סיכום שנת 2015 בעולם

זו השנה השישית שאני עורך סיכום של עשרת אירועי השנה בפוליטאה. כרגיל הכללים אינם מדעיים, אינם אקדמיים, והדירוג נעשה על ידי ולטעמי הסובייקטיבי בלבד. אני מוטה כלפי אירועי בחירות ופוליטיקה אמריקאית. ובכל זאת החלטתי לא לכלול את הפריימריז במפלגה הרפובליקאית ברשימה, פשוט בגלל שאני לא חושב שמה שהתנהל בהם השנה מייצג במשהו את מה שתהיה התוצאה הסופית. ועכשיו לרשימה:

1. משבר הפליטים; 2. טרור בפאריס; 3. הסכם הגרעין; 4. פוטין בסוריה; 5. החוב היווני; 6. ירי בצ'רלסטון; 7. נישואים גאים באירלנד; 8. יחסים עם קובה; 9. בחירות בבריטניה; 10. רעידת אדמה בנפאל

1. משבר הפליטים; 2. טרור בפאריס; 3. הסכם הגרעין; 4. פוטין בסוריה; 5. החוב היווני; 6. ירי בצ'רלסטון; 7. נישואים גאים באירלנד; 8. יחסים עם קובה; 9. בחירות בבריטניה; 10. רעידת אדמה בנפאל

  1. משבר הפליטים לאירופה

משבר הפליטים העולמי הוא אירוע השנה ואולי האירוע הסוציולוגי הגדול של המאה עד כה. כבר התייחסתי באירועי השנה הקודמים לגלים של מהגרי ההגירה מאפריקה, אבל מה שהביא את המשבר הנוכחי הוא הצטרפותם של מאות אלפי מהגרים ופליטים מהמזרח התיכון לגלי ההגירה. העולם השלישי מוכה הרעב, מלחמה ועוני נוהר לאירופה המערבית במה שהוגדר שינוע האוכלוסין הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השניה. יתכן מאוד שמדובר בסופו של העידן המערבי האירופי שנולדנו לתוכו (אך קיים משהו כמו חצי מאה בלבד), ותחילתו של עידן חדש, רב לאומי יותר ומאתגר יותר. הזדמנות גדולה לשינוי חיובי, סכנה גדולה לעליית כוחות אפלים.

2.הטרור בצרפת

ואפרופו הכוחות האפלים שעולים – הטרור האיסלמי העולמי היכה בצרפת שלוש פעמים השנה. הטבח הנורא בשארלי הבדו, פיגוע ירי במרכול הכשר, ואירועי ה-13 בנובמבר שזעזעו את העולם החופשי. האירוע הוא סימן להתנגדות הקנאים האיסלמיסטים לאסימליציה המוסלמית באירופה והצהרת כוונות מפחידה על הבאות. כתבתי על הנושא כאן.

3. הסכם הגרעין עם איראן

השנה היא בלא ספק שנת "המורשת של אובמה" והחתימה על הסכם הגרעין עם איראן היא פסגת המורשת הזו. אחרי הציניות והניסיון להיות מקוריים, אובמה היה צריך להבחר בקלות לאיש השנה בכל סיכום שמכבד את עצמו. הסכם הגרעין ואישורו בכל העולם הביא לדחיה משמעותית ואולי סופית בתוכנית הגרעין האיראנית, הביא שקט מתבקש בזירה המתוחה הזו, ומאפשר לכוחות המתונים באיראן להתחזק לקראת התקרבות אפשרית נוספת למערב ומול הכוחות האנרכיסטים של דעאש.

  1. רוסיה נכנסת לסוריה

ומאיש השנה החיובי לאיש המפחיד והמסוכן של השנים האחרונות שממשיך להתחזק. ולדימיר פוטין עשה עוד צעד בביצור מעמדו כדיקטאטור הכוחני בעולם כשהחליט להכנס למלחמה בסוריה ללא התנגדות. עימות קצר מול ארדואן בטורקיה הבהיר לעולם עם מי מתעסקים ועם מי לא. בנתיים נתנו לו להכנס בשקט לסוריה, אבל הסיפור הזו עוד ירדוף את כולנו בשנים הבאות.

  1. משבר החוב היווני ומשאל העם

משבר החוב היווני ממשיך להציק לאירופה. משאל עם מיוחד שנקבע שם דחה את הסכם הפשרה. מה שהביא לתיקונים נוספים בהסכם ובסופו של דבר חתימה שקטה עליו. מאז המצב מתחיל להרגע. אירופה התרגלה, או שבאמת חל שינוי לטובה והתחלה של יציאה מהמשבר הכלכלי? ימים יגידו.

  1. מקרי הירי בארה"ב, צ'רלסטון

מדהים הכוח הדמגוגי של המשפט "אולי לא כל המוסלמים טרוריסטים, אבל כל הטרוריסטים הם מוסלמים". השנה, כמו כמעט כל שנה, שוב הוכח שהטרור הקטלני ביותר באמריקה מתרחש על ידי לבנים, נוצרים, שמרנים, משוגעים שמכורים לנשק ואלימות. רק שהמקרים הללו לא נקראים טרור. מוסלמי צעיר שיוצא עם סכין להרוג אנשים נקרא אוטומטית טרוריס, אבל צעיר בן 21 נוצרי עם שיער בלונדיני שיוצא בבקר ה-17 ליוני לכנסיה שחורה בצ'רלסטון דרום קרולינה ויורה למוות ב-9 אנשים בזמן תפילה על מנת "לעורר מלחמת גזע" לדבריו, הוא סתם משוגע בעיני התקשורת ולא טרוריסט. שימו לב לנתון המדהים הבא: בארה"ב היו 353 אירועים של ירי המוני בשנת 2015, אחד לכל יום בשנה בממוצע, בהם נהרגו יותר מ-400 בני אדם! אחד מהם לדוגמא ב-27.11 התרחש בקולרודו במרפאה להפלות ע"י אדם בן 57, לבן, שרצח שלושה מטופלים. עוד משוגע ולא טרוריסט.

