הערות על שחיתות, טמטום ודמוקרטיה

אירועים לא נעימים חווינו בשבועיים האחרונים מצד חברי כנסת ישראל כמו אורן חזן (שיימינג לחברת כנסת נכה), קרין אלהרר (שענתה בבריונות 'זבל תמות' לאותו חזן), ומעל הכל יינון מגל שפרש מהכנסת אחרי האשמות בהטרדות מיניות לכאורה כנגד לפחות שתי נשים. אירועים מבישים לא פחות מתרחשים בועדת הכלכלה של הכנסת בה חברי כנסת מהקואליציה שלא עסקו בנושא הגז ולא מבינים בו דבר מדקלמים דפי מסרים כלשונם שהועברו אליהם מחברות הגז ומלשכת דובר רה"מ לענייני אנרגיה (שר) יובל שטייניץ. אירועים אלה ואחרים הביאו פובליציסטים, פרשנים וסתם אנשים ברחוב להתלונן שוב על רמת חברי הכנסת ואחדים אף קראו לערוך שימוע לנבחרי הציבור. אכן המצב לא נעים, אבל היחס השלילי הכולל לכל חברי הכנסת ולשיטה הפרלמנטרית הייצוגית כולה אינם במקום. לא מדובר בכנסת הרעה ביותר שידענו ולא ניתן בשום שיטה למנוע באופן הרמטי פרשיות שחיתות, עליבות וסתם טמטום של נבחרים. למזלנו השיטה הדמוקרטית מאפשרת לנו לא לבחור בפעם הבאה שוב באותם אנשים שסרחו.

יינון מגל הוא דוקא דוגמא טובה – הוצנח, נבחר, נחשף ציבורית (ברשתות חברתיות) והתפטר מהכנסת בתוך פחות משנה. בנט, מי שהצניח את מגל לפוליטיקה, נפגע פוליטית וציבורית מכך. מגל היה הדובר החילוני של בנט. איש התקשורת התל אביבי שנשלח לחזית להגן על הבוס ועל מפלגת הבית היהודי שבין בצלאל סמוטריץ לאורי אריאל נראית לפעמים הזויה לחלוטין. אבדתו התקשורתית משאירה את בנט עם שולי מועלם והכובע. העובדה שמגל עוד היה מינוי אישי של בנט תפגע בו גם בתוך המפלגה. ככה זה עם פרזנטורים, שהם טובים הם משרתים את המותג, אבל שהם סורחים המותג כולו נפגע. אם תרצו יש לנו כאן נצחון דמוקרטי והוכחה שהשיטה עובדת, לא שהיא דפוקה.

פריימריז הן אחת מהאופציות להעביר מועמדים לבחירות בדיקה מקדימה ציבורית לפני הבחירה. ועל אף שאני תומך בשיטות פריימריז (מסיבות אחרות של העדפת כוח מבוזר ולא מרוכז בידי מנהיג מפלגה) יש להודות ביושר ששיטות אלה לא בהכרח מקדמות שקיפות ודוחות שחיתות. כפי שיחשוף היום דו"ח מבקר המדינה גם בפריימריז האחרונים במפלגות הגדולות היו מעשי שחיתות ועבירות על חוקי הבחירות. פריימריז עולים הרבה מאוד כסף, ובשביל להגיע להרבה בוחרים יש צורך בפעילים, מודעות, ומה שמכונה קבלני קולות. כל אלה הם פתח מזמין גדול לשחיתות. וגם אם לא מושחתים, פריימריז לא מבטיחים נבחרים ראויים. כמו שהציבור הכללי לא בהכרח מצביע למפלגות נאורות שמשרתות אותו, ככה גם גופים בוחרים במפלגות. אורן חזן יש לזכור נבחר בשיטת פריימריז, וכך גם פואד בן אליעזר שבביוגרפיה שלו התגאה בכך שהוא היה מלך הפוקדים במפלגת העבודה.

בשום מדינה דמוקרטית בעולם לא התפתחה שיטה שתייצר פרלמנט נקי לחלוטין משחיתות או טמטום. גם בארה"ב בה נבחרים כל הפוליטיקאים בבחירות אישיות אחרי (לרוב) שנים של בחירות מקדימות ומסננים ציבוריים, נבחרים בלי עין הרע לא מעט מטומטמים גמורים, מושחתים, סוטים וסתם אנשים מוזרים לפרלמנט. כוח השלטון מושך אנשים כוחניים, ואלה אולי יצליחו להתגבר ולזכות בבחירות. זו מחלה שהאנושות לא יכולה להיפטר ממנה. היתרון של דמוקרטיה הוא בדיוק זה שהיא מעודדת את החשיפה הציבורית של מעשים לא ראויים של נבחרים, ומרגע שנחשפו נותנת לציבור הזדמנות טובה להדיח את אותם סוררים.

הביקורת הציבורית עכשיו על חברי הכנסת הבודדים היא מוצדקת, אך על הכנסת בכלולותה ועל השיטה היא מוגזמנת ומופרכת. בכלל מעט אבסורד שחלק גדול  מהקריאות הללו וזעקות "הלמה הכנסתם אותם לכנסת" מגיעות עכשיו מהתקשורת עצמה. להזכיר, יינון מגל חבר כנסת בסך הכל חצי שנה. לפני זה הוא היה עשורים איש תקשורת, מגיש בכיר בערוץ 10 ובערוץ 1, עורך ראשי של אחד מאתרי האינטרנט החדשותיים המובילים בישראל. שחיתות, פשע, וטמטום קיימים גם בתקשורת וגם במגזר הפרטי – פשוט שם יש פחות מנגנונים ורצון לחשוף ולטפל בה.   

במשטרים אוליגרכים ואוטוריטרים לדוגמא פשוט לא חוקרים, לא מגלים, ממילא לא חושפים, ואין דרך להדיח. ולדימיר פוטין וטאיפ ארדואן מעמידים לדין עיתונאים וגורמי אופוזיציה שמעיזים להעליב (לבקר) את השלטון. הסכנה בביקורת המוגזמת על כל הנבחרים שלנו ועל השיטה שבה אנחנו בוחרים אותם רק בגלל כמה סוררים ומושחתים היא שהביקורת חותרת כנגד הדמוקרטיה עצמה ומעודדת קריאות לא דמוקרטיות לחיזוק המשילות, למנהיג חזק, ולדיקטאטורה של פקידות כמו הצבא או האוצר. בנוסף על דרך אגב ביקורת כזו מעודדת את המגזר הפרטי לעשות מה שהוא רוצה ומחלישה את אלה שקוראים לרגולציה ממשלתית. בדיוק כפי שקורה עכשיו עם מתווה הגז. המגזר הפרטי יש לזכור מתנהל לרוב הרבה יותר כמו דיקטאטורה מאשר דמוקרטיה והוא לא חסין מכל התופעות הפסולות שמעכירות את הכנסת. גם ואולי במיוחד בשעה לא נעימה זו עלינו לחזק את הכנסת ואת נבחרינו. לבקר את מי שצריך לבקר אבל לא לשכוח לתמוך בכל הנבחרים שמראים התנהגות טובה וראויה ושמייצגים את האינטרס שלנו (כפי שכל אחד מאיתנו רואה אותו). באורן חזן ויינון מגל לא נבחר בפעם הבאה, במקומם נקווה לקבל חברים ראויים יותר בכנסת ישראל. תקלות ופרשיות חדשות עוד יתגלו ויחשפו, טוב שכך – זה אומר שהשיטה עובדת.

