שתי תמונות לשנה טובה

שנה טובה לכל הקוראים.

הייתי בחופשה בגרמניה אז לא כתבתי כלום בשבועיים- שלושה האחרונים. אחזור לשגרה בקרוב. אני מכין גם משהו קטן וחשוב לסוכות.

בנתיים שתי תמונות שצילמתי בגרמניה שרלונטיות לפוליטאה:

1. צילמתי קריקטורה שהתפרסמה בעיתון גרמני. הקריקטורה ממחישה היטב מה חושבים בעולם על מדיניות החוץ הישראלית, במידה רבה של צדק יש לציין. הקריקטורה היא בתגובה לנאום נתניהו באו"ם בשבוע שעבר כמובן.

ביבי, אובמה ויונת השלום. קריקטורה מעיתון גרמני. ספטמבר 2011

2. הדבר אבל שבאמת מעניין את כל הגרמנים מבחינה פוליטית עולמית הוא כמובן משבר היורו. מרקל הצליחה בשבוע שעבר להעביר את הסיוע ליוון, ספרד וגוש היורו בכלל בבודנסטאג והוכיחה שלמרות הביקורת הציבורית, והמפלה בבחירות המקומיות, היא עדיין הפוליטקאית החזקה ביותר באירופה. ראיתי קריקטורה ממש ביקורתית ורשעית נגדה בגרמניה אבל שכחתי לצלם אותה. אז במקום זה הנה תמונה שצילמתי שלשום בפרנקפורט, ביום ביסמרק (איחוד גרמניה), של הבנק המרכזי האירופאי שממוקם בפרנקנפורט. אחד המקומות המרכזיים בפוליטיקה העולמית בימים אלו:

הבנק המרכזי של אירופה, פרנקפורט, גרמניה, ספטמבר 2011

מחאה מתמדת

[אזהרה, הפוסט הנוכחי עשוי להרגיז רבים. אני מתנצל מראש ואומר שכתבתי את הדברים בלי שום ציניות ואני מתכוון לכל מה שאני כותב. במיוחד למחמאות]

* לאן הולכת המחאה, שבועיים ומשהו לאחר שהתפרצה לחיינו? בשבוע שעבר כתבתי כאן שצורת המחאה המתנהלת כמו שביתה ובאה בדרישות כלכליות קונקרטיות כלפי הממשלה נראית לי מוזרה. עכשיו כשהמוחים מתכוננים להכנס למו"מ עם הממשלה על דרישותיהם אפשר להבין יותר טוב למה. על שום מה נכנסים מארגני המחאה למשא ומתן? מי הסמיך אותם לשאת ולתת בשמנו? מארגני המחאה פתחו קבוצה בפייסבוק, ארגנו הפגנות פתוחות, והיו לדוברי המחאה הבלתי רשמיים, אך הם אינם ועד עובדים מייצג ומחאתם אינה עיצומים. משא ומתן כשמו כן הוא, נושאים ונותנים משהו בתמורה לדרישות או פשרה. בעיצומים, או שביתה  אומרים ועדי העובדים שהם יחזרו לעבוד אם יתקבלו דרישותיהם ויגיעו לסיפוקם. אבל מה יש למארגני המחאה הנוכחית לתת? ההבטחה היחידה שהם יכולים להביא לממשלה היא שהם ספציפית יפסיקו לארגן מחאה. אולי הם יסגרו את הקבוצה בפייסבוק. אולי הדובר שלהם יכריז שהוא מצביע מח"ל בקלפי – וזהו. תגמולים בתמורה להפסקת מחאה נגד ממשלה. משונה, ובעיקר לא אפקטיבי.

ביבי יודע את זה כמובן, גם עופר עיני, ומסיבה זו בדיוק הם הציעו את כל עניין המשא ומתן. מרגע שמארגני המחאה נפלו במלכודת הדבש וסנוורו מהעוצמה הפוליטית לכאורה שניתנה להם, ישבו לנסח דרישות קונקרטיות ונכנסו למשא ומתן, המחאה למעשה נגמרה. בנימין נתניהו לא צריך לעשות כלום, רק לשבת ולדבר. המחאה, הקלף היחיד שיש למארגנים בידיים, תעלם מעצמה תוך כדי המשא ומתן עד שמארגניה ישארו בלי כלום.

* ואחרי שאמרתי כל זאת, אוסיף גם שזה לא נורא. כי המחאה השיגה כבר את רוב מה שיכלה להשיג. היא עשתה שינוי אמיתי ויסודי בחברה הישראלית. היא הפכה את הנושא הכלכלי לנושא פוליטי חם ואמיתי שעכשיו שום ראש ממשלה, שר, או חבר כנסת לא יכלו להתעלם ממנו. ידע כל שר האחראי על משרד, שאם מחירים יעלו במפתיע בתחום עליו הוא אחראי במשמרת שלו, הוא ישלם על כך. איום המחאה החברתית מונח על צווארה של הממשלה. לא עוד התעלמות ציבורית מכל החלטה חברתית במדינה והשארת הכלכלה בידי "מומחים" ו"מקצוענים" בלבד. מעכשיו גם לציבור יש מה להגיד בנושאים כלכליים וחברתיים שעל הפרק. נהיינו עם ככול העמים, אי אפשר להמעיט בחשיבות הדבר.

* ועל כן יש להודות למארגני המחאה ולציין אותם לטובה בתולדות המדינה. בלעדיהם זה לא היה אפשרי. הם נגעו בנקודה נכונה, בזמן הנכון ועוררו את כל הציבור למחאה כלכלית שלא הייתה כמוה בישראל מאז שנות ה-70. כל הקרדיט וכל התודה מגיע להם (וגם למארגני מחאת הקוטג', ועוד לפני זה לעובדות הסוציאליות שהיו ראשונות בגל המחאה החברתי). כן ירבו גם בעתיד, שכן אסור להפסיק; על תוצאות המאבק הזה צריך לשמור ולתחזק שוב ושוב. כי אם הציבור יפסיק להתרגש מהנושאים הכלכליים, ויפסיק לתמוך במארגני הפגנות חברתיות, אזי כל ההישגים ירדו לטמיון. בפרפרזה על המונח המרקסיסטי – המחאה הנוכחית צריכה להיות מחאה מתמדת.

* ואחרי המחמאות, צריך להודות גם באמת: מארגני מחאת הדיור הם ילדים (בגילם או בנפשם) בעלי דעות שטחיות ואידיאות מופרכות. רובם אנרכיסטים, חסרי אופי, ולא באמת מייצגים את הבעיות אותם חשפו. כמו שאומר המשפט הידוע: מי שלא היה קומוניסט עד גיל 25 אינו חכם, ומי שנשאר קומוניסט אחרי גיל 30 הוא אידיוט מושלם. אלו מילים קשות שאני אומר על מי שאני באמת ובתמים מאוד מעריך ומכבד על מה שהם עשו. אין מה לעשות, מחאה חברתית אמיתית ורחבה יכולה להתארגן רק על ידי אנשים כאלה. רק אנשים כאלה באמת יכולים ללכת ולישון באוהל שבועיים בתנאי "זולה". אף אדם בורגני באמת (כלומר מעמד ביניים) עם ילדים קטנים ומחויבות לעבודה לא יעשה את זה. המקסימום שציבור מעמד הביניים האמיתי יכול לעשות הוא לתמוך במילים, בכסף, ולבוא להפגנה כזו או אחרת אחת לכמה זמן. כציבור עלינו להודות לפעילים האקטיבים, אך בל נשכח שהם אינם מיצגים אותנו. אני בספק (ומקווה) שהם אינם מייצגים אפילו את עצמם בעוד 10 שנים מהיום.

כך למשל אחד ממארגני המחאה המרכזיים, שגם נאם בעצרת בתל אביב ביום שבת, אמר בלונדון וקירשנבאום ביום ראשון שמבחינתו מטרת המחאה היא לעשות מהפכה שלטונית בישראל, לקחת את כוח ההחלטה מהכנסת וליצור משטר חדש שבו האזרחים יצביעו על הצעות חוק דרך האינטרנט מהבית. יום למחרת שמענו על הדרישה המופרכת של המארגנים לפיה על המשא ומתן להתקיים בינם לבין רה"מ ישירות מול מצלמות טלויזיה בשידור חי. יענו האח הגדול, או השרדות. מדובר בתפיסת עולם של דמוקרטיה דמגוגית, תפיסה אנרכיסטית בבסיסה שברמה הפוליטית (בבחינה היסטורית) קשורה דווקא בפאשיזם ובדיקטטורות חשוכות. אי אפשר לקחת מהמארגנים את זה שהם מיצגים את המחאה, אך הם אינם מייצגים את המוחים. שלא ישכחו את זה, ושלא יחשבו שמעמד הביניים עומד מאחורי כל רעיון שעולה באמצע הלילה במאהל, בסבב של איזה ג'וינט איכותי.

