תוצאות בחירות 2019 – הפתרון

נתניהו מתבצר עם השותפים הדתיים שלו בדרך לבחירות נוספות במטרה לנסות להמאיס את הדמוקרטיה הישראלית על הישראלים. בליכוד בנתיים תקועה הצמרת בשיווי משקל משתק שבו אף אחד לא מסתכן בלעשות צעד נגד נתניהו מבלי לסכן מאוד את מעמדו שלו.  ליברמן כבר לא יוכל לשבת עם החרדים אחרי הדברים שאמר במערכת הבחירות ואחריה. ממשלת אחדות עם נתניהו נראית בלתי אפשרית, ובליכוד לא יכולים להחליף אותו כרגע. מה שמשאיר רק פתרון אחד למשבר הפוליטי של תוצאות הבחירות: ממשלת מיעוט חילונית בראשות בני גנץ ובתמיכת הרשימה המשותפת. ולא זה לא כזה מופרך, תהיו איתי שניה:

שני עקרונות פוליטיים ינחו את הקואליציה הזו שצריכה לקום: זמניות, וסיכומים מראש. החברות בממשלה: כחול לבן, העבודה-גשר, המחנה הדמוקרטי, וישראל ביתנו. עשרה ח"כים מהרשימה המשותפת (ללא בל"ד) יתמכו מבחוץ. ביחד זה בלוק של 62 מושבים. איך ליברמן ישב עם סתיו שפיר לאותו שולחן ובוגי יעלון יושבע לשר בתמיכת אחמד טיבי? כי יהיו חוקים מאוד ברורים מראש עליהם יסכימו לטובת כולם.

יובן על כל הצדדים בממשלה ששיתוף הפעולה ביניהם הוא זמני בלבד. מושב אחד של כנסת, עד הקיץ הבא. הם יסכמו מראש על פירוק הקואליציה בתוך 200 ימים מיום הקמתה, וגנץ יתחייב להחזיר את המנדט לנשיא בתום שבעת החודשים הללו (ולא לפזר את הכנסת).

עוד יסוכם מראש ובכתב על כל הדברים אותם הקואליציה תשלים במושב הבודד הזה. לא תהיה חקיקה או מדיניות שנויה במחלוקת נוספת מעבר לסיכומים הללו. כל אחד מ-62 החברים בקואליציית 200 הימים יתחייב מראש להצביע בכנסת בעד כל אחד מהסעיפים הללו:

1. השבעת ממשלה. ליברמן יהיה שר הפנים. פרץ שר כלכלה. אורלי לוי שרת בריאות. ניצן הורוביץ שר להגנת הסביבה.
2. תוקם ועדה ציבורית, עם אישי רוח מכל שכבות הציבור, לבחינת שינויים בחוק הלאום. בני גנץ יתחייב אישית לתמוך בהמלצות הועדה גם בקואליציה העתידית שיקים, אם יקים.
3. סל של הטבות לצמצום פערים בחברה הערבית – בדגש על תשתיות.
4. הקמת ועדה מיוחדת למאבק באלימות בקרב וכלפי מיעוטים.
5. חקיקה ראשית להגבלה משמעותית על אחזקת נשק פרטי בידי הציבור .
6. חוק נישואין אזרחיים מלא.
7. תיקון של חוק המרכולים.
8. קביעה בחוק תחבורה ציבורית בשבתות ובלילות לבתי חולים ולמוקדי בילוי.
9. העלאת ימי החופש במשק. אחד מהם יהיה באופן קבוע ה-1 בינואר.
10. העלאה דרמתית של קצבת הזקנה והצמדה לעליות בשכר המינימום.
11. תחבורה ציבורית חינם לגמלאים בכל הארץ.
12. הורדת שכר הח"כים.
13. סמכויות ההגנה על בעלי חיים יעברו מידית ממשרד החקלאות למשרד להגנת הסביבה.
14. סיכום מראש על עיקרי התקציב – שלא יהיה מהפכני מידי אבל יהיה ברוח הדגשים בהסכם.

יובן כי במהלך חצי השנה הזו לא ינקטו צעדים מדיניים או בטחונים מרחיקי לכת, ובכלל זה פינוי ישובים ערבים או יהודים, מלחמה, משא ומתן מדיני וכדומה. אלא במקרי חירום לפי שיקול דעתה של הממשלה (ולא הקואליציה).

בתום שבעת החודשים תתפרק הקואליציה, לאחר שהשלימה את כל סיכומי החקיקה והעבירה תקציב, בכל מקרה. מובן על כל הסיעות החברות כי אף אחת אינה מחויבת לשיתוף פעולה גם בקואליציה החדשה שתקום אם תקום.

זה חברים ההסכם הכי נכון והכי טבעי לפתרון הפלונטר של בחירות 2019. כולם יקבלו הישגים מאוד יפים מבלי לותר יותר מידי על עקרונות ברזל. בנתיים נתניהו ירד מהבמה. והמו"מ על ממשלה אחרת, יציבה יותר או פחות, יתחדש שוב בתנאים טובים יותר לכולם (חוץ מביבי) בעוד שבעה חודשים בלי בחירות. הפתרון האחר אגב הוא בחירות נוספות במרס שזה לא טוב לאף אחד. אז יאלה.

היום בפוליטאה: לקט!

