קצרים, 5.5

טוב, אז היה חג (חג שמח), אחר כך הייתי קצת בבית חולים ועכשיו הכל בסדר. מפה לשם לא עדכנתי את הבלוג איזה חודש. אז נעשה כמה עדכונים קצרים בשביל לחזור לעניינים:

* עמרם מצנע הודיע אתמול רשמית על התמודדותו לרשות מפלגת העבודה. נדמה לי שהנחת המוצא של רוב מי שאכפת לו אומרת שהוא גם יבחר. אני אישית מקווה מאוד שכך יהיה. תמכתי במצנע בפעם שעברה שהתמודד, ונדמה שהשנים שעברו מאז רק חזקו את נחיצותו. הוא האיש הנכון בזמן הנכון – שילוב של כל התכונות הטובות של כל אחד מהמועמדים האחרים. דבר אחד מטריד אותי אבל: הוא הודיע כבר אתמול שהוא יהיה מוכן לשבת בממשלה שתקבל את עמדותיה העקרוניות של מפלגת העבודה. כלומר מצנע גרם להבין שהוא רץ לתפקיד ראש המפלגה השנייה בקואליציה. טעות קשה. אין שום סיבה שאדם כמו עמרם מצנע בראשות מפלגת העבודה לא יתחרה על השלטון. אני לא אומר שזה קל, אני לא אומר שבשלב הזה קיים סיכוי רציני שמפלגת העבודה תחזור בקרוב להיות מפלגת שלטון. אבל זה בהחלט דבר אפשרי. ולפחות זו צריכה להיות השאיפה. הודאה בתבוסה מראש היא דרך מצוינת להעלם מהמפה הפוליטית. כי אם מפלגת העבודה היא לא הזירה לשלטון פוטנציאלי אז המאבקים הפנימיים למחנה יתמקמו להם מעצמם בתוך קדימה. קדימה היא מפלגה שמתחרה על השלטון בעיקר בגלל שתופסים אותה ככזו. אבל אם מצנע ברשות מפלגת עבודה חזקה, ושאול מופז עומד ברשות קדימה, אז אין סיבה שמפלגת העבודה לא תהיה זו שתתחרה על הנהגת המחנה שמשמאל לליכוד. לא רבים חשבו שברק אובמה יוכל להבחר לנשיאות ארה"ב בבחירות 2008. אפשר לשאר שרבים מיועציו הפוליטיים ב-2006 הריצו אותו בכלל למשרת סגן הנשיא של הילארי קלינטון. אבל הקמפיין שאף למשרה הרמה ומה אתם יודעים, זה הצליח. ואפרופו אובמה, אל תתפלאו אם הוא ישגר יועצים פוליטיים למועמד רציני שיתמודד נגד ביבי. ביל קלינטון נהג לעשות זאת כל הזמן בתקופת כהונתו.

