הגולם קם על יוצרו: הפופוליזם הגאוני של טראמפ

כפי הנראה, כל הפרשנים והמומחים, ואני בתוכם, טעינו בכל הערכות המוקדמות ודונאלד טראמפ מסתמן כמנצח העתידי של הפריימריז הרפובליקאים. זה לא שאי אפשר תאורטית לעצור אותו, זה פשוט הולך ונראה פחות ופחות סביר. מארקו רוביו שעליו שמה המפלגה את כל יהבה אכזב. הוא פשוט לא מועמד חזק מספיק שלא הצליח להתמודד עם האתגר שהציב מולו טראמפ. בסופו של דבר צריך לנצח, ובלי נצחונות אי אפשר לזכות במועמדות המפלגה, גם אם כל הממסד המפלגתי תומך בך.

מול (כנראה) טראמפ תעמוד (כמעט בודאות) הילרי קלינטון; המועמדת האישה הראשונה לנשיאות ארה"ב. גם הילרי לא מועמדת חזקה, אחוזי האהדה שלה בציבור לא גבוהים. גם את הדמוקרטים היא לא מצליחה להלהיב. היא מבוגרת גם בגיל וגם באג'נדה שהיא משדרת. יש בה משהו מיושן, שנות התשעימי כזה. אחרי נשיא צעיר ושחור, אישה מבוגרת שנמצאת בפוליטיקה כבר שניים וחצי עשורים זה פשוט לא מעניין. לקלינטון לא יהיה קל. אבל מול טראמפ יהיה לה הכי קל מבין כל האופציות האחרות. הדמוקרטים צריכים לשמוח.

תגידו מה שתגידו על טראמפ: הוא חולה אגו, נרקסיסט בצורה קיצונית, שקרן פתולוגי, חסר מוסר, ופרובוקטור דמאגוגי – הכל נכון. אבל מטומטם הוא לא. טראמפ גם לא שמרן – ע"פ העמדות שהביע בעבר לפני שהיה מועמד הוא סוג של ליברל אופורטוניסט בעמדותיו החברתיות. לטראמפ לא תהיה בעיה לשבור חזק למרכז, אם לא לשמאל הליברלי, יום אחרי הפריימריז אם הוא יחשוב שיהיה לו קל יותר לנצח כך את הילרי קלינטון. זאת אחת מהסיבות שגם הממסד הקיצוניים במפלגה הרפובליקאית מפחדים ממנו. טראמפ לוקח את כל תשתית הפחד והשנאה שייצרה המפלגה הרפובליקאית בשנים האחרונות, ומנתב אותם לתמיכה ברעיונות לאו דוקט רפובליקאים. אם תרצו, הוא משתמש בנשק של הרפובליקאים נגד עצמם, ועוד מבפנים.

וזו הגאונות של טראמפ. טראמפ הצליח להבין ולהפריד בין שורש הגרעין הפופליסטי שטופח על יד הרפובליקאים בעשור האחרון, לבין התפיסות הרפובליקאיות השמרניות שנלוו אליו; בין גרעין השייכות המפלגתית לבין הפריימינג (המסגור).

אפקט הפריימינג, שהחוקרים טברסקי וכהנמן קיבלו על הגדרתו בין השאר פרס נובל, מצא שאנשים ייטו לייחס לעצמם עמדות בנושאים מורכבים על סמך המסגור שבתוכו עמדות אלו מוצגות. במחקרים רבים נמצא שכאשר מציגים פתרון זהה כלשהו לבעיה לאנשים שונים ולחלקם אומרים שהפתרון הוא "דמוקרטי" ולאחרים אומרים "רפובליקאי", אנשים שמזדהים עם המפלגה הדמוקרטית ייטו במספרים גדולים לתמוך בפתרון הדמוקרטי ולהיפך. זאת גם כאשר אין שום קשר אידאולוגי או מהותי כלשהו בין עמדת המפלגה האמיתית לבין הפתרון או הבעיה שעל הפרק. אנשי מסיבת התה, אותה תנועה אולטרה שמרנית ופופוליסטית שחטפה את המפלגה הרפובליקאית בעשור האחרון, חשבו שהם שולטים באג'נדה המפלגתית: כל מועמד רפובליקאי חוייב להצהיר אמונים לערכים קיצוניים של אהבת הנשק, הדת הנוצרית, התנגדות לזכויות חד מיניים, התנגדות מוחלטת להפלות, ושנאת זרים. ואכן כולם יישרו קו עם ערכים אלו. גם המתונים ביותר מבין הרפובליקאים אולצו בשנים האחרונות להתחייב לערכים שלא בהכרח האמינו בהם בשביל לזכות בקולות. מועמדים מתונים יותר פשוט נעלמו או הפסידו הפסדים מביכים לנציגים קיקיוניים של מסיבת התה.