מחאה

"המחאה" זועקות כותרות העיתונים. כבר שבוע שזה הדבר היחיד שמעסיק את כולם. אתמול הקדיש ערוץ 2 את כל הפריים טיים שלו לתוכנית תמיכה במחאה. כיכר תחריר, מהפכת סטודנטים, יוון מאחורינו. מכיוון שאפילו ראש הממשלה שלנו אמר שהמחאה מוצדקת (בדיחה עצובה), וסקר בעיתון הארץ מהיום מראה על 87% תמיכה במחאה (שבמונחי סקר זה אומר קונסנזוס מוחלט), נשאר רק לשאול אם כך על מה בדיוק מוחים ונגד מי? נגד המצב? נגד הגורל? מחאה חייבת לבוא כנגד משהו, זה חלק טבעי ממחאה. אי אפשר לעשות מחאה סתם. בכיכר תחריר למשל המחאה הייתה נגד המשטר. אני מאוד מקווה שהמחאה אצלנו היא לא נגד המשטר כי המשטר שלנו דמוקרטי (אם כי בנסיגה) ואני מקווה שאף אחד מהמוחים לא רוצים להפיל אותו.

המחאה ומנהיגי המחאה בתל אביב מתנהגים כמו שובתים. הם מציבים דרישות ומודיעים שלא יתפנו עד שדרישתם לא תענה. זו מוטציה מוזרה של מחאה. בשביתה מפסיקים לעבוד, מעלים דרישות ונכנסים למשא ומתן מול הבעלים על מנת להגיע לפשרה שתאפשר חזרה לעבודה. במחאה רגילה מבטאים מורת רוח מהתנהלות קיימת ומביעים דעות בשביל להציף סוגיה, להעלות אותה לסדר יום פוליטי, לקוות לשינוי ולפחות להפוך סוגיה מסוימת לנושא פוליטי בעל כוח אלקטוראלי. אני מודה שאני לא מומחה בתנועות מחאה, אבל נדמה לי שבמחאה שלפנינו יש משהו חדש, מעין שילוב של שביתה ומחאה רגילה. המוחים מתנהגים כשובתים, מקימים משהו רציף, ובאים בדרישות קונקרטיות (אם כי לכל דובר יש דרישות שונות) כלפי ממשלה. אולי הם גם רוצים לבוא במו"מ עם הממשלה בשביל להפסיק את המחאה? ראש הממשלה הציג היום בבוקר תוכנית שלדעתו האישית לפחות עונה מענה למחאת הדיור. לשיטתו זה אמור להספיק. הוא לא חייב למוחים דבר מלבד זה.

אבל מה שאני באמת לא מבין זו השנאה שיוצאת ממאהל המחאה לפוליטיקה. הם צעקו והשפילו כמעט כל פוליטקאי שהגיע לשם, בין אם מהקואליציה ובין אם מהאופוזיציה. אם יש מסר אחד שכל הדוברים של התנועה חוזרים ואומרים בכל כלי תקשורת הוא שהמחאה אינה פוליטית, וכמעט מקיאים שהם אומרים את המילה פוליטיקה. כאשר מגיע למאהל חבר כנס הם מגרשים אותו בקריאות שלא יעשה על גבם רווח פוליטי. סליחה? איזו מין מחאה זו? מטרתה של מחאה אפקטיבית היא אך ורק להפוך לנושא פוליטי. השאיפה הגדולה ביותר של המוחים צריכה להיות שחברי כנסת יחשבו שתמיכה בהם משמעה רווח פוליטי. ההתייחסות לפוליטיקה כאילו היא משהו בזוי שבא ללכלך את ההפנינג הטהור של המארגנים הנאורים מלמדת שמדובר יותר בפסטיבל אנרכיסטי מאשר במחאה ציבורית (=פוליטית).

* זה שאני מאוד לא אוהב את ההתנהלות, לא אומר שאני לא תומך במסר העקרוני. לא צריך להיות מומחה נדל"ן גדול (כפי שכולנו הפכנו בימים האחרונים) בשביל לדעת שמחירי הדירות בארץ, בכל הארץ, גבוהים בכל קנה מידה.  זה רק חלק מבעיה רחבה יותר של יוקר המחייה בארץ והעלמות מנגנוני הרווחה במדינת ישראל. ממשלת נתניהו מתלוננת שלוקח זמן לבנות בתים, ושהמחאה נפלה במקרה במשמרת שלהם. אבל האמת היא שמאז שנת 96 ברצף (למעט הפסקה של פחות משנתיים ב99), כל שרי האוצר היו אנשי ליכוד. המעצב המרכזי של מדיניות האוצר בעשור האחרון הוא ראש הממשלה נתניהו עצמו – שגם מכהן כזכור כשר על לאסטרטגיה כלכלית. ניצלנו ממשבר חמור? העשירים אולי, אבל לא נראה לי שמישהו משמונת העשירונים התחתונים לא מרגיש במשבר כלכלי; אם המדינה כולה נצלה [בממוצע] כפי ששר האוצר שב ומזכיר לנו, הרי שהמעמדות הנמוכים ספגו כנראה את מלוא הפגיעה. העשירון העליון ממש בסדר אבל, תודה.

* הימין צודק, באמת מדובר במחאה שמאורגנת על ידי השמאל. אולם לא השמאל שהם חושבים. נתניהו ניצח (בנתיים) בויכוח האידיאולוגי בסוגיה המדינית. נאומו בוושינגטון קיבל 75% תמיכה. הציבור היהודי בישראל קנה את הקביעה שלישראל אין יותר מה לעשות בנושא הפלסטיני,השאלה היא לא שאלה של מדינה פלסטינית כי אם שאלה של מדינה יהודית וזהו. המילה פלסטינים לדעתי לא הוזכרה בעמוד ראשון של עיתון או פתחה מהדורת חדשות כבר חודשים. (עד גל הפיגועים או המלחמה הבאה) הציבור אדיש לנושאים המדיניים. בכל העולם הסוגיה שמפרידה בין ימין לשמאל היא הסוגיה הכלכלית-חברתית, ישראל עוף מוזר לאורך כל השנים בכך שהסוגיה המדינית-בטחונית אפיינה את קווי השסע. בנצחונו של נתניהו ובמחיקת הקו המדיני הוא חשב שהוא מבטיח את שלטון הימין סופית. האלטרנטיבה השלטונית היחידה מבחינתו היתה אביגדור ליברמן שיגנוב את קולות העוד יותר ימין. אבל נתניהו לא לקח בחשבון שבואקום פוליטי, יקום שמאל חדש. שמאל וימין אינן הגדרות קבועות, הן משתנות כל הזמן ולנצח יחצו כל חברה. תנועות המחאה החדשות, מהעובדות הסוציאליות, דרך הקוטג' ועד הדיור הן תנועות שמאל. שמאל במובן של התנגדות אידיאולוגית כלכלית חברתית למדיניות הימין הניו ליברלית שמוביל משרד האוצר (ונתניהו מיטיב כל כך ליצג).

יחד עם זאת אני לא אופטימי כרגע באשר להצלחה של התנועות הללו להתגבש לכדי כוח פוליטי מנצח. ראשית בגלל מה שכבר הזכרתי והוא הניכור הרב העקרוני שכל המוחים מדביקים לפוליטקה. ושנית בגלל שאף גוף פוליטי קיים לא מצליח לצאת מהקווים המדיניים בטחונים וליצר אג'נדה חברתית כלכלית שתחזיק מספיק מים בשביל לבסס קמפיין פוליטי. מפלגת העבודה היא כמובן המועמדת הטבעית, אבל בתור מפלגה שנמצאת חודשיים לפני בחירות פנימיות, תקופה שאמורה להיות הסוערת והיצרית ביותר, היא פשוט לא קיימת. רדומה לחלוטין. מישהו שמע את שלי יחימוביץ, עמיר פרץ או בוז'י הרצוג בשבוע האחרון? הנושאים הכלכלים חברתיים הללו אמורים להיות להם לחם חם. משונה ועצוב משהו.

אם לסכם, המחאה מעניינת מאוד, אבל אם היא לא תצא קצת מהתחומים הנעימים של הקונצנזוס המוחלט ותבחש בפוליטיקה האמיתית אז לא יצא ממנה שום דבר.  הפלת נתניהו צריכה להיות מטרה מוצהרת, מציאת אלטרנטיבה לנתניהו צריכה להיות מטרה מרכזית לא פחות. המוחים צריכים למצוא את ברק אובמה שלהם ולהריץ אותו על כתפיהם עד שישיג להם את הנצחון הפוליטי. במקרה כזה, באמת תשתנה המדינה.

 נ.ב. ואפרופו מחאה, שלחו לי מייל ממארגני הפגנה נגד החקיקה הפרועה האנטי דמוקרטית של הכנסת. הנושא ראוי, מוצאי שבת, 30.7 ההפגנה שוב ברחבת מוזיאון תל אביב (ממש הלב האלקטוראלי של הממשלה…), אני אשתדל להגיע בכל זאת, אתם?

