איסונומיה

יואב גלנט הצטייר בתקשורת כאיש מלא אגו, יהיר וכוחני. מקורביו ודורשי טובתו לעומת זאת, תיארו אותו כאדם המתאים ביותר לתפקיד הרמטכ"ל. את ביטול מינויו לתפקיד הגדירו כהפסד גדול לישראל בכלל ולביטחונה בפרט. והכל, האשימו, בגלל פרשיית נדל"ן קטנה.  סוגיה זו העלתה אצל כולנו דיון מעניין מאוד בנושא ; כאשר אני מחלק אותו לשתי שאלות מרכזיות:

הראשונה היא האם דוקא רצוי שרמטכ"ל יהיה אדם כוחני ויהיר בעל שאיפות גדולות? אולי פגם אישיותי כזה ברמה האישית, הוא דוקא נחוץ עבור מצביא. אולי זה ראש הצבא שהיינו רוצים לראות. מאמר ברוח כזו פרסם אתמול פרופ' גבי הרמן בעיתון הארץ. הרמן כתב כי "מצביאים מנצחים סחבו מאחוריהם קופות שרצים, שפרשיית הקרקעות של גלנט מתגמדת לעומתן… כדי לנצח בקרב נדרש שילוב תכונות נדיר, שמעטים ניחנים בו. מנהיג צבאי העומד בראש המערכת היה חייב לפלס את דרכו לעמדה זו" וכ"ו.

השאלה השניה מורכבת ומעניינת יותר: האם דמוקרטיה ליברלית בה מתקיים שלטון חוק, מפסידה את האנשים הטובים ביותר שלה בגלל הרצון הדמוקרטי האובססיבי לדכא את כוחם של אנשים השואפים לכוח? האם, בעצם, מדובר בפגם מהותי בדמוקרטיה? בהקשר של ישראל צריך גם להוסיף: האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו את הפגם הזה, במידה והוא אכן קיים? נדמה לי שתשובה לשאלה השניה תענה במידה רבה גם על השאלה הראשונה.

הטיעון שמסתתר מאחורי הטענה הראשונה הוא שמצביאים טובים צריכים להיות כוחניים, ואולי אפילו מושחתים כמעט בהגדרה. במאמרו של הרמן הוא מביא שורה של דוגמאות היסטוריות שלכאורה מבססות את הטיעון. רק שהמשותף לכל הדוגמאות של הרמן הוא שמדובר בדיקטאטורים אימפריאליסטים ששאיפתם לכוח הביאה לא רק למפלתם האישית בסופו של דבר, אלא גם למחיר כבד למדינה עליה שלטו. את זאת הרמן שוכח לציין. לצד אלכסנדר, קיסר ונפוליאון טוב שלא הביא גם את אדולף היטלר כדוגמא למצביא דגול. האם לא היו מצביאים מפוארים והגונים בהיסטוריה? בוודאי ובוודאי שהיו, פרופ' מכובד להיסטוריה עתיקה כמו גבי הרמן צריך לדעת זאת ולא להסתפק בקלישאות של "סלבריטאים" היסטוריים.

אבל אני רוצה כאמור להתמקד בשאלה השניה. כמו הרמן גם אני הולך להיסטוריה עתיקה: באתונה העתיקה היה מצביא דגול ומפורסם בשם תמיסתוקלס. תמיסתוקלס היה זה שבמלחמה הגדולה עם הפרסים הגה את האסטרטגיה של נסיגה ולוחמה מהים. אסטרטגיה זו לא רק שמנעה את נפילת יוון לפרסי, אלא גם הביאה לתור הזהב של אתונה. אתונה הפכה לאימפריה ימית אדירה ולמעשה באותן שנים עיצבה את כל העולם המערבי מאז ועד היום. בלי תמיסתוקלס אין אתונה, אין אפלטון ואריסטו, אין פיתגורס וכ"ו. תמיסתוקלס אפשר את ערס התרבות.

