עצה חינם

עצה פוליטית לביבי בחינם. למה חינם? לא כי אני גובה כסף על עצות בדרך כלל, אלא כי העצה היא בניגוד לאינטרס שאני תופס אותו כעדיף בטווח הארוך לשלום, לשמאל בישראל, ולמדינה בכלל. זוהי עצה שטובה לביבי אם ברצונו (ורצונו אכן כזה) לשמור על ממשלתו הקיימת ועל מעמדו הנסבל בעולם ולהעביר את הכדור עוד קצת לצד הפלסטיני. עצה שטובה למדינה תהיה כמובן לפרק את הממשלה, להעיף את אלי ישי ואת ליברמן וליצור קואליציה משותפת בראשות קדימה (או רוטציה). אבל מכיוון שאופציה זו אינה עומדת על הפרק של אף אחד, אז צריך לעשות משהו אחר.

ביבי צריך לעשות מהלך שמקובל ביותר בארצות רבות כאשר רוצים לשנות את אופי הממשלה מבלי לשנות את חבריה. בדרך כלל עושים זאת לאחר בערך מחצית מקדנציית הממשל, כפי שקורה בימים אלה בארה"ב למשל. לפעמים עושים זאת מוקדם יותר, לפעמים מאוחר יותר. "רישפל"= חלוקה מחדש של התיקים בממשלה:  ביבי צריך להפוך את ברק לשר החוץ במקום אביגדור ליברמן, את ליברמן לשר אוצר במקום יובל שטייניץ, ואת יובל שטייניץ לשר בטחון במקום אהוד ברק. הקסם: אף אחד מהשלושה לא יוכל לסרב להצעה שכזו.

ליברמן ישמח לעזוב את תפקיד שר החוץ במסגרת שלא בועטת אותו החוצה בכעס. ליברמן יקבל שליטה על משרד האוצר, המשרד הכי חשוב בממשלה שאינו קשור (לכאורה) לעמדות מדיניות. ליברמן ירגיש שם הרבה יותר בנוח. ביבי לא צריך לחשוש, ליברמן יגשים את המדיניות הכלכלית של ביבי אפילו יותר טוב מביבי עצמו. הבונוס: בעולם כולו ייתפס המהלך הזה כהצהרה של כוונות טובות מצד ביבי וכעונש על נאום ליברמן באו"ם. הזזת ליברמן מתפקיד שר החוץ, תשדר מסר של רצינות ביחס למו"מ עם הפלסטינים ותקנה לביבי עוד כמה חודשים של שקט אותו הוא כל כך מחפש.

שטייניץ לא יוכל לסרב לעזוב את משרד האוצר, או אפילו להיעלב, כי לשטייניץ יוצע התפקיד שהוא מעולם לא הסתיר שהוא הכי חושק בו- שר הבטחון. בתור ראש ועדת החוץ ובטחון בכנסת שטייניץ היה אחד הבולטים; הוא ביקר את הצבא לא אחת בחריפות ושימש דוגמא טובה לפרלמנטר אזרחי שמבקר את המערכת הצבאית החלודה. שטייניץ יכול להתגלות כשר בטחון מעולה. בודאי יותר בולט משטייניץ האפור כשר אוצר.

הנפגע העיקרי הוא לכאורה אהוד ברק, כי לוקחים ממנו את המשרה שהוא כה אוהב של שר בטחון. אבל גם ברק לא יוכל לסרב: ככה, יסבירו לו, הוא מונע במו ידיו מליברמן להמשיך לכהן כשר חוץ. ממילא אהוד ברק משמש כבר כשר חוץ בפועל וחצי מזמנו הוא נמצא בחו"ל. עכשיו הוא יכול להשקיע את כל מרצו וזמנו לנסיעות לחו"ל ולפגישה עם מנהיגי עולם. במידה ויושג משהו מדיני, קרדיט רב יופנה כלפיו. ולגבי שר הבטחון, אהוד ברק יזכור שממילא הוא כבר מינה את כל המינויים החשובים לשלושת השנים הקרובות: רמטכ"ל, סגן רמטכ"ל, ראש אמ"ן… והציבור אוהב אותו כשר בטחון (למה?), עדיף לעזוב בשיא, לפני שאיזו מלחמה תהרוס לו את המוניטין.