* מי שלא עוקב אחרי פוליטאה גם בפייסבוק בטח לא מבין לאן נעלמתי בתקופת הבחירות. אז קודם כל אני ממליץ לעקוב גם בפייסבוק, הרבה יותר נחמד לנהל דיונים שם, וגם אני מידי פעם משתף כתבות מעניינות. שנית אני צריך להסביר שמאז דצמבר אני במסגרת העבודה שלי נותן שירותי יעוץ תקשורתי לשתיים מהמפלגות הגדולות בבחירות ועל כן אני מונע מעצמי לכתוב עליהן כאן בבלוג. אז מי שרוצה תובנות שלי על המירוץ הנוכחי צריך לשאול בפרטי 😛

עוד, מצאתי שדברים רבים מעניינים כלליים שיש לי להגיד על מערכת הבחירות הזו כבר כתבתי על מערכת הבחירות הקודמת לפני שנתיים. על ההצגה הקבועה של פסילת רשימות ואישים, למה כולם צריכים ללכת להצביע (זה רציונאלי!), על איזה בסיס (כלכלי או מדיני) אנשים הולכים להצביע, ועל איזה סיעות אפשר לותר בהקשר של אחוז החסימה.

* במערכת הבחירות הקודמת גם עשיתי תחזית מנדטים מבוססת סקרים בתיקון הטיות סוקרים. למזלי הפעם יש פרויקט שעושה את זה בהתמדה ובצורה הרבה יותר מושקעת ומקצועית ממני – פרויקט 61 – מומלץ מאוד לכל מי שמתעניין בסקרים.

* הנושא המרכזי שקצת חבל לי שאני לא כותב עליו יותר הוא כמובן אחוז החסימה. כזכור אני מתנגד חריף של העלאת אחוז החסימה הנוכחית ובכלל תומך בהורדת אחוז החסימה בישראל לאפס. למי שעוד היו לו ספקות אז נדמה לי שהבחירות הנוכחיות מוכיחות חדשות לבקרים את התזה שלי (לא כביטוי, באמת כתבתי על זה תזה) על אחוז חסימה כנותן תמריץ למפלגות בינוניות חזקות ובכך פוגע ביכולת המשילות של הממשלה ותורם לשבריריות הרשות המחוקקת. למי שלא מכיר ולא רוצה לנבור בכל מה שכתבתי בנושא בעבר, אני ממליץ על הפוסט הקצר (יחסית) על המפלצת של אחוז החסימה.

* בכל זאת הערה חדשה: שימו לב שמפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה לא נכללות בחישובי המנדטים במסגרת הסכמי העודפים. המשמעות היא שלא רק הבוחרים של המפלגות שלא עברו את החסימה נקנסים (הם אגב נקנסים פעמיים), כי אם גם הבוחרים של המפלגות שהיו חתומות איתן על הסכם עודפים. לעניין הבחירות הנוכחיות הדבר רלוונטי במיוחד למפלגת העבודה שחתומה בהסכם עודפים עם מרצ, ולמפלגת כולנו של כחלון שחתומה על הסכם עם ישראל ביתנו של ליברמן. כל אחת משתי המפלגות הללו עלולה להפסיד מנדט עד שניים (!) כתוצאה מכך שמרצ או ישראל ביתנו לא יעברו את אחוז החסימה (בהתאמה כמובן).

מסימולציה שביצעתי, אם לצורך הדוגמא מרצ לא יעברו את אחוז החסימה, מפלגת העבודה אמנם "תתחזק" במנדט, אך הכוח המשותף של העבודה + מרצ ירד בשלושה מנדטים. הליכוד והבית היהודי, שהן שתיים מהמפלגות הגדולות ביותר וחתומות על הסכם עודפים, צפויות להרוויח הכי הרבה מכל מפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה בגלל היתרון לגודל היחסי שקיים בשיטת ספירת הקולות בישראל (שיטת באדר עופר).

*כמובן שהדבר המשמח ביותר שיכול לקרות בבחירות הקרובות הוא שליברמן לא יעבור את אחוז החסימה. אני כמובן אישית מתנגד לכל עיוות ברצון הבוחרים ומעדיף שכל מי שזוכה לתמיכה סבירה יכנס לכנסת בשיעור פורפורציונאלי להעדפות הבוחרים, אבל ליברמן אישית הוא זה שהתעקש על אחוז חסימה של 3.25%. למה לא 2.5%? למה לא 3%? פשוט -ליברמן ראה ש3.25% זה מה שבל"ד קיבלו בבחירות הקודמות וזה מה שהוא רצה שיהיה אחוז החסימה החדש. בל"ד נמצאים ברשימה המשותפת החדשה כידוע, רשימה שמתחרה על התואר המפלגה השלישית בגודלה בכנסת. וליברמן? אני ממש ממש מקווה שהוא יקבל 3.24% רק בגלל ההתעקשות שלו על אחוז החסימה שנקבע.

