כל העמדות על איראן

מעולם לא היה דיון ציבורי ופוליטי נרחב כל כך בישראל בשאלה האם לעשות מתקפת "פתע" מונעת כנגד מדינה אחרת או לא. הדיון כל כך נחרב ופתוח בתקשורת שאפשר כמעט להתבלבל ולחשוב שהוא דיון רציני. את התשובה לתוהים סיפקו כלי התקשורת השבוע שבמקום לדון בטיעון הבסיסי (ולא יוצא הדופן) שהעלה הנשיא פרס, דיברו כולם על האם הוא בכלל צריך לדבר או לא (למה לא? מה קרה?). אנשי ימין שעלו לדבר כנגד פרס נזכרו לפתע למה הם כל כך שונאים אותו כל השנים והתקשורת שמחה לדבר איתם שוב בשטחיות על הסכמי אוסלו ועל תוכנית ההתנתקות. החלטתי הפעם לעשות קצת סדר ולמפות אנליטית את כל הטיעונים בעד ונגד תקיפה באיראן כפי שהם עולים בשיח הציבורי. נדמה לי שמיפוי כזה חסר ויכול לעשות סדר בבליל של טיעונים לכאן ולכאן ובאמצע. בניגוד למקובל לחשוב אני לא חושב שרוב הטיעונים המושמעים בשיח מתנגדים למתקפה באיראן ושהתקשורת שוב "שמאלנית" ולא נותנת ייצוג הולם לימין. להיפך, אני חושב שעמדות ניציות ביחס לאיראן זוכות למרב תשומת הלב של הדיון הציבורי ושהתנגדויות יוניות למלחמה באיראן כמעט ולא נשמעות, ואולי רק ברמז. כתבתי כבר פוסט דומה בעבר. אבל בהתחשב במצב כדי לרענן את הדברים בצורה קצת אחת. להלן העמדות (בפוסט מעט ארוך מהרגיל. כתבתי במספרים ונקודות אפשר לדלג):

  1. חייבים לעצור את תוכנית הגרעין של איראן

רוב העמדות שבקונסנזוס יוצאות מתוך התפיסה שחייבים, בדגש על חייבים, לעצור את תוכנית הגרעין של איראן.  איראן גרעינית היא עול בלתי נסבל על המזרח התיכון בכלל ועל ישראל בפרט. יכולת גרעינית איראנית תגרור מרוץ חימוש גרעיני בכל מדינות המזרח התיכון. בנוסף איראן גרעינית תהיה משוללת רסן ותוכל להרחיב את פעילותה האימפריאליסטית במדינות האסלאם מבלי שתהיה יכולת לאיים עליה. עבור ישראל המצב יהיה ממש בלתי אפשרי – מדינת אויב מהגדולות שהיו לנו, שמנהיגיה הנוכחיים קוראים מפורשות להשמדת ישראל, מחזיקה בנשק הנורא ביותר שהאנושות השכילה להמציא. על פי החשש, בכל פעם שהשלטון האיראני ירגיש ברעד, מבית או מבחוץ, הוא יאיים בחורבנה של ישראל. אם תפרוץ מלחמה חדשה במפרץ, או נגיד מלחמת אזרחים כמו בסוריה בתוך איראן, ישראל תהיה על כוונת ההשמדה. אף מדינה נורמאלית לא יכולה לחיות עם איום כזה. בנוסף קיימת הסכנה שאיראן, מדינה שתומכת בארגוני טרור באופן מוצהר, תעביר יכולות גרעיניות לארגוני טרור שיבצעו מתקפות מלוכלכות ויעלו את סכנת הטרור העולמי לגבהים חדשים.

אבל זה חייב להיות רק החלק הראשון בטיעונים שמתחילים ב"חייבים לעצור את איראן". תיאור גודל הסכנה אינו מספיק בשביל לטעון שחייבים לעצור אותה. ראשית יש להקדים ולטעון שלתוכנית הגרעין הנוכחית של איראן יש אכן מטרות צבאיות, ושיש להם יכולת להשיג את המטרות הללו. אלו שאלות שאפשר לענות עליהם רק באמצעות מודיעין וניחושים מושכלים. ההנחה העולמית כאן היא שהתשובה לשאלות הללו חיובית. אבל חשוב גם לציין שקיימת גישה מודיעינית לא מבוטלת שאומרת שאיראן תגיע רק לרמה של סף יכולת גרעינית ולא תבצע ניסוי גרעיני בפועל. כל תרחיש האימה ממקודם מבוסס על זה שאיראן עושה ניסוי גרעיני מוצלח.

הדבר השני שצריך להניח הוא שאפשר לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית. שיש אפשרות טכנית כזו בלשון עתיד. אולי כבר מאוחר מידי? כל הטיעונים של היום היו נכונים גם לפני שלוש וארבע שנים. אולי בזמן הזה איראן כבר עברה את נקודת העל חזור ואנחנו עכשיו מדברים על רכבת שכבר מזמן הגיע לתחנה? כאן צריך להבהיר, שאני אומר שהדבר אפשרי הכוונה היא שהאפשרות לעצור את תוכנית הגרעין תהיה בהכרח גרועה פחות מהתרחיש שבו איראן כן משיגה נשק גרעיני. בלי מאזן לוגי כזה אי אפשר לטעון ש"חייבים לעצור את" בלי לגלוש למדע בדיוני.

כאן מתחילות הואריאציות של הטיעונים השונים כיצד יש לעצור את תוכנית הגרעין. שהחלוקה הבסיסית היא בעד תקיפה ונגד תקיפה:

1 א'. בעד תקיפה באיראן

גם כאן יש הנחה סמויה חזקה מאוד שצריך לשים לב אליה והיא מתחברת להנחות הקודמות. ההנחה היא שפעולה צבאית יכולה לעצור את איראן, וליתר דיוק (מכיוון שכמעט כל בן אדם שפוי יסכים שהפסקת תוכנית גרעינית באמצעים לא צבאיים עדיפה על אמצעים צבאיים) שרק פעולה צבאית תעצור את תוכנית הגרעין של איראן. למרות שההנחה הזו נשמעת אינטואיטיבית כהנחה שבמחלוקת, יש לציין שכמעט כל תחום הויכוח שמתרחש בתוך ישראל על תקיפה באיראן מתרחש מתחת לגבולות הטענה הזו. ההנחה שאיראן הולכת לקראת נשק גרעיני ורק פעולה צבאית תעצור אותה בסופו של דבר היא הנחת יסוד של כמעט כל הדוברים בעד ונגד התקפה באיראן בישראל. עיקר הויכוח הפוליטי בסוגיה נוגע לעניין אחר לגמרי והוא שאלת העיתוי:

