ליברמן מפצל את המפוצל

"שום דבר לא צפוי בכל הקשור לליברמן" דיווחו בחצי התרגשות בתקשורת אתמול. ליברמן, תוך כדיי עימות בטחוני חריף ומסלים, בחר להודיע על פירוק איחוד הסיעות בין ישראל ביתנו לליכוד במסיבת עיתונאים. אסף שפירא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ניתח לעומק והיטב את הפן הפרוצדורלי של הכרזה זו. מסקנתו דומה להלך הרוח בתקשורת אתמול באשר להשלכות המהלך: "הגברת הפיצול בכנסת עלולה לפגוע ביציבות וביכולת המשילות. השלכה חשובה נוספת היא הקטנת כוחה של מפלגת השלטון ביחס לשאר מפלגות הקואליציה – שינוי שעלול לפגוע ביכולתה לנהל ולתחזק את הקואליציה". אני טוען שמסקנה זו ואחרות בתקשורת מוטעות מכיוון שהן מניחות שההשלכות התופעתיות הללו תלויות במשהו בהליכים הפרוצדורלים האמורים. בפועל, ישראל ביתנו והליכוד לא היו סיעות משותפות למן היום הראשון. יום לאחר הבחירות הודיע ליברמן שישיבות הסיעות בכנסת יתקיימו בנפרד. מה שאכן היה לאורך כל השנתיים האחרונות. ליברמן ניהל משא ומתן קואליציוני והוא זה שמינה את השרים מטעם ישראל ביתנו לממשלה. סיעת ישראל ביתנו התנהלה בעצמאות תחת הוראתיו של ליברמן והם לא היו כפופים למשמעת סיעתית של הליכוד. מיותר לציין שמנגנוני המפלגות מעולם לא פעלו יחד. מבחינה זו להצהרתו של ליברמן מאתמול אין כל חדש ואין שום משמעות בהתנהלות השוטפת של הכנסת. מרגע היודא תוצאות הבחירות היה ידוע שהליכוד זכו ב20 מנדטים בלבד, וישראל ביתנו קיבלה 11 מנדטים. הבוחר שהצביע לליכוד אולי לא קיבל מה שהוא רצה, אבל התוצאה האפשרית היתה ידוע לו. זו הסחורה שמכרו נתניהו וליברמן למצביעי הליכוד בבחירות האחרונות וזו הסחורה שהמצביעים קנו בקולם.

העובדה הזו שמה זרקור על היבט שהדגשתי כאן בהתנגדויות שלי להעלאת אחוז החסימה  – תמריצים  מלאכותיים ליצירת התאגדויות של מפלגות לקראת הבחירות פוגעות ולא מועילות למפלגות הגדולות. סיעות מאוחדות מטעמים טקטיים בלבד לקראת בחירות פוגעות קודם כל בחופש הבחירה של הבוחרים. הן מקטינות את הקשר בין בוחר לנבחר מכיוון שהבוחר נאלץ לבחור ברשימה מאוחדת שבה הוא לא יודע למי הוא מצביע בדיוק. למפלגות הקטנות יש מנוף על המפלגות הגדולות באיחודים כאלה והן מעצימות את כוחן על חשבונם. יום לאחר הבחירות המפלגות הללו יכולות לפעול כסיעות נפרדות לכל דבר ועניין גם אם הן לא מתפצלות באופן פורמלי. מסיבה זו אני גם מתנגד מאוד להצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה להטיל, תחת חוקי הבחירות הקיימים, את הרכבת הממשלה אוטומטית על ראש הסיעה הגדולה ביותר. הצעה זו רק תגביר את ההחלטות הטקטיות של המפלגות לפני הבחירות על פני החלטות אסטרטגיות אמיתיות. תיצור יותר מצגי שווא לבוחרים, ותפגע בקשר שבין הבחירה לנבחרים.

* למה ליברמן בכל זאת הכריז על הפירוק? מדובר בהכרזה כהכנה לעתיד. בליכוד פנימה לא היו מרוצים מהברית של נתניהו עם ליברמן. בצדק מבחינתם, חברי הליכוד הם אלה שהכי הפסידו מברית זו. כוחו של נתניהו בתוך הליכוד נחלש לאחרונה. גדעון סער מתחזק. ברור לכל שלקראת הבחירות הבאות הליכוד לא התכוון לחדש את הקשר עם ליברמן. איחוד סיעות לקראת בחירות פשוט לא היה עובר היום בועידת ליכוד. אז ליברמן מקדים תרופה למכה. לא הוא נזרק על ידי הליכוד, כי אם הוא בוחר מרצון לעזוב את הליכוד. נתניהו נחלש כתוצאה מהמהלך של ליברמן אבל לא בתוך הכנסת, שם כאמור אין שום שינוי, כי אם בתוך הליכוד פנימה. ליברמן ועשרת אנשיו הם חברים נאמנים שלנתניהו יש כוח השפעה רב עליהם. עכשיו נשאר נתניהו מול סער וארדן ושלום בליכוד, כולם לא מרוצים משלטונו המתמשך, ואין לו נדוניה להביא להם.

