סיכום 2011 – חלק ג'

נגש ישר לעניין, אירועי השנה בישראל מקומות 5 – 1:

5. המדינה הפלסטינית

כמו בשנה שעברה, כך גם השנה לא תפס הסכסוך הישראלי פלסטיני את מרכז תשומת הלב הציבורית בישראל. זאת בגלל המדיניות המכוונת של ממשלת ישראל שרואה בשימור הסטאטוס קוו יעד עליון, ובגלל שהמאבק הפלסטיני לא נשא אופי אלים כלל השנה. אבל אבו מאזן לא נח לרגע, במקום כותרות ראשיות בעיתון אבו מאזן בנה אסטרטגיה מרשימה של מאבק בלתי אלים לאיחוד הכוחות הפלסטינים ולכפיית מדינה פלסטינית על ישראל; אבו מאזן למד משרון שאפשר לנהל את הסכסוך ולהשיג הישגים מדיניים מרשימים בעולם גם באופן חד צדדי. מהלך המדינה הפלסטינית באו"ם אולי לא הביא את הצונאמי המדיני ששר הבטחון שלנו חזה, אבל בהחלט הביא להישגים חשובים בלגיטימיות הבינלאומית לפלסטינים מחד ובאיחוד הפלסטינים פנימה מאידך. רק השבוע שמענו  שחמאס ביקשו רשמית להצטרף לאש"ף ובכך למעשה מקבלים את ההכרה במדינת ישראל ובמשא ומתן (אי אפשר להכחיש את ההשפעה של שחרור גלעד שליט על המהלך הזה). היום התבשרנו גם שחמאס הודיע על השהיית המאבק המזוין בישראל והתמקדות במאבק עממי ברוח האביב הערבי. אבו מאזן רשם נצחון נוסף בדרך לשנה חדשה מעניינת מאוד במישור הפלסטיני.

4. תג מחיר

ואם הטרור הפלסטיני ירד כמעט לאפס בשנה האחרונה, החליף אותו סוג של טרור יהודי בשטחים הכבושים. פעולות "תג מחיר" מונהגות על ידי צעירים ובני נוער חמומי מוח שלוקחים את עקרון קביעת עובדות בשטח לשפל חדש. עקירת אלפי עצי זית, מקור פרנסה חשוב של פלסטינים שלוקח שנים לגידול וטיפוח, הפכה לתופעה שכיחה שלא זוכה לשום מענה הולם מצד הממשל הצבאי הישראלי בשטחים. על ההתנכלויות לפלסטינים ולמטעים כבר בכלל לא מדווחים בארץ.  כן דיווחו על שריפת מסגדים והשחתת קברים מוסלמים, ביניהם גם כאלה בתוך שטחי ישראל – זאת בעיקר מתוך החשש שפעולות אלו יציתו גלים של אלימות איסלאמית נגדית. ואז התחילו צעירי תג מחיר לתקוף את הצבא הישראל, בגלל מה שהם מכנים עירוב הצבא בפעולות פוליטיות (כאילו שיש פעולה צבאית שאינה פוליטית). כשזה עוד קורה תחת הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, אז סוף סוף נפל האסימון שנקלענו כאן כחברה לבעיה רצינית – השאלה היא אם לא הבנו את זה מאוחר מידי.

3. החקיקה האנטי דמוקרטית בכנסת

בשני המושבים האחרונים של הכנסת הגיע החקיקה האנטי דמוקרטית לגבהים חדשים. הטקטיקה ברורה, חברי הכנסת המעטים של הקואליציה (רוב חברי הקואליציה חברים בממשלה כשרים וכסגני שרים ועל פי מנהג הכנסת לא מציעים הצעות חוק פרטיות) מתחרים ביניהם מי יציע הצעה יותר קיצונית שתזכה לזמן חשיפה תקשורתי ארוך ומופגן יותר. נכון, רוב הצעות החוק שהוצעו לא עברו, אך מה שחשוב בהן הוא לא ההצעות עצמן (שרובן חסרות משמעות פרקטית בפני עצמן), כי אם המסר שהן מנסות להעביר; המשותף להצעות החוק הוא שהן תוקפות שלושה מוסדות חברתיים שמהווים את עמודי התווך של ביקורת שלטונית בישראל: את בית המשפט, את התקשורת, ואת עמותות זכויות האדם. התקיפה היא מאורגנת ומכמה חזיתות: גם בחוקי הכנסת, גם בחקיקת משנה, גם דרך ועדות ממשלתיות וועדות הכנסת. מנסיון לקבוע במינוי פוליטי את נשיא בית המשפט העליון הבא, דרך סירוב לדחות את תשלום החוב של ערוץ 10 למדינה ועד חוקי ייבוש העמותות – המסר הוא אחד- או שתישרו קו איתנו, או שנמשיך לתקוף אתכם עד שתיעלמו. הצעות החוק לא צריכות לעבור, העיקר המסר – בעל הבית מרגיש בנוח ולא מתכוון לפנות את מקומו בקרוב, ראו הוזהרתם. ככה לא בונים דמוקרטיה.