I. עכשיו

זו על פי הפרסומים וההדלפות העמדה של ראש הממשלה והפסנתרן אהוד ברק. צריך להיות ישר ולהגיד שתחת כל הנחות היסוד הקודמות העמדה הזו אינה מופרכת. צריך להוסיף עליה רק עוד הנחה אחת: והיא שארה"ב לא בטוח תתקוף בעצמה. עכשיו צריך להסביר את המסקנה המתבקשת: אם חייבים, אבל חייבים בכל מקרה ובכל מצב, לעצור את תוכנית הגרעין של איראן; אם מניחים שרק פעולה צבאית תעצור את איראן; ואם יש אפשרות שארה"ב לא תתקיף – אז האפשרות שגם ישראל לא תתקוף וגם ארה"ב לא תתקוף זהה לאפשרות שלאיראן יהיה נשק גרעיני. על כן ישראל חייבת לפעול כאילו ארה"ב לא קיימת במשוואה,  ואם היכולות המבצעיות של ישראל אומרות שעכשיו זה הזמן הטוב ביותר למקסם את סיכויי ההצלחה של פעולה ישראלית, אז עכשיו זה הזמן לתקוף. אהוד ברק מסביר שיתכן שעכשיו זו ההזדמנות האחרונה של ישראל לתקוף לבדה. ומכיוון שיש אפשרות פוטנציאלית שלא תהיה התקפה אמריקאית, אז ישראל חייבת לתקוף עכשיו. הגיוני נכון? עד שרואים שהתוכנית הזו מתבססת על כל כך הרבה "אם"ים שהם הופכים אותה לכמעט הימור מוחלט. התוכנית הזו אומרת שאנחנו מוכנים עכשיו לעמוד במחיר כבד מאוד, ולקיחת סיכון גדול במיוחד, רק בשביל להימנע (אולי, בהנחה שהפעולה תצליח) מהתרחיש הגרוע ביותר שממש לא בטוח שיקרה.

II. עדיין לא

העמדה שעל פי מה שאפשר להבין מהתקשורת מחזיקים בה רוב הפוליטיקאים, רוב המערכת הביטחונית, וכנראה שרוב הציבור. על פי התפיסה הזו כל התפיסות הקודמות מחזיקות למעט שתיים: שעכשיו זו ההזדמנות האחרונה של ישראל לתקוף בעצמה, ושארה"ב אולי לא תתקוף. שתי השאלות הללו הן שאלות שמחייבות ידע מודיעיני וצבאי סודי ויתכן שיש אמת בטענה של חלק מהמבקרים שאין מספיק ידע מקצועי לקיים דיון ציבורי בנושא.  בכל אופן מה שברור מעמדת אנשים שהיה להם את הידע המספיק לענות לפחות על השאלה הראשונה, הוא שהשאלה האם לישראל יש או תהיה יכולת פוטנציאלית לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית נמצאת במחלוקת ולכל הפחות היא לא דבר בטוח. על כן אפשר להגיע למסקנה שעדיין לא הגיע הזמן לתקוף גם בלי הנחות יסוד חזקות. אפשר לטעון שהסיכונים שבפעולה עכשיו לא שווים את הסיכוי שאכן תרחיש האימים יתרחש  ועל כן שווה לקחת סיכון מחושב ולדחות את הפעולה בתקווה שמשהו ישתפר בשנים הקרובות בעמדת האיראנים או לפחות האמריקאים.

III. רק ארה"ב

העמדה הזו דומה מאוד לעמדה הקודמת אבל בשינוי אחד: היא חושבת שישראל בכל מקרה לא צריכה לתקוף את איראן לבדה. בעצם העמדה הזו גורסת שארה"ב חייבת לתקוף באיראן, לא ישראל, ושכל התפקיד של ישראל הוא לשכנע את האמריקאים בדבר. בעצם הגישה הזו משנה את סדרי הזמנים: בכל הקשור להתקפה ישראלית היא טוענת או שמאוחר מידי או שמעולם זו לא הייתה אפשרות שמצדיקה את האיום. מנגד היא מקבלת את כל ההנחות של גישת העל שחייבים לעצור את תוכנית הגרעין של איראן, אלא שמכיוון שישראל לא במשוואה של תקיפה, אז הדד ליין, או תוכנית העל של ישראל, צריכה להיות התקפה אמריקאית. אם ארה"ב לא תתקוף, זה יהיה הכשלון הישראלי המשול לפעולה צבאית לא מוצלחת ותרחיש האימים. ההבדל מהגישות הקודמות הוא שהגישה הזו שמה את הדגש הגדול ביותר על דיפלומטיה וקשרים טובים עם הממשל האמריקאי מכל הגישות הקודמות.

1 ב'. נגד תקיפה

הגישה שאומרת שיש אסטרטגיות אחרות למנוע מאיראן נשק גרעיני מלבד התקפה. דרכים מסוכנות פחות  ואולי, על פי הטענה, בעלות פוטנציאל לאפקטיביות גדולה יותר. "מה אם התוכניות הללו לא יצליחו?" שואלים תומכי ההתקפה ועל כך יש לאמר שהיינו יכולים לשאול אותם (כן אני נמנה על מצדדי הגישה הזו) בחזרה: "ומה עם התקיפה לא תצליח?" גם זו אפשרות. זו התוכנית האירופאית והתוכנית האמריקאית המקורית למניעת נשק גרעיני מאיראן, ובניגוד לעמדות המתנשאות והפרובינציאליות של חלק מהפוליטיקאים אצלנו, הם עשו הרבה יותר מאיתנו לעצירת תוכנית הגרעין האיראנית בפועל (אנחנו מאוד טובים בדיבורים). למעשה אפשר להגיד שישראל, בשמה של אידיאולוגיית המתקפה המחייבת, פעלה כנגד התוכניות למניעת נשק גרעיני מאיראן באמצעים דיפלומטים. בכל פעם שישראל מאיימת לתקוף באיראן לבדה היא למעשה נותנת תמריץ וטיעונים מנצחים בידיהם של הקיצוניים ותומכי הגרעין באיראן כנגד המתונים והמתנגדים לה. כן, באיראן יש מתנגדים רבים לתוכנית הגרעין, כולל מתנגדים בתוך השלטון. תוכנית יעילה של סנקציות וגזרים היתה יכולה לחזק אותם. אבל ההתלהמות הישראלית, אויבת של איראן לא פחות משאיראן אויבת שלנו יש לזכור (לפחות בעיניים איראניות), רק מחזקת ומבצרת את תומכי הגרעין במקומם. יתרה מזו, מתקפה ישראלית באיראן עלולה סופית לאחד את כל העם האיראני כנגד ישראל ולספק לקיצוניים את התירוץ שהיה חסר להם לבנות פצצה. מדיניות ממשלת ישראל, על פי התפיסה הזו, מעודדת פצצה איראנית ולא מדכאת אותה.

