דמוקרטיה: של, על ידי, למען

* הטענה הדמוקרטית עומדת למשפט בימים האחרונים נוכח המפנה שחל במשטרים החדשים שיצאו מהאביב הערבי. כולנו גדלנו בסביבה מערבית תומכת דמוקרטיה שלימדה וטיפחה את האידיאליזציה של הדמוקרטיה כמשטר המתקדם והטוב בעולם. מנגד, משבגרנו נחשפנו גם לגישה שאומרת שדמוקרטיה איננה משטר שמתאים לכולם, ושצריכים לקרות תהליכי עומק חברתיים מוקדמים לפני שאפשר להתנסות בה. האתנוצנטריים שבינינו הסיקו שהדמוקרטיה היא פרי שרק העולם המערבי "הנאור" יכול לאכול ממנו ושהוא אינו מתאים "תרבותית" לעמי אפריקה והמזרח. אני חושב שבכל אחת מהטענות הללו יש גרעין מסוים של אמת ליד הרבה שקר והטעיות. בשביל לבאר אתחיל קודם בהגדרה נכונה יותר של מהי דמוקרטיה:

דמוקרטיה כמו שכל נער יודע לדקלם היא שלטון העם. אברהם לינקולן בנאום גטיסבורג היטיב מכולם להגדיר את המשמעות המודרנית האידיאית של דמוקרטיה: "ממשל של העם, על ידי העם, למען העם". באנגלית זה נשמע יותר טוב; באנגלית המילה היא the people שהמשמעות שלה היא גם עם אבל גם אנשים או אוכלוסיה והיא נבדלת מהותית מ- nation אומה או לאום. ההגדרה הזו היא המבחן הטוב ביותר שאנחנו יכולים למצוא לשלטון מדיני: אחד, השלטון צריך להיות של האוכלוסיה, כלומר האוכלוסייה עליה השלטון שולט היא מקור הלגיטימציה היחיד של השלטון (ולא כוח חיצוני כזה או אחר). שתיים, השלטון צריך להיות מוחזק על ידי האוכלוסייה. כלומר במדינה מודרנית גדולה האוכלוסייה צריכה להיות זו שבוחרת את נציגי השלטון מתוכה. שלוש, ואולי החשוב מכולם, השלטון צריך לפעול בלבדית למען האוכלוסייה – לטובת כל האוכלוסייה. שלטון כזה, ורק כזה, יהיה דמוקרטיה טהורה. כזו שעשינו לה אידיאליזציה במערב. כזו שבאת אפשר להגיד עליה שהיא המשטר הטוב ביותר שכן לוגית זה המשטר היחיד שממקסם את השגת המטרות הפילוסופיות של קייומו של משטר בעולם החיי (שלא אכנס לזה כאן מחוסר מקום).

אלא שמכל הדברים הללו נדמה שהדבר היחיד שאנחנו בוחנים בבואנו להכריז על דמוקרטיה הוא הסעיף השני – צורת בחירת הנציגים, או במילים אחרות קיומן של בחירות חופשיות. מקור הטעות הוא זה שמוביל גם למסקנות המוגזמות בדבר המוכנות לדמוקרטיה: אחת מההנחות החזקות במחקר הפוליטי היא ההנחה שהתחרות על מקורות הכוח הפוליטי יביאו את הפוליטיקאי לשרת את המקור. זוהי הנחה קפיטליסטית כמעט שאומרת שאם הפוליטיקה היא שוק חופשי של היצע וביקוש, מוכרים ולקוחות, אזי תחרות חופשית היא הדרך הטובה ביותר להבטיח שירות איכותי ומחיר יעיל לכל הצדדים. במדינה הלאומית המודרנית, ממשיך הטיעון, הלקוחות הם האזרחים (שבמקרים רבים חופפים לאומה אבל לא נכנס כאן לויכוח הזה), המוכרים הם הפוליטיקאים או האליטות, ותחרות חופשית היא דמוקרטיה. תחת אותו הגיון, דיקטטורה זה שיש מונופול לאחד המוכרים על השוק ועל כן הצרכן, האזרח, מקבל גם שירות רע וגם במחיר גבוה.