* ובעניין אחר, הבקר התפרסמו בכל אתרי האינטרנט ובכל ערוצי הטלוויזיה בעולם ידיעות על כך שמרק צוקרברג פרסם בפייסבוק סטאטוס לפיו הוא יתרום 99% מהון מניותיו בפייסבוק לקרן למען ילדי העולם. לא אגזים אם אומר שידיעה זו הגיע הבקר למאות מיליוני אנשים. עד הערב למילארדים. המולטי מילארדר הצעיר המפורסם בעולם יהיה קצת יותר מפורסם והרבה יותר חביב. מהיום והלאה יזכר כמי שתרם את כל הונו (כמעט) לצדקה.

אבל תרשו לי להיות מעט ציני: לא שזה לא מעשה ראוי, בעיקר הוא טוב כי הוא מודה בתפיסה שעל העשירים להחזיר חזרה לחברה שעשתה אותם כאלה. אבל בכל זאת, בואו לא נגזים. ראשית צוקרברג לא מתכוון למכור את מניותיו לציבור ולדלל את אחזקתו (שעומדת על 40%) בפייסבוק. מהלך כזה היה מביא לצניחה דרמטית בשווי המניה של פייסבוק ולסכנת השתלטות עויינת על החברה.  עניין כזה היה ראוי לכותרות ראשיות אף יותר, אבל זה לא המצב. אם כן אולי תהנה הקרן רק מהדיבידנטים של פייסבוק? אבל פייסבוק לא מחלקת דיבידנטים – החברה רק צוברת רווחים בשווי מניות בחברה. אם כן המניות של פייסבוק שוות משהו (הרבה מאוד) רק אם מוכרים אותן, וצוקרברג לא מתכוון למכור אותן. בהבהרה לתקשורת הסבירו שהוא מתכוון לתרום את "שווי המניות" לאורך חייה של בתו שהשבוע נולדה. במילים אחרות צוקרברג בסך הכל הודיע היום שהוא מתכוון לתרום כנראה הרבה כסף במשך שנים. יופי, מצויין באמת. אבל רחוק מאוד מהידיעה הראשית והפוש שקיבלתי בבוקר לטלפון על 99% מהונו.  

פראוור-בגין, סובסידיאריות והכיבוש

השבוע התקיימו בכל הארץ הפגנות זועמות נגד מה שמכונה תוכנית פראוור-בגין (הנוסח האחרון שלה הוכן על ידי בני בגין) ל"העתקה" ו"יישוב" ערביי הנגב. במסגרת התוכנית אמורים להתפנות בכפייה אלפי משפחות מכפרים בדואים בנגב ולעבור לעיירות פיתוח שבונה המדינה במקום. מכיוון שפרויקט עיירות הפיתוח הצליח כל כך עם יהודי ערב שעלו בשנות החמישים למדינה, המדינה רוצה לשחזר את ההצלחה: לרכז אוכלוסיה ענייה ומופלית ציבורית ממליא לאזורים קטנים ורחוקים מהעין ומהמרכז בתקווה שכך גם יתרחקו מהלב ומהכוח הפוליטי.

עכשיו ראשי השלטון בישראל לא מבינים מה רע בתוכנית, מדוע מתנגדים לה – וגם אם מתנגדים אז טוענים האחים שההתנגדות לא רלוונטית כי אנחנו מדינת חוק דמוקרטית וצריך לפעול בהתאם לחוק ובהתאם להחלטת הרוב. היישובים הערבים בנגב הם ברובם יישובים לא מוכרים או "לא חוקיים" (שכן רק ליהודים מאשרים הקמת "חוות בודדים" בנגב – אם ערבי יבקש זאת הדבר יחשב נסיון לגזול קרקע) ולתוכנית פראוור ממילא תהיה כנראה תמיכה רחבה בכנסת. ההפגנות, הזעקות וההתנגדות של נציגי הציבור הערבי לתוכנית ממש לא מעניינות את שר האוצר או את שר הכלכלה מכיוון שהמתנגדים במיעוט.  גורמים בימין הקיצוני יותר כמו שר החוץ ליברמן ויושבת ראש ועדת הפנים של הכנסת מירי רגב, טענו שאת הכפרים הבלתי חוקיים צריך לפנות ממילא (מכיוון שאינם חוקיים) ועל הציבור הבדואי בנגב להגיד תודה בכלל שהם מקבלים "הטבה" בדמות ההשקעה בתשתיות בעיירות החדשות. ליברמן איים שאם ההתנגדות תמשך אז סעיף ההטבות יבוטל ורק יפנו בכוח. כמו הרגל אוטומטי, האשימו בימין את השמאל בצביעות על כך שהם תומכים בהכשרת היישובים הערבים בנגב אבל מתנגדים למאחזים הבלתי חוקיים בשטחים. ובאמת מה ההבדל? אם כבר, יטענו, להכשרת המאחזים היהודים יש אולי רוב פרלמנטרי בכנסת ולהכשרת היישובים הערבים לא. אז מדוע השמאל טוען לחוסר דמוקרטיות דוקא במקרה השני?

טענות אלו ראויות, בחלקן לפחות, למענה. והתשובה המוסרית נוגעת בסוגיות סבוכות של ריבונות המדינה ומקורות הלגטימציה של ריבונות זו. בלי לגיטימציה אין ריבונות, ובלי ריבונות אין חוק. כל הרעיון הדמוקרטי בנוי מייסודו על ההנחה שהסכמת רוב תאשפר קבלת החלטות שתתפס כלגטימית על ידי הכלל ובכך תמנע סטאטיס (שזה ההפך מלגיטימציה – לשתי המילים אני לא מכיר חלופה ראויה בעברית). החלטת הרוב היא בגדר פשרה בחלוקת השררה הפוליטית – פעם אני אהיה בדעת הרוב ופעם אתה; בצורה כזו נשלוט שנינו. כמובן שעקרון זה מופר ומתיתר כאשר מישהו מוצא את עצמו תמידית בעמדת המיעוט. התופעה הופכת לחמורה כאשר האחד שמוצא את עצמו במיעוט תמידי אינו פרט יחיד כי אם אוכלוסיה שלמה.  מצב זה ידוע גם כעריצות הרוב.

לצערנו בחיים האמיתיים כמעט ובלתי ניתן להמנע מפגם זה. תמיד יהיו נושאים שיהוו מבחינת עריצות רוב ואוכלוסייה מסויימת תמיד תמצא את עצמה במיעוט בהם. אבל חשוב לשים לב לתופעה ולנסות לצמצם אותה כאשר זה אפשרי. אם אוכלוסייה ספציפית מוצאת את עצמה כמיעוט קבוע לא בנושא אחד או שניים או שלושה, כי אם בכל הנושאים כמעט – אזי הפגיעה ביסוד הדמוקרטי חמורה. אוכלוסיה מוגדרת וספציפית שתמיד נמצאת בצד המפסיד למעשה לא לוקחת חלק ולא נהנית מהדמוקרטיה.

