תריבו על מי יעמוד בראש, אבל כמו באמריקה

שמעתי שבמפלגות ה"שמאל", שנעות בין 5 ל12 מנדטים ביחד בסקרים, מתוכחים עכשיו על מי יעמוד בראשות רשימה חדשה. חולדאי, שלח, ניסנקורן, שמולי, אולי בכלל אייזנקוט (או שהוא בעצם ימני, עוד לא החליט). במקביל גם בימין האגו תוקע את המערכת – אין ספק שאיחוד בין סער לבנט, שאפילו נייר פרגמנט לא עובר בין שניהם מבחינה אידיאולוגית, היה מהווה מקפצת כוח שתביא אותם להיות כנראה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת הבאה ומועמדת מובילה להרכבת הממשלה. וכדאי גם להזכיר את יאיר לפיד שהאגו שלו תוקע את המרכז הפוליטי כבר עשור (למעט הפעם היחידה שבה ויתר על הרוטציה מול גנץ ואכן לרגע קל זכה מחנה המרכז לרוב בבחירות). ואולי גם את ליברמן שרואה את עצמו כמועמד לראשות הממשלה עם שישה מנדטים.

במקביל, כל האנשים שהזכרתי עכשיו רצים בתקשורת, מי פיזית ומי רוחנית, וקוראים לשינוי שיטת הבחירות ומלינים על התקיעות של המערכת הפוליטית הנוכחית אותה מוביל נתניהו כבר שני עשורים. וזה נכון, אבל אולי לפני שבאים להלין תלונות חסרות פתרון ויכולת שינוי על עצם השיטה, כדאי קודם להסגר על השיטה שאותם אנשים עצמם בוחרים במודע ברגע זה לטפח אצלם בבית.

אכן בשיטת הבחירות הישראלית בוחר הציבור ב"רשימות" של חתולים בשק. בסופו של דבר אחריות הציבור מסתכמת אחת לכמה שנים בקלפי בבחירה בעסקת חבילה מפוקפקת ברשימה שעל רוב חבריה הוא לא שמע, ומחלקה הוא סולד. מה הפלא אם כן שהתמריץ המרכזי שמוביל פוליטיקאים בכירים הוא לעמוד בראשות רשימה כזו שאת כל חבריה מאחוריהם הם בוחרים אישית. וכך יוצא שהציבור למעשה לא מצביע למפלגות כי אם למועמדים אישיים: לבנט, לכחלון או דרעי, לפרץ או לאורלי, ללפיד או לגנץ. ומה עם כל יתר מאה ועשרה חברי כנסת? הם לא רלוונטים, לפחות לא לבחירות.

גם מפלגות שעורכות פריימריז סובלות מאותה הבעייה. הליכוד הפכה למפלגת "ביבי" למרות ואולי אפילו בזכות הפריימריז. המפלגות לא היו מרוצות בצדק משיטת הפריימריז הקיימת שמציירת אותן (הלכה למעשה) כמושחתות ומביאה לרשימות שלא מייצגות את הבוחרים ובעייתיות מבחינה אלקטורלית. במקום לעזור למפלגות הדמוקרטיות בתחרות על השלטון, הפריימריז נתפסים כמהמורה בדרך לבחירות שצריך לשרוד בשלום (או לבטל שוב ושוב כמו בליכוד).

 אבל זה לא חייב להיות ככה. שינוי חיובי אמיתי ומהותי של השיטה יכול להתחיל דוקא בתוך המפלגות. על אחת כמה וכמה במפלגות החדשות שצצות עכשיו ורוצות לשדרג את מעמדן הציבורי.  שיטת בחירות מועמדים טובה יכולה ליצור חייות פוליטית, המרצת פעילים, נראות תקשורתית, שיוף פוליטי של המועמדים העומדים בראש, ומקפצה טובה יותר לבחירות הכלליות.