*עדכון 27.7, קלעתי לדעת גדולים (בכל זאת למדתי באוניברסיטת תל אביב בחוג למדע המדינה): מאמר של פרופ' מיכל שמיר בעיתון הארץ היום. וגם המאמר של אבירמה גולן אומר דברים לא רחוקים ושווה קריאה. במיוחד אני מסכים עם החלק האחרון על כחלון ואיך שמצד אחד אם נתניהו  ישתמש בו זה יכול למוסס את המחאה, ומצד שני הוא צריך להיות מוקד למחאה כאלטרנטיבה פנימית ליכודית לנתניהו. המסר צריך להיות שאם הליכוד חפץ שלטון עליו להחליף את נתניהו. נתיהו טוב בטקטיקה של הפרד ומשול, זו בדיוק הטקטיקה שצריך להשתמש נגדו. אם הלחץ יגבר וימוקד כך שיום וילילה שבוע אחר שבוע יקראו בכל הארץ להחלפת נתניהו בתוך הליכוד זה עוד יכול להצליח.

כשלונות

* האמת שתכננתי לכתוב פוסט על גלעד שליט, אבל היום בבוקר קראתי פוסט מצוין של יוסי מלמן (פרשן מעיתון הארץ, הפוסט פורסם בדמרקר קפה) שפשוט כותב את כל מה שתכננתי לכתוב. אז אין לי אלה לקשר ולהגיד שאני מסכים עם כל מילה. ובמיוחד עם הפרשנות בסוף של מדוע העסקה לא תקרה ובאיזה סיטואציה (לא סבירה) כן תקרה. רק אוסיף דבר קטן והוא הוכחה פוליטית לנכונות הדברים: ביבי יכול לעשות עסקה בקלות, אין לו שום מניעה מפלגתית, קואליציונית או ציבורית לזה. בציבור יש רוב די גדול לעסקה, ואם בנימין נתניהו יעמוד מאחוריה הרוב הזה רק יגדל. אף אחד מהמחנה השמאלי לא יתנגד לעסקה בגלוי ולפחות חצי מהימין המתון תומכים בה. מפלגות הקואליציה יתמכו בעסקה ולא נראה שיש מפלגה כלשהי שמתנגדת. היחיד שיכול לעשות בעיות זה ליברמן, אבל חוסר העניין שלו בנושא ניכר היטב ולא נראה שהוא יעשה מזה סיפור. בבית בתוך הליכוד יש רוב לעסקה, בוגי יעלון הוא היחיד שמתנגד בפומביות אבל הוא לא יעשה משהו רדיקלי נגד נתניהו דוקא בנושא הזה. מבחינה מדינית עסקה עם חמאס תוריד מבנימין נתניהו קצת לחץ מדיני בטווח הקצר ותסיט את תשומת הלב המדינית מההכרזה על מדינה פלסטינית בספטמבר . בקיצור אם ביבי רוצה, פוליטית הוא יכול בקלות רק להרוויח מזה.

אז מה המסקנה? פשוט שביבי לא רוצה. מכל הסיבות שמלמן מזכיר ולא אחזור עליהן כאן. המסקנה השניה של מלמן נכונה גם כן, שרק מחאה ציבורית נרחבת יכולה לשנות את התמונה. כלומר במקום תמריץ חיובי על הגדלת התמיכה במקרה של עסקה, מחיר שלילי באי ביצועה. וזו מחאה שונה לחלוטין מזו הנוכחית. רק מחאה כזו שתתחיל לפגוע בנתניהו באלקטורט שלו (ולא, זה לא אומר הפגנות במרכז תל אביב עם סלבריטיז שמאלנים) תתחיל להוות מחאה אפקטיבית. הסיכוי לכך כרגע נראה די קלוש.

* ומקמפיין כושל אחד לאחר, הקמפיין של מצנע לראשות מפלגת העבודה לא יכול להיות יותר גרוע. רק לפני שבועיים כתבתי כאן שהדרך למצנע פחות או יותר סלולה והוא רק צריך להימנע מטעויות, והנה בשבוע שעבר הוא עשה את כל הטעויות הללו יחד. תקף את עמיר פרץ (במה שנתפס כהתבטאות גזענית), יצא נגד המפקד והגיש בקשות ערער על שחיתות (בשביל מה? אתה יוצא נגד המפלגה שאמורה להצביע לך? ואתה משדר פאניקה במקום בטחון), והגיב בחריפות כלפי תקיפה נגדית של עמיר פרץ. זה אולי הדבר החמור מכל – מצנע קיבל על עצמו את התפיסה שפרץ הוא היריב שלו. טעות קשה. ראשית כי פרץ אינו היריב שלו, וזה כבר הסברתי בפוסט הקודם. ושנית, כי עמיר פרץ הוא הסיכוי הטוב ביותר של מצנע להפוך את מפלגת העבודה למפלגת שלטון עתידית; בארה"ב רצים נשיא וסגן נשיא על מה שמכונה "כרטיס", כרטיס של מצנע ופרץ בארץ היה יכול להיות כרטיס מנצח. שניהם מה שמכונה חברתיים ובאים מעבודת שטח בעיירות פיתוח. מאחורי שניהם פעילות ביוזמות שלום וקשר עם מנהיגות מתונה בצד הפלסטיני. שניהם בדיוק באותן עמדות מדיניות. מצנע בראש הכרטיס מביא איתו את התדמית הביטחונית, נקי הכפיים ויכול לשמור על המרכז המסורתי. ביחד עם פרץ, בקמפיין חכם, הם יכולים לסחוף את הארץ עם קמפיין חברתי כלכלי מול פערי השכר ועליות המחירים. מצנע צריך היה לחבק את פרץ, או לפחות להשאיר מספיק מקום לחיבוק כזה מיד אחרי הבחירות על ראשות העבודה. מה שהייתי רוצה לראות אחרי ספטמבר זה את מצנע ופרץ הולכים יד ביד מעיירה לעיירה, כפר לכפר, עיר לעיר ומכוונים לא ל-20 מנדטים, כי אם לראשות הממשלה.

מצנע לא צריך לדבר על פרץ, מצנע צריך מהבוקר ועד הערב לדבר על ביבי ורק על ביבי. הקמפיין הטוב ביותר למישהו שמגיע מעמדת הזינוק של מצנע הוא כאילו להתעלם מהקמפיין הפנימי ולהתחיל בפועל את הקמפיין הארצי. בהעדרה של אופוזיציה מצד קדימה, מצנע צריך לתפוס את המשבצת הריקה ופשוט להתבטא בכל נושא שעולה על סדר היום. לשלוח הודעה לעיתונות כל יום ועל כל נושא. השבוע היינו צריכים לשמוע אותו על גלעד שליט ועל המשט לעזה. להציג עמדות נחרצות וחדשות, או לפחות לתקוף את הממשלה. לא משנה על מה. ככה כל יום. התודעה צריכה להיות כזו שמי שחושב על אופוזיציה לביבי חושב על דבר אחד בלבד – עמרם מצנע. קמפיין כזה יביא לו את מפלגת העבודה על מגש, הוא לא צריך לדאוג. ואחר כך ישמש כנקודת זינוק טובה נגד קדימה. ביחד עם עמיר פרץ הם כבר יכולים להתחיל לתקוף את מעוזי הליכוד היחידים שיכולים לעבור למפלגת העבודה – המעוזים החברתיים כלכליים. אבל עצות לחוד ומציאות לחוד, בפועל מצנע טובע בתוך הביצה של מפלגת העבודה, וראשות המפלגה (ובוודאי שהשלטון במדינה) מתרחקים.

שלוש סתירות בנאום נתניהו בקונגרס

אם חשבתנו שיש ביבי א' וביבי ב', עכשיו מסבר שיש גם ג' וד'. וכולם יכולים לחיות בו זמנית ובאותו נאום. לא אדם דו פרצופי, כי אם הידרה של ממש. הנה שלוש הסתירות המהותיות ביותר בנאום נתניהו בקונגרס האמריקאי מהיום:

ישראל לא מדינה קולוניאלית

נתניהו התחיל מבטיח עם מה שלרגע נדמה היה כתמיכה בנאום אובמה. נתניהו הדגיש את המהפכות בעולם הערבי ואת שאיפת הצעירים ברחובות לדמוקרטיה. ביבי של לפני חודשיים אגב היה אומר לנתניהו של היום שהצעירים במצרים ותוניס לא מייצגים את השאיפה לדמוקרטיה כי אם את האסלאם המסוכן של איראן שמפיל משטרים מתונים. אבל נתניהו של היום קצת יותר אופטימי כנראה. רק קצת אבל, כי מיד נתניהו סובב את הטיעון מהאביב הערבי לכך שישראל היא הדמוקרטיה היחידה האמיתית במזרח התיכון. לא רק שישראל המדינה הדמוקרטית היחידה, הדגיש ביבי, האזרחים הערבים החופשיים היחידים, בכל העולם, חיים בישראל. ביבי שכח כמובן להזכיר שהם האוכלוסייה הענייה והמקופחת  ביותר בישראל שלא הייתה מעולם, ולא תהיה בעתיד הנראה לעין, מיוצגת בשלטון, בממשלה, או בצבא באופן הולם. אבל נניח לזה, המסר הוא כזה: ישראל היהודית, היא קרן אור מערבית יחידה במזרח תיכון עוין, ערבי, לא ליברלי ואוריאנטליסתי.