  1. נישואין חד מיניים באירלנד וארה"ב

אירלנד הקטולית והשמרנית הייתה למדינה הראשונה שאישרה נישואים חד מיניים במשאל עם שזכה לרוב גורף של למעלה מ-60%. ארה"ב הצטרפה לחגיגה בפסיקת בית המשפט העליון שהפכה את הנישואים הגאים למוכרים בכלל מדינות ארצות הברית. בכך כמעט והושלם המהפך הליברלי הגדול של חמש השנים האחרונות בנישואים. בארץ כמובן אנחנו אפילו לא קרובים לשם, אבל טוב גם סטרייטים לא יכולים לערוך כאן נישואים חילונים אז אין למה לצפות.

  1. נורמליזציה עם קובה

דיברנו כבר על המורשת של אובמה, אז גם הפשרת היחסית עם קובה היתה השנה. הוסרו יחסי האימברגו והסנקציות הארוכים ביותר שהיו בעולם, יותר מהמלחמה הקרה, יותר מהסנקציות על איראן או דרום אפריקה. בכך עשה אובמה צעד גדול וחשוב לקראת נורמליזיציה עם השכנה הכבר מזמן לא נוראית כל כך של ארה"ב מדרום, ועזר לאלפי קובנים אמריקאים לנהל קשרים נורמליים עם קרובי משפחתם שנשארו במולדתם.

  1. בחירות בבריטניה

דיויד קמרון נבחר לכהונה שניה בהיפרש מפתיע ומרשים. הלייבור הפסידו, סילקו את אד מיליבנד שהתפטר ובחרו איש שמאל כמעט רדיקלי כמנהיג המפלגה במקום. בקיצור היה שמח, אבל נשארנו בסוף עם דיויד קמרון – בעצם לא השתנה הרבה בממלכה המאוחדת שמוכיחה שוב ששמרנות אף פעם לא יוצאת לגמרי מהאופנה.

  1.  רעידת אדמה בנפאל

כרגיל היו הרבה אסונות טבע השנה, אבל הגדול שבהם והדרמתי ביותר היה רעש האדמה בנפאל. קרוב לעשרת אלפים הרוגים ועשרות אלפים שעד היום ללא קורת גג. אגב, בשביל הפרופורציות, ברעידת האדמה בהאיטי לפני שש שנים נהרגו כ160 אלף איש. בכל מקרה אסונות טבע הורגים הרבה יותר אנשים מטרור, לרוב גם יותר ממלחמה. האם ישראל ערוכה לאסון טבע גדול? האם ישראל משקיעה עשירית מתקציב ההתגוננות שלה מטרור בהערכות לאסון דוגמת רעידת אדמה? נקווה שלא נאלץ לבדוק את זה בשנה הבאה.

אובמה הרפורמטור

בתגובה לידיעה על מפגש אובמה-קסטרו כתבתי בפייסבוק שאובמה יזכר בהיסטוריה, לצד לינדון ג'ונסון ופרנקלין רזוולט, כאחד הנשיאים הפעלתניים והמשפיעים ביותר לטובה על החברה האמריקאית. הדברים דורשים הסבר, במיוחד לקוראי העיתונות הישראלית שעדיין ממשיכה את השקר של "אובמה הנשיא הכושל". כדאי להתחיל מהסוף דוקא:  שנה וחצי לפני סוף כהונתו מצבה הכלכלי של ארה"ב טוב, מספר ההרוגים האמריקאים בקרבות ופיגועים הוא הנמוך זה שנים, מעמדה הבינלאומי של מעצמת העל בעולם איתן, והנשיא בתקופת "הברווז הצולע" מביא שתי רפורמות דיפלומטיות מהפכניות מול איראן וקובה.

פתיחת היחסים עם קובה, לראשונה מאז שנות החמישים, היא החלטה אמיצה ומתבקשת . קובה לא מהווה איום בטחוני על ארה"ב זה שנים ובטח שלא איום כלכלי. מאז סוף המלחמה הקרה הסיבה הרשמית היחידה לאמברגו האמריקאי הנמשך על קובה הוא "מצב זכויות האדם במדינה". מיותר לציין שארה"ב מקיימת קשרים דיפולטיים וכלכליים מלאים עם מדינות רבות שבהן מצב זכויות האדם גרוע בהרבה מזה של קובה. האמברגו היה לא אפקטיבי לאורך כל השנים (עובדה, פידל עדיין חיי והשלטון עבר בצורה חלקה לאח שלו), ולא אפקטיבי במיוחד עכשיו. אם כבר, חוקרים לטינים רבים טוענים שהאמברגו הוא מה שמונע מקובה לעבור מהפכה חברתית וכלכלית עמוקה יותר ומקבע את השלטון הקומוניסטי במקום. הסיבה האמיתית לאמברגו האמריקאי הארוך ביותר בכל הזמנים היא מניעת הגירה קובנית לארה"ב. מדיניות שלא מונעת הגירה לחלוטין כמובן, אבל מערימה קשיים על פליטים קובנים שרוצים לשמור על קשר עם בני משפחותיהם שנשארו מאחור. פתיחת היחסים עם קובה שמתבצעת עכשיו היא עוד צעד לקראת רפורמת ההגירה של אובמה וחיזוק הקשרים עם הקהילה הלטינית בארה"ב. חיזוק קשרים שצפוי עוד לעזור רבות ובצדק למפלגה הדמוקרטית במערכות הבחירות העתידיות.

