החוק הנורבגי? אפילו לא קרוב

מה שמכונה בסלנג הפוליטי "החוק הנורבגי" (אם כי הוא לא מיוחד דוקא לנורבגיה ולא מופיע באותה תצורה בכל מקום) הוא חוק שנועד להסדיר התפטרות שרים מהפרלמנט על מנת לאפשר לחברי רשימה נוספים להכנס לבית המחוקקים.  בגרסאתו השלמה הוא קובע שכל שר שמתמנה לממשלה מושעה או מפוטר מידית מהפרלמנט ובמקומו נכנס הבא בתור ברשימת המפלגה לפרלמנט. בחלק מהגרסאות קיים מנגנון היפוך לפיו במידה והשר בחר להתפטר מתפקידו כשר בהמשך הקדנציה (או פוטר על ידי ראש הממשלה) הוא יחזור לכהן בפרלמנט במקום חבר הרשימה שהחליף אותו.

הביקורת שנשמעת אוטומטית בארץ על החוק הזה או שכמותו היא שמדובר בחוק בזבזני שנועד לסדר ג'ובים ליותר חברי מפלגה מיותרים בפרלמנט. במקור, בדיוק ההיפך הוא הנכון.

החוק הנורבגי הוא חוק טוב וראוי שיכול לפתור או לפחות לצמצם חלק מבעיות הממשל שלנו.

המצב היום הוא שכמחצית מחברי הקואליציה הם גם חברי ממשלה הוא מצב לא רצוי, שפוגע במעמד הכנסת קשות.  נוצר, ולא בפעם הראשונה, מצב אבסורדי שבו חברי הקואליציה שפנויים לעבודת הכנסת השוטפת (חברות בועדות, פיקוח על הממשלה, הגשת הצעות חוק, מפגשים עם הציבור…) פחותים מחברי האופוזיציה. כך, למרות כוונות טובות אמיתיות של רבים מחברי הכנסת (כולל בקואליציה) עבודת הכנסת הופכת לשטחית, מהירה מידי, ובמקרים רבים פשוט מיותרת. בגלל חולשת הכנסת, העדר חברי כנסת לדיון רציני, ומחסור במשאבים (כולל מחסור חמור בעוזרים פרלמנטריים) חברי הכנסת בעל כורחם הופכים לאותם ג'וביסטים מיותרים שהציבור כל כך סולד מהם. קודם לא נותנים להם את הכלים לעבוד, מעמיסים על המעט שיש הרבה יותר מידי עבודה ודרישות, ואז באים בתלונות לכך שהם אינם עושים שום דבר משמעותי ומבזבזים את הזמן והכסף של כולנו על כותרות גזעניות לעיתונות או הצעות חוק פופוליסטיות.

רפורמה אמיתית במשילות לטובת כלל הציבור היתה צריכה להיות כזו שתגדיל את מספר חברי הכנסת ב-50% לפחות, תכפיל את מספר העוזרים הפרלמנטרים, תגדיל את תקציב חברי הכנסת המופנה למחקר, ותבנה מנגנון של ימי עיון וכנסים בארגון הכנסת. כמו כן יש להגביל את חברי הממשלה ללא יותר מרבע מחברי הקואליציה. בנוסף גם "החוק הנורבגי" יעשה עבודה לא רעה בהוספת חברי הכנסת הזמינים בפועל ויתקן את העוול שנוצר ממיעוט חברי הקואליציה הזמינים לעבודה פרלמנטרית.

ההיגיון של החוק: שר לא יכול להיות חבר בעבודת הכנסת. הוא מנוע מלשבת בועדות, להגיש או לחתום על הצעות חוק, הוא מחוייב באחריות מיניסטריאלית וממשלתית, ואינו יכול לפקח על חבריו לממשלה בשום צורה. לעומת זאת הוא כן קול בהצבעות בכנסת, הוא צריך לשבת במליאה ולהצביע. זו דרישתו היחידה כחבר כנסת. כך שחברותו בכנסת מצתמצמת להליך פורמלי של להיות נוכח פיזית בדיונים ולהצביע אוטומטית כמו שאמרו לו. בשלושת הימים של הצבעות הכנסת שבהם הוא נמצא במליאה הוא לא יכול באמת לעשות את התפקיד הראשי שלו – להיות שר. כך הציבור מפסיד פעמיים – גם חבר כנסת גרוע, וגם שר גרוע.

מצב זה מועצם וחמור במיוחד בממשלה הנוכחית שהיא גם מנופחת וגם תלויה ועומדת על קואליציה מינימאלית של 61 חברי כנסת. ככה שאפילו ראש הממשלה מוצא את עצמו ימים ולילות בכנסת יושב ומצביע על הצעות חוק זותרות. זה מצב שאף אחד לא יוצא ממנו טוב, בטח לא הציבור.