2. המחאה החברתית

בהתחלה חשבתי לפצל את האירוע הזה לשניים: מחאת האוהלים והמחאה הצרכנית (או מחאת הקוטג'). שתי המחאות אומנם קשורות היטב זו לזו אך גם שונות במידה מספיקה. בסופו של דבר המחאה הצרכנית היא זו שרשמה את ההישגים המרשימים ביותר והיא גם זו שנמשכת למעשה יום יום מאז שהתחילה. המחאה הצרכנית חוללה קודם כל מהפכה תודעתית – פתאום הפכנו להיות הרבה יותר מודעים למה אנחנו קונים, ממי אנחנו קונים, באיזה מחיר. מחירי המוצרים הבסיסיים בישראל עדיין מאוד יקרים, אבל רשתות הייצור והשיווק הגדולות נזהרות הרבה יותר מלפני שנה. אף אחד לא רוצה לעצבן את הלקוחות יותר מידי, שלא יפתחו חלילה איזו קבוצה בפייסבוק שתגמר בפיטורי המנכ"ל. מחאת האוהלים לעומתה די נעלמה, מי זוכר היום על מה בכלל התחילה. סירובם העיקש של מובילי המחאה ההיא לתת לה אופי פוליטי השאירו אותה כאירוע תרבותי של קיץ. כמו פסטיבל קוקה קולה או כוכב נולד. אבל במחשבה שניה זה לא אומר שלא היתה לה השפעה, שוב תודעתית על הציבור. אין ספק שהציבור היום הרבה יותר מודע וחושב על סוגיות כלכליות שמשפיעות על כולנו, ושוב הפוליטיקאים מפחדים הרבה יותר להעביר הצעות חוק שיטיבו עם מגזרים קטנים או עם קבוצה של עשירים על חשבון הציבור. "תהיו כחלונים" הפציר ראש הממשלה בשרים בימי המחאה הראשונים, המסר (הפוליטי) הזה עבר גם עבר והוא ההישג החשוב ביותר של המחאה החברתית בקיץ.

1. שחרור גלעד שליט

כן אולי זה בנאלי וצפוי, כן אולי זה לא האירוע בעל השלכות הרוחב והאורך הגדולות ביותר ברשימה. אבל בהסתכלות סמלית והיסטורית אין עוד אירוע כזה השנה בישראל. לבטח אחד מאירועי העשור. יש אירועים שחשיבותם לא בהשלכות שלהם כי אם ברגש שהם מעוררים. חטיפת גלעד שליט ליוותה את כל הציבוריות הישראלית חמש שנים. חטיפתו של רון ארד יותר מ20 שנים. שחרורו של גלעד שליט בחיים לחיק משפחתו היה חוויה מתקנת ומרוממת נפש לכל ישראלי כמעט. לרגע קט שוב אפשר היה להרגיש תחושות שכמעט ואבדו מאיתנו לחלוטין: האחדות והגאווה, הציונות האמיתית, הרגשת ניצחון קולקטיבית וקונסזואלית. גלעד שליט יצא לחופשי ולזמן קצר שוב היינו כולנו יחד איתו עם חופשי בארצנו. עכשיו שנגמר העניין הזה אפשר חזור ולריב.