ואז בא דונלד טראמפ שלא שייך למסיבת התה. למעשה אנשי מסיבת התה מתנגדים לו ופוחדים ממנו. טד קרוז הוא הנציג של מסיבת התה וגם מארקו רוביו משויך אליהם הרבה יותר מטראמפ. טראמפ נתפס בעיניהם כליברל. נשוי בפעם השלישית, שערכים דתיים הם ממנו והלאה, ניו יורקי, תמך בעבר בהפלות ובנישואים גאים. טראמפ לא מייצג "שמרנות". אבל אותם אנשים שהצביעו בעבר לאנשי מסיבת התה מצביעים עכשיו לטראמפ בהמוניהם – מה קורה פה? אמריקה השתנתה, בין השאר בזכות התרבות הפופולרית, היא הרבה יותר סובלנית לערכים ליברליים ממה שחושבים. מה שהביא אנשים להצביע לאנשי מסיבת התה זה לא ההתנגדות להפלות ולהומואים – זה היה רק פריימינג – מה שהביא אותם להצביע זה רגשות פחד ושנאה. קסנופוביה במובן הכי עמוק ורחב. טראמפ הבין שאם הוא ישלוט בפחד, הוא ישלוט גם בכל הבוחרים שמונעים על ידי הפחד, ולא משנה מה יהיו עמדותיו בנושאים אחרים או מה הוא יגיד ויעשה בפועל. ואכן טראמפ לקח רק מסר אחד מכל המסרים השמרניים ורץ עליו, פמפם אותו, הקצין בכוונה, והפך אותו לשלו: הפחד מזרים. המקסיקאים, הסינים, האירופאים, הערבים, המוסלמים; כל מי שהוא לא אמריקאי. ועל גלי הפחד הוא חטף למפלגה הרפובליקאית ההמומה את כל המצביעים.

מצבו של טראמפ אולי טוב, אבל מצבה של המפלגה הרפובליקאית רע מאוד. טראמפ מתנהג כמועמד עצמאי ויש לשער שלקראת נובמבר מגמה זו רק תתחזק. צריך להבין שבנובמבר לא מצביעים רק על הנשיאות, מצביעים גם על שליש מהסנאט, כל בית הנבחרים, ועוד משרות מושלים, תובעים וחברי מועצות – אם המפלגה הרפובליקאית לא תהיה מאוחדת ולא תהנה מ"קצה המעיל" של המועמד שלה לנשיאות בקלפי – המשמעות יכולה להיות הרסנית. המפלגה הרפובליקאית יכולה להפסיד הרבה יותר מהנשיאות. השמחה לאיד היא שהם לגמרי הביאו את זה על עצמם. טראמפ הוא הקרמה של הרפובליקאים על הדה-לגיטימציה שעשו לאובמה.

עדכון פריימריז בארה"ב – התחזית לא השתנתה

אז מה קורה בפריימריז בארה"ב? בטח שמעתם הרבה דברים בימים האחרונים וכבר פנו אלי קוראים קבועים של הבלוג (תודה לכם!) בשאלה דואגת מה דעתי. כל הפרשנים שמיהרו להגיד שטראמפ בלתי מנוצח ממהרים עכשיו לנתח את ההפסד שלו ולהגיד כמה הוא נפגע. מנגד מסתכלים על התיקו במפלגה הדמוקרטית כנצחון גדול של סנדרס על קלינטון. שני הדברים לא מדוייקים:

מדינת איווה לא כזו חשובה. כל חשיבותה נובעת מזה שהיא ראשונה והיא הראשונה לחדד את המירוץ – אבל השפעתה בפועל על המירוץ שולית. בודאי שמבחינה אלקטוראלית (כמות הצירים שהיא מקנה למועמדים הזוכים לקראת נצחון בכלל הפריימריז) היא זניחה לחלוטין. איווה עצמה לא חשובה, אבל היא כן מגלה לנו הרבה דברים על המירוץ. מגלה ולא יוצרת. מגלה בגלל שהיא הראשונה שבה מתבצעת הצבעה בפועל ואפשר לבדוק את כוחם האמיתי של המועמדים מול הסקרים של עצמם.  ומה גילתה לנו איווה?