עם הפעלת חוק נורבגי שרים לא יהיו חברי כנסת, וחברי הכנסת יהיו חופשיים לעבודת כנסת הגונה למען הציבור. את חברי הכנסת נשפוט ככאלה, על עבודתם, ואת השרים ישפוט הציבור כשרים על תפקידם.

* מדוע שיחזרו להיות חברי כנסת? הבעיה הגדולה ביותר לכאורה בהצעה הנורבגית היא חזרתם של השרים המתפטרים לכנסת והדחת חברי כנסת זמניים מכהונתם. אבל זו ברמה העקרונית אינה חייבת להיות בעיה. ראשית בגלל שמבחינה דמוקרטית אנחנו בוחרים רשימות, לא אנשים. צריך לזכור את זה. המפלגה היא החשובה ובכללי המשחק שיקבעו ידעו חברי הכנסת הנכנסים במקום שרים שהם בפועל רק ממלאי מקום. שנית, כי בשביל ששר יחזור להיות חבר כנסת הוא צריך להתפטר. ברור לחלוטין שברוב המקרים התמריץ של השר להתפטר לא יהיה רק חברותו בכנסת ככה שקשה לדמיין מצב שבו שר ישתמש בסמכות הזו לרעה. שלישית, אנחנו רוצים שיהיו בכירים בכנסת ובאופוזיציה. הבטחת השארות בכנסת לשרים תתן להם רשת בטחון למקרה שבו יעזבו את הממשלה או יתנגדו לה. אנחנו רוצים לראות כנסת שבה יש בכירים רעבים שמעוניים לזכות בבחירות, להכנס לממשלה ולהשפיע. אנחנו רוצים אופוזיציה רעבה, וקואליציה שקולה.

* אז מה הבעיה עם ההצעה של איילת שקד שעברה השבוע בכנסת? הבעיה היא שבניגוד לכותרות בעיתונים ההצעה שעברה היא לא החוק הנורבגי. אפילו לא קרוב.

ההצעה שעברה קובעת ששר או סגן שר אחד מכל סיעה רשאי לבחור אם להתפטר ובמקומו יכנס חבר כנסת חדש לתקופה זמנית. על פי ההצעה החוק יחול רק על סיעות של פחות מ-12 ח"כים. רגע מה?

יש בעיות רבות בהצעת החוק הזו. המרכזית שבהן היא שההצעה לא אפקטיבית בעליל ופרסונאלית. בפועל היא תשפיע רק על 4 שרים או סגנים – אחד מהבית היהודי, אחד מכולנו, אחד מש"ס ואחד מיהדות התורה. וגם זה רק אם יבחרו לעשות זאת. כנראה שמכל הצעת החוק הזו מה שיצא זה שאיילת שקד תתפטר מהכנסת ושולי מועלם מהבית היהודי תכנס במקומה. איפה זה ואיפה כל ההבטחות על רפורמת משילות. נודף מזה ריח חריף של התערבות חוקתית בחוק יסוד על מנת להשיג רווח קצר, פרסונאלי, וספציפי לשרה המציעה. זה מלוכלך ולא תקין.

והבעיה העקונית בהצעה היא שההתפטרות היא בחירה של השר. ירצה יתפטר, לא ירצה לא יתפטר. וחמור מכך, חבר הכנסת שיכנס יהפוך לבן ערובה בידי השר שכן זה יוכל תמיד לחזור לכנסת בלי להתפטר מתפקידו כשר. מכך תכנס לכנסת תחת השר בעצם בובה.  זה פתח לשחיתות, לחוסר שקיפות, ולהמשך כל התופעות השליליות שבגללן הציבור כל כך סולד מהפוליטקיאים היום. כרגיל, איפה אנחנו ואיפה נורבגיה.

מי שולט?