לגרסא הזו יש קסם רב, היא אינטואיטיבית להבנה ומתאימה ביותר לחברות מודרניות וקפיטליסטיות (על כל גווניו) הרווחות בעולם המערבי. אבל מסקנה מוטעית שלפעמים מסיקים ממנה היא שאם ניקח חברה, כל חברה, ורק נפתח אותה לתחרות חופשית על השלטון במקום מונופול אישי שקיים בה, אזי נקבל משטר דמוקרטי מלא. הפער הזה, שהתגלה כבר במחצית השניה של המאה הקודמת בין הרצוי למצוי בניסיונות שונים וכושלים להחדרת דמוקרטיה לעולם השלישי, הביאה גישה חדשה של מחקרים. אלה טענו שבשביל לבסס דמוקרטיה יש צורך בתהליך ארוך ומוקדם של התבססות, קונסולידציה, דמוקרטית. מהקדמה של מוסדות דמוקרטיים, דרך ערכים דמוקרטיים ועד תרבות דמוקרטית, בשביל שהמנגנון הסופי של בחירות כלליות יצמיח אכן דמוקרטיה. הויכוח בין החוקרים נשאר על סדר הזמנים: מה צריך קודם ומה יוביל למה – מוסדות שיובילו לתרבות שתוביל לערכים או להיפך.

ההסתכלות שלי מעט אחרת (אם כי לא פוסלת על הסף את המסקנה של גישות הקוסלודיציה), אני חושב שלמנגנון הבחירות יש מעט מאוד קשר לדמוקרטיה אם בכלל. נכון שבחירות הן מאפיין בולט שנמצא כמעט בכל דמוקרטיה, אך זה לא הופך אותו למאפיין בולט של הדמוקרטיה עצמה. דמוקרטיה כפי שהבהרתי קודם היא שלטון של העם, בידי העם ולמען העם. כמה מהמדינות החדשות כמו מצרים ועיראק לא עונות אפילו על סעיף אחד מאלה. מנגנון של בחירות חופשיות לא מבטיח אף אחד מהסעיפים. הוא לכל היותר מחזק את הסעיף הראשון שיוצר קשר בין הלגיטימיות של השלטון לבין העם.

אחת מהבעיות הקריטיות ביותר במדינה מודרנית היא בסעיף השני – בידי העם. בסופו של דבר בכל מדינה גדולה צריכים לבחור מיעוט קטנטן שיקיים את השלטון בפועל. מה שמכונה אליטה פוליטית. בדמוקרטיה האתונאית העתיקה מטרת השלטון שהוקם על ידי קלייסתנס היתה העברת השלטון בתורות בין האליטות הקיימות ללא צורך בשפיכות דמים. זוהי הדמוקרטיה הבסיסית ביותר והמטרה הראשונה של מנגנון בחירה: החלפת שלטון סדירה בין אליטות בדרכי שלום. מדובר למעשה בהסכם פשרה שבא לגשר בין אינטרסים שונים של בעלי עוצמה. באתונה העתיקה ערכו הגרלה בין בעלי הרכוש האתונאים בשביל לקבוע מי ישרת בשלטון, במדינה המודרנית מקיימים בחירות. אבל כל זה לא מבטיח לנו דמוקרטיה במובן העכשווי האידיאלי. השאלה המהותית היא אם האליטות הנבחרות רואות עצמן כמייצגות, וגם מייצגות בפועל, את העם או לא. אם כלל האליטה הנבחרת לשלטון רואה עצמה כמייצגת של קבוצה אתנית אחת בלבד בתוך העם, או מעמד כלכלי אחד, או דת, או כוחות קוסמיים – אזי נופל הכלל השני של שלטון בידי העם ולא משנה אם העם בחר בבחירות חופשיות אם לאו.

השלב השלישי, שלטון למען העם, הוא כבר מבחן אולטימטיבי לתוצאות המשטר. אבהיר, ייתכן משטר אוטוריטארי בלתי נבחר ובלתי מייצג, שבכל זאת יפעל למען כל העם. זה מה שמכונה מלך נאור. זו לא דמוקרטיה, משטר כזה אינו יציב לאורך זמן ומסתכן בקריסה כואבת במיוחד לכולם, אך בכל זאת זה טוב על פני רודנות.   מנגד אפשרי גם משטר שיהיה של העם ובידי העם אך יפעל שלא לטובת כל העם. מקרה כזה אף עלול להגמר בצורת השלטון הגרועה ביותר שידעה האנושות – השלטונות הטוטליטריים של המאה הקודמת שבמטרתם לשרת את תורת הגזע, המלחמה, המעמד או המפלגה, ביטלו לחלוטין את מושג האדם והכפיפו את כל האוכלוסייה לחיי רדיפה ופחד.