טראמפ קיבל כ10-15% פחות מכמה שחזו לו הסקרים של איווה ימים ספורים לפני הבחירות. מארקו רוביו שהגיע למקום השלישי קיבל כ5-10% יותר מכמה שחזו לו הסקרים. המשמעות היא שבפועל טראמפ הרבה הרבה יותר חלש בניהול בחירות בפועל מכמה שחוזים לו סקרים. ומארקו רוביו לעומתו הרבה יותר חזק. זו דינמיקה שאמורה להתבהר עוד יותר בשתי מערכות הבחירות הבאות בניו האמפשיר ודרום קרולינה. גם אם טראמפ ינצח בהם, ורוביו יגיע שני או שלישי, ההיפרשים ילמדו אותנו הרבה. אם טראמפ באמת חלש כפי שחזאים רציניים יותר חושבים, אזי שהוא יגיע לבחירות החשובות במדינות הגדולות והיקרות הוא צפוי להתרסק אל מול הציפיות. מולו רוביו, שיתחיל לקבל את תמיכת הממסד המלאה, יכול לזנק ובסופו של דבר בעוד חודשיים שלושה יסתבר שהיה לנו כאן נצחון קל וצפוי של מועמד הממסד השמרני המקובל ביותר – מארקו רוביו.

ובנתיים בצד הדמוקרטי – בשורות מאוד טובות להילרי קלינטון. ע"פ כל הסקרים המצב באיווה היה מאוד צמוד, בניו האמפשיר סנדרס מוביל ובכל יתר המדינות שצפויות להצביע הילרי מובילה בגדול. סנדרס היה צריך לנצח את הבחירות באיווה, או לפחות היה צריך שהילארי תשיג תוצאה טובה פחות מהסקרים שלה. בפועל זה לא קרה. אם כבר הילארי קיבלה אחוז קולות מעט יותר גבוה מהצפי בסקרים האחרונים שלה, וסאנדרס טיפה פחות. אלו בשורות טובות מאוד למי כרגע מובילה את הסקרים בכל המדינות החשובות ואם לא תהינה הפתעות נוספות בתחום שערוריית המיילים צפויה לנצח די בקלות את המירוץ.

אז בעצם אני נשאר בדיוק עם התחזית שנתתי כאן בבלוג לפני חודשיים: זה אולי יהיה ארוך, אבל בסוף אלו יהיו הילארי קלינטון נגד מארקו רוביו. סאנדרס אולי יהיה סגן של קלינטון בשביל למשוך צעירים (מצחיק שסנטור בן 72 הפך למגנט פוליטי של צעירים) ורוביו שנחשב שמרן מאוד במדינות מתונות בטח יבקש את כריס כריסטי מניו ג'רסי בתור סגן, או אם זה יסרב אז לפחות קארלי פיורינה בשביל לתת קונטרה לקול הנשי שילך לקלינטון.

וטראמפ? בעוד שנה, שנתיים, לדעתי נזכור אותו רק כעוד הערת שוליים במערכות הבחירות. איפשהו באמצע בין הרמן קיין לשרה פיילין.

אובמה הרפורמטור

בתגובה לידיעה על מפגש אובמה-קסטרו כתבתי בפייסבוק שאובמה יזכר בהיסטוריה, לצד לינדון ג'ונסון ופרנקלין רזוולט, כאחד הנשיאים הפעלתניים והמשפיעים ביותר לטובה על החברה האמריקאית. הדברים דורשים הסבר, במיוחד לקוראי העיתונות הישראלית שעדיין ממשיכה את השקר של "אובמה הנשיא הכושל". כדאי להתחיל מהסוף דוקא:  שנה וחצי לפני סוף כהונתו מצבה הכלכלי של ארה"ב טוב, מספר ההרוגים האמריקאים בקרבות ופיגועים הוא הנמוך זה שנים, מעמדה הבינלאומי של מעצמת העל בעולם איתן, והנשיא בתקופת "הברווז הצולע" מביא שתי רפורמות דיפלומטיות מהפכניות מול איראן וקובה.

