מה קורה בצד השני?

הקיצוניות הולכת וגואה בצד הפלסטיני. צודק ראש השב"כ שאבו מאזן לא מעודד טרור, זה כבר מזמן לא תלוי באבו מאזן. הציבור הפלסטיני עצמו מעודד את הטרור: הם לא אוהבים אותנו. רובם כנראה שונאים אותנו ממש. המנהיגים הקיצונים בצד השני כבר לא קיצוניים, הם פועלים בגלוי בלב הזירה הפוליטית הפלסטינית ואף מובילים אותה. מה רוצה הצד השני? הם רוצים מלחמה. הם שכנעו את עצמם שרק במלחמה כוללת, עם כל צבאות האיסלאם מאחוריהם, הם יצליחו להגשים את שאיפותיהם הלאומניות. אין להם שום שום עניין בדיאלוג עם יהודים. הם רוצים בגירושנו המוחלט מכאן. לא בשטחים, לא בירולשים ולא בת"א. באופן כללי הם פשוט לא אוהבים אותנו וגם מפחדים מאיתנו. הם מחנכים ילדים בבתי הספר לפחד מיהודים. מזכירים להם שוב ושוב בהגזמות מכוונות את ההיסטוריית ההשפלה הפלסטינית על ידי הכובשים הזרים מאירופה. מה היהודים עשו ועושים להם, תוך הקצנת מאורעות אמיתיים אולי בתיאורים מפחידים ומשמעותיים בהרבה מהנתונים הסטטיסטיים היבשים שרצוי היה לתאר. המבוגרים כל כך עסוקים בלהפחיד את ילדיהם מהאויב הציוני שהם בעצמם התחילו להאמין לכל ההפחדות הללו.

כן, לא כל הערבים הפלסטינים כאלה. יתכן שהרוב השקט עדיין רוצה בשלום ומעדיף להגיע אליו רק בהדברות. אבל גם אם הוא רוב, הוא שקט מידי; הם לא יוצאים לרחובות, הם מפחדים להתעמת עם אחיהם הקיצוניים יותר. הם נגררים בחוסר אונים אחרי הקולניים והאלימים שמובילים את הרוב השקט אל שנאה ומחלחמה. המעטים שיוצאים באומץ נגד הקו המרכזי בחברה הפלסטינית וקוראים לשלום, מגנים כל אלימות, ורואים בנו קורבנות של המזרח התיכון ולא אויבים, מעטים, מעטים מידי. מעטים ומתמעטים. יפי נפש שכמעט ולא נשמעים ואם הם נשמעים בחברה הפלסטינית אזי הם מוקעים חברתית. בעזה אפילו הורגים אותם ממש. אם היו היום בחירות בצד השני, הפלגים הקיצוניים שמחרחרים מלחמה ושנאה היו בודאי זוכים ברוב גדול. החלקים המתונים שרואים רק בדרך ההדברות והדיפלומטיה כלי אמיתי לשלום וצדק היו חווים כשלון צורב. בואו לא נשלה את עצמנו, לא צריך לקיים את הבחירות בפועל בשביל לדעת את זה.

בצד השני לא מדברים על שלום. הם לא מאמינים לאמריקה, לא סומכים על אירופה המערבית, ותולים את תקוותם בדיקטאטורות ברוסיה ובאיראן. אולי בדאעש שיציתו את השטח לא רק בסוריה ועיראק כי אם גם כאן. התקוממות עממית של כל ערבי באשר הוא נגד כל יהודי, זו תקוותם האכזרית. קרב עמוק נגד הדו הקיום להרגו. וכל מי שחושב אחרת הוא בוגד בעיניהם:  אנשים מתונים שיקראו לחיים משותפים יחשבו בוגדים. מי שמעז לותר במילים על אדמה פלסטינית הוא בוגד. מי שעורק למדינות המערב בנסיון לברוח מהמציאות הקשה פה הוא בוגד. כל "יפי הנפש" הם בוגדים. מסוכנים כמעט כמו ואולי יותר מהאויב האמיתי שזה אנחנו.

היום יותר מתמיד אני חושש שהצד השני מנצח. שמה שהקיצוניים שם רוצים ומכוונים זה בדיוק מה שיקרה. אתם בטח כבר נחשתם למה. הצד השני הוא גם הצד שלנו.