 שיטת פריימריז אזורית, כמו זו הקיימת בארה"ב למשל, יכולה להתקיים גם במפלגות הישראליות. חשבו למשל שמפלגה גדולה תקבע ש-20 נציגיה הראשונים ברשימה יבחרו מתוך 20 אזורי בחירה שיתבססו על הנפות הגיאוגרפיות הרשמיות של משרד הפנים הישראלי. כל נציג יבחר באופן אישי במחוז שבו יתמודד על ידי תושבי אותו מחוז. ככה, תושבי יו"ש יוכלו לבחור רק נציג אחד, בדיוק כמו תושבי עכו, באר שבע וצפת. דירוג הנבחרים בתוך הרשימה, יעשה ע"פ המספר הכולל של בוחרים שבחרו בכל אחד מהם. ככה יכנסו גם גודל המחוז ושיעור התמיכה של הזוכה לתוך מנגנון הבחירה. את ה-20 הבאים ברשימה אפשר לדרג לפי אותה שיטה מתוך המקומות השניים. שיטה כזו תבטיח ייצוג הולם יותר בתוך המפלגות לגוונים שונים וקבוצות פחות חזקות בחברה, וגם תיצור קשר חזק יותר בין בוחרי המפלגה לנציגים אותם בחרו באופן אישי.

אני מציע גם לאמץ אלמנט נוסף מהפריימריז האמריקאים ולקבוע בחירות פתוחות שבהן כל אזרח יכול ביום הפריימריז לבוא ולהתפקד למפלגה בקלפי על מנת להצביע. בכך יגדל משמעותית קהל המשתתפים בבחירות המקדימות ויתחזקו עוד יותר הקשרים בין הרשימות לכלל הבוחרים.

קיום פריימריז פתוחים כאלה, הן לרשימה והן למועמד שיעמוד בראשות הרשימה באותו פתק, יהווה טבילת אש מצויינת למועמדים. הזדמנות להתעמת, להתראיין ולהציג לציבור את עמדותיהם וערכם הרבה לפני המאבק מול הצד שכנגד.  

פריסת הפריימריז על פני תקופה ארוכה, כלומר לא בכל המחוזות יערכו בחירות באותו יום, גם היא אלמנט אמריקאי חיובי שיעורר קודם כל עניין ציבורי רחב במערכת הבחירות, וכן יאפשר התערבויות ותיקונים של מגמות על ידי ציבור מצביעים ומתמודדים אסטרטגיים.

מועמדים יקרים, אני לא אומר לכם לא לריב על הבכורה ולא לנסות להוכיח למה לכם הכי מגיע לעמוד בראש. להיפך, תאבקו על זה ותוכיחו את עצמכם. פשוט גם לכם וגם למדינה ייטב אם זה יעשה בשלב מוקדם יותר לפני הגשת הרשימות – באופן פנימי בתוך כל מחנה.  

בחירות ברדק

אז ההחלטה התקבעה על בחירות בחורף 2015. כמה תובנות מהירות:

* שחקנים שלא נלקחו בחשבון בניתוח הקודם הם השחקנים התת מפלגתיים. לפיד וביבי אולי לא רצו בחירות, אבל עמיר פרץ לפני חודש רצה (סחורה חמה מכיפת ברזל), וחשוב יותר גדעון סער התפטר והשאיר מקום פנוי בצמרת הליכוד. עם התפטרותו נפתח בפועל הקרב על ירושת הדור השני בליכוד. הדור השני הקודם הבין שנתניהו לא מתכוון לפנות את כיסאו מרצון ופרש (כחלון, סער בפועל, וסילבן שלום, לימור לבנת ואחרים בחשק) ודור חדש בליכוד התחיל להלחם על הירושה. זאב אלקין, יריב לבין, אופיר אקוניס, מירי רגב וגילה גמליאל – כולם חברי כנסת מן השורה בליכוד שרוצים להיות שרים, שרים בכירים. והדרך היחידה מבחינתם לשדרג את מעמדם עוברת דרך בחירות. הם היחידים שלא מפחדים מפריימריז. הפריימריז בנה אותם בעבר, את כל הקריירה הפרלמנטרית שלהם הם השקיעו בשביל להתחנף למתפקדי הליכוד, ועכשיו הם עומדים לקצור את הפירות. בממשלה הבאה, בהנחה שנתניהו אכן ירכיב אותה, נקבל את זאב אלקין שר החינוך, ישראל כץ שר האוצר, יריב לווין שר התקשורת, גילה גמליאל שרת הסברה, ומירי רגב שרה להגנת הסביבה.

