הימין לא שולט בעולם

מאמר מעניין של משה ארנס מאתמול בהארץ מנסה להכות את אנשי השמאל וקוראי העיתון במציאות הפשוטה: הימין שולט בישראל בצדק. הוא נבחר לשלטון בצורה דמוקרטית ולגיטימית. הוא שכנע את הציבור בצדקת דרכו (לשיטתם),  ונראה שהוא גם עומד להשאר בשלטון בשנים הקרובות. זה, לפי ארנס, לא מהווה פגיעה בדמוקרטיה כי אם מימושה הלכה למעשה. ארנס גם לא מתרשם מהעדר האופוזיציה לשלטון הימין ומזכיר שנתניהו בסה"כ חמש שנים בשלטון. ארנס צודק, חמש שנים פלוס הם הרבה זמן במושגים ישראלים אבל לא בהשוואה בינלאומית למשטרים אחרים: מרגרט טאצ'ר שלטה בבריטניה במשך כל שנות השמונים והתחלפה גם היא בשלטון שמרני. באותן שנים שלטו הרפובליקאים בארה"ב 12 שנים ברצף. מבחינה זו הדברים של ארנס דוקא צריכים לעודד את השמאל, הימין שולט וישלוט בשנים הקרובות אך לא לנצח – שום דבר לא קרה והדמוקרטיה לא נפגעת. אני לא רוצה להתוכח עם הדברים האלה הפעם, יש בהם הרבה פרופורציה נכונה (אם כי הביקורת על הימין הנוכחי בישראל היא שהוא מנצל את שלטונו המוצדק בשביל להעביר שורה של רפורמות שקטות שפוגעות במרקם הדמוקרטי השביר ממילא בישראל ולא על עצם שלטונו).

אני כן רוצה להתיחס לאמרה של ארנס לפיה שלטון הימין בישראל הוא חלק מגל ימני בעולם. ארנס מביא כדוגמא את אנגלה מרקל בגרמניה, את אחוזי התמיכה הנמוכים של הסוציאליסטים בצרפת, ואת הרוב הרפובליקאי בקונגרס בארה"ב. אני לפחות לא חושב שיש גל כזה ובודאי שהדוגמאות שארנס מביא לא מייצגות מגמה ברורה. אנגלה מרקל היא נציגת הימין המתון בגרמניה ושנות שלטונה מאופיינות בקואליציה מרכזית מאוד ופרגמטית. מול פרנסואה הולנד הסוציאליסט שבאמת לא פופלארי בצרפת, עומד דיויד קמרון השמרני שמאוד לא פופלארי בבריטניה. בבחירות המשמעותיות האחרונות באירופה ניצחה מפלגת השמאל הגדולה בשבדיה.  ובארה"ב בבחירות האמצע הקרובות הדמוקרטים אמנם צפויים להפסיד הן בבית הנבחרים והן בסנאט אבל חשוב לזכור את שיטת הבחירות: בקול הפופלארי הדמוקרטים כנראה ינצחו – כלומר יותר אנשים ברחבי ארה"ב יצביעו למפלגה הדמוקרטית מאשר לרפובליקאית. הקולות הללו רק בגלל השיטה לא יתורגמו לרוב בקונגרס. בנוסף צריך לזכור שמדובר בבחירות אמצע פחות חשובות, עם אחוזי הצבעה נמוכים, ובהן לאורך שנים מפלגת הנשיא תמיד (!) מפסידה מושבים. במירוץ על הבית הלבן בעוד שנתיים על פי כל הסקרים הרפובליקאים יהיו בבעיה קשה.

ובואו לא נשכח לרגע שגם המנהיגים הימנים בעולם הדמוקרטי לא תומכים (וכנראה שגם לא מחבבים אישית) את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו והקואליציה הימינית שלו. אז עוד מוקדם לחגוג על שלטון הימין בעולם. ממשלת ישראל הימנית מאוד של נתניהו דוקא מנותקת מהמגמות בעולם הדמוקרטי המערבי והולכת בכיוונים ההפוכים לקידמה ולמודרנה החדשה. הימין בישראל לא מתעדכן, לא ליברלי יותר, ואם כבר מעמיק מגמות של גזענות גזעית ומגדרית שכבר מזמן לא הולמות את הימין האירופי המתון. נתניהו מדבר על סייבר אבל הכלכלה שלו ושל שר האוצר תקועה בשנות ה-80 והמדיניות המדינית בשנות ה-30.

 

הכוח נמצא בבחירות הבאות

אני יודע מזמן לא כתבתי. הייתי עסוק, עבודה חדשה. המקפידים שעוקבים אחרי בפייסבוק עוד יכלו לקרוא משהו אחד או שניים שפרסמתי בעמוד של פוליטאה שם. אבל בינינו לא היה הרבה חדש לכתוב אחרי הפוסט הקודם על סוף המלחמה. אולם עכשיו כבר כולם מדברים על בחירות, וזה דורש בכל זאת כמה מילים נוספות (על מה שנכתב כבר ממילא לעייפה בעיתונים):

* אקדם ואומר שכנראה לא יהיו בחירות כי לאף אחד אין באמת אינטרס ללכת לבחירות. שר האוצר אולי מאס בתפקידו ששוחק עד דק את מעמדו הציבורי, אבל עבור 18 הח"כים של יש עתיד מדובר יהיה בהתאבדות פוליטית מזהירה שאני בספק אם מי מהם רוצה בה. מבחינתו של לפיד הכי טוב להיות עכשיו באופוזיציה. אבל תוצאות הבחירות שמו אותו בבעיה קשה – אין באמת ממשלה בלעדיו. העובדה הזו שוב מוכיחה שתוצאות הבחירות לא תמיד משחקות לטובת המפלגות הגדולות (שלא מחזיקות בשלטון). 28 המנדטים שקיבלה ציפי ליבני ב-2009 למשל היו לה לרועץ – לפחות חצי מהם פעלו בכנסת להדחתה. סיעה קטנה ומלוכדת יותר הייתה משרתת אותה טוב יותר באופוזיציה. הישגו הגדול של לפיד בבחירות, הסיעה השניה בגודלה בכנסת ומנדט אחד פחות בלבד ממפלגת השלטון, הכניס אותו לצרה פוליטית לא פשוטה: הוא היה חייב לקחת את אחד מהתפקידים הפוליטים הבכירים (הוא טעה שלא לקח על עצמו את תפקיד שר הפנים או המשפטים ודרש שימונה שר אוצר מקצועי מבחוץ), אבל זו הצרה הקטנה, או הברורה מאליה. צרה אחרת קשורה ישירות לגודל הסיעה: רשמית, ומבחינת הכנסת הנוכחית, סיעתו היא השניה בגדולה (עכשיו אפילו שווה בגודלה לליכוד), והיא חברת קואליציה. ככה שהאפשרויות שלה להשפיע מאוד גדולות וכך גם הציפיות ממנה.  יאיר לפיד דורש בצדק מבחינתו השפעה מכרעת על תקציב המדינה הנוכחי; לא רק שהוא שר האוצר, סיעתו היא גם הגדולה בקואליציה, זו זכותו אם לא חובתו לדרוש זאת. הם כמעט כמעט סיעת השלטון. אבל בפועל הכוח האמיתי נמצא לא בבחירות הקודמות כי אם בבחירות הבאות. הסקרים חוזים ליש עתיד 10 מנדטים בלבד, אולי פחות. לבית היהודי בראשות נפתלי בנט חוזים 19. על כן ללפיד יש סיעה של 19 ח"כים עם כוח של בקושי 10, ולבנט יש סיעה של 12 עם כוח של 19.  ללפיד אין אינטרס בבחירות, כולם יודעים את זה, ועל כן על אף איומיו והכחשותיו כולם מתיחסים אליו כאל מישהו שלא צריך לספור יותר מידי, בטח שלא לספור אותו עד 19. לבנט לעומת זאת כן יש אולי אינטרס בבחירות, ועל כן אותו צריך לספור. לספור יותר. אותו חישוב אגב לגבי מפלגת העבודה שדרישתה מהאופזיציה ללכת לבחירות נראית לא אמינה בעליל. קולות הבחירות גם מלמדות למה פתאום לחרדים מתוך האופוזיציה יש יותר כוח להשפיע מחלק מסיעות הקואליציה. בקיצור, הכוח האלקטוראלי תמיד נמצא בבחירות הבאות ולא באלה שכבר היו. העניין הוא שהפערים הללו בין הכוח הפורמלי בכנסת לבין הכוח הפוליטי האמיתי הם הפערים ששוחקים עוד יותר את תדמית המפלגות המכהנות. נוצר דיסנואנס בלתי נסבל כמעט בין מה שיש עתיד ניסו, רצו, רוצים, והתיימרו לעשות ובין מה שהם עושים בפועל. המפלגה, פעיליה, בודאי ראשיה, נראים כל פעם מופתעים מחדש כיצד זה לא סופרים אותם. לפיד על כן עכשיו, בצעד נואש כמעט, מנסה להתבצר בעמדתו ולהפגין שרירים. כמו חיה פצועה ומותשת שמנסה להסוות את מצוקתה בהקצנת שארית כוחותיה מעבר למידותיה האמיתיות. הוא מטפס עוד יותר גבוה על העץ ומכריז שיפרוש מהממשלה אם חוק מע"מ 0 לא יעבור ואם יעלו מיסים. הוא היה צריך לדעת שהתשובה תהיה גם וגם, גם לא יעבור, וגם יעלו מיסים. כי יאיר לפיד הוא אולי שר האוצר, אבל הוא כבר מזמן לא זה שיכול לאיים.

