הערות על שחיתות, טמטום ודמוקרטיה

אירועים לא נעימים חווינו בשבועיים האחרונים מצד חברי כנסת ישראל כמו אורן חזן (שיימינג לחברת כנסת נכה), קרין אלהרר (שענתה בבריונות 'זבל תמות' לאותו חזן), ומעל הכל יינון מגל שפרש מהכנסת אחרי האשמות בהטרדות מיניות לכאורה כנגד לפחות שתי נשים. אירועים מבישים לא פחות מתרחשים בועדת הכלכלה של הכנסת בה חברי כנסת מהקואליציה שלא עסקו בנושא הגז ולא מבינים בו דבר מדקלמים דפי מסרים כלשונם שהועברו אליהם מחברות הגז ומלשכת דובר רה"מ לענייני אנרגיה (שר) יובל שטייניץ. אירועים אלה ואחרים הביאו פובליציסטים, פרשנים וסתם אנשים ברחוב להתלונן שוב על רמת חברי הכנסת ואחדים אף קראו לערוך שימוע לנבחרי הציבור. אכן המצב לא נעים, אבל היחס השלילי הכולל לכל חברי הכנסת ולשיטה הפרלמנטרית הייצוגית כולה אינם במקום. לא מדובר בכנסת הרעה ביותר שידענו ולא ניתן בשום שיטה למנוע באופן הרמטי פרשיות שחיתות, עליבות וסתם טמטום של נבחרים. למזלנו השיטה הדמוקרטית מאפשרת לנו לא לבחור בפעם הבאה שוב באותם אנשים שסרחו.

יינון מגל הוא דוקא דוגמא טובה – הוצנח, נבחר, נחשף ציבורית (ברשתות חברתיות) והתפטר מהכנסת בתוך פחות משנה. בנט, מי שהצניח את מגל לפוליטיקה, נפגע פוליטית וציבורית מכך. מגל היה הדובר החילוני של בנט. איש התקשורת התל אביבי שנשלח לחזית להגן על הבוס ועל מפלגת הבית היהודי שבין בצלאל סמוטריץ לאורי אריאל נראית לפעמים הזויה לחלוטין. אבדתו התקשורתית משאירה את בנט עם שולי מועלם והכובע. העובדה שמגל עוד היה מינוי אישי של בנט תפגע בו גם בתוך המפלגה. ככה זה עם פרזנטורים, שהם טובים הם משרתים את המותג, אבל שהם סורחים המותג כולו נפגע. אם תרצו יש לנו כאן נצחון דמוקרטי והוכחה שהשיטה עובדת, לא שהיא דפוקה.

פריימריז הן אחת מהאופציות להעביר מועמדים לבחירות בדיקה מקדימה ציבורית לפני הבחירה. ועל אף שאני תומך בשיטות פריימריז (מסיבות אחרות של העדפת כוח מבוזר ולא מרוכז בידי מנהיג מפלגה) יש להודות ביושר ששיטות אלה לא בהכרח מקדמות שקיפות ודוחות שחיתות. כפי שיחשוף היום דו"ח מבקר המדינה גם בפריימריז האחרונים במפלגות הגדולות היו מעשי שחיתות ועבירות על חוקי הבחירות. פריימריז עולים הרבה מאוד כסף, ובשביל להגיע להרבה בוחרים יש צורך בפעילים, מודעות, ומה שמכונה קבלני קולות. כל אלה הם פתח מזמין גדול לשחיתות. וגם אם לא מושחתים, פריימריז לא מבטיחים נבחרים ראויים. כמו שהציבור הכללי לא בהכרח מצביע למפלגות נאורות שמשרתות אותו, ככה גם גופים בוחרים במפלגות. אורן חזן יש לזכור נבחר בשיטת פריימריז, וכך גם פואד בן אליעזר שבביוגרפיה שלו התגאה בכך שהוא היה מלך הפוקדים במפלגת העבודה.

בשום מדינה דמוקרטית בעולם לא התפתחה שיטה שתייצר פרלמנט נקי לחלוטין משחיתות או טמטום. גם בארה"ב בה נבחרים כל הפוליטיקאים בבחירות אישיות אחרי (לרוב) שנים של בחירות מקדימות ומסננים ציבוריים, נבחרים בלי עין הרע לא מעט מטומטמים גמורים, מושחתים, סוטים וסתם אנשים מוזרים לפרלמנט. כוח השלטון מושך אנשים כוחניים, ואלה אולי יצליחו להתגבר ולזכות בבחירות. זו מחלה שהאנושות לא יכולה להיפטר ממנה. היתרון של דמוקרטיה הוא בדיוק זה שהיא מעודדת את החשיפה הציבורית של מעשים לא ראויים של נבחרים, ומרגע שנחשפו נותנת לציבור הזדמנות טובה להדיח את אותם סוררים.