תמיסתוקלס היה נערץ ביותר בזמנו, ובצדק גמור יש לציין. ואף על פי כן, שנים אחרי המלחמה ניצל תמיסתוקלס את כוחו הפוליטי והיה מעורב בפרשיית שחיתות (הוא בנה מקדש מכספי ציבור ליד הבית הפרטי שלו- מוכר למישהו?). באתונה הדמוקרטית הוא הועמד לדין בפני אסיפת העם והוגלה. מאוחר יותר מצא את מותו מחוץ לגבולות אתונה. הדמוקרטיה האתונאים תעשה כמעשה זה שוב לעוד מצביאים ומפקדים רבים. אלקיבאדיס לדוגמא, המצביא הגדול ביותר של המלחמה הפלופנוסית בספרטנים, הואשם בשחיתות ומעורבות בפרשייה כואבת של ניפוץ פסלים ציבוריים מקודשים. ערב הקרב החשוב ביותר בסיציליה אותו יזם בעצמו הוא הואשם, ברח והוגלה. יהיו שיטענו שאובדן זה עלה לאתונאים במלחמה.

לכאורה אם כן הוכח הפגם הדמוקרטי שדוקא רציתי לשלול, אך לא כך אני חושב שיש לקרוא את הדברים. כוחה של הדמוקרטיה היא בחדשנות ובאפשרויות שהיא נותנת לצמיחת מנהיגים חדשים ומקוריים. הדמוקרטיה לבדה מאפשרת למנהיגים פוטנציאלים לצמוח ולהגשים את שאיפותיהם. הדמוקרטיה מספקת הזדמנויות וקרקע פורייה לחשיבה מקורית. אם נולדת בדמוקרטיה יש לך לאן לשאוף, אם רק תרצה בכך.

אבל על מנת להגן על העתיד, הדמוקרטיה גם מפעילה מנגנון של ריסון ובלימה. לדמוקרטיה יש דרישות ובראשן שוויון בפני החוק לאזרחים ושליטים כאחד. המילה היוונית לדמוקרטיה בתקופתם של תמיסתוקלס ואלקיבאדיס היתה "איסונומיה"- שלטון השווים בפני החוק. אכן שם ראוי. ריסון המנהיגים איננו החולשה של הדמוקרטיה, זהו חוזקה הגדול ביותר. גם אם במבט צר על אירוע בודד כזה או אחר לא רואים זאת.

הרודוטוס, היסטוריה, ג' 80: "לשלטון האנשים השווים יש את השם היפה ביותר- איסונומיה"

הסוד טמון באופוזיציה

האמת היא שבשביל לדבר על מה שקורה במצרים צריך להיות מזרחן. הפוליטיקה במדינות ערב מסובכת וכפופה לחוקיות אתנית ודתית מסוימת שבלעדיה קשה להבין את מה שקורה. אבל גם המזרחנים טעו, וממילא כולם מדברים אז גם אנחנו. אבל מזווית קצת אחרת וכללית יותר:

ברמה העקרונית אנחנו לא אמורים להתפלא שבמדינה אוטוקרטית עם למעלה מ-20% אבטלה ואינפלציה גואה, תהיינה התקוממויות ערב חילופי שלטון. השאלה היא לאיזה תוצאות יביאו ההתקוממויות. בינתיים אנחנו יכולים לדבר על פתרונות רצויים (לעומת מצויים) ברמה הנורמטיבית למצב ולשלטון האוטוקראטי של מובארק (שימו לב שאני לא משתמש במילה דיקטטורי או חלילה טוטליטרי. אוטוקראטי זו ההגדרה הניטראלית ביותר- שלטון של איש אחד).

דמוקרטיזציה היא הפתרון המערבי הקלאסי. אלא שדמוקרטיזציה כמעט ואף פעם לא הצליחה מחוץ למערב. הסיבה טמונה באופוזיציה- או יותר נכון בהעדרה; שלטון אוטוריטארי מטבעו לא מעודד אופוזיציה. אם האוטוקרט הוא נאור, או לפחות שולט בסבירות, אז גם שנות שלטונו יהיו סבירות ועקרונית אין סיבה לקבוע שהוא בהכרח רע מדמוקרטיה. הבעיה בשלטון אוטוקראטי היא שהוא לא מאפשר לאופוזיציה ממסדית להתקיים. ללא אופוזיציה ממסדית, האלטרנטיבה היחידה לשלטון היא בהכרח אנטי ממסדית ולרוב רדיקלית. כל עוד הכל טוב במדינה אין בעיה. אבל לשלטון אוטוקראטי הרבה יותר קשה להתמודד עם משבר שלטוני עממי. בדמוקרטיה יש לציבור יכולת להביע את דעתו ואת אי שביעות רצונו, אחת לכמה שנים בבחירות. את השלטון אפשר להעניש בכך שבוחרים באופוזיציה וזו מצידה עומדת שוב למבחן הציבור. חילופי שלטון סדירים, תכופים ובדרכי שלום– זו ההגדרה הממצה והטובה ביותר לדמוקרטיה. עצם קיום הבחירות לא אומר שום דבר, גם קיומן של בחירות חופשיות לחלוטין לא מבטיח דמוקרטיה- דמוקרטיה מתגלה בחילופי השלטון עצמם.