ואם כבר אמרנו שחייבים אבל חייבים לעצור את תוכנית הגרעין של איראן, אז מישהו חשב על אפשרות השלום ולא המלחמה? נתניהו אומר שהוא מוכן לעשות הכל בשביל למנוע שואה שניה מכיוונה של איראן. כולל במחיר של פגיעה קשה בעורף הישראלי, בכלכלת ישראל, ובדורות הבאים. אבל נתניהו משקר. הוא מוכן לעשות הכל מלבד לפעול לשלום. הוא לא מוכן לסכן את ההתיישבות היהודית בשטחים הכבושים. רק את האזרחים החיים בתל אביב, באר שבע, דימונה וחיפה הוא מוכן לסכן.  אימוץ היוזמה הסעודית לפני ארבע שנים (היום אולי כבר מאוחר מידי) היה מעלים את האיום האיראני. גם היום שלום בסיסי עם הפלסטינים יוציא את העוקץ מרוב האיומים האיראנים ויבודד את איראן בתוך העולם המוסלמי. אבל בואו לא נגזים, אלפי טילים, משבר כלכלי, אסון תיירותי לדורות, אנחנו מסוגלים לספוג – פינוי התנחלויות לא.

            2. התמודדות עם איראן גרעינית

וחייבים להזכיר את הסוג השני של הגישות. אלה שלא חושבות שאיראן גרעינית היא מצב בלתי נסבל. רק מאוד לא נעים. נכון בארץ הגישות הללו לא כל כך נפוצות, או לפחות מושתקות כלא לגיטימיות, אבל בארה"ב הן נפוצות הרבה יותר. אגב בעיקר בקרב מכוני מחקר שמרנים שתומכים ברפובליקאים שנתניהו כל כך רוצה שיבחרו בנובמבר לבית הלבן.

2 א'. איראן גרעינית לא מאיימת על ישראל

מומחים לעניין מסבירים שיש פער גדול בין מה שאנחנו רואים בסרטי מלחמה הוליוודים ובסדרות ריגול דוגמאת 24 לבין המציאות. גם אם איראן תבנה פצצה גרעינית ותבצע ניסוי מוצלח המרחק בין זה לבין יכולת מבצעית שתשמיד את ישראל גדול. פיצוץ פצצה גרעינית בתנאים מבצעיים הוא מסובך ורחוק מברור מאליו. ארגוני טרור אולי עושים את זה בקלות בטלויזיה ובקולנוע, אבל במציאות הטכנולוגיה עדיין לא קיימת – לא בידי ארה"ב ובטח שלא בידי איראן. לנייד נשק גרעיני בארגונים לא מדינתיים, מבלי שאיש יודע, להביא אותם לתוך שטח של מדינה ריבונית כמו ישראל, לחמש אותם, ולפוצץ אותם בצורה מוצלחת זה פשוט מדע בדיוני. גם אם איראן עצמה תרצה לחמש ראש נפץ גרעיני על טיל ולשלוח אותו לא מובטחת הצלחה. המרחק בין איראן לישראל גדול ובדרך ישנן מדינות ערב רבות, בסיסים אמריקאים, ואת רוסיה מצפון. הסיכוי שטיל עם חומר גרעיני יגיע עד ל- ויתפוצץ מעל תל אביב נמוך מאוד. גם במקרה ואכן יצליח טיל כזה להגיע ולהתפוצץ בדיוק מעל תל אביב יש לזכור שלא מדובר יהיה בנשק גרעיני מהסוג החדיש והחזק ביותר. אפשר להסתכל על הירושימה כדוגמא: בהירושימה היתה התקפת פתע אמריקאית. פצצה הוטלה ממטוס אמריקאי מאויש (לא מטיל)  ישירות מעל מרכז הירושימה. הירושימה היתה בנויה רובה ככולה מעץ, כמו כל הערים המסורתיות ביפן. כ-66 אלף איש נהרגו כתוצאה ישירה מהפצצה. קצת פחות משליש מתושבי הירושימה  שמנו רבע מיליון בקיץ 1945. אם תושבי הירושימה היו גרים מבנים מבטון יש לשער שהיו נהרגים פחות אנשים (כל בתי האבן המעטים, בניגוד למקובל לחשוב, שרדו את ההפצצה). אם לאנשים היתה ניתנת התרעה ארוכה וזמן להכנס למקלטים (שלא היו שם) הרבה פחות היו נהרגים. הנזק הגדול ביותר של ההפצצה היה הזיהום הרדיואקטיבי באזור למשך שנים. על פי הערכות למעלה ממאה אלף מתו כתוצאה מהרעלה רדיואקטיבית, סרטן ורעות אחרות הקשורות בפצצה. אבל זה היה לפני שהיתה מודעות בסיסית לנזקים הרדיואקטיביים של הפצצה ולפני שהומצאו דרכים לצמצם אותם. יש לשער שעם הידע של היום אפשר היה לצמצם את המתים בעשרות מונים.

כל זה לא אומר שפצצה אטומית בלב תל אביב היא משהו נסבל, שולי, או שלא צריך לפחד ממנו. אבל זה כן אומר שלא מדובר בסיכון קיומי למדינת ישראל. לא מדובר במשחק יום הדין שבמסגרתו פצצה אחת בלב תל אביב גומרת סופית את מדינת ישראל ועל כן הימנעות ממנה מצדיקה הכל. הדבר מצריך לכל הפחות חישוב מחדש של הסיכונים והתועלות. כפי שכתבתי כאן בעבר, 100 אלף טילים "רגילים" שיש כבר באיראן שישוגרו באחת על ישראל ויפגעו ברבבותיהם בערי ישראל יכולים בקלות לעשות נזק גדול בהרבה מכל פצצת אטום יחידה.