* ואם כבר הזכרנו את זאב אלקין, אז חשוב לזכור שמדובר ביו"ר הקואליציה. התפקיד של יו"ר הקואליציה הוא אחד התפקידים החשובים ביותר בכנסת. במיוחד בקואליציה משוברת ובעייתית. יו"ר הקואליציה הוא זה שאחראי לתאם בין כל פלגי הקואליציה, להביא אותם להצביע עם הקואליציה, ולהיות בקשר התמידי בין ראש הממשלה לתפקוד הקואליציה שלו בכנסת. ההליכה לבחירות עכשיו היא כשלון מוחץ של אלקין בתפקידו. על כן מוזר היה לראות אותו הבוקר באולפני הטלוויזיה מלין על לפיד. איפה אתה היית?

* כמה לא משומנת מכונת ההסברה של יש עתיד. מאתמול בלילה שורה של בכירי ליכוד עוברים מעיתונאי לעיתונאי, מאולפן לאולפן, ומדקלמים דף מסרים לפיו לפיד אשם בבחירות מכיוון שלא נתן לראש הממשלה להעביר את המדיניות שבשבילה נבחר. נתניהו נבחר על ידי רוב הציבור בבחירות ולפיד, לפי טענתם, ניסה לעוות ולפעול נגד רצון הבוחרים בכך שלא נתן לנתניהו ולליכוד לפעול כפי שרצו. העיתונאים כמובן לא טרחו להעמיד אותם על טעותם. ומולם התישבו אנשי יש עתיד, לאט, מעט, רק הבוקר, והתנצלו. ניסו למלמל משהו על ברית של נתניהו עם החרדים. לפיד קיבל 19 מנדטים בבחירות הקודמות, אחד יותר מהליכוד. רוב הציבור הצביע למפלגות חילוניות, רוב קטן בציבור הצביע למלפגות ימין, רוב הציבור הצביע לפשרה בין נתניהו ללפיד. זה היה רצון הבוחר האמיתי בבחירות הקודמות. וזה בדיוק מה שהבוחרת קיבלה בקואליציה שהוקמה. נתניהו עצמו לא נבחר על ידי הציבור; פחות מחמישית מהאוכלוסיה הצביע לו. הבחירות דרשו פשרה. יאיר לפיד קיבל מנדט בצדק (גם אם בטעות) לשנות את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. העובדה שלפיד ונתניהו נכשלו כשלון היסטורי במשימה שהציבור הטיל עליהם, בראש ובראשונה לעבוד יחד, היא אשמתם המשותפת המלאה. לנתניהו כראש הממשלה, שלכאורה עוד היתה לו אלטרנטיבה והוא גם זה שבחר לתת ללפיד את תפקיד שר האוצר, יש אחריות מוגדלת על כשלון ממשלתו. הממשלה שנופלת היום היא ממשלת נתניהו. חשוב לזכור את זה.

* "חוק המשילות" הוא מהבטחות הבחירות היחידות שהשלימו תהליך חקיקה בכנסת הנוכחית. מטרת החוק כך הסבירו לנו היא להגדיל את המשילות, לעשות את הכנסת פחות משוברת, לחזק את המפלגות הגדולות והגושים. בהצלחה. בעמדת אלה שהעבירו את החוק תמכו, גם אם בהסתייגות, חברי המכון הישראלי לדמוקרטיה ואנשי המרכז הבינתחומי בהרצליה. האופוזיציה התנגדה בתוקף ואני עצמי טענתי במסמך שהעברתי לחברי ועדת החוקה שדנו בחוק, שאחוז החסימה הגבוה יביא לברדק פוליטי, לאיחודים מלאכותיים שיתפרקו אחרי הבחירות, לחיזוק המפלגות הבינוניות והגדלת כוח המקח שלהן מול הגדולים, להחלשות נוספת, אולי דרמתית, של המפלגות הגדולות. הבחירות הקרובות הן מבחן אמפירי מצער ראשון לשאלה מי צדק.