פתיחת היחסים עם קובה, לראשונה מאז שנות החמישים, היא החלטה אמיצה ומתבקשת . קובה לא מהווה איום בטחוני על ארה"ב זה שנים ובטח שלא איום כלכלי. מאז סוף המלחמה הקרה הסיבה הרשמית היחידה לאמברגו האמריקאי הנמשך על קובה הוא "מצב זכויות האדם במדינה". מיותר לציין שארה"ב מקיימת קשרים דיפולטיים וכלכליים מלאים עם מדינות רבות שבהן מצב זכויות האדם גרוע בהרבה מזה של קובה. האמברגו היה לא אפקטיבי לאורך כל השנים (עובדה, פידל עדיין חיי והשלטון עבר בצורה חלקה לאח שלו), ולא אפקטיבי במיוחד עכשיו. אם כבר, חוקרים לטינים רבים טוענים שהאמברגו הוא מה שמונע מקובה לעבור מהפכה חברתית וכלכלית עמוקה יותר ומקבע את השלטון הקומוניסטי במקום. הסיבה האמיתית לאמברגו האמריקאי הארוך ביותר בכל הזמנים היא מניעת הגירה קובנית לארה"ב. מדיניות שלא מונעת הגירה לחלוטין כמובן, אבל מערימה קשיים על פליטים קובנים שרוצים לשמור על קשר עם בני משפחותיהם שנשארו מאחור. פתיחת היחסים עם קובה שמתבצעת עכשיו היא עוד צעד לקראת רפורמת ההגירה של אובמה וחיזוק הקשרים עם הקהילה הלטינית בארה"ב. חיזוק קשרים שצפוי עוד לעזור רבות ובצדק למפלגה הדמוקרטית במערכות הבחירות העתידיות.

* עוד בבחירות הראשונות בהן נבחר ב2008 יצר אובמה את "קואליציית המיעוטים" החדשה ישנה שמהווה את אמריקה האחרת, המגוונת והליברלית, שעומדת מול קואליציית  "השמרנים החדשים" של רייגן ומסיבת התה של האחים קוק ושלדון  אדלסון. קואליציית המיעוטים של אובמה כוללת כמובן את השחורים, את הנשים (שיעור ההצבעה הנשי לאובמה היה גבוה בכ10 נקודות משיעור ההצבעה לרומני ב2012), את הצעירים, יושבי הערים הגדולות, ומעמד הפועלים שנפגע במשבר הכלכלי הגדול. ב-2012 ועוד יותר עכשיו נוספו אליו גם ההיספנים האמרקיאים.

ארה"ב עברה שינויים חברתיים עמוקים בשמונה השנים האחרונות, גם לא פחות כתוצאה מאותו משבר כלכלי של 2008 שהתחיל ערב כניסתו של אובמה לתפקיד בשלהי כהונת בוש. אפרופו משבר כלכלי ב-2008, צריך לזכור שאובמה הוא זה שקיבל את הכלכלה מרוסקת ובתקופתו בזמן מהיר יחסית יצאה ארה"ב מהמשבר מחוזקת מתמיד. בשנה הראשונה לכהונתו העביר אובמה את הרפורמה הכלכלית החשובה זה עשורים בארה"ב שאפשרה לכל אדם להנות מביטוח בריאות בסיסי – כנהוג בכל מדינה מערבית מתוקנת אחרת. מבחינת הרפובליקאים מדובר היה בדגל אדום מוחלט, אבל היום רפורמת הבריאות היא כבר עובדה מוגמרת ונשיא רפובליקאי שינסה לבטל אותה יתאבד פוליטית. בתקופתו, ולאור תמיכתו הבלתי מסוייגת, חלה ההתקדמות המשפטית והחברתית הגדולה ביותר במתן שיוויון זכויות מלא לזוגות הומוסקסואלים – אולי המפהפכה החברתית הגדולה ביותר מאז מהפכת זכויות האזרח והמהפכה הפמיניסטית בשנות השישים. ועוד.

* ביחסי חוץ, עוד זירה שבה מואשם אובמה בכשלון על ידי העיתון הישראלי הנפוץ, אובמה הוא הצלחה מזהירה אחרי שמונה שנים קטסטרופליות של שלטון בוש. דוקטרינת אובמה של התערבות מוגבלת לצד מדיניות של גזרים וחתירה להסכמים הביאה לארה"ב בטחון יחסי, ושיקמה את מעמדה המרוסק. אובמה הגיע לעמדה כזו שהוא מסוגל להביא למשטר סנקציות על לא אחרת מאשר רוסיה של פוטין, רוסיה שבשלהי כהונת בוש יצאה למבצע צבאי בגיאורגיה בזמן אולימפיאדה, ונמצאת היום בבידוד בינלאומי ומשבר מוניטרי. את אל-קעידה חיסל אובמה, ודעאש למרות כל הPR מהווה יותר איום על מדינות ערב (שמשתפות פעולה מצידן עם המערב) מאשר ישירות על ארה"ב. שיפור משמועתי לעומת המצב הקודם בראייה אמריקאית.