לאוטוקרטיה אין את הלוקסוס הזה. מכיוון שאף אדם לא חי לנצח, במוקדם או במאוחר צפוי משבר באוטוקרטיה- משבר חילופי השלטון. לצערו של מובארק שנת חילופי השלטון הגיע בזמן של משבר כלכלי וחברתי קשה. וגם כמובן תחת סיטואציה בינלאומית אזורית בעייתית. הציבור לא מרוצה, הוא אינו רוצה שינחיתו עליו את בנו של מובארק כיורש והציבור המצרי יוצא לרחובות. הדרישה של הציבור היא אחת: שינוי, רפורמה. הציבור רוצה להשמיע את קולו והוא רוצה לראות ביטוי פוליטי לקול הזה. אם היתה במצרים אופוזיציה ממסדית אפשר היה פשוט להעביר אליה את השלטון בבחירות ולתת לאופוזיציה את ניסיון הנהגת המדינה. בכך אפשר היה לפרוק את המתחים של הציבור. אבל המערכת האוטוקראטית לא בנויה לשינויים מובנים. על כן, גם אם ייפול המשטר, האופוזיציה המאורגנת היחידה שקיימת במצרים היא קבוצה דתית, קיצוני ורדיקלית. הציבור רוצה שינוי, והדבר היחיד שמציעים לו הוא רדיקליזציה אסלאמית.

האם ניתן לפתור את המשבר? אולי. דווקא הגישה האמריקאית מבטאת כיוון נכון (אם כי לא בטוח שהדרך האמריקאית תגשים אותו). האמריקאים מציעים לערוך רפורמות דמוקרטיות נרחבות- אבל שמובארק יהיה האיש שיישם אותן. זה אכן הצעד הנכון. האוטוקרט צריך לבנות בעצמו את המשך השלטון המתון במצרים על ידי חיזוק מפלגת השלטון וניקויה מהשחיטות שפשטה בה. אבל- מצד שני ולא פחות חשוב (ואולי אפילו יותר)- לבנות אופוזיציה חזקה לא פחות של מתונים. אופוזיציה רעיונית שתציע מצע מפלגתי שונה מזה של השלטון.

אחרי זה (או תוך כדיי) מומלץ לבנות שיטת בחירות כזו שתתגמל ותיתן תמריצים לפוליטיקה מתונה. אזורי בחירה קטנים-בינוניים עם פתקי דירוג עדיפויות הן הדרך הטובה ביותר לתמרץ מתינות פוליטית באמצעות שיטת בחירות [אבל את זה אני עוד צריך להוכיח לכם כאן בבלוג. אני מקווה מאוד שבקרוב אני אמצא את הזמן לעשות את זה]. רק קיומה של אופוזיציה חזקה, מתונה ושיטתית, תבטיח את קיומה של מצרים כרפובליקה ערבית מתונה (ואולי אפילו דמוקרטית) לאורך זמן.

* ומילה קצרה מאוד על גלנט (כי נדמה לי שהכל כבר נכתב): הדבר הבעייתי ביותר שהתגלה בפרשת גלנט הוא אישיותו הכוחנית. עוד אחד שטוען שהוא לא נחמד, לא סחבק, לא סימפטי, מנהיג! אני דווקא חושב שמנהיגים אמיתיים חייבים להיות סימפטיים או לפחות אמפאטיים. הם צריכים להיות אנשים הגיוניים, אכפתיים, שמודעים לסביבתם. כי יש הבדל בין אגו למנהיגות אמיתית.