* לפני הסכם הפיוס ברשות הפלסטינית נהגו אנשי נתניהו להגיד שעם מי בדיוק רוצים שנעשה הסכם? הרשות מפוצלת בין עזה לרמאללה ואין ריבון אחד שאפשר לדבר איתו. עכשיו אחרי ההסכם מיהר נתניהו להוציא תגובה שאומרת שאבו מאזן צריך לבחור בין חמאס לישראל, ושר החוץ שלנו כבר מבקש להפסיק לחלוטין את היחסים עם הרשות. ואני שואל, מה המדיניות של הממשלה. אני לא דורש תוכנית מדינית, ראש ממשלה ימני שלא מאמין בשלום לא צריך להנפיק תוכנית מדינית. אבל מה המדיניות האסטרטגית שלו לישראל? לצערי אני חושש שפשוט אין כזו. אנשי הימין העמוק מסבירים לבקרים מדוע אין לסמוך על הפלסטינים ומה הפלסטינים עושים לא בסדר. מנגד אני שומע כמה מהמתונים בימין ובמרכז שמסבירים על הבעייתיות במצב הקיים, על החשש מספטמבר, ועל זה שממשלת ישראל רוצה (או צריכה לרצות, תלוי בדובר) לקיים מו"מ ולשאוף למדינה פלסטינית. אבל, מוסיפים כל הדוברים כאשר מגיעים למה ישראל צריכה לעשות, "על הפלסטינים להבין ש…", "והפלסטינים צריכים…", "וחשוב להבהיר לאו"ם…". האמת זה פשוט משגע אותי. בסדר נגיד שהפלסטינים נבלות, והם לא מבינים שלא נתפשר על זכות השיבה, ועל ירושלים ועל הצפירה ביום הזכרון. איך זה קשור לעזעזל למדיניות של ישראל. להגיד מה צריכה להיות התוכנית המדינית של ישראל במידה והפלסטינים ישתנו זו לא תוכנית, זה בלבול שכל. מה האסטרטגיה של ישראל? ישראל צריכה להבין מה היא רוצה, ואחרי שנסגור את זה אז צריך לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות, תחת התנאים הקיימים, בשביל להגיע למצב הזה. לאבו מאזן יש אסטרטגיה, הוא מפעיל אותה מזה שנתיים והיא צפויה להגיע לשיא בספטמבר. האם ישראל יודעת מה היא רוצה בכלל? ואם כן מה אנחנו עושים בנדון?

* קוראי הבלוג הנאמנים ודאי זוכרים (ואם לא, אני מזכיר) שהיום מתקיים משאל העם בבריטניה על שינוי שיטת הבחירות משיטה רובית מוחלטת לשיטה רובית עם דירוג עדיפויות. לפני חודש ומשהו שכתבתי על הנושא לראשונה היו הסקרים חצויים. כפי שחזיתי, ערב הבחירות ואחרי החתונה המלכותית, הסקרים כבר מדברים על תבוסה מוחצת למצדדי הרפורמה. 68% מהבריטים יצביעו "לא" היום לפי סקר של הגרדיאן. אתם מבינים, אזרחי בריטניה ילכו לקלפי ויגידו שהם לא רוצים יותר כוח בבחירות. הם לא רוצים לדרג את העדיפויות שלהם, הם לא רוצים להצביע למפלגה לפי המצפון, הם לא רוצים ייצוג יותר יחסי שימנע בזבוז קולות. מדהים מה שחתונה אחת יכולה לעשות.

שיטות אלקטוראליות

לא אחת אני מזכיר כאן בבלוג את הנושא של שיטות בחירה שונות וסוגי משטר דמוקרטיים שונים. אין פלא בדבר שכן הנושא המרכזי בו אני מתעסק וחוקר באוניברסיטה הינו פוליטיקה אלקטוראלית. אני מודע לזה שלא כולם ערים להבדלים, הדקים והעבים, בין שיטות בחירה שונות. לבקשת הקהל אם כן, פוסט מיוחד על הבדלים בין שיטות בחירה שונות, או בשם היותר רחב שיטות אלקטוראליות, על רגל אחת. לשם הפשטות אציג את ההבדלים בין השיטות האלקטוראליות על פי כמה קריטריונים נפרדים.  לסיכום אסיים בהקשר אקטואלי חשוב.

* שיטות ממשל שונות:

מדינה יוניטרית מול פדראלית

מערכת פדראלית היא מערכת בה יש לפחות שתי שכבות של ממשל נפרדות. המקרים הקלאסיים הם מקרים בהם יש מערכת אחת מקומית או אזורית, לצד מערכת מרכזית. קיימת חלוקת סמכויות מסוימת בין המערכות השונות. ארה"ב היא הדוגמא הקלאסית בה המדינות השונות מקיימות מערכת ממשל עצמאית אחת, מול השלטון המרכזי (שנקרא גם השלטון הפדראלי) ששולט מוושינגטון.