זוהי אם כן רשימת אירועי השנה בישראל 2011 של פוליטאה. האם יש לכם השגות מעניינות? האם יש אירוע חשוב שלא ציינתי ואתם חושבים שהיה ראוי להזכיר? כתבו בתגובות וכולנו נוכל להתרשם. בחלק ד' והאחרון של סיכום השנה שיעלה כאן בקרוב נסכם את המקומות הראשונות באירועי העולם בשנה זו, וגם נבחר את איש השנה בעולם. יש למה לחכות.

שחרור אסירים, השאלה המוסרית

ברכות חמות למדינת ישראל ולממשלת ישראל על עשיית המעשה הנכון, גם אם באיחור של חמש שנים. ככותב בלוג אני לא רואה שום צורך באובייקטיביות יתר שהייתה מחייבת לבקר את ראש הממשלה על זגזוג ושינוי עמדות, ולספק הסברים פוליטיים ודיפלומטיים לסיבה שבגינה בחר נתניהו לעשות משהו שלכאורה מנוגד לתפיסת עולמו. לא, אני מברך ונותן את כל הקרדיט לבנימין נתניהו שעשה את מה שאולמרט נכשל בו שוב ושוב. גלעד שליט נחטף במשמרת של אולמרט, אולמרט לא הצליח לשחרר אותו, נתניהו כן. נתניהו הוביל את המהלך והביא אותו לאישור גורף בממשלה הכי ימנית בתולדות ישראל. כל הכבוד.

בהזדמנות זאת רציתי לדבר על פן אחר של העסקה לשחרור גלעד שליט (אני מזהיר מראש, זה הולך להיות דיון פילוסופי על מוסר שחלקו קשה לעיכול). השאלה הפרובוקטיבית שאני שואל היא האומנם החברה הישראלית משלמת מחיר כבד בגין שחרור 1000 אסירים שרובם עסקו בטרור וחלקם רצחו בפועל אזרחים ישראלים? אני מבקש להוציא רגע, לצורך זמני, את השאלה הביטחונית מחוץ לדיון; יש לזה סיבה תיאורטית, אם יש סכנה ביטחונית מצד האסירים המשוחררים הרי שהסכנה הזו לא קשורה בעברו של האסיר כי אם בעתידו הפוטנציאלי. מהבחינה הביטחונית לא משנה ממש אם אסיר הוא רוצח, משתף פעולה, או זורק אבנים.  אני רוצה להתמקד רק בשאלה של האם עצם השחרור של מי שרצחו ופשעו בנו הוא בגדר פגיעה בחברה הישראלית ועל כן מחיר קשה.

מהיא ענישה בחברה? בחברה המודרנית מקובלת התפיסה שבני האדם מותרים על בלבדיות על זכויותיהם הטבעיות לטובת הריבון, המדינה, או החברה שבה הם חיים. כאזרחים ותושבים במדינת ישראל אנחנו מאוחדים באמנה חברתית שמבטיחה לנו הגנה הדדית מפני הזולת. מי שיסטה מכללי החברה ייענש על ידי החברה ומחובתה של החברה להענישו; המוסר החברתי מחייב להעניש את מי מהחברה שפגע בה ופעל בניגוד לאמנה. אם בחברה מסוימת לא מצליחים להעניש פושעים, להרשיע עבריינים, ולאכוף חוקים הרי שהחברה כולה מתפוררת והאמנה חדלה להתקיים. אם הכליאה בבית כלא היא הדרך של החברה להעניש את חבריה הסוררים, הרי ששחרור רוצחים מהכלא הוא פשע של החברה כלפי עצמה ומהווה פגיעה קשה בשלטון החוק ובערכי החברה.