סיפור הגושים לבחירות 2015

לפני שנתיים וחודש בדיוק, לקראת בחירות 2013, כתבתי כאן פוסט על גושים פוליטיים בבחירות. סיפור הגושים הוא המודל הפוליטי המרכזי שאני חושב שצריך להבין בניתוח מערכת בחירות פרלמנטרית כמו זו הנהוגה בישראל. הגושים מלמדים אותנו באמת מה זה ימין ושמאל מבחינה אלקטוראלית (להבדיל מאידיאולוגית). מעקב מדוקדק אחרי הגושים ילמד אותנו בצורה הטובה ביותר מי מוביל בבחירות, מי יהיה ראש הממשלה הבא, ומה זה אומר על הציבור הישראלי. ההגדרה שכתבתי כאן לפני שנתיים נכונה כמובן גם היום:

גוש זה כל המפלגות ששייכות לצד מסוים במפה הפוליטית, שבהינתן רוב (על פני הגוש השני) יתמכו במועמד הבולט שבהם להרכבת ממשלה על פני המועמד של הגוש השני. לא כל המפלגות בגוש חייבות לשבת בקואליציה שמקים ראש הגוש, וגם להיפך, מפלגות מגוש אחד יכולות לשבת בגוש אחר. כך למשל ב-1992 קיבל רבין "גוש חוסם" מפורסם של 61 ח"כים בדיוק שכלל את העבודה, מרצ, חד"ש ומד"ע – אולם בממשלה שלו לא ישבו הסיעות הערביות ובקואליציה שלו כן הוכנסה ש"ס מגוש הימין.

* ההבדל מהבחירות הקודמות הוא שיתכן בהחלט שבגלל הנסיבות המעניינות שנוצרו, הפעם יש שלושה גושים ולא שניים. כן, בפוסט מלפני שנתיים טענתי שהמודל כופה ברוב המקרים שני גושים של "ימין" ושמאל" אבל ברגע שאנחנו מציבים עוד מימד (למשל כלכלי חברתי, או שנאת נתניהו) אז יתכן שנמצא יותר משני גושים.

הגוש הברור הראשון הוא גוש הימין או גוש  "רק נתניהו" שכולל את הליכוד, הבית היהודי ואלי ישי. אלו שלוש המפלגות היחידות שהצהירו שיעדיפו את נתניהו כראש ממשלה על פני כל מועמד אחר. על פי ממוצע הסקרים בשבוע האחרון מפלגות אלה עומדות ביחד על כ-38 מנדטים.

מנגד עומד גוש השמאל או "רק לא ביבי" שכולל את העבודה, מרצ, ושתיים עד שלוש מפלגות ערביות. מפלגות אלו נכון לעכשיו זוכות בכ-39 מנדטים. דומה מאוד לימין. נשארנו עם 43 מנדטים של מפלגות שטוענות אידיאולוגית למרכזיות אך גרוע יותר מבחינת הפרשן הפוליטי, לא תומכות לא בהרצוג ולא בנתניהו ולא ברור מי יעדיפו מבין השניים כמועמד לראשות ממשלה אם הדבר היה תלוי רק בהם.

הייתי יכול להתחיל לנתח על פי העדפות אידיאולוגיות בעבר ולחלק את יהדות התורה וליברמן לימין, את יאיר לפיד ואריה דרעי לשמאל (עוד על אריה דרעי בסוף) והייתי נשאר עם כחלון באמצע. במקרה כזה גוש הימין עם 53 מנדטים, השמאל עם 54 ולכחלון נשאר להכריע עם 11 מנדטים בממוצע מי יהיה ראש הממשלה. אם אריה דרעי מעדיף במקרה כזה את נתניהו על פני הרצוג בכל מקרה, אז הימין קופץ ל58 וההתלבטות של כחלון נהיית קטנה יותר. אם כחלון בסתר ליבו מעדיף את נתניהו בכל מקרה אז בכלל אין התמודדות.

אבל מה אם היינו נותנים למפלגות שלוש אופציות: את כל אחת מהמפלגות היינו שואלים מי המועמד המועדף עליכם לראשות הממשלה אם הבחירה נתונה רק בידכם, ונותנים להם את נתניהו, את הרצוג, ואת כחלון כאפשרות: במקרה כזה ליברמן ולפיד, דרעי וכנראה גם יהדות התורה היו מעדיפים את כחלון. לפיכך, כחלון עומד בראשות גוש של 43 מנדטים, הגוש הגדול ביותר מבין שלושה. אם היינו עכשיו שואלים גם את מרצ ואת העבודה מי הם מעדיפים, נתניהו או כחלון, הגוש "החברתי" מזנק למעשה ל71 מנדטים.

* אבל עם אחד עשר מנדטים לא זוכים בראשות הממשלה, לא משנה כמה אנשים יעדיפו אותך. בשביל תסריט שבו כחלון נהיה ראש לגוש המרכז ומקים ממשלה אחרי הבחירות, מפלגתו צריכה להתקרב לאזור ה-20 מנדטים. אם כחלון מסיים את הבחירות באזור ה-20, ואם הוא ירצה (שגם זו שאלה)  את ראשות הממשלה, הוא יכול די בקלות לקבל אותה. בפוסט הפתיחה של הבחירות ציינתי זאת כבר: כחלון זקוק למנדט אחד יותר מהליכוד בשביל להיות ראש ממשלה, הרצוג זקוק לשלושה.