2 ב'. השלום הגרעיני

לסיום, וכבר הארכתי מספיק, יש להזכיר את הגישה הריאליסטית הקלאסית שאומרת שנשק גרעיני יכול לשמש כמשווה גדול ולשמור על יחסי ישראל ואיראן, כשחקן רציונאלי באזור, בשקט ואפילו בשלום יחסי (גם על זה כתבתי בהרחבה בעבר). על פי הגישה הזו פצצה גרעינית, והרתעה גרעינית הדדית, לא רק שלא תהפוך את איראן למשוללת רסן, להיפך – היא תייצב אותה ותעשה אותה רגועה יותר. הנוכחות של נשק גרעיני על אדמתה דוקא ימנע מאיראן את האפשרות לצאת להרפתקאות צבאיות שהיא לא יודעת איך יגמרו או לאן יובילו. על כן ישראל לא צריכה לפחד מעידן של איראן גרעינית. היא צריכה להיערך אליו, ולשנות את אסטרטגיית ההרתעה שלה (שנקראת "עמימות") בהתאם.

זאב זאב, עוצמה עוצמה

ושוב הדיבורים על איראן חוזרים. רשת אמריקאית מפרסמת שישראל תתקוף בין אפריל ליוני, פאנטה אומר שהוא מודאג, והתקשורת הישראלית מפנימה ופותחת אתמול את כל מהדורות החדשות במינוי חדש למפקד חיל האוויר. כתבות צבע על האלוף וכתבים מלאי פאתוס שזוכרים לקשר בין הטיסה הטקסית של אשל מעל אושוויץ (רגע השיא של הקיטץ' השוביניסטי הישראלי) לבין הטיסה שאולי יעשה או לא יעשה חיל האוויר לאיראן. אף אחד לא שואל למה, איך או האומנם.

בכלל נדמה שכבר היינו בסרט הזה יותר מפעם אחת לא? אני מתלבט איזה משפט יותר מתאים כאן: "זאב זאב" או "when you have to shoot, shoot, don’t talk". מוסר ההשכל בכל מקרה הוא שאם מישהו חשב שאסטרטגיה הזו עובדת כהרתעה אז זה כבר מזמן לא רלוונטי.

מדוע שישראל תתקוף דוקא עכשיו, אחרי שלא תקפה בעבר? שהעולם הערבי כולו מתייצב לצד המערב במאבק עם המשטר האיראני בסנקציות כלכליות מחד ובקרב עם אסד הסורי מהצד השני; שהאינפלציה באיראן מרקיע שחקים כתוצאה מסנקציות חריפות ביותר שהטילו האירופים על טהראן; שמתקני הגרעין האיראנים פרוסים ברחבי פרס ובעומק האדמה ושום פעולה נקודתית לא תעצור את הפיתוח. נדמה לי שיש מי בירושלים שרוצים לתקוף באיראן פשוט בגלל הרצון לתקוף. אלה מפחדים לפספס את ההזדמנות האחרונה של ישראל לתקוף לפני שחלילה איראן באמת תשיג פצצה מחד, או ששלטון אחמדינג'אד באיראן יסתיים מאידך. יש ישראלים שרוצים קליימקס, וכל סיום אחר לאיום האיראני זולת מלחמה כוללת תהיה עבורם פספוס ואכזבה.

* בשבוע שעבר נאם הרמטכ"ל בין השאר על האיום האיראני ואמר שעל פי הערכות יש לאיראן כ-200 אלף טילים המכוונים על מדינת ישראל. בתקשורת משומה חשבו שהאמרה הזו היא עוד דוגמא רגילה לעוינות המשטר האיראני נגדנו ולסיבה למה אנחנו צריכים למנוע מהם השגת נשק גרעיני. אבל רגע, דילגתם כאן על משהו לא? 200 אלף F%&# טילים!!! מי בכלל צריך פצצת אטום שיש 200 אלף טילים? מי בכלל צריך לפחד מפצצת אטום שמכוונים עליו 200 אלף טילים? הדבר משול לאדם ש-200 נושאי סכינים עומדים מולו והוא שוקל לתקוף אותם בחרב מחשש שמא אחד מהם ישיג רובה; בהנחה שהאיראנים יצליחו לפתח נשק גרעיני, ויצליחו לפוצץ אותו בניסוי, ואז לרתום אותו לשימוש צבאי, ולהרכיב אותו על טיל (משימה בלתי פשוטה, ושונה לחלוטין מסתם להרכיב פצצה), ואז יצליחו לשלוח את הטיל ללא תקלות, ולכוון את הטיל בדיוק מעל תל אביב (ולא נגיד על ירדן, עזה או הים התיכון), והטיל הזה יעבור את מערכת ההגנה מפני טילים של ישראל, ויתפוצץ – אז במקרה כזה אכן יגרם לישראל נזק אדיר המקביל ל-30 עד 40 אלף טילים רגילים. טיל אחד ששווה 40 אלף, אין ספק שמדובר בנשק הרסני ומפחיד. אבל כבר עכשיו יש להם 200 אלף טילים, זה אומר הרמטכ"ל שלנו, לא אני. אם האיראנים ישגרו 200 אלף טילים על ישראל (לא כולם צריכים להיות מכוונים או לפגוע) הנזק יספיק בשביל להשמיד את מדינת ישראל.

אבל הפלא ופלא, בניגוד לתפיסת השואה השניה, איראן לא עושה שימוש ביכולת הזו שלה נגד ישראל. לא רק זאת, היא לוקחת סיכונים בינלאומיים, כלכליים וצבאיים נוספים בשביל להשיג נשק גרעיני שהיא לכאורה לא צריכה בכלל. אם איראן כל כך רוצה להשמיד אותנו ותעשה הכל בשביל לעשות את זה, גם במחיר תגובה אמריקאית קשה, מדוע היא לא עושה את זה כבר? היא יכולה. יתרה מזו, איך זה יכול להיות שמדינת ישראל מצליחה לחיות ביום יום עם צל האיום הנוראי הזה? אנשים ממשיכים ללכת לעבודה, לראות כוכב נולד, לשבת בבתי קפה. רבותי, כוח הרס ודאי של לפחות חמש פצצות אטום מדויקות נמצא מעל ראשינו עכשיו ואנחנו ממשיכים בשלנו?