הביקורת הציבורית עכשיו על חברי הכנסת הבודדים היא מוצדקת, אך על הכנסת בכלולותה ועל השיטה היא מוגזמנת ומופרכת. בכלל מעט אבסורד שחלק גדול  מהקריאות הללו וזעקות "הלמה הכנסתם אותם לכנסת" מגיעות עכשיו מהתקשורת עצמה. להזכיר, יינון מגל חבר כנסת בסך הכל חצי שנה. לפני זה הוא היה עשורים איש תקשורת, מגיש בכיר בערוץ 10 ובערוץ 1, עורך ראשי של אחד מאתרי האינטרנט החדשותיים המובילים בישראל. שחיתות, פשע, וטמטום קיימים גם בתקשורת וגם במגזר הפרטי – פשוט שם יש פחות מנגנונים ורצון לחשוף ולטפל בה.   

במשטרים אוליגרכים ואוטוריטרים לדוגמא פשוט לא חוקרים, לא מגלים, ממילא לא חושפים, ואין דרך להדיח. ולדימיר פוטין וטאיפ ארדואן מעמידים לדין עיתונאים וגורמי אופוזיציה שמעיזים להעליב (לבקר) את השלטון. הסכנה בביקורת המוגזמת על כל הנבחרים שלנו ועל השיטה שבה אנחנו בוחרים אותם רק בגלל כמה סוררים ומושחתים היא שהביקורת חותרת כנגד הדמוקרטיה עצמה ומעודדת קריאות לא דמוקרטיות לחיזוק המשילות, למנהיג חזק, ולדיקטאטורה של פקידות כמו הצבא או האוצר. בנוסף על דרך אגב ביקורת כזו מעודדת את המגזר הפרטי לעשות מה שהוא רוצה ומחלישה את אלה שקוראים לרגולציה ממשלתית. בדיוק כפי שקורה עכשיו עם מתווה הגז. המגזר הפרטי יש לזכור מתנהל לרוב הרבה יותר כמו דיקטאטורה מאשר דמוקרטיה והוא לא חסין מכל התופעות הפסולות שמעכירות את הכנסת. גם ואולי במיוחד בשעה לא נעימה זו עלינו לחזק את הכנסת ואת נבחרינו. לבקר את מי שצריך לבקר אבל לא לשכוח לתמוך בכל הנבחרים שמראים התנהגות טובה וראויה ושמייצגים את האינטרס שלנו (כפי שכל אחד מאיתנו רואה אותו). באורן חזן ויינון מגל לא נבחר בפעם הבאה, במקומם נקווה לקבל חברים ראויים יותר בכנסת ישראל. תקלות ופרשיות חדשות עוד יתגלו ויחשפו, טוב שכך – זה אומר שהשיטה עובדת.

* ובעניין אחר, הבקר התפרסמו בכל אתרי האינטרנט ובכל ערוצי הטלוויזיה בעולם ידיעות על כך שמרק צוקרברג פרסם בפייסבוק סטאטוס לפיו הוא יתרום 99% מהון מניותיו בפייסבוק לקרן למען ילדי העולם. לא אגזים אם אומר שידיעה זו הגיע הבקר למאות מיליוני אנשים. עד הערב למילארדים. המולטי מילארדר הצעיר המפורסם בעולם יהיה קצת יותר מפורסם והרבה יותר חביב. מהיום והלאה יזכר כמי שתרם את כל הונו (כמעט) לצדקה.

אבל תרשו לי להיות מעט ציני: לא שזה לא מעשה ראוי, בעיקר הוא טוב כי הוא מודה בתפיסה שעל העשירים להחזיר חזרה לחברה שעשתה אותם כאלה. אבל בכל זאת, בואו לא נגזים. ראשית צוקרברג לא מתכוון למכור את מניותיו לציבור ולדלל את אחזקתו (שעומדת על 40%) בפייסבוק. מהלך כזה היה מביא לצניחה דרמטית בשווי המניה של פייסבוק ולסכנת השתלטות עויינת על החברה.  עניין כזה היה ראוי לכותרות ראשיות אף יותר, אבל זה לא המצב. אם כן אולי תהנה הקרן רק מהדיבידנטים של פייסבוק? אבל פייסבוק לא מחלקת דיבידנטים – החברה רק צוברת רווחים בשווי מניות בחברה. אם כן המניות של פייסבוק שוות משהו (הרבה מאוד) רק אם מוכרים אותן, וצוקרברג לא מתכוון למכור אותן. בהבהרה לתקשורת הסבירו שהוא מתכוון לתרום את "שווי המניות" לאורך חייה של בתו שהשבוע נולדה. במילים אחרות צוקרברג בסך הכל הודיע היום שהוא מתכוון לתרום כנראה הרבה כסף במשך שנים. יופי, מצויין באמת. אבל רחוק מאוד מהידיעה הראשית והפוש שקיבלתי בבוקר לטלפון על 99% מהונו.  