אחד מהעקרונות הדמוקרטים שנוסחו בשביל לצמצם פגיעות מסוג זה הוא עקרון הסובסידיאריות (עקרון שמנחה משטרים פדרלים ומהווה אבן תשתית של האיחוד האירופי היום למשל). עקרון הסובסידיאריות הוא פשוט ואומר שכל החלטה תתקבל ביחידה הקטנה ביותר הרלוונטית לביצועה. אם ליישם על בסיס גאוגרפי אזי כאשר כל החלטה מתקבלת על ידי הרשות הקטנה ביותר הרלוונטית לביצועה המלא, אזי עקרון הסובידיאריות עובד והרווח הדמוקרטי עולה. לשם המחשה בואו נפעיל את העקרון בדוגמאות: אם ההחלטה נוגעת לבטחון של המדינה, כמו למשל הגנת גבולות ובניית צבא, אזי ברור שהיחידה הקטנה ביותר הרלוונטית לביצועה היא המדינה. אם ההחלטה נוגעת לריסוס פרדסים במועצת רמת השופט, ולהחלטה אין משמעות מחוץ לגבולות המועצה, אז מועצת רמת השופט צריכה לקבל את ההחלטה. ואם (בקיצוניות מכוונת) החלטה נוגעת רק לאדם יחיד ובודד – כמו למשל התפטרות של פלוני מהעבודה בשל חוסר מוטיבציה – אז פלוני הוא זה שצריך לקבל את ההחלטה הזו.

ההחלטה על יישוב הנגב נוגעת קודם כל, ועשרות מונים יותר מבכל השאר, בתושבי הנגב. כן, להחלטה הזו יש אולי השלכות פוליטיות ארוכות טווח, והאידיאולוגיה הלאומנית של חלק מתושבי ישראל האחרים אולי תפגע במשהו מההחלטה, אבל האוכלוסיה הרלוונטית לקבלתה של ההחלטה הזו היא בראש ובראשונה אוכלוסיית הנגב. מסופקני אם במשאל תושבים כולל בנגב היתה החלטת פראוור-בגין עוברת. וגם אם כן, אין ספק שהיא היתה נתפסת כלגיטימית הרבה יותר במקרה כזה.

מה בין זה ובין מאחזים בלתי חוקיים בשטחים? נדמה לי שהדבר כבר מובן: לא רק שלא ברור אם להכשרת המאחזים הבלתי חוקיים בשטחים יש תמיכת רוב בקרב הציבור בישראל, גם אם היה רוב כזה הדבר כלל אינו רלוונטי. האוכלוסיה הרלוונטית לקבלת ההחלטה היא האוכלוסיה שגרה באותם שטחים והנפגעת העיקרית מההאחזות היהודית בהם – היינו הפלסטינים ביהודה ושומרון. או אם תרצו להרחיב ולהגיד שלהחלטה כזו יש השפעה על כולנו, אז אדרבה, יש לשאול את כלל האנשים שעשויים להיות מושפעים מאותה החלטה – שזה אומר לכל הפחות כלל האנשים הגרים ממערב לירדן. החלטה של מיעוט קיצוני קטן לייהד בכוח גבעות בלב אוכלוסייה פלסטינית שלא זוכה שקולו ישמע בהחלטה היא היא הכיבוש שהימין הישראלי כל הזמן מנסה לחזור ולהגיד שלא קיים.

אחוז החסימה – מסקנות והמלצות לועדת החוקה

אתמול שלחתי מייל לכל חברי ועדת החוקה חוק ומשפט בנושא אחוז החסימה. היום נערך דיון בזק בנושא העלאת אחוז החסימה לכנסת ישראל. דוד רותם באגרסיביות מדהימה ניהל את הישיבה בחופזה על מנת להצביע על הנושא מיידית ולהעביר את החוק כבר במושב הכנסת הנוכחי. במהלך הדיון היום הזכירה חברת הכנסת מירב מיכאלי את הנייר ששלחתי וגם חבר הכנסת דב חנין הזכיר חלקים נרחבים ממנו. ברגע זה ממש עבר החוק בועדה ברוב דחוק של שבעה חברים מול שישה. חברת הכנסת עדי קול מיש עתיד תמכה בחוק בהוראת מפלגתה על אף שהיא הביעה הסתייגות מפורשת מכל הסעיפים החשובים בו וגם מהמהירות בה הוא הובא. דוגמא לאיך ביש עתיד רואים את התפקיד של חברי הכנסת שלהם. תהיו טובים ותעשו מה שלפיד אומר לכם. להלן הנייר שהגשתי לחברי הועדה. המסקנות נגזרו מעבודת תזה לתואר מוסמך שהגשתי בנושא בהנחיית פרופ' אורית קדר במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית.

ההשפעות של העלאת אחוז החסימה

העלאת אחוז החסימה תביא ל:

1. השפעה מכאנית: פחות מפלגות פוטנציאליות יוכלו להכנס לכנסת

2. השפעה פסיכולוגית/פוליטית:

                       I. תמריץ ליותר הצבעה אסטרטגית של בוחרים

                       II. תמריץ להערכות אסטרטגית של מפלגות

השפעות אלו, על פי המציעים להעלות את אחוז החסימה, יביאו לרמת משילות גבוה יותר ויקלו על הרכבת קואליציה יציבה בישראל. אלה שזו אינה המסקנה הנכונה משילוב ההשפעות.

מסקנות נכונות יותר הן שהעלאת אחוז החסימה תביא ל:

א.  תמריץ ליצירת מפלגות בינוניות והגברת כוחן, מפלגות אשר אינן תורמות ליציבות או למשילות ורק מסכנות את המפלגות הגדולות.

ב. החלשת כוחן של מפלגות מיעוטים אתניים עוד יותר מהקיים, הרחקתם מהשיח הציבורי וניכורם מהדמוקרטיה.

ג. הורדה צפויה נוספת בשיעורי ההצבעה בישראל ועליה בשיעור הקולות המבוזבזים שלא זוכים לייצוג בכנסת.

1. השפעה מכאנית  

*  המספר המקסימאלי הפוטנציאלי של מפלגות אמנם ירד, אבל במחקר פוליטי מקובל יותר להתיחס למונח של מספר אפקטיבי של מפלגות בפרלמנט. המספר האפקטיבי של מפלגות נותן משקל יחסי שונה למפלגות על פי כוחן היחסי בתוך הפרלמנט. ככול שיש פחות מפלגות אבסולוטית מספר זה אמנם יורד, אבל ככול שהמפלגות השונות קרובות יותר זו לזו בגודלן המספר האפקטיבי דוקא עולה. על כן אין סיבה להניח מראש שאחוז החסימה יביא להורדת המספר האפקטיבי של מפלגות בכנסת ובנסיבות מסויימות הוא עלול אף להגביר אותו עוד יותר.

* מבחינה מכאנית נוסחאת תרגום הקולות למושבים בכנסת (בדר-עופר, D'Hondt) נותנת יתרון למפלגות גדולות. יתרון זה עשוי להיות גדול מאוד ולהסתכם בשניים, שלושה ואפילו ארבעה מנדטים או יותר. היתרון תלוי בהפרש שבין המפלגות הגדולות ביותר לאלה שבאים אחריהן. ככול שההפרש גדול יותר לטובת המפלגות הגדולות ככה הבונוס שיתקבל מהשיטה יהיה גדול יותר. כאשר נוצרות מפלגות בינוניות רבות אשר מתקרבות בכוחן למפלגות הגדולות, היתרון של המפלגות הגדולות בנוסחאת הבחירות הקיימת הולך וקטן. כך, יתכן וללא שינוי בהתנהגות הבוחרים המפלגות הגדולות דוקא יחלשו כתוצאה מעליה באחוז החסימה בישראל.

2. השפעה פסיכולוגית/פוליטית

I. הצבעה אסטרטגית

* העלאת אחוז החסימה תוסיף שיקול טקטי נוסף לבוחרים אסטרטגים. אולם, אין סיבה מיוחדת להניח שבוחרים שלא מקיימים שיקולים אסטרטגים כיום ומצביעים למפלגות זעירות שאין להן שום סיכוי לעבור את אחוז החסימה הנוכחי, יתחילו פתאום לעשות את זה בגלל עליה נוספת באחוז החסימה.