הסיבה היא שתיאוריית הקטסטרופה פשוט לא מחזיקה מים נוכח העובדות בשטח. איראן היא מדינה רציונאלית בדיוק כמו כל מדינה אחרת. שלטון האליטות באיראן חשוב להן לא פחות משלטון האליטות שלנו. קיום המדינה האיראנית וחיי תושביה חשובים לאיראנים יותר מהשמדת ישראל. לא מדובר באומה של 90 מיליון מחבלים מתאבדים אחרי הכל. מנגד, מסתבר שאפשר גם אפשר לקיים חיי שגרה תחת איום פוטנציאלי של נשק השמדה המוני, זאת בגלל הבטחון היחסי שמספקת ההרתעה. לכל הפחות מבטיחה לנו התמיכה של ארה"ב יכולת מכה שניה קריטית במקרה של מתקפה איראנית. כל עוד יכולת המכה השניה מובטחת, מכה ראשונה לא תבוא. לפחות בתנאי שאנחנו לא נתחיל מלחמה בעצמו.

* בתוך כך,  פתח ראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, בקטע הקצר הזה את ישיבת הממשלה אתמול:

 "בימים האחרונים קיבלנו תזכורת באיזו סביבה אנחנו חיים. שמענו את אמירתו של שליט איראן על חיסולה של ישראל, ראינו את הצבא הסורי טובח בעמו, ראינו אירועי דמים אחרים באזורנו. למנהיגים שונים אין שום עכבות מוסריות להרוג את שכניהם ואת בני עמם כאחד. באזור כזה הדבר היחיד שמבטיח את הקיום, את הביטחון ואת השגשוג הוא העוצמה. אנחנו מחויבים להמשיך לטפח את עוצמתה הצבאית, הכלכלית והחברתית של מדינת ישראל. זוהי גם הערובה היחידה לקיומו של השלום, וההגנה היחידה על ישראל במידה שהשלום יתפורר."

גם במקרה זה לדעתי התקשורת פספסה את העיקר (הדיווחים הזכירו יותר את הדברים שאמר נתניהו על פייגלין ולקטע הזה התייחסו כבדרך אגב רק כתגובה של ראש הממשלה לאירועים בסוריה).   הקטע הקטן הזה, פחות מ-100 מילים שלקח פחות מדקה להגיד, הוא הוא לב ליבה של המדיניות האמיתית והרשמית של ממשלת ישראל. לא נאום בר אילן, לא נאום הקונגרס – מעל הכל הקטע הקטן הזה מבטא את האני מאמין האמיתי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אני לא חושב שהוא עצמו יתנגד לטענה הזו.

מדובר בתפיסה מגובשת ומוכרת בשם הריאליזם הפסימי. היא פותחה בשנות המלחמה הקרה באמריקה. המבטא הבולט ביותר שלה הוא החוקר הנס מורגנטאו שפיתח את תיאוריית העוצמה. לפי מורגנטאו העוצמה היא כל כך הכרחית ומרכזית בהשגת מטרותיה של כל מדינה בזירה הבינלאומית, שהיא למעשה צריכה להוות בעצמה את המטרה המרכזית: עוצמה לשם עוצמה. כפי שנתניהו הבהיר, השלום מבחינתה של התיאוריה הזו הוא מאזן של עוצמה. כל עוד יש לך יותר עוצמה מלאויב, אז זה למעשה שלום. או זה מה שמבטיח את אי הלחימה הכוללת שהיא בפועל "השלום". השלום הזה, אם מקבלים את ההנחה שאכן מדובר בשלום, נשמר גם במקרה של מלחמות "קטנות" לאורך הדרך. זאת כל עוד המלחמות משמשות כאמצעי לתחזוק העוצמה. על כן, במידה מסוימת של אבסורדיות, מלחמות הן חלק מהשלום. התיאוריות הללו היו פופולאריות ביותר בשנות ה-70 וה-80, בהן התחנך נתניהו באמריקה. אולם היום הן כבר ממש לא עדכניות. ראשית בגלל שהתיאוריות הללו נועדו להסביר את המדיניות האמריקאית במאבק בין גושי תחת כללים של מאזן אימה מושלם. "השלום" הריאליסטי הזה הוא העדר מלחמה עולמית בין רוסיה לארה"ב ולא ברור כלל שהוא מחזיק בטרנספורמציה לזירות קטנות יותר.  יש כמובן גם את הביקורת על הגישה הריאליסטית כולה על ידי חוקרים שמדגישים את החשיבות הגוברת של ארגונים בינלאומיים ותפיסות טרנס לאומיות. אני אישית עדיין תומך בגישה הריאליסטית, אבל לא זו של מורגנטאו. רוב מוחלט של מצדדי הגישה הריאליסטית במחקר היום זנחו מזמן את תיאוריות השחור ולבן של המלחמה הקרה ואימצו גישה "ריאליסטית" ריאלית ומורכבת יותר. על פי גישה הזו אי אפשר לבודד את מיקומה של מדינה אחת בזירה הבינלאומית באמצעות חישובים כמותיים של עוצמה ועוצמה לכאורה. קשרי ידידות, הסכמים בינלאומיים, חברות בארגונים, תפוצות – כל אלה ועוד אולי לא קובעים את כל המדיניות בעצמם כמו שאומרת הגישה הליברלית, אבל בהחלט מהווים חלק מארסנל הכלים והזירות של מדינה מודרנית לפעולה. התפיסה של נתניהו אם כן אולי קוהרנטית, אבל היא מיושנת מאוד, לא רלוונטית למדינה קטנה ומבודדת ועשויה להיות מסוכנת בישראל 2012.