 

עפולה – שלב בקמפיין לאומני מתוכנן

כתב של ערוץ 2, שכחתי את שמו אבל זה לא ממש משנה כי הוא מייצג את רוב הדיווחים בתקשורת על האירועים הלאומנים בימים האחרונים (ואולי זה בכלל היה ערוץ 10), דיווח אתמול מההפגה בעפולה בשיוויון נפש על התפרעויות, על ריסוס כתובות ועל כך שבית קפה שבו ישבו ערבים הוקף בהמון זועם. ממש כך. ואז הוסיף לסיום פרשנות משלו: "לכל האירועים הללו סיבה אחת ברורה, המפגינים יודעים את מה שאנחנו בתקשורת יודעים ואסור לנו לפרסם על נסיבות הרצח של שלי דדון", למי שלא הבין הוסיפו מהאולפן שעל פי הערכות הרצח בוצע "על רקע לאומני".

אני כמובן לא יודע שום עובדה נוספת מעבר למה שכן פורסם (וזה לא הרבה בלשון המעטה) על הרצח של דדון. היום בהארץ מדווח שלשמטרה אין כיוון חקירה חד משמעי וגם בשב"כ כבר לא בטוחים שמדובר בפיגוע. כך או כך הדבר היחיד שבאמת "ברור" הוא שהאירועים וההפגנות בבית שמש הם אלה שמבוצעים על רקע לאומני. מה שנראה לכתב החדשות ככל כך טבעי, ללכת להפגין מול בית קפה שבו יושבים ערבים רק בגלל שכנראה (או אול לא, לא בטוח)  ערבים אחרים רצחו יהודיה הוא בפועל אירוע לאומני מסוכן שמאיים על המרקם החברתי הישראלי לא פחות, ואולי יותר, מרצח נתעב ככל שיהיה.

הדיווחים בתקשורת, כפי שאני לפחות נחשפתי אליהם, בעיקר מתסיסים יותר וסבלניים מאוד כלפי ההפגנות בעפולה. לגבי ביצועי "תג מחיר" בשטחים התקשורת קצת פחות סלחנית אבל דואגת לאזן כל דיווח לקוני על אירוע תג מחיר כזה או אחר בראיונות, תגובות והתלהמויות של הקיצוניים שבאנשי הימין. לאזן מה בדיוק? אפשר לחשוב שהם אלה שנמצאים תחת התקפה. למעט כמה דיווחים חריגים (וגם אלה רק למען הספק הסביר שפספסתי משהו) אף אחד לא הולך לראיין את הנפגעים האמיתיים מהאירועים האלה ואף אחד לא שם אותם במרכז. אותם זה כמובן את הפלסטינים בשטחים ועוד יותר מזה את אזרחי ישראל הערבים שרואים כיצד כל יום שכבת הדו קיום הדקיקה שעוד קיימת כאן נקרעת עוד ועוד על ידי קמפיין ימני אלים ומתוכנן.

ומי מותקף? על מי יוצא הקצף של כל בעלי הדעה החדשים שמקבלים פתחון פה בתקשורת (בעיקר יוצאי ריאליתי שמשומה הפכו לפרשנים)? על עמוס עוז שקרא למבצעי תג מחיר ניאו נאצים. היום שמעתי קריאה להעמיד אותו לדין ולהכניס אותו לכלא באשמת הסתה לגזענות! בחיי. מעבר לכך שמדובר בכשלון חרוץ של מערכת החינוך (לתשומת ליבו של השר פירון) שאנשים בוגרים ומשכילים לכאורה לא יודעים מה זה ניאו נאצי ולמה אין שום דבר חמור או קיצוני בהוואה שעשה עוז. לבוא ולהפוך אותו לפושע ולמוקד בכל הסיפור הזה זה עוד צעד מבהיל במיוחד בקמפיין השלם שמתרחש כאן בימים האחרונים.