* אתמול הכריזה רשמית הילארי רודהאם קלינטון על התמודדותה לנשיאות ארה"ב. קלינטון קיבלה מידית את תמיכתו של אובמה וצפויה לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית ללא תחרות ממשית. בעוד שנה וחצי היא תתמודד מול מועמד רפובליקאי שמרן (ההימור הבטוח שלי כרגע הוא ג'ף בוש כמועמד עם מארק רוביו כמועמד לסגן נשיא), ואם לא יהיו תקלות מיוחדות היא גם תנצח. הרפובליקאים ינסו לתקוף שוב ושוב על בנגזי, אבל את האמריקאי המצביע הפשוט, לכל אחד מאנשי הקבוצה של קואליציית המיעוטים של אובמה, בנגזי ממש לא מעניינת. כמו שאמר בעלה Its the Economy Stupid. ואתם יודעים מה, גם יחסי החוץ לא רעים. הקלינטונים בדרך לבית הלבן, ואובמה בדרך לדברי התהילה של ההיסטוריה האמריקאית.    

אקוניס צדק, בדיוק כמו מקרתי…

מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון תקפה בסוף השבוע את החקיקה האנטי דמוקרטית בישראל ואמרה שהיא מזכירה לה יותר מדינות חשוכות כמו איראן מאשר ישראל. במיוחד היא הזכירה בדאגה את הצעת החוק של חבר הכנסת אופיר אקוניס לאסור על עמותות "פוליטיות" לקבל כסף ממשלות זרות. אופיר אקוניס נעלב נורא, הוא אנטי דמוקרט? מה פתאום, הוא מגן הדמוקרטיה. אקוניס נזעק לאולפני הטלויזיה והרדיו לתקוף את קלינטון. הוא הסביר שהחוק שלו בכלל מבוסס על חוק אמריקאי דרקוני בהרבה (דרקוני כלשונו), חוק הסוכן הזר מ1938 (אקוניס אמר 1933 אבל הבלבול ברור), ועל כן מוטב שקלינטון תשמור את הביקורת שלה לעצמה. חוק הסוכן הזר מ1938 נועד לסתום חור משפטי כחלק מהמלחמה בסוכנים ומרגלים גרמנים ערב מלחמת העולם השניה. החוק אומר שכל סוכן זר, כלומר מי שפועל מטעם ממשלה זרה בארה"ב, חייב לדווח על כך באופן רשמי למשרד המשפטים האמריקאי. אף אחד לא חשב כמובן שהמרגלים יסגירו את עצמם בעקבות החוק לרשויות, המטרה הייתה פשוט שכשאר ייתפס מרגל או פעילות של ארגון חתרני במימון נאצי, אפשר יהיה להאשים אותם בקלות בכך שלא דיווחו לרשויות על העסקתם על ידי האויב. החוק נשאר בתוקפו גם אחרי מלחמת העולם. כל שהחוק דורש מארגונים ועמותות הוא לדווח למחלקה המשפטית הפדראלית על כך שמקבלים מימון ממדינות זרות. החוק לא אוסר על קבלת מימון כזה. עמותות וארגונים רבים שמקבלים כסף ממדינות אחרות (כולל מישראל!) פועלים בארה"ב באופן רשמי וגלוי ועוסקים בשתדלנות בוושינגטון וניו יורק. מה הקשר בין החוק הזה לבין החוק של אקוניס? אם אקוניס היה מנסה לחוקק את חוק הסוכן הזר בישראל הוא היה מגלה שאין שום בעיה שכן כל העמותות, גם תחת החוק הקיים, חייבות בדיווח מלא לרשם העמותות על כל התרומות הרשמיות שהן מקבלות.  עמותות "השמאל" פועלות בשקיפות מלאה ואפשר למצוא בקלות את רשימת התורמים של כל אחת מהן באינטרנט.