אולי אני קצת נאיבי כאן, אבל אני באמת מאמין ששורת החוקים האנטי דמוקרטיים שמובאים לכנסת, רובם על ידי אותם חברי כנסת מהליכוד – זאב אלקין, דני דנון ויריב לוין, לא מובאים ממניעים נסתרים של הפלת הדמוקרטיה. אני מאמין לח"כים המסוכנים שהם פועלים מתוך אמונה בצדקת דרכם, להגשמת ערכי הימין המתנחלי, במה שהם רואים כצעדים דמוקרטים; זה לא שהם לא אוהבים את הדמוקרטיה, זה פשוט שהם לא מבינים את משמעותה. הימין המתנחלי בכנסת ובעיתונות הכתובה לא מסתיר את זה שהחוקים הללו נועדו להחליש את השמאל ואת דעות השמאל בציבוריות הישראלית. הם מציינים זאת בגלוי כמטרתם של החוקים. הם גם לא מבינים מדוע אנחנו חושבים שזה אנטי דמוקרטי: בכל מדינה בעולם הדמוקרטי שלטון מנסה לבסס את שלטונו על חשבון האופוזיציה ולהגדיל את הסיכוי שימשיך להיבחר בעתיד. ככה לימדו אותם שפועלת דמוקרטיה. הימין נבחר לשלוט ועליו לשלוט, הם אומרים. הם לא מבינים את ההבדל שבין העצמת הרוב לבין דיכוי המיעוט. הבדל משמעותי שמפריד בין שלטון דמוקרטי לדיקטטורי.

הטיעון של הימין (ויסלחו לי דן מרידור, רובי ריבלין ובני בגין, אבל הם כבר מזמן לא מיצגים את הימין באופן מעשי) אומר כך: למרות שרוב הציבור ימני בדעותיו ובוחר ברוב מוחץ במפלגות הימין (הכוללות את המפלגות הדתיות, החרדיות, הליברמניות, הליכוד כמובן  ובמידה רבה מפלגת פורשי הליכוד קדימה) בבחירות – הימין לא מצליח לשלוט באמת ולאכוף את דעת הרוב במדינה בגלל שהשמאל לא מאפשר לו לעשות את זה דרך גופים חוץ פרלמנטרים: בית המשפט, התקשורת ועמותות בתמיכת ממשלות זרות. שורת החוקים האחרונה נועדה רק לאזן את המצב ולאפשר לימין לשלוט כאשר הוא בשלטון. זאת על ידי החלשת אותם מנגנונים חוץ פרלמנטרים שהשמאל שולט בהם ביד רמה לכאורה. על כן תוקפים חזיתית את בית המשפט ומבקשים להחליש את כוחו, מנסים לרסן את התקשורת, ופועלים נגד קיומן של תנועות שמאל. אלא שפרשנות זו של המציאות נובעת מעצלות, מבורות ומפרנואידיות שמאפיינת תיאוריות קונספירציה מהסוג הנחות ביותר.

* נתחיל מבית המשפט: תפקידו של בית המשפט במדינה דמוקרטית, ובמיוחד בית משפט חוקתי דוגמת בג"ץ, היא לתת סעד משפטי לאזרחים שנפגעו מהפרות חוק וניצול לרעה של הכוח השלטוני. בית המשפט מגן רק על המיעוט? הלו זה בדיוק תפקידו. בית המשפט במדינה דמוקרטית צריך להגן על מיעוטים, מקריים או קבועים, מפני עריצות הרוב. אם השלטון מחליט לעשות משהו, והדבר אומנם מנוגד לחוק אך מכיוון שהשלטון זוכה לרוב בפרלמנט אין מי שיתנגד לו, מי יגן על האזרח הנפגע אם לא בית המשפט? האם כל פקיד מדינה, שמחליט החלטות על בסיס יום יומי שעה שעה, חשוב וצודק יותר משופט בית משפט עליון? מישהו בסופו של דבר צריך להכריע ולפרש את החוק. הטענה כאילו רק השמאל משתמש בבית המשפט פשוט לא נכונה עובדתית. לבית המשפט העליון מגיעות מאות עתירות בשנה, רק מקצתן פוליטיות (במובן המדיני של המילה) ומתוכן חלק מוגש גם על ידי תנועות ימין שמצאו את עצמן במיעוט בסוגיה מסוימת והרגישו שנפגעו שלא בצדק.  יש יותר עתירות של שמאל מאשר ימין? כמובן, זה בגלל שהימין שולט! שולט כבר שנים. אם השמאל היה שולט לא היה לו צורך בהגשת עתירות. מי שעותר הוא תמיד הצד הנפגע, תמיד המיעוט. ואולי בית המשפט הוא זה ששולט, כמו שאומרת תיאוריה משפטית שזוכה לשגשוג תחת שלטון הימין. גם תפיסה זו לא מעוגנת במציאות. הלו כמות הנושאים והמקרים שלא מגיעים לפתחו של בית המשפט גדולה לאין שיעור וללא שום השוואה לכמות המקרים שכן מגיעים. מבין אלה שכבר מגיעים רק במיעוט קטן נעתר בית המשפט לעותרים ומבטל החלטה שלטונית. כאשר בית המשפט עושה זאת הוא מנמק את החלטתו בהסתמך על חוקי הכנסת הקיימים ופורש את טיעוניו על פני עשרות, ולרוב מאות, עמודים של נימוקים. אם כן איפה העוול הגדול כלפי הימין? בית משפט הוא רשות חשובה שנועדה לאזן את הרשות המבצעת במדינה דמוקרטית. כוח מוחלט משחית בצורה מוחלטת ועל כן חשוב לאזן את השולט. ללא איזונים השלטון, גם אם נבחר על ידי מרבית העם, הופך לדיקטטורה.