אבל זה לא המצב בכל הקשור לאסירים הפלסטינים. זאת בגלל שעל פי תפיסת המדינה הרשמית, על פי תפיסת מרבית אזרחי המדינה, ועל פי תפיסתי שלי, הפלסטינים (ובמיוחד העזתיים) אינם חלק מהחברה הישראלית. שחרור של אנשים שממילא אינם חלק מהחברה שלך כי אם פגעו בך מבחוץ לא מהווה פגיעה בחברה מהסוג שתיארתי קודם. זה לא אומר שזה מצב רצוי, טוב (או רע בהכרח) –  רק שעצם העובדה שמשתחררים רוצחים כאלה לא מהווה בפני עצמה פגיעה בחברה. בחברות קדם לדוגמא אחת מהסיבות המרכזיות לענישה על רצח היתה ששפיכת דם אדם מביאה חטא על החברה כולה עד בו הכפרה. הפתרון של חברות קדם לבעיה זו, מלבד טקסי טהרה חברתיים, היה להוציא את האשם מחוץ לחברה. את זה אפשר היה להשיג או על ידי הוצאה להורג של הרוצח או על ידי הגלייה. ההיגיון נשמר גם לזמננו; ענישה של רוצחים מחוץ לחברה יכולה להיות אחריות שהמדינה בוחרת לקחת על עצמה, וזה בסדר גמור, ובמקרה של פגיעה באזרחים שלה זה אפילו יפה מאוד. אבל נסיגה מאחריות זו  אינה מהווה פגיעה בלתי מוסרית בחברה.

מבחינה מוסרית אוניברסאלית גרידא החברה הישראלית רק מתחזקת מהעסקה:  א. היא מצליחה לעשות שימוש לתועלתה באזרחים של מדינה אחרת. ב. היא עושה שימוש כזה בצורה לא אלימה ולמטרה מוסרית מהמעלה הראשונה. ג. בכך שהיא מוכנה לשחרר 1000 איש תמורת אחד היא מצהירה שאלף איש אחרים שווים לחברה אחד משלה. ‫ד. היא משתחררת מהצורך, אותו לקחה על עצמה בנסיבות אחרות, להיות אחראית חברתית על חבורה של רוצחים. מבחינה זו מי שנפגע מוסרית וחברתית מהעסקה הם הפלסטינים. החברה הפלסטינית היא זו שבוחרת לאמץ לתוכה רוצחים ומפגעים בלי להעניש אותם. ואיזה מחיר כבד עלה להם שחרור הרוצחים הללו לקרבם: מאות ואלפי הרוגים, עשרות מונים פצועים, מצור ממושך ובידוד בינלאומי.

לא אתעלם מסוגיית המשפחות השכולות. האם לא עושה המדינה עוול למשפחות השכולות בשחרור רוצחי יקיריהם? התשובה כאן בניגוד למצופה מורכבת. כלל מפתח במוסר האוניברסאלי הוא לא לגרום צער. אבל כלל זה שמחייב את האדם הפרטי, קשה עד בלתי אפשרי בקנה מידה חברתי ומדינתי. המדינה בהחלטה לכאן או לכאן תגרום בהכרח צער. ועל כן צריך לאזן והשוות בשביל לגלות האם גורמת המדינה יותר צער מהנדרש. יש לציין שמשפחות שכולות רבות, כולל כאלה שקשורות ישירות ברוצחים המשתחררים, הביאו תמיכה ושמחה רבה נוכח עסקת השבויים. אפשר בהחלט שמישהו שמחזיק בתפיסה מוסרית דומה  לזו שתיארתי קודם לא יתנגד ולא יצטער על שחרור רוצח משפחתו במסגרת עסקה שכזו. אבל אני בהחלט יכול גם להבין את מי שיצר הנקמה חזק אצלו מאוד. אני האחרון שיגיד שנקמה היא לא ערך חשוב. בניגוד לתפיסת המשפט הישראלית, אני חושב שנקמה צריכה וחייבת להיות במקום של כבוד בענישה הישראלית. היום נקמה אינה נחשבת שיקול לענישה, לפחות בצורה פורמלית, מה שממעיט מאוד את כוחן של הקורבנות בבית המשפט בשלב הטיעונים לעונש. הבעיה אבל בנקמה היא שבמידה רבה היא סובייקטיבית ומשתנה מאדם לאדם. המדינה יכולה להשתדל לרצות את רגש הנקמה, והיא עשתה זאת במאסר של רוב האסירים המדוברים. הפגיעה שהמדינה עושה בשחרור עכשיו הוא קיצור זמן הנקמה עבור משפחות הקורבנות. עכשיו זו שאלה פתוחה, שאני בטוח שתקבל תשובות שונות מאנשים שונים, באשר להאם פגיעה אישית (להבדיל מחברתית) בזכות הנקמה של המשפחות היא פגיעה קשה מבחינת המדינה או לא.  שני טיעונים שיש לזכור בהקשר זה: אחד, שלמדינה אין באמת יכולת לקבוע אה-פריורית אם משפחת קורבן תפגע קשה או לא כתוצאה מכך. זו שאלה אמוציונאלית ופסיכולוגית שמשתנה מאדם לאדם. שתיים, שזו תשובתי שלי לפחות, היא שבכל מקרה חיי אדם חף מפשע שווים יותר מרגש נקמה, חמור ככול שיהיה.