* בנתיים עוד שר בכיר הבין שנתניהו לא הולך לשום מקום בשנים הקרובות. גדעון סער פורש, מה אפכת לו לפרוש, צעד חכם מבחינתו. נתניהו נשאר, אבל נתניהו לא יהיה שם לנצח, אף אחד לא לנצח. עשור אחד זה הזמן המקסימלי שאפשר באמת להחזיק במדינה דמוקרטית בתפקיד (מרגרט טאצ'ר 10 שנים, פרנקלין רוזוולט בערך 12 שנים). לנתניהו נשארה עוד קדנציה אחת גג, אולי אפילו פחות. שהוא יפול הוא יפול, אולי מבפנים, אולי מבחוץ, אולי מרצון. במקרה כזה למישהו שהיה פעם תקווה ועכשיו יושב נקי בבית, בלי הלכלוך הפוליטי של הדחת ראש ממשלה, יש פוטנציאל מצויין להיות מוזמן אחר כבוד לבוא ולהציל את התנועה והמדינה. זה מה שכחלון היה צריך לעשות (אבל כחלון כבר מקים מפלגה משלו  וזו טעות אם הוא רצה להיות ראש ממשלה) וסער השתלט על המשבצת הנכספת – הכוכב על הספסל.

* היום משאל עם בסקוטלנד על הפרדות מבריטניה. מה שבאמת נמצא על הכף הרבה יותר גדול מסקוטלנד: גורל האיחוד האירופי עומד למבחן. הדבולוציה, פירוק מדינות הלאום המסורתיות לתת מדינות, הוא תהליך מקביל להעמקת האיחוד האירופי. בבריטניה גוברים הקולות בזמן האחרון לפרוש מהאיחוד, הבריטים לא יפרשו מהאיחוד בחיים אם סקוטלנד כן תהיה בו. גם אם הספרטיסטים יפסידו היום וסקוטלנד תשאר חלק מהממלכה המאוחדת, אבל ההיפרש יהיה קטן מאוד, יהיה בזה הישג לאיחוד האירופי. בריטניה תהיה חייבת במקרה כזה לסקוטלנד ותזהר בהחלטותיה לגבי האיחוד. אגב כך או כך קשה לראות איך השמרנים מנצחים בבחירות הקרובות בבריטניה (מרץ-אפריל 2015). בעוד כמה חודשים יהיה כנראה ראש ממשלה יהודי, סוציאליסט וצעיר מאוד לאנגליה או בריטניה, מה שישאר עד אז.

תמיכה ציבורית מבשמת ומתעתעת בהמשך הלחימה

מבצע צוק איתן הוא המבצע הצבאי הרחב ביותר של צה"ל מאז מלחמת לבנון השניה בקיץ 2006. בתקשורת אומרים לנו שהפעם התמיכה בלחימה חסרת תקדים, האווירה הציבורית מלוכדת יותר מאיי פעם, ובניגוד לפעמים קודמות התמיכה בממשלה ובצה"ל היא גדולה ואחידה. הטיעונים הללו אינם נכונים: כמעט כל מלחמה ופעילות צבאית נרחבת של צה"ל בעבר הביאו את הציבור ללכידות ולעליית התמיכה בממשלה ובראשיה. מי שהתבשמו בנתוני הסקרים בזמן מלחמה בעבר הופתעו לגלות אחרי המלחמה שהציבור עובר מתמיכה לסלידה מהר, מהר מאוד.

מלחמת לבנון השניה נמשכה 34 ימים בסה"כ, בין 12 ביולי ל-14 באוגוסט 2006. מבצע צוק איתן התחיל ב-8 ליולי והיום, רביעי באוגוסט, הוא עדיין נמשך. על פי המצב הנוכחי יתכן מאוד שגם צוק איתן יסתיים אחרי 34 יום פלוס מינוס בתוך שבוע. יחד עם זאת, יש כמובן הבדלים רבים בין שני אירועי הלחימה (מלבד הנסיבות). אחד המרכזיים שבהם הוא שבמלחמת לבנון השניה צה"ל נכנס רגלית ללבנון כמעט מיד (אם כי בכוחות קטנים) והמשיך והרחיב את המבצע הקרקעי בלב האויב עד השעות אחרונות של המלחמה; עוד זכורים היטב הימים הנוראיים והאבדות הקשות בשלושת הימים האחרונים של המלחמה שעה שכבר היה ברור שהסכם סיום המלחמה עומד להכנס לתוקף. הפעם, ראש הממשלה נתניהו החליט בחוכמה רבה לדעתי, לסיים חד צדדית את עיקר הפעילות הקרקעית ברצועת עזה עוד לפני שהמבצע נגמר. מבחינת דעת קהל מדובר בהחלטה אמיצה שכן רוב הציבור תומך בסקרים (ובפומביות באינטרנט) דוקא בהעמקת המבצע ולא בקיצוצו. אבל דעת הציבור היא הפכפכה ומתעתעת.

במלחמת לבנון השניה נערכו ותועדו כמה סקרי דעת קהל בעיתונות: במלאות שבוע ללחימה למשל פורסם סקר לפיו הציבור מביע תמיכה אדירה בתפקוד הצבא והרמטכ"ל (87% תמיכה). ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הבטחון עמיר פרץ זכו לתמיכה מרשימה לא פחות של 78% ו72% בהתאמה.

בסוף יולי, אחרי 17 יום של לחימה נשארו אחוזי התמיכה גבוהים, אם כי התחילו לרדת קצת: תפקוד צה"ל 80%, אהוד אולמרט 71% ועמיר פרץ 64%. עדיין יפה ומבשם. 71% מהציבור אגב גם הביעו תמיכה בהרחבה של המבצע באותו סקר.

ואז באה התפנית, ביום ה31 למבצע, ימיה האחרונים של המלחמה המדממת, צנחו אחוזי התמיכה בראשי המדינה בצורה מדהימה: רק 47% הביאו תמיכה בתפקוד הרמטכ"ל, 48% בראש הממשלה אהוד אולמרט, ושר הבטחון עמיר פרץ נהנה מ37% תמיכה בלבד. הסקר כאמור נערך עדיין בעיצומה של המלחמה שכוחות צה"ל עדיין נלחמים ונהרגים בשטח. אחרי המלחמה, ועם תחושת ההפסד והבזבוז בציבור, המשיכה לצנוח התמיכה בראשי המלחמה והחלו הפגנות בקריאה להתפטרות הרמטכ"ל, שר הבטחון וראש הממשלה ולהקמת ועדת חקירה.

ראש הממשלה הנוכחי שלנו בנימין נתניהו ידוע כחובב ומזמין סקרים גדול. אין לי ספק שהוא הזמין סקרים בדרך כזו או אחרת בזמן המבצע הנוכחי. אנחנו יכולנו לראות לפחות את הסקר שפרסם ערוץ 10 שלשום לפיו הרמטכ"ל נהנה מציון ממוצע 8 (בסקר ביקשו מהציבור לדרג בסולם של 1-10 את התפקוד ולא שאלו לשביעות רצון), ראש הממשלה נהנה מציון טוב מאוד של 6.9 ושר הבטחון בוגי יעלון מציון קרוב של 6.8. ראש הממשלה שלנו רואה את הנתונים אבל בניגוד לקודמו בתפקיד לא מתבשם בהם. חטיפת החייל שלא היתה ביום שישי הייתה סימן לעתיד לבוא: אחרי שבוע מדמם במיוחד בו נהרגו יותר מחמישים חיילים התחיל להיות ברור שפשוט וקל זה לא יהיה. לצד קריאות התמיכה וצדקת הדרך של ישראל, נשמעו בתקשורת גם בכי ההורים ותמונות הילדים הנופלים המרגשות. הלחימה פתאום התחילה לכאוב.