* גם אם חלק מהבוחרים של המפלגות הזעירות יתחילו בעקבות העליה באחוז החסימה להצביע למפלגות גדולות יותר, עדיין תכנס קבוצה שלמה וגדולה של בוחרים שקודם לא נזקקו להצבעה אסטרטגית על מנת שקולם ישמע, לתוך הקטגוריה של בוחרים בסיכון שצריכים לבצע הצבעה אסטרטגית. על כן מספר הבוחרים שקולם עשוי להתבזבז יגדל ממילא.

* בכל העולם כאשר אחוז החסימה האפקטיבי עולה, ככה עולה גם אחוז הקולות המבוזבזים, כלומר קולות של בוחרים אשר טרחו והלכו להצביע אבל קולם לא יזכה לייצוג בפרלמנט כלל. אין בסיס אמפירי (או תיאורטי) לטענה לפיה כאשר יעלה אחוז חסימה כך ירדו הקולות המבוזבזים.

* בישראל בבחירות האחרונות, 2013, היה שיעור הקולות המבוזבזים בבחירות 7% – מהשיעורים הגבוהים בעולם הדמוקרטי.

* בכל המחקרים על שיעורי הצבעה בעולם נמצא שכאשר רמת התחרותיות בבחירות יורדת כך יורדים שיעורי ההצבעה. על כן אין שום סיבה להניח שבוחרים מקבוצה אתנית אחת אשר יקבלו אופציית בחירה אחת בלבד, ובכך תרד רמת התחרותיות על ליבם ל-0, יגדילו פתאום את שיעורי ההגעה שלהם לקלפיות.

* בנוסף ידוע שככול שבוחרת חושבת שיש מפלגה מבין מבחר האפשרויות "הקרובה לעמדתה", ככה יגדל הסיכוי שהיא תגיע להצביע בבחירות. על כן הורדת אופציות ההצבעה הריאליות לבוחרים יביאו לירידה נוספת בשיעורי ההצבעה בישראל.

II. מפלגות אסטרטגיות

* אחוז חסימה גבוה יביא לתמריץ ליצירת גושים גדולים של מפלגות שירוצו ביחד לבחירות. אולם אין שום סיבה להניח שתמריץ זה יביא בהכרח למיזוג וגדילה של המפלגות הגדולות. מפלגות נישה גדולות, או המפלגות הבינוניות החדשות, עלולות להוות תחרות ישירה דוקא על כוחן של המפלגות הגדולות בבחירות, עכשיו שלא תהיה למפלגות הנישה סיבה להתחרות בינן לבין עצמן.

* דוקא מפלגות בינוניות חזקות הן אלו שזוכות לרוב בכוח לא פרופורציונאלי ביחס לכוחן האמיתי באוכלוסיה בתוך קואליציה בהנחה שראש ממשלה בישראל תמשיך להזדקק לקואליציה של מפלגות, עדיפה לה האפשרות לקיים אותה בשיתוף מפלגות קטנות וחלשות מאשר עם מפלגות גדולות שמהוות איום ישיר עליה ועל השפעתה בתוך הממשלה.

* היסטורית היו אלה לרוב מפלגות בינוניות, מפלגות בנות 5 מנדטים ויותר, שזכו לכוח לא פרופורציונאלי בממשלה. מפלגות זעירות בכנסת לרוב שמחות על עצם הכניסה לממשלה בכל תפקיד, ומפחדות מהליכה לבחירות חדשות. בכל מקרה הן זוכות לרמות חשיפה נמוכות יותר לרוב ממפלגות בינוניות חזקות.

* שום דבר לא ימנע ממפלגות כלאיים שיתאחדו לפני הבחירות רק בשביל לרוץ יחד ולעבור את אחוז החסימה, להתפצל מרצון מיד אחרי הבחירות ולפעול כסיעות עצמאיות בתוך הכנסת. בסופו של דבר כמות הסיעות העצמאיות בכנסת, ויותר מכך חברי הכנסת העצמאיים, הם אלה שמשמפיעים בפועל על יציבות ואחריות הכנסת.

המלצות

*עמדתו של כותב שורות אלו היא כי לא צריך להעלות את אחוז החסימה בישראל כלל. העלאת אחוז החסימה לא תביא בהכרח לשינויים המקווים על ידי מציעי ההצעה וממילא לא צפויה לשפר את יכולת "המשילות".

* יחד עם זאת במידה ובכל מקרה יקבע שיש להעלות את אחוז החסימה, אפשר לעשות כמה צעדים על מנת למזער את הפגיעה ולתעל את השפעת המהלך לכיוונים חיוביים.

* הצעתו של פרופ' אברהם דיסקין כפי שהונחה על שולחן הועדה ולפיה יקבע שמפלגות שחתמו על הסכמי עודפים יחשבו יחד לצורך חישוב המנדטים גם אם לא עברו את אחוז החסימה מקובלת לחלוטין על כותב שורות אלו. הצעה זו תייצר תמריץ ליצירת גושים גדולים ותמנע מצב של בזבוז קולות גורף. הצעה זו שכוללת שינוי קטן יחסית בחוק הבחירות הקיים יכולה לשמש כבסיס טוב להצעת פשרה שתהיה מקובלת הן על מצדדי העלאת אחוז החסימה והן על ידי המתנגדים.

* אפשרות אחרת היא אימוץ "החוק הסרבי" בנוגע לאחוז החסימה ולפיו מפלגות שיוכרו על ידי ועדת הבחירות המרכזית כמפלגות מיעוט אתני תהייינה פטורות מאחוז החסימה שנקבע ליתר המפלגות.

* אפשרות מתוחכמת מעט יותר אך בעלת פונטציאל חיובי רב היא קביעת אחוז חסימה דיפרנציאלי לפי מספר המפלגות החתומות על הסכם עודפים, אחוז חסימה אשר יחשב לכל המפלגות שיחתמו יחד על הסכם כמקשה אחת. כך לדוגמא על מפלגה שלא תחתום על הסכם עודפים כלל יושת אחוז חסימה של 2%, על שתי מפלגות שחתמו הסכם עודפים יוטל אחוז חסימה של 4% במשותף וכן הלאה. בצורה כזו תוכלנה מפלגות נישה להתחרות בינהן מבלי לחשוש מאיבוד גורף של סיוכיי הכניסה לכנסת.

* בכל מקרה חשוב להבהיר שהשארת ההצעה הנוכחית לפיה אחוז החסימה יעלה מיידית מ2% ל4% היא הצעה בעייתית מאוד אשר השלכותיה בלתי צפויות ועשויות להביא נזק רב לדמוקרטיה ולעקרון המשילות בישראל, בניגוד ישיר לכוונת המחוקקים.

כאמור הצעת החוק עברה היום בועדה ברוב של שבעה חברים מול שישה והיא תובא להצבעה בכנסת כבר ביום רביעי הקרוב, אז היא צפויה לעבור בתמיכת כל סיעות הקואליציה. 