אז נשארנו בעיקר עם השיקול הביטחוני, נקי מרגשות ומוכן לחשיבה רציונאלית.

שוב ברכות למשפחת שליט, למדינת ישראל, ולכולנו. חג שמח.

עוד שלוש שנים…

ברוכים הבאים לצפון קוריאה. שדרנית יפה, אם כי קצת תקיפה, מודיעה לתושבי המדינה כל יום מעל גבי מסך הטלויזיה שהממשלה עובדת במרץ לקראת עתיד טוב יותר. אבל הממשלה דורשת את שיתוף הפעולה של האזרחים. מול כוחות האופל במערב, האמריקאים, התושבים הקוריאנים נדרשים לגלות ערנות ולשמור היטב. כך עוד שלוש שנים תתגבר הממשלה הגיבורה על כל המכשולים והכל יהיה בסדר. סובלים עכשיו מעוני ורעב? זה קורבן הכרחי! אבל עוד שלוש שנים יהיה כאן גן עדן. השדרית מסיימת את הקראת ההודעה במבט רציני. עוד כמה ימים כאלה והמסר יעבור במלואו.

עכשיו תחליפו את המילה קוריאה בישראל, ואת כוחות האופל האמריקאים ב"משבר המים" וקבלתם את הקמפיין השערורייתי ממש של משרד התשתיות. ישראל מתייבשת, עוד שלוש שנים הכל יהיה בסדר, תמשיכו לחסוך. מה זה צריך להיות? האמת היא שבדרך כלל אני מתנגד באופן עקרוני לקמפיינים ממשלתיים. אתם רוצים לעשות משהו? תעשו. אל תפתחו בקמפיין שמנסה לשכנע את הציבור לעשות את זה במקומכם. הממשלה לא צריכה לעסוק בתעמולה פנימית. דוברות זה בסדר, פרופגנדה זה כבר בעיה. אבל הקמפיין הזה שבר את כל השיאים.  עוד שלוש שנים יהיה בסדר?! תמשיכו לחסוך אתם עושים עבודה טובה?! קשה לתאר את רמת הגועל שיש לי מהפרסומת הזו שמנסה לטשטש את מחדלי ממשלות ישראל, להעביר אחריות לאזרחים, ומפרסמת תחזיות שקר מפיה של דוגמנית משמע היינו צפון קוריאה.

ואלה הנתונים שלא מספרים לכם בפרסומת: צריכת המים הביתית לכל אזרחי ישראל תופסת רק כ-30% מכלל צריכת המים במדינה. כ-5% אחוז נוספים צורכת התעשייה, ו-65% צורכת החקלאות. המים של החקלאות גם מסובסדים על ידי המדינה. רוב התוצרת החקלאית הטובה בישראל מיוצאת לחו"ל. כלומר תאמינו או לא, אבל ישראל מייצאת מים לאירופה! והמדינה מסבסדת את זה. מה ממליצה לנו הדוגמנית בפרסומת: להתקלח 2 דקות פחות, לסגור את הברז שמצחצחים שיניים. בעיקרון המלצות לא רעות, אבל בואו נחשוב רגע האם באמת אלה ההצעות שיצילו את משק המים הישראלי: על פי הערכות, סיניטציה ומקלחת מהוות עד כ-35% מצריכת המים הביתית בישראל. בואו נגיד שבכוחות משותפים הצלחנו כולנו לחסוך 10% מזה בממוצע. כלומר חסכנו 10% מ35% מ30% שהם בדיוק 1 אחוז מצריכת המים בישראל. מה שהדוגמנית, על כל קמפיין המיליונים שהיא עולה לממשלה, אומרת זה שאם משק המים הישראלי יחסוך 1% מצריכת המים שלו, כל שנה במשך שלוש שנים, הכל יהיה בסדר. מישהו מאמין לה? ותחשבו כמה מים אפשר היה לחסוך אם היו משקיעים את המיליונים שהושקעו בקמפיין בעשייה אמיתית למשק המים. יש לי הרגשה משונה שהרבה יותר מאחוז.