* עוד בבחירות הראשונות בהן נבחר ב2008 יצר אובמה את "קואליציית המיעוטים" החדשה ישנה שמהווה את אמריקה האחרת, המגוונת והליברלית, שעומדת מול קואליציית  "השמרנים החדשים" של רייגן ומסיבת התה של האחים קוק ושלדון  אדלסון. קואליציית המיעוטים של אובמה כוללת כמובן את השחורים, את הנשים (שיעור ההצבעה הנשי לאובמה היה גבוה בכ10 נקודות משיעור ההצבעה לרומני ב2012), את הצעירים, יושבי הערים הגדולות, ומעמד הפועלים שנפגע במשבר הכלכלי הגדול. ב-2012 ועוד יותר עכשיו נוספו אליו גם ההיספנים האמרקיאים.

ארה"ב עברה שינויים חברתיים עמוקים בשמונה השנים האחרונות, גם לא פחות כתוצאה מאותו משבר כלכלי של 2008 שהתחיל ערב כניסתו של אובמה לתפקיד בשלהי כהונת בוש. אפרופו משבר כלכלי ב-2008, צריך לזכור שאובמה הוא זה שקיבל את הכלכלה מרוסקת ובתקופתו בזמן מהיר יחסית יצאה ארה"ב מהמשבר מחוזקת מתמיד. בשנה הראשונה לכהונתו העביר אובמה את הרפורמה הכלכלית החשובה זה עשורים בארה"ב שאפשרה לכל אדם להנות מביטוח בריאות בסיסי – כנהוג בכל מדינה מערבית מתוקנת אחרת. מבחינת הרפובליקאים מדובר היה בדגל אדום מוחלט, אבל היום רפורמת הבריאות היא כבר עובדה מוגמרת ונשיא רפובליקאי שינסה לבטל אותה יתאבד פוליטית. בתקופתו, ולאור תמיכתו הבלתי מסוייגת, חלה ההתקדמות המשפטית והחברתית הגדולה ביותר במתן שיוויון זכויות מלא לזוגות הומוסקסואלים – אולי המפהפכה החברתית הגדולה ביותר מאז מהפכת זכויות האזרח והמהפכה הפמיניסטית בשנות השישים. ועוד.

* ביחסי חוץ, עוד זירה שבה מואשם אובמה בכשלון על ידי העיתון הישראלי הנפוץ, אובמה הוא הצלחה מזהירה אחרי שמונה שנים קטסטרופליות של שלטון בוש. דוקטרינת אובמה של התערבות מוגבלת לצד מדיניות של גזרים וחתירה להסכמים הביאה לארה"ב בטחון יחסי, ושיקמה את מעמדה המרוסק. אובמה הגיע לעמדה כזו שהוא מסוגל להביא למשטר סנקציות על לא אחרת מאשר רוסיה של פוטין, רוסיה שבשלהי כהונת בוש יצאה למבצע צבאי בגיאורגיה בזמן אולימפיאדה, ונמצאת היום בבידוד בינלאומי ומשבר מוניטרי. את אל-קעידה חיסל אובמה, ודעאש למרות כל הPR מהווה יותר איום על מדינות ערב (שמשתפות פעולה מצידן עם המערב) מאשר ישירות על ארה"ב. שיפור משמועתי לעומת המצב הקודם בראייה אמריקאית.

* אתמול הכריזה רשמית הילארי רודהאם קלינטון על התמודדותה לנשיאות ארה"ב. קלינטון קיבלה מידית את תמיכתו של אובמה וצפויה לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית ללא תחרות ממשית. בעוד שנה וחצי היא תתמודד מול מועמד רפובליקאי שמרן (ההימור הבטוח שלי כרגע הוא ג'ף בוש כמועמד עם מארק רוביו כמועמד לסגן נשיא), ואם לא יהיו תקלות מיוחדות היא גם תנצח. הרפובליקאים ינסו לתקוף שוב ושוב על בנגזי, אבל את האמריקאי המצביע הפשוט, לכל אחד מאנשי הקבוצה של קואליציית המיעוטים של אובמה, בנגזי ממש לא מעניינת. כמו שאמר בעלה Its the Economy Stupid. ואתם יודעים מה, גם יחסי החוץ לא רעים. הקלינטונים בדרך לבית הלבן, ואובמה בדרך לדברי התהילה של ההיסטוריה האמריקאית.    

גיליון 6 של פוליטון – ומילים ספורות על ביקור אובמה

הגיליון השישי של פוליטון – עיתון הסטודנטים של המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, עלה היום לאוויר. זה כבר הגיליון השישי שבו אני משמש עורך האתר – שזה אומר האיש שמעלה את כל הכתבות הערוכות לאתר, מעמד אותן, שם תמונות ואחראי על העיצוב הכולל. לעניינים שקשורים בפוליטאה אני ממליץ במיוחד על שתי כתבות מעולות: האחת, של אור טוטנאור, מסכמת בתמציתיות את תופעת הפרסונאליציה בבחירות האחרונות ומביאה תיאוריה (הסבר) מעניינת לנושא. השניה, של אסף שפירא, מסכמת ומבקרת עשור לחוק האזרחות והכניסה לישראל: אותו חוק שאוסר על איחוד משפחות פלסטינים עם ערבים ישראלים. חוק שעבר על חודו של שופט בבג"צ בניגוד לעמדת נשיאו דאז אהרון ברק שקבע שהחוק גזעני.