שלא תהיה אי הבנה, אני לא טוען שהציבור לא יהיה מוכן לשלם את המחיר הכבד של הרג חיילים בקרב. הציבור בהחלט מלוכד ותומך בלחימה ובמטרותיה ומוכן להקרבות בדרך. גם במלחמת לבנון השניה הציבור היה מוכן להקרבות ותמכה במטרות הלחימה לא פחות מעכשיו. אין כאמור שום דבר חסר תקדים בתמיכה ובלכידות הציבורית הנוכחית. אבל באותו הזמן הציבור גם כואב את המחירים שאנחנו משלמים. מה זה אומר, זה אומר שככול שהקרבנות עולים, ככה אנחנו מצפים ליותר הישגים. יש מאזן לא מדויק אך אמין: כל עוד ההישגים הנתפסים (המוחשיים או הפוטנציאלים) של הפעילות הצבאית גדולים מהאבדות, הציבור מרוצה. אבל ברגע שמרגישים שהאבדות גדלות לצד האטה בקצב ההישגים, אז מתחילה התחושה הלא טובה. הסיבה המרכזית שבגללה הסוף של מלחמת לבנון השניה הרגיש כל כך חמוץ היא הידיעה שיכולנו להשיג את אותו הסכם הפסקת אש, כמה ימים ועשרות חיילים הרוגים לפני המועד שבו הוא הושג.

הדרג המדיני והבטחוני הם היחידים שצריכים ויכולים להגדיר את המועדים וההישגים שיביאו להפסקת אש. לציבור תמיד יהיו רצונות לא ממושים ופנטסטיים מעבר למה שאפשר להשיג. את שלטון חמאס כנראה שאי אפשר במסגרת הנוכחית להפיל ולהעלים, כמו שבזמנו אי אפשר היה להשמיד את חיזבאלה. החוכמה היא לא לסמוך על האשראי שהציבור נותן לדרג הבטחוני להשיג מטרה גדולה כזו כאשר אתה יודע שאין לך שום כוונה או יכולת הלכה למעשה להשיג אותה; הציבור רוצה פרארי ומוכן לשלם בעבורה 200 אלף ש"ח, לא ניתן לקנות פרארי ב-200 אלף אבל יש כאלה שמוכנים לקחת את כל ה-200 אלף ולקנות איתם מזדה שלוש. זה בדיוק מה שיביא את הציבור למרמור. לתחושה שהוא שילם יותר בשביל פחות.

ראש הממשלה נתניהו אם כן עשה בשכל שיצא קרקעית מעזה. אני מניח שהדרגים המחליטים הבינו שהמשך ההשארות בעזה לא יביאו בהכרח להישגים משמעותיים נוספים על אלה שכבר הושגו ממילא, בעוד שקצב החיילים ההרוגים משבוע שעבר (כ-5 חיילים ליום) היה ממשיך תוך סכנה תמידית של הישג חמאסי כמו מערב המוני או חטיפת חיילים. נתינת הישגים לחמאס, פגיעה קשה בנו, וכל זה תחת הישגים עמומים לנו אם בכלל היו יכולים להגמר בקטסטרופה ציבורית דוגמאת מלחמת לבנון השניה. בנימין נתניהו למד את הלקח החשוב ביותר מהמלחמה ההיא בה שימש כראש האופוזיציה: איך להמנע מועדת חקירה.

ליברמן מפצל את המפוצל

"שום דבר לא צפוי בכל הקשור לליברמן" דיווחו בחצי התרגשות בתקשורת אתמול. ליברמן, תוך כדיי עימות בטחוני חריף ומסלים, בחר להודיע על פירוק איחוד הסיעות בין ישראל ביתנו לליכוד במסיבת עיתונאים. אסף שפירא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ניתח לעומק והיטב את הפן הפרוצדורלי של הכרזה זו. מסקנתו דומה להלך הרוח בתקשורת אתמול באשר להשלכות המהלך: "הגברת הפיצול בכנסת עלולה לפגוע ביציבות וביכולת המשילות. השלכה חשובה נוספת היא הקטנת כוחה של מפלגת השלטון ביחס לשאר מפלגות הקואליציה – שינוי שעלול לפגוע ביכולתה לנהל ולתחזק את הקואליציה". אני טוען שמסקנה זו ואחרות בתקשורת מוטעות מכיוון שהן מניחות שההשלכות התופעתיות הללו תלויות במשהו בהליכים הפרוצדורלים האמורים. בפועל, ישראל ביתנו והליכוד לא היו סיעות משותפות למן היום הראשון. יום לאחר הבחירות הודיע ליברמן שישיבות הסיעות בכנסת יתקיימו בנפרד. מה שאכן היה לאורך כל השנתיים האחרונות. ליברמן ניהל משא ומתן קואליציוני והוא זה שמינה את השרים מטעם ישראל ביתנו לממשלה. סיעת ישראל ביתנו התנהלה בעצמאות תחת הוראתיו של ליברמן והם לא היו כפופים למשמעת סיעתית של הליכוד. מיותר לציין שמנגנוני המפלגות מעולם לא פעלו יחד. מבחינה זו להצהרתו של ליברמן מאתמול אין כל חדש ואין שום משמעות בהתנהלות השוטפת של הכנסת. מרגע היודא תוצאות הבחירות היה ידוע שהליכוד זכו ב20 מנדטים בלבד, וישראל ביתנו קיבלה 11 מנדטים. הבוחר שהצביע לליכוד אולי לא קיבל מה שהוא רצה, אבל התוצאה האפשרית היתה ידוע לו. זו הסחורה שמכרו נתניהו וליברמן למצביעי הליכוד בבחירות האחרונות וזו הסחורה שהמצביעים קנו בקולם.

העובדה הזו שמה זרקור על היבט שהדגשתי כאן בהתנגדויות שלי להעלאת אחוז החסימה  – תמריצים  מלאכותיים ליצירת התאגדויות של מפלגות לקראת הבחירות פוגעות ולא מועילות למפלגות הגדולות. סיעות מאוחדות מטעמים טקטיים בלבד לקראת בחירות פוגעות קודם כל בחופש הבחירה של הבוחרים. הן מקטינות את הקשר בין בוחר לנבחר מכיוון שהבוחר נאלץ לבחור ברשימה מאוחדת שבה הוא לא יודע למי הוא מצביע בדיוק. למפלגות הקטנות יש מנוף על המפלגות הגדולות באיחודים כאלה והן מעצימות את כוחן על חשבונם. יום לאחר הבחירות המפלגות הללו יכולות לפעול כסיעות נפרדות לכל דבר ועניין גם אם הן לא מתפצלות באופן פורמלי. מסיבה זו אני גם מתנגד מאוד להצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה להטיל, תחת חוקי הבחירות הקיימים, את הרכבת הממשלה אוטומטית על ראש הסיעה הגדולה ביותר. הצעה זו רק תגביר את ההחלטות הטקטיות של המפלגות לפני הבחירות על פני החלטות אסטרטגיות אמיתיות. תיצור יותר מצגי שווא לבוחרים, ותפגע בקשר שבין הבחירה לנבחרים.

* למה ליברמן בכל זאת הכריז על הפירוק? מדובר בהכרזה כהכנה לעתיד. בליכוד פנימה לא היו מרוצים מהברית של נתניהו עם ליברמן. בצדק מבחינתם, חברי הליכוד הם אלה שהכי הפסידו מברית זו. כוחו של נתניהו בתוך הליכוד נחלש לאחרונה. גדעון סער מתחזק. ברור לכל שלקראת הבחירות הבאות הליכוד לא התכוון לחדש את הקשר עם ליברמן. איחוד סיעות לקראת בחירות פשוט לא היה עובר היום בועידת ליכוד. אז ליברמן מקדים תרופה למכה. לא הוא נזרק על ידי הליכוד, כי אם הוא בוחר מרצון לעזוב את הליכוד. נתניהו נחלש כתוצאה מהמהלך של ליברמן אבל לא בתוך הכנסת, שם כאמור אין שום שינוי, כי אם בתוך הליכוד פנימה. ליברמן ועשרת אנשיו הם חברים נאמנים שלנתניהו יש כוח השפעה רב עליהם. עכשיו נשאר נתניהו מול סער וארדן ושלום בליכוד, כולם לא מרוצים משלטונו המתמשך, ואין לו נדוניה להביא להם.

היתרון מבחינת הליכוד הוא שהם באמת לא היו צריכים את הברית הטקטית עם ליברמן. לליכוד לבד יהיה יותר קל (ועדיין קשה) להתמודד עם מפלגתו הצומחת של משה כחלון בבחירות הבאות. ליכוד א' וליכוד ב' (ליברמן) בקרוב יקבלו מפלגת ליכוד ג' חזקה. ושלותן יפגשו זו את זה בבחירות.

עפולה – שלב בקמפיין לאומני מתוכנן

כתב של ערוץ 2, שכחתי את שמו אבל זה לא ממש משנה כי הוא מייצג את רוב הדיווחים בתקשורת על האירועים הלאומנים בימים האחרונים (ואולי זה בכלל היה ערוץ 10), דיווח אתמול מההפגה בעפולה בשיוויון נפש על התפרעויות, על ריסוס כתובות ועל כך שבית קפה שבו ישבו ערבים הוקף בהמון זועם. ממש כך. ואז הוסיף לסיום פרשנות משלו: "לכל האירועים הללו סיבה אחת ברורה, המפגינים יודעים את מה שאנחנו בתקשורת יודעים ואסור לנו לפרסם על נסיבות הרצח של שלי דדון", למי שלא הבין הוסיפו מהאולפן שעל פי הערכות הרצח בוצע "על רקע לאומני".

