משחקי הביבי

  • אפשר להבין את הרצוג. אולי אפילו לרחם עליו. לא מזמן כל כך, בתחילת 2015, חשב שעוד רגע יהיה ראש ממשלה. ערב הבחירות הכלליות עוד חזו כמה סקרים אחרונים מהפך. הרצוג, מי שישב שנים באופוזיציה והיה שר רק לכהונה קצרה תחת אותו נתניהו, חשב באמת שהנה עומד להיות זה שיחליף אותו. אבל נתניהו ניצח. ובכל זאת חשב הרצוג, לא יתכן שאת ההישג היפה בבחירות, 24 מנדטים, לא יצליח לממש במשהו במבחן ההיסטוריה; זו שעתו שלו: אם לא ראש ממשלה עכשיו, אז ראש אופוזיציה לוחמני ומועמד טבעי לראשות הממשלה בעתיד. החודשים עברו וגם חלום זה החל להשבר. מפלגת העבודה מתרסקת בסקרים ובשאלות אישיות זוכה הרצוג לציונים נמוכים ביותר מהציבור. בנתיים, הפרזנטור יאיר לפיד שבניגוד להרצוג כבר הספיק להיות שר בכיר בממשלה, עולה ומטפס למעמד של מועמד לגיטימי לראשות ממשלה. להרצוג זה בטוח היה מאוד מתסכל: שני עשורים שלמים בפוליטיקה, בן של פוליטיקאי מצליח, יו"ר המפלגה השניה בגודלה בכנסת, כמעט ראש ממשלה – ובכל זאת אחרי כל זה הפעם היחידה שהיה בקבינט המדיני בטחוני היה לפני עשר שנים בדיוק שהחליף את אופיר פינס (שהתפטר על רקע כניסת ליברמן לממשלה) כמשקיף ללא זכות הצבעה. אם לא ראש ממשלה, אז אולי לפחות שר חוץ? כן, אני לגמרי מבין את הרצוג (בלי ציניות) שרצה להיות שר ומאמין לו שחשב שבאמת יוכל להשפיע ולעשות מהפכה מדינית. הרי הוא כל כך רוצה, ואם לא עכשיו אז לעולם לא. זו השעה האחרונה שלו. זה הרגע האחרון שבו הברזל עוד חם ואפשר לעצב אותו. אלו 15 דקות התהילה שלו. או שלא. הכעס ההיסטרי של הרצוג במסיבת העיתונים אתמול על כל העולם ובמיוחד על שלי יחימוביץ' היה אולי פתטי ועלוב, אבל ברמה האישית מובן. אנחנו לפעמים שוכחים שפוליטיקאים הם גם אנשים עם שאיפות אישיות, חלומות, הערכה עצמית ותקוות. הרצוג איבד את כולם באחת אתמול. ראש ממשלה הוא כבר לא יהיה. שר בכיר גם לא. אפילו יו"ר אופוזיציה הוא לא ישאר. בלי מאבטחים, בלי עדכונים מדיניים, בלי השפעה, בלי תקווה. הקריירה הפוליטית נגמרה, ובסיכום לאחור גם בקושי היא התחילה.
  • לדעתי המהלך של הכנסת ליברמן לממשלה בושל חודשים מראש. לא מדובר בגחמה של הרגע האחרון. ראש הממשלה אולי לא ידע בדיוק מה יהיה היום והנסיבות המדוייקות, אבל את האופצייה לפחות הוא התחיל להכין מזמן. אולי מיום הבחירות. ליברמן כזכור דרש את תיק הבטחון באדיקות עוד לפני שנה. פרשנים פוליטיים זלזלו בדרישה המופרכת של ראש סיעה קטנה בת שישה חברים לתיק הבכיר ביותר שהוחזק על ידי הליכוד. במו"מ הקואליציוני היה ברור שנתניהו לא יוכל לותר לליברמן על הבטחון ובכך להרגיז את בנט (שהיה דורש לפחות את החוץ) ואז כל יתר שרי הליכוד (ובראשם ישראל כץ). גם ליברמן, כך ידעו להסביר יפה כבר אז, מעדיף לשקם את מעמדו הימני באופוזיציה. ליברמן אמר לכל אורך הדרך שהממשלה שהוקמה לפני בדיוק שנה לא תחזיק יותר משנה. לא הבנו שהוא מתכוון לכך שזה הזמן שהוא נותן לעצמו לפני שיחליט להכנס אליה (ולשנות אותה ממילא). גם לאורך השנה שיתף ליברמן פעולה עם הממשלה יותר מאשר עם האופוזיציה. אפילו על העברת התקציב הקודם הצליחו להגיע עם ישראל ביתנו להסכמה לעזרה. ליברמן למעשה היה חבר משקיף בקואליציה עם ציפייה ואופציה לסבב התיקים שמראש הודיעו לנו שיקרה עכשיו.
  • הבעיה הייתה שבשביל למנות את ליברמן לתפקיד שר הבטחון, צריך קודם להדיח את שר הבטחון המאד פופלארי ואיש הליכוד משה יעלון. על כן במשך חודשים הכין נתניהו את הקרקע לכך: זה כבר נהיה כל כך, כל מה שצריך זה להציג אדם כ"שמאלי", אפילו על שטויות מוחלטות, והופ – הוא כבר לא חלק מהליכוד, מסוכסך עם ראש הממשלה, ראוי לשיחות נזיפה, ואפשר להדיח ושלוח אותו לדרכו. זה התחיל מיד עם פרוץ האינתיפדה בחודש אוקטובר. כבר אז התחילו להשמע קולות בספסלי הליכוד ומקרב דוברים ומקורבים ששר הבטחון באיפוקו הוא האשם במצב. ליברמן מהאופוזיציה גם דאג לתקוף את יעלון אישית מימין ולהאשים אותו בחולשה. וחלש זה ממילא מילה נרדפת לשמאלן בימין. וראש הממשלה שתק: בעיינו הימנית רק קרץ שאם המצב הבטחוני טוב זה כמובן בזכותו, ואם המצב הבטחוני מחמיר זה קרוב לודאי באשמת שר הבטחון. המחלוקת לכאורה בפרשת החיל היורה מחברון, הסערה המלאכותית מנאום המספריים של הרמטכ"ל, והעליהום המופרך על דברי סגן הרמטכ"ל העדינים ביום השואה היו רק המהלכים האחרונים בהשלמת התוכנית. ברדיו כבר לפני חודשיים ראיינו חברי מרכז ליכוד בכירים בשאלה האם בוגי יעלון עוד מתאים לליכוד. ברדיו שואלים וביבי בטח צחק, התוכנית עובדת. לבוגי הסתבר אתמול שוב, שגם באזרחות צריך ללבוש נעליים גבוהות. הנחשים מסתבר נמצאים בכל מקום.            
  • נשמע הרבה על ביבי הפוליטיקאי הגדול והגאון. ביבי שעושה מה שהוא רוצה ומוריד כל תחרות מראש. אבל אני עדיין מאמין בדמוקרטיה הישראלית. לא, היא רחוקה מלהיות מושלמת, וכן כל הכשלים שלה מנוצלים יפה יפה על ידי נתניהו וחבריו; כן האופוזיציה מושפלת ומרוסקת; כן יש ואקום מנהיגותי אדיר בשמאל ובימין המתון. אבל אני עדיין מאמין שנתניהו אינו דיקטאטור כל יכול. המהלכים הקודמים שלו והמהלכים שלו עכשיו עוד יתנקמו בו בסוף. גבירת הברזל מרגרט תאצ'ר אחרי עשר שנות שלטון ללא עוררין, הודחה בלילה אחד על ידי מפלגתה ויצאה בוכה מלשכתה. גם נתניהו ושרה עוד יצאו בוכים.

    מרגרט תאצ'ר יוצאת מלשכתה בדאונינג 10 בפעם האחרונה

הדומיננטים

Bibi&Trump

במהלך חודשי קמפיין הבחירות לפני שנה עקבנו ביפעת מחקרי מדיה והראנו איך נהנה ראש הממשלה נתניהו מסיקור תקשורתי שהיה גדול פי שלושה ויותר מכל אחד מראשי המפלגות האחרים. בעוד נתניהו שלט בכשליש מכלל שיח הבחירות לאורך כל ימי הקמפיין, הגיע יו"ר האופוזיציה יצחק  הרצוג לכ-15% מסך השיח על הבחירות פעם אחת בלבד, כשבועיים לפני מועד הבחירות. בסוף השבוע לפני הבחירות, במה שכונה הבליץ התקשורתי של נתניהו, זכה רה"מ לחשיפה מצטברת חסרת תקדים בכל ערוצי השידור של יותר מ-24 שעות שידור מצטברות במהלך שלושה ימים. פרסום חינם יש לציין, בזמן הקריטי ביותר.

על אף שחלק גדול מהחשיפה של נתניהו לאורך חודשי הקמפיין הייתה שלילית לכאורה, אם בנושאי פרשות מעון ראש הממשלה, המאבק עם אובמה על נאום הקונגרס, סרטוני הליכוד שהשפילו עובדי וועדים, וכלי תקשורת שכותבי טוריהם התגייסו נגדו – הבאנו בזמנו את הטענה שגם החשיפה השלילית לכאורה משרתת את קמפיין הליכוד. השלילי הוא חיובי כל עוד שולטים בצורה כל כך דומיננטית בסדר היום. הדומיננטיות, גם אם הושגה דרך סיפורים שליליים על פניו, אפשרה לקמפיין הליכוד שליטה גבוהה בנושאים שעל סדר היום ונתנה יכולת ניהול טובה של תודעת המצביעים בימים האחרונים הקריטיים של הבחירות.

* באותה תקופה הראנו כיצד המצב בארץ שונה ממערכות בחירות בעולם והשווינו למערכת הבחירות האמריקאית הקודמת בה הנשיא המכהן אובמה זכה כמעט לאותו שיעור סיקור כמו יריבו מיט רומני. זה היה אז. מערכת הבחירות הנוכחית באמריקה שונה מהעבר ודומה הרבה יותר למערכת הבחירות שלנו מלפני שנה.

דונאלד טראמפ זכה אתמול, בניגוד לרוב ההערכות המוקדמות כולל שלי, בפריימריז של המפלגה הרפובליקאית. ויש כבר מי שקושרים בין הסיקור התקשורתי שלו בשנה האחרונה לבין הנצחונות המתגלגלים שלו עד לרגע ההכרעה הסופי אתמול.     ניו יורק טיימס פרסם ממצאים לפיהם נהנה המועמד דונאלד טראמפ מחשיפה תקשורתית חסרת תקדים ויוצאת דופן ביחס לכל יתר המועמדים הרפובליקאים, וכולל יריבתו הדמוקרטית הילארי קלינטון. כמו נתניהו לפני שנה, גם החשיפה של טראמפ באה על רקע שלילי לכאורה. רוב כלי התקשורת והמערכות מגויסות נגדו, כולל התקשורת הימנית בארה"ב.  הסיקור העודף שקיבל היה על רקע התבטאויות שנויות במחלוקת ומעוררות ההתנגדות שלו, ועל רקע התנגשויות פנימיות בתוך מפלגתו. זאת בעוד כל בכירי הפרשנים המוערכים ביותר כותבים נגדו.

וככל שתקפו אותו, כך טראמפ התחזק. כמו בוז'י הרצוג לנתניהו, גם המועמדים הבולטים שעמדו נגד טראמפ קיבלו אחוזי חשיפה בודדים מסך החשיפה שלו. ג'ב בוש, כריס כריסטי, ומארקו רוביו הוציאו מיליונים מכספי התרומות בשביל לקנות מדיה ובכל זאת, אחד אחרי השני, הפסידו לטראמפ בהפרשים ניכרים  קודם בקרב התקשורתי, ואחר כך גם בקלפי. שני המועמדים הנותרים לבסוף, טד קרוז וג'ון קייסיק, נכנעו גם הם לבסוף, קודם לתקשורת ואחר כך לבוחרים.  טראמפ קובע את סדר היום, סדר היום הוא טראמפ עצמו, ולמרבה הפלא (או שלא) הוא גם מנצח.

* ויש עוד נקודת דמיון חשובה בין קמפיין התקשורת של טראמפ ושל נתניהו: בעוד שניהם נהנים מדומיננטיות בתקשורת, כך שניהם תוקפים את התקשורת עצמה במקביל. אותה תקשורת שנותנת להם במה נרחבת כל כך, מותקפת לא על ידי יריביהם הנעלמים, כי אם על ידי מקבלי הבמה. הקרב בין טראמפ לכלי התקשורת, כמו הקרב של נתניהו עם התקשורת הישראלית לפני שנה, הוא בפני עצמו נושא בחירות מרכזי על סדר היום. כך נוצר מעגל שבו המועמד תוקף את התקשורת על כך שהיא תוקפת אותו, התקשורת הנעלבת תוקפת בחזרה, מוכיחה לכאורה תוך כדיי כך את טענת המועמד על רדיפה, ובפועל נותנת לאותו מועמד זמן חשיפה כפול ומכופל מהמועמדים מולו ומסדר יומם.

האירוניה היא שגם טראמפ וגם נתניהו אמרו לתומכיהם יותר מפעם אחת שמזל שיש את הרשתות החברתיות שרק בזכותן הם יכולים לדבר ישירות עם העם ולדלג על התקשורת שמסתירה אותם. דוקא האנשים שמסוקרים ונשמעים יותר מכל אחד אחר בתקשורת, מתלוננים על כך ש"קולם האמיתי" לא נשמע ופונים לרשתות החברתיות שגם בהם הם מובילים.

* לנתניהו הגישה הזו הצליחה במערכת הבחירות הקודמת והוא ממשיך לאמץ אותה גם בקדנציה הנוכחית. מבדיקה שלנו ביפעת עולה שנתניהו ממשיך להיות נוכח בתקשורת יותר מכל פוליטיקאי, אדם או נושא אחר בהפרשים ניכרים גם היום. כשר חוץ, כלכלה, תקשורת ופיתוח הוא מוזכר ראשון כמעט בכל נושא שעל סדר היום – מנושאי בטחון, מתווה הגז, דרך החרם הבינלאומי ועד רגולציה של פרסומות.       

בשנה מאז הבחירות הוזכר בנימין נתניהו ביותר ממאה עשרים אלף כתבות ומופעים תקשורתיים. שר האוצר כחלון שני לו עם שני שלישים מכמות האזכורים הזו. אחרי ראש הממשלה ושר האוצר, יתר הפוליטיקאים זוכים בחשיפה של שליש ומטה מהחשיפה הכוללת של נתניהו. יאיר לפיד נהנה מקצת יותר מרבע מהחשיפה של נתניהו, בעוד יצחק הרצוג בקרוב לחמישית בלבד.

הדומיננטיות של טראמפ כנראה הביאה לו חלק נכבד מהניצחון בתוך המפלגה הרפובליקאית. אבל האם שיטה זו תהיה טובה גם בבחירות הכלליות לנשיאות בנובמבר מול הילארי קלינטון? יתכן שנארטיב הראש בראש יכריח את התקשורת לסקר את המירוץ לבית הלבן בצורה יותר מאוזנת, וגם הילארי מועמדת מעניינת בדרכה. אולם טראמפ עדיין יכול לשלוט בסדר היום על ידי פרובוקציות מכוונות תוך כדיי האשמת התקשורת בהטייה לטובת השמאל. מפלס התקיפות וההסתה עוד צפוי רק לעלות עד נובמבר. ככול שיתקוף את התקשורת ויאיים עליה, ככה תתבצר הדומיננטיות שלו בסיקור. נתניהו אני מנחש, יגלה בו שותף לדרך וחבר חדש ישן עד אז.

נקודות חיוביות על ממשלת ישראל השלושים וארבע

לא, אני לא ציני, וזה לא פוסט הומוריסטי. אני כותב פוסט על ההיבטים החיוביים בממשלת נתניהו הרביעית, הטובה מבין ממשלות נתניהו. בחיי. לא, אני לא אומר שזו ממשלה טובה, רחוק מזה. סביר להניח שהיא תעשה הרבה נזקים לפני שתתפרק. אבל עדיין, בהשוואה לשש השנים האחרונות מדובר בשיפור. יתרה מזו, מדובר בממשלה השמאלית ביותר שנתניהו עמד בראשה. כן, ממשלת ה-61, השותפים הטבעיים, הימין, ה-30 מנדטים לליכוד – היא ממשלה בפועל הרבה יותר שמאלית משתי הממשלות הקודמות בהן ישבו לכאורה סיעות שמאליות יותר כמו התנועה, יש עתיד, והעצמאות.

* קודם כל מבחינה כלכלית. ביבי הוא אולי אידיאולוג ניאו שמרני קיצוני, אבל הפעם הוא לא רק ויתר על כל המשרדים הכלכליים החשובים (כמו שעשה בפעם הקודמת) אלא גם ויתר עליהם לטובת אנשים אידיאולוגית הרבה יותר שמאליים ממנו:

אריה דרעי שדוגל פחות או יותר בהשקפות מרכז שמאל כלכליות יהיה שר הכלכלה במקום נפתלי בנט ההיפר קפיטליסט. בנט כשר כלכלה אמר מפורשות שלא מעניינים אותו המפעלים בדרום וכל מה שמעניין אותו זה השקעות בהיי טק. הוא התנגד להעלאת שכר המינימום (עד שההחלטה התקבלה בלעדיו), יצא נגד התאגדויות עובדים, ולא השקיע דבר בשירותי התעסוקה או במעונות היום שהיו תחת פיקוחו. יש לשער שאצל דרעי סדר העדיפויות יהיה בדיוק הפוך.

זה נכון שהחרדים בקואליציה ידאגו קודם כל ובעיקר לציבור שלהם. אבל צריך לזכור שהציבור שלהם הוא גם הציבור העני ביותר בארץ. בנוסף, חברי הכנסת החרדים הם מהחרוצים והמקצועיים ביותר שפועלים בכנסת. משה גפני שיתף פעולה בקואליציה ובאופוזיציה עם חברי כנסת שמאליים לטובת חוקים מיטיבים עם כלל האוכלוסיה. כיו"ר ועדת כספים הוא יהיה הגון הרבה יותר ומקצועי הרבה יותר מניסן סלומאנסקי מהבית היהודי.

ומעל הכל משה כחלון – שר האוצר השמאלי הראשון מזה עשורים. אפשר לבקר את כחלון, אפשר להיות חשדנים לגבי יכולותיו. אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שמדובר בפוליטיקאי היחיד שסימן ופעל במשך כמה שנים כדי להשיג תפקיד אחד: משרד האוצר. עוד שהיה שר התקשורת בזמן ימי המחאה החברתית רואיין לעיתון, וכאשר נשאל על תגובותיו לקריאות מהרחוב לנתניהו להחליף את שטיניץ בו במשרד האוצר אמר בלי להתבייש שמשרד האוצר הוא השאיפה האישית והחלום שלו (לא ראשות ממשלה). כחלון בא לעבוד, הוא לא לפיד. התפקיד לא נכפה עליו, לא הופל עליו בהפתעה. הוא היחיד שציפה לו, ניהל עליו קמפיין, וקיבל עבורו את אמון הציבור. הוא אולי לא סוציאליסט אבל הוא בהחלט שמאלי, או שמאלי יותר, מכל שרי האוצר האחרונים. הוא מדבר על מלחמה בבנקים, על העלאת מיסים פרוגרסיבים, על הגברת רגולציה. אני לא אומר שהוא יהיה מושלם ובודאי שעיקר מבחן ההוכחה עליו, אבל הוא בהחלט רוח חדשה וראויה. מגיעה לו הזדמנות.

* כמובן שאין שום דבר שמאלי מבחינה מדינית בממשלה הזו, זו גם הממשלה הראשונה שבקווי היסוד שלה לא מוזכר כלל תהליך מדיני. נו אז? בממשלה הקודמת ישבו יאיר לפיד וציפי לבני, וזה לא הפריע להם לבנות בהנחלויות ולהכריז על אבו מאזן כלא פרטנר. בהשוואה לממשלה הקודמת מצבנו לא הורע. אם כבר השתפר, לפחות ליברמן לא שם. וגם אין כסות או אחיזת עיניים. הממשלה הנוכחית לא מתכוונת לנהל מו"מ ואין לה שום חזון מדיני. זהו. בלי מסכות. לא רע יחסית לממשלת ימין.

* ממשלת 61 לא תוכל להעביר שום רפורמה דרמתית, נגיד בבתי המשפט, בחוקי הלאום, או סיפוח, ללא פשרות רציניות בדרך שיעקרו אותה מתוכן. מבחינה זו, ובהתחשב בזה שמדובר בממשלת נתניהו, מדובר בשיפור משמעותי מהכנסות הקודמות.

* אין לממשלה סמן שמאלי, עלה תאנה או בובה להאבק בה. בהעדר כזה את המתחים המדיניים הפנים ישראלים יאלצו לפתור בקואלציה מול האופוזיציה ולא בתוך הממשלה. קרבות בנט-ליבני ולפיד-ליברמן בכנסת הקודמת היו סתם קרבות על ריק שגרמו לכמה אנשים לחשוב כאילו האופוזיציה בכלל יושבת בממשלה. הדיון הציבורי, כמו גם הדיון הבינלאומי על ישראל, יהיה בעד או נגד הממשלה ולא בעד ונגד גורמים בתוך הממשלה. אין מסכות, לא לקואלוציה ולא לאופוזיציה. זו הזדמנות טובה לראות אם לימין יש משהו מעניין אמיתי להציע לציבור בישראל.

* ממשלת נתניהו רחוקה מלהיות טובה, אבל היא הכי טובה שהיינו יכולים לקבל בנסיבות הנוכחיות. נתניהו קיבל בבחירות הרבה פחות כוח ממה שהיה לו אחרי הבחירות הקודמות. חלקנו כתבנו ואמרנו את זה מיד אחרי הבחירות, בשעה שנתניהו חגג את 30 המנדטים שלו וחלקים בתקשורת דיברו על נצחון ענק. לא ענק, בקושי נצחון.  עכשיו רואים זאת בפועל בממשלה שהקים. נתניהו יודע זאת, כל שריו יודעים זאת.

בכל מקרה, שיהיה הרבה בהצלחה. באמת.

הפרסונאלי הוא הסקטוריאילי החדש

על מה היו הבחירות?

* רק לא ביבי. אחרי שש שנים בשלטון נדמה שלרוב הציבור נמאס מביבי. גם תומכיו לא נלהבים וילכו להצביע מתוך פחד "השמאל" בלבד. רבים מהם לא ילכו להצביע כלל. אם נתניהו יפול ביום שלישי (מה שבכלל לא בטוח) זה יהיה רק באשמתו. לא הישגי הקמפיין הגאוני של המחנה הציוני (קמפיין חלש), לא הכריזמה של הרצוג (שלא קיימת), לא בשורה מנהיגותית חדשה מכיוון המרכז (אין כזו). פשוט נמאס מביבי. הליכוד עשו טעות שלא החליפו אותו בגדעון סער. גם הם יודעים זאת. גם המגינים על ביבי, ארדן, כ"ץ, גמליאל, אקוניס, עושים זאת בחוסר חשק. לא אתפלא אם סלבן שלום כבר מתכונן לקמפיין היום האחרי. גם יולי אדלשטיין יכול למצוא את עצמו כיו"ר זמני לליכוד במידה ונתניהו יפרוש.

ובכל זאת יש תובנות חברתיות מעניינות יותר לסיכום מערכת הבחירות:

* מה גורם לאנשים לשקול להצביע למפלגה כזו או אחרת, מה יגרום להם להצביע לאותה מפלגה בסופו של דבר? הסיבות מגוונת כמובן. הרבה מדברים על פרסנואליזציה של העדפות ומתכוונים שבוחרים מצביעים לפי האדם שעומד בראש המפלגה ולא לפי העמדות. אני חושב שיש מימד פרסונאליציה נוסף, פרסונאליציה לא של האישים כי אם של מה שהבוחרים עצמם מחפשים. הם מחפשים את התרומה הפרסונאלית של המועמדים להם עצמם. מי הכי עוזר לי במישור האישי, והמיידי מאוד. המניעים החדשים של המצביע הם תהליך הפרסונאליציה של בחירות 2015.

אנשים רבים מצביעים למפלגה (או אדם) שתשכנע אותם שעשתה הכי הרבה בשבילם. בטווח המיידי. נצחון הקפטיליזם על הסולידריות. זו אג'נדת הצבעה שיצאה מהמחאה החברתית ובעצם הפוכה לחלוטין למחאה או לחברה. זה יוצר שיח של הישגים חומריים ששונה לחלוטין משיח "פוליטי" של מי שינה מדיניות, מי מציע אלטרנטיבה רעיונית, דרכים לשנות את המדינה, וליצור חברה טובה יותר.

כחלון שווה 10 מנדטים פלוס רק בגלל שהוא הוריד "לי" את מחירי הסלולאר בעשרות אחוזים. אני מזהה אותו עם הטבה מידית לכיס שלי וזה מספיק. לפיד מתפאר בשורה של "הישגים" לכאורה ובשורה ארוכה עוד יותר של הישגים שלא ממושו מפאת קוצר הכהונה. גם בנט בבית היהודי התנסה בקמפיין כזה דרך הישגים לכאורה של משרד הכלכלה בראשו הוא עומד. רשימת הישגים שאם אתה מוצא את עצמך כאחד מהאנשים שקיבלו ממנה משהו ישירות או שעתידים בעתיד אז אתה מצביע פוטנציאלי ואם לא אז לא.

ש"ס זרמו עם המסר ואמרו לאנשים מרמת אביב שלא יצביעו להם כי הם לא דואגים להם, אבל למי שעובד אצלם כן, לשקופים. בעצם ש"ס המציאו את זה עוד הרבה קודם בשם אחר, סקטוראיליות. אבל אם הסקטוראליות הייתה דאגה להעברת תקציבים והטבות לסקטור מסויים, הרי שהפרסונאליציזיה הפוליטית היא סקטוראיליות ברמת הפרט. כבר אין מדינה, אין קבוצת שייכות, ואין מיעוט. יש תקציב, פוליטקאים ושורה של פרטים. ולעזעזל עם תוכניות ארוכות טווח, מדיניות, רעיונות, או שאיפה לשלום.

לצערי גם המחנ"צ ברשות הרצוג הלכו בכיוונים האלה של רוח התקופה; התוכנית הכלכלית של טרכנטברג היא לא תוכנית כלכלית או הצעה לתקציב, היא עוד תוכנית הטבות או הבטחות להטבות. הרעיונות התקציביים שלה לא שונים בהרבה מכל הצעה אחרת של משרד האוצר בשנים האחרונות. במקום מע"מ אפס, אפס קשישים עניים. אבל רק כאלה שהם בוגרי צבא ונשואים בטח יוסיפו בועדות בדרך לקריאה שניה.


* ואף על פי כן אני אצביע למחנה הציוני. הרשימה של המחנה הציוני היא הטובה ביותר לדעתי שהוצגה בבחירות. בלי להתאמץ יותר מידי, הרצוג יהיה ראש ממשלה טוב מנתניהו בהרבה. עם כחלון שר אוצר שאולי לראשונה ילחם בבנקים, לפיד שר חוץ, יעל גרמן תשאר להמשיך לעשות עבודה במשרד הבריאות אבל הפעם עם גיבוי, שלי יחימוביץ תהיה שרת האנרגיה הטובה בתולדות ישראל והראל מרגלית יתקן סדרי העדפות  במשרד הכלכלה. ואז  אולי באמת יהיה כאן טוב יותר. לגבי התהליך המדיני, כנראה שנצטרך לחכות כמה שנים נוספות, אבל גם ייבוש החטיבה להתישבות והקפאה שקטה של ההתנחלויות הם צעד בכיוון הנכון. אני מצביע למחנה הציוני בשביל העקרון שראש ממשלה כושל צריך להחליף, בגלל שמפלגת העבודה מציגה דמוקרטיה פנימית, מדיניות שלמה להנהגה, ובשלות שלא נראתה מאז 1992. אני מצביע למחנה הציוני בשביל התקווה למהפך. ואם לא, אז גם בתור אופוזיציה הם יהיו מצויינים. עוד יומיים בחירות, לכו להצביע. רק לא לא ביבי.

סיפור הגושים לבחירות 2015

לפני שנתיים וחודש בדיוק, לקראת בחירות 2013, כתבתי כאן פוסט על גושים פוליטיים בבחירות. סיפור הגושים הוא המודל הפוליטי המרכזי שאני חושב שצריך להבין בניתוח מערכת בחירות פרלמנטרית כמו זו הנהוגה בישראל. הגושים מלמדים אותנו באמת מה זה ימין ושמאל מבחינה אלקטוראלית (להבדיל מאידיאולוגית). מעקב מדוקדק אחרי הגושים ילמד אותנו בצורה הטובה ביותר מי מוביל בבחירות, מי יהיה ראש הממשלה הבא, ומה זה אומר על הציבור הישראלי. ההגדרה שכתבתי כאן לפני שנתיים נכונה כמובן גם היום:

גוש זה כל המפלגות ששייכות לצד מסוים במפה הפוליטית, שבהינתן רוב (על פני הגוש השני) יתמכו במועמד הבולט שבהם להרכבת ממשלה על פני המועמד של הגוש השני. לא כל המפלגות בגוש חייבות לשבת בקואליציה שמקים ראש הגוש, וגם להיפך, מפלגות מגוש אחד יכולות לשבת בגוש אחר. כך למשל ב-1992 קיבל רבין "גוש חוסם" מפורסם של 61 ח"כים בדיוק שכלל את העבודה, מרצ, חד"ש ומד"ע – אולם בממשלה שלו לא ישבו הסיעות הערביות ובקואליציה שלו כן הוכנסה ש"ס מגוש הימין.

בחירות15

* ההבדל מהבחירות הקודמות הוא שיתכן בהחלט שבגלל הנסיבות המעניינות שנוצרו, הפעם יש שלושה גושים ולא שניים. כן, בפוסט מלפני שנתיים טענתי שהמודל כופה ברוב המקרים שני גושים של "ימין" ושמאל" אבל ברגע שאנחנו מציבים עוד מימד (למשל כלכלי חברתי, או שנאת נתניהו) אז יתכן שנמצא יותר משני גושים.

הגוש הברור הראשון הוא גוש הימין או גוש  "רק נתניהו" שכולל את הליכוד, הבית היהודי ואלי ישי. אלו שלוש המפלגות היחידות שהצהירו שיעדיפו את נתניהו כראש ממשלה על פני כל מועמד אחר. על פי ממוצע הסקרים בשבוע האחרון מפלגות אלה עומדות ביחד על כ-38 מנדטים.

מנגד עומד גוש השמאל או "רק לא ביבי" שכולל את העבודה, מרצ, ושתיים עד שלוש מפלגות ערביות. מפלגות אלו נכון לעכשיו זוכות בכ-39 מנדטים. דומה מאוד לימין. נשארנו עם 43 מנדטים של מפלגות שטוענות אידיאולוגית למרכזיות אך גרוע יותר מבחינת הפרשן הפוליטי, לא תומכות לא בהרצוג ולא בנתניהו ולא ברור מי יעדיפו מבין השניים כמועמד לראשות ממשלה אם הדבר היה תלוי רק בהם.

הייתי יכול להתחיל לנתח על פי העדפות אידיאולוגיות בעבר ולחלק את יהדות התורה וליברמן לימין, את יאיר לפיד ואריה דרעי לשמאל (עוד על אריה דרעי בסוף) והייתי נשאר עם כחלון באמצע. במקרה כזה גוש הימין עם 53 מנדטים, השמאל עם 54 ולכחלון נשאר להכריע עם 11 מנדטים בממוצע מי יהיה ראש הממשלה. אם אריה דרעי מעדיף במקרה כזה את נתניהו על פני הרצוג בכל מקרה, אז הימין קופץ ל58 וההתלבטות של כחלון נהיית קטנה יותר. אם כחלון בסתר ליבו מעדיף את נתניהו בכל מקרה אז בכלל אין התמודדות.

אבל מה אם היינו נותנים למפלגות שלוש אופציות: את כל אחת מהמפלגות היינו שואלים מי המועמד המועדף עליכם לראשות הממשלה אם הבחירה נתונה רק בידכם, ונותנים להם את נתניהו, את הרצוג, ואת כחלון כאפשרות: במקרה כזה ליברמן ולפיד, דרעי וכנראה גם יהדות התורה היו מעדיפים את כחלון. לפיכך, כחלון עומד בראשות גוש של 43 מנדטים, הגוש הגדול ביותר מבין שלושה. אם היינו עכשיו שואלים גם את מרצ ואת העבודה מי הם מעדיפים, נתניהו או כחלון, הגוש "החברתי" מזנק למעשה ל71 מנדטים.

סקרים21דצמבר

* אבל עם אחד עשר מנדטים לא זוכים בראשות הממשלה, לא משנה כמה אנשים יעדיפו אותך. בשביל תסריט שבו כחלון נהיה ראש לגוש המרכז ומקים ממשלה אחרי הבחירות, מפלגתו צריכה להתקרב לאזור ה-20 מנדטים. אם כחלון מסיים את הבחירות באזור ה-20, ואם הוא ירצה (שגם זו שאלה)  את ראשות הממשלה, הוא יכול די בקלות לקבל אותה. בפוסט הפתיחה של הבחירות ציינתי זאת כבר: כחלון זקוק למנדט אחד יותר מהליכוד בשביל להיות ראש ממשלה, הרצוג זקוק לשלושה.

אני מעריך את פוטנציאל המנדטים של כחלון בכ-20. כ-10 מנדטים של מצביעים חופשיים שהצביעו בבחירות האחרונות ליש עתיד, ועוד כ-10 מנדטים של מאוכזבי ליכוד וש"ס; אנשים שמזוהים עדתית עם התרבות המזרחית הישראלית שלא מוצאים את עצמם בברית האשכנזית של הרצוג ולבני, תושבי פריפריה שהצביעו לפרץ בבחירות 2006, ומפוחדי בנט בימין המתון. כחלון רק התחיל, לפני שהוא פתח את הפה ולפני שהמומנטום עצמו משפיע, הוא כבר עומד על מינימום 10 (ובסקרים טובים 13) מנדטים. עם המומנטום יבוא התאבון. עם אפס טעויות, והפגנת רצון אמיתי לראשות הממשלה לקראת הסוף, יתכן ויהיה כאן מהפך בלתי צפוי ב-17 למרץ. לא מהפך מדיני, מהפך חברתי. מהפך מזרחי.

* ש"ס נחשבו מסורתית תמיד כשייכים לגוש הימין. אחד, בגלל שקהל המצביעים של ש"ס ימני מאוד וחופף רבות את קהל המצביעים של הליכוד, ושתיים בגלל שהציבור הדתי בישראל קרוב יותר מבחינה חברתית למסורת השמרנית הימנית מאשר לשמאלית הליברלית. יחד עם זאת אריה דרעי כראש ש"ס הוא פרגמטי הרבה יותר בדעותיו מציבור המצביעים של ש"ס והיה שותף לממשלות שמאל, בנוסף דרעי (בניגוד לישי) מדגיש במיוחד את המסרים הכלכליים של ש"ס – מסרים שמנוגדים לחלוטין לימין הכלכלי של נתניהו. במובן זה הפיצול בש"ס עשוי לתרום דרמתית למיצובה של ש"ס במערכת הגושית הפוליטית.  קשה לראות את אריה דרעי ואלי ישי יושבים ביחד באותה ממשלה, ובכל מקרה אפשר עכשיו לספור אותם לחוד. את 8-10 המנדטים הקבועים של ש"ס אפשר עכשיו לחלק טנטטיבית לשני המחנות -4 לימין ו-4 לגוש השמאל (נגיד). כלומר הארבעה לכאורה של ישי יעדיפו את מועמד הימין על פני מועמד השמאל במקרה והדבר תלוי רק בהם, והארבעה של ש"ס כנראה יעדיפו את מועמד השמאל במקרה שבו הדבר יהיה תלוי רק בהם. בכל מקרה כפי שכתבתי, אריה דרעי כנראה יעדיף את כחלון.

* למען הסר ספק: נתניהו הוא עדיין המועמד המוביל לראשות הממשלה. הוא ראש המפלגה בעל הסיכויים הטובים ביותר להקים קואליציה אחרי הבחירות נכון לעכשיו וזה המבחן הרשמי היחיד. מוביל אבל בהחלט לא בלבדי. הליכוד נמצא בסקרים כרגע באזור ה21-22 מנדטים, זה נתון נמוך מאוד למפלגת שלטון (שש שנים) שלושה חודשים לפני בחירות. המומנטום עובד לרעתם. 17 מנדטים לליכוד מול 20 לכחלון הם תסריט סביר בהחלט. במקרה כזה אני לא פוסל ישיבה של הליכוד (בראשות סילבן שלום?) בממשלת כחלון, ולא להיפך.

בחירות 2015 הערות ראשונות

טוב לא באמת הערות ראשונות, כבר כתבתי כמה דברים על הבחירות, אבל זו ההזדמנות לחשוף את הבאנר שהכנתי לבלוג לכבוד בחירות 2015. יאי!

בחירות15

הערות קצרות הפעם:

* יותר אנשים אומרים בסקרים שיצביעו למפלגות שלא תומכות בנתניהו מאשר אנשים שאומרים שיצביעו למפלגות שרוצות בנתניהו. זה הנתון היחיד הרלוונטי כרגע בסקרים, ועל זה צריך להסתכל. בליכוד צודקים, מערכת הבחירות הזו תהיה על מנהיגותו של ביבי; משאל עם על האם להעניק לנתניהו קדנציה רביעית אחרי שלוש קדנציות כושלות או לא.

* אם גדעון סער יתמודד בליכוד הוא יזכה. אם הוא יזכה הוא יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. למעשה הקרב הקשה יותר יהיה בתוך הליכוד, הציבור הכללי כבר יגיע לבד אם אכן יצליח וינצח את נתניהו.

* אגב משהו מונע ממשה כחלון להתמודד על ראשות הליכוד?

* להערכתי בוז'י הרצוג (לאחר האיחוד עם ליבני ומופז) זקוק ליתרון חיובי של כ-3 מנדטים על הליכוד בבחירות בשביל להרכיב את המשלה הבאה עם כחלון, מרצ והחרדים (ובלי לפיד). משה כחלון זקוק למנדט אחד יותר מהליכוד בשביל להרכיב בעצמו ממשלה דומה (עם ליברמן). שני התסריטים סבירים כרגע באותה מידה, ולגמרי סבירים בפני עצמם בכל מקרה.

* אין גבול לחוצפה של נתניהו. במשך שלוש שנים בין 1996 ל-1999 צחקו עליו שהוא שוב ושוב מאשים את הממשלה הקודמת, זו של פרס, בכל הכשלים והבעיות במדינה. נתניהו בשלטון כבר שש שנים ואיכשהו הוא ממשיך להאשים אחרים בכל הבעיות. אם מקשיבים לנתניהו ובכירי הליכוד שמתראיינים בשבוע האחרון בתקשורת אפשר לחשוב שהם בכל היו באופוזיציה בשנים האחרונות בעוד לפיד היה ראש הממשלה.

* אגב גם לפיד לא חף מהחוצפה הזו. גם הוא מתנהג כאילו ישב באופוזיציה ולא היה שר אוצר, חבר קבינט, ויו"ר הסיעה הגדולה ביותר בכנסת היוצאת. איפה לקיחת האחריות? איפה הודעה בטעויות? איפה קצת צניעות? כל הבעיות של הממשלה ושל המדינה היום זה אשמת האחרים (כולל אשמת האופוזיציה איכשהו) וכל הישג מינימלי לכאורה שהיה לממשלה הזו זה מקור לגאווה והוכחה שיש עתיד עשתה הרבה והביאה הישגים בכנסת. זאת גם שההשיגים לא קשורים אליהם בכלל כמו למשל הורדת מחירי החשמל כתוצאה ממעבר חברת החשמל לגז טבעי: ההודעה על ההוזלה הצפויה במחירים יצאה כבר לפני שנתיים ובכל מקרה מי שקובע אותה זה ראשות החשמל ולא משרד האוצר, או שר האוצר, או חברי יש עתיד. כן היתה להם הזדמנות לעשות נזק ולמנוע את ההוזלה הזו – תודה באמת שלא הזקתם. בכל מקרה בדבר אחד בטוח, יש עתיד קיבלו הזדמנות מהבוחר לשנות את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. בפועל, לכל היותר, הם הביאו שורה של יוזמות וכוונות שטובות ככול שיהיו, הגיעו ממקום של הזזת גבינה ממקום למקום ולא שינוי אמיתי במדיניות והחברה בישראל.

* ודבר מדאיג שכדאי לשים אליו לב: אחרי שהבינו שהעלאת אחוז החסימה המוגזמת כנראה לא תביא למשילות מוגברת בכנסת הבאה, התחילו בליכוד לדבר על האפשרות הנוראית של "חוק הבונוס". הכוונה לכך שהמפלגה הגדולה ביותר בבחירות תקבל בונוס מושבים שיבטיח לה רוב בפרלמנט בניגוד לרצון הבוחר. בצורה כזו רוב מקרי של פחות מרבע מהאוכלוסייה למשל, יקבל שליטה מוחלטת בפרלמנט למשך ארבע שנים. בעצם מדובר בהצעה לסיום דרכו של המשטר הפרלמנטרי בישראל.  לא עוד פשרה בין מרכיבי אוכלוסייה שונים כי אם דיקטטורה של הרוב בכסות החוק. המציעים מרבים להביא את איטליה שהעבירה חוק דומה כדוגמה (אגב איטליה היא לא דוגמה טובה לשום דבר בכל הקשור למשטר, ממשל או מדיניות), אבל למה איטליה – אולי דוגמה טובה יותר היא גרמניה ב1933 שהעבירה חוק לפיו המפלגה המנצחת בבחירות תקבל רוב מוחלט בפרלמנט, חוק שעבר בגלל קשיים אלקטורליים לקיים ממשל יציב בגרמניה שאחרי המשבר הכלכלי. מה? לא טוב? דוגמה לא מספיק טובה? מבחינת משילות זה הצליח מעל ומעבר.

 

בחירות ברדק

אז ההחלטה התקבעה על בחירות בחורף 2015. כמה תובנות מהירות:

* שחקנים שלא נלקחו בחשבון בניתוח הקודם הם השחקנים התת מפלגתיים. לפיד וביבי אולי לא רצו בחירות, אבל עמיר פרץ לפני חודש רצה (סחורה חמה מכיפת ברזל), וחשוב יותר גדעון סער התפטר והשאיר מקום פנוי בצמרת הליכוד. עם התפטרותו נפתח בפועל הקרב על ירושת הדור השני בליכוד. הדור השני הקודם הבין שנתניהו לא מתכוון לפנות את כיסאו מרצון ופרש (כחלון, סער בפועל, וסילבן שלום, לימור לבנת ואחרים בחשק) ודור חדש בליכוד התחיל להלחם על הירושה. זאב אלקין, יריב לבין, אופיר אקוניס, מירי רגב וגילה גמליאל – כולם חברי כנסת מן השורה בליכוד שרוצים להיות שרים, שרים בכירים. והדרך היחידה מבחינתם לשדרג את מעמדם עוברת דרך בחירות. הם היחידים שלא מפחדים מפריימריז. הפריימריז בנה אותם בעבר, את כל הקריירה הפרלמנטרית שלהם הם השקיעו בשביל להתחנף למתפקדי הליכוד, ועכשיו הם עומדים לקצור את הפירות. בממשלה הבאה, בהנחה שנתניהו אכן ירכיב אותה, נקבל את זאב אלקין שר החינוך, ישראל כץ שר האוצר, יריב לווין שר התקשורת, גילה גמליאל שרת הסברה, ומירי רגב שרה להגנת הסביבה.

* ואם כבר הזכרנו את זאב אלקין, אז חשוב לזכור שמדובר ביו"ר הקואליציה. התפקיד של יו"ר הקואליציה הוא אחד התפקידים החשובים ביותר בכנסת. במיוחד בקואליציה משוברת ובעייתית. יו"ר הקואליציה הוא זה שאחראי לתאם בין כל פלגי הקואליציה, להביא אותם להצביע עם הקואליציה, ולהיות בקשר התמידי בין ראש הממשלה לתפקוד הקואליציה שלו בכנסת. ההליכה לבחירות עכשיו היא כשלון מוחץ של אלקין בתפקידו. על כן מוזר היה לראות אותו הבוקר באולפני הטלוויזיה מלין על לפיד. איפה אתה היית?

* כמה לא משומנת מכונת ההסברה של יש עתיד. מאתמול בלילה שורה של בכירי ליכוד עוברים מעיתונאי לעיתונאי, מאולפן לאולפן, ומדקלמים דף מסרים לפיו לפיד אשם בבחירות מכיוון שלא נתן לראש הממשלה להעביר את המדיניות שבשבילה נבחר. נתניהו נבחר על ידי רוב הציבור בבחירות ולפיד, לפי טענתם, ניסה לעוות ולפעול נגד רצון הבוחרים בכך שלא נתן לנתניהו ולליכוד לפעול כפי שרצו. העיתונאים כמובן לא טרחו להעמיד אותם על טעותם. ומולם התישבו אנשי יש עתיד, לאט, מעט, רק הבוקר, והתנצלו. ניסו למלמל משהו על ברית של נתניהו עם החרדים. לפיד קיבל 19 מנדטים בבחירות הקודמות, אחד יותר מהליכוד. רוב הציבור הצביע למפלגות חילוניות, רוב קטן בציבור הצביע למלפגות ימין, רוב הציבור הצביע לפשרה בין נתניהו ללפיד. זה היה רצון הבוחר האמיתי בבחירות הקודמות. וזה בדיוק מה שהבוחרת קיבלה בקואליציה שהוקמה. נתניהו עצמו לא נבחר על ידי הציבור; פחות מחמישית מהאוכלוסיה הצביע לו. הבחירות דרשו פשרה. יאיר לפיד קיבל מנדט בצדק (גם אם בטעות) לשנות את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. העובדה שלפיד ונתניהו נכשלו כשלון היסטורי במשימה שהציבור הטיל עליהם, בראש ובראשונה לעבוד יחד, היא אשמתם המשותפת המלאה. לנתניהו כראש הממשלה, שלכאורה עוד היתה לו אלטרנטיבה והוא גם זה שבחר לתת ללפיד את תפקיד שר האוצר, יש אחריות מוגדלת על כשלון ממשלתו. הממשלה שנופלת היום היא ממשלת נתניהו. חשוב לזכור את זה.

* "חוק המשילות" הוא מהבטחות הבחירות היחידות שהשלימו תהליך חקיקה בכנסת הנוכחית. מטרת החוק כך הסבירו לנו היא להגדיל את המשילות, לעשות את הכנסת פחות משוברת, לחזק את המפלגות הגדולות והגושים. בהצלחה. בעמדת אלה שהעבירו את החוק תמכו, גם אם בהסתייגות, חברי המכון הישראלי לדמוקרטיה ואנשי המרכז הבינתחומי בהרצליה. האופוזיציה התנגדה בתוקף ואני עצמי טענתי במסמך שהעברתי לחברי ועדת החוקה שדנו בחוק, שאחוז החסימה הגבוה יביא לברדק פוליטי, לאיחודים מלאכותיים שיתפרקו אחרי הבחירות, לחיזוק המפלגות הבינוניות והגדלת כוח המקח שלהן מול הגדולים, להחלשות נוספת, אולי דרמתית, של המפלגות הגדולות. הבחירות הקרובות הן מבחן אמפירי מצער ראשון לשאלה מי צדק.

* בדיוק לפני שנתיים אמרו כל הסקרים והפרשנים שסיפור הבחירות גמור, מה שהיה הוא שיהיה, הימין יתחזק בבחירות, נתניהו ירכיב ממשלה בקלות עם מתנחלים וחרדים וליברמן. בערב הבחירות התבררה תוצאה שונה לחלוטין: גוש המפלגות שמשמאל לליכוד התחזק. למעשה היה תיקו בין גושי 61 מול 59. הליכוד התכווץ ונתניהו קיבל מצב גרוע בהרבה מזה שממנו הגיע לבחירות. עכשיו אני לא אומר שזה גם מה שיקרה הפעם. אבל זה יכול לקרות. יכול לקרות גם להיפך. כן לא אמרתי כלום, רק שצריך להזהר. הנתון המעניין ביותר שהיה בסקר הארץ האחרון מיום ראשון הוא שרבע מהציבור עומד על הגדר. לרבע מהציבור אין מושג למי להצביע. על פי נסיון העבר אין שום סיבה להניח שהרבע הזה יתפלג שווה בשווה בין המפלגות הקיימות. נתניהו יודע איך הוא נכנס לבחירות הללו, הוא יוזם אותן בעצמו, הוא עוד לא יודע איך הוא יצא.