כן, אל תטעו, מדובר בקמפיין מתוכנן ומבוצע ביעילות, קמפיין שנועד לקבוע את הכשלון האחרון במו"מ כנצחון אידיאולוגי ופוליטי למחנה המתנחלי. ה"נסיון" למהלך לשלום "שוב קרס" והימין מתעורר ומנסה בהצלחה מרשימה ומהירה לקבוע את הסטאטוס קוו הישן חדש -סכסוך לאומי עד הסוף. אין כמו לאומנות טהורה בשביל לטהר את האווירה הציבורית מכל השמאליים המעטים מאוד שעוד נשארו כאן וחושבים על עתיד עם שלום. הימין כאן בשביל להשאר – ראש הממשלה בונה לעצמו ארמון ופועל לבטל את מוסד הנשיאות כדי שגם הסמכויות הממלכתיות יהיו שלו ושל מלכתו. האידיאולוגיה הפרגמטית השמאלית מוצאת מחוץ לקונסנזוס. נתניהו בעצמו מביא חוק מדינת לאום יהודית לכנסת שיקבע שיהדותה של המדינה קודמת לכל החוקים האחרים. שר התקשורת קורא לאזרחים הערבים בישראל לחפש הגדרה עצמית בירדן או במדינה פלסטינית שלא תקום, והממשלה מעבירה בהחלטת בזק חוק לפיו רוצחים ערבים לא יוכלו לקבל חנינה (כן בפועל זה לא לשון החוק, אבל זה בפירוש מה שכל דוברי החוק אומרים שעומד מאחוריו).

כל פרשן מדיני מוכר לנו שכשלון המו"מ הוא בגלל אבו מאזן, וכולם עומדים מבולבלים ונבוכים מול האשמות אמריקאיות נגד ישראל. לא צריך לעשות סקר בשביל לדעת את הלך הרוח הציבורי – הימין ניצח. זה היה מהלך מתוכנן ומוקפד מתחילתו. הם הרי מעולם לא התכוונו להגיע לשום מקום במשא ומתן. הם אמרו את זה בעצמם, כולם. לא היה שר אחד בליכוד שתמך בשיחות, ובבית היהודי אמרו מפורשות שהם פועלים כדי להכשיל אותן. גם נתניהו כמובן לא התכוון למילה ממה שהוא אמר לאמריקאים והתכוון לכל מילה שהוא אמר בעברית לנו ולפעילי הליכוד. ואז מתפלאים שהמו"מ נכשל ומעיזים להאשים את הפלסטינים. ועוד בהצלחה מרשימה. אז מתסיסים, ומלבים את האלימות, את השנאה ומעל הכל את הלאומנות – כדי לקבוע עובדות ולודא שההישג המתנחלי הנוכחי ימוצה וימוקסם. הימין המתנחלי תמיד התלונן שהוא רוצה לשלוט ולא נותנים לו. הנה עכשיו הוא סופסוף מצליח. כמה לא טוב.

* ואפרופו מוסד הנשיאות – נתניהו כל כך מתנגד לרובי ריבלין שאין מה לעשות אלא לתמוך בריבלין. מי שהיה מהסמנים הימניים ביותר בליכוד בכל הקשור למו"מ על החזרת שטחים הפך לליברלי האחרון בימין. האיש האחרון בכנסת מימין למרץ שעוד מדבר על דו קיום ועל שיפור היחסים עם אזרחי ישראל הערבים. ריבלין אגב לא שינה את דעותיו, פשוט מול חברי הליכוד ביתנו הנוכחיים הוא המתון, השקול וההוגן שבחברים. מי היה מאמין לפני כמה שנים שלא יהיה ראוי ממנו היום להחליף את פרס כנשיא מדינת ישראל.

מיתוסים על שמאל

בשבוע שעבר התייחסתי כאן למיתוס השקרי של הימין על כך שהשמאל שולט במדינה וחשבתי שאולי כדאי באותה הזדמנות להשלים את הדיון ולהתייחס לעוד שני מיתוסים מרכזיים על השמאל בישראל:

אחת התפיסות של אנשי ימין רבים בישראל, ולצערי תפיסה שחלחלה היטב גם אל המרכז ואל "שמאלנים לשעבר", היא שמה שמנחה אנשי שמאל היא תפיסה של שנאה עצמית מחד, ושיפור הרגשת העליונות המוסרית מצד השני. על פי התפיסה הזו, אנשי השמאל שבויים במצב פסיכולוגי חולני של שנאה עצמית בה הם נוטים להאשים את העם שלהם בכל בעיות העולם ובמעשים נפשעים אחרים. גילויים פומביים של ביקורות נגד המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל מביאים להרגשת עליונות מוסרית שעוזרת במעט למרק את המצפון ולהרגיש טוב מעט יותר מול המצב החולני של השנאה. תפיסה פסיכולוגיסטית זו, שמושמעת כנגד כל יהודי שמבקר את ישראל מבחוץ, ונגד אנשי רוח רבים מתוך ישראל, היא כוללנית, שטחית וממילא בלתי מוכחת בעליל. על הימין להבין שאנשי שמאל שתוקפים את ממשלת ישראל לאו דוקא עושים זאת מתוך שנאת המדינה, עמם או עצמם. אפשר שהם פשוט באמת ובתמים לא מסכימים עם המדיניות של הממשלה. יתרה מזו, יתכן והם חושבים שהמדיניות של הממשלה מזיקה ואף מסוכנת לחברה הישראלית, למדינת ישראל, ואפילו לעם היהודי כולו. הם מביעים את הביקורת בפומבי מתוך הרגשת אכפתיות עמוקה, שותפות גורל, ואהבת החברה ולא מתוך שנאה. וממילא את כל הטיעונים הללו אפשר באותה קלות להדביק לאנשי הימין: האם מחוקקי הימין המתנחלי שמבקשים עכשיו לקעקע את הדמוקרטיה הישראלית, לא עושים זאת מתוך הרגשת שליחות ועליונות מוסרית? וכאשר הם מאשימים את כל מי שלא חושב כדעתם שהם "יפי נפש", ביטוי שהיה אמור להיות חיובי על פי משמעותו העקרונית, הם לא חוטאים בשנאה עצמית סמויה? שנאה עצמית שתקיפת האחר בפומבי משקיטה מעט מתוך הרגשה של עליונות מוסרית.

* מיתוס השנאה העצמית נובע בין השאר מתוך אי הבנה מוחלטת של מניעי השמאל המרכזי בישראל. הימין מאשים את מדיניות השמאל באופטימיזם חסר שחר ובאי הבנת המציאות המזרח תיכונית שבה אנו חיים. השמאל, הם טועים לחשוב, אופטימי מטבעו וחושב שאם רק נמסור לערבים את כל שטחי המולדת היקרים יהיה כאן הכל טוב ויפה. אלא שבדיוק ההיפך הוא הנכון.  אופטימיות היא לחשוב שבהינתן המצב הקיים הכל יהיה בסדר, ופסימיות היא לחשוב שבהינתן המצב הקיים שום דבר לא יהיה בסדר. תחת הגדרות אלו השמאל הוא פסימיסטי ומנתח את המציאות המזרח תיכונית על פי רוב בצורה ריאליסטית הרבה יותר מהימין. הימין מצידו הוא זה שמעודד את הסטאטוס קוו ועל כן הוא חייב להיות אופטימי. אין ספק שיש סכנות במצב הקיים. כל ניתוח בינלאומי וכל מומחה ליחסים בינלאומיים יגיד שהמצב הקיים במזרח התיכון ובישראל בפרט הוא נפיץ ובעייתי מאוד. על כן צריך להיות אופטימי במיוחד (ואולי משיחי, שזה כידוע שיא האופטימיות) בשביל לחשוב שמדיניות הסטאטוס קוו היא מדיניות טובה. הימין, גם הימין המרכזי ביותר בישראל, מציע לנו סטאטוס קוו ותו לא. קידוש הסטאטוס קוו הוא כמעט המדיניות הרשמית של הממשלה הנוכחית. אבל השמאל בישראל פסימי יותר, וריאלי הרבה יותר להשקפתי, וחושב שהסטאטוס קוו יפגע ופוגע במרקם החברתי של מדינת ישראל, בשאיפות הלאומיות של העם היהודי, ופרויקט הציוני כולו. מתוך דאגה עמוקה לעתיד המדינה השמאל דבק במדיניות של עשייה אקטיבית שנסמכת בראש ובראשונה עלינו, ולא מחכה באופטימיות נאיבית לשינויים אוטופיים בעולם ובסביבתנו הגיאוגרפית.

* ואם כבר הזכרנו מיתוסים ופרשנות מוטעית של הימין, אז היום אנו חוגגים את כ"ט בנובמבר (מזל טוב!). בפורום של האוניברסיטה העברית היום, בהפסקות, חגגו אנשי תנועת "אם תרצו" את המאורע בדגלים, חלוקת קרמבואים "כחול לבן", וקריאות צהלה היסטריות של "שמחו, כ'ט בנובמבר היום" על כל מי שעבר במסדרון. איזו אירוניה, איזו בורות; מה חוגגים אם תרצו היום אם לא את הכרזת החלוקה של האו"ם מה-29 בנובמבר, 1947. אותה הכרזה שקראה לחלק את ארץ ישראל המנדטורית לשני גופים לאומיים נפרדים: ישראל ופלסטין וזאת על פי גבולות 47. אם תרצו חוגגים אם כן שני דברים שהם מתנגדים להם בתוקף: אחד, קבלת החלטות או"ם. יש להזכיר אולי לאם תרצו שגם דוח גולדסטון למשל התקבל ברוב קולות על ידי העצרת הכללית של האו"ם. שתיים, חלוקת הארץ והקמתה של מדינה פלסטינית על חצי משטחי ישראל. אם היינו מלמדים את כ"ט בנובמבר באוניברסיטה אז אם תרצו בטח היו קוראים לזה פוסט ציונות – שמאלנית, אופטימיסטית ושונאת ישראל.