כמו כן,  אפשר כבר לומר כרגיל, יש מאמר קצר שלי בפוליטון. הפעם מביא כמה הגיגים אישיים יותר בנושא מדוע רציונאלי ללכת להצביע בבחירות:

דוקא אחרי הבחירות, כאשר חשש הקוראים לניגוד עניינים יורד מהפרק, ואנשים מדוכאים מתוצאות הבחירות, נראה לי כמו עיתוי מתאים, כמעט חדשני, לשוב ולדבר בסוגיה השחוקה של הסיבות ללכת להצביע. עיתוי הקריאה חשבתי, יהפוך את הדיון מקלישאתי לענייני ומעורר מחשבה…

* הערה קצרה על ביקור אובמה הארוך (אוף כמה נאומים של שמעון פרס שמענו, כן הבנו ארה"ב היא ידידה מופלאה שלנו – איזה כיף). נדמה לי שרוב הפרשנים פספסו את המסר הכי מעניין שהיה בנאום אובמה בבניני האומה: לרגע אחד בנאום עשה אובמה פאוזה שלאחריה ביקש לתת לסטודנטים עצה כפוליטקאי: "אני יכול להבטיח לכם זאת: מנהיגים פוליטיים לא ייקחו סיכונים אם האזרחים שלהם לא ידרשו מהם לעשות זאת. אתם חייבים ליצור את השינוי שאתם רוצים לראות." זוהי תפיסה מעניינת וחדשה לטעמי שמנוגדת לחלוטין לרעיון "שלום האמיצים" שהנחה את הסכמי אוסלו. גם לאחר הסכמי אוסלו התפיסה היתה של אם לא שלום האמיצים אז מלחמת הפחדנים. עראפת אשם. אבו מאזן אחראי. יש פרטנר. אין פרטנר.

ברק אובמה בנאומו ביקש להציג תפיסה חדשה שעושה דה-פרסונאליזציה לסכסוך. הוא למעשה קרא לציבור הישראלי לצאת נגד ההנהגה שלו שלא תעשה כלום אם הציבור לא ילחץ עליה. בניגוד לכל החיוכים וההסתחבקות עם "ביבי טוב לראות אותך" שהיו לפני ואחראי הנאום – בנאום בבניני האומה אמר אובמה למעשה שביבי לא יעשה כלום אם הוא לא יפחד מלחץ אזרחי לעשות משהו. נתניהו על פי אובמה הוא לא אמיץ, ואין לאובמה שום ציפיות שהוא יהפוך פתאום לאמיץ ויחליט לעשות שלום בשביל "מורשת" או משהו בסגנון. השלום, אם יהיה כזה, יהיה שלום של פחדנים. זו הייתה למעשה קריאה למחאת קיץ חברתית על נושא השלום. הקהל באולם, רובם הגדול סטודנטים מצטיינים מהאוניברסיטאות הגדולות, נראה היה מוכן ונלהב לקלוט את המסר. אלא שכמו שכולנו יודעים ספק מאוד גדול אם תצא קריאה אמיתית מתוך האוניברסטאות למחאה שמאלית עממית למען השלום. לצערנו אם יהיה לחץ שישפיע על ביבי לעשות שינויים למען הסדר זה יהיה לחץ בינלאומי ולא לחץ ציבורי עממי. הציבור בישראל מוכן לצאת ולהפגין על מחירי הקוטג', אך הפגנה למען השלום נחשבת "שמאלנית מידי" במקרה הטוב ואנטי פטריוטית במקרה הפחות טוב. אני מסכים עם אובמה שביבי עצמו לא רוצה במיוחד להכנס להליך שלום, ולא יעשה זאת מתוך גילוי אומץ פתאומי. אבל אם אובמה בונה עלינו שנפעיל את הלחץ, אז צר לי לאכזב.

ברק אובמה מנצח!

* ברק אובמה ממשיך לכהונה שניה. מי שחשב שאובמה נבחר בפעם שעברה במקרה, בטעות, בתאונה, שהוא נשיא של כהונה אחת – מתבדה. עכשיו מתחילות ארבע השנים הטובות של אובמה. משוחרר יותר, חופשי מלחצים, עם סנאט דמוקרטי, עם מנדט ברור מהציבור – הצלחה.

* כפי שהסתמן בסקרים כבר מחודש יוני, אובמה ניצח בכל המדינות המתנדנדות למעט אחת (צפון קרולינה, שגם בה היו תוצאות די צמודות). אובמה ניצח בורג'יניה ופלורידה, שתי מדינות שהוא לא היה צריך ורומני היה חייב. בשנת 2008 כשאובמה ניצח בוירג'יניה זו היתה הפעם הראשונה שדמוקרט ניצח שם מאז 1964. הנצחון היום משמעותי אפילו יותר. אם במערכת בחירות צמודה (בקול הפופלארי), תחת מצב כלכלי קשה, ועם התלהבות רפובליקאית גדולה, הדמוקרטים זוכים בוירג'יניה – זה צובע את וירג'יניה בצבע כחול בוהק. אובמה השלים שם מהפך מלא.

* הפער המגדרי בבחירות הוא הגדול איי פעם ועומד על 18%. 55% מהנשים הצביעו לאובמה לעומת 45% מהגברים. מבין כלל המצביעים 54% היו נשים.

* שיעורי ההצבעה בקרב השחורים ובקרב ההיספאנים היו גבוהים במיוחד. מבין ההיספאנים שיעור קולות חסר תקדים הלך לדמוקרטים.

* כמה אנשי מסיבת תה בולטים שהתמודדו בסנאט הפסידו למועמדים דמוקרטים. הסיבה שהרפובליקאים שמרו על רוב בבית הנבחרים היא גרימיינדרינג (סרטוט מחדש של גבולות מחוזות  על מנת שיטיבו עם מועמדים מסויימים) מסיבי שעשו מושלים רפובליקאים.

* הבנתם את המסר רפובליקאים? התבוסה, וזהו היתה תבוסה, של מיט רומני בתנאים הללו שלחה מסר ברור למפלגה הרפובליקאית: יותר לא תוכלו לזכות בנשיאות עם פוליטיקה ניאו שמרנית קיצונית. הקואליציה השמרנית של רייגן קרסה, קואליציית המיעוטים של אובמה הוכיחה את עצמה פעם שניה ברציפות בצורה מרשימה. הדמוגרפיה משחקת לרעת הרפובליקאים. אם הם רוצים עתיד הם חייבים להשתנות. נדמה שהם מתחילים להבין את זה: אפילו בפוקס ניוס שמעתי הלילה ביקורת ראשונה על הקיצוניות של מסיבת התה. זה סימן חיובי מאוד לאובמה. יש לקוות שבניסיונם לשבור למרכז, הרפובליקאים בקונגרס הנוכחי יהיו מוכנים הרבה יותר לשיתופי פעולה עם הנשיא הדמוקרט. במיוחד בכל הקשור לרפורמה במדיניות ההגירה ובזכויות נשים. הרפובליקאים לא יכולים עוד להרשות לעצמם להתנגד לנושאים אלו.

