף בדרך לשנה חדשה מעניינת מאוד במישור הפלסטיני.

4. תג מחיר

ואם הטרור הפלסטיני ירד כמעט לאפס בשנה האחרונה, החליף אותו סוג של טרור יהודי בשטחים הכבושים. פעולות "תג מחיר" מונהגות על ידי צעירים ובני נוער חמומי מוח שלוקחים את עקרון קביעת עובדות בשטח לשפל חדש. עקירת אלפי עצי זית, מקור פרנסה חשוב של פלסטינים שלוקח שנים לגידול וטיפוח, הפכה לתופעה שכיחה שלא זוכה לשום מענה הולם מצד הממשל הצבאי הישראלי בשטחים. על ההתנכלויות לפלסטינים ולמטעים כבר בכלל לא מדווחים בארץ.  כן דיווחו על שריפת מסגדים והשחתת קברים מוסלמים, ביניהם גם כאלה בתוך שטחי ישראל – זאת בעיקר מתוך החשש שפעולות אלו יציתו גלים של אלימות איסלאמית נגדית. ואז התחילו צעירי תג מחיר לתקוף את הצבא הישראל, בגלל מה שהם מכנים עירוב הצבא בפעולות פוליטיות (כאילו שיש פעולה צבאית שאינה פוליטית). כשזה עוד קורה תחת הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, אז סוף סוף נפל האסימון שנקלענו כאן כחברה לבעיה רצינית – השאלה היא אם לא הבנו את זה מאוחר מידי.

3. החקיקה האנטי דמוקרטית בכנסת

בשני המושבים האחרונים של הכנסת הגיע החקיקה האנטי דמוקרטית לגבהים חדשים. הטקטיקה ברורה, חברי הכנסת המעטים של הקואליציה (רוב חברי הקואליציה חברים בממשלה כשרים וכסגני שרים ועל פי מנהג הכנסת לא מציעים הצעות חוק פרטיות) מתחרים ביניהם מי יציע הצעה יותר קיצונית שתזכה לזמן חשיפה תקשורתי ארוך ומופגן יותר. נכון, רוב הצעות החוק שהוצעו לא עברו, אך מה שחשוב בהן הוא לא ההצעות עצמן (שרובן חסרות משמעות פרקטית בפני עצמן), כי אם המסר שהן מנסות להעביר; המשותף להצעות החוק הוא שהן תוקפות שלושה מוסדות חברתיים שמהווים את עמודי התווך של ביקורת שלטונית בישראל: את בית המשפט, את התקשורת, ואת עמותות זכויות האדם. התקיפה היא מאורגנת ומכמה חזיתות: גם בחוקי הכנסת, גם בחקיקת משנה, גם דרך ועדות ממשלתיות וועדות הכנסת. מנסיון לקבוע במינוי פוליטי את נשיא בית המשפט העליון הבא, דרך סירוב לדחות את תשלום החוב של ערוץ 10 למדינה ועד חוקי ייבוש העמותות – המסר הוא אחד- או שתישרו קו איתנו, או שנמשיך לתקוף אתכם עד שתיעלמו. הצעות החוק לא צריכות לעבור, העיקר המסר – בעל הבית מרגיש בנוח ולא מתכוון לפנות את מקומו בקרוב, ראו הוזהרתם. ככה לא בונים דמוקרטיה.

2. המחאה החברתית

בהתחלה חשבתי לפצל את האירוע הזה לשניים: מחאת האוהלים והמחאה הצרכנית (או מחאת הקוטג'). שתי המחאות אומנם קשורות היטב זו לזו אך גם שונות במידה מספיקה. בסופו של דבר המחאה הצרכנית היא זו שרשמה את ההישגים המרשימים ביותר והיא גם זו שנמשכת למעשה יום יום מאז שהתחילה. המחאה הצרכנית חוללה קודם כל מהפכה תודעתית – פתאום הפכנו להיות הרבה יותר מודעים למה אנחנו קונים, ממי אנחנו קונים, באיזה מחיר. מחירי המוצרים הבסיסיים בישראל עדיין מאוד יקרים, אבל רשתות הייצור והשיווק הגדולות נזהרות הרבה יותר מלפני שנה. אף אחד לא רוצה לעצבן את הלקוחות יותר מידי, שלא יפתחו חלילה איזו קבוצה בפייסבוק שתגמר בפיטורי המנכ"ל. מחאת האוהלים לעומתה די נעלמה, מי זוכר היום על מה בכלל התחילה. סירובם העיקש של מובילי המחאה ההיא לתת לה אופי פוליטי השאירו אותה כאירוע תרבותי של קיץ. כמו פסטיבל קוקה קולה או כוכב נולד. אבל במחשבה שניה זה לא אומר שלא היתה לה השפעה, שוב תודעתית על הציבור. אין ספק שהציבור היום הרבה יותר מודע וחושב על סוגיות כלכליות שמשפיעות על כולנו, ושוב הפוליטיקאים מפחדים הרבה יותר להעביר הצעות חוק שיטיבו עם מגזרים קטנים או עם קבוצה של עשירים על חשבון הציבור. "תהיו כחלונים" הפציר ראש הממשלה בשרים בימי המחאה הראשונים, המסר (הפוליטי) הזה עבר גם עבר והוא ההישג החשוב ביותר של המחאה החברתית בקיץ.

1. שחרור גלעד שליט

כן אולי זה בנאלי וצפוי, כן אולי זה לא האירוע בעל השלכות הרוחב והאורך הגדולות ביותר ברשימה. אבל בהסתכלות סמלית והיסטורית אין עוד אירוע כזה השנה בישראל. לבטח אחד מאירועי העשור. יש אירועים שחשיבותם לא בהשלכות שלהם כי אם ברגש שהם מעוררים. חטיפת גלעד שליט ליוותה את כל הציבוריות הישראלית חמש שנים. חטיפתו של רון ארד יותר מ20 שנים. שחרורו של גלעד שליט בחיים לחיק משפחתו היה חוויה מתקנת ומרוממת נפש לכל ישראלי כמעט. לרגע קט שוב אפשר היה להרגיש תחושות שכמעט ואבדו מאיתנו לחלוטין: האחדות והגאווה, הציונות האמיתית, הרגשת ניצחון קולקטיבית וקונסזואלית. גלעד שליט יצא לחופשי ולזמן קצר שוב היינו כולנו יחד איתו עם חופשי בארצנו. עכשיו שנגמר העניין הזה אפשר חזור ולריב.

זוהי אם כן רשימת אירועי השנה בישראל 2011 של פוליטאה. האם יש לכם השגות מעניינות? האם יש אירוע חשוב שלא ציינתי ואתם חושבים שהיה ראוי להזכיר? כתבו בתגובות וכולנו נוכל להתרשם. בחלק ד' והאחרון של סיכום השנה שיעלה כאן בקרוב נסכם את המקומות הראשונות באירועי העולם בשנה זו, וגם נבחר את איש השנה בעולם. יש למה לחכות.