פסילת רשימות – הצגה מסורתית

מחר, יום רביעי ה-19 בדצמבר, צפויה ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-19 לדון בבקשות שהוגשו לפסילת רשימות מהתמודדות בבחירות. על סדר היום פסילת הרשימה הערבית בל"ד וספציפית חברת הכנסת חנין זועבי באשמת חתרנות נגד המדינה היהודית, עוצמה לישראל באשמת הסתה לגזענות, וש"ס ויהדות התורה באשמת חתרנות נגד הדמוקרטיה (על רקע אי שיבוץ נשים ברשימה). אתמול הודיע היועמ"ש שעל פי השקפתו המשפטית אין תשתית ראייתית מספיקה לאישור כל אחת מבקשות הפסילה. אף על פי כן יערך כמובן דיון וצפויות הצבעות. הועדה היא ועדה פוליטית ברובה שכוללת נציגים מסיעות הכנסת ועל כן לפחות חלק מבקשות הפסילה צפויות לקבל תמיכה מחלק מהמצביעים.

על פי חוק יסוד הכנסת, בישראל ניתן לפסול התמודדותה של מפלגה או אדם בבחירות אם "יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם" שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות או תמיכה בארגון טרור.  היכולת לפסול מפלגה בגלל שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית היא זו שבדרך כלל מביאה לויכוח ציבורי. זאת קרה במיוחד לאחר פסילת המפלגה הערבית בל"ד ב-2003 והמפלגות הערביות  רע"ם-תע"ל ובל"ד ב-2009 על ידי ועדת הבחירות המרכזית. הפסילות עוררו מחאה חריפה של חברי הכנסת הערבים שהאשימו את המדינה בגזענות ממוסדת ובדחיקת הציבור הערבי מחוץ לשיח הפוליטי.

השנה חוזר שוב הריטואל. מבקשים לפסול מפלגות ערביות על עקרון "יהדות מתגוננת" משל יהדותה של המדינה תלויה בשלושת הנציגים הערבים של מפלגת בל"ד בכנסת. סיכויים גדולים שלפחות בקשת הפסילה של חברת הכנסת חנין זועבי תאושר מחר. בניגוד לחוק ולחוות הדעת של היועמ"ש יש לאמר, אבל מה אכפת לחברי הכנסת? ממילא יש את בג"צ שישמור עליהם (ועלינו) מעצמם. פסילת רשימה או אדם אמורה להיות מוצא אחרון ובמקרים חריגים ביותר. אם חברת הכנסת זועבי עברה על החוק בצורה חמורה היה אפשר להעמיד אותה לדין בגין כל הדברים שמיוחסים לה כמו המרדה, תמיכה בטרור וריגול. אבל אין שום תשתית משפטית להעמדה לדין כזו ועל כן אין גם כל תשתית משפטית לפסילתה מהתמודדות לכנסת. אותה כנסת אגב שתקבל בשמחה עבריינים מורשעים ונאשמים בדין לשורותיה, ובלבד שהם יהודים (רצוי ימנים).

חבר הכנסת בוז'י הרצוג שחרר הודעה היום מטעם מפלגת העבודה לפיה מפלגת העבודה תתנגד, כראוי יש לציין, לכל הצעות הפסילה מחר: "אנו רואים בחופש הביטוי והבעת הדעה את נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית- זוהי עמדה עקרונית. פסילה, תהא אשר תהא, מימין או משמאל, תהווה מדרון חלקלק ומסוכן, דווקא בתקופה שבה עלינו לעמוד איתן ולשמור על הדמוקרטיה". עמדה עקרונית יפה מאוד, אלא שבשנת 2009 הצביעו חמשת חברי הועדה של מפלגת העבודה דאז, בינהם לבושתו איתן כבל, בעד הפסילה של מפלגת בל"ד. כנראה שהשנה בכל זאת יש רוח טובה יותר במפלגת העבודה.

לועדת הבחירות כאמור, שהיא גוף פוליטי המורכב מנציגי הסיעות בכנסת, אין את הסמכות האחרונה לפסילת רשימות; סמכות זו שמורה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון בשני המקרים של פסילת רשימות ערביות על ידי הועדה ב-2003 וב-2009 פסק נגד החלטת הועדה ואפשר לרשימות להתמודד. הפסיקה המשפטית בישראל קבעה כי פירוש הוראות החוק יעשה 'בצמצום ובדקדקנות'. נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק ציטט בפסיקה מ-2003 כי "לא רק שערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינם דורשים הפליה על בסיס דת ולאום במדינה, אלא שערכים אלה עצמם אוסרים הפליה ומחייבים שיוויון בין הדתות והלאומים". אי אפשר לנסח זאת טוב יותר.

אם כן הדיון מחר הוא רק משחק. הזדמנות לחברי הכנסת האולטרה ימנים להפגין שרירים וקשיחות כנגד "האויב הערבי" שמהווה 20% מאזרחי המדינה השווים. ומנגד הזדמנות לחברי הכנסת הערבים להפגין התנגדות וצעקנות כנגד "הגזענים היהודים" במה שהפך כבר להצגה מסורתית וצפויה של לפני הבחירות. במידה ויהיה רוב לפסילה בג"צ יאלץ שוב להציל את הדמוקרטיה היהודית ולהכריע נגד הכנסת.

דמוקרטיה: של, על ידי, למען

* הטענה הדמוקרטית עומדת למשפט בימים האחרונים נוכח המפנה שחל במשטרים החדשים שיצאו מהאביב הערבי. כולנו גדלנו בסביבה מערבית תומכת דמוקרטיה שלימדה וטיפחה את האידיאליזציה של הדמוקרטיה כמשטר המתקדם והטוב בעולם. מנגד, משבגרנו נחשפנו גם לגישה שאומרת שדמוקרטיה איננה משטר שמתאים לכולם, ושצריכים לקרות תהליכי עומק חברתיים מוקדמים לפני שאפשר להתנסות בה. האתנוצנטריים שבינינו הסיקו שהדמוקרטיה היא פרי שרק העולם המערבי "הנאור" יכול לאכול ממנו ושהוא אינו מתאים "תרבותית" לעמי אפריקה והמזרח. אני חושב שבכל אחת מהטענות הללו יש גרעין מסוים של אמת ליד הרבה שקר והטעיות. בשביל לבאר אתחיל קודם בהגדרה נכונה יותר של מהי דמוקרטיה:

דמוקרטיה כמו שכל נער יודע לדקלם היא שלטון העם. אברהם לינקולן בנאום גטיסבורג היטיב מכולם להגדיר את המשמעות המודרנית האידיאית של דמוקרטיה: "ממשל של העם, על ידי העם, למען העם". באנגלית זה נשמע יותר טוב; באנגלית המילה היא the people שהמשמעות שלה היא גם עם אבל גם אנשים או אוכלוסיה והיא נבדלת מהותית מ- nation אומה או לאום. ההגדרה הזו היא המבחן הטוב ביותר שאנחנו יכולים למצוא לשלטון מדיני: אחד, השלטון צריך להיות של האוכלוסיה, כלומר האוכלוסייה עליה השלטון שולט היא מקור הלגיטימציה היחיד של השלטון (ולא כוח חיצוני כזה או אחר). שתיים, השלטון צריך להיות מוחזק על ידי האוכלוסייה. כלומר במדינה מודרנית גדולה האוכלוסייה צריכה להיות זו שבוחרת את נציגי השלטון מתוכה. שלוש, ואולי החשוב מכולם, השלטון צריך לפעול בלבדית למען האוכלוסייה – לטובת כל האוכלוסייה. שלטון כזה, ורק כזה, יהיה דמוקרטיה טהורה. כזו שעשינו לה אידיאליזציה במערב. כזו שבאת אפשר להגיד עליה שהיא המשטר הטוב ביותר שכן לוגית זה המשטר היחיד שממקסם את השגת המטרות הפילוסופיות של קייומו של משטר בעולם החיי (שלא אכנס לזה כאן מחוסר מקום).