הדיון האיראני

מזה כמה ימים שהעיתון הגדול במדינה, ידיעות אחרונות, יוצא בקריאה ל"דיון ציבורי" רציני בסוגיית פרויקט הגרעין האיראני והתקפה ישראלית אפשרית על מתקני הגרעין באיראן. על פי התזה של העיתון, נפלה החלטה זה מכבר אצל נתניהו וברק לצאת למתקפה על מתקני הגרעין של איראן. למעשה הברית בין ביבי לברק שנרקמה לפני שנתיים וחצי, התעצבה סביב ההבנה שאיפשהו במהלך כהונת הממשלה לא יהיה מנוס מלעשות את הפעולה הזו. נוכח פעולה דרמתית כל כך, יתר הסוגיות המדיניות מתגמדות ועל כן ממשלת נתניהו לא התאמצה כל כך, בלשון המעטה, לקדם את התהליך המדיני עם שכנותיה. על פי אותה תזה, עסקת שליט נועדה להסיר מסדר היום את הסוגיה המדינית היחידה שעוד הייתה רלוונטית בציבוריות הישראלית ולצבור נקודות תמיכה ולכידות אחרונות לקראת הרגע המכונן של ממשלת נתניהו. עכשיו, יודעים לספר לנו בידיעות אחרונות, מתכוננים ביבי וברק למתקפה כאילו היא בלתי נמנעת ומתעלמים מאזהרות ודעות ביטחוניות אחרות. בין השאר מצטטים בעיתון את הרמטכ"ל, ראש המוסד, וראש השב"כ הקודמים שהביעו כולם הסתייגויות מפעולה כזו בפורומים שונים לאחר פרישתם. יתכן, רומזים בעיתון, שהפרישה המוקדמת של חלקם וזהות מחליפיהם נקבעה על רקע הכנת השטח לפעולה הישראלית באיראן.

אז מה אומרים לנו למעשה בידיעות אחרונות? המסקנה היחידה שמציגים כותבי המאמרים היא שפעולה ישראלית באיראן עומדת בימים אלה על הפרק וחייבים לעשות "דיון ציבורי" מקיף בסוגיה שכן אסור להשאיר אירוע חשוב כל כך לגחמות לב של שני אנשים.

אז ראשית אני רוצה להקדים ולאמר שאני נגד פעולה ישראלית באיראן וחושב שמדובר אכן בסוגיה קריטית ופוליטית מהמעלה הראשונה שצריכה להעסיק את כולנו. אך יחד עם זאת, הקריאה לדיון ציבורי היא קריאה סתמית, מתחמקת, לא הוגנת ומעט שקרית. אם יש לכם משהו להגיד עיתונאים יקרים, פשוט תגידו אותו. אם אתם נגד פעולה ישראלית באיראן תסבירו למה ותעמדו מאחורי קביעתם באומץ כל עוד לא השתכנעתם אחרת. זה גם בסדר גמור לשנות את דעתם מול נתונים חדשים. אם אתם בכלל רוצים להעמיק בסוגיה, אז נחמד יהיה אם תפנו לאקדמיה, למומחים לאסטרטגיה, למאזני כוחות, למזרחנים, ולפיזיקאים ותבקשו מהם חוות דעת קצרות בתחומי עיסוקם שקשורים לסוגיה. יכול להיות מעניין אם בעיתון הנפוץ במדינה יופיעו גם עובדות חדשות, תיאוריות ומקורות מידע לצד הדעות החשובות כשלעצמן. אבל לקרוא לדיון ציבורי ולצאת מידי חובה זה פשוט מיותר. מה זה בכלל לעזאזל דיון ציבורי?הנה אנחנו מדברים על הסוגיה, בודאי בכל בית בישראל הזכירו את הנושא השבוע בזמן כזה או אחר – זה דיון ציבורי? נו אז? האם השתנה משהו? האם ההחלטה שתתקבל במסדרונות הממשלה עכשיו תהיה נכונה יותר?

אני גם מתנגד לחלוטין לתפיסה הצינית כאילו אהוד וביבי החליטו מתוך גחמה על הפעולה ולא מקיימים דיון בנושא. אני בטוח שהחלטה כזו, גם אם מתקבלת על ידי שני מנהיגים שאין לי כמעט שום כבוד והערכה כלפיהם, וגם אם היא מנוגדת לדעת גורמי בטחון שונים, עדיין מתקבלת לאחר שיקול דעת מחמיר ולאחר בחינה בכובד ראש של ההשלכות האפשריות. זה לא אומר שמתקבלת ההחלטה הנכונה או שאי אפשר היה להגיע למסקנות אחרות אחרי בחינה מעמיקה יותר והיחשפות למגוון גדול יותר של דעות בראש פתוח. יתרה מזו, אגלה סוד ידוע, אנשים שונים מול אותו מידע היו מגיעים למסקנות שונות שלא כולן נכונות ו/או הגיוניות נוכח המציאות האמיתית. אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו, האם "דיון ציבורי" ישפר במשהו את ההחלטה המתקבלת? או שזו פשוט הדרך של הכתבים להרגיש טוב עם עצמם בלי שהם בעצם אמרו שום דבר מחייב. ובשביל שלא אתחמק מהסוגיה בעצמי, יש צורך אחרי דברים אלו להתייחס לסוגיה עצמה:

* קיימות שתי עמדות מרכזיות לגבי סוגיית התקיפה הישראלית באיראן ושתיהן נובעות מתפיסות עולם הפוכות. על פי התפיסה הראשונה אסור לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני, בכל מחיר. נשק גרעיני בידי האיראנים משמעו שואה שניה, סוף הציונות, קץ המדינה. ההנחה היא שאם לאיראנים יהיה נשק גרעיני, אז בשלב מסויים, מוקדם או מאוחר, הם ישתמשו בו נגדנו. מרגע שיהיה להם נשק כזה לא נוכל עוד לפעול נגדם וכל שיותר לנו הוא רק לספור את הזמן עד הסוף הדטרמיניסטי. הנחת יסוד סמויה כאן היא שמתקפה אטומית על ישראל תהיה סופית ומשמעה סוף המדינה, לא פחות. לצד הנחת יסוד זו קיימת הנחה נוספת, שמבוססת יותר או פחות על חומר מודיעני, והיא שהשלטון באיראן החליט זה מכבר להשיג נשק גרעיני ושזו המטרה המרכזית שמעסיקה אותו; יהיו מה שיהיו ההשלכות הכלכליות והפוליטיות באיראן, האיראנים נחושים לצעוד בדרך האטום. על כן סנקציות, בידוד, ואפילו האביב הערבי לא יצליחו למנוע בסופו של דבר את השגת הנשק הגרעיני. למול השקפת עולם פסימית שכזו יש, על פי הטענה, רק מסקנה רציונאלית אחת: על ישראל לתקוף ומיד. גם אם חצי מהמדינה תהרס כתוצאה ממלחמה כזו, וגם אם קיימת האפשרות שנפסיד במלחמה שתפתח עדיין זה הכרחי כי אי-פעולה משמעה אבדון בטוח. על כן  צריך לתת לברק ובביבי קרדיט מסוים, אם הם חושבים שזה המצב הרי שאין על מה לקיים דיון. כל מה שנותר הוא לתכנן לעומק את המתקפה כדיי להיות בטוחים, או כמעט בטוחים, שננצח במתקפה כזו על איראן ונמזער את הנזק הפוטנציאלי.