היתרון מבחינת הליכוד הוא שהם באמת לא היו צריכים את הברית הטקטית עם ליברמן. לליכוד לבד יהיה יותר קל (ועדיין קשה) להתמודד עם מפלגתו הצומחת של משה כחלון בבחירות הבאות. ליכוד א' וליכוד ב' (ליברמן) בקרוב יקבלו מפלגת ליכוד ג' חזקה. ושלותן יפגשו זו את זה בבחירות.

תחזית פוליטאה להרכב הממשלה ה-33

ימים אלה של הרכבת קואליציה ראשונית, עוד לפני שמתחילות השיחות הרשמיות (ועדת הבחירות עדיין לא העבירה את התוצאות הסופיות לנשיא שעדיין לא הטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו), הם ימים של הרבה דיסאינפורמציה, מלחמה פסיכולוגית, ערפל קרב, והדלפות לתקשורת. המשחק הוא כפול ומשולש: כל מפלגה משחקת על כניסה או אי כניסה לקואליציה, על הכוח היחסי בתוך הקואליציה, על כוח השררה האבסולוטי (מספר השרים וזהותם), ועל הצגת "הישגים אידיאולוגיים" מיידיים בהסכם הקואליציוני. במקביל חברי הכנסת השונים הרואים עצמם מועמדים לתפקיד שר נלחמים מלחמה פסיכולוגית משלהם על שדרוג מעמדם, או חלילה נגד הדחתם. מכל האיומים, הדרישה של לפיד לממשלה קטנה היא זו שהכי מפחידה את שרי הליכוד. היום יש לליכוד 27 ח"כים על 15 שרים מתוך 30 בממשלה. בכנסת הנבחרת יש לליכוד (סיעת הליכוד ללא ישראל ביתנו) 20 ח"כים בלבד ויאיר לפיד מאיים בממשלה רזה (אני מהמר שיסגרו על 24 שרים). המשמעות היא שגם בניקוי השרים הפורשים (בגין, מרידור, איתן וכחלון) עדיין יהיו כמה שרי ליכוד שימצאו את עצמם מחוץ לממשלה. שלא לדבר על אלה שקיוו לשדרוג בממשלה החדשה ולא יקבלו אותו.

עכשיו נעבור לתחזיות שאינן מבוססות על שום היכרות אישית עם המעורבים בדבר. זה חשוב להגיד כי בכל העיתונים אנחנו קוראים על כל מיני שיקולים קואליציוניים שנובעים מיחסים אישיים כאלה או אחרים (ליברמן חבר של אריה דרעי, שרה לא סובלת את נפתלי בנט, וכדומה). אם נשפוט אבל רק על סמך ההצהרות האידיאולוגיות ועל מה שאנחנו יודעים על המוטיבציות האסטרטגיות של השחקנים החזקים אני מהמר על הקואליציה הבאה: ליכוד (20), יש עתיד (19), הבית היהודי (12), ישראל ביתנו (11), התנועה (6) וקדימה (2) – סה"כ קואליציה של 70 ח"כים שמתוכם לימין בראשות נתניהו יש רוב של 43 חברים.

הדבר הראשון שצריך להסביר הוא למה נתניהו, על אף האיבה האישית אולי, יעדיף בסופו של דבר את בנט על פני ש"ס בקואליציה כזו. כי אם נכניס לשם את ש"ס אז יהיו מי שיטענו שהימין הפך למיעוט בתוך הקואליציה שלו. נתניהו לא יכול להרשות לעצמו שהליכוד תהיה הסיעה הכי ימנית בקואליציה. המשמעות היא יותר מידי כאבי ראש מצד החזית הלאומית בתוך הליכוד. אם לעומת זאת בנט ואורי אריאל יושבים בתוך הקואליציה ומצליחים לחיות בעיקום אף עם (נגיד) הקפאה 2 או משהו כזה, אז מה תוכלנה להגיד ציפי חוטובלי, דני דנון ואופיר אקוניס (ראיתם איך הבאתי אותה במירב מיכאלי). למה לא גם וגם? גם ש"ס וגם בנט? נגיד ועברנו את המכשול האידיאולוגי, עדיין יותר שרים לש"ס משמעם פחות שרים לליכוד (בהנחה שלפיד יתעקש על ממשלה רזה) וזה כבר יהיה יותר מידי לחברים שהתרגלו לשלטון.