אני כמובן לא יודע שום עובדה נוספת מעבר למה שכן פורסם (וזה לא הרבה בלשון המעטה) על הרצח של דדון. היום בהארץ מדווח שלשמטרה אין כיוון חקירה חד משמעי וגם בשב"כ כבר לא בטוחים שמדובר בפיגוע. כך או כך הדבר היחיד שבאמת "ברור" הוא שהאירועים וההפגנות בבית שמש הם אלה שמבוצעים על רקע לאומני. מה שנראה לכתב החדשות ככל כך טבעי, ללכת להפגין מול בית קפה שבו יושבים ערבים רק בגלל שכנראה (או אול לא, לא בטוח)  ערבים אחרים רצחו יהודיה הוא בפועל אירוע לאומני מסוכן שמאיים על המרקם החברתי הישראלי לא פחות, ואולי יותר, מרצח נתעב ככל שיהיה.

הדיווחים בתקשורת, כפי שאני לפחות נחשפתי אליהם, בעיקר מתסיסים יותר וסבלניים מאוד כלפי ההפגנות בעפולה. לגבי ביצועי "תג מחיר" בשטחים התקשורת קצת פחות סלחנית אבל דואגת לאזן כל דיווח לקוני על אירוע תג מחיר כזה או אחר בראיונות, תגובות והתלהמויות של הקיצוניים שבאנשי הימין. לאזן מה בדיוק? אפשר לחשוב שהם אלה שנמצאים תחת התקפה. למעט כמה דיווחים חריגים (וגם אלה רק למען הספק הסביר שפספסתי משהו) אף אחד לא הולך לראיין את הנפגעים האמיתיים מהאירועים האלה ואף אחד לא שם אותם במרכז. אותם זה כמובן את הפלסטינים בשטחים ועוד יותר מזה את אזרחי ישראל הערבים שרואים כיצד כל יום שכבת הדו קיום הדקיקה שעוד קיימת כאן נקרעת עוד ועוד על ידי קמפיין ימני אלים ומתוכנן.

ומי מותקף? על מי יוצא הקצף של כל בעלי הדעה החדשים שמקבלים פתחון פה בתקשורת (בעיקר יוצאי ריאליתי שמשומה הפכו לפרשנים)? על עמוס עוז שקרא למבצעי תג מחיר ניאו נאצים. היום שמעתי קריאה להעמיד אותו לדין ולהכניס אותו לכלא באשמת הסתה לגזענות! בחיי. מעבר לכך שמדובר בכשלון חרוץ של מערכת החינוך (לתשומת ליבו של השר פירון) שאנשים בוגרים ומשכילים לכאורה לא יודעים מה זה ניאו נאצי ולמה אין שום דבר חמור או קיצוני בהוואה שעשה עוז. לבוא ולהפוך אותו לפושע ולמוקד בכל הסיפור הזה זה עוד צעד מבהיל במיוחד בקמפיין השלם שמתרחש כאן בימים האחרונים.

כן, אל תטעו, מדובר בקמפיין מתוכנן ומבוצע ביעילות, קמפיין שנועד לקבוע את הכשלון האחרון במו"מ כנצחון אידיאולוגי ופוליטי למחנה המתנחלי. ה"נסיון" למהלך לשלום "שוב קרס" והימין מתעורר ומנסה בהצלחה מרשימה ומהירה לקבוע את הסטאטוס קוו הישן חדש -סכסוך לאומי עד הסוף. אין כמו לאומנות טהורה בשביל לטהר את האווירה הציבורית מכל השמאליים המעטים מאוד שעוד נשארו כאן וחושבים על עתיד עם שלום. הימין כאן בשביל להשאר – ראש הממשלה בונה לעצמו ארמון ופועל לבטל את מוסד הנשיאות כדי שגם הסמכויות הממלכתיות יהיו שלו ושל מלכתו. האידיאולוגיה הפרגמטית השמאלית מוצאת מחוץ לקונסנזוס. נתניהו בעצמו מביא חוק מדינת לאום יהודית לכנסת שיקבע שיהדותה של המדינה קודמת לכל החוקים האחרים. שר התקשורת קורא לאזרחים הערבים בישראל לחפש הגדרה עצמית בירדן או במדינה פלסטינית שלא תקום, והממשלה מעבירה בהחלטת בזק חוק לפיו רוצחים ערבים לא יוכלו לקבל חנינה (כן בפועל זה לא לשון החוק, אבל זה בפירוש מה שכל דוברי החוק אומרים שעומד מאחוריו).

כל פרשן מדיני מוכר לנו שכשלון המו"מ הוא בגלל אבו מאזן, וכולם עומדים מבולבלים ונבוכים מול האשמות אמריקאיות נגד ישראל. לא צריך לעשות סקר בשביל לדעת את הלך הרוח הציבורי – הימין ניצח. זה היה מהלך מתוכנן ומוקפד מתחילתו. הם הרי מעולם לא התכוונו להגיע לשום מקום במשא ומתן. הם אמרו את זה בעצמם, כולם. לא היה שר אחד בליכוד שתמך בשיחות, ובבית היהודי אמרו מפורשות שהם פועלים כדי להכשיל אותן. גם נתניהו כמובן לא התכוון למילה ממה שהוא אמר לאמריקאים והתכוון לכל מילה שהוא אמר בעברית לנו ולפעילי הליכוד. ואז מתפלאים שהמו"מ נכשל ומעיזים להאשים את הפלסטינים. ועוד בהצלחה מרשימה. אז מתסיסים, ומלבים את האלימות, את השנאה ומעל הכל את הלאומנות – כדי לקבוע עובדות ולודא שההישג המתנחלי הנוכחי ימוצה וימוקסם. הימין המתנחלי תמיד התלונן שהוא רוצה לשלוט ולא נותנים לו. הנה עכשיו הוא סופסוף מצליח. כמה לא טוב.

* ואפרופו מוסד הנשיאות – נתניהו כל כך מתנגד לרובי ריבלין שאין מה לעשות אלא לתמוך בריבלין. מי שהיה מהסמנים הימניים ביותר בליכוד בכל הקשור למו"מ על החזרת שטחים הפך לליברלי האחרון בימין. האיש האחרון בכנסת מימין למרץ שעוד מדבר על דו קיום ועל שיפור היחסים עם אזרחי ישראל הערבים. ריבלין אגב לא שינה את דעותיו, פשוט מול חברי הליכוד ביתנו הנוכחיים הוא המתון, השקול וההוגן שבחברים. מי היה מאמין לפני כמה שנים שלא יהיה ראוי ממנו היום להחליף את פרס כנשיא מדינת ישראל.

המשבר שאין

האם באמת יש משבר קואליציוני? פרשנים וכתבים פוליטיים מקצועיים, כאלה שנמצאים במסדרונות הכנסת ומקבלים "הדלפות" ישירות מהזבובים על הקיר בחדר השינה של נתניהו, יודעים להגיד שכן. מה זה משבר, עוד מעט בחירות. בחירות או שלום או מלחמה או משהו כזה. ולמה? כי נתניהו ובנט לא מדברים זה עם זה. מה חדש? נתניהו ובנט לא דיברו זה עם זה גם בימי הרכבת הקואליציה ובכל זאת היא הוקמה. למעשה מה שקורה עכשיו הוא הגשמת התזה השלטת בתקשורת שהממשלה הנוכחית לא נוכל לעמוד במשבר מו"מ עם הפלסטינים. מימיה הראשונים של הממשלה ידעו רוב הפרשנים בתקשורת להסביר שהמו"מ עם הפלסטינים, תחת ידיה המשגיחות של אמריקה, הוא זה שיביא להפלת הממשלה. בשלב מסויים, גורסת התזה, יגיע המו"מ למצב כזה שבו ישראל תאלץ לעשות משהו שמפלגת הבית היהודי לא תוכל לעמוד בו. הבית היהודי תפרוש, ואז שתי ברירות – או בחירות או שמפלגת העבודה תכנס במקומה ותציל את הממשלה. נתניהו, על פי כל התזות הללו, ממילא שונא כל כך את בנט שזה מבחינתו מצב עדיף.