* בדיוק לפני שנתיים אמרו כל הסקרים והפרשנים שסיפור הבחירות גמור, מה שהיה הוא שיהיה, הימין יתחזק בבחירות, נתניהו ירכיב ממשלה בקלות עם מתנחלים וחרדים וליברמן. בערב הבחירות התבררה תוצאה שונה לחלוטין: גוש המפלגות שמשמאל לליכוד התחזק. למעשה היה תיקו בין גושי 61 מול 59. הליכוד התכווץ ונתניהו קיבל מצב גרוע בהרבה מזה שממנו הגיע לבחירות. עכשיו אני לא אומר שזה גם מה שיקרה הפעם. אבל זה יכול לקרות. יכול לקרות גם להיפך. כן לא אמרתי כלום, רק שצריך להזהר. הנתון המעניין ביותר שהיה בסקר הארץ האחרון מיום ראשון הוא שרבע מהציבור עומד על הגדר. לרבע מהציבור אין מושג למי להצביע. על פי נסיון העבר אין שום סיבה להניח שהרבע הזה יתפלג שווה בשווה בין המפלגות הקיימות. נתניהו יודע איך הוא נכנס לבחירות הללו, הוא יוזם אותן בעצמו, הוא עוד לא יודע איך הוא יצא.

הכוח נמצא בבחירות הבאות

אני יודע מזמן לא כתבתי. הייתי עסוק, עבודה חדשה. המקפידים שעוקבים אחרי בפייסבוק עוד יכלו לקרוא משהו אחד או שניים שפרסמתי בעמוד של פוליטאה שם. אבל בינינו לא היה הרבה חדש לכתוב אחרי הפוסט הקודם על סוף המלחמה. אולם עכשיו כבר כולם מדברים על בחירות, וזה דורש בכל זאת כמה מילים נוספות (על מה שנכתב כבר ממילא לעייפה בעיתונים):

* אקדם ואומר שכנראה לא יהיו בחירות כי לאף אחד אין באמת אינטרס ללכת לבחירות. שר האוצר אולי מאס בתפקידו ששוחק עד דק את מעמדו הציבורי, אבל עבור 18 הח"כים של יש עתיד מדובר יהיה בהתאבדות פוליטית מזהירה שאני בספק אם מי מהם רוצה בה. מבחינתו של לפיד הכי טוב להיות עכשיו באופוזיציה. אבל תוצאות הבחירות שמו אותו בבעיה קשה – אין באמת ממשלה בלעדיו. העובדה הזו שוב מוכיחה שתוצאות הבחירות לא תמיד משחקות לטובת המפלגות הגדולות (שלא מחזיקות בשלטון). 28 המנדטים שקיבלה ציפי ליבני ב-2009 למשל היו לה לרועץ – לפחות חצי מהם פעלו בכנסת להדחתה. סיעה קטנה ומלוכדת יותר הייתה משרתת אותה טוב יותר באופוזיציה. הישגו הגדול של לפיד בבחירות, הסיעה השניה בגודלה בכנסת ומנדט אחד פחות בלבד ממפלגת השלטון, הכניס אותו לצרה פוליטית לא פשוטה: הוא היה חייב לקחת את אחד מהתפקידים הפוליטים הבכירים (הוא טעה שלא לקח על עצמו את תפקיד שר הפנים או המשפטים ודרש שימונה שר אוצר מקצועי מבחוץ), אבל זו הצרה הקטנה, או הברורה מאליה. צרה אחרת קשורה ישירות לגודל הסיעה: רשמית, ומבחינת הכנסת הנוכחית, סיעתו היא השניה בגדולה (עכשיו אפילו שווה בגודלה לליכוד), והיא חברת קואליציה. ככה שהאפשרויות שלה להשפיע מאוד גדולות וכך גם הציפיות ממנה.  יאיר לפיד דורש בצדק מבחינתו השפעה מכרעת על תקציב המדינה הנוכחי; לא רק שהוא שר האוצר, סיעתו היא גם הגדולה בקואליציה, זו זכותו אם לא חובתו לדרוש זאת. הם כמעט כמעט סיעת השלטון. אבל בפועל הכוח האמיתי נמצא לא בבחירות הקודמות כי אם בבחירות הבאות. הסקרים חוזים ליש עתיד 10 מנדטים בלבד, אולי פחות. לבית היהודי בראשות נפתלי בנט חוזים 19. על כן ללפיד יש סיעה של 19 ח"כים עם כוח של בקושי 10, ולבנט יש סיעה של 12 עם כוח של 19.  ללפיד אין אינטרס בבחירות, כולם יודעים את זה, ועל כן על אף איומיו והכחשותיו כולם מתיחסים אליו כאל מישהו שלא צריך לספור יותר מידי, בטח שלא לספור אותו עד 19. לבנט לעומת זאת כן יש אולי אינטרס בבחירות, ועל כן אותו צריך לספור. לספור יותר. אותו חישוב אגב לגבי מפלגת העבודה שדרישתה מהאופזיציה ללכת לבחירות נראית לא אמינה בעליל. קולות הבחירות גם מלמדות למה פתאום לחרדים מתוך האופוזיציה יש יותר כוח להשפיע מחלק מסיעות הקואליציה. בקיצור, הכוח האלקטוראלי תמיד נמצא בבחירות הבאות ולא באלה שכבר היו. העניין הוא שהפערים הללו בין הכוח הפורמלי בכנסת לבין הכוח הפוליטי האמיתי הם הפערים ששוחקים עוד יותר את תדמית המפלגות המכהנות. נוצר דיסנואנס בלתי נסבל כמעט בין מה שיש עתיד ניסו, רצו, רוצים, והתיימרו לעשות ובין מה שהם עושים בפועל. המפלגה, פעיליה, בודאי ראשיה, נראים כל פעם מופתעים מחדש כיצד זה לא סופרים אותם. לפיד על כן עכשיו, בצעד נואש כמעט, מנסה להתבצר בעמדתו ולהפגין שרירים. כמו חיה פצועה ומותשת שמנסה להסוות את מצוקתה בהקצנת שארית כוחותיה מעבר למידותיה האמיתיות. הוא מטפס עוד יותר גבוה על העץ ומכריז שיפרוש מהממשלה אם חוק מע"מ 0 לא יעבור ואם יעלו מיסים. הוא היה צריך לדעת שהתשובה תהיה גם וגם, גם לא יעבור, וגם יעלו מיסים. כי יאיר לפיד הוא אולי שר האוצר, אבל הוא כבר מזמן לא זה שיכול לאיים.