אני מעריך את פוטנציאל המנדטים של כחלון בכ-20. כ-10 מנדטים של מצביעים חופשיים שהצביעו בבחירות האחרונות ליש עתיד, ועוד כ-10 מנדטים של מאוכזבי ליכוד וש"ס; אנשים שמזוהים עדתית עם התרבות המזרחית הישראלית שלא מוצאים את עצמם בברית האשכנזית של הרצוג ולבני, תושבי פריפריה שהצביעו לפרץ בבחירות 2006, ומפוחדי בנט בימין המתון. כחלון רק התחיל, לפני שהוא פתח את הפה ולפני שהמומנטום עצמו משפיע, הוא כבר עומד על מינימום 10 (ובסקרים טובים 13) מנדטים. עם המומנטום יבוא התאבון. עם אפס טעויות, והפגנת רצון אמיתי לראשות הממשלה לקראת הסוף, יתכן ויהיה כאן מהפך בלתי צפוי ב-17 למרץ. לא מהפך מדיני, מהפך חברתי. מהפך מזרחי.

* ש"ס נחשבו מסורתית תמיד כשייכים לגוש הימין. אחד, בגלל שקהל המצביעים של ש"ס ימני מאוד וחופף רבות את קהל המצביעים של הליכוד, ושתיים בגלל שהציבור הדתי בישראל קרוב יותר מבחינה חברתית למסורת השמרנית הימנית מאשר לשמאלית הליברלית. יחד עם זאת אריה דרעי כראש ש"ס הוא פרגמטי הרבה יותר בדעותיו מציבור המצביעים של ש"ס והיה שותף לממשלות שמאל, בנוסף דרעי (בניגוד לישי) מדגיש במיוחד את המסרים הכלכליים של ש"ס – מסרים שמנוגדים לחלוטין לימין הכלכלי של נתניהו. במובן זה הפיצול בש"ס עשוי לתרום דרמתית למיצובה של ש"ס במערכת הגושית הפוליטית.  קשה לראות את אריה דרעי ואלי ישי יושבים ביחד באותה ממשלה, ובכל מקרה אפשר עכשיו לספור אותם לחוד. את 8-10 המנדטים הקבועים של ש"ס אפשר עכשיו לחלק טנטטיבית לשני המחנות -4 לימין ו-4 לגוש השמאל (נגיד). כלומר הארבעה לכאורה של ישי יעדיפו את מועמד הימין על פני מועמד השמאל במקרה והדבר תלוי רק בהם, והארבעה של ש"ס כנראה יעדיפו את מועמד השמאל במקרה שבו הדבר יהיה תלוי רק בהם. בכל מקרה כפי שכתבתי, אריה דרעי כנראה יעדיף את כחלון.

* למען הסר ספק: נתניהו הוא עדיין המועמד המוביל לראשות הממשלה. הוא ראש המפלגה בעל הסיכויים הטובים ביותר להקים קואליציה אחרי הבחירות נכון לעכשיו וזה המבחן הרשמי היחיד. מוביל אבל בהחלט לא בלבדי. הליכוד נמצא בסקרים כרגע באזור ה21-22 מנדטים, זה נתון נמוך מאוד למפלגת שלטון (שש שנים) שלושה חודשים לפני בחירות. המומנטום עובד לרעתם. 17 מנדטים לליכוד מול 20 לכחלון הם תסריט סביר בהחלט. במקרה כזה אני לא פוסל ישיבה של הליכוד (בראשות סילבן שלום?) בממשלת כחלון, ולא להיפך.

בחירות ברדק

אז ההחלטה התקבעה על בחירות בחורף 2015. כמה תובנות מהירות:

* שחקנים שלא נלקחו בחשבון בניתוח הקודם הם השחקנים התת מפלגתיים. לפיד וביבי אולי לא רצו בחירות, אבל עמיר פרץ לפני חודש רצה (סחורה חמה מכיפת ברזל), וחשוב יותר גדעון סער התפטר והשאיר מקום פנוי בצמרת הליכוד. עם התפטרותו נפתח בפועל הקרב על ירושת הדור השני בליכוד. הדור השני הקודם הבין שנתניהו לא מתכוון לפנות את כיסאו מרצון ופרש (כחלון, סער בפועל, וסילבן שלום, לימור לבנת ואחרים בחשק) ודור חדש בליכוד התחיל להלחם על הירושה. זאב אלקין, יריב לבין, אופיר אקוניס, מירי רגב וגילה גמליאל – כולם חברי כנסת מן השורה בליכוד שרוצים להיות שרים, שרים בכירים. והדרך היחידה מבחינתם לשדרג את מעמדם עוברת דרך בחירות. הם היחידים שלא מפחדים מפריימריז. הפריימריז בנה אותם בעבר, את כל הקריירה הפרלמנטרית שלהם הם השקיעו בשביל להתחנף למתפקדי הליכוד, ועכשיו הם עומדים לקצור את הפירות. בממשלה הבאה, בהנחה שנתניהו אכן ירכיב אותה, נקבל את זאב אלקין שר החינוך, ישראל כץ שר האוצר, יריב לווין שר התקשורת, גילה גמליאל שרת הסברה, ומירי רגב שרה להגנת הסביבה.