* בכך נפתח המרוץ לנובמבר 2016. אם המצב הכלכלי ישתפר מאוד וארה"ב תכנס לתקופה של שגשוג כלכלי (כפי שחלק מהכלכלנים חוזים) אזי אפשר לצפות שסגן הנשיא ג'ו ביידן ינסה את מזלו בהתמודדות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. כולם גם יצפו לראות מה הילארי קלינטון תעשה. לאן תלך אחרי שתפרוש בינואר מתפקיד מזכירת המדינה? רבים הפרשנים שטוענים שההתלהבות והעזרה של ביל קלינטון בקמפיין הבחירות של אובמה היו חזרה כללית לקראת קמפיין הילארי 2016.

* אצל הרפובליקאים צפויה להתפתח תחרות עזה בין שני מחנות: המחנה הדתי השמרני לא יפול בשקט וינסה להשתקם בעזרת מנהיגים כריזמטיים. הכומר האוונגליסטי מייק האקבי, שבחר לא להתמודד בסיבוב הנוכחי, צפוי להוביל את המחנה השמרני בקרב על אופיה של המפלגה. מולו יתייצבו בודאי: מארק רוביו, סנטור צעיר מפלורידה וכריס כריסטי מושל ניו ג'רסי. רוביו הוא בן למהגרים מקובה ועל אף שהוא נחשב נציג של מסיבת התה בעבר, היום נראה שהוא הפנים המתונות (והצעירות) של המפלגה הרפובליקאית העתידית. כריס כריסטי הוא (ככול שאני מצליח לחזות קדימה) המועמד המוביל – פופלארי מאוד, מושל רפובליקאי של מדינה דמוקרטית מוצקה, מתון בדעותיו החברתיות, כריזמטי, נחמד, גיבור טרי של הסופה סנדי; כריסטי הוא מועמד שעשוי להוות אתגר רציני ביותר לכל מועמד דמוקרטי. למעשה לדעתי כריסטי היה מנצח את אובמה בקלות אם הוא היה מתמודד הלילה ולא מיט רומני.

* המנצח הגדול של הלילה הוא האנליסט הסטטיסטי  הצעיר נייט סילבר מ"חמש שלושים ושמונה", הבלוג המדהים שקנו ניו יורק טיימס לפני שנתיים. הוא ספג ביקורות מרבוליקאים ופרשנים מסורתיים שהתלוננו שהמודל שלו קר, לא מבין את השטח, מוטה לטובת אובמה וכ"ו. הלילה הסתמן שהמודל שלו היה מדוייק להפליא ברמת הפרשי הקולות בכל מדינה ומדינה. סילבר חזה לא רק את הנצחון של אובמה בכל מדינה שבה הוא אכן זכה, הוא גם חזה את הפרשי הקולות כמעט בצורה מושלמת (כולל בפלורידה הצמודה). בנוסף, תמונת המדינות הסופית דומה מאוד לתחזית של סילבר כבר בחודש יוני (!) לנובמבר 2012. מה אתם יודעים, מתמטיקה עובדת. סילבר הוא מודל השראה גדול – אין לי קמצוץ מהתונים, העוזרים, או הידע הסטטיסטי שיש לו, אבל בשבוע הבא אני אנסה לפרסם כאן משהו בהשראתו על הבחירות בארץ.

* והשאלה החשובה ביותר שעוד נותרה: כמה שופטים עליונים יפרשו במהלך ארבע השנים הקרובות ומאיזו מפלגה? הדמוקרטים צריכים שני שופטים רפובליקאים שיעזבו על מנת למנות שני שופטים ליברליים ולהבטיח רוב ליברלי בבית המשפט העליון.

* ואף מילה על ביבי (הפעם)..

* עוד ארבע שנים!

המרוץ לנובמבר 2012 – עוד שישה ימים

נובמבר מתחיל בעצם כבר מחר ואולי היה צריך לקרוא לפינה "המרוץ ל-6 בנובמבר 2012" אבל הכוונה ברורה – המרוץ לבית הלבן 2012 עומד בפני סיום. התוצאה רחוקה מלהיות ידועה והמתח בשיאו. אין ספק שאובמה קיווה למערכה קלה בהרבה. למשך כמעט חודש ימים, חודש ספטמבר ליתר דיוק, נראה היה שיהיה לנו "נוק-אווט" מוקדם; ברק אובמה הוביל בכל הסקרים ומיט רומני היה בצלילה חופשית. ואז הגיע העימות ה(אולי) גורלי בדנוור ב-3 לאוקטובר. ברק אובמה הפסיד בצורה כואבת: הוא נראה רדום, משועמם, לא מפוקס. אך גרוע מזה, רומני נראה נלהב, רציני, סימפטי, "נשיאותי". אין דבר שחשוב יותר למועמד לנשיאות מאשר להראות נשיאותי. אותה תכונה בלתי ניתנת לתיאור מדויק שממצבת מועמד בתודעה של בוחרים כאפשרות סבירה להנהגת מדינה. מרגע שלמועמד יש את זה, הדרך שלו לזכות בבחירות הופכת קלה בהרבה. זו בדיוק התכונה שלשלי יחימוביץ בארצנו עדיין חסרה. היא מודדת את המוכנות של הציבור לקבל את המועמד כאפשרי. המהפך בסקרים היה דרמתי, מידי ובעל השפעה ארוכת טווח. גם כאשר ברק אובמה ניצח בעימות השני והשלישי זה לא הספיק בשביל לשנות את המסר הבסיסי שרומני הצליח להעביר בעימות הראשון: הוא מוכן להיות נשיא.

