שבוע שעבר, בשיעור על פילוסופיה יוונית, דיברנו בכיתה על מושג שאריסטו קרא לו גדלות הנפש. אריסטו אומר באתיקה הניכומאכית שאחת מהסגולות הטובות של האדם היא גדלות הנפש כאשר הכוונה היא שאדם ידע להעריך את עצמו נכון ויקבל כבוד ופרסים מאנשים נכונים וכיאה לטיבו האמיתי. כך אדם דגול צריך לזכות לכבוד ותהילה לא מתוך שרדף אותם (כלומר רדף את הכבוד) אלא בגלל שזה באמת מגיע לו. גדלות הנפש תשמש בכך להעצמת הסגולות הטובות האחרות שלו.
הסוגיה עוררה דיון וויכוח בשיעור על האם מדובר בתכונה שרלונטית למדעי המדינה בכלל ולדמוקרטיה מודרנית בפרט. דעתי בויכוח היא שהמושג קשור גם קשור בדמוקרטיה בימינו ומשתי סיבות מרכזיות: ראשית ברמת הפרסונאליזציה של מנהיגות פוליטית: אם כבר ללכת לפרסונאליציה בפוליטיקה דמוקרטית, אז היינו רוצים שהויכוח על אישיותו של המנהיג תתרכז בגדלות הנפש שלו – כלומר צעד מעבר לרמתו המוסרית הבסיסית שהיא תנאי הכרחי ולא מספיק למנהיג. כפי שאריסטו עצמו חשב, גדלות הנפש של האדם הטוב תעצים לא רק את הסגולות הטובות שלו אלא גם את אלה של האנשים מסביבו שירצו להדמות לו. בהשלכה למנהיג הדמוקרטי נגיד, שאישיותו מעצימה את האזרחים. זאת להבדיל משגעון גדלות של דיקטאטורים שבשביל להעצים את עצמם הם מגמדים את האזרחים ומוחקים את מעורבות האזרח בחיים הפוליטיים; משווים את האזרחים לחיות ואת עצמם לאלים.
דוגמא טובה למנהיג מודרני עם גדלות נפש, כפי שאני מציג את המושג, הוא מרטין לוטר קינג הבן שלפני שבוע, ב-4 לאפריל, מלאו 43 שנים להרצחו. קינג ללא סמכות פוליטית רישמית, הצליח להעלות את התנועה לזכויות האזרח לתודעה האמריקאית ולהישגים חסרי תקדים תוך שהוא מעצים קהילות שהיו המדוכאות ביותר ובשולי החברה. בזכות רטוריקה, רגש ודוגמא אישית מרשימים הוא הפך לסמל לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים הקהילה לה שימש פה. דוגמא נוספת לדעתי היא הנשיא אובמה במהלך קמפיין הבחירות שלו (ובמידה מסויימת גם היום) שהצליח לשדר לבוחרים גדלות נפש אמיתית: אדם משכיל, תרבותי, רהוט, איש משפחה למופת ומודל אזרחי לחיקוי – כל זאת לפני ובלי קשר לרקע האידיאולוגי שלו או לעמדותיו. היום הוא משדר את התכונה שבאנגלית נקראת presidential. אל תמעיטו בערך התכונה, לאף מועמד רפובליקני נוכחי אין אותה והיא חשובה מאין כמוה לזכייה בנשיאות.
* ומה לגבי ההקשר הישראלי? ובכן הטענה שלי היא שביבי נתניהו הוא בדיוק ההפך מזה. אדם רהבתני, חסר תרבות, נצלן ונהנתן. המדהים הוא שאנשיו שלו עצמו הגדירו אותו השבוע כנהנתן וניסו לטעון שהנהנתנות היא כשלעצמה התכונה האופיינית למנהיג אמיתי. "כולם עושים את זה" כהגדרתם, כאשר הכוונה הברורה היא לא כולם במובן של אתם ואני כי אם כל מנהיגי העולם הגדולים. ביבי מבלבל בעצם בין גדלות הנפש האמיתית לבין גינוניי הכבוד עצמם. שיהיה ברור, בנימין נתניהו אינו היחיד שעושה את זה, בהחלט יש מנהיגים ומפורסמים שונים שחושבים שרק בגלל שהם זוכים ליחס כבוד מסוים אז הם ראויים לו, אבל זה לא הופך את זה לדבר חיובי. היוקרה אינה מסמלת את טיב האדם ברמה הנורמטיבית, כי אם טיב האדם ראוי שיזכה ליוקרה השייכת לטיבו.
* ומכל הפרשות שצצו בשבוע שעבר בעקבות הראיונות והתחקירים על משפחת נתניהו, אני רוצה להתייחס דוקא לסוגיה הזניחה ביותר לכאורה: הספר שנתניהו קרא (או לא). למי שפספס, אז בשבוע שעבר העניק נתניהו ראיון בלעדי לדנה וייס בערוץ 2 (כנקמה בערוץ 10 כמובן). בסוף הראיון הפנתה דנה וייס את נתניהו לשאלות שנשאלו על ידי צופים ביו טיוב. השאלה האחרונה שאלה את ביבי איזה ספר הוא קורא עכשיו. ביבי מיד צחק צחוק של ספק מבוכה ספק היסטריה קלה, וענה. אם לנסות לנחש מה עבר במוחו בשניה וחצי בדיוק שלקחה לו מרגע סיום השאלה לרגע זריקת התשובה "אני קורא ספר שנקרא" , זה בטח היה משהו כזה: [גוד דמט, שכחתי להתכונן לזה. נו תזכר מה הכנתי בפעם שעברה ולא השתמשתי בו. מה זה היה? בטחון, שלום ובטחון] " the security of state ביטחון המדינה" [שיט שכחתי מי כתב את זה, יש בכלל משהו כזה?] "ע"י איש מודיעין בריטי" [יפה זה נשמע טוב. למה דנה עושה לי עם הראש כאילו היא הולכת לשאול מה זה. תמשיך לדבר] "למה? כי הוא עוסק שם באיומים חדשים, כמו איום הטילים שאנחנו מכירים ואיום הסייבר שלא כ"כ מכירים". [וואו מאיפה הבאתי את זה, כל הכבוד. בואי תראי איך אני משנה נושא] "אני מקים עכשיו מענה לבעיית הטילים ואני מקים מענה לאומי לבעיית הסייבר." דנה וייס הסתפקה בזה וסיימה את הראיון.
זה כמעט מיותר לציין אבל בכל זאת תוכנית המקור בערוץ 10 הספיקה לחשוף ביום רביעי, שאין שום ספר כזה. לשכת נתניהו בתגובה מהירה מסרה שהוא התבלבל בשם האנגלי ושקוראים לספר Securing the State. Securing the State עוסק אומנם במודיעין, אבל לא בהערכת סיכונים, טילים וסייברספייס כי אם באתיקה מודיעינית מול סוגיות של צדק, חופש וחיים ציבוריים תקינים. למחבר אגב קוראים דיויד אומנד והספר התפרסם ביולי 2010.
נו טוב אז יכול להיות שביבי שמע משהו על ספר כזה והיו לו לפחות חלק מהפרטים. אתם יודעים מה, יכול להיות שאפילו הוא ראה בעיניו את הספר הזה. אולי קיבל אותו מתנה מאיזה ידיד אמריקאי או הולנדי. אבל זה ממש לא העניין. העניין הוא למה בכלל ביבי נדרש לשקר. מדוע מנהיג פוליטי אינו מסוגל להגיד: "אני לא קורא ספרים, זה לא מעניין אותי". בואו ננסה לקבוע מה התשובות שייתן ראש ממשלה בישראל לכל אחת מהשאלות הבאות:
1. איזה תוכנית טלויזיה אתה רואה בקביעות: "מי שמכיר את לוח הזמנים הצפוף של ראש ממשלה בישראל, יודע שאין לו זמן לצפיה קבועה בטלויזיה".
2. מה הסרט האחרון שראית: "כמו שאת מתארת לעצמך, אין לי הרבה זמן ללכת לסרטים. וגם אם הייתי רוצה אז השב"כ לא מרשה לי".
3. איזה ספר אתה קורא עכשיו: "ביוגרפיה של [השלם]" או "בטחון המדינה של איש מודיעין בריטי".
תרשו לי לנחש שכל אחת מהתשובות הללו היא שקר. אך לא רק שהיא שקר, היא גם לא התשובה שאמורה להיות נכונה למנהיג עם גדלות נפש אמיתית. כי האמת היא שמנהיג אמיתי חייב להיות מודע ולצרוך תרבות איכותית. לא כי זה מחבר אותו אל העם או משהו בסגנון הזה, אלא כי זה חלק מאישיותו של אדם. ומנהיג פוליטי חייב להיות קודם כל אדם. זה לא אומר שהוא צריך לצרוך את מה שאני או איזה מבקר תרבות בעיתון חושב שהוא נכון. אבל הוא כן צריך לבחור לעצמו טעם אומנותי מנומק. הוא צריך לאהוב דברים מסויימים ולשנוא אחרים. לדעת להנות מקריאה ומצפייה. ללכת לתיאטרון אולי, לתערוכה.
אז ביבי גם נהנה: מטיסות ומלונות פאר. זה מה שעושה לו את זה. לא ספרי קריאה חס וחלילה (גם בטחון המדינה איננו ספר קריאה כי אם ספר עיון. ספרות עבודה שהיינו מצפים שראש הממשלה יקרא במסגרת תפקידו וללא שום קשר לספרי הקריאה של זמנו הפנוי. באותה מידה הוא יכל להגיד שהוא קרא את הצעת החוק האחרונה של משרד האוצר שהיא יותר ארוכה מספר). לא, זה לא חובה לקרוא. זו אפילו לא דרישת סף לראשות ממשלה. אבל לא יזיק שראש ממשלה ישדר לפחות סוג מסויים של תרבותיות שהוא יכול לעמוד מאחוריה. שתהיה לו אמירה תרבותית ערכית. אבל אולי אני דורש יותר מידי מאדם שבסה"כ רוצה לנסוע בזול במחלקה ראשונה לחול, כי אחרי הכל "כולם עושים את זה".
Filed under: Uncategorized | Tagged: ביבי, פילוסופיה | Leave a comment »