שיטה נשיאותית מול פרלמנטארית

שיטה נשיאותית היא שם כולל לשיטות בהם ראש הרשות המבצעת נבחר (בדרך כלל) ישירות על ידי העם; הרשות המבצעת היא מקצועית; ובנוסף נפרדת מהפרלמנט ואינה זקוקה לאמונו. יחד עם זאת, קיים פיקוח ואיזון בין הנשיאות לפרלמנט כאשר בדרך כלל לא ניתן להעביר חוקים ללא הסכמה משותפת של שתי הרשויות, ובנוסף הפרלמנט גם אם אינו יכול להדיח- מפקח על עבודת הרשות המבצעת. בשיטה פרלמנטארית לעומת זאת, הבוחרים בוחרים רק את הרשות המחוקקת, וראש הרשות המבצעת ממונה מתוך הפרלמנט. הממשלה בשיטה פרלמנטארית אם כן יוצאת מתוך הרשות המחוקקת וזקוקה לאמון תמידי בפרלמנט.

ביקמרליזם מול יוניקמרליזם

הכוונה למספר הבתים שמרכיבים את הרשות המחוקקת. ביקמרליזם הינו מצב בו הרשות המחוקקת מחולקת לשני בתים. שוב הדוגמא האמריקאית היא הקלאסית כאשר הקונגרס מחולק לסנאט ובית נבחרים. במדינות שונות קיימת חלוקת סמכויות שונה בין שני הבתים. מחלוקה שווה של סמכויות, ועד מצב בו לבית העליון כמעט ואין שום סמכויות פורמאליות. ביקמרליזם זה כרגע הנושא שאני אישית חוקר לתזה; בבדיקה שערכתי עולה שבקרב המדינות הדמוקרטיות ביותר קיימת חלוקה כמעט שווה בין מדינות ביקמרליות למדינות בעלות בית אחד בלבד.

* חוקי בחירה:

גודל מחוז

הכוונה לכמה מושבים בפרלמנט בוחר כל מחוז. בישראל לדוגמא יש רק מחוז בחירה אחד, ארצי. כלומר בישראל הבחירות הן כלליות וכל אזרחי ישראל בוחרים ביחד את 120 חברי הכנסת. שימו לב: ישראל היא מדינה אחת מתוך שלוש בלבד בכל העולם הדמוקרטי בהן יש מחוז בחירה אחד בלבד. ברוב מדינות העולם קיימת חלוקה כלשהי לאזורים. יש מדינות בהן גודל המחוז משתנה ויש מחוזות גדולים מאוד לצד מחוזות קטנים. יש מדינות בהן כל המחוזות הם בגודל בינוני. ויש מדינות בהן גודל המחוזות הוא 1- כלומר שכל מחוז בוחר נציג אחד בלבד. זה המצב בארה"ב, בבריטניה, בצרפת ובקנדה למשל. ממחקרים עולה שככול שגודל המחוז יותר קטן ככה יהיו פחות מפלגות בפרלמנט. אם לדוגמא גודל המחוז הוא אחד בלבד, אז בכל מחוז תהיה תחרות בין שני אנשים מובילים על הזכייה במושב. לבוחרים לא יהיה כדאי להצביע למועמד שלישי או רביעי כי זה יהיה בבחינת בזבוז קול (ולמועמדים עצמם לא משתלם להתמודד במחוזות בהם סיכויי הזכייה שלהם אפסיים). לעומת זאת במדינה עם גודל מחוז גדול כמו בישראל, גם למפלגה העשירית יש סיכוי טוב להיכנס לפרלמנט ועל כן יותר מפלגות ירוצו לבחירות, ויותר מפלגות יקבלו קולות.

מצד שני, בשיטות עם גודל מחוז גדול מאוד, הקשר בין הבוחר לנבחר הוא קטן יותר. כאשר הבוחרים בוחרים רשימות גדולות אין להם דרך כמעט לדעת למי ספציפית הם מצביעים. כך ומידת האחריותיות של הנבחרים תהיה נמוכה. אם אני מצביע בפתק אחד למפלגת קדימה למשל, אני בוחר נגיד בין 20 ל40 אנשים שאת רובם אני לא מכיר והם לא יכולים לקשר את הבחרותם אלי. לעומת זאת במחוזות קטנים, גם אם לא הצביע למי שנבחר בסוף, קל לבוחר לזהות כל מועמד ולבחון אותו בשבע עיניים על ביצועיו. חבר הפרלמנט יודע שעל כל דבר שיעשה ויצביע הוא יבחן על ידי בוחריו במחוז. קשר ישיר של ייצוגיות. על כן, מדובר על שני סוגים של ייצוגיות ויש ויכוח פילוסופי ארוך שנים על מי מהן עדיפה.