טוב, עד כאן הדיון האנליטי בדמוקרטיה להפעם. נכון לא הצגתי פתרונות למצב האקטואלי. זה לא אומר שאין כאלה. פשוט לי כרגע אין אותם בשלוף, אני לא מזרחן ואני לא רוצה לדבר סתם. המטרה של המאמר הנוכחי היא רק לספק מסגרת לשיח הדמוקרטי, שהפך לשיחת סלון בהרבה בתים בעולם בשבועות האחרונים, ולהציע מה הנקודות החשובות שעליהן כדאי לדבר ובהן להתרכז. אולי אם נסתכל על הדברים הנכונים, אז גם נמצא את הפתרון הנכון או לפחות את מקומנו שלנו בדרך לפתרון כזה.

*זהו מאמר מסגרת להגדרה של דמוקרטיה ומה היא מייצגת. הוא נכתב בהקשר האקטואלי של האירועים בעולם הערבי סביב המשטרים החדשים. למאמרים נוספים שכתבתי בעבר בנושא דמוקרטיה, במיוחד על ישראל, אפשר להכנס לקישור הבא או ללחוץ בתגים על "דמוקרטיה".

סיכום 2011 – חלק ד'

[הי מה אתם יודעים, זה לגמרי במקרה הפוסט ה-100 בבלוג!]

באיחור אופנתי קל (הייתי מצונן) החלק האחרון ודי של סיכום השנה 2011 בעולם מובא בזאת. הבחירה בשלושת המקומות הראשונים היתה קלה (ואף צפויה) אם כי לדרג אותם היה מעט יותר מלבט. אבל לפני זה, אלו האירועים המרכזיים שהופיעו ברשימות של אחרים ולא נכנסו אצלי: סיום הכוח הצבאי האמריקאי בעיראק – פשוט כי הכנסתי את זה כבר בשנה שעברה במקום התשיעי ואני לא חושב שמה שקרה השנה שונה מהותית ממה שקרה שנה שעברה או שבטח עוד יקרה בשנים הקרובות (עדיין נשארו די הרבה חיילים אמריקאים בעיראק); המוות של סטיב ג'ובס, עצוב עצוב אבל לא אירוע בקנה מידה עולמי כמו שעושים ממנו; האזרח השבעה מילארד נולד בעולם לפי האו"ם – קרוב היה להכנס במקום העשירי אבל בסוף ויתרתי על הסימבוליקה; והחתונה המלכותית בבריטניה – כי למי לעזאזל אכפת? ועכשיו לרשימה:

5. משבר החוב בארה"ב

חודשי הקיץ עברו בצל האיום בארמגדון כלכלי. ארה"ב כבכול שנה אמורה הייתה להצביע על הגדלת תקרת החוב על מנת למנוע צניחה בשווי אגרות החוב הפדראליות. אבל הרפובליקאים בקונגרס החליטו להמר על הכלכלה האמריקאית בשביל להוציא את הנשיא הדמוקרטי רע. בשיחות פרטיות וגם פחות פרטיות הם הודו שהמטרה העליונה שלהם צריכה להיות הדאגה שאובמה יהיה נשיא של כהונה אחת, ולא הדאגה לכלכלה האמריקאית. במילים אחרות הרפובליקאים החליטו להקריב את הכלכלה בשביל להגדיל את סיכוייהם לזכות בבית הלבן בנובמבר 2012. משחק מסוכן ומלוכלך. בסוף אובמה נכנע לרוב דרישותיהם ובלבד שיגדילו את תקרת החוב והארמגדון נדחה. שתי חברות אשראי צבועות בכל זאת החליטו להוריד את דירוג האשראי של ארה"ב, אבל בניגוד לתחזיות המהלך (הקצת הזוי) לא הביא להעמקה של המשבר. הבורסה אומנם נפלה אבל המשקיעים בחרו להשקיע את כספם למרבה האירוניה במקום בבורסה דוקא בניירות ערך אמריקאיות. עד כמה המהלך הרפובליקני היה אפקטיבי פוליטית (או אולי יחזור אליהם כבומרנג) נדע רק לקראת סוף השנה.