* בנתיים עוד שר בכיר הבין שנתניהו לא הולך לשום מקום בשנים הקרובות. גדעון סער פורש, מה אפכת לו לפרוש, צעד חכם מבחינתו. נתניהו נשאר, אבל נתניהו לא יהיה שם לנצח, אף אחד לא לנצח. עשור אחד זה הזמן המקסימלי שאפשר באמת להחזיק במדינה דמוקרטית בתפקיד (מרגרט טאצ'ר 10 שנים, פרנקלין רוזוולט בערך 12 שנים). לנתניהו נשארה עוד קדנציה אחת גג, אולי אפילו פחות. שהוא יפול הוא יפול, אולי מבפנים, אולי מבחוץ, אולי מרצון. במקרה כזה למישהו שהיה פעם תקווה ועכשיו יושב נקי בבית, בלי הלכלוך הפוליטי של הדחת ראש ממשלה, יש פוטנציאל מצויין להיות מוזמן אחר כבוד לבוא ולהציל את התנועה והמדינה. זה מה שכחלון היה צריך לעשות (אבל כחלון כבר מקים מפלגה משלו  וזו טעות אם הוא רצה להיות ראש ממשלה) וסער השתלט על המשבצת הנכספת – הכוכב על הספסל.

* היום משאל עם בסקוטלנד על הפרדות מבריטניה. מה שבאמת נמצא על הכף הרבה יותר גדול מסקוטלנד: גורל האיחוד האירופי עומד למבחן. הדבולוציה, פירוק מדינות הלאום המסורתיות לתת מדינות, הוא תהליך מקביל להעמקת האיחוד האירופי. בבריטניה גוברים הקולות בזמן האחרון לפרוש מהאיחוד, הבריטים לא יפרשו מהאיחוד בחיים אם סקוטלנד כן תהיה בו. גם אם הספרטיסטים יפסידו היום וסקוטלנד תשאר חלק מהממלכה המאוחדת, אבל ההיפרש יהיה קטן מאוד, יהיה בזה הישג לאיחוד האירופי. בריטניה תהיה חייבת במקרה כזה לסקוטלנד ותזהר בהחלטותיה לגבי האיחוד. אגב כך או כך קשה לראות איך השמרנים מנצחים בבחירות הקרובות בבריטניה (מרץ-אפריל 2015). בעוד כמה חודשים יהיה כנראה ראש ממשלה יהודי, סוציאליסט וצעיר מאוד לאנגליה או בריטניה, מה שישאר עד אז.