* באחד מהראיונות שלו, ברגע תקשורתי נדיר – של זחיחות דעת (ואולי טיפשות דעת), חשף אקוניס את דעותיו האמיתיות בתוכנית לונדון וקירשנבאום (לונדון לא היה באותו יום, החליף אותו נדב פרי). מוטי קירשנבאום ציין בפני אקוניס שבארה"ב היו גם תקופות חשוכות בהיסטוריה וכולנו זוכרים את ג'וזף מקרתי והמקרתיזם בשנות ה-50. אקוניס קטע את הדברים וזרק "דרך אגב, ההיסטוריה הוכיחה שהוא [מקרתי] צדק בכל מילה!". אחרי שמוטי קירשנבאום ונדב פרי התחילו ללעוג לו בפרצוף על האמירה האומללה ניסה לסייג ואמר שההיסטוריה הוכיחה שאכן היו סוכנים סובייטים בארה"ב כפי שמקרתי אמר. כמובן שהאמת רחוקה גם בהגרסא המרוככת. מקרתי הזמין וניהל מאות משפטים ושימועים לכל מי שנחשד בעקבות הלשנות כקומוניסט. רבים מהמואשמים היו יהודים שלקחו חלק נכבד מהאליטה האינטלקטואלית הליברלית באוניברסיטאות ותעשיית הבידור. למעשה זו הייתה תקופת האנטישמיות הגדולה ביותר בתולדות ארה"ב.  מכל המשפטים הפומביים והמשפילים שניהל מקרתי אפילו לא אחד נגמר בהרשעה.

אקוניס לא זרק את המשפט הזה סתם. הוא לא הפך פתאום למומחה בהיסטוריה אמריקאית. אקוניס היה חייב לשמוע את המשפט הזה איפשהו. האפשרות הסבירה ביותר היא שהוא שמע אותו מחברם החדש של הזויי הליכוד, ההיפר-שמרן הקיקיוני גלן בק שהוזמן על ידי דני דנון לביקור רישמי וחגיגי בכנסת ישראל בחודש יולי האחרון. בק, אוונגליסט קיצוני ביותר ומגיש לשעבר בערוץ פוקס ניוז, אמר בשנת 2010 בתוכניתו את המשפט "McCarthy was absolutely right", בהקשר של איזה ספר שתיאר כמה סוכנים זרים סובייטים בודדים שפעלו בארה"ב. נשמע מוכר?

אבל, ההשוואה שעשה שלא בטובתו אקוניס ראויה ביותר. אכן המצב בישראל היום מזכיר יותר מכל את תקופת המרקתיזם (בניגוד להשוואות לגרמניה 1933 שנתפסת כלא ראויה בישראל). מדינה דמוקרטית חזקה, אז ארה"ב, שנכנסת לתקופה חשוכה ומוזרה בהובלת מחוקקים פרועים וחסרי אחריות שמלבים שנאה ופחד מתוך מקרה חמור של פרנויה קולקטיבית.

* הבדיחה שאמר אתמול הרמטכ"ל בני גנץ על כך שהנשים בחטיבה נמצאות בתרגיל בשביל לשיר, הייתה יכולה להיות מצחיקה. המטרה שלה, אפשר לנחש, הייתה להתייחס בבדיחות הדעת לסוגיית שירת הנשים בצבא שמעסיקה את הרמטכ"ל מבחינה תקשורתית בחודשים האחרונים. הבעיה לא הייתה בבדיחה כי אם בדרך שבה היא נמשכה. השאלה הראשונה של שר הבטחון הייתה לא במקום: הוא שאל ספציפית מה עושות בתרגיל כל הבנות בבחינת "הן לא מיותרות? מפתיע". תגובת הרמטכ"ל הייתה יכולה להיות ראויה ואפילו חריפה אם היה מוסיף מיד אחרי ההתבדחות גם הסבר רציני למה עשו שם הנשים בתרגיל. הסבר שיעמיד במקום את שר הבטחון ויראה לו שגם לנשים יש תפקיד בצה"ל בדיוק כמו כל חייל אחר ואין סיבה לבדל אותן בשאלה מתנשאת. במקום זה הוא המשיך את הבדיחה עוד קצת, חזר עליה פעמיים, והסתחבק עם אהוד ברק שהוסיף מצידו "יש פה דנה מהדוברות של השר, היא יכולה לשיר והיא לא לובשת מדים". צחוקים. אחר כך ניסו לטייח את האירוע ולהורות לכלי התקשורת לא לשדר את זה. אגב זה היה נסיון של הרמטכ"ל, נדמה שלאהוד ברק זה לא היה אכפת, ממנו והלאה. אבל הגרוע מכל הייתה התגובה ששוחררה לעיתונות על ידי לשכת שר הבטחון. "הדברים נאמרו בבדיחות הדעת ויש לקחת אותם בפרופורציות". שזה בערך כמו להגיד "יאלה מה קפצתן כמו פמיניסטיות מדכאות, כולה קצת התבדחנו על חשבון חיילות בצה"ל, יאלה תמשיכו הלאה, פרופורציות".