כתבתי את זה כאן בעבר וזה נכון גם עכשיו, כל הפרשנויות הללו שגויות מסיבה פשוטה אחת: נתניהו ימני! לא ברור למה נוכח כל העובדות, האמירות, ומה שקורה שוב ושוב בשטח, עדיין מתקשים לעכל את זה. נתניהו היה ימני, נשאר ימני, וכנראה שגם יהיה ימני. זו אידאולוגיה, צריך לכבד אותו על זה, ולא להניח כל מיני הנחות מוזרות שלא מתבססות על שום דבר שהוא עושה או אומר. האינטרס של נתניהו ושל הבית היהודי בכל הקשור למו"מ עם הפלסטינים הוא זהה. נתניהו לא מנסה להתחנף למרכז ליכוד, למצביעי הימין, או למצביעי המרכז והשמאל לצורך העניין. הוא פועל, בודאי שבזירה הפלסטינית, מתוך אידיאולוגיה שלו עצמו. הוא ימני. כל המו"מ הזה הוא בדיחה מתחילתו ועד סופו. כל מטרתו למשוך זמן. זו היתה המטרה של המו"מ לפני שנה, זו היתה המטרה בממשלה הקודמת, וזו גם המטרה עכשיו.

יאיר לפיד בטח לא מדיר שינה בנושא זה והוא האחרון שצריך לצפות ממנו לפרוש מהממשלה על רקע זה שלוש שנים לפני מועד בחירות. וליבני (ומצנע ועמיר פרץ), הם כבר על תקן בדיחה עצובה. לראות את פרץ בפגוש את העיתונות לפני שבוע יושב ומגן על הישיבה בממשלה בחירוף נפש היה מחזה מגוחך שהאירוניה ההיסטורית נשפכה ממנו בצורה גרוטסקית.

אז על מה בדיוק המשבר? האם בנט יפיל את הממשלה על משיכת זמן נוספת בעניין הפלסטיני, כאשר ראש הממשלה משרת אותו ואת הציבור האידואולוגי שאותו הוא מייצג בצורה כל כך טובה? ומה האלטרנטיבה של בנט? שמפלגת העבודה תכנס? שלא תבינו לא נכון, זה שמפלגת העבודה תכנס לממשלה (וכמובן שעם בוז'י הרצוג בראשותה יש תמיד את החשש הזה) לא יביא לשום שינוי מדיניות אמיתי במו"מ או כלפי הפלסטינים. לכל היותר מצג השווא בעיני האמריקאים יהיה קל יותר, ובוז'י הרצוג יזכה לנסוע הרבה לחו"ל ולדברר את ישראל. במובן מסויים הדבר יכול להקל על מדיניות החוץ של ממשלת נתניהו, אבל הבית היהודי לא יותרו על צינור הכסף להתנחלויות שנקרא משרד השיכון (בראשות השר אורי אריאל) בשביל לשפר במשהו את העמדה הישראלית בארה"ב.

אז אין משבר, ולא יקרה שום דבר. לא לעולם, אבל בטח שלא בסיבוב הזה. מה שכן, לדבר על בחירות מקדם את הכתבים הפוליטיים מהערת שוליים באמצע לפתיחת מהדורות החדשות וגם זה כנראה חשוב.

* ואפרופו בחירות, משה כחלון הודיע שלא במפתיע על כוונתו להקים מפלגה חדשה ולהתמודד בבחירות. על פי סקרים ראשונים המפלגה החדשה עומדת "לפגוע" בליכוד רק מעט ולפגוע הרבה יותר בש"ס וביאיר לפיד. כחלון מיהר להגיד כן ולא, דבר והיפוכו, שום דבר והרבה מאוד, בכל עניין הסכסוך הלאומי מדיני כיאה למסורת יאיר לפידית מודרנית; טשטוש העמדות בא להעביר מסר פשוט – כחלון לא רץ על זה. זה לא מעניין אותו. רק לכאורה כמובן, כחלון כזכור היה מהמורדים בשרון בליכוד בזמן ההתנתקות. זה שהנושא המדיני כרגע פחות מעניין אותו לא אומר לרגע שהוא יתמוך בממשלה בראשות מפלגת העבודה עם מרצ והערבים חלילה. כחלון ישב רק בממשלת ליכוד. ומכיוון שכך הוא למעשה מפלגת לווין של הליכוד לכל דבר ועניין. מבחינה זו כחלון הוא בעצם אינטרס של נתניהו. נתניהו למד את הלקח משרון והבין שאין לו שום אינטרס לשמור על ה"ליכוד" עצמו חזק וגדול. מרכז הליכוד זה סיוט, חברי הליכוד מעצבנים, ואת כאבי הראש הגדולים ביותר בקואליציה שלו הוא מקבל מהספסלים האחרונים של הליכוד. הרבה יותר קל להתמודד עם שניים שלושה דיקטאטורים בתפקידים בכירים שמאחורי כל אחד מהם מפלגה בינונית שמצביעה כאיש אחד בהתאם להנחיית העריץ. אז כחלון יהיה עוד אחד כזה, תמיכה בטוחה בימין, עם אוסף של אנשים שלא מחוייבים למרכז ליכוד ויעשו כמו שהקודקוד מורה. הוא ימנה אותו לשר בכיר. אם זה יבוא על חשבון ש"ס ולפיד מה טוב. הליכוד אולי ייפגע קצת, אבל לנתניהו לא אכפת, הוא דוקא יתחזק.

רטוריקה שלטת על ויתורים כואבים

עיתון הארץ הביא במוסף השבת האחרון שלו מאמר מדהים ומרתק של הסוציולוגית אווה אילוז על המאבק המוסרי המתקיים היום בתוך החברה הישראלית והיהודית בכלל על הכיבוש. המאמר ארוך ושווה קריאה עד הסוף ובמרכזו אנלוגיה חשובה (ומעוררת קנאה שלא עשיתי אותה בעצמי) בין הויכוח על הכיבוש היום לויכוח על העבדות בארה"ב במאה ה-19. בתמצות שלא עושה עם המאמר המורכב חסד, טוענת אילוז שהפלסטינים נמצאים היום במצב של עבדות (להבדיל מעבדות) המתקיים בד בבד ובמקביל למציאות המאבק הבטחוני. החברה הישראלית לא משכילה לראות את הסתירה שבין הנאורות, הערכים ההומניים והדמוקרטים שבהם היא רוצה לקחת חלק במשפחת האומות המערביות, לבין המציאות שבה היא שולטת באמצעים של כפייה וכוח באנשים חסרי זכויות ומדירה בני אדם מחיים מינימליים של כבוד בגלל שייכותם למוצא האתני (הדתי?) הלא נכון. בסתירה הזו תומך שיח אידיאולוגי שלט, שיח מתנחלי דומיננטי בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית ברובה,  שמציג את כל המציאות המדינית בישראל דרך משקפיים בטחוניות של סכסוך צבאי במקרה הטוב, ודרך משקפיים גזעניות של עליונות יהודית במקרה הרע (והנפוץ היום  יותר יותר).

אם לצטט קטע קטן מהמאמר (ובאמת כדאי לקרוא את כולו, גם מי שלא מנוי על הארץ דיגיטל מגיע לכם 10 מאמרים בחודש חינם אם אני לא טועה, זה בודאי צריך להיות האחד לקריאה):

"אידיאולוגיה מורכבת מסיפורים ומטאפורות בעלי עוצמה המגדירים כיצד אנו תופסים ומבינים את המציאות. כך, כשישראלים יוצקים את יחסיהם עם הפלסטינים למסגרת צבאית בלבד, תיוג היחסים כ"עימות צבאי" גוזר כמה תוצאות לוגיות, מוסריות ופוליטיות: הפלסטינים הם "חיילים", לא אזרחים; הם אויבים שיש להכניעם, לא אזרחים רגילים; הם מסכנים את הישראלים ואינם חסרי אונים; יש לשעבדם בכוח, במשחק סכום אפס, שבו ניצחון של צד אחד הוא הפסדו של האחר."