הימין לא שולט בעולם

מאמר מעניין של משה ארנס מאתמול בהארץ מנסה להכות את אנשי השמאל וקוראי העיתון במציאות הפשוטה: הימין שולט בישראל בצדק. הוא נבחר לשלטון בצורה דמוקרטית ולגיטימית. הוא שכנע את הציבור בצדקת דרכו (לשיטתם),  ונראה שהוא גם עומד להשאר בשלטון בשנים הקרובות. זה, לפי ארנס, לא מהווה פגיעה בדמוקרטיה כי אם מימושה הלכה למעשה. ארנס גם לא מתרשם מהעדר האופוזיציה לשלטון הימין ומזכיר שנתניהו בסה"כ חמש שנים בשלטון. ארנס צודק, חמש שנים פלוס הם הרבה זמן במושגים ישראלים אבל לא בהשוואה בינלאומית למשטרים אחרים: מרגרט טאצ'ר שלטה בבריטניה במשך כל שנות השמונים והתחלפה גם היא בשלטון שמרני. באותן שנים שלטו הרפובליקאים בארה"ב 12 שנים ברצף. מבחינה זו הדברים של ארנס דוקא צריכים לעודד את השמאל, הימין שולט וישלוט בשנים הקרובות אך לא לנצח – שום דבר לא קרה והדמוקרטיה לא נפגעת. אני לא רוצה להתוכח עם הדברים האלה הפעם, יש בהם הרבה פרופורציה נכונה (אם כי הביקורת על הימין הנוכחי בישראל היא שהוא מנצל את שלטונו המוצדק בשביל להעביר שורה של רפורמות שקטות שפוגעות במרקם הדמוקרטי השביר ממילא בישראל ולא על עצם שלטונו).

אני כן רוצה להתיחס לאמרה של ארנס לפיה שלטון הימין בישראל הוא חלק מגל ימני בעולם. ארנס מביא כדוגמא את אנגלה מרקל בגרמניה, את אחוזי התמיכה הנמוכים של הסוציאליסטים בצרפת, ואת הרוב הרפובליקאי בקונגרס בארה"ב. אני לפחות לא חושב שיש גל כזה ובודאי שהדוגמאות שארנס מביא לא מייצגות מגמה ברורה. אנגלה מרקל היא נציגת הימין המתון בגרמניה ושנות שלטונה מאופיינות בקואליציה מרכזית מאוד ופרגמטית. מול פרנסואה הולנד הסוציאליסט שבאמת לא פופלארי בצרפת, עומד דיויד קמרון השמרני שמאוד לא פופלארי בבריטניה. בבחירות המשמעותיות האחרונות באירופה ניצחה מפלגת השמאל הגדולה בשבדיה.  ובארה"ב בבחירות האמצע הקרובות הדמוקרטים אמנם צפויים להפסיד הן בבית הנבחרים והן בסנאט אבל חשוב לזכור את שיטת הבחירות: בקול הפופלארי הדמוקרטים כנראה ינצחו – כלומר יותר אנשים ברחבי ארה"ב יצביעו למפלגה הדמוקרטית מאשר לרפובליקאית. הקולות הללו רק בגלל השיטה לא יתורגמו לרוב בקונגרס. בנוסף צריך לזכור שמדובר בבחירות אמצע פחות חשובות, עם אחוזי הצבעה נמוכים, ובהן לאורך שנים מפלגת הנשיא תמיד (!) מפסידה מושבים. במירוץ על הבית הלבן בעוד שנתיים על פי כל הסקרים הרפובליקאים יהיו בבעיה קשה.

ובואו לא נשכח לרגע שגם המנהיגים הימנים בעולם הדמוקרטי לא תומכים (וכנראה שגם לא מחבבים אישית) את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו והקואליציה הימינית שלו. אז עוד מוקדם לחגוג על שלטון הימין בעולם. ממשלת ישראל הימנית מאוד של נתניהו דוקא מנותקת מהמגמות בעולם הדמוקרטי המערבי והולכת בכיוונים ההפוכים לקידמה ולמודרנה החדשה. הימין בישראל לא מתעדכן, לא ליברלי יותר, ואם כבר מעמיק מגמות של גזענות גזעית ומגדרית שכבר מזמן לא הולמות את הימין האירופי המתון. נתניהו מדבר על סייבר אבל הכלכלה שלו ושל שר האוצר תקועה בשנות ה-80 והמדיניות המדינית בשנות ה-30.