מי שולט?

אולי אני קצת נאיבי כאן, אבל אני באמת מאמין ששורת החוקים האנטי דמוקרטיים שמובאים לכנסת, רובם על ידי אותם חברי כנסת מהליכוד – זאב אלקין, דני דנון ויריב לוין, לא מובאים ממניעים נסתרים של הפלת הדמוקרטיה. אני מאמין לח"כים המסוכנים שהם פועלים מתוך אמונה בצדקת דרכם, להגשמת ערכי הימין המתנחלי, במה שהם רואים כצעדים דמוקרטים; זה לא שהם לא אוהבים את הדמוקרטיה, זה פשוט שהם לא מבינים את משמעותה. הימין המתנחלי בכנסת ובעיתונות הכתובה לא מסתיר את זה שהחוקים הללו נועדו להחליש את השמאל ואת דעות השמאל בציבוריות הישראלית. הם מציינים זאת בגלוי כמטרתם של החוקים. הם גם לא מבינים מדוע אנחנו חושבים שזה אנטי דמוקרטי: בכל מדינה בעולם הדמוקרטי שלטון מנסה לבסס את שלטונו על חשבון האופוזיציה ולהגדיל את הסיכוי שימשיך להיבחר בעתיד. ככה לימדו אותם שפועלת דמוקרטיה. הימין נבחר לשלוט ועליו לשלוט, הם אומרים. הם לא מבינים את ההבדל שבין העצמת הרוב לבין דיכוי המיעוט. הבדל משמעותי שמפריד בין שלטון דמוקרטי לדיקטטורי.

הטיעון של הימין (ויסלחו לי דן מרידור, רובי ריבלין ובני בגין, אבל הם כבר מזמן לא מיצגים את הימין באופן מעשי) אומר כך: למרות שרוב הציבור ימני בדעותיו ובוחר ברוב מוחץ במפלגות הימין (הכוללות את המפלגות הדתיות, החרדיות, הליברמניות, הליכוד כמובן  ובמידה רבה מפלגת פורשי הליכוד קדימה) בבחירות – הימין לא מצליח לשלוט באמת ולאכוף את דעת הרוב במדינה בגלל שהשמאל לא מאפשר לו לעשות את זה דרך גופים חוץ פרלמנטרים: בית המשפט, התקשורת ועמותות בתמיכת ממשלות זרות. שורת החוקים האחרונה נועדה רק לאזן את המצב ולאפשר לימין לשלוט כאשר הוא בשלטון. זאת על ידי החלשת אותם מנגנונים חוץ פרלמנטרים שהשמאל שולט בהם ביד רמה לכאורה. על כן תוקפים חזיתית את בית המשפט ומבקשים להחליש את כוחו, מנסים לרסן את התקשורת, ופועלים נגד קיומן של תנועות שמאל. אלא שפרשנות זו של המציאות נובעת מעצלות, מבורות ומפרנואידיות שמאפיינת תיאוריות קונספירציה מהסוג הנחות ביותר.