אני רוצה להתייחס לנקודה האחרונה הזו ולהוסיף עליה. אחד מהטיעונים הרטוריים שמשמיע הימין הפוליטי המתון בישראל לאורך כל השנים הוא טיעון ה"ויתור". הטיעון הרטורי הזה הפך כל כך שגור ונפוץ עד שהוא השתלט לחלוטין על הקונסנזוס הישראלי, החברתי והתקשורתי. מה שנקרא "כמה מחברי השמאליים הטובים ביותר אומרים אותו בעצמם בלי לשים לב". פוליטיקאים מהשמאל לכאורה מאמצים אותו בעצמם כמס שפתיים ולא מבינים את עוצמות הנזק שהוא עושה לעמדה הפוליטית שלהם. על פי טיעון הויתור, במסגרת הסכם שלום, אם יהיה כזה, ישראל תאלץ לעשות ויתורים כואבים, ויתורים שלא בטוח שהיא מסוגלת לעשות בלי לקרוע את העם. אם תחשבו על זה, מדובר במהלך רטורי גאוני: אם המשחק בינינו לבין הפלסטינים הוא משחק  סכום אפס, הרי שברור מאליו שעל מנת להגיע להסכם בינינו לפלסטינים עלינו לעשות ויתורים, ויתורים כואבים. הטיעון הימני מדלג על צורך ההוכחה של משחק סכום אפס וישר מגדיר את הויתור הכואב, ומתרכז בגודל הכאב – ככה שההוכחה של אופי הקונפליקט הופכת מיותרת. ברגע שהגדרנו את ההסכם בבחינת ויתור הרי שאנחנו בהכרח מתפשרים על משהו בהסכם ועל כן הוא באופן מובנה גרוע יותר מהמצב שבו אין הסכם. למה בכל זאת יהיה הסכם (או לא יהיה) לפי הגישה הזו – בגלל שהעולם לוחץ. על ישראל לפי ההיגיון הזה לתמרן בין העולם העויין לבין הצרכים הביטחוניים המינימליים שלה ולהגיע להסכם שבמסגרתו היא תצטרך לותר הכי פחות בתמורה לשקט יחסי מהעולם שיניח לנו לנפשנו. יתרה מזו, הצגת המצב ככזה ממילא מצמצמת את כל הויכוח לגודל הויתור ולשאלה המתבקשת עד כמה אנחנו מסוגלים לותר ובתמורה למה. אם אנחנו לא מקבלים תמורה הולמת מספיק מהפלסטינים, למה שנותר על כל כך הרבה. ומכיוון שהפלסטינים כל כך חלשים ובקושי שולטים על עצמם (מעניין למה…) אזי ממילא אין להם יכולת להציע לנו תמורה הולמת לויתור הכואב שלנו. ככה הגדרת הויתור עצמה הופכת את הויתור ללא כדאי מראש. במשחק סכום האפס הדמיוני של השיח המתנחלי, כל נתינה שלנו היא נצחון לצד השני, נצחון לאויב. מה הפלא אם כן שחותמי ההסכמים והמותרים הגדולים, מרבין ועד שרון, נחשבים בעיני הימין הקיצוני לבוגדים.

מעטים מידי בשמאל המדיני, בקול חלש מידי, ובנחישות לא קיימת (מה ההפך מנחישות?) מדגישים את התפיסה הנגדית לפיה סיום הכיבוש הוא אינטרס עליון שלנו, לא שלהם. מסירת השטחים לידיים ריבוניות פלסטיניות, הקמת מדינה ריבונית ומתפקדת פלסטינית לצידנו, מדינה עם גבולות ברורים וכוח אכיפת חוק, מדינה לגיטימית ויציבה החברה בקהילה הבינלאומית, הפסקת פעולות השיטור והדיכוי על ידי צבא (הילדים שלנו) הישראלי בשטחים – כל אלה הם לא ויתורים. ההיפך, אלו הישגים שעלינו לשאוף אליהם. סיום הסתירה המוסרית והקונפליקט הערכי שבו אנו נמצאים הוא הצעד ההכרחי החשוב ביותר בדרך לחברה צודקת יותר, אלימה פחות, דתית פחות, מערבית יותר, וליברלית. זה שהפלסטינים במקרה גם ירויחו מכך רק מלמד שמשחק השלום הוא משחק סכום חיובי ולא אפס.

יצחק רבין היה האחרון שאמר כאן שהמלחמה על השלום היא המלחמה היחידה שתענוג להלחם בה. רבין נרצח במלחמה על השלום. מי שהוביל את האופוזיציה לרבין ובמידה רבה היה אחראי על בניית שיח הויתורים בתקופה של הסתה אלימה (רבין בוגד) הוא לא אחר מראש הממשלה הנוכחי שלנו. נתניהו שבימים אלה נמצא בעיצומו של מו"מ כזה או אחר עם הפלסטינים או עם האמריקאים או עם לפיד ובנט (לא ברור). אלא שעבור נתניהו השלום איננו מלחמה שתענוג להלחם בה. זהו מאבק על ויתורים ואופי משיחי של המדינה המבודדת היהודית. דחיית הקץ, הורדת הלחץ הבינלאומי, מסמוס התהליך, משיכת זמן עד שהשלטון בארה"ב יתחלף בשלטון רפובליקאי נוח יותר, שמירה קפדנית על הסטאטוס קוו – כל אלה הם הישגים עליונים בעיניו של נתניהו. הישגים שעבורם הוא מוכן לעשות אפילו ויתורים כואבים אם צריך (כמו הקפאת בניה, אולי פינוי מאחזים). לנתניהו אין אופוזיציה מדינית אמיתית. בוז'י הרצוג ידבר על הזדמנות היסטורית מוחמצת, אבל לא יאתגר באמת את שיח הויתור השולט. האחרון שהיה מוכן להלחם באמת על השלום נרצח, ויורשיו בשמאל אימצו את השיח של הימין בלי לשים לב. כל עוד אנחנו משחקים נגד הפלסטינים ולא בעד עצמנו, אנחנו ממשיכים להתדרדר בתהום המוסרית שבה אנחנו נופלים.

ג'ון קרי ומשחק השפן

מסתבר שג'ון קרי די מתוחכם. כולם אמרו לו שהוא נאיבי, שהוא מנסה לשדך בין שני אנשים שלא מחפשים שידוך, שהוא רודף אחרי פרס נובל לשלום במקום בו הוא בטוח לא ימצא אותו, שהמזרח התיכון היא רעה חולה שעדיף פשוט לא להכנס אליה. וכל זה נכון במובן מסויים. אבל צריך לתת לו גם קרדיט.  ג'ון קרי לקח את כל תנאי הפתיחה הבעייתיים ועשה משהו מעניין. הוא הכניס את שני הצדדים ל"משחק השפן" והתוצאה עשויה להיות טובה לפחות מבחינתו.

נתניהו לא רוצה, ואבו מאזן כנראה לא רוצה (לפחות לא רוצה עם נתניהו), ושניהם ממש ממש לא סומכים אחד על השני. אבל אף אחד משניהם לא יכול להודות בפומבי שהוא לא רוצה. אז קרי הציע להם להכנס לשיחות דרכו עם לוח זמנים כזה שלשני הצדדים ישתלם מצד אחד להכנס אליו (דחיה בזמן, התעסקות לכמה חודשים של "שקט", ומחוות קטנות בלבד בין לבין) אך יהיה ברור לשניהם (לכאורה) מהתחלה ששום דבר מחייב או דרמתי מידי לא יצא בסופו. עבור נתניהו למשל מדובר היה פשוט במשיכת זמן נוחה: אחרי הבחירות המפחידות מבחינתו בארה"ב וההימור על הסוס הלא נכון של שלדון אנדלסון, והבחירות בארץ בהן נוצר כמעט תיקו בין גושי, נתניהו רצה בהפוגה לאורך זמן. ככול שהמו"מ ימשך יותר בלי שהוא יאלץ לעשות משהו דרמתי מידי או לקבל החלטות ככה טוב.

אבל יש קאטץ', אלמנט במשחק ששני הצדדים לא לקחו עד הסוף בחשבון.. הנחת מוצא של הצדדים במו"מ היא שהמו"מ יכשל, אבל לכל צד יש אינטרס שהצד השני יהיה זה שיפוצץ את המו"מ ולא הם. מי "שיצא אחרון" ינצח. בנתיים, בנתיים משחקים אסקלצייה ובכל פעם נאלצים להעלות את הסיכון. ככל שהמו"מ מתקדם ונעשים יותר ויותר צעדים, ככה יותר מסוכן לפרוש ראשון ולהפסיד הכל. סכנה של בידוד בינלאומי וחמור מזה משבר פוליטי פנימי מרחפים על הצדדים. בתורת המשחקים זה נקרא משחק הפחדן או השפן (התרנגולת, צ'יקן, באנגלית): על פי המשחק שתי מכוניות נוסעות זו מול זו באותו נתיב. מנצחת מי שנשארת בנתיב בעוד שהשניה סוטה ממנו ועוצרת בצד. המכונית הסוטה מפסידה. אבל אם שתי המכוניות לא יסטו התוצאה תהיה התנגשות חזיתית והכי גרועה לשתי המכוניות. סטיה הדדית בו זמנית כמעט בלתי אפשרית במשחק כזה מכיוון שהיא דורשת תיאום שאין לשני הנהגים. ככול שהמכוניות מתקרבות זו לזו הסיכון בהתנגשות גדל, וההפסד של הרכב שיסטה לבסוף גדל.

קרי הכניס את נתניהו ואבו מאזן למשחק דומה. ככל שהמו"מ מתקדם הסיכון להתנגשות חזיתית (הצלחת המו"מ והגעה להסכם שיחייב את הצדדים בתשלום פוליטי כבד ופשרה היסטורית) גדל, וכך גם ההפסד הפוטנציאלי כתוצאה מסטיה ושבירת המו"מ. אז מה עושים הצדדים? משחקים אותה אמיצים, עושים פשרות ונותנים מחוות, ומקווים שהצד השני ישתפן ויפרוש לבסוף. בשביל לנצח במשחק הצדדים חייבים לשדר לצד השני שהם יותר אמיצים ממנו. וככה נאלצים לעשות דברים שקודם לא היו מוכנים לעשות, גם בלי רצון; להסכים לפשרות שלא היו מסכימים אליהם במשחק אחר מאחורי הקלעים, משחררים אסירים כמחווה בלי תמורה לכאורה, אפילו דוחים הכרזות על התחלות בניה. מה הפלא שנתניהו קיבל את קרי בעצבים בתחילת השבוע בלשכתו. המועד מתקרב, המו"מ נמשך, ואבו מאזן עוד לא משתפן. נתניהו מתחיל לפחד והוא יודע שפחדנים מפסידים במשחק.