אז כולם מרוויחים ממהלך של רישפל כזה. ומעל כולם ביבי עצמו שמרוויח ממשלה יציבה ושלמה לשנתיים נוספות לפחות מצד אחד, ועולם קצת רגוע יותר בטווח הקצר מצד שני.

העצה הזו רעה למדינה, מאותן סיבות בדיוק. הממשלה הנוראית הנוכחית תחזיק מעמד ביציבות עוד שנתיים לפחות. מפלגת העבודה תמשיך לשבת כעלה תאנה בממשלת הימין ותרסק את האלטרנטיבה השמאלית לשלטון. והעולם ישקע בתרדמה נוספת, ולא ישים לב שביבי מנהל מדיניות אולטרה ימנית בפועל, במסווה של שיחות שלום.

אבל בהינתן המצב הנוכחי, אפשר שזה הרע במיעוטו. גם אם תיפול הממשלה הנוכחית, סקרים אחרונים מראים שהציבור לא זז במילימטר מאז הבחירות האחרונות. סקר עיתון הארץ מיום שישי מצביע על 67-53 לטובת הימין במקרה של בחירות היום. וזה בהנחה שקדימה נחשבת שמאל. השמאל הישראלי עדיין אינו מוכן ואינו מנסה לייצר אלטרנטיבה אטרקטיבית אמיתית לימין. אולי צריך עוד זמן, או קטסטרופה.  

בין ליברמן לברק

אחת מהאמרות המפורסמות ביותר של הנרי קיסינג'ר היא ש'לישראל אין מדיניות חוץ, יש לה רק מדיניות פנים'. שבוע שעבר אביגדור ליברמן לקח את המגמה הזו צעד אחד קדימה כשמעל בימת האו"ם, בתור שר חוץ המייצג את מדינת ישראל, עסק לא במדיניות פנים אפילו כי אם במדיניות מפלגתית. נאום בחירות שלא מייצג את המדינה, לא את הממשלה ולא את הקואליציה- נאום שמייצג את ליברמן עצמו. אך האומנם? בנימין נתניהו לא יצא נגד ליברמן מעולם, מלשכתו נמסר שהנאום לא תואם עם ביבי, אך לא שהדברים אינם על דעתו. היום בבוקר בישיבת הממשלה מיקי איתן (שמגלה על עצמו שהוא יותר "שמאלן" מיום ליום) יצא להתקפה חריפה על ליברמן, אבל ביבי שתק.

לביבי דווקא יש מדיניות חוץ, ויש לו גם מדיניות פנים. הן פשוט במקרה משולבות. האסטרטגיה של ביבי היא כזו: הוא מחזיק את ברק בממשלה ונותן לו לתפקד כשר חוץ בפועל לכל דבר ועניין. הוא שולח אותו להיפגש עם כל גדולי עולם ולפזר הבטחות ותוכניות. ברק משחרר הצהרות של שלום לחלל האוויר ומצייר את ביבי בקווים שמאליים. מנגד הוא ממנה את ליברמן לשר חוץ רשמי, ונותן גם לו (ולאלי ישי לצורך העניין) לעשות ככול העולה על רוחו. ליברמן נפגש, מדבר, עושה קצת. אלי ישי מדבר, מגרש, הורס בתים. ליברמן וישי מציירם את ביבי בקווים ימניים. וביבי שותק באמצע. לא מגנה את זה ולא את זה. מידי פעם ממלמל משהו על צרכי קואליציה. התוצאה היא שכל אחד יכול לדמיין את ביבי איך שהוא רוצה. אריה שביט בהארץ מדמיין את ביבי כ'שמאלה מרבין' למשל. אחרים בישראל אומרים שביבי נורא רוצה שלום ולעשות היסטוריה, הוא רק צריך להעיף את ליברמן ולהכניס את קדימה והכל יהיה בסדר. לעומתם המתנחלים לא מאשימים את ביבי בהקפאה ולא בשיחות השלום. מבחינתם מי שאשם בכל זה הם הברקים שחברו יחד ללחוץ על נתניהו; ברק אובמה בארה"ב ושליחו הרשע אהוד ברק בישראל. במילים אחרות ביבי א' וביבי ב' זה לא בלבלול, זו אסטרטגיה מתוכננת. ביבי הוא גם וגם ובו זמנית. כלפי פנים לפחות.