4. אוסמה בין לאדן מחוסל

ומרגע השפל של אובמה השנה לרגע השיא. תמונה אחת מחדר המבצעים בזמן חיסול אוסמה בין לאדן (ראו מונטאז' למטה) הפכה את אובמה למר בטחון, לפחות יחסית למצבו קודם החיסול. אחרי ההישג המודיעיני והמבצעי הזה יתקשו הרפובליקאים לטעון את טענתם מהבחירות הקודמות שאובמה לא מתאים לכהן כראש המטות המשולבים של ארה"ב. הם גם לא ינסו, כל המועמדים הרפובליקנים הם אנשים מרקע חברתי וכלכלי ובטחון הוא לא הצד החזק שלהם. אבל מעבר להישג הפוליטי מדובר גם ברגע בעל חשיבות סימבולית היסטורית. 10 שנים בדיוק אחרי הפיגועים במגדלי התאומים (עוד אירוע סימבולי שהיה השנה) בא הדין לנבל הגדול של העשור הראשון של המאה.

3. המשבר האירופי

בשנה שעברה בחרתי את המשבר הכלכלי האירופי לאירוע החשוב ביותר של השנה. אז התנבאתי כך: "מכל האירועים שקרו השנה זהו המרכזי והמשמעותי ביותר, בעל ההשלכות המרחיקות ביותר על עתיד העולם. אין מערכת בחירות אחת באירופה שלא הושפעה או תושפע מזה […] לאן הולכים מכאן? קדימה כמובן. יותר אינטגרציה, יותר פיקוח, יותר התערבות של האיחוד בתוך המדיניות הפיסיקלית בתוך המדינות […] שנסתכל אחורה על השנה הראשונה בעשור, אין לי ספק שנזהה את משבר האירו באירופה כנקודה החשובה ביותר שהתחילה תהליך שישפיע ויעצב את העשור כולו." השנה קיבלנו חיזוקים משמעותיים לתהליך זה. חילופי שלטון ביוון ואיטליה נכפו על ידי התערבות מסיבית של האיחוד. בספרד באו חילופי שלטון דמוקרטים לאחר מהפך דרמתי בבחירות על רקע המשבר הכלכלי. גרמניה וצרפת למעשה ניהלו השנה את אירופה כולה ובשן ועין נחלצו שוב ושוב מקריסת הכלכלה האירופית כולה. זה עדיין לא סופו של תהליך, וזה ילווה אותנו גם בשנה הבאה (ספוילר, הבחירות בצרפת יהיו גבוה בדירוג של שנה הבאה).

2. הצונאמי ביפן

בשנה שעברה הגיע למקום השני אסון טבע אחר, רעידת האדמה בהאיטי. אבל אין מה להשוות בין שני האסונות הללו. יפן רגילה ברעידות אדמה, היא מדינה מערבית שמוכנה היטב לרעידות אדמה קיצוניות ותכופות. או ככה לפחות חשבנו. ואז באה הרעידה הטיטאנית ב-11 למרץ 2011 – אחת מרעידות האדמה החזקות בהיסטוריה המודרנית (9 בסולם ריכטר). הרעידה כשלעצמה הייתה החלק הקל בשרשרת של אסונות לוואי כבדים בהרבה: הרעידה גרמה לצונאמי ענק ששטף את חופי מזרח יפן הרג אלפים והשאיר מאות אלפים ללא קורת גג. מעל הכל, פגע הצונאמי בכורים הגרעיניים בפוקושימה. המדינה שסבלה כל כך בהיסטוריה מנזקי האנרגיה הגרעינית הצבאית התחילה ללמוד על בשרה את נזקי האנרגיה הגרעינית "לצורכי שלום". למעשה צפון-מזרח יפן משותקת מאז האסון. מיום ליום מתגלה שנזקי הקרינה היו משמעותיים וקשים הרבה מכפי שחזו תחילה. הכלכלה השניה (או השלישית תלוי לפי איזה מדד) בעולם ספגה מכה אחת יותר מידי אחרי כמעט שני עשורים של מיתון כלכלי. או אולי היפנים יצליחו לצאת מהמשבר דווקא מחוזקים, יתאחדו למשימה לאומית ויצאו יחד ככוח עולה לקראת סוף העשור? בנתיים זה לא נראה ככה, אבל הדברים עוד יכולים להשתנות במהרה בארץ השמש העולה.