 

רטוריקה שלטת על ויתורים כואבים

עיתון הארץ הביא במוסף השבת האחרון שלו מאמר מדהים ומרתק של הסוציולוגית אווה אילוז על המאבק המוסרי המתקיים היום בתוך החברה הישראלית והיהודית בכלל על הכיבוש. המאמר ארוך ושווה קריאה עד הסוף ובמרכזו אנלוגיה חשובה (ומעוררת קנאה שלא עשיתי אותה בעצמי) בין הויכוח על הכיבוש היום לויכוח על העבדות בארה"ב במאה ה-19. בתמצות שלא עושה עם המאמר המורכב חסד, טוענת אילוז שהפלסטינים נמצאים היום במצב של עבדות (להבדיל מעבדות) המתקיים בד בבד ובמקביל למציאות המאבק הבטחוני. החברה הישראלית לא משכילה לראות את הסתירה שבין הנאורות, הערכים ההומניים והדמוקרטים שבהם היא רוצה לקחת חלק במשפחת האומות המערביות, לבין המציאות שבה היא שולטת באמצעים של כפייה וכוח באנשים חסרי זכויות ומדירה בני אדם מחיים מינימליים של כבוד בגלל שייכותם למוצא האתני (הדתי?) הלא נכון. בסתירה הזו תומך שיח אידיאולוגי שלט, שיח מתנחלי דומיננטי בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית ברובה,  שמציג את כל המציאות המדינית בישראל דרך משקפיים בטחוניות של סכסוך צבאי במקרה הטוב, ודרך משקפיים גזעניות של עליונות יהודית במקרה הרע (והנפוץ היום  יותר יותר).

אם לצטט קטע קטן מהמאמר (ובאמת כדאי לקרוא את כולו, גם מי שלא מנוי על הארץ דיגיטל מגיע לכם 10 מאמרים בחודש חינם אם אני לא טועה, זה בודאי צריך להיות האחד לקריאה):

"אידיאולוגיה מורכבת מסיפורים ומטאפורות בעלי עוצמה המגדירים כיצד אנו תופסים ומבינים את המציאות. כך, כשישראלים יוצקים את יחסיהם עם הפלסטינים למסגרת צבאית בלבד, תיוג היחסים כ"עימות צבאי" גוזר כמה תוצאות לוגיות, מוסריות ופוליטיות: הפלסטינים הם "חיילים", לא אזרחים; הם אויבים שיש להכניעם, לא אזרחים רגילים; הם מסכנים את הישראלים ואינם חסרי אונים; יש לשעבדם בכוח, במשחק סכום אפס, שבו ניצחון של צד אחד הוא הפסדו של האחר."