* הנה עוד משל, ילד ואבא עוברים ליד חנות צעצועים והילד רואה בחלון הראווה בובת אקשן שעולה 100 שקל. הילד מצביע לאבא על הבובה ומבקש: אתה מוכן לקנות לי את הבובה בבקשה אבא? אני מאוד רוצה! האבא מביט בבן בפליאה ואומר: בוודאי בן, אבל לא בכל מחיר!

גלעד שליט נמצא בשבי החמאס כבר ארבע שנים. המחיר ידוע, חמאס מעוניין בשחרור כ-1000 אסירים, מתוכם כ-300 אסירים שנשפטו לזמני מאסר ממושכים בישראל. חמאס לא שינה את עמדתו כהוא זה בארבע שנים. המחיר נשאר כשהיה. הוא מוצג לכל בחלון הראווה, אין מבצע ואין סוף עונה. אבל בישראל שלנו מציגים את זה כויכוח שבין "כן בכל מחיר",ו "לא בכל מחיר". בעצם אין בכלל שאלה כזו. חמאס לא מבקש כל מחיר, הוא מבקש מחיר ספציפי. ממשלות ישראל במשך ארבע שנים לא הצליחו להוכיח כלל שהן מסוגלות להוריד את המחיר אפילו לא בשקל. "שאלת המחיר" היא טקטיקה מחוכמת מאוד של מתנגדי העסקה, הרי מי לא יסכים עם הביטוי לא בכל מחיר. ברור שלא בכל מחיר, נכון? הרי לא נסכים למשל, למשל לשלם 40 מיליארד שקל (תקציב הביטחון השנתי) בשביל לשחרר את גלעד שליט. לא בכל מחיר אם כן היא סיסמא פוליטית, סיסמא מתוחכמת ואפקטיבית להפליא. סיסמא וגם מכבסת מילים, כי לפוליטיקאים הרבה יותר קשה להגיד: אנחנו נגד שחרור גלעד שליט. הרבה יותר קל להגיד: לא בכל מחיר. המשמעות היא בדיוק אותה משמעות, והכוונה היא אותה כוונה.

איך זה שחמאס לא ירד במחיר? האם זה בגלל שלא הפעלנו מספיק לחץ? לדעתי זו בדיחה, ישראל הפעילה ממכבשי הלחץ הכבדים ביותר שאפשר לעשות על משטר ששולט באוכלוסייה. מצור, בידוד פוליטי ומלחמה שנמשכה יותר מחודש. האמת היא שממש כמו בכלכלה, מחיר נקבע לפי היצע, וביקוש. המחיר של 1000 אסירים בתמורה לגלעד שליט איננו מופקע, זה פשוט המחיר. והסיבה היא לא הביקוש, עליו אין לצדדים כמעט שליטה כלל, כי אם ההיצע. הכוחות והמשאבים השוליים שישראל צריכה להשקיע על מנת לעצור 1000 אסירים הם פחותים מהכוחות והמשאבים השוליים שמשטר חמאס צריך להשקיע בשביל להשיג חייל שבוי חיי אחד. מאז שנחטף גלעד שליט ישראל עצרה והרגה הרבה יותר מ-1000 פעילי חמאס. אם היינו משחררים את גלעד שליט לפני ארבע שנים, באותו מחיר בדיוק, היום כבר בתיאוריה היינו יכולים לעצור או לחסל את כל ה-1000 ששחררנו מזמן.

יש גם את מימד הזמן, גם הוא עולה מחיר. מחיר גדול מאוד.  מעט מאוד לחמאס (על ההחזקה של גלעד שליט). כלום לממשלת ישראל (זה תירוץ נוח למצור על עזה למשל). עיקר המחיר של הזמן משלמת משפחת שליט וגלעד שליט עצמו.