1. האביב הערבי

כן נו, כמו בסיכום השנה הישראלי גם כאן בחרתי בבחירה הבנאלית. אבל בסופו של דבר אין ברירה. אי אפשר להתכחש לכך שאם נתייחס אל אירועי האביב הערבי כמקשה אחת, אזי הם האירוע החשוב והמרכזי ביותר שקרה בעולם בשנה היוצאת. זה התחיל בחודש ינואר 2011, בתונסיה, שם אחרי שבועות ספורים של מהומות נפל שלטונו האוליגרכי של זין אל עאבדין. כחודש לאחר מכן, בפברואר, נפל מנהיג מצרים חוסני מוברק. אלו היו המקרים הקלים, אוטוריטאריים שנפלו אחרי שבועות בודדים של הפגנות מרוכזות בלחץ המון. אחרי זה התחילו המקרים הקשים יותר בתימן, בלוב, ועדיין בימים אלו בסוריה. שם, נוכח דיקטאטורים אכזריים, במקום הפגנות קיבלו המפגינים מלחמת אזרחים. בלוב הביא הדבר להתערבות בינלאומית צבאית שנגמרה בתפיסתו וחיסולו של מועמר קדאפי. בסוריה המעורבות הבינלאומית מתרחשת דוקא בלחץ דיפלומטי אגרסיבי של הליגה הערבית ושל טורקיה. ומה לגבי ההשלכות? האם האביב הערבי יגמר, כפי שנראה כרגע, בחורף אסלאמי? זאת לשנה הבאה. 2011 שייכת להפיכה, 2012 להתייצבות – גרועה או טובה ככול שתהיה.

איש השנה

ולסיום איש השנה של פוליטאה הוא…נשיא צרפת ניקולא סרקוזי.  האמת שהייתי קרוב מאוד לבחור באנגלה מרקל בגלל שאין ספק שהיא היתה הקול הדומיננטי ביותר באירופה בשנה האחרונה. גרמניה בהנהגתה של מרקל התחילה בשנה היוצאת לכבוש את אירופה, כהרגלה דרך בלגיה (האיחוד יושב בבריסל), ועם משתפי פעולה בצרפת. הפעם בדרכי שלום ולהצלתה ולא החרבתה של היבשת. אז מדוע בחרתי בסרקוזי בסוף? ראשית כי גם הוא היה חלק מרכזי ביותר לצד מרקל בניהול המשבר האירופי. שנית, וכאן יתרונו הגדול, הוא לקח חלק פעיל מאוד באירוע השנה (האביב הערבי) – סרקוזי היה האישיות הבינלאומית הבכירה ביותר שהובילה ולחצה על ההתערבות הצבאית בלוב. המהלך הצבאי נוהל אולי על ידי האמריקאים ובתמיכת אובמה, אך מי שיזם אותו היה סרקוזי. שלישית, מבחינה פוליטית בתוך צרפת סרקוזי שכבר היה על הקרשים התחזק מאוד בשנה האחרונה לקראת הבחירות באמצע 2012. בין השאר בגלל שני הדברים שציינתי קודם, אך גם בגלל המשבר שפקד את המפלגה הסוציאליסטית עם פרשת שטראוס קהן (סרקוזי היה או לא היה מעורב בה לפי תיאוריות הקונספירציה). סרקוזי עדיין מפסיד בסקרים למועמד הסוציאליסטי, אך מצבו לא אבוד. לבסוף, בונוס, סרקוזי היה המנהיג העולמי היחיד השנה שנולדה לו בת (ועוד מדוגמנית). מזל טוב.

זהו ל-2011, 2012 כבר כאן. זו צפויה להיות שנת בחירות בארה"ב, בצרפת (בישראל?). שנת אולימפיאדה בלונדון. שנת משברים כלכליים. שנת מלחמה באיראן? שנת אסון טבע גדול נוסף במקום מפתיע (ישראל?) ? נקווה רק לטוב. אני אהיה כאן (החל מהפוסט ה101). מתחילים, בהצלחה.