המרוץ אם כן מאוד צמוד, ממש כמו בתחילתו אבל לאובמה עדיין יש יתרון קל. יתרון שאם הסטטיסטיקה והסקרים יסתברו כנכונים יספיק לו בשביל לזכות בכהונה שניה. כן, גם היום רוב הסיכויים הם שאובמה ינצח. רוב הסיכויים, לא כל הסיכויים. יש יותר מסיכוי סביר שביום רביעי בבוקר, בעוד שבוע בדיוק, יוכרז מיט רומני כמנצח בבחירות לנשיאות.

בנתיים אין עוד טעם להמר נגד הסקרים או בעדם. צריך פשוט לחכות ולראות. לאחוזי ההצבעה באוהיו עשויות להיות השפעות מכריעות על המרוץ. יתכן ובעקבות הסופה סנדי שאריות מזג אויר יובילו לסופת שלגים באוהיו בשבוע הבא. המשמעות עשויה להיות קריטית – על פי כל ההערכות מזג אויר קשה ביום הבחירות עשוי לעזור מאוד למיט רומני שנהנה מקהל מצביעים מבוסס יותר כלכלית שיוכל להגיע לקלפי ההצבעה גם בתנאים קשים.

יחד עם זאת, ברק אובמה זוכה לציונים גבוהים בהתמודדותו עם הסופה. האם זה עדיין משנה? האם הפוטואפ היום עם כריס כריסטי, המושל הרפובליקאי (רשמית תומך רומני) של ניו ג'רסי יעשה משהו לאחוזי התמיכה של אובמה באוהיו, קולורדו ופלורידה? לא בטוח כלל. מדובר בשלב מאוחר במרוץ והמדינות מוכות האסון – ניו יורק וניו ג'רסי, ממילא בכיס של אובמה.

מה שבטוח, יהיה מעניין. בלילה שבין שלישי לרביעי תתחלנה להתפרסם תוצאות הבחירות בערוצים השונים. הכלל הוא כזה, כאשר לרשת טלוויזיה מגיעים דיווחים על שיעור ספירת קולות מספיק לצד אחוזי תמיכה ברורים לצד כזה או אחר, היא מכריזה על המדינה לצד המנצח (וצובעת אותה באדום רפובליקאי או כחול דמוקרטי). ברגע שיכריזו על המנצח באוהיו נדע בוודאות די גדולה את תוצאות הבחירות ונוכל ללכת לישון. אלא שהרשתות יודעות את זה והן תזהרנה מאוד מאוד בדיווח על אוהיו. אף רשת לא רוצה להיות כזו שתדווח על נצחון של מועמד אחד בעוד שבפועל ניצח השני. על כן נשמע הרבה לאורך הלילה את המילים: "too close to call". רק כאשר (ואם) יווצר רוב ברור ומוצק בספירת הקולות לאחד המועמדים תאזור אחת הרשתות אומץ להכריז על המנצח. אחריה שאר הרשתות יצאו בהצהרה דומה. אם המרוץ יהיה צמוד באוהיו, כפי שחוזים הסקרים כרגע, יחכו ברשתות הגדולות עד שאחרוני הקולות יספרו במדינה המתנדנדת לפני שיכריזו על התוצאה הסופית בה. יהיה לילה ארוך. אני אהיה ער ומוכן לענות לשאלות בפייסבוק אם יתעוררו למישהו. אני בטוח אבל שיהיו מספיק פרשנים בטלוויזיה ובאינטרנט ולא תצטרכו אותי.

את סדרת הכתבות "המרוץ לנובמבר" התחלתי כאן בפוליטאה בדיוק לפני שנה. את כל המאמרים בסדרה אפשר לראות בעמוד הזה. הרוב כבר לא רלוונטי, אבל חלק עדיין כן. סיקרתי את מערכת הבחירות גם כאשר התעניינו בה הרבה פחות מעכשיו. אני עוקב אחרי מערכות בחירות בארה"ב באדיקות מאז שנת 1996 בערך. עוד בתיכון בשנת 2000 העברתי שעת חברה על מניין האלקטורים ועל החשיבות האפשרית של פלורידה בהכרעת המרוץ. יחד עם זאת השנה זו השנה עם הכי הרבה התעניינות ציבורית בישראל שאני זוכר במערכת בחירות אמריקאית.

דבר אחרון, כן אני תומך באובמה. גם בגלל שהסיפור, הנארטיב, של אובמה הוא הרבה יותר טוב ומעניין משל רומני, אבל בעיקר בגלל שאני דמוקרט בהשקפתי הפוליטית. הלוואי והיתה מפלגה דמוקרטית בישראל כמו שהליכוד של נתניהו בנתה מפלגה רפובליקאית תאומה. ועם כל זאת אני חייב להגיד שגם אם מיט רומני יזכה זה לא נורא. כתבתי כאן בעבר שמיט רומני הוא מועמד ראוי לנשיאות, בודאי בהשוואה להרבה מועמדים רפובליקאים אחרים, והוא עשוי להיות נשיא בסדר גמור. הרבה יותר טוב מג'ורג' בוש בקלות. לגבי ישראל אני לא יודע, העובדה שרומני מצהיר על חברות אישית עם נתניהו, והעדר הנסיון המוחלט שלו במדיניות חוץ, לא מלמדת טובות לדעתי. אני בכל אופן אמשיך להחזיק אצבעות לנשיא המכהן, Go OBAMA עוד שישה ימים.

המרוץ לנובמבר 2012 – עוד שלושה שבועות

בעוד שלושה שבועות בדיוק יערכו הבחירות לנשיאות בארה"ב. הלילה העימות השני בין המועמדים. אחרי העימות הקודם הסקרים היום צמודים (אובמה עדיין בהובלה במניין האלקטורים) והעימות הלילה עשוי להיות גורלי. בהזמנת מעין רודה, עורכת באון-לייף, כתבתי מאמר על הקול הנשי בארה"ב לקראת העימות הערב שעתיד להתעסק גם נושא הזה ונושאים חברתיים אחרים. מוזמנים לקרוא שם.