מהצד השני, מה עושה שם ציפי לבני עם התנועה תשאלו. התשובה היא כי יאיר לפיד צריך את ציפי לבני. הוא צריך אותה בדיוק מאותה סיבה שביבי צריך את בנט. לפיד צריך שמישהו יהיה יותר שמאלי ממנו בממשלה. עם לבני מצד אחד ובנט מהצד השני, נתניהו ולפיד יוכלו לשלוט בשקט ביחד באמצע ולתת ל"נערים" לריב ביניהם משני קטבי הקואליציה. נתניהו ולפיד, כמובגרים האחראים, ייקחו על עצמם את תפקיד המפשרים והמכריעים. אם האגף השמאלי לא יהיה מרוצה ממדיניות מסוימת, הלחץ התקשורתי ייפול על לבני להצטדק (במקום על לפיד) ואם הצד הימני יהיה לא מרוצה ממדיניות אחרת אז הלחץ ייפול על נפתלי בנט (במקום על ביבי). את הלחצים ואת ההאשמות יפנו לבני ובנט כלפי זה וזו, ונתניהו ולפיד יישארו נקיים.

ציפי לבני זכתה בשישה מנדטים בלבד. היא עומדת בראש סיעה לא הומגנית, חסרת כוח, ששניים מבכיריה מתנגדים לשותפות עם נתניהו. איך יאיר לפיד יכול בכל זאת להכניס אותה לתוך הממשלה? הפתרון לחידה פותר על הדרך דילמה נוספת ליאיר לפיד: עם סיעה ששווה בגודלה לליכוד, ושותפות בכירה בקואליציה, לפיד לא יכול להשאיר את שלושת התיקים הבכירים בידי נתניהו. ההיגיון הפוליטי המתבקש הוא לקחת את אחד התיקים לעצמו. אבל לפיד קצת מסונדל בתדמית של עצמו. בכלל לא בטוח שהוא רוצה או יכול להצטייר כעמיר פרץ חדש שנבחר על מדיניות הרווחה ולוקח את תיק הביטחון רק כי אפשר. לפיד יכול לפתור את הדילמה עם העסקה הבאה – ציפי לבני תקבל את תיק החוץ ובכך תסכים להיכנס לממשלה. הוא מצידו יותר לכאורה על תיק בכיר לטובת שורה של תיקים בינוניים אך חשובים ובראשם כל שלשת התיקים השניים בחשיבותם (משפטים, חינוך ופנים). הליכוד בעסקה הזו יקבלו שר אחד יותר מלפיד בנוסף לראשות הממשלה, אך יוותרו קצת בחשיבות התיקים אותם יקבלו.

ומה עם ליברמן? הוא יקבל ארבעה תיקים, כמו בנט. אבל לצערו הוא אינו יכול להתמנות לשר כבר עם הרכבת הממשלה בגלל שהתיק שעומד נגדו בבית המשפט. התזמון הלא נוח יכול להמשך שנים, מי כמו ליברמן יודע. אך לא הוא יהיה מי שיותר על עמדת ההשפעה והכוח. ליברמן ידרוש, ויקבל בשמחה מנתניהו, את תיק האוצר שיועבר בפיקדון (או מוטב אולי לומר נאמנות)  ליעקוב נאמן. נתניהו ולפיד יהיו מרוצים – מלאכת הקיצוצים האכזריים תיפול על מישהו מבחוץ לכאורה שאינו חבר כנסת ויכול לספוג את כל שנאות הציבור. וליברמן, דרך נאמן, יזכה בהשפעה ישירה על המשרד הכי חשוב בעבודת הממשל.

אם כן, הנה לפניכם ההימורים שלי להרכב ממשלת ישראל השלושים ושלושה. מיותר לציין שמדובר בהימורים גרידא שמבוססים על ההיגיון הפנימי שלי בלבד. יכול מאוד להיות שאף אחד מההימורים להלן לא יתברר כנכון. יש תיקים שקלים יותר לחיזוי (שר החינוך שי פירון) ואחרים שהם בגדר ספקולציות פרועות בלבד (עדי קול שרת הרווחה). אולי עוד אעדכן את הטבלה בעתיד, או מקסימום נשווה את התוצאה הסופית לזו ונראה כמה טעיתי. הערות מושכלות?

memshala33

הערות על תוצאות הפריימריז בליכוד

אם בנימין נתניהו לא היה ראש ממשלה כי אם סתם חבר כנסת – בנימין נתניהו שישב (אמנם זמנית) למשא ומתן עם הפלסטינים בקדנציה הראשונה, תמך (אמנם זמנית) בתוכנית ההתנתקות, קרא (אמנם זמנית) להקמת מדינה פלסטינית, הקפיא (אמנם זמנית) את הבניה בשטחים, התנגד (אמנם מאוחר) לגלי החקיקה האנטי דמוקרטים, ורק לפני שבוע חתם על הפסקת אש עם חמאס – הוא לא היה נבחר אתמול בפריימריז של הליכוד.