* ואם כבר הזכרנו את זאב אלקין, אז חשוב לזכור שמדובר ביו"ר הקואליציה. התפקיד של יו"ר הקואליציה הוא אחד התפקידים החשובים ביותר בכנסת. במיוחד בקואליציה משוברת ובעייתית. יו"ר הקואליציה הוא זה שאחראי לתאם בין כל פלגי הקואליציה, להביא אותם להצביע עם הקואליציה, ולהיות בקשר התמידי בין ראש הממשלה לתפקוד הקואליציה שלו בכנסת. ההליכה לבחירות עכשיו היא כשלון מוחץ של אלקין בתפקידו. על כן מוזר היה לראות אותו הבוקר באולפני הטלוויזיה מלין על לפיד. איפה אתה היית?

* כמה לא משומנת מכונת ההסברה של יש עתיד. מאתמול בלילה שורה של בכירי ליכוד עוברים מעיתונאי לעיתונאי, מאולפן לאולפן, ומדקלמים דף מסרים לפיו לפיד אשם בבחירות מכיוון שלא נתן לראש הממשלה להעביר את המדיניות שבשבילה נבחר. נתניהו נבחר על ידי רוב הציבור בבחירות ולפיד, לפי טענתם, ניסה לעוות ולפעול נגד רצון הבוחרים בכך שלא נתן לנתניהו ולליכוד לפעול כפי שרצו. העיתונאים כמובן לא טרחו להעמיד אותם על טעותם. ומולם התישבו אנשי יש עתיד, לאט, מעט, רק הבוקר, והתנצלו. ניסו למלמל משהו על ברית של נתניהו עם החרדים. לפיד קיבל 19 מנדטים בבחירות הקודמות, אחד יותר מהליכוד. רוב הציבור הצביע למפלגות חילוניות, רוב קטן בציבור הצביע למלפגות ימין, רוב הציבור הצביע לפשרה בין נתניהו ללפיד. זה היה רצון הבוחר האמיתי בבחירות הקודמות. וזה בדיוק מה שהבוחרת קיבלה בקואליציה שהוקמה. נתניהו עצמו לא נבחר על ידי הציבור; פחות מחמישית מהאוכלוסיה הצביע לו. הבחירות דרשו פשרה. יאיר לפיד קיבל מנדט בצדק (גם אם בטעות) לשנות את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. העובדה שלפיד ונתניהו נכשלו כשלון היסטורי במשימה שהציבור הטיל עליהם, בראש ובראשונה לעבוד יחד, היא אשמתם המשותפת המלאה. לנתניהו כראש הממשלה, שלכאורה עוד היתה לו אלטרנטיבה והוא גם זה שבחר לתת ללפיד את תפקיד שר האוצר, יש אחריות מוגדלת על כשלון ממשלתו. הממשלה שנופלת היום היא ממשלת נתניהו. חשוב לזכור את זה.

* "חוק המשילות" הוא מהבטחות הבחירות היחידות שהשלימו תהליך חקיקה בכנסת הנוכחית. מטרת החוק כך הסבירו לנו היא להגדיל את המשילות, לעשות את הכנסת פחות משוברת, לחזק את המפלגות הגדולות והגושים. בהצלחה. בעמדת אלה שהעבירו את החוק תמכו, גם אם בהסתייגות, חברי המכון הישראלי לדמוקרטיה ואנשי המרכז הבינתחומי בהרצליה. האופוזיציה התנגדה בתוקף ואני עצמי טענתי במסמך שהעברתי לחברי ועדת החוקה שדנו בחוק, שאחוז החסימה הגבוה יביא לברדק פוליטי, לאיחודים מלאכותיים שיתפרקו אחרי הבחירות, לחיזוק המפלגות הבינוניות והגדלת כוח המקח שלהן מול הגדולים, להחלשות נוספת, אולי דרמתית, של המפלגות הגדולות. הבחירות הקרובות הן מבחן אמפירי מצער ראשון לשאלה מי צדק.

* בדיוק לפני שנתיים אמרו כל הסקרים והפרשנים שסיפור הבחירות גמור, מה שהיה הוא שיהיה, הימין יתחזק בבחירות, נתניהו ירכיב ממשלה בקלות עם מתנחלים וחרדים וליברמן. בערב הבחירות התבררה תוצאה שונה לחלוטין: גוש המפלגות שמשמאל לליכוד התחזק. למעשה היה תיקו בין גושי 61 מול 59. הליכוד התכווץ ונתניהו קיבל מצב גרוע בהרבה מזה שממנו הגיע לבחירות. עכשיו אני לא אומר שזה גם מה שיקרה הפעם. אבל זה יכול לקרות. יכול לקרות גם להיפך. כן לא אמרתי כלום, רק שצריך להזהר. הנתון המעניין ביותר שהיה בסקר הארץ האחרון מיום ראשון הוא שרבע מהציבור עומד על הגדר. לרבע מהציבור אין מושג למי להצביע. על פי נסיון העבר אין שום סיבה להניח שהרבע הזה יתפלג שווה בשווה בין המפלגות הקיימות. נתניהו יודע איך הוא נכנס לבחירות הללו, הוא יוזם אותן בעצמו, הוא עוד לא יודע איך הוא יצא.