שיטה יחסית מול רובית

זוהי הגדרה כללית הנוגעת לצורה שבה מחושבים המנצחים בבחירות.  בשיטה יחסית יותר המנצחים יחולקו בצורה יחסית למספר הקולות שקיבלה כל מפלגה. אם מפלגה קיבלה 22% מקולות הבוחרים בשיטה יחסית, היא צפויה לקבל כ-22% מהמושבים בפרלמנט. שיטה רובית לעומת זאת, היא שיטה שמעדיפה הכרעות של רוב. ככול שהשיטה רובית יותר ככה ההכרעות תהיינה ברורות יותר ולא תהיה יחסיות בין אחוז הקולות לאחוז המושבים. שיטות רוביות מזוהות בדרך כלל עם מחוזות בגודל אחד (אבל לא בהכרח)- כך לדוגמא בבריטניה אם מתמודדים 5 מועמדים במחוז ומתוכם ארבעה מקבלים 19% ואחד מקבל 22%, המועמד שקיבל 22% ינצח ו78% מהקולות לא יזכו למושב בפרלמנט. לעומת זאת מחוזות הגדולים מאחד מזוהים לרוב עם שיטות יחסיות. אולם אין התאמה מלאה; ישנן וריאציות שונות על חוקי הבחירות המאפשרות גם למחוזות קטנים להיות יחסיים יותר, או למחוזות גדולים יחסיים פחות:

אחוז חסימה גבוה הוא למשל שיטה שבה מפחיתים את היחסיות של מחוזות בחירה גדולים. העלאת אחוז החסימה, אחוז הקולות שמפלגה צריכה לקבל בשביל לזכות במושב, מקטינה את מספר המפלגות הקטנות שנכנסות לפרלמנט ופוגעת ביחסיות. שיטה נוספת, אם כי פחות מקובלת, היא מענק בונוס של מושבים למפלגה הגדולה ביותר. כמו כן קיימות שיטות לחישוב עודף הקולות שגם כן נותנות עדיפות למפלגות הגדולות בשיטה יחסית (שיטה כזו קיימת בישראל כך שלמפלגות הגדולות קל הרבה יותר לקבל מושב נוסף מעודפי הקולות מאשר למפלגות קטנות).

במחוזות קטנים או בגודל אחד, ניתן לעשות את התוצאה ליותר יחסית על ידי קביעה שמועמד חייב לזכות בלפחות 51% מהקולות על מנת לזכות. אם לא השיג אף מועמד 51% ניתן לגשת לסיבוב שני (כמו בשיטה הצרפתית לדוגמא). שיטה נוספת היא הכנסת אלמנט של דירוג עדיפויות:  בשיטה של דירוג עדיפויות הבוחרים לא מצביעים למועמד אחד בלבד, אלא מדרגים את העדפותיהם בין המועמדים. בשלב ספירת הקולות, אם אף מועמד לא הגיע ל-51% מהקולות, מנפים את המועמדים החלשים ביותר ועוברים לעדיפות השניה והשלישית של הבוחרים שבחרו במועמד שנופה. כך עוברים על העדיפויות ומנפים עד שמועמד מקבל 51% מהקולות. המועמד שנבחר הוא זה שלפחות 51% מהציבור מעדיפים אותו יחסית לכל אחד מהמועמדים האחרים (למעט הסתייגות קטנה שלא אכנס אליה כאן).