* נתחיל מבית המשפט: תפקידו של בית המשפט במדינה דמוקרטית, ובמיוחד בית משפט חוקתי דוגמת בג"ץ, היא לתת סעד משפטי לאזרחים שנפגעו מהפרות חוק וניצול לרעה של הכוח השלטוני. בית המשפט מגן רק על המיעוט? הלו זה בדיוק תפקידו. בית המשפט במדינה דמוקרטית צריך להגן על מיעוטים, מקריים או קבועים, מפני עריצות הרוב. אם השלטון מחליט לעשות משהו, והדבר אומנם מנוגד לחוק אך מכיוון שהשלטון זוכה לרוב בפרלמנט אין מי שיתנגד לו, מי יגן על האזרח הנפגע אם לא בית המשפט? האם כל פקיד מדינה, שמחליט החלטות על בסיס יום יומי שעה שעה, חשוב וצודק יותר משופט בית משפט עליון? מישהו בסופו של דבר צריך להכריע ולפרש את החוק. הטענה כאילו רק השמאל משתמש בבית המשפט פשוט לא נכונה עובדתית. לבית המשפט העליון מגיעות מאות עתירות בשנה, רק מקצתן פוליטיות (במובן המדיני של המילה) ומתוכן חלק מוגש גם על ידי תנועות ימין שמצאו את עצמן במיעוט בסוגיה מסוימת והרגישו שנפגעו שלא בצדק.  יש יותר עתירות של שמאל מאשר ימין? כמובן, זה בגלל שהימין שולט! שולט כבר שנים. אם השמאל היה שולט לא היה לו צורך בהגשת עתירות. מי שעותר הוא תמיד הצד הנפגע, תמיד המיעוט. ואולי בית המשפט הוא זה ששולט, כמו שאומרת תיאוריה משפטית שזוכה לשגשוג תחת שלטון הימין. גם תפיסה זו לא מעוגנת במציאות. הלו כמות הנושאים והמקרים שלא מגיעים לפתחו של בית המשפט גדולה לאין שיעור וללא שום השוואה לכמות המקרים שכן מגיעים. מבין אלה שכבר מגיעים רק במיעוט קטן נעתר בית המשפט לעותרים ומבטל החלטה שלטונית. כאשר בית המשפט עושה זאת הוא מנמק את החלטתו בהסתמך על חוקי הכנסת הקיימים ופורש את טיעוניו על פני עשרות, ולרוב מאות, עמודים של נימוקים. אם כן איפה העוול הגדול כלפי הימין? בית משפט הוא רשות חשובה שנועדה לאזן את הרשות המבצעת במדינה דמוקרטית. כוח מוחלט משחית בצורה מוחלטת ועל כן חשוב לאזן את השולט. ללא איזונים השלטון, גם אם נבחר על ידי מרבית העם, הופך לדיקטטורה.

 * התקשורת: הטענה שהתקשורת שמאלנית או שהיא מתנכרת ספציפית לאנשי ימין גם היא אבסורדית. אני אפילו לא הולך להיכנס לנושא של את מי התקשורת הישראלית באמת משרתת. גם לא אביא דוגמאות של כתבים מסוימים בכלי התקשורת המרכזיים שמסיימים כל כתבה בקריאה למלחמה בעזה. אלא שוב אמשיך באותו היגיון: התקשורת תוקפת את הימין ואת ראש הממשלה? כמובן, כי הימין וראש הממשלה נמצאים בשלטון. הם השולטים ועל כן הם זוכים ליותר ביקורת מצד התקשורת. תקשורת אחראית ואיכותית, כזו שאני בכלל לא בטוח שקיימת בארץ בשיעור גבוה, היא תקשורת ששוב ושוב מאתגרת את השלטון ומבקרת אותו. התקשורת אמורה להיות אופוזיציונרית לשלטון. התקשורת אמורה לתת ביטוי מיוחד למיעוט ולאופוזיציה על מנת שאלה יקבלו הזדמנות הוגנת לשכנע ולזכות בעתיד בשלטון. מה חשבתם שאומר הביטוי "כלב השמירה של הדמוקרטיה"? שמירה מפני מי אם לא מעריצות הרוב.

* הטענה האחרונה נוגעת לעמותות השמאל הנהנות מתמיכה של ממשלות זרות. כאן הימין כבר מאבד לחלוטין את דעתו ושוקע בהזיות פרנואידיות. באמת? מהתנועות האלה אתם מפחדים? מדובר בתנועות שמייצגות את המיעוטים הנרדפים ביותר בישראל ובשטחים. מיעוטים שלא היה להם כל חלק בשלטון גם כאשר ממשלות "שמאל" הנהיגו את המדינה. העמותות הללו לא עושות כלום זולת נסיון לחשוף מה, שהן לפחות, רואות כאמת. אמת שהימין לא רוצה לשמוע או לראות. כאן אי אפשר כבר להסתתר מאחורי טענות מוזרות לשליטה. כאן התקיפה היא בפירוש על חופש הביטוי. הימין המתנחלי אומר חזיתית שהוא לא רוצה שתנועות השמאל יפיצו את דבריהם שמציקים לימין במימוש תוכניותיו.  אבל זכות בסיסית ביותר בדמוקרטיה תקנית היא למיעוט לפחות להציק קצת לרוב. לא לשלוט, כמעט ולא להשפיע, רק קצת להציק.