אני רוצה להתייחס לנקודה האחרונה הזו ולהוסיף עליה. אחד מהטיעונים הרטוריים שמשמיע הימין הפוליטי המתון בישראל לאורך כל השנים הוא טיעון ה"ויתור". הטיעון הרטורי הזה הפך כל כך שגור ונפוץ עד שהוא השתלט לחלוטין על הקונסנזוס הישראלי, החברתי והתקשורתי. מה שנקרא "כמה מחברי השמאליים הטובים ביותר אומרים אותו בעצמם בלי לשים לב". פוליטיקאים מהשמאל לכאורה מאמצים אותו בעצמם כמס שפתיים ולא מבינים את עוצמות הנזק שהוא עושה לעמדה הפוליטית שלהם. על פי טיעון הויתור, במסגרת הסכם שלום, אם יהיה כזה, ישראל תאלץ לעשות ויתורים כואבים, ויתורים שלא בטוח שהיא מסוגלת לעשות בלי לקרוע את העם. אם תחשבו על זה, מדובר במהלך רטורי גאוני: אם המשחק בינינו לבין הפלסטינים הוא משחק  סכום אפס, הרי שברור מאליו שעל מנת להגיע להסכם בינינו לפלסטינים עלינו לעשות ויתורים, ויתורים כואבים. הטיעון הימני מדלג על צורך ההוכחה של משחק סכום אפס וישר מגדיר את הויתור הכואב, ומתרכז בגודל הכאב – ככה שההוכחה של אופי הקונפליקט הופכת מיותרת. ברגע שהגדרנו את ההסכם בבחינת ויתור הרי שאנחנו בהכרח מתפשרים על משהו בהסכם ועל כן הוא באופן מובנה גרוע יותר מהמצב שבו אין הסכם. למה בכל זאת יהיה הסכם (או לא יהיה) לפי הגישה הזו – בגלל שהעולם לוחץ. על ישראל לפי ההיגיון הזה לתמרן בין העולם העויין לבין הצרכים הביטחוניים המינימליים שלה ולהגיע להסכם שבמסגרתו היא תצטרך לותר הכי פחות בתמורה לשקט יחסי מהעולם שיניח לנו לנפשנו. יתרה מזו, הצגת המצב ככזה ממילא מצמצמת את כל הויכוח לגודל הויתור ולשאלה המתבקשת עד כמה אנחנו מסוגלים לותר ובתמורה למה. אם אנחנו לא מקבלים תמורה הולמת מספיק מהפלסטינים, למה שנותר על כל כך הרבה. ומכיוון שהפלסטינים כל כך חלשים ובקושי שולטים על עצמם (מעניין למה…) אזי ממילא אין להם יכולת להציע לנו תמורה הולמת לויתור הכואב שלנו. ככה הגדרת הויתור עצמה הופכת את הויתור ללא כדאי מראש. במשחק סכום האפס הדמיוני של השיח המתנחלי, כל נתינה שלנו היא נצחון לצד השני, נצחון לאויב. מה הפלא אם כן שחותמי ההסכמים והמותרים הגדולים, מרבין ועד שרון, נחשבים בעיני הימין הקיצוני לבוגדים.

מעטים מידי בשמאל המדיני, בקול חלש מידי, ובנחישות לא קיימת (מה ההפך מנחישות?) מדגישים את התפיסה הנגדית לפיה סיום הכיבוש הוא אינטרס עליון שלנו, לא שלהם. מסירת השטחים לידיים ריבוניות פלסטיניות, הקמת מדינה ריבונית ומתפקדת פלסטינית לצידנו, מדינה עם גבולות ברורים וכוח אכיפת חוק, מדינה לגיטימית ויציבה החברה בקהילה הבינלאומית, הפסקת פעולות השיטור והדיכוי על ידי צבא (הילדים שלנו) הישראלי בשטחים – כל אלה הם לא ויתורים. ההיפך, אלו הישגים שעלינו לשאוף אליהם. סיום הסתירה המוסרית והקונפליקט הערכי שבו אנו נמצאים הוא הצעד ההכרחי החשוב ביותר בדרך לחברה צודקת יותר, אלימה פחות, דתית פחות, מערבית יותר, וליברלית. זה שהפלסטינים במקרה גם ירויחו מכך רק מלמד שמשחק השלום הוא משחק סכום חיובי ולא אפס.

יצחק רבין היה האחרון שאמר כאן שהמלחמה על השלום היא המלחמה היחידה שתענוג להלחם בה. רבין נרצח במלחמה על השלום. מי שהוביל את האופוזיציה לרבין ובמידה רבה היה אחראי על בניית שיח הויתורים בתקופה של הסתה אלימה (רבין בוגד) הוא לא אחר מראש הממשלה הנוכחי שלנו. נתניהו שבימים אלה נמצא בעיצומו של מו"מ כזה או אחר עם הפלסטינים או עם האמריקאים או עם לפיד ובנט (לא ברור). אלא שעבור נתניהו השלום איננו מלחמה שתענוג להלחם בה. זהו מאבק על ויתורים ואופי משיחי של המדינה המבודדת היהודית. דחיית הקץ, הורדת הלחץ הבינלאומי, מסמוס התהליך, משיכת זמן עד שהשלטון בארה"ב יתחלף בשלטון רפובליקאי נוח יותר, שמירה קפדנית על הסטאטוס קוו – כל אלה הם הישגים עליונים בעיניו של נתניהו. הישגים שעבורם הוא מוכן לעשות אפילו ויתורים כואבים אם צריך (כמו הקפאת בניה, אולי פינוי מאחזים). לנתניהו אין אופוזיציה מדינית אמיתית. בוז'י הרצוג ידבר על הזדמנות היסטורית מוחמצת, אבל לא יאתגר באמת את שיח הויתור השולט. האחרון שהיה מוכן להלחם באמת על השלום נרצח, ויורשיו בשמאל אימצו את השיח של הימין בלי לשים לב. כל עוד אנחנו משחקים נגד הפלסטינים ולא בעד עצמנו, אנחנו ממשיכים להתדרדר בתהום המוסרית שבה אנחנו נופלים.