בסוף הנאום ממש נתניהו סוגר באותו נושא והפעם פשוט אומר מפורשות שישראל היא השליחה של ארה"ב במזרח התיכון. ישראל היהודית מייצגת את העם האמריקאי – עם קשריה הטובים (שלא לאמר נהדרים) עם הממשל של ארה"ב. ישראל אם כן, אליבא דה נתניהו, לא רק אי של שפיות יהודית בתוך עולם ערבי פרימיטיבי, היא גם סוכן שתול של ארה"ב בתוך המזרח התיכון.

אבל (ונתניהו לא מציג את זה כ"אבל", וכאן טמונה הסתירה הפנימית) ישראל אינה מדינה קולוניאליסטית. ולמה אנחנו לא מדינה קולוניאליסטית? כי יהודה ושומרון הם שטחי אבותינו שהובטחו לאברהם שהביא את המונותיאיזם לעולם. ואז מוסיף במה שמכל דובר אחר הייתי רואה כבדיחה או אירוניה: "לא ניתן לעוות את ההיסטוריה". כן, אברהם אבינו הוא ההיסטוריה שאסור לעוות. (ואגב מבחינה תיאולוגית אברהם הוא גם אביו של ישמעאל "האהוב" על ידי אלוהים). שיהיה ברור, אני ממש לא חושב שישראל היא מדינה קולוניאליסטית. אבל שנתניהו מציג את זה ככה…

ישראל רוצה בשלום

ישראל מאוד רוצה שלום. נתניהו נזכר איך נלחם בעצמו בתעלה במצרים ובנהר הירדן ובנס נצלו חייו. ואיך משפחות רבות בישראל מכירות את השכול מקרוב כולל זו שלו. על כן סיכם, הישראלים מודעים לצורך בשלום… עם מצרים ועם ירדן ורואים ערך גדול בלשמור עליו. כן, תשימו לב ותחזרו שוב לדברים: כל הדיבור על הרצון של ישראל בשלום בשביל למנוע מלחמות נאמרו רק בהקשר של מצרים וירדן. אחר כך עשה ביבי הפרדה ברורה בין זה השלום הרצוי הזה, לבין השלום עם הפלסטינים. נתניהו התחיל את הדברים מפורשות בכך שישראל רוצה שלום גם עם הפלסטינים. אבל כאן היה לו נימוק אחר, למה? כי הפלסטינים זכאים לשלוט על עצמם, וכי לפלסטינים זה יעזור כלכלית.  רגע, רגע משהו לא מסתדר – נתניהו אומר שישראל רוצה שלום אבל מציג סיבות של אינטרסים פלסטינים. אפשר להגיד שאולי לא הבנתי נכון ונתניהו התכוון שזה רק תוספות לסיבת העדר המלחמה, אותה ציין כבר קודם בהקשר של מצרים וירדן. אבל אז נתניהו ממשיך ומבהיר שלצד השלום (עם הפלסטינים) חייבים לשמור על הבטחון. נתניהו מפרט שורה של צעדים שנועדו לכאורה לשמור על בטחונה של ישראל מהסכנה של השלום. את ה"שלום" צריך לאזן עם הבטחון. אם כך הטיעון הבטחוני ודאי אינו נכון לצורך בשלום עם הפלסטינים. לא יכול להיות שישראל רוצה שלום מסיבות בטחוניות, אבל צריכה לאזן אותו כי הוא מהווה בעיה בטחונית. בקיצור נתניהו עדיין לא מאמין בשלום ולא חושב שהוא אינטרס חיוני של מדינת ישראל. הוא משתמש ברטוריקה של השמאל על הצורך בשלום לצרכים זמניים בלבד וכדיי לא להשמע כמו ליברמן ובוגי, אבל בפועל הוא לא מוצה הצדקה רציונאלית אחת שתסביר את "הרצון" הזה.

ישראל רוצה מדינה פלסטינית

הנה החידוש. פעם הימין היה בעד שלום בכללי אבל לא חשב שהוא נחוץ אסטרטגית (כמו בסעיף הקודם שתארתי). על מדינה פלסטינית לא רצו לשמוע בכלל. ביבי עצמו עשה לשרון את המוות במרכז הליכוד על זה ששרון העיז להכיר במדינה פלסטינית. אבל מזה שנתיים, ומאז נאום בר אילן, נתניהו מרגיש גיבור גדול בזה שהוא מדבר על מדינה פלסטינית. בנאום הזה הוא הגדיל לעשות ואמר דברים שאפילו ביבי של בר אילן לא היה מוכן לאמר: ישראל לא רק מוכנה למדינה פלסטינית, ישראל רוצה מדינה פלסטינית. מה זה רוצה, משתוקקת. זה צורך ישראלי וישראל תהיה הראשונה להכיר במדינה ("אמיתית") כזו באו"ם. אבל בדיוק כמו בטיעון על השלום (שנתניהו אגב התבלבל לפעמים וערבב בין הדברים), ביבי משתמש ברטוריקה של כל מי ששמאלה מהליכוד על הצורך הישראלי במדינה פלסטינית, בלי להבין או להסכים מדוע בעצם זה נכון. לא רק שביבי לא הצליח להביא טיעון אחד משכנע מדוע הוא פתאום כן רוצה מדינה פלסטינית מצרכים ישראלים, הוא באותו נאום ממש קרא לה "ויתור" ואמר שישראל תהיה מוכנה להיות "נדיבה" על מנת להבטיח למדינה הזו שטחים "מספיקים" לשליטה הגיונית. מר ראש הממשלה הנכבד, אי אפשר להגיד שמדינה פלסטינית היא צורך ישראלי וויתור גדול באותו משפט; אי אפשר להגיד שאנחנו רוצים נורא ומצד שני נהיה מוכנים להיות נדיבים מחמת הספק כלפי הצד השני.

ואיזו מדינה פלסטינית רואה נתניהו בעיני רוחו? ישראל לפי נתניהו חייבת רצועת בטחון במערב המדינה על מנת שהישובים הפלסטינים לא יהיו מרחק יריקה מתל אביב; היא גם חייבת רצועת בטחון במזרח כדיי שהפלסטינים לא ישלטו על הירדן; כמובן שכל גושי ההתנחלויות ישארו בריבונות ישראלית, כי היו שינויים דמוגרפים (כנראה מעשה נס) מאז 67; וגם רמז שההתנחלויות המבודדות לא יפונו כי אם יישארו בריבונות פלסטינית. המדינה הפלסטינית הזו גם תהיה מפורזת לחלוטין, מי יאכוף את הפירוז?.. ותהיה פשרה בירושלים אבל בתנאי שירושלים תשאר מאוחדת ובריבונות יהודית (כי רק היהודים שמרו על חופש דת אמיתי בירושלים – שקר מוחלט אגב, גם בימי האנגלים לפני הפרעות ואפילו בימי העות'מנים היה בירושלים יותר חופש דת, כולל ליהודים, מאשר היום). על פורד סיפרו פעם שהיה אומר שלא אכפת לו באיזה צבע לייצר מכונית, העיקר שתהיה שחורה. כך גם ביבי: לא אכפת לו שתהיה מדינה פלסטינית, הוא אפילו רוצה כזו, העיקר שלא תהיה מדינה.

* ועוד הערה קטנה על המעמד שבו נתניהו הציב את עצמו: נשיא ארה"ב הוא גם ראש הרשות המבצעת וגם ראש המדינה. ראש ממשלת בריטניה לא – ראש ממשלת בריטניה הוא ראש הרשות המבצעת, אבל ראש המדינה והמייצגת של העם כולו היא מלכת אנגליה. על כן שנתניהו אומר שהוא the leader of Israel, ושהוא מדבר "בשם העם הישראלי" הוא פשוט טועה ומטעה. ראש ממשלת ספרד בחיים לא יגיד בנושא פוליטי שהוא מייצג את העם הספרדי, כי אם את הממשלה הספרדית. כך צריך לנהוג גם נתניהו – שמעון פרס מייצג את העם בישראל, נתניהו (על אחת כמה וכמה בנאום מדיני פוליטי) מייצג את ממשלת ישראל. ואשתו היקרה שרה, אינה הגברת הראשונה של מדינת ישראל ולא ברור מה היא עשתה שם בקונגרס בכלל.