 * התקשורת: הטענה שהתקשורת שמאלנית או שהיא מתנכרת ספציפית לאנשי ימין גם היא אבסורדית. אני אפילו לא הולך להיכנס לנושא של את מי התקשורת הישראלית באמת משרתת. גם לא אביא דוגמאות של כתבים מסוימים בכלי התקשורת המרכזיים שמסיימים כל כתבה בקריאה למלחמה בעזה. אלא שוב אמשיך באותו היגיון: התקשורת תוקפת את הימין ואת ראש הממשלה? כמובן, כי הימין וראש הממשלה נמצאים בשלטון. הם השולטים ועל כן הם זוכים ליותר ביקורת מצד התקשורת. תקשורת אחראית ואיכותית, כזו שאני בכלל לא בטוח שקיימת בארץ בשיעור גבוה, היא תקשורת ששוב ושוב מאתגרת את השלטון ומבקרת אותו. התקשורת אמורה להיות אופוזיציונרית לשלטון. התקשורת אמורה לתת ביטוי מיוחד למיעוט ולאופוזיציה על מנת שאלה יקבלו הזדמנות הוגנת לשכנע ולזכות בעתיד בשלטון. מה חשבתם שאומר הביטוי "כלב השמירה של הדמוקרטיה"? שמירה מפני מי אם לא מעריצות הרוב.

* הטענה האחרונה נוגעת לעמותות השמאל הנהנות מתמיכה של ממשלות זרות. כאן הימין כבר מאבד לחלוטין את דעתו ושוקע בהזיות פרנואידיות. באמת? מהתנועות האלה אתם מפחדים? מדובר בתנועות שמייצגות את המיעוטים הנרדפים ביותר בישראל ובשטחים. מיעוטים שלא היה להם כל חלק בשלטון גם כאשר ממשלות "שמאל" הנהיגו את המדינה. העמותות הללו לא עושות כלום זולת נסיון לחשוף מה, שהן לפחות, רואות כאמת. אמת שהימין לא רוצה לשמוע או לראות. כאן אי אפשר כבר להסתתר מאחורי טענות מוזרות לשליטה. כאן התקיפה היא בפירוש על חופש הביטוי. הימין המתנחלי אומר חזיתית שהוא לא רוצה שתנועות השמאל יפיצו את דבריהם שמציקים לימין במימוש תוכניותיו.  אבל זכות בסיסית ביותר בדמוקרטיה תקנית היא למיעוט לפחות להציק קצת לרוב. לא לשלוט, כמעט ולא להשפיע, רק קצת להציק.

מהפכה חוקתית חדשה מחפשת יו"ר כנסת אחראי

חוק החרם הוא עוד חוליה אחת בשרשרת החוקים הקיצוניים והאנטי דמוקרטים שהפכו לסימן ההיכר של הכנסת הנוכחית (אגב כנראה שלא החמור שבהם בגלל יכולת אכיפה נמוכה מאוד). הדבר המשמעותי ביותר שיצא מהחוק הזה הוא דווקא התעוררות הנגד שעורר החוק בקרב שוחרי הדמוקרטיה בישראל. בין המתעוררים גם כמה אנשי ימין מובהקים ובראשם המאמר המדהים של יושב ראש הכנסת רובי ריבלין ביום שישי האחרון בהארץ. המאמר של ריבלין בו הוא מכריז כי החוק אינו חוקתי וסותר את חוקי היסוד של מדינת ישראל, הוא כל מה שהעותרים לבג"ץ נגד חוק החרם צריכים: מונח לפתחו של בג"ץ כי הנציג הרשמי של הכנסת, שמגיע מהצד הימני של המפה הפוליטית, טוען שלדעתו החוק סותר את חוקי היסוד שחוקקה הכנסת עצמה. כל שנותר לבג"ץ הוא לקבל את חוות דעתו של יושב ראש הכנסת ולפסול את החוק.