כלפי חוץ התמונה קצת שונה. בחו"ל ביבי יודע, כולם שמאלנים ואף אחד לא אוהב את ליברמן. אז כלפי חוץ ביבי מנסה לשדר את התדמית של נורא רוצה אבל גרוע בזה. ביבי משחק את האידיוט. זו אסטרטגיה ידועה בתורת המשחקים. יש משהו שכולם רוצים שאתה תעשה אותו אבל אתה לא באמת רוצה לעשות אותו. אז אתה אומר שאתה נורא רוצה לעשות אותו, אבל אתה משחק אותה אידיוט שכל הזמן לא מצליח. כן בארה"ב כבר התחילו להבין שביבי ממש לא רציני בנושאי השלום, הפלסטינים יודעים את זה ממזמן. אבל אחרי כל הסיפור של המאמצים (לכאורה) כנים של ביבי למשא ומתן לא מוצלח, למי יש כוח לנסות להסביר למה זה לא מצליח ומי כן או לא רוצה. מה שהאמריקאים רוצים כרגע זה רק חודשיים. תנו לנו חודשיים של הקפאה, נעשה כאילו השגנו משהו, ובחודשיים האלה (במהלכם מתקיימות בחירות בארה"ב) ננסה לשכוח ביחד מכל הסיפור.

ביבי בהתחלה סירב לבקשת האמריקאיים. כבר שמחתי, סירוב לאמריקאים בנושא החודשיים היה יכול להיות הפגיעה הקשה ביותר שביבי יכול להנחית על מפעל ההתנחלות בתווך הארוך. אבל ביבי כנראה הבין את הטעות והיום אנחנו כבר קוראים שכנראה ביום רביעי כן תאושר ההקפאה לחודשיים, בתמורה למכתב ערבויות אמריקאי.

לכאורה ביבי מנצח, התוכנית שלו עובדת היטב: מפלגת העבודה, ישראל ביתנו וש"ס יושבות יחד בממשלה. אף אחד לא מאיים אפילו בבדל של פרישה. כל צד בטוח שביבי בעצם איתו ומאשים את הצד השני בזה שעדיין לא קרה כלום (או קרה יותר מידי). במקביל, האמריקאים הולכים ומתייאשים מהשיחות. והסטאטוס קוו ישמר. ביבי אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה. ביבי, אפשר לטעון, משחק על זמן, וכל עוד הזמן עובר, הכל בסדר. אבל ביבי גם משחק באש. ביבי מעריך שאחרי הבחירות בארה"ב הוא יהנה משקט. שלא ישמח יותר מידי. יש עוד גורמים בזירה הבינלאומית חוץ מארה"ב. ונשיא נותר טינה בארה"ב זה לא דבר טוב.

ואם מנקים רגע את הפוליטיקה מהשולחן ומשאירים רק את המדיניות, מה ביבי מבקש להשיג? סטאטוס קוו? למי הוא טוב? לנו או לפלסטינים? אני חושב שהתשובה היא לפלסטינים, ביבי כנראה חושב שלנו (או לו). מעניין אותי לשמוע פעם אחת ולתמיד תשובה מנומקת ומפורטת שמסבירה כיצד שמירה על הסטאטוס קוו הנוכחי היא טובה לישראל (בלי להגיד מילה אחת על למה אלטרנטיבה של שלום היא גרועה יותר).