ועכשיו מתפרסם שקרי עובד על אבו מאזן לעשות את הצעד הבא שכבר באמת יפחיד את נתניהו. קרי מנסה (מסתמן שבהצלחה) לשכנע את אבו מאזן להכיר פובמית במדינת ישראל כמדינה יהודית. נתניהו המציא את השטות הזו לפני כמה שנים בהיותו שר חוץ של שרון ומאז דבק בה וכבר הפך אותה למדיניות מקודשת. תנאי לפשרה היסטורית עם הפלסטינים הוא הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. נתניהו חשב שמדובר בתנאי דמיוני שהפלסטנים לא יעמדו בו, בעוד שלציבור בישראל ואולי קצת בעולם ישמע מספיק הגיוני ומשכנע. אפילו בשמאל הישראלי עזרו לנתניהו עם התנאי הזה בכך שתקפו אותו והציגו אותו כבלתי אפשרי (או רבו בינם לבין עצמם בנושא). אבל המימדים המיתולוגים של התנאי הזה כל כך גדלו שכולם שכחו שבעצם מדובר בסך הכל בהצהרה סמנטית וחסרת מחיר אמיתי לצד השני. פתאום מדובר בקלף מאוד מאוד חזק שיש לפלסטינים בידיים מול נתניהו. תחשבו על זה, מה יקרה אם אבו מאזן, כמחווה נגדית לישראל, יכריז פתאום שהוא מכיר בקיומה של מדינת ישראל (לאחר הסכם וכ"ו וכ"ו) כמדינת הלאום של העם היהודי בהתאם להצהרת בלפור. נוק אווט. לבנימין נתניהו לא תהיה שום תשובה טובה על זה. שום שחרור אסירים או הקפאת בנייה, שניהם עשה בעבר, לא יעזרו לו. הוא יהיה חייב או לפוצץ את המו"מ בעצמו ולספוג את כל ההשלכות הבינלאומיות והפוליטיות של מעשה כזה. או לחילופין לאמץ את ההסכם, לספוג את זעמו של הימין ושל אשתו מבית, בנסיון לחשוף את הבלוף של אבו מאזן. איך אבו מאזן יגיב? מה אתם יודעים, אולי קרי צודק וזה יסתיים בהתנגשות חזיתית, כלומר הסכם שלום.

 

נתניהו ללא עוררין: דרוש מנהיג

בארה"ב ישנו מושג "פרזידנטיאליזם" המתאר את האופי המשודר והמצופה ממועמד טוב לנשיאות. על המועמד הפוטנציאלי לשדר מנהיגות, סמכותיות והרגשת בטחון לבוחרים. הרגשת בטחון כזו שהבוחרים יוכלו לדמיין את המועמד כנשיא ארה"ב עוד לפני שהוא נבחר לתפקיד. אין ספק שגם בישראל לא מזיקה תכונה כזו למועמד פוטנציאלי לראשות ממשלה. אלא שנדמה על פניו שבישראל לא נמצאים אנשים כאלו. כל הסקרים, שיחות החולין, והאווירה התקשורתית מלמדים שבנימין נתניהו הוא האדם היחיד ש"ראוי להיות ראש ממשלה" בישראל. זאת בכלל בלי קשר לעמדותיו הפוליטיות או למידיניותו בפועל. גם אנשים שעמדותיהם עמוק בצד השמאלי אומרים לא אחת, ספק ברוגז ספק ביאוש, שאין אף מנהיג שיכול לעמוד מול נתניהו. עד לא מזמן הוסיפו בלעג "שלי?" כאילו מדובר בבדיחה שאין צורך להסביר. אני מניח שהיום "בוז'י" יכול להחליף את אותה הבדיחה רק בלי הנופך הסקסיסטי שלה. גם בתוך הימין המצב לא טוב בהרבה. להם אומנם יש את נתניהו, אבל גם שם מתקשים לדמיין את היום שאחריו. מה הפלא איפוא שיותר ויותר מתיחסים אל נתניהו כאל מלך ואל אשתו כמלכה. ישנם גם לא מעט דיבורים (הזויים ריאלית) בתקשורת על האפשרות שנתניהו ישנה את החוק ויחליף בעצמו את שמעון פרס בבית הנשיא בעוד שנה. גם נשיא וגם ראש ממשלה. ביבי מלך ישראל.

המצב כל כך גרוע שכאשר בתקשורת הישראלית מנסים לדמיין מנהיג אלטרנטיבי לנתניה, הדבר הכי טוב שהם מסוגלים לדמיין זה את אהוד אולמרט. אהוד אולמרט לפחות היה פעם ראש ממשלה, אז הוא בטח לפחות "ראוי" לתפקיד, לא?

* אכן מאיפה יצמח המנהיג הבא של ישראל? אם התנאי היחיד שיספק את הציבור לכישוריו של אדם להיות ראש ממשלה הוא היותו ראש ממשלה בעבר הרי שאנחנו בבעיה רצינית. בארה"ב לפחות ישנן הרבה מאוד משרות שיכולות להצמיח מנהיגים פוטנציאלים ראויים: משרת המושל של מדינה היא קרקע ראויה להצמחת מנהיג ראוי. סנאטור בכיר. ראש עיר גדולה. וכמובן סגן נשיא. ובכלל בארה"ב יש תהליך סינון ארוך שנקרא הפריימריז המפלגתיים. תהליך בחירות מקיף ארה"ב שנמשך יותר משנה ומי שזוכה בו כמעט באופן מיידי מוכיח את היותו ראוי להיות נשיא המעצמה החזקה בעולם.

מאיפה בישראל יכולים לצמוח מנהיגים? לצערנו העבר מלמד שכמעט רק ממקום אחד: הצבא. הציבור הישראלי סומך על מי שעבר את תהליכי הסינון והקידום של הצבא. מי שהיה רמטכ"ל או לפחות אלוף הוא אולי ראוי להיות ראש ממשלה. חוק הצינון שחברי הכנסת בחוכמתם העבירו על מנת למנוע את השתלטות הצבא על הרשות המבצעת (ולהיפך) שבר במשהו את הרצף הזה. בני גנץ, רמטכ"ל פופולארי ומוצלח למדי לכל הדעות – אולי אפילו מנהיג כריזמטי – לא יוכל להבחר למשרה ציבורית בארבע השנים הקרובות לפחות. גבי אשכנזי העביר את תקופת הצינון שלו בהתגוננות מתמשכת מפרשת הרפז. דן חלוץ נשרף במלחמת לבנון. וכ"ו.

בהעדר מקור אחר למנהיגות, ניסו אנשים כריזמטים בתקשורת את כוחם. אם מי שהנחתה את פגוש את העיתונאות יכולה לעמוד בראש מפלגת העבודה, אז בודאי שמנחה ראשי של אולפן שישי ראוי להיות ראש ממשלה, לא? אבל נדמה שגם את זה הציבור לא קונה כל כך מהר.

שימו לב שאני לא מנסה להגיד כאן משהו נורמטיבי נגד מי מהמועמדים. אני מדבר פשוט על המצב האבסודרי שבו הציבור לא מוכן לקבל אף אדם כמועמד ראוי לראשות ממשלה, אלמלא הוא היה ראש ממשלה כושל קודם לכן. מאיפה תצמח אם כן המנהיגות?

* אורי משגב בבלוג שלו המליץ השבוע על יובל דיסקין כמועמד ראוי בעל סיכוי ממשי לעמוד מול נתניהו. אולי. הלוואי. דיסקין הוא בהחלט מועמד ראוי מבחינת העמדות הפוליטיות. אם כי אני לא בטוח כמו משגב כמה כריזמטי הוא לעולם הדמוקרטי. כריזמטיות שעובדת על הפיקודים בשירות הבטחון לא תמיד עובדת שצריך לשתף פעולה עם גורמים פוליטיים ולהביא פעילי שטח ובוחרים ביום בחירות. כבר עברנו מזמן את הימים שבהם מפלגה מקבלת על עצמה כמו כתר משמיים, גנרל שיונחת על ראשה.