התפיסה השניה, או קבוצה של תפיסות ליתר דיוק, קודם כל גורסת שלפחות אחת מהנחות היסוד של תפיסת העולם הקודמת אינה נכונה; במילים אחרות היא שוללת את הדטרמיניסטיות של האבדון שמרכזית כל כך בתפיסה הקודמת. אבל זה לא מספיק, כי אפשר להגיד שגם מול מודיעין ממשי ועובדות, הסיכון שבכל זאת התפיסה הדטרמיניסטית היא הנכונה כל כך גדול, שבכל מקרה כדאי לבחור בתפיסה הראשונה. על כן השלב השני של תפיסת העולם השניה הוא שהנזק מתקיפה ישראלית מונעת באיראן הוא הנזק הממשי והוודאי היחיד; אנחנו אולי לא בטוחים בנזק הפוטנציאלי שבפרויקט הגרעין האיראני, אבל אנחנו כן בטוחים שתקיפה ישראלית באיראן תלווה בנזק חמור ובסיכון גדול למדינת ישראל. זו לא בושה להודות שאיראן מנצחת כאן במשחק ההרתעה – איראן מרתיעה אותנו, ובצדק; ישראל לא תוכל לאורך זמן להחזיק מעמד לבד במלחמה כוללת מול איראן. גם אם לא תפרוץ מלחמה כוללת, או לחילופין ישראל לא תעמוד בה לבד, עדיין ישראל תספוג לכל הפחות מטחי טילים מסיביים על העורף שלא נראו כאן מעולם. ולא מדובר בצינורות חלולים עם חומר נפץ שדרום הארץ לצערנו רגיל בהם בשנים (ובימים) האחרונות. אפילו לא מדובר בקטיושות שמסוגלות להחריב דירות. מדובר בטילים שפגיעה של אחד מהם הורסת בניין. יש לזכור שבמלחמת העולם השניה מתו הרבה יותר אנשים ונהרסו הרבה יותר בתים בהפצצות האמריקאיות ה"רגילות" על טוקיו מאשר שתי פצצות האטום גם יחד.

* הרחבתי במילים כבר מספיק לפוסט אחד, ואפשר כמובן לפתח את הסוגיה הרבה הרבה יותר. אסכם רק בקצרה שהתפיסה השניה נראית לי ריאלית והגיונית הרבה יותר. על כל חלקיה. למעשה אני חושב שזה בכלל לא כוחות. הזכרתי את זה שהתפיסה השניה היא קבוצה של תפיסות ואכן זה המצב: אפשר לתקוף ולשלול כמעט כל מילה בהנחות היסוד של התפיסה הראשונה. סוד כוחה של התפיסה הדטרמיניסטית הוא רק בזה שהיא מציגה את הסיכון המקסימלי, ולאנשים רבים יש גישה לפיה צריך תמיד להתחשב רק בסיכון המקסימלי. גם אם הסיכוי לסיכון למעשה אינו ריאלי.

ומילה אחרונה, עבור שתי התפיסות קיימת גם אופציה נוספת. לא חייבים להניח שהפתרון לגרעין הוא התקפה על הגרעין, אפשר גם ל"תקוף" את המוטיבציה; נגיד אנחנו חושבים שהמטרה היחידה של השלטון האיראני היא להשמיד את ישראל –  זה לא אומר שהפתרון היחיד הוא מניעת יכולת ההשמדה – אפשר גם לפעול לשינוי המטרה האיראנית. במקרה שלפנינו יש תשובה די פשוטה: על ישראל לחתור ולהשיג בהקדם שלום עם העולם הערבי, עם שכניה ובראש ובראשונה עם הפלסטינים. שלום כזה הוא הפתרון האמיתי לאיום האיראני.

יפן- שלושה אסונות

תכננתי לכתוב על הימין באירופה, אבל זה יאלץ לחכות לפחות לשבוע הבא. אחד מאסונות הטבע הגדולים ביותר בהיסטוריה המודרנית התרחש בסוף השבוע האחרון ביפן; לפחות בעוצמת האירוע ובהיקף הנזק שלו. מספרי ההרוגים בהאיטי ובחופי אסיה (שני האסונות העצומים הקודמים) אולי היו גדולים יותר, אבל האירועים היו קטנים יותר בעוצמתם הגולמית. כנראה שכל מדינה אחרת, זולת יפן, היתה ניזוקה הרבה יותר מרעידת אדמה כזו. כל מדינה שבה הסטנדרים של הבנייה לא מעולים (כמו כל מדינות העולם השלישי, או כמו ישראל) היתה נחרבת לחלוטין.

שלושה אסונות פקדו את יפן. האסון הראשון הוא רעידת האדמה. יפן רגילה ברעידות אדמה. מידי שנה מתרחשות בה עשרות ומאות רעידות אדמה קטנות עד בינוניות. אבל זו היתה רעידת האדמה החזקה ביותר בהיסטוריה המתועדת של רעידות אדמה ביפן. אף על פי כן מוכנות היפנים לרעידות הוכיחה את עצמה. על אף שהרעידה הורגשה בחוזקה בכל איי יפן, ובמיוחד במרכז הונשו (האי המרכזי שבליבו טוקיו), אף בניין לא קרס (אוקי בדקתי והיו כמה מקרים חריגים ספורים, דווקא במערב האי). לשם השוואה רעידת האדמה בהאיטי לפני שנה, שהחריבה עיירות שלמות באי, היתה בעוצמה של פחות מ-6. בישראל סטנדרט הבנייה (שאינו נאכף כהלכה, ובכל המבנים שנבנו לפני שנות ה-80 ולא עברו חיזוק לא קיים) נועד להתמודד עם רעידות של עד 6.5 בסולם ריכטר. תצלומי הוידיאו שדלפו לרשת של יפנים המעבירים את רעידת האדמה החזקה והארוכה בשקט מופתי ובסדר מעורר כבוד, הדהימו את העולם. זה בעיקר קשור לאופי היפני שגם אם מפחד מהטבע, לא נכנס ממנו להיסטריה.