אסירים בממשלה

האם יהיו בחירות? כרגע נראה שהצדדים הניצים בממשלה יתקשו לגשר על הפערים ולהעביר תקציב. נתניהו ולפיד לא מדברים זה עם זה ומתקוטטים על דפי הפייסבוק כמו יריבים ותיקים. ליבני וסיעתה כבר עם רגל אחת בפרץ. נפתלי בנט מתלהם ומתסיס כי הוא מבין שכל התלהמות אחת עכשיו, זה עוד מנדט בבחירות הבאות. וליברמן, כך מספרים פרחי הקיר, כבר לא סומך ופועל נגד נתניהו. אלה הם תנאי הפתיחה המוכרים, ועכשיו נשאר רק לנתח מה כל אחד מהצדדים היה רוצה.

לפיד לא רוצה בחירות, זה ברור. קדנציה של שנתיים בלבד עם מעט הישגים, אחוזי תמיכה נמוכים כשר אוצר, וחברי כנסת צייתנים ומפוחדים שלפחות חצי מהם לא יחזרו לכהונה נוספת. אבל לפיד גם לא רוצה להשאר בממשלה. בטח שלא בתנאים הנוכחיים. לפיד יתאבד על חוק מע"מ אפס, לכאן או לכאן. הזהות של לפיד עם החוק היא מוחלטת. אם החוק לא יעבור הוא לא ישאר בממשלה אפילו יום אחד. ברגע שהחוק יעבור ויהיה עובדה מוגמרת כבר לא יהיה לו מה להרויח מלהשאר בה. החוק אם כן מוחזק כרגע כבן ערובה עד שנתניהו יחליט מתי הוא רוצה בחירות, בחורף, באביב או בסוף הקיץ.

לפיד הכי רוצה, או צריך הכי לרצות, לצאת מהממשלה עכשיו: על הפלת מע"מ אפס, וחוק הגיור, והלאום. אבל, וזה אבל חשוב, רק בתנאי שבמקומו יכנסו מיד החרדים. לפיד כך יוכל לשמש כיו"ר האופוזיציה, עם הסיעה הגדולה בכנסת (מנדט אחד יותר מהליכוד) ומול ממשלה צרה של מתנחלים וחרדים. ממשלה שתעביר בקושי ובסחטנות גלויה תקציב שיהיה שונה לחלוטין מהתקציב שהוא הציע. ככה לפיד לא יאלץ להתמודד עם ההשלכות ההרסניות (האפשריות כמובן) של תקציבו שלו ולא יצטרך לבחון את חוק מע"מ אפס בפועל (מי יודע, אולי כל הכלכלנים שהוא כל כל מזלזל בהם צודקים והחוק הזה באמת לא טוב…). הוא יוכל להאשים את הממשלה החדשה בכל הרעות של החברה. לבנות את עמדתו, ולקוות שעד הבחירות הבאות הציבור יספיק לשכוח את לפיד שר האוצר, ויחזור לפנטז על לפיד ראש הממשלה. הבעיה של לפיד, איך פורשים ומבטיחים קואליציה חלופית בלי להסתכן בהליכה מידית לבחירות? תזוזה לכיוון הרצוי עוברת דרך המצב הכי לא רצוי. לפיד נמצא בדילמת אסירים קלאסית, כאשר הוא האסיר בממשלה.

בנימין נתניהו רוצה להשאר בשלטון. לא ממש מעניין אותו בראשות איזו קואליציה. אבל הוא בהחלט לא מאושר מהנוכחית. היא קשה לו. בנט קשה לו. שנתניהו מנסה לקרוץ למרכז, בנט תוקף אותו ומשתלח בו בימין ובכך צובר עוד ועוד כוח עממי ימני על חשבונו. נתניהו לא רגיל לזה, כוח עממי ימני זו המומחיות שלו. אז נתניהו שובר חזק לימין (מקומו הטבעי) והקואליציה מתפרקת. לא שברגיל הקואליציה הזו לא ימנית להחריד ופועלת רק על פי השקפתו הימנית מאוד של נתניהו מיום הקמתה, פשוט יש הבדל בין לעשות דברים לבין להגיד אותם ולהכריז עליהם בחוק. יש דברים שאפילו ציפי ליבני כבר לא מוכנה להיות עלה תאנה בשבילם.

לנתניהו יש לכאורה אופציה טובה של הליכה לבחירות. אולי הכנסת הבאה תהיה לו נוחה יותר. אבל מבחירות אתה לא יודע איך אתה יוצא. יש הרבה סימנים שמדאיגים את נתניהו בסקרים; לא בטוח שהוא רוצה ממשלה שבה בנט שר בטחון, משה כחלון שר אוצר, ובאמצע פריימריז בליכוד שישאירו אותו שוב מבודד בחבורה קיצונית של של חוגגי תה ישראלים. וזה עוד התרחיש האופטימי ביותר מבחינתו. אז גם נתניהו, כמו לפיד, היה רוצה ממשלת ימין צרה עכשיו. להכניס את החרדים על חשבון לפיד. אבל כמו לפיד גם נתניהו נמצא בשיווי משקל נאש בדילמת אסירים. תזוזה אל עבר המצב הרצוי, משמעה הליכה דרך המצב הלא רצוי. השאלה היא כמה נתניהו מפחד מהבחירות ביחס למצב הנוכחי.