אם אכן בבחירות בתחילת החודש הבא יגדל הפער המגדרי ואחוז חסר תקדים של נשים יצביע בעד הנשיא המכהן הדבר יהיה בבחינת אמירה ברורה וחדה למפלגה הרפובליקאית: הכיוון השמרני הקיצוני אליו הלכתם אינו מקובל על נשות ארה"ב. אם המפלגה הרפובליקאית נכנעת לקיצוניות של מסיבת התה שרוצה להחזיר את ארה"ב לתקופה של לפני ההישגים במאבק על זכויות אדם וזכויות האישה שנמשך יותר ממאה שנה, הם יכולים לשכוח מהקול הנשי.

המרוץ לנובמבר 2012 – עוד ארבעה שבועות / המרוץ לינואר 2013 – עוד שלושה חודשים

בדיוק לפני ארבע שנים נבחרה ציפי לבני לעמוד בראשות קדימה ורה"מ דאז אהוד אולמרט התפטר מתפקידו על מנת לאפשר לה להרכיב ממשלה או ללכת לבחירות. הימים היו ימים של משבר כלכלי עולמי וחודש בודד לפני שארה"ב הלכה לבחירות היסטוריות בהן נבחר הנשיא האמריקאי השחור הראשון ברק אובמה. הבחירות בישראל כזכור התקיימו בחודש פברואר 2009 ובהן נבחר בנימין נתניהו ברוב מוצק. הנה עברו ארבע שנים ובארה"ב שוב הולכים לבחירות. ברק אובמה מתמודד על כהונה שניה (מיד נגיע לזה) בבחירות שיתקיימו בעוד חודש וראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, מכריז על הליכה לבחירות בעוד שלושה חודשים – ארבע שנים בדיוק אחרי הבחירות הקודמות. כולם מדברים על השיטה הנוראית שלא מאפשרת כאן למשול אך ראו זה פלא, ראש הראשות המבצעת הישראלית הצליח בדיוק כמו מקבילו האמריקאי להחזיק בשלטון ארבע שנים ועכשיו הולכים לבחירות כראוי.

אלא שיש הבדל אחד גדול: ברק אובמה נהנה מכ-50 אחוזי תמיכה בעוד שביבי נהנה מכ-35 אחוזים בסקרים בלבד. יחד עם זאת סיכוייו של נתניהו להיבחר מחדש לראשות הממשלה גבוהים בהרבה מאלה של ברק אובמה (וגם של אובמה לא נמוכים בכלל, מיד אגיע לזה, מבטיח). הסיבה היא שבישראל יש משבר מנהיגות ובמיוחד משבר ביכולת האופוזיציה להצמיח אלטרנטיבה שלטונית בת קיימה. המסקנה המתבקשת היא שאם יעשו שינויים בשיטה הישראלית הם צריכים להיות שינויים כאלה שיחזקו את מימד האחריותיות של הנבחרים כלפי הציבור וישפרו את יכולת האופוזיציה להוות אלטרנטיבה אמיתית לשלטון. לא להיפך – החלשת המנגנונים הדמוקרטים על ידי חיזוק מוגזם ובלתי מאוזן של הראשות המבצעת.

* קחו למשל את העימות האחרון שהיה בארה"ב – ברק אובמה הפסיד בעימות הפסד צורב וברור כל כך שהדבר הביא חלק מתומכיו הגדולים ביותר לפקפק האם הוא בכלל לוקח מספיק ברצינות את הקמפיין שלו עצמו לנשיאות. רומני נהנה ממומנטום חסר תקדים מבחינתו בסקרים ומרוץ שנראה היה גמור שבוע לפני זה נראה פתאום פתוח לגמרי. גם עימות הוא מוסד דמוקרטי מבורך שמאפשר להשוות בין המועמדים הריאלים לראשות המדינה ומפתח דיון ציבורי לגביהם. עימות בישראל לא חייב להיות כזה שיפיל את נתניהו, כלל וכלל לא, יתכן שנתניהו עם יכולותיו הרטוריות ינצח בעימות כזה –עימות יכול לחדד את ההבדלים בין המועמדים ולהציג לציבור אלטרנטיבות פוליטיות לשלטון. לא יזיק אם אזרחי המדינה, גם אם יבחרו מחדש בנתניהו, ידעו יותר טוב למה הם עשו זאת ואולי אפילו יגדילו את שיעורי התמיכה שלהם בו.

* ועכשיו למצב המרוץ בארה"ב היום, בדיוק ארבעה שבועות לפני מועד הבחירות, ונתחיל בנורת אזהרה: לא נכון יהיה להגיד שרומני מוביל פתאום את המרוץ או שהמרוץ צמוד לחלוטין. כן, אני יודע שכולנו שמענו על הסקר של חברת "פיו" שנערך בימים חמישי עד שבת ולפיו רוני מוביל על פני אובמה בארבע נקודות בעקבות העימות. אבל חשוב להבין שסקר אחד אינו מספיק בשביל ללמד על יתרון של מועמד בבחירות לנשיאות ארה"ב. למעשה על פי כל ההערכות האובייקטיביות (שלא לוקחות תחושות של פרשנים) ברק אובמה עדיין מוביל במרוץ שאינו צמוד. ראשית, מול הסקר של פיו ישנם סקרים נוספים, כולל מהיומיים האחרונים, שמראים שאובמה עדיין מוביל באחוזים בודדים ברמה הארצית. אגב בסכימה של סקרים שונים גם לפני העימות אובמה הוביל באחוזים בודדים בלבד בקול הפופולארי. שנית, וחשוב מכך, הסיבה שברק אובמה מוביל את המרוץ היתה ונשארה ברמת מדינות המפתח:

במערכת הבחירות הנוכחית יש בערך 8 מדינות מתנדנדות. מדינה מתנדנדת היא מדינה שהפרש הקולות על פי הסקרים בין המועמדים השונים בה צמוד מאוד או השתנה כמה פעמים לאורך הקמפיין הנוכחי. מתוך המדינות הללו, מספר מצומצם יותר נחשבות מדינות מפתח: מדינות מפתח הן מדינות שיש סיכוי שיכריעו את הבחירות לטובתו של אחד הצדדים. בצורה מעט אנטי-אינטואיטיבית, דוקא מדינות מתנדנדות פחות צמודות יש להן יותר סיכוי להפוך למדינת מפתח. מה שחשוב להבין הוא שמאז תחילת הקמפיין ועד היום, כולל סקרים שנערכו אחרי העימות, ברק אובמה מוביל בכל מדינות המפתח בצורה עקבית וכמעט תמיד בכל המדינות המתנדנדות למעט אחת (צפון קרולינה). מדינת המפתח החשובה ביותר היא אוהיו: אחרי פלורידה אוהיו היא המדינה המתנדנדת עם מספר האלקטורים הגדול ביותר, אבל שלא כמו פלורידה בה המרוץ צמוד ביותר, באוהיו לברק אובמה יש יתרון קבוע ולפעמים משמעותי בכל השבועות האחרונים. זו בדיוק הסיבה שאוהיו היא מדינת מפתח כל כך חשובה בבחירות הנוכחיות. כמעט ואין תסריט פוליטי שבו רומני מצליח לזכות בבחירות בלי לזכות באוהיו. רומני חייב למחוק את היתרון של אובמה באוהיו ולנצח נצחון דחוק בשביל שיהיה לו בכלל סיכוי סביר לזכות בבחירות הכלליות. אם רומני זוכה באוהיו הדבר אינו מבטיח לו את הנצחון בבחירות, אם רומני מפסיד באוהיו הוא מפסיד בטוח את הנשיאות. על כן סקרים באוהיו חשובים לפעמים הרבה יותר מסקרים ארציים. נכון לזמן פרסום הפוסט הזה אין לנו עדיין תמונה ברורה על המצב האמיתי באוהיו וצריך להמתין לראות. סקרים ראשונים מצביעים על מחיקת היתרון של אובמה אך עדיין הפירמות החשובות לא פרסמו סקרים עדכניים. רומני בנתיים משקיע את כל כספו ומרצו באוהיו. כמעט כל הקמפיין שלו מתרכז במדינה הזו בשבועיים-שלושה האחרונים. אבל אוהיו כאמור לא מספיקה לרומני. הוא צריך לזכות גם בוירג'יניה ופלורידה וגם בקולורדו או נבדה – כולן מדינות שנכון לעכשיו עדיין נוטות לטובת אובמה.

יחד עם זאת ברק אובמה צריך לחשוש מאוד והסיבה היא דוקא אותה תחושה כללית לא אוביקטיבית שעולה מהתקשורת האמריקאית. הבעיה הגדולה ביותר של אובמה היא שבגלל העימות הנוראי שבוע שעבר השתנה הנארטיב של הבחירות; אם לפני שבוע הסיפור המרכזי שהנחה את כל כלי התקשורת, כולל הימניים, היה מפולת השלג שנקראה הקמפיין של מיט רומני; מאז העימות הסיפור שונה לגמרי, גם בכלי התקשורת השמאליים: ברק אובמה עייף, לא משכנע, לא רוצה מספיק לזכות, נטש את התומכים שלו, לעומת מיט רומני הרעב, שרוצה את המנהיגות, רענן. עם סיפור כזה, בליווי התמיכה הגוברת בסקרים, מהר מאוד עשוי רומני להפוך למועמד מוביל באמת.

המזל של אובמה הוא שנשאר לו מספיק זמן לתקן. אם יש משהו שבתקשורת אוהבים יותר מסיפור של הצלחה זה סיפור של קמבק. העימות הבא ב-16 לאוקטובר יהיה קריטי מבחינתו של אובמה. הוא לא יכול להרשות לעצמו הפסד נוסף. הוא צריך לנצח והוא צריך להשיג את הנצחון בנחישות ובהצגת יכולת מרשימה. מיט רומני לא יתן לו נצחון כזה בקלות; רומני על גל ההצלחה משבוע שעבר מתכוון לשמור על המומנטום ולהכות בנשיא באותה אסטרטגיה שעבדה כל כך טוב בעימות בדנוור.

* בנתיים אצלנו התחילה רשמית מערכת הבחירות. אני מזמין את כל מי שעדיין לא קרא ורוצה לקרוא את הפוסט הקודם בבלוג משבוע שעבר בו כבר התחלנו כאן את הדיון בבחירות 2013. היום כבר חזרו שוב השמועות שציפי ליבני אולי תצטרף לשלי יחימוביץ. כפי שכתבתי כאן כבר יותר מפעם אחת, זה התרחיש הטוב ביותר שאני רואה כסיכוי להפיל את נתניהו. תחליט מה שתחליט ליבני, היא צריכה לעשות זאת בימים הקרובים.

גם מקורבים של אהוד אולמרט כבר הודיעו שהוא מתכוון לחזור. אני לא יודע לאן ומי בדיוק מחכה לראש הממשלה של מלחמת לבנון השניה ודו"ח וינוגרד, אבל מילא. בקדימה בטח ישמחו לקבל את מי שלדידם יציל אותם. אם לא בקדימה אז אולי במפלגת המדף החדשה של רמון? האם יכול להיות שחמש מפלגות שונות ירוצו לבחירות בשם "המרכז" – מפלגת לפיד, מפלגת מופז, מפלגת אולמרט, מפלגת ליבני ומפלגת ברק? אני מקווה שכולם זוכרים שבישראל אין בחירות אישיות וכל מפלגה צריכה להציג רשימה המתחרה על כניסה לפרלמנט דרך אחוז חסימה העומד על שני אחוזים מכלל קולות הבוחרים. לא כולם יגיעו לקו הסיום, אין סיכוי.