אלא שמכל הדברים הללו נדמה שהדבר היחיד שאנחנו בוחנים בבואנו להכריז על דמוקרטיה הוא הסעיף השני – צורת בחירת הנציגים, או במילים אחרות קיומן של בחירות חופשיות. מקור הטעות הוא זה שמוביל גם למסקנות המוגזמות בדבר המוכנות לדמוקרטיה: אחת מההנחות החזקות במחקר הפוליטי היא ההנחה שהתחרות על מקורות הכוח הפוליטי יביאו את הפוליטיקאי לשרת את המקור. זוהי הנחה קפיטליסטית כמעט שאומרת שאם הפוליטיקה היא שוק חופשי של היצע וביקוש, מוכרים ולקוחות, אזי תחרות חופשית היא הדרך הטובה ביותר להבטיח שירות איכותי ומחיר יעיל לכל הצדדים. במדינה הלאומית המודרנית, ממשיך הטיעון, הלקוחות הם האזרחים (שבמקרים רבים חופפים לאומה אבל לא נכנס כאן לויכוח הזה), המוכרים הם הפוליטיקאים או האליטות, ותחרות חופשית היא דמוקרטיה. תחת אותו הגיון, דיקטטורה זה שיש מונופול לאחד המוכרים על השוק ועל כן הצרכן, האזרח, מקבל גם שירות רע וגם במחיר גבוה.

לגרסא הזו יש קסם רב, היא אינטואיטיבית להבנה ומתאימה ביותר לחברות מודרניות וקפיטליסטיות (על כל גווניו) הרווחות בעולם המערבי. אבל מסקנה מוטעית שלפעמים מסיקים ממנה היא שאם ניקח חברה, כל חברה, ורק נפתח אותה לתחרות חופשית על השלטון במקום מונופול אישי שקיים בה, אזי נקבל משטר דמוקרטי מלא. הפער הזה, שהתגלה כבר במחצית השניה של המאה הקודמת בין הרצוי למצוי בניסיונות שונים וכושלים להחדרת דמוקרטיה לעולם השלישי, הביאה גישה חדשה של מחקרים. אלה טענו שבשביל לבסס דמוקרטיה יש צורך בתהליך ארוך ומוקדם של התבססות, קונסולידציה, דמוקרטית. מהקדמה של מוסדות דמוקרטיים, דרך ערכים דמוקרטיים ועד תרבות דמוקרטית, בשביל שהמנגנון הסופי של בחירות כלליות יצמיח אכן דמוקרטיה. הויכוח בין החוקרים נשאר על סדר הזמנים: מה צריך קודם ומה יוביל למה – מוסדות שיובילו לתרבות שתוביל לערכים או להיפך.

ההסתכלות שלי מעט אחרת (אם כי לא פוסלת על הסף את המסקנה של גישות הקוסלודיציה), אני חושב שלמנגנון הבחירות יש מעט מאוד קשר לדמוקרטיה אם בכלל. נכון שבחירות הן מאפיין בולט שנמצא כמעט בכל דמוקרטיה, אך זה לא הופך אותו למאפיין בולט של הדמוקרטיה עצמה. דמוקרטיה כפי שהבהרתי קודם היא שלטון של העם, בידי העם ולמען העם. כמה מהמדינות החדשות כמו מצרים ועיראק לא עונות אפילו על סעיף אחד מאלה. מנגנון של בחירות חופשיות לא מבטיח אף אחד מהסעיפים. הוא לכל היותר מחזק את הסעיף הראשון שיוצר קשר בין הלגיטימיות של השלטון לבין העם.

אחת מהבעיות הקריטיות ביותר במדינה מודרנית היא בסעיף השני – בידי העם. בסופו של דבר בכל מדינה גדולה צריכים לבחור מיעוט קטנטן שיקיים את השלטון בפועל. מה שמכונה אליטה פוליטית. בדמוקרטיה האתונאית העתיקה מטרת השלטון שהוקם על ידי קלייסתנס היתה העברת השלטון בתורות בין האליטות הקיימות ללא צורך בשפיכות דמים. זוהי הדמוקרטיה הבסיסית ביותר והמטרה הראשונה של מנגנון בחירה: החלפת שלטון סדירה בין אליטות בדרכי שלום. מדובר למעשה בהסכם פשרה שבא לגשר בין אינטרסים שונים של בעלי עוצמה. באתונה העתיקה ערכו הגרלה בין בעלי הרכוש האתונאים בשביל לקבוע מי ישרת בשלטון, במדינה המודרנית מקיימים בחירות. אבל כל זה לא מבטיח לנו דמוקרטיה במובן העכשווי האידיאלי. השאלה המהותית היא אם האליטות הנבחרות רואות עצמן כמייצגות, וגם מייצגות בפועל, את העם או לא. אם כלל האליטה הנבחרת לשלטון רואה עצמה כמייצגת של קבוצה אתנית אחת בלבד בתוך העם, או מעמד כלכלי אחד, או דת, או כוחות קוסמיים – אזי נופל הכלל השני של שלטון בידי העם ולא משנה אם העם בחר בבחירות חופשיות אם לאו.

השלב השלישי, שלטון למען העם, הוא כבר מבחן אולטימטיבי לתוצאות המשטר. אבהיר, ייתכן משטר אוטוריטארי בלתי נבחר ובלתי מייצג, שבכל זאת יפעל למען כל העם. זה מה שמכונה מלך נאור. זו לא דמוקרטיה, משטר כזה אינו יציב לאורך זמן ומסתכן בקריסה כואבת במיוחד לכולם, אך בכל זאת זה טוב על פני רודנות.   מנגד אפשרי גם משטר שיהיה של העם ובידי העם אך יפעל שלא לטובת כל העם. מקרה כזה אף עלול להגמר בצורת השלטון הגרועה ביותר שידעה האנושות – השלטונות הטוטליטריים של המאה הקודמת שבמטרתם לשרת את תורת הגזע, המלחמה, המעמד או המפלגה, ביטלו לחלוטין את מושג האדם והכפיפו את כל האוכלוסייה לחיי רדיפה ופחד.

טוב, עד כאן הדיון האנליטי בדמוקרטיה להפעם. נכון לא הצגתי פתרונות למצב האקטואלי. זה לא אומר שאין כאלה. פשוט לי כרגע אין אותם בשלוף, אני לא מזרחן ואני לא רוצה לדבר סתם. המטרה של המאמר הנוכחי היא רק לספק מסגרת לשיח הדמוקרטי, שהפך לשיחת סלון בהרבה בתים בעולם בשבועות האחרונים, ולהציע מה הנקודות החשובות שעליהן כדאי לדבר ובהן להתרכז. אולי אם נסתכל על הדברים הנכונים, אז גם נמצא את הפתרון הנכון או לפחות את מקומנו שלנו בדרך לפתרון כזה.

*זהו מאמר מסגרת להגדרה של דמוקרטיה ומה היא מייצגת. הוא נכתב בהקשר האקטואלי של האירועים בעולם הערבי סביב המשטרים החדשים. למאמרים נוספים שכתבתי בעבר בנושא דמוקרטיה, במיוחד על ישראל, אפשר להכנס לקישור הבא או ללחוץ בתגים על "דמוקרטיה".

מי שולט?