בקצרה

אני חייב לחזור לכתוב התיחסויות קצרות, כי אין לי זמן לארוכות, וכי אחרת אני אשכח. אז כמה דברים קצרים מחדשות היום:

* שמגיע כל הכבוד, אז כל הכבוד; ללא אחר מאשר שר החוץ שלנו, אביגדור ליברמן, שדורש להקים חדר מצב בשדה התעופה בן גוריון שימנע מצבים של טרטור מיותר של תיירות חוץ בישראל.  ליברמן אמר בקול ישראל ש"אם אנחנו רוצים להיות מדינה ידידותית לתייר, הבידוק בבן גוריון לנכנסים זרים חייב להשתנות". יפה ונכון. כמה חבל רק שההסלמה בשנים האחרונות ביחס לתיירים בגבולות הארץ ולדמויות חשובות המבקשות להכנס לישראל, נובעת בראש ובראשונה מהאוירה הציבורית והאוירה המערכתית כלפי תושבי חוץ,  אליהן אחראי ליברמן באופן ישיר. בכל מקרה יוזמה מבורכת, כדאי שיצא ממנה משהו.

* אבירמה גולן מזכירה לנו את ה"פרשת גלנט" האמיתית, זו שלא מדברים עליה בכלל.  גלנט ניכס לעצמו קרקע ציבורית בישוב בו הוא גר, בשטח של יותר מ-30 דונם, ועשה בה כבשלו, וללא היתרים. השר מיקי איתן, באומץ רב יש לאמר, הוא היחיד שמדבר על הנושא. גלנט מצטייר מהפרשה הזו כדמות כוחנית ונצלנית שרואה במעמדו כמצדיק טובות הנאה שלא מן העניין ועל חשבון הציבור. לא דמות שהיינו רוצים לראות כראש הצבא. מה שמעניין הוא אבל שהתקשורת פשוט כאיש אחד החליטה שהנושא הזה לא מעניין. אין אף עיתון שהקדיש לנושא הזה כתבת תחקיר רצינית (תיקון: חוץ מכאמור קלמן ליבסקינד במעריב כפי שמציינת גולן) . אף מהודורת חדשות לא נפתחה בזה. יכול להיות שגם עורכי התקשורת חושבים שפשוט מגיע לו?

* ידיעה קטנה שראיתי בעיתון מדברת על כך שהישראלים והאמריקאים מגנים את סגן שר ההסברה של הרשות הפלסטינית שאמר שהכותל המערבי אינו חלק מבית המקדש, ולכן אין לו משמעות דתית בשביל היהודים.  בעיני מדובר בהתבטאות טיפשית במיוחד מבחינתו של הדובר, אבל גם מעניינת. קודם כל לעובדות ההיסטוריות: אכן הכותל המערבי אינו חלק מבית המקדש. מדובר בקצה המערבי של הרמפה שנבנתה על צלע ההר ע"י הורדוס הגדול, על מנת ליצור רחבה ישרה לחצר החיצונית של בית המקדש. בודאי שבימי קדם לא יוחסה כל חשיבות דתית לרמפה הזו. יתרה מזו, האריסטוקרטיה הדתית בתקופת בית שני לא התלהבה, בלשון המעטה, מהבנייה של הורדוס (בעיקר בגלל זהות הבונה עצמו). אבל במשך השנים, על המקום שבו היה בית המקדש (בית המקדש השני לפחות) נבנה מסגד מוסלמי גדול המכונה הר הבית. היהודים לכן, כברירת מחדל, אימצו תחליף קרוב- הכותל המערבי. קדושת המקום עברה מהאיזור הגיאוגרפי שבו הונח מסגד, הצידה לאזור שלא היה בו חפץ למוסלמים ואשר היהודים יחלו להתייחס אליו כאל ברירת מחדל דתית. עכשיו בה סגן שר ההסברה הפלסטיני ומבקש להזכיר לנו שבעצם לכותל אין משמעות היסטורית כי הוא לא חלק מבית המקדש. נכון, הר הבית זה חלק מבית המקדש, הכותל לא. אתה באמת רוצה שאנחנו נזכור את זה? ולגבי המשמעות הדתית או הקדושה, הקדושה היא איפה שבני האדם שמים אותה. במאות האחרונות היהודים הדתיים שמים אותה בכותל המערבי. זה נוח לכולם, אז בואו נשאיר את זה ככה, בסדר?