חבל שרובי ריבלין חיכה עד שהחוק יעבור ויגיע לבית המשפט. על פי החוק במדינת ישראל, ליושב ראש הכנסת, בעצה אחת עם נשיאות הכנסת והמחלקה המשפטית של הכנסת, הסמכות לפסול הצעות חקיקה שסותרות מהותית את חוקי היסוד של הכנסת ולא להביא אותם בכלל להצבעה. אם רובי ריבלין היה אמיץ רק מעט יותר, ורוצה להלחם באמת במגמה הנמשכת של חקיקה פרועה ובלתי מאוזנת בכנסת הנוכחית הוא היה צריך לכנס מסיבת עיתונאים דרמתית ובה להכריז שהחגיגה נגמרת: מעכשיו המוסדות הרשמיים של הכנסת ידאגו לכבודה ולא יחכו לבית המשפט שיעשה זאת. ריבלין היה צריך להכריז על מדיניות פסילת הצעות חוק אגרסיבית – להקים צוות משפטני שיבדוק כל הצעת חוק שמוגשת, ולפסול הצעות חוק בלתי מאוזנות ובלתי דמוקרטיות שסותרות את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אחרי שחברי הכנסת יתרגלו לרעיון, נגיד אחרי פסילה של שני חוקים כאלה, הם יפנימו את העניין ויפסיקו להגיש הצעות שלא יגיעו אל שולחן המליאה.

מדובר דה פקטו במהפכה חוקתית קטנה שניה, אבל היא אינה דורשת שינוי חוקתי פורמלי, היא הכרחית במצב שהגענו אליו והיא רק תוסיף לכבודה של הכנסת. במקום שחוקים יעברו לזירה הבג"צית ושם יפסלו, במה שנראה ונתפס כהתערבות כוחנית של בית המשפט בראשות המחוקקת, הכנסת תכבד את חוקיה שלה עצמה ותאכוף אותם על חברי הכנסת. להזכירכם, על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כל רשות מרשויות המדינה מחויבת לפעול בהתאם לעקרונות המונחים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זו אינה המלצה, זה החוק. הוא חוקק על ידי הכנסת ביושבה כאסיפה מכוננת (על פי פשרת הררי) ועל כן יש לו מעמד של חוקה. הוא מחייב לא רק את הממשלה ואת בית המשפט כי אם גם את כל אחד מחברי הכנסת. כאשר הכנסת מחוקקת חוק שמנוגד לחוקי היסוד היא בעצם עושה פעולה בלתי חוקית. אפשר לראות בפסילה של חוקים על ידי בית המשפט, כפי שאהרון ברק תמיד אוהב להציג זאת, כהגנה של בית המשפט על הכנסת מפני עצמה; הגנה על חוק יסוד מפני חוק רגיל שמנסה לפגוע בו.

רובי ריבלין מתייחס לסוגיה במאמרו ואומר שחבל שהכנסת מביאה עצמה להתנגשות חזיתית ידועה מראש עם בית המשפט. "חקיקה פרובוקטיבית, כמו גם הצעות חוק הצהרתיות, רק מערערות על מעמדה של הכנסת, על עליונותה ועל עצמאותה. כל זמן שהמחוקק מייצר ביודעין פרצות להתפרץ בן, אל לו לבוא בטענות לרשות השופטת."  נכון מאוד, אבל בלי שינוי מוסדי שום דבר לא יקרה. מי שמצפה שחברי הכנסת תחת חוקי הבחירות הקיימים יגלו אחריות פתאום ויהפכו למלאכים כמוהו כמצפה למשיח. ליושב ראש כנסת חכם ואחראי שחושב את הדברים יש אחריות לנסות ולשנות את המצב בפעול. לא על ידי נסיונות אד הוק לדחיה או פשרה של חוק כזה או אחר – אלא על ידי שינוי מוסדי אמיתי שיהיה משמעותי מספיק בשביל להפסיק את התופעה לחלוטין או לפחות לשנות את המגמה.

בעיית החקיקה הלא מאוזנת קיימת בישראל מאז היווסדה. בשני העשורים האחרונים היא נמצאת במגמת החמרה הולכת וגוברת. הירידה במעמדו של בית המשפט העליון קשורה קשר ישיר לתהליך זה. ללא ההתנגשות המכוונת בין הרשויות, מעמדם של בית המשפט ושל הכנסת כמוסד לא היה נפגע מהקרבות שמחוללים פרלמנטרים אמביציוזיים חסרי אחריות. רובי ריבלין נמצא בנקודת מפתח היסטורית ייחודית, ניתנה לו הזדמנות פז לקחת יוזמה, כמו גם כמה סיכונים פוליטים ולעשות מעשה שישנה את המדינה. כתיבת מאמר לעיתון שעוטפים בו עלי פטרוזיליה בשוק, זה לא מספיק.