* הבטחתי הקשר אקטואלי: בבריטניה לאורך כל השנים היו שתי מפלגות גדולות בלבד כאשר המפלגה שזכתה בבחירות, נהנתה מרוב מוחלט בפרלמנט ולא נאלצה להרכיב קואליציה. בבריטניה קיימת כאמור השיטה הכי לא יחסית שיכולה להיות. מחוזות בגודל אחד בשיטה רובית בסיסית. התוצאה היתה שמפלגה קיבלה באזור ה-30% מהקולות ונהנתה מיותר מ50% מהמושבים בפרלמנט. המפלגה השלישית בבריטניה בשנים האחרונות לעומת זאת, הפסידה מושבים פעם אחר פעם. המפלגה הליברל-דמוקרטית קיבלה נגיד 20% מקולות הבוחרים (מה שבישראל היה מבטיח לה לפחות 24 מנדטים) אך בפועל זכתה לפחות מ-10% מהמושבים בפרלמנט. הסיבה היתה שבאזורים רבים המפלגה הליברל-דמוקרטית היתה שנייה, פעם ללייבור ופעם לשמרנים- אבל מקום שני לא מקבל כלום. בבחירות האחרונות, לראשונה בתולדות בריטניה, המפלגה השמרנית נאלצה להרכיב קואליציה עם הליברל-דמוקרטים על מנת להרכיב ממשלה. אף מפלגה לא הצליחה להבטיח רוב בפרלמנט. הליברלים דרשו רק דבר אחד- שינוי שיטת הבחירות.

בתחילת חודש מאי הקרוב, בהתאם להסכם הקואליציוני, הולכת בריטניה למשאל עם על שינוי שיטת הבחירות. מה ההצעה? לא מעבר לשיטה יחסית כמו בישראל (כפי שאמרו כמה כתבים נמהרים בעיתוני הארץ)- ההצעה היא בסך הכל הכנסה של אלמנט של דירוג עדיפויות. בוחרי בריטניה עדיין יצביעו במחוזות בחירה חד נציגים תחת השיטה החדשה, אבל עכשיו יאלצו לדרג את ההעדפות. על מנת לזכות המועמד יצטרך להיות עדיף על ידי לפחות 51% מהבוחרים מול כל מועמד אחר. הסיבה לכך היא פשוטה, שיטה כזו צפויה להפוך את יחס הקולות-מושבים של המפלגה השלישית (הליברל-דמוקרטיים) לטוב בהרבה. המפלגה השלישית היא בדיוק זו שיכולה להיות מועדפת על ידי 51% מהבוחרים במחוז מסוים על פני המפלגה המובילה-ללא-רוב במחוז. מפלגה רביעית וחמישית לעומת זאת לא צפויות להרוויח מהמהלך.

נכון להיום עדיין לא ידוע מה יהיו התוצאות של משאל העם. הסקרים מלמדים על ציבור חצוי בשאלה, ואחוז די גדול של אנשים שעדיין לא החליטו. אבל אתם חושבים שזה מה שמטריד עכשיו את הבריטים? ממש לא. הבריטים כולם עסוקים עכשיו רק בדבר אחד, החתונה של יורש העצר. זמן מעולה להעלות רפורמה אלקטוראלית למשאל עם! החתונה תזכיר לבריטים כמה הם אוהבים את בריטניה השמרנית והישנה. חתונה מלכותית תזכיר נוסטלגיה לאימפריה ותדגיש את העובדה שהבריטים לא אוהבים שינויים. המפלגה השמרנית, שהולכת למשאל עם מחוסר ברירה של הסכם קואליציוני, לא יכלה לבחור זמן טוב יותר מבחינתה להעלאת המשאל להצבעה. התוצאות? כשבוע אחרי החתונה המלכותית, יהיה מעניין.

נ.ב.

למי שרוצה להעמיק קצת יותר בנושא ולשמוע הרצאה מרתקת על מה עושים במדע המדינה עם המידע הזה, אז בדיוק השבוע היתה הרצאה של המנחה שלי, פרופ' אורית קדר, באוניברסיטה העברית במסגרת "מדוע: סדרת הרצאות לקהל הרחב". ההרצאות של מדוע מועלות לרשת, גישה להרצאה (כשעה) בלחיצה על הקישור. אפשר לדלג כ-10 דקות על הקטע המוזיקלי.