אולי אני קצת נאיבי כאן, אבל אני באמת מאמין ששורת החוקים האנטי דמוקרטיים שמובאים לכנסת, רובם על ידי אותם חברי כנסת מהליכוד – זאב אלקין, דני דנון ויריב לוין, לא מובאים ממניעים נסתרים של הפלת הדמוקרטיה. אני מאמין לח"כים המסוכנים שהם פועלים מתוך אמונה בצדקת דרכם, להגשמת ערכי הימין המתנחלי, במה שהם רואים כצעדים דמוקרטים; זה לא שהם לא אוהבים את הדמוקרטיה, זה פשוט שהם לא מבינים את משמעותה. הימין המתנחלי בכנסת ובעיתונות הכתובה לא מסתיר את זה שהחוקים הללו נועדו להחליש את השמאל ואת דעות השמאל בציבוריות הישראלית. הם מציינים זאת בגלוי כמטרתם של החוקים. הם גם לא מבינים מדוע אנחנו חושבים שזה אנטי דמוקרטי: בכל מדינה בעולם הדמוקרטי שלטון מנסה לבסס את שלטונו על חשבון האופוזיציה ולהגדיל את הסיכוי שימשיך להיבחר בעתיד. ככה לימדו אותם שפועלת דמוקרטיה. הימין נבחר לשלוט ועליו לשלוט, הם אומרים. הם לא מבינים את ההבדל שבין העצמת הרוב לבין דיכוי המיעוט. הבדל משמעותי שמפריד בין שלטון דמוקרטי לדיקטטורי.

הטיעון של הימין (ויסלחו לי דן מרידור, רובי ריבלין ובני בגין, אבל הם כבר מזמן לא מיצגים את הימין באופן מעשי) אומר כך: למרות שרוב הציבור ימני בדעותיו ובוחר ברוב מוחץ במפלגות הימין (הכוללות את המפלגות הדתיות, החרדיות, הליברמניות, הליכוד כמובן  ובמידה רבה מפלגת פורשי הליכוד קדימה) בבחירות – הימין לא מצליח לשלוט באמת ולאכוף את דעת הרוב במדינה בגלל שהשמאל לא מאפשר לו לעשות את זה דרך גופים חוץ פרלמנטרים: בית המשפט, התקשורת ועמותות בתמיכת ממשלות זרות. שורת החוקים האחרונה נועדה רק לאזן את המצב ולאפשר לימין לשלוט כאשר הוא בשלטון. זאת על ידי החלשת אותם מנגנונים חוץ פרלמנטרים שהשמאל שולט בהם ביד רמה לכאורה. על כן תוקפים חזיתית את בית המשפט ומבקשים להחליש את כוחו, מנסים לרסן את התקשורת, ופועלים נגד קיומן של תנועות שמאל. אלא שפרשנות זו של המציאות נובעת מעצלות, מבורות ומפרנואידיות שמאפיינת תיאוריות קונספירציה מהסוג הנחות ביותר.

* נתחיל מבית המשפט: תפקידו של בית המשפט במדינה דמוקרטית, ובמיוחד בית משפט חוקתי דוגמת בג"ץ, היא לתת סעד משפטי לאזרחים שנפגעו מהפרות חוק וניצול לרעה של הכוח השלטוני. בית המשפט מגן רק על המיעוט? הלו זה בדיוק תפקידו. בית המשפט במדינה דמוקרטית צריך להגן על מיעוטים, מקריים או קבועים, מפני עריצות הרוב. אם השלטון מחליט לעשות משהו, והדבר אומנם מנוגד לחוק אך מכיוון שהשלטון זוכה לרוב בפרלמנט אין מי שיתנגד לו, מי יגן על האזרח הנפגע אם לא בית המשפט? האם כל פקיד מדינה, שמחליט החלטות על בסיס יום יומי שעה שעה, חשוב וצודק יותר משופט בית משפט עליון? מישהו בסופו של דבר צריך להכריע ולפרש את החוק. הטענה כאילו רק השמאל משתמש בבית המשפט פשוט לא נכונה עובדתית. לבית המשפט העליון מגיעות מאות עתירות בשנה, רק מקצתן פוליטיות (במובן המדיני של המילה) ומתוכן חלק מוגש גם על ידי תנועות ימין שמצאו את עצמן במיעוט בסוגיה מסוימת והרגישו שנפגעו שלא בצדק.  יש יותר עתירות של שמאל מאשר ימין? כמובן, זה בגלל שהימין שולט! שולט כבר שנים. אם השמאל היה שולט לא היה לו צורך בהגשת עתירות. מי שעותר הוא תמיד הצד הנפגע, תמיד המיעוט. ואולי בית המשפט הוא זה ששולט, כמו שאומרת תיאוריה משפטית שזוכה לשגשוג תחת שלטון הימין. גם תפיסה זו לא מעוגנת במציאות. הלו כמות הנושאים והמקרים שלא מגיעים לפתחו של בית המשפט גדולה לאין שיעור וללא שום השוואה לכמות המקרים שכן מגיעים. מבין אלה שכבר מגיעים רק במיעוט קטן נעתר בית המשפט לעותרים ומבטל החלטה שלטונית. כאשר בית המשפט עושה זאת הוא מנמק את החלטתו בהסתמך על חוקי הכנסת הקיימים ופורש את טיעוניו על פני עשרות, ולרוב מאות, עמודים של נימוקים. אם כן איפה העוול הגדול כלפי הימין? בית משפט הוא רשות חשובה שנועדה לאזן את הרשות המבצעת במדינה דמוקרטית. כוח מוחלט משחית בצורה מוחלטת ועל כן חשוב לאזן את השולט. ללא איזונים השלטון, גם אם נבחר על ידי מרבית העם, הופך לדיקטטורה.

 * התקשורת: הטענה שהתקשורת שמאלנית או שהיא מתנכרת ספציפית לאנשי ימין גם היא אבסורדית. אני אפילו לא הולך להיכנס לנושא של את מי התקשורת הישראלית באמת משרתת. גם לא אביא דוגמאות של כתבים מסוימים בכלי התקשורת המרכזיים שמסיימים כל כתבה בקריאה למלחמה בעזה. אלא שוב אמשיך באותו היגיון: התקשורת תוקפת את הימין ואת ראש הממשלה? כמובן, כי הימין וראש הממשלה נמצאים בשלטון. הם השולטים ועל כן הם זוכים ליותר ביקורת מצד התקשורת. תקשורת אחראית ואיכותית, כזו שאני בכלל לא בטוח שקיימת בארץ בשיעור גבוה, היא תקשורת ששוב ושוב מאתגרת את השלטון ומבקרת אותו. התקשורת אמורה להיות אופוזיציונרית לשלטון. התקשורת אמורה לתת ביטוי מיוחד למיעוט ולאופוזיציה על מנת שאלה יקבלו הזדמנות הוגנת לשכנע ולזכות בעתיד בשלטון. מה חשבתם שאומר הביטוי "כלב השמירה של הדמוקרטיה"? שמירה מפני מי אם לא מעריצות הרוב.

* הטענה האחרונה נוגעת לעמותות השמאל הנהנות מתמיכה של ממשלות זרות. כאן הימין כבר מאבד לחלוטין את דעתו ושוקע בהזיות פרנואידיות. באמת? מהתנועות האלה אתם מפחדים? מדובר בתנועות שמייצגות את המיעוטים הנרדפים ביותר בישראל ובשטחים. מיעוטים שלא היה להם כל חלק בשלטון גם כאשר ממשלות "שמאל" הנהיגו את המדינה. העמותות הללו לא עושות כלום זולת נסיון לחשוף מה, שהן לפחות, רואות כאמת. אמת שהימין לא רוצה לשמוע או לראות. כאן אי אפשר כבר להסתתר מאחורי טענות מוזרות לשליטה. כאן התקיפה היא בפירוש על חופש הביטוי. הימין המתנחלי אומר חזיתית שהוא לא רוצה שתנועות השמאל יפיצו את דבריהם שמציקים לימין במימוש תוכניותיו.  אבל זכות בסיסית ביותר בדמוקרטיה תקנית היא למיעוט לפחות להציק קצת לרוב. לא לשלוט, כמעט ולא להשפיע, רק קצת להציק.