ליברמן היה אולי רוצה לראות קואליציה חלופית בכנסת הזו בלי נתניהו. אבל איך עושים את זה? החרדים לא ישבו עם לפיד, בטח שלא יהדות התורה. מרצ לא ישבו איתו, וגם הוא לא ממש רוצה אותם. על הסיעות הערביות אין מה לדבר. ולבנט אין שום אינטרס להצטרף לקואליציית מרכז על חשבון הימין. המספרים פשוט לא מסתדרים. מה ליברמן רוצה? אין לי מושג. הוא כבר הגיע לשיא (שר חוץ) והוא לא ממש עושה איתו שום דבר (מישהו פעם שמע על מעשה משמעותי כלשהו שעשה ליברמן כשר החוץ של ישראל?). ראשות הממשלה לא עומדת על הפרק, נסיון ההשתלטות על הליכוד נכשל. החקירות ואפשרות העמדה לדין כבר מאחוריו. למה הוא עוד בפוליטיקה? מטפס שוב ושוב על סולם הכאוס? זה הכל? לא ברור.

אז מה יהיה? אם כל אחד ישאר בפחדיו הנוכחיים, פשוט – לא יהיו בחירות. לא תהיה קואליציה חלופית. דיוני התקציב יתמסמסו עד הגבול המותר להם בחוק – חודש מרץ. בינתיים יהיו פריימריז בליכוד ונתניהו יהיה רגוע יותר. ובמרץ… במרץ נראה, או בחירות באביב, או שיעבור תקציב פשרני לחצי שנה וילכו לבחירות בנובמבר כמו התכנית המקורית.

בינתיים כולם אסירים בממשלה וכולנו אסירים שלהם. ורציתי לכתוב גם כמה מילים של אופטימיות (רק 35% אחוזי תמיכה בראשות הממשלה של נתניהו ע"פ סקר הארץ האחרון). אבל הארכתי בניתוחים אז אשמור את זה לפעם אחרת.

פרדוקס או לא פרדוקס

אחרי הפסקה קצרה (הייתי ברומא) אני חוזר לכתוב והפעם מפנה אתכם למאמר של גבי שפר מהאוניברסיטה העברית לפני שבועיים בהארץ. במאמר, שפר מאיר נקודה חשובה ומעניינת בפוליטיקה הישראלית העכשווית לה הוא קורא בכותרת "פרדוקס ההצבעה לנתניהו". הפרדוקס הוא כזה: הציבור הישראלי של ימינו אומר בסקרים שהנושאים החברתיים כלכליים הם הנושאים החשובים ביותר מבחינתו, הרבה יותר מהנושאים המדיניים והביטחוניים. בנוסף אומר הציבור שהוא לא מעריך ולא סומך על הממשלה הנוכחית בטיפול בנושאים הכלכליים. עובדה זו עולה בקנה אחד עם עמדות הציבור בנושאים כלכליים חברתיים בסקרים לאורך השנים (הציבור הישראלי תומך בעמדות סוציאליות הרבה יותר מהממשל באופן עקבי) מול העמדה הניאו-שמרנית הידועה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכל הקשור לכלכלה וחברה. מנגד, באותם סקרים עכשוויים, מראה הציבור תמיכה אלקטוראלית בראש הממשלה ובמפלגתו – אילו הבחירות היו נערכות היום היה הימין זוכה ברוב גדול עוד יותר מזה שיש לו היום, ומעמדו של בנימין נתניהו כראש ממשלה בלתי מעורער בסקרים מול כל מועמד אחר. אכן סוג של פרדוקס לכאורה שמחייב הסבר.

תרשו לי להציע כמה הסברים חלופיים או משלימים לאלה שמציע שפר במאמרו. ההסבר הראשון הוא הפשוט ביותר: הציבור בסקרים משקר, או לפחות אינו כן עם עצמו; אנשים עונים שמבחינה פוליטית הנושא הכלכלי-חברתי הוא החשוב להם ביותר אך בפועל הם אינם מאמינים בזה באמת. זה אולי פופולארי להגיד את זה נוכח המחאה החברתית, אבל עובדה שמעט מאוד אנשים יסכימו לשקול בכלל להחליף מחנה פוליטי על רצף בטחוני בשביל להצביע למפלגה שמתאימה להם יותר מבחינת השקפה כלכלית.

שנית, מצידו השני של אותו מטבע, המערכת הפוליטית כולה בנויה סביב השסע המדיני בטחוני ואף מפלגה לא עושה סימנים של ניסיון אמיתי לשנות את זה. נכון, שלי יחימוביץ אולי מדגישה את הנושאים הכלכליים ומסרבת לרוץ על הנושא המדיני, אך אף אחד לא מתבלבל לחשוב שכמפלגה מרכזית בישראל העבודה תסכים לזנוח לחלוטין את הנושא המדיני בשביל למקסם את ההישגים הכלכליים. נקודה זו אולי תובהר טוב יותר בהסבר השלישי:

גם אם הפרדוקס אמיתי ואכן קיים רוב בציבור שעבורו השיקולים הכלכליים חשובים יותר מהשיקולים הביטחוניים, זה לא אומר בהכרח שנתוני הסקרים לא משקפים זאת. צריך לזכור שהליכוד בראשות נתניהו זוכה לתמיכה יותר מכל מפלגה אחרת, אבל לא לתמיכה מוחלטת: רחוק מזה – הליכוד בראשות נתניהו זוכה לתמיכת 25% מציבור הנשאלים בלבד. מדובר באחוז נמוך מאוד למפלגת שלטון גם במושגים השוואתיים למדינות עם שיטה פרלמנטארית יחסית אחרות. יתכן ואפשר היה ליצור בכנסת קואליציה של מפלגות התומכות במדיניות כלכלית סוציאלית יותר. קואליציה שתכלול את מפלגת העבודה, המפלגות הערביות ומרץ לצד הבית היהודי, האיחוד הלאומי, ש"ס ויהדות התורה. הצחקתי אתכם? זו בדיוק הנקודה. גם אם קואליציה כלכלית תהיה פוטנציאלית בכנסת אף אחד לא יחלום להקים אותה. אפשר לטעון בבטחון רב שאף אחד בציבור, כולל הסוציאליסטים ביותר, לא היה חותם על קואליציה כזו;  גם אם השיקול הכלכלי הוא מרכזי בשיקולי הבחירה של הבוחר במפלגה בבחירות, זה לא אומר שהוא יהיה מרכזי בשיקולי ההעדפה שלו לקואליציה. מהבוחרים בהקרנה על המפלגות: גם אם מערכת הבחירות תהיה סביב נושאים כלכליים, הרכבת הקואליציה תהיה סביב נושאים מדיניים-בטחוניים.

על כן יש אמת מסוימת בטענה של כמה בימין, שהמחאה החברתית והצפת הנושאים הכלכליים הם ניסיון של השמאל (המדיני בטחוני) לגרוף תמיכה מהימין הניצי על נושאים שלא מן העניין הפוליטי המרכזי בישראל. מבחינה זו צדקו המתנחלים בכך שהיו חשדניים כלפי המחאה החברתית. אך מנגד, צריך לזכור שלא מדובר בתרגיל פוליטי מלוכלך. זכותו של מחנה פוליטי להזכיר למצביעים פוטנציאלים שיש לו גם יתרונות אחרים להציע. לא צריך להסתיר או להתבייש בעובדה שיש קשר בין מדיניות שמאלית מדינית למדיניות שמאלית כלכלית – להיפך, אפשר להדגיש את הקשר ולנסות לשכנע משוכנעים בנושאים הכלכליים לתת צ'אנס לשמאל גם בנושאים מדיניים. זכותם של מפלגות האופוזיציה לבקר את המדיניות הכלכלית של הממשלה ולהציע אלטרנטיבה אמיתית. בואו נזכור שלמרות שמצב גוש השמאל נראה עגום על פניו, עדיין ההפרש הבין-גושי בסקרים המחמיאים ביותר לימין עומד על 8-14% . מדובר בהפרש משמעותי, אך לא בכזה שבלתי אפשרי בעליל לגשר עליו. מספיק לשכנע אחוזים בודדים של אנשים שלהם הנושאים הכלכליים אכן יותר חשובים מהמדיניים לעבור צד ויש מהפך. נו אבל בשביל זה צריך אופוזיציה יותר אקטיבית ופחות פסימית.

מישהו לרוץ איתו?

היסטוריון זאב שטרנהל הגדיר את הפאשיזם "לא ימין ולא שמאל". אכן, אך מכך נובע גם כי הפאשיזם משגשג במקום שבו נמחקו ההבדלים בין ימין לבין שמאל. השקפת האין-מוצא של נתניהו איננה חדשה, אך ברק הוא שקבר את הסיכוי והתקווה לאלטרנטיבה על קרקעית הבצה. עתה פולטים מימיה רק אדי ייאוש מחניקים ומופעי שנאה ופחד כלפי העולם וכלפי כל מי שאיננו "יהודי נאמן". וכן, גם סגידה לצבא וזעם נואש כשנגרמת לו השפלה.

הציטוט מתוך מאמר מצוין של אבירמה גולן בשבוע שעבר בהארץ. היאוש כולו שלנו. השמאל למי שלא שם לב נמצא תחת מתקפה חסרת תקדים בימים שמאז המשט. רגשות לאומנות שוצפים את הארץ. חברה מסחרית (עדן טבע מרקט) פרסמה לפני שבוע מודעה על שני עמודים בעיתון שמבשרת על כך שהרשת עומדת לצד חיילי השייטת (רשת לממכר מזון אורגני עומדת לצד חיילי שייטת מול.. לא ברור. קצת מצחיק לא? אולי עצוב), אחוזי התמיכה בנתניהו בסקרים מרקיעים שחקים. וזו הבעיה האמיתית. עברנו את השלב של יותר גרוע יפיל את הממשלה ועברנו לשלב של יותר גרוע יקצין את הציבור (ומשכך את הממשלה) עוד יותר. זה השלב שבו נמצאות מדינות נחמדות כמו סוריה ורוסיה. מפרשים את הבידוד העולמי כקרב שהפטריותיות מחייבת לתמוך במדיניות הממשלתית לא חשוב כמה דפוקה היא. זה מביא לכך שאנשים באמת בטוחים בזה שהפעולה על המשט היתה ממש מוצלחת. בו נניח לצורך הדיון שהמצור על עזה הוא הדבר החשוב ביותר לבטחונה של מדינת ישראל, כל בדיקה אובייקטיבית תראה בקלילות שהפעולה ומה שקרה אחריה פגעו קשה במדיניות המצור (ביבי בעצמו כבר מדבר על