משגב גם מתאר את מוגבלותה של הבחירה: "אני מודע לכך שבעולם מושלם, אוטופי, היה רצוי שבראש המחנה המתון בישראל תעמוד דמות אחרת. לא גבר, לא אשכנזי, לא גנרל, לא יוצא מרתפי השב"כ, לא גמלאי מרופד של מערכת הביטחון." אם כן, אני לפחות עדיין לא אמרתי נואש. אין לי ספק שיובל דיסקין צריך להיות בפוליטיקה הישראלית, וכדאי שיכנס במהרה. אבל אני לא בטוח שהוא זה שצריך לעמוד בראש. את הואקום הפוליטי הישראלי צריך לתפוס בדיוק מי שלא נמצא שם היום. ממקורות מנהיגות אחרים. מישהו טוב, ראוי, וממקום כזה שיפתיע את הציבור. מהפריפריה ולא מהמרכז. מהאזרחי ולא מהצבאי. אולי, ואני מודה שרק אולי, זה יעבוד על הציבור הציני שידע רק את נתניהו.

* אולי מעולם ההיי טק הישראלי או מהעולם העסקי תצמח הישועה? אולי הציבור יראה במנכ"לים וביזמים המצליחים של ישראל כמועמדים ראויים ו"חדשים" להנהגת המדינה. כמו ההצלחה של ניר ברקת בירושלים, אולי אפשר לשחזר אותה גם לרמה הארצית. לפני שקרסה בטר פלייס חשבתי ששי אגסי הוא הוא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לשמאל הישראלי. מדובר בישראלי הכריזמטי ביותר שיצא לי לשמוע, נקודה. אני אגב עדיין לא משוכנע שהוא שרוף. כן, בטר פלייס נכשלה וזו מכה קשה, אבל מספיק לשמוע אותו מדבר כל כך יפה על הכשלון בשביל להבין שיש פה עדיין פוטנציאל אדיר. ואולי מנכ"לית אינטל ישראל,  מקסין פסברג, שהיתה בכלל מורה ומנהלת בית ספר, עשתה שינוי קריירה וצמחה בעצמה מתוך הארגון, עזרה להקמת מפעל איטל בקרית גת והיום עומדת בראש הארגון המעסיק הגדול והטוב בישראל.

* ואולי המנהיגות הישראלית החדשה תצמח מראשי הערים. מדובר בתפקיד הפוליטי הנבחר הבולט ביותר בישראל שאיננו חבר כנסת. הרבה מדברים על רון חולדאי – ואולי אקדיש לו פוסט נפרד בעתיד. אבל אני חושב שדמות מעניינת הרבה יותר הוא ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ. דנילוביץ שנולד וגר בשכונה ג' בבאר שבע, איש מפלגת העבודה, ראש העיר הצעיר ביותר בהיבחרו בפעם הראשונה. הוא נכנס לתודעה הציבורת כמנהיג מרשים, שקול ומרגיע לאומי חדש בזמן מבצע עמוד ענן כשהופצצה עירו. ורק לפני חודש הוא נבחר מחדש על ידי תושבי באר שבע ברוב אבסולוטי של 92%. מחפשים מנהיג חדש לשמאל? אני הייתי יורד לחפש אותו בדרום.

 

שבועיים אחרונים להרכבת קואליציה

האמת הנושא של המו"מ הקואליציוני די משעמם אותי. כמו שאמרתי, אין שום סיבה להאריך את התהליך הזה בישראל כל כך הרבה. קודם עושים מו"מ מקדים לפני ההמלצות אצל הנשיא. אחר כך מקבלים שלושים יום ואז עוד שבועיים. די, בשביל מה. אם החוק היה מגדיר שצריכה לקום קואליציה תוך עשרה ימים אז תוך עשרה ימים היתה קמה קואליציה וכולם היו מרוצים באותה מידה אם לא יותר. אגב אני בכלל חושב שאפשר היה לדלג גם על הנשיא וגם על הקצבת הזמן: אפשר היה לקבוע בחוק שהראשון מבין חברי הכנסת הנבחרת שמצליח להביא רוב של 61 לממשלה חדשה בכנסת הוא ראש הממשלה. תוך שלושה ימים היתה לנו כאן קואליציה במקרה כזה.

* אבל נתחיל קודם בהודעות,

קודם כל שכחתי לכתוב כאן עדכון שבוע שעבר על כך שכתבתי תגובה להצטרפותה של ליבני לקואליציה של נתניהו ישירות לאתר און-לייף. אז למי שלא ראה ורוצה אפשר כאן.

שנית, אני בשבוע הבא נוסע לחו"ל לתקופה קצרה אז אני אהיה קצת פחות מעודכן מבדרך כלל. בהנחה שתוקם קואליציה סופית בתקופה הזו אז אני אשתדל למצוא זמן לכתוב תגובה, גם אם קצרה.

וגם, אחד מקוראי הבלוג שחבר בארגון 'קול אחד' בתל אביב הפועל לקידום פתרון של שתי מדינות לשני עמים, הפנה את תשומת ליבי לאירוע מעניין שהם מקיימים ביום שני ה-11.3 שבמסגרתו מפגש והרצאה של מר רוברט סרי, השליח המיוחד של האו"ם למזרח התיכון. פרטי האירוע כאן. לצערי אני אהיה בחו"ל באותו יום ולא אוכל להגיע, אבל זה נשמע לי מאוד מעניין והציבור מוזמן.

* לגבי המו"מ להרכבת הקואליציה, אז כמו שאמרתי כאן בפעמים הקודמות, זוהי תקופה בעייתית מאוד לפרשנות וניתוחים. אף אחד לא באמת יודע מה קורה, מה יקרה, או למה נתניהו עושה בדיוק מה שהוא עושה. ערפל קרב, וכל הקלפים שמורים קרוב לחזה. אחרי נתק של שבועיים היום חזרו בליכוד שוב לדבר עם יש עתיד על כניסה לקואליציה. אין לי אלא לחזור על הדברים שכתבתי כאן שלושה ימים אחרי הבחירות ולפיהם הקואליציה הכי הגיונית בהתאם לתוצאות הבחירות היא קואליציה של נתניהו-לפיד-בנט-ליברמן-ליבני-מופז. נתניהו חשב, אולי עדיין חושב, שיוכל לשבור את לפיד ובנט ולהקים קואליציה כמו שהוא רוצה אותה. שרי הליכוד נשלחו לחזית לתקוף את הבית היהודי ויש עתיד על כך שהם 'מעיזים' להכתיב לנתניהו איזה קואליציה להקים. אבל זה בדיוק מה שיש עתיד והבית היהודי יכולות לעשות. כי על אף שנתניהו נבחר מחדש לראשות הממשלה, את הבחירות האחרונות הוא למעשה הפסיד. תוצאות הבחירות חייבו בדיוק את המצב הזה שבו הליכוד בראשות נתניהו (עם 20 מנדטים בלבד כזכור)  תוכל להרכיב ממשלה, אבל רק בתנאים של יש עתיד שקיבלה מנדט אחד פחות מהם.

בדרך כלל לראש ממשלה מנצח יש קלף חזק בידו במידה והוא לא מצליח להקים ממשלה וזה קלף האיום בהליכה לבחירות חדשות. מפלגות שבקושי שרדו את מערכת הבחירות האחרונה, או כאלה שהשיגו הישג אלקטוראלי מקרי, מפחדות כל כך מהליכה לבחירות שהן תסכמנה לתמוך בממשלת מיעוט ובלבד שלא ילכו לבחירות חדשות. אבל רצה הציבור וגורלו של נתניהו שונה. דוקא הוא מכל סיעות הבית, בעל המוטיבציה הקטנה ביותר ללכת לבחירות חדשות. על פי סקרים הליכוד-ביתנו צפויה להיחלש באופן דרמתי כתוצאה מבחירות חדשות. בחלק מהסקרים שהתפרסמו עוברת יש עתיד את הליכוד ביתנו ובכל מקרה שלטונו של נתניהו מוטל בספק. על כן נתניהו לא יכול לאיים על יש עתיד בבחירות. הבחירות מאיימות רק עליו. ככול שיפנים מהר יותר את הפסדו, ולא ישגה באשליות של כוח, כך יוכל להקים קואליציה בטוחה יותר.

הבית היהודי היא משהו קצת אחר. הם יודעים שיכולת המיקוח שלהם מאוד חזקה, אבל גם הם יתקשו להצדיק הפלת ממשלת ימין והליכה לבחירות לבוחרים שלהם. בנט אבל משחק חזק על כרטיס ההעלבות האישית מנתניהו. ככזה הוא מציג את עצמו לכאורה כשחקן לא רציונאלי. במשחק התרנגולת (או הפחדן "צ'יקן") שהם משחקים מול נתניהו ל"משוגע" או הבלתי צפוי יש יתרון אדיר במשחק והוא צפוי לנצח. זאת בתנאי שבנט יצליח לשמור על התדמית המאוחדת במפלגתו עד הרגע האחרון. בשבוע השני של מרץ, אם לנתניהו עדיין לא תהיה קואליציה, כל הסכרים ישברו והם יוכלו לקבל ממנו מה שהם רוצים בשביל להיכנס.