העם מבקש יפה צדק חברתי

אני מופתע בימים האחרונים לשמוע טענה חוזרת כנגד המחאה החברתית ולפיה המחאה איננה דמוקרטית, או מהווה סכנה לדמוקרטיה. זאת בגלל שהמוחים בשרשרת של הפגנות מבקשים לשנות את מדיניות הממשלה או להפילה. זאת תוך כדי דילוג עוקף על ההליך הפורמאלי של בחירות ונסיון לקבוע עובדות ברחוב. בעיני הטענה מוזרה ומופרכת. אין דבר דמוקרטי יותר מהמחאה הנוכחית.

הרעיון הבסיסי ביותר של דמוקרטיה ייצוגית מודרנית אומר שנציגי הציבור בפרלמנט מחוקקים ומחליטים בשם הציבור שבחר אותם. הנציגים עושים כמצפונם, אך זוכרים תמיד שהציבור הוא השופט את ביצועיהם. אם הציבור מרוצה הוא יבחר את הנציגים שוב, ואם הציבור אינו מרוצה הוא רשאי לבחור נציגים אחרים במערכת הבחירות הבאה. הנציגים אם כן, לא רק בתקופת הבחירות כי אם לאורך כל חודשי השנה, מוערכים ונשפטים על ידי הציבור. כאשר הציבור לא מרוצה ממדיניות שננקטת, זכותו לידע את נציגיו על כך.

זה בדיוק מה שקורה במחאה הנוכחית. מדובר במחאה מנומסת מאוד ומרשימה בסדר שבו היא מתנהל. כל ההפגנות מקבלות את כל האישורים הנדרשים, לא נרשמו שום עימותים מיוחדים עם המשטרה (בחלק מההפגנות אף תמכה המשטרה בגלוי), האוהלים אולי מפריעים לשלוות השכנים אך גם הם מסודרים יחסית ומוגבלים לאזורים ספציפיים בכל עיר, לא מופעלת אלימות אקטיבית מצד המפגינים, בקושי נחסמו כבישים, לא נופצה אף שמשה של חברה מסחרית. למעשה המחאה לא פועלת בכלל לשיבוש החיים הנורמליים המתקיימים במקביל במדינה. כאן מגיעות גם מחמאות לראש הממשלה בנימין נתניהו (כן כן), שבעצה פוליטית טובה, מפציר שוב ושוב לא להתעמת עם המפגינים, לא לפנות את האוהלים, ואף נעתר להיפגש איתם לא אחת.

הטענה על כן כאילו המחאה מנסה להפיל את השלטון בכוח פשוט אינה נכונה. גם אם מרבית המפגינים רוצים בהפלת הממשלה (דבר שחוששתני אינו בטוח כלל) אין המשמעות שהם פועלים אקטיבית להפלתה בדרכים לא לגיטימיות. כיצד נופלת ממשלה ונקבעות בחירות מוקדמות? בישראל הדבר קורא בכל פעם שממשלה מאבדת את הרוב הקואליציוני הדרוש לה בכנסת. אין שום סיבה שממשלת נתניהו תיפול אם הרוב הקואליציוני שלה ישמר. ההפגנות יכולות להמשיך אך כל עוד אין להן ביטוי בתוך הכנסת זה לא יפיל את הממשלה.

גם אם תשתכנע פתאום סיעה או יחידים בכנסת לפעול להפלת הממשלה על רקע המחאה, מדובר עדיין במהלך לגיטימי ודמוקרטי מאוד. מדוע פרישה מהממשלה על רקע נסיגה מהשטחים או יציאה למלחמה היא יותר לגיטימית מפרישה על רקע מחלוקת כלכלית חברתית? מה שאומרת המחאה לחברי הכנסת הוא את הדבר הבא: הנושאים הכלכלים הם עכשיו נושאים פוליטיים מהמדרגה הראשונה. נושאים עליהם אנחנו, הציבור, נשפוט את הממשלה ואת כל אחד מחברי הכנסת בבוא הבחירות. אתם, נציגי הציבור, לא חייבים לקבל את דעת המפגינים, אך דעו לכם  שהם יפעלו כך שתשלמו על זה בקלפי. יתכן ואתם מתנגדים נחרצות לרצונות המפגינים, בסדר גמור, זכותכם המלאה. אולי תצליחו לשכנע את יתר המתנגדים בציבור להצביע לכם ובכך תשיגו רווח פוליטי, ואולי תמצאו את עצמכם מחוץ לכנסת הבאה. זו הדרך שבה פועלת דמוקרטיה יצוגית בריאה.

השיטה ההפוכה, זו הנהוגה ברוסיה למשל, אומרת שהציבור מוזמן לבחור פעם בארבע שנים נשיא ופרלמנט, אך מרגע זה עליו לשתוק. גם הפרלמנט צריך להיכנע לרצון הרשות המבצעת שפועלת לבדה כאוטוריטה יחידה עד מערכת הבחירות הבאה. זהו המודל שרבים מידי מנציגינו לכנסת היו רוצים לראות בישראל. אביגדור ליברמן מגדיל וקובע את המודל הזה במצע הבחירות של ישראל ביתנו תחת המילה המכובסת "משילות". זו אבל איננה דמוקרטיה. ובמערכת כזו גם הבחירות עצמן לא יכולות להיות דמוקרטיות. כדי שבחירות יתנהלו בחופשיות אמיתית, על המערכת הפוליטית הציבורית לפעול ולהתווכח כל הזמן, בין אם יש בחירות ובין אם אין.

האם הציבור הישראלי באמת בשל לקבוע את עתידו הפוליטי על סמך מימדים של כלכלה וחברה? האם הפכנו למדינה "אירופאית" שבה מתוכחים פוליטית ומצביעים על מדיניות כלכלית? עוד מוקדם לקבוע. גם אחרי חודש של מחאות כלכליות בכלל לא ברור שאכן עשינו את הדרך הזו. ההתעקשות החוזרת ונשנית של המחאה להגדיר את עצמה כ"לא פוליטית" מלמדת שאנחנו עדיין לא שם. אם זה לא פולטי אז בבחירות הבאות לא יצביעו על פי זה, כי אם שוב על פי מדיניות החוץ והבטחון של ישראל. מה שאומר שהממשלה יכולה לישון בשקט. למעשה, אם זה נכון, הרי שהנסיון לכאורה של הממשלה לשנות את המדיניות הכלכלית בה היא מאמינה, מיותר. אבל בכל זאת אני חושב שמשהו השתנה, גם אם לא ילכו להצביע על הנושאים הכלכליים, חברי הכנסת והשרים יודעים עכשיו שהפופולאריות שלהם תלויה גם בנושאים אלו. אם בעבר יכלה להתקבל כל החלטה כלכלית והציבור היה רואה בה גשם משמיים, הרי שעכשיו הציבור רואה בנציגיו כאחראים להחלטות הכלכליות שהם מקבלים. גם זה משהו. הרבה מאוד אפילו.