האסון השני היה חמור בהרבה- אסון הצונמי. צונמי היא מילה ביפנית שמשמעותה גל ענק. אחד מהציורים המפורסמים ביותר מיפן המסורתית, ציור שהפך לסמליל והוכנס עמוק בתרבות הפופולארית היפנית, הוא ציור של גל צונמי כזה. אבל בניגוד לציור היפה, ההרס שהשאיר הצונמי על חופיה המזרחיים של יפן הוא בלתי נתפס. עיירות (שנבנו עץ) שלמות נהרסו כליל. אין הרבה מה להגיד- מי שלא ראה את התמונות מומלץ לפנות למאגר המהמם והמפחיד של NYtimes של תמונות החורבות שהשאיר אחריו הגל. אפילו סרטי אסונות ההוליוודיים לא הכינו אותנו למראות כל כך סוריאליסטיים בקנה מידה כזה.

אסון הצונמי הוא אסון טבע שכמעט שאין לאדם שליטה עליו. בניגוד לרעידת אדמה שלא הורגת איש (בתנאי שהוא לא נמצא בבניין מעשי יד אדם שקורס) הצונמי הוא אסון שאי אפשר להתמודד איתו. רעידת האדמה קרתה ליד החוף וההתרעה (שעבדה) היתה קצרה. הנזק הפיזי לבתים ולרכוש היה בכל מקרה בלתי נמנע. ההתמודדות אחרי האסון היתה כנראה למופת: הצבא היפני, שמורכב רובו מיחידות חילוץ והצלה בהתאם לחוקה הפציפיסטית של יפן, גויס מיד ונכנס לפעולה. גם תמונות ממעשי החילוץ ניתן לראות בקישור קודם.

אבל האסון השלישי הוא כבר אסון מעשי ידי אדם. אסון שהיה צריך להימנע, ואסון שמלמד על כשלון מוחלט: האסון הגרעיני. בניגוד לטבע אותו היפנים מקבלים בהבנה והכנעה, את אסון הגרעין הם לא ישכחו ולא יסלחו עליו במהרה. מישהו עוד יידרש לעשות חרקירי על זה בבוא הזמן. כורים ישנים מאוד שלא תוחזקו כראוי והוחזקו בידיים פרטיות של חברות שנתפסו בעבר כנגועות בשחיתות- התפוצצו ומסכנים אוכלוסיות שלמות. גם על מעטה הערפל וחוסר השקיפות בהתמודדות עם התקלה מישהו יאלץ לשלם.

סיפור היחסים בין יפן לגרעין הוא מעניין ומוזר. המדינה היחידה בעולם שספגה על שטחה התקפה גרעינית הפכה למובילת המאבק העולמי בהפצת נשק אטומי אחרי המלחמה. מאות אלפי הרוגים בשתי ההפצצות הישירות, ועוד כפול מזה נפגעים במשך השנים הרבות אחרי האירוע, השאירו ביפן רושם עמוק וצלקת. יפן הפכה למדינה היחידה בעולם שהפציפיזם מופיע אצלה בחוקה (לעומת סתם ביזור נשק). בהירושימה הוקם מוזיאון לפצצת האטום ובו מפורסמים מכתבי גינוי שנשלחו לכל מנהיג עולמי שביצע ניסוי גרעיני. בסמוך למקום ההתפוצצות הראשון הוקמה אנדרטה בצורת היכל סגור ובו שמות כל המשפחות שנהרגו;  ההשוואה ברורה- יד ושם. ההתייחסות של היפנים לפצצות האטום היא כמו שלנו לשואה- לזכור ולהזכיר לעולם. כשנשאל מדוע יפן, מעצמה כלכלית השנייה בעולם בשנות -80, לא מכניסה לשטחה פצצות גרעין כנגד הגוש המזרחי- קבעו המומחים שליפנים יש "אלרגיה גרעינית".

אך האלרגיה לא מתיישבת עם עובדה אחרת והיא שיפן היא המדינה היחידה שנסמכת על אנרגיה גרעינית להפקת אנרגיה (תיקון: למעט צרפת, ראו תגובות). לא שאין עוד מדינות שמפיקות אנרגיה גרעינית, אך אף מדינה לא מתקרבת אפילו לאחוז האנרגיה שהיפנים מפיקים ממתקני גרעין- יותר משליש מכלל האנרגיה ביפן. לא שהדבר עבר בלי ויכוח נוקב בזמנו ביפן. הציבור הרחב התנגד למהלך שהובילה בשעתו מפלגת השלטון. אך מאז עברו דגי סלמון רבים בנהר, יותר מ-40 שנה ליתר דיוק מאז תחילת הפרויקט הגרעיני. היפנים הביאו בשורה של אנרגיה "זמינה", "נקייה" ומתקדמת ביותר שלא תלויה בייבוא חיצוני של נפט. אך הנה עכשיו החלום נשבר. היפנים נזכרים בימים אלה בצד השני של המטבע הגרעיני: ביום-יום אולי הכל בסדר אבל שקורה משהו לא בסדר- ההשלכות מפלצתיות. בלי להיות נביא גדול אפשר לנחש ש"האלרגיה הגרעינית" עומדת לעשות קמבק. מהפכת האנרגיה הבאה תבוא מיפן, ויותר מהר ממה שאנחנו חושבים.

מילה אחרונה על שיקום לשמירה על אופטימיות: אם יש משהו שהיפנים טובים בו זה פרויקטים לאומיים. בשנים האחרונות מקובלת התפיסה שיפן בדעיכה. היפנים הם הראשונים להודות בכך. התחושה ביפן כבר כמה שנים טובות היא שהם עברו את השיא ולא מצליחים להגיע לרמות החדשנות וההצלחה של שנות ה-80 ותחילת ה-90. פרויקט השיקום בעקבות האסון הוא אולי בדיוק מה שהיפנים צריכים בשביל לצאת מהמשבר הכלכלי והמנטאלי בו הם שרויים. אם יש מישהו שמסוגל לצאת מחוזק מאסון כזה, זה הם.