* עמדתו ה"שמאלית" של מיקי איתן בליכוד לא הייתה שונה מהעמדות הרשמיות של בנימין נתניהו.  בפורומים סגורים ופתוחים הקפיד איתן להפגין נאמנות נאיבית של כלב עיוור להצהרותיו הרשמיות של מנהיג תנועתו ולמפלגת הבית שלו. איתן היה מהאחרונים שעוד האמין שהליכוד היא עדיין מפלגה ליברלית מתונה שמסוגלת להכיל את המרכז הפוליטי האידיאולוגי בישראל; מיקי איתן היה חבר הכנסת האחרון במפלגתו  של מנחם בגין ז"ל.

* כך מוצא עצמו הבוקר נתניהו כסמן השמאלי ביותר במפלגתו שלו. אפילו ליברמן הוא שמאלי ביחס לדני דנון (מקום 5 בפריימריז אתמול ומועמד טבעי לשר בממשלה הבאה) שרק לפני כמה חודשים הוציא ספר בארה"ב, באנגלית, שבו הוא קורא לספח את כל השטחים הכבושים מבלי לשנות את הסטאטוס האזרחי של הפלסטינים. דנון, ואיתו גם זאב אלקין, יריב לוין, יולי אדלשטיין, ציפי חוטבלי ומירי רגב (מקומות 8-13) קרובים לעמדותיו של ליברמן יותר משהם קרובים לבנימין נתניהו. הנאמנות היחידה שלהם היא לא לליכוד, בטח שלא לראש הממשלה, אלא אך ורק למפעל ההתנחלות. והיה וכתוצאה מלחץ אמריקאי יאלץ נתניהו לעשות אי אלו "ויתורים" (ולו טקטיים) בקדנציה הבאה שלו הוא עלול להיות קורבן לפוטש בתוך תנועתו שלו. מי שהולך לישון עם קיצונים שלא יתפלא אם הוא קם בבוקר עם סכין בגבו.

* הבדיחה הגדולה ביותר היא שעכשיו מתחנן נתניהו מליברמן שישריין עבורו ברשימתו מקומות לכמה מהמתונים בליכוד – ובראשם השרים בני בגין ודן מרידור. בני בגין היה בעבר חבר ברשימת האיחוד הלאומי, עכשיו הוא נחשב שמאלי מידי לרשימת הליכוד החדשה לאחר שהעז להתנגד בפומבי לחקיקה האנטי דמוקרטית מבית מדרשם של אלקין ושות'. ודן מרידור, מרידור שמעולם לא התאים אידיאולוגית לממשלת הימין של נתניהו ורק לפני חודש הביע מורת רוח מאיחוד הליכוד עם ליברמן, אם יסכים לשריון אצל ליברמן על מנת להכנס לכנסת הדבר ישמש דוגמא לזנות פוליטית שאפילו מופז היה מתבייש בה. ישראל ביתנו, מפלגה לאומנית פופוליסטית (ורק לשם המתינות אני לא מעניק לה שמות תואר יותר "היסטוריים"), נקראת למתן את רשימת הליכוד לכנסת – איזו אירוניה עצובה.

* ודבר אחרון על חבר הכנסת העתידי הבטוח מטעם הליכוד משה פייגלין, מקום 14 בפריימריז ו22 ברשימה המאוחדת: כן כולם יודעים שהוא קיצוני, קיצוני מהליכוד, קיצוני מהבית היהודי, אבל חייבים להבין ולזכור כמה הוא קיצוני. מדובר באדם שעורך סיורים משיחיים בהר הבית ואומר מפורשות שאילו הוא ראש ממשלה (ולשם לפחות שאיפתו) הוא הורס את המסגדים על הר הבית ומקים את בית המקדש מחדש. מבחינתו כל אנשי השמאל הם בוגדים, את הערבים בכלל כדאי לרכז ו.. נו אתם יודעים. אם במדינה אחרת היה נבחר לפרלמנט מועמד מטעם מפלגת השלטון עם עמדות מגבילות לשל פייגלין רק נוצרי – היינו מחרימים את ממשלתה ומזמנים את השגריר שלנו להתייעצות דחופה. אין שום סיבה שבעולם שבגינה פייגלין צריך להיות מועמד לגיטימי לפרלמנט ועוד בחסות מפלגת השלטון. אם נתניהו היה מנהיג הוא היה אומר שזה הוא או פייגלין ופשוט מדיח אותו מהתנועה. נתניהו עוד ישלם את המחיר על כישלונו המנהיגותי בליכוד, הבעיה שכולנו נשלם את המחיר על כך עוד לפניו.