יש מחיר בחלון הראווה- הגיע הזמן שמישהו ישלם אותו, לפני שיהיה מאוחר. אולי עוד שלוש שנים…

להמשיך לקרוא

פוסט-לאומיות? וצעדת שליט

* הויכוח על האקדמיה ממשיך. שני נסיונות מהשבוע האחרון, כל אחד בדרכו, לחזק את הדו"ח הקומי של אם תרצו בטיעונים כאילו משכנעים. הראשון הוא בן דרור ימיני, פרשן במעריב ומי שכבר מזמן סימן את "הפוסט ציוניות" הרחבה כסכנה הגדולה ביותר לישראל. שבוע שעבר בן דרור ימיני, בבלוג הרישמי שלו באתר מעריב, חושף שהגדרתו לפוסט ציוניות לא רחוקה בהרבה מזו המכלילה של "אם תרצו":

פוסט-לאומיות ואולי אנטישמיות

רוב של קרוב לתשעים אחוז באותה מדינה, עוד "מדינה אחת", הם קתולים. אחת המדינות המפותחות בעולם. מקום 17 במדד הפיתוח העולמי. אין טרור. אין אלימות. אלא שבאותה מדינה יש שתי קבוצות, שדוברות שפות שונות. ובין דוברי שתי השפות יש פערים קטנים. הרוב חושב שהוא נושא על כתפיו את המיעוט. לפי תוצאות הבחירות הtאחרונות, הולך ומתגבש רוב שמעדיף פילוג. לא מדינה אחת. שתיים.

זהו סיפורה של בלגיה. האקדמיה סיפרה לנו שעבר זמנה של הלאומיות. אנחנו בעידן הרב-תרבותי ופוסט-לאומי. רוב המדינות הגדולות הן "מדינות הגירה", ועבר זמנה של מדינת הלאום. אלא שתיאוריות לחוד ומציאות לחוד. ברה"מ התפרקה להרבה מדינות לאום. צ'כוסלובקיה התפלגה לשתי קבוצות לאום. יוגוסלביה התפרקה לחמש מדינות, לפי חלוקה אתנית-לאומית בעיקרה. ורק אצלנו, ברוני האנטי-ציונות מנסים לשכנע אותנו שאין הצדקה למדינת לאום ליהודים. אם היו חומרי הלימוד הפוסט-לאומיים נלמדים כחלק מהליך של חשיבה ביקורתית – ניחא. אלא שאצל חלק מהמרצים מדובר בניצול ציני של האקדמיה לצורך אינדוקטרינציה פוליטית. דרך שקופה לשלילת זכות היהודים למדינה.

האקדמיה סיפרה לנו מה? איזו בורות. אולי בשנות השישים האקדמיה ספרה לנו שעבר זמנה של הלאומיות. היום אין חוקר אחד שאומר את זה. חוץ אולי מהנטיגטון ז"ל וחסידיו, חוקר שדוקא חביב על בן דרור ימיני, שעיצבו את האג'נדה של הימין המתון המדיני האמריקאי; לפיו אין לאומיות כי אם התנגשות ציויליזציונית. זה מעניין שהדוגמאות שבן ימיני מביא לנו בשביל להצדיק את הלאומיות הציונית הן ברה"מ ויגוסלביה' שהתפרקו בתחילת שנות ה-90 בצל מלחמות דמים וטהור אתני. צ'כוסלובקיה ובלגיה בהן היה או יהיה פיצול של מדינת הלאום הקלאסית על בסיס ריג'ינלי כלכלי. מה לזה ולהצדקת הציונות?

ושלא תבינו לא נכון, אין לי שום דבר מיוחד נגד התנועה הלאומית היהודית שהקימה את המדינה ב-1948. אבל להגיד שכל ביקרות על הלאומיות בכללה, היא תקיפה של הציונות זה פשוט מרגיז. מה גם שמה הקשר בין קיום אובייקטיבי של תופעה לבין ביקורת עליה? הימין הקיצוני, הקסנופובי (והאנטישמי אגב) בבלגיה הפך למפלגה הגדולה ביותר אחרי הבחירות האחרונות לפני שבועיים שם, האם זה אומר שפיצול בלגיה היא דבר חיובי שכולנו צריכים לשאוף אליו? האם חוקר בלגי שיבקר את התנועה הלאומית הפלמית בצורה כזו או אחרת יהיה בהכרח פוסט-לאומי?

מזוית אחרת פרסם היום פרופ' אפי יער מאמר דעה בעיתון הארץ בו הוא תוקף את 'המרצים הביקורתיים', השמאל הקיצוני כהגדרתו, שעושים "שימוש לא הוגן בסמכות, במטרה לחנך לחשיבה חד-ממדית, בלי לתת לתלמידים אפשרות לבחור בין גישות שונות בניסיון לחתור לאמת". ההוכחה שלו במאמר, בדומה לדו"ח של אם תרצו, היא תיאור של סילבוס אחד בקורס 'מבוא לחברה בישראל' בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. בדומה לאם תרצו, יער מבקר סילבוס בצורה סלקטיבית ונותן ציון לחוקרים שנכנסו אליו (רעים) ולחוקרים שלא הוכנסו אליו (הטובים). לא עברתי את הקורס המדובר, אבל כן עברתי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב במדע המדינה ואני יכול להגיד שאת השמות של החוקרים ה"טובים" קראתי ושמעתי הרבה יותר פעמים מאשר את עזמי בשארה. בדיקה במאגר הספרים השמורים לקורסי החובה בספריה באוניברסיטת תל אביב תגלה שמחקריהם של כל החוקרים שיער מזכיר במאמר הדעה שלו נמצאים שם. (יהודה שנהב, החוקר שמעביר את הקורס המדובר, הוא בכלל עוף מוזר. לא ברור שהוא בכלל שמאל קיצוני, הוא למשל לאחרונה חוזר ואומר שאין שום סיכוי לפינוי ההתחלויות ושעדיף פתרון של סיפוח השטחים. פוסט ציוני? אולי. אבל דומה יותר לפוסט ציונות ימנית מאשר שמאלית לטעמי).

בכל מקרה, המאמר של יער הוא עוד מניפולציה זולה שכל מטרתה להמשיך את המגמה הקיימת של תקיפת האקדמיה ולהפחיד את המרצים הנוכחיים שישימו לב למה שהם מכניסים לשנת הלימודים הבאה. כי אם זה ימשיך לא למצוא חן בעיני 'אם תרצו' ודומיהם, אז הרשימות השחורות יעברו לממשלה…

* צעדת גלעד שליט. רעיון טוב לא? חבל שזה קורה רק עכשיו כי כבר קצת מאוחר. בכל אופן מדובר במחאה יפה, בעלת סמליות טובה, משתפת אזרחים רבים ואפקטיבית תקשורתית. זה לא יביא לשחרור שליט כמובן, אבל אולי זה יסביר לממשלה שיש רווח פוטנציאלי ציבורי מעסקה. לקראת ספטמבר זה יכול להיות רלוונטי…

*הסיקור התקשורתי של ידיעות ומעריב לעומת זאת, של הצעדה, הוא פשוט מחפיר. מעריב עושה קמפיין פרסומי לצעדה על גבי העמודים הראשיים במשך יותר משבוע, קמפיין בשיתוף רשתות שיווק ש"תורמות" את הסרטים הצהובים שחולקו עם העיתון של יום שישי לכל קונה. מבצע! קנה עיתון, קבל מחאה פוליטית מתנה! (בחסות רמי לוי, כי קילו עוף בשקל קונים רק ברמי לוי!)

*לגבי שחרור מחבלים, כן, לא, ידה ידה. יש לי רק שאלה אחת, כמה מחבלים עצרנו מאז נחטף שליט לפני ארבע שנים וכמה כבר שחררנו מאז? וכמה עוד נעצור ונשחרר בארבע השנים הבאות? אם היינו משחררים לפני שלוש וחצי שנים חמאס היו רוקדים על הגגות, היום כבר אף אחד לא היה זוכר את זה. אבל שליט היה לפחות בבית, ואנחנו היינו ממשיכים לעצור ולהרוג מחבלים כרגיל.  אם מישהו רוצה באמת להפיל את שלטון חמאס בעזה אז שידע שכל עוד גלעד שליט שם זה לא יקרה.

*מחר בלי נדר אני אביא כאן תמונות מהצעדה של מחר… (לא הסתייע)

(אני מתנצל על ירידה בכמות העדכונים; סוף שנה, עבודות, בדיקת מבחנים… וגביע עולם).