על גדלות הנפש

שבוע שעבר, בשיעור על פילוסופיה יוונית, דיברנו בכיתה על מושג שאריסטו קרא לו גדלות הנפש. אריסטו אומר באתיקה הניכומאכית שאחת מהסגולות הטובות של האדם היא גדלות הנפש כאשר הכוונה היא  שאדם ידע להעריך את עצמו נכון ויקבל כבוד ופרסים מאנשים נכונים וכיאה לטיבו האמיתי. כך אדם דגול צריך לזכות לכבוד ותהילה לא מתוך שרדף אותם (כלומר רדף את הכבוד) אלא בגלל שזה באמת מגיע לו. גדלות הנפש תשמש בכך להעצמת הסגולות הטובות האחרות שלו.

הסוגיה עוררה דיון וויכוח בשיעור על האם מדובר בתכונה שרלונטית למדעי המדינה בכלל ולדמוקרטיה מודרנית בפרט. דעתי בויכוח היא שהמושג קשור גם קשור בדמוקרטיה בימינו ומשתי סיבות מרכזיות: ראשית ברמת הפרסונאליזציה של מנהיגות פוליטית: אם כבר ללכת לפרסונאליציה בפוליטיקה דמוקרטית, אז היינו רוצים שהויכוח על אישיותו של המנהיג תתרכז בגדלות הנפש שלו – כלומר צעד מעבר לרמתו המוסרית הבסיסית שהיא תנאי הכרחי ולא מספיק למנהיג. כפי שאריסטו עצמו חשב, גדלות הנפש של האדם הטוב תעצים לא רק את הסגולות הטובות שלו אלא גם את אלה של האנשים מסביבו שירצו להדמות לו. בהשלכה למנהיג הדמוקרטי נגיד, שאישיותו מעצימה את האזרחים. זאת להבדיל משגעון גדלות של דיקטאטורים שבשביל להעצים את עצמם הם מגמדים את האזרחים ומוחקים את מעורבות האזרח בחיים הפוליטיים; משווים את האזרחים לחיות ואת עצמם לאלים.

דוגמא טובה למנהיג מודרני עם גדלות נפש, כפי שאני מציג את המושג, הוא מרטין לוטר קינג הבן שלפני שבוע, ב-4 לאפריל, מלאו 43 שנים להרצחו. קינג ללא סמכות פוליטית רישמית, הצליח להעלות את התנועה לזכויות האזרח לתודעה האמריקאית ולהישגים חסרי תקדים תוך שהוא מעצים קהילות שהיו המדוכאות ביותר ובשולי החברה. בזכות רטוריקה, רגש ודוגמא אישית מרשימים הוא הפך לסמל לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים הקהילה לה שימש פה. דוגמא נוספת לדעתי היא הנשיא אובמה במהלך קמפיין הבחירות שלו (ובמידה מסויימת גם היום) שהצליח לשדר לבוחרים גדלות נפש אמיתית: אדם משכיל, תרבותי, רהוט, איש משפחה למופת ומודל אזרחי לחיקוי – כל זאת לפני ובלי קשר לרקע האידיאולוגי שלו או לעמדותיו. היום הוא משדר את התכונה שבאנגלית נקראת presidential. אל תמעיטו בערך התכונה, לאף מועמד רפובליקני נוכחי אין אותה והיא חשובה מאין כמוה לזכייה בנשיאות.

* ומה לגבי ההקשר הישראלי? ובכן הטענה שלי היא שביבי נתניהו הוא בדיוק ההפך מזה. אדם רהבתני, חסר תרבות, נצלן ונהנתן. המדהים הוא שאנשיו שלו עצמו הגדירו אותו השבוע כנהנתן וניסו לטעון שהנהנתנות היא כשלעצמה התכונה האופיינית למנהיג אמיתי. "כולם עושים את זה" כהגדרתם, כאשר הכוונה הברורה היא לא כולם במובן של אתם ואני כי אם כל מנהיגי העולם הגדולים. ביבי מבלבל בעצם בין גדלות הנפש האמיתית לבין גינוניי הכבוד עצמם. שיהיה ברור, בנימין נתניהו אינו היחיד שעושה את זה, בהחלט יש מנהיגים ומפורסמים שונים שחושבים שרק בגלל שהם זוכים ליחס כבוד מסוים אז הם ראויים לו, אבל זה לא הופך את זה לדבר חיובי. היוקרה אינה מסמלת את טיב האדם ברמה הנורמטיבית, כי אם טיב האדם ראוי שיזכה ליוקרה השייכת לטיבו.

* ומכל הפרשות שצצו בשבוע שעבר בעקבות הראיונות והתחקירים על משפחת נתניהו, אני רוצה להתייחס דוקא לסוגיה הזניחה ביותר לכאורה:  הספר שנתניהו קרא (או לא). למי שפספס, אז בשבוע שעבר העניק נתניהו ראיון בלעדי לדנה וייס בערוץ 2 (כנקמה בערוץ 10 כמובן). בסוף הראיון הפנתה דנה וייס את נתניהו לשאלות שנשאלו על ידי צופים ביו טיוב. השאלה האחרונה שאלה את ביבי איזה ספר הוא קורא עכשיו. ביבי מיד צחק צחוק של ספק מבוכה ספק היסטריה קלה, וענה. אם לנסות לנחש מה עבר במוחו בשניה וחצי בדיוק שלקחה לו מרגע סיום השאלה לרגע זריקת התשובה "אני קורא ספר שנקרא" , זה בטח היה משהו כזה: [גוד דמט, שכחתי להתכונן לזה. נו תזכר מה הכנתי בפעם שעברה ולא השתמשתי בו. מה זה היה? בטחון, שלום ובטחון] " the security of state ביטחון המדינה" [שיט שכחתי מי כתב את זה, יש בכלל משהו כזה?] "ע"י איש מודיעין בריטי" [יפה זה נשמע טוב. למה דנה עושה לי עם הראש כאילו היא הולכת לשאול מה זה. תמשיך לדבר] "למה? כי הוא עוסק שם באיומים חדשים, כמו איום הטילים שאנחנו מכירים ואיום הסייבר שלא כ"כ מכירים". [וואו מאיפה הבאתי את זה, כל הכבוד. בואי תראי איך אני משנה נושא] "אני מקים עכשיו מענה לבעיית הטילים ואני מקים מענה לאומי לבעיית הסייבר." דנה וייס הסתפקה בזה וסיימה את הראיון.

זה כמעט מיותר לציין אבל בכל זאת תוכנית המקור בערוץ 10 הספיקה לחשוף ביום רביעי, שאין שום ספר כזה. לשכת נתניהו בתגובה מהירה מסרה שהוא התבלבל בשם האנגלי ושקוראים לספר Securing the State. Securing the State עוסק אומנם במודיעין, אבל לא בהערכת סיכונים, טילים וסייברספייס כי אם באתיקה מודיעינית מול סוגיות של צדק, חופש וחיים ציבוריים תקינים. למחבר אגב קוראים דיויד אומנד והספר התפרסם ביולי 2010.

נו טוב אז יכול להיות שביבי שמע משהו על ספר כזה והיו לו לפחות חלק מהפרטים. אתם יודעים מה, יכול להיות שאפילו הוא ראה בעיניו את הספר הזה. אולי קיבל אותו מתנה מאיזה ידיד אמריקאי או הולנדי. אבל זה ממש לא העניין. העניין הוא למה בכלל ביבי נדרש לשקר. מדוע מנהיג פוליטי אינו מסוגל להגיד: "אני לא קורא ספרים, זה לא מעניין אותי". בואו ננסה לקבוע מה התשובות שייתן ראש ממשלה בישראל לכל אחת מהשאלות הבאות:

1. איזה תוכנית טלויזיה אתה רואה בקביעות: "מי שמכיר את לוח הזמנים הצפוף של ראש ממשלה בישראל, יודע שאין לו זמן לצפיה קבועה בטלויזיה".

2. מה הסרט האחרון שראית: "כמו שאת מתארת לעצמך, אין לי הרבה זמן ללכת לסרטים. וגם אם הייתי רוצה אז השב"כ לא מרשה לי".

3. איזה ספר אתה קורא עכשיו: "ביוגרפיה של [השלם]" או "בטחון המדינה של איש מודיעין בריטי".

תרשו לי לנחש שכל אחת מהתשובות הללו היא שקר. אך לא רק שהיא שקר, היא גם לא התשובה שאמורה להיות נכונה למנהיג עם גדלות נפש אמיתית. כי האמת היא שמנהיג אמיתי חייב להיות מודע ולצרוך תרבות איכותית. לא כי זה מחבר אותו אל העם או משהו בסגנון הזה, אלא כי זה חלק מאישיותו של אדם. ומנהיג פוליטי חייב להיות קודם כל אדם. זה לא אומר שהוא צריך לצרוך את מה שאני או איזה מבקר תרבות בעיתון חושב שהוא נכון. אבל הוא כן צריך לבחור לעצמו טעם אומנותי מנומק. הוא צריך לאהוב דברים מסויימים ולשנוא אחרים. לדעת להנות מקריאה ומצפייה. ללכת לתיאטרון אולי, לתערוכה.

אז ביבי גם נהנה: מטיסות ומלונות פאר. זה מה שעושה לו את זה. לא ספרי קריאה חס וחלילה (גם בטחון המדינה איננו ספר קריאה כי אם ספר עיון. ספרות עבודה שהיינו מצפים שראש הממשלה יקרא במסגרת תפקידו וללא שום קשר לספרי הקריאה של זמנו הפנוי. באותה מידה הוא יכל להגיד שהוא קרא את הצעת החוק האחרונה של משרד האוצר שהיא יותר ארוכה מספר). לא, זה לא חובה לקרוא. זו אפילו לא דרישת סף לראשות ממשלה. אבל לא יזיק שראש ממשלה ישדר לפחות סוג מסויים של תרבותיות שהוא יכול לעמוד מאחוריה. שתהיה לו אמירה תרבותית ערכית. אבל אולי אני דורש יותר מידי מאדם שבסה"כ רוצה לנסוע בזול במחלקה ראשונה לחול, כי אחרי הכל "כולם עושים את זה".

 

בר אילן 2

שנתיים אחרי ההצלחה המסחררת של החלק הראשון בסדרה, אנו מתבשרים שבקרוב נוכל לצפות בהמשכון המצופה- "נאום בר אילן 2: ביבי מכה שנית".

העיתונים מבטיחים לנו שביבי עובד במרץ על "תוכנית מדינית חדשה" אותה הוא צפוי להציג בנאום פורץ דרך- נאום בר אילן 2. על פי הערכות הכתבים (אותם הזינה לשכת ראש הממשלה כמובן) הוא צפוי לשאת את הנאום בקונגרס האמריקאי, לא פחות.

הפרשנים חלוקים בדעתם באשר למהלך. הגרסא הקלאסית אומרת ששביבי, שלא ידוע בקור רוחו, פשוט נכנע ללחץ בינלאומי. השיחה עם אנגלה מרקל, אומרים השפיע עליו קשה. הכתף הקרה מארה"ב והחרם מצד כל שאר העולם, זאת לצד ההפיכות בעולם הערבי, השאירו חותם על ביבי והביאו אותו למסקנה שאין ברירה ועליו להיכנע לעולם קצת, במקום למתנחלים. הגרסא הזו לא רעה לדעתי, אבל מציגה תמונה חלקית בלבד.

פרשנות אופטימית יותר, שלמרבה הפלא די הרבה פרשנים בכירים שותפים לה, היא שבנימין נתניהו הבין סוף סוף, את מה ששרון הבין לפני כמעט 10 שנים: בקצב הנוכחי מדינת ישראל תהפוך למדינה דו לאומית. מדינה דו לאומית היא אסון לתפיסה הציונית הקלאסית ועל כן הסטאטוס קוו הוא בלתי נסבל. המסקנה המתבקשת מכך היא שקיפאון מדיני הוא דבר שמזיק לישראל ובאינטרס של כולנו להשיג התקדמות כלשהי. הבל- הפרשנות הזו מגוחכת כל עוד ליברמן הוא שר החוץ וביבי ממשיך לציין מעל כל במה שהפלסטינים הם שמכשילים את השלום. זה לא מראה על שום שינוי בתפיסת האינטרסים של ישראל אצל ביבי.

ואפרופו ליברמן, הפרשנות הצינית ביותר אומרת שביבי פשוט מנסה להקדים את ליברמן בשביל לא לצאת טמבל. ליברמן מגבש בעצמו "תוכנית מדינית" לצרכי פנים וביבי לא היה רוצה שליברמן יזכה לפרסם את תוכניתו לפניו.

טוב אז את דעתי על ביבי א' מול ביבי ב' הבהרתי כבר בעבר. אני חוזר ואומר שהתפיסה שלי איננה צינית כלפי ביבי. להיפך, אני חושב שביבי הוא כן ונאמן למצביעיו. ביבי באמת ובתמים ימני. הוא חושב שהסטאטוס קוו הוא המצב הטוב ביותר לישראל וכל מטרתו היא לשמר את הסטאטוס קוו ככל הניתן. אם אפשר לבנות במקביל בהתנחלויות חדשות, בעיקר במזרח ירושלים, ובכך לסנדל את מי שלא חושב כמוהו- מה טוב. ביבי רוצה להפעיל את המדיניות הכלכלית הניאו שמרנית שלו ככול הניתן, בלי להרגיז את הציבור, ובמקביל לתחזק את הסטאטוס קוו. העולם לוחץ עליו כבר שנתיים, הלחץ עכשיו אולי חריף, אבל כבר היו לביבי תקופות של לחץ דומות. הבעיה של ביבי היא שהלחץ הבינלאומי מתחיל לחלחל פנימה לישראל.

ביבי מסתכל בסקרים ורואה איך התמיכה בו יורדת. לא שהציבור נהיה שמאלני פתאום. אבל ראש ממשלה בישראל נשפט במידה רבה על התמודדותו בזירה המדינית- הקיפאון במו"מ והלחץ הבינלאומי יוצרים תחושה בציבור שביבי לא עושה כלום. הוא עומד חסר אונים מול עולם עוין. זה כמה חודשים שהתמיכה האישית בביבי הולכת ויורדת בסקרים. בשבוע שעבר הוא הגיע לשפל חדש- 32% תמיכה בלבד בסקר של ערוץ 10 משבוע שעבר. בסקרי מנדטים הוא מגלה שבמידה ודרעי אכן יתמודד בבחירות הבאות, גוש הימין מפסיד לקדימה בגדול.

אז ביבי מזמן אליו כמה עיתונאים ומספר להם, כממתיק סוד, שהוא מתכנן נאום בר אילן 2. אין שם ראוי מזה. כי מה זה בסופו של דבר נאום בר אילן? נאום בר אילן הראשון היה נאום להשתקת לחץ בינלאומי ועיתונות ישראלית; לא נאמר בו שום דבר משמעותי ; העיתונות היללה את ביבי על כך שהעלה על שפתיו את המילים מדינה פלסטינית כאילו שאף ראש ממשלה לא אמר זאת לפניו; מלבד שתי המילים הללו שאר הנאום היה מופע מביך של הסברה חלשה למדיניות בדלנית שלא מאמינה באמת במשא ומתן או באינטרס הישראלי בסיום הכיבוש; בעקבות הנאום לא קרה שום דבר. נאום שלא צורפה אליו שום מדיניות אופרטיבית. שנתיים אחרי כלום לא קרה- ושום דבר גם לא השתנה, לא במדיניות הממשלה בפועל, ולא בעמדתו של ביבי אישית. נאום בר אילן 2? כנראה שכבר מהשם אנחנו יכולים ללמוד על כוונתו- אותו שום כלום.

הערה אחרונה על מיקום הנאום בקונגרס. ביבי כנראה חושב, בצדק אולי, שהקונגרס האמריקאי זה הגוף הידידותי ביותר בעולם לעמדותיו. הנאום הזה לא ישיג לו תמיכה בשום מדינה באירופה, וגם אובמה כנראה כבר הבין שאי אפשר לסמוך על ביבי. נאום אחד לא יתקן את היחסים בין ביבי לממשל האמריקאי ובטח שלא עם שאר העולם. רק פעולה ממשית תצליח להחזיר חלק מהאמון שאבד. ביבי אבל יודע שהקונגרס הנוכחי נשלט על ידי הרפובליקנים ואלה שונאים את אובמה אפילו יותר ממנו. אז ביבי חושב שהוא נואם במגרש ביתי. אבל הוא שוכח שאובמה הוא עדיין הנשיא- והנשיא האמריקאי הוא זה שאחראי על מדיניות החוץ ולא הקונגרס. ועדת החוץ של הקונגרס, הועדה החשובה ביותר אולי, עדיין נשלטת על ידי הדמוקרטים ואנשי אמונו של אובמה. אם ביבי משיג את תמיכת הקונגרס הרפובליקני הוא צריך להזהר שלא ירגיז עוד יותר את אובמה. ובמידה ולא יצא שום דבר מהנאום הזה הוא יכול עוד להרגיז את שני הצדדים ולהישאר קירח מכאן ומכאן- במיוחד אם הרפובליקנים יחשבו שרימו אותם. ביבי יכול למצוא את עצמו בעוד שנתיים, אם עדיין יהיה ראש ממשלה, מול נשיא אמריקאי שנבחר לכהונה שנייה, שיהיה כועס, חדור מוטיבציה לפעולה ולא מחויב לאיש.

עצה חינם

עצה פוליטית לביבי בחינם. למה חינם? לא כי אני גובה כסף על עצות בדרך כלל, אלא כי העצה היא בניגוד לאינטרס שאני תופס אותו כעדיף בטווח הארוך לשלום, לשמאל בישראל, ולמדינה בכלל. זוהי עצה שטובה לביבי אם ברצונו (ורצונו אכן כזה) לשמור על ממשלתו הקיימת ועל מעמדו הנסבל בעולם ולהעביר את הכדור עוד קצת לצד הפלסטיני. עצה שטובה למדינה תהיה כמובן לפרק את הממשלה, להעיף את אלי ישי ואת ליברמן וליצור קואליציה משותפת בראשות קדימה (או רוטציה). אבל מכיוון שאופציה זו אינה עומדת על הפרק של אף אחד, אז צריך לעשות משהו אחר.

ביבי צריך לעשות מהלך שמקובל ביותר בארצות רבות כאשר רוצים לשנות את אופי הממשלה מבלי לשנות את חבריה. בדרך כלל עושים זאת לאחר בערך מחצית מקדנציית הממשל, כפי שקורה בימים אלה בארה"ב למשל. לפעמים עושים זאת מוקדם יותר, לפעמים מאוחר יותר. "רישפל"= חלוקה מחדש של התיקים בממשלה:  ביבי צריך להפוך את ברק לשר החוץ במקום אביגדור ליברמן, את ליברמן לשר אוצר במקום יובל שטייניץ, ואת יובל שטייניץ לשר בטחון במקום אהוד ברק. הקסם: אף אחד מהשלושה לא יוכל לסרב להצעה שכזו.

ליברמן ישמח לעזוב את תפקיד שר החוץ במסגרת שלא בועטת אותו החוצה בכעס. ליברמן יקבל שליטה על משרד האוצר, המשרד הכי חשוב בממשלה שאינו קשור (לכאורה) לעמדות מדיניות. ליברמן ירגיש שם הרבה יותר בנוח. ביבי לא צריך לחשוש, ליברמן יגשים את המדיניות הכלכלית של ביבי אפילו יותר טוב מביבי עצמו. הבונוס: בעולם כולו ייתפס המהלך הזה כהצהרה של כוונות טובות מצד ביבי וכעונש על נאום ליברמן באו"ם. הזזת ליברמן מתפקיד שר החוץ, תשדר מסר של רצינות ביחס למו"מ עם הפלסטינים ותקנה לביבי עוד כמה חודשים של שקט אותו הוא כל כך מחפש.

שטייניץ לא יוכל לסרב לעזוב את משרד האוצר, או אפילו להיעלב, כי לשטייניץ יוצע התפקיד שהוא מעולם לא הסתיר שהוא הכי חושק בו- שר הבטחון. בתור ראש ועדת החוץ ובטחון בכנסת שטייניץ היה אחד הבולטים; הוא ביקר את הצבא לא אחת בחריפות ושימש דוגמא טובה לפרלמנטר אזרחי שמבקר את המערכת הצבאית החלודה. שטייניץ יכול להתגלות כשר בטחון מעולה. בודאי יותר בולט משטייניץ האפור כשר אוצר.

הנפגע העיקרי הוא לכאורה אהוד ברק, כי לוקחים ממנו את המשרה שהוא כה אוהב של שר בטחון. אבל גם ברק לא יוכל לסרב: ככה, יסבירו לו, הוא מונע במו ידיו מליברמן להמשיך לכהן כשר חוץ. ממילא אהוד ברק משמש כבר כשר חוץ בפועל וחצי מזמנו הוא נמצא בחו"ל. עכשיו הוא יכול להשקיע את כל מרצו וזמנו לנסיעות לחו"ל ולפגישה עם מנהיגי עולם. במידה ויושג משהו מדיני, קרדיט רב יופנה כלפיו. ולגבי שר הבטחון, אהוד ברק יזכור שממילא הוא כבר מינה את כל המינויים החשובים לשלושת השנים הקרובות: רמטכ"ל, סגן רמטכ"ל, ראש אמ"ן… והציבור אוהב אותו כשר בטחון (למה?), עדיף לעזוב בשיא, לפני שאיזו מלחמה תהרוס לו את המוניטין.

אז כולם מרוויחים ממהלך של רישפל כזה. ומעל כולם ביבי עצמו שמרוויח ממשלה יציבה ושלמה לשנתיים נוספות לפחות מצד אחד, ועולם קצת רגוע יותר בטווח הקצר מצד שני.

העצה הזו רעה למדינה, מאותן סיבות בדיוק. הממשלה הנוראית הנוכחית תחזיק מעמד ביציבות עוד שנתיים לפחות. מפלגת העבודה תמשיך לשבת כעלה תאנה בממשלת הימין ותרסק את האלטרנטיבה השמאלית לשלטון. והעולם ישקע בתרדמה נוספת, ולא ישים לב שביבי מנהל מדיניות אולטרה ימנית בפועל, במסווה של שיחות שלום.

אבל בהינתן המצב הנוכחי, אפשר שזה הרע במיעוטו. גם אם תיפול הממשלה הנוכחית, סקרים אחרונים מראים שהציבור לא זז במילימטר מאז הבחירות האחרונות. סקר עיתון הארץ מיום שישי מצביע על 67-53 לטובת הימין במקרה של בחירות היום. וזה בהנחה שקדימה נחשבת שמאל. השמאל הישראלי עדיין אינו מוכן ואינו מנסה לייצר אלטרנטיבה אטרקטיבית אמיתית לימין. אולי צריך עוד זמן, או קטסטרופה.  

בין ליברמן לברק

אחת מהאמרות המפורסמות ביותר של הנרי קיסינג'ר היא ש'לישראל אין מדיניות חוץ, יש לה רק מדיניות פנים'. שבוע שעבר אביגדור ליברמן לקח את המגמה הזו צעד אחד קדימה כשמעל בימת האו"ם, בתור שר חוץ המייצג את מדינת ישראל, עסק לא במדיניות פנים אפילו כי אם במדיניות מפלגתית. נאום בחירות שלא מייצג את המדינה, לא את הממשלה ולא את הקואליציה- נאום שמייצג את ליברמן עצמו. אך האומנם? בנימין נתניהו לא יצא נגד ליברמן מעולם, מלשכתו נמסר שהנאום לא תואם עם ביבי, אך לא שהדברים אינם על דעתו. היום בבוקר בישיבת הממשלה מיקי איתן (שמגלה על עצמו שהוא יותר "שמאלן" מיום ליום) יצא להתקפה חריפה על ליברמן, אבל ביבי שתק.

לביבי דווקא יש מדיניות חוץ, ויש לו גם מדיניות פנים. הן פשוט במקרה משולבות. האסטרטגיה של ביבי היא כזו: הוא מחזיק את ברק בממשלה ונותן לו לתפקד כשר חוץ בפועל לכל דבר ועניין. הוא שולח אותו להיפגש עם כל גדולי עולם ולפזר הבטחות ותוכניות. ברק משחרר הצהרות של שלום לחלל האוויר ומצייר את ביבי בקווים שמאליים. מנגד הוא ממנה את ליברמן לשר חוץ רשמי, ונותן גם לו (ולאלי ישי לצורך העניין) לעשות ככול העולה על רוחו. ליברמן נפגש, מדבר, עושה קצת. אלי ישי מדבר, מגרש, הורס בתים. ליברמן וישי מציירם את ביבי בקווים ימניים. וביבי שותק באמצע. לא מגנה את זה ולא את זה. מידי פעם ממלמל משהו על צרכי קואליציה. התוצאה היא שכל אחד יכול לדמיין את ביבי איך שהוא רוצה. אריה שביט בהארץ מדמיין את ביבי כ'שמאלה מרבין' למשל. אחרים בישראל אומרים שביבי נורא רוצה שלום ולעשות היסטוריה, הוא רק צריך להעיף את ליברמן ולהכניס את קדימה והכל יהיה בסדר. לעומתם המתנחלים לא מאשימים את ביבי בהקפאה ולא בשיחות השלום. מבחינתם מי שאשם בכל זה הם הברקים שחברו יחד ללחוץ על נתניהו; ברק אובמה בארה"ב ושליחו הרשע אהוד ברק בישראל. במילים אחרות ביבי א' וביבי ב' זה לא בלבלול, זו אסטרטגיה מתוכננת. ביבי הוא גם וגם ובו זמנית. כלפי פנים לפחות.

כלפי חוץ התמונה קצת שונה. בחו"ל ביבי יודע, כולם שמאלנים ואף אחד לא אוהב את ליברמן. אז כלפי חוץ ביבי מנסה לשדר את התדמית של נורא רוצה אבל גרוע בזה. ביבי משחק את האידיוט. זו אסטרטגיה ידועה בתורת המשחקים. יש משהו שכולם רוצים שאתה תעשה אותו אבל אתה לא באמת רוצה לעשות אותו. אז אתה אומר שאתה נורא רוצה לעשות אותו, אבל אתה משחק אותה אידיוט שכל הזמן לא מצליח. כן בארה"ב כבר התחילו להבין שביבי ממש לא רציני בנושאי השלום, הפלסטינים יודעים את זה ממזמן. אבל אחרי כל הסיפור של המאמצים (לכאורה) כנים של ביבי למשא ומתן לא מוצלח, למי יש כוח לנסות להסביר למה זה לא מצליח ומי כן או לא רוצה. מה שהאמריקאים רוצים כרגע זה רק חודשיים. תנו לנו חודשיים של הקפאה, נעשה כאילו השגנו משהו, ובחודשיים האלה (במהלכם מתקיימות בחירות בארה"ב) ננסה לשכוח ביחד מכל הסיפור.

ביבי בהתחלה סירב לבקשת האמריקאיים. כבר שמחתי, סירוב לאמריקאים בנושא החודשיים היה יכול להיות הפגיעה הקשה ביותר שביבי יכול להנחית על מפעל ההתנחלות בתווך הארוך. אבל ביבי כנראה הבין את הטעות והיום אנחנו כבר קוראים שכנראה ביום רביעי כן תאושר ההקפאה לחודשיים, בתמורה למכתב ערבויות אמריקאי.

לכאורה ביבי מנצח, התוכנית שלו עובדת היטב: מפלגת העבודה, ישראל ביתנו וש"ס יושבות יחד בממשלה. אף אחד לא מאיים אפילו בבדל של פרישה. כל צד בטוח שביבי בעצם איתו ומאשים את הצד השני בזה שעדיין לא קרה כלום (או קרה יותר מידי). במקביל, האמריקאים הולכים ומתייאשים מהשיחות. והסטאטוס קוו ישמר. ביבי אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה. ביבי, אפשר לטעון, משחק על זמן, וכל עוד הזמן עובר, הכל בסדר. אבל ביבי גם משחק באש. ביבי מעריך שאחרי הבחירות בארה"ב הוא יהנה משקט. שלא ישמח יותר מידי. יש עוד גורמים בזירה הבינלאומית חוץ מארה"ב. ונשיא נותר טינה בארה"ב זה לא דבר טוב.

ואם מנקים רגע את הפוליטיקה מהשולחן ומשאירים רק את המדיניות, מה ביבי מבקש להשיג? סטאטוס קוו? למי הוא טוב? לנו או לפלסטינים? אני חושב שהתשובה היא לפלסטינים, ביבי כנראה חושב שלנו (או לו). מעניין אותי לשמוע פעם אחת ולתמיד תשובה מנומקת ומפורטת שמסבירה כיצד שמירה על הסטאטוס קוו הנוכחי היא טובה לישראל (בלי להגיד מילה אחת על למה אלטרנטיבה של שלום היא גרועה יותר).

ביבי א' וביבי ב'

ביבי א' מבטיח לבוחריו שהוא איש ימין, הוא מתנגד להקמת מדינה פלסטינית, בעד חיזוק ההתנחלויות, וחושב שכל פעולה פיזית מדינית הינה ויתור לצד השני, סימן של חולשה וסכנה בטחונית. ביבי א' חושב שידה של אירן בכל וישראל נמצאת במלחמה קרה קשה עם מנהיגי האייטולות באימפריה הפרסית. כל "ויתור" יראה כצעד של חולשה ויאפשר לאיראנים להתקרב עוד יותר לגבול הישראלי ולהקים בסיסי טילים בלב העורף. ביבי א' הבטיח לבוחריו ממשלת ימין וקיים.

ביבי ב' הוא מדינאי נבון ופרגמטיסט. ביבי ב' רוצה להרשם בספרי ההיסטוריה וכל מה שמעניין אותו זה הכוח השלטוני והכבוד המדינאי. ביבי ב' רוצה שלום ורוצה הסכם אבל רק בתנאי שהוא יהיה זה שיוביל אותו, כי אפשר לסמוך באמת רק על עצמו. לכן לממשלות שמאל ביבי מתנגד בתוקף- הוא לא סומך על חבורת הפחדנים הזו. אבל כשהוא בראשות הממשלה הוא מוכן לויתורים כואבים ולמו"מ מדיני. רק תנסו אותו והוא מחזיר את כל השטחים ואת הגולן ועושה שלום כפול עם סוריה ועם הפלסטינים ובכלל עם כל מדינות ערב. ביבי ב' הוא ראש מחנה השלום האמיתי. הוא שמאלה מרבין כלשונו של עיתונאי בכיר בהארץ (טוב, אריה שביט), ברק יודע זאת ועל כן ברק נכנס לממשלתו. ביבי ב' קשוב לעולם, הוא מנסה להסביר למרקל, סרקוזי ואובמה שאם רק יתנו לו צ'אנס הוא יוכיח שהוא מסוגל לספק את הסחורה ובגדול. מטרתו של ביבי ב' היא להרשם בהיסטוריה כזה שהביא סוף סוף לסיום הסכסוך ולחתימה על הסכם שלום. אם אפשר תוך שנה.

איזה ביבי אמיתי? האם יש ביבי אמיתי? ביבי יצר לעצמו את תדמית השקרן משני הצדדים בצדק, כשמשחקים משחק כפול במוקדם או במאוחר מסתבר לאחד הצדדים ששיקרו לו. אבל זה שביבי שקרן במילים, לא אומר שהוא אינו קוהרנטי במעשים. אני נותן קרדיט רב לבנימין נתניהו. אני לא סובל אותו ברמה האישית, ולא מסכים עם דעותיו כלל, אבל אני חושב שהוא קוהרנטי. ביבי באמת ובתמים ימני.  ביבי א' הוא הביבי האמיתי:

 ביבי לא שיקר לבוחריו. על כן הוא הקים קואליציה עם מי שהוא עצמו כינה "השותפים הטבעיים שלנו"; השותפים הטבעיים הם לא מפלגת מרכז כמו קדימה כי אם מפלגות הימין הקיצוני ש"ס, ישראל ביתנו והבית היהודי (או מפד"ל או איך שהם לא נקראים עכשיו). בשבעיית השרים, גוף פוליטי שהוא הקים כתחליף לממשלה הגדולה, הוא בחר את אביגדור ליברמן, אלי ישי, בני בגין ובוגי יעלון ארבעת הימנים הבטחוניים הגדולים ביותר של הכנסת הזו (להוציא המפלגה הכהניסטית). אהוד ברק (גם הוא מזמן לא סמן של שמאל) ודן מרידור הם הקישוט הדיפלומטי.

רק בשבוע שעבר הודה ביבי בגילוי לב כי הוא אינו מסוגל להמשיך בהקפאה, לא בגלל שהיא אינה רצויה או אינה הדבר הנכון לעשותו, אלא בגלל שאם יעשה כן תתפורר הקואליציה שלו. ביבי במילים אחרות מודה שהקואליציה אותה בנה, ואותה אין לו שום כוונה להחליף, אינה קואליציה לשלום. אפילו לא להקפאה. מטרתו של ביבי לקדנציה זו היתה ועדיין אחת: להחזיר את המפתחות למדינה אחרי כמה שיותר זמן, בכמה שאפשר אותו מצב. מורשת יצחק (שמיר)- סטאטוס קוו. בשפה האמריקאית :don`t rock the boat. זה האידאל, זו המטרה. ובדרך למטרה כל האמצאים כשרים.

אם ביבי היה מכריז על כך בפומבי העולם הדמוקרטי היה צולב אותו. הוא היה הופך לאישיות בלתי רצויה. ישראל היתה מקבלת גינויים באו"ם כל שני וחמישי  ואמריקה לא היתה מטילה וטו. כי בעולם יש קונסנזוס אחד ברור: הסטאטוס קוו אינו טוב. על כן, מנהיג שרוצה לשמור על הסטאטוס קוו כמדיניות חייב לשחק במשחק של שיחות. שיחות הן הדרך הטובה ביותר להרדים את המבקרים מבלי לעשות כלום.  מה הבעיה לדבר ולדבר, העיקר שבסוף לא מגיעים לשום מקום. האסטרטגיה של שנה שעברה היתה הקפאה. הקפאנו ל-9 חודשים= 9 חודשים לא צריך לעשות שום דבר מדיני. ואכן שום דבר מדיני לא קרה (לכל אלה שהיללו את ההקפאה כסימן לכוונותיו השמאליות של ביבי…). אבל תשעת החודשים עומדים להסתיים וצריך טקטיקה חדשה. המבצע לחגים תשע"א אם כן: שיחות ישירות. יופי, זה יחזיק מעמד לפחות עד החגים הבאים. ואז כבר נכנסים לשנת בחירות… מתכון בטוח לאיך לעבור ארבע שנים בלי לעשות כלום.

אז לכל מי שחושב שביבי משקר לציבור בישראל וכן עם אובמה, צר לי לאכזב (או לשמח). ביבי של אחרי הבחירות הוא אותו הביבי של לפני. עכשיו נותר לנו רק לחכות ולראות האם האסטרטגיה של סטאטוס קוו היא גם נכונה. כי יש גם את ההשקפה שאומרת שלא ירחק היום והסטאטוס קוו יתפוצץ כך או כך, ומוטב להיות מוכנים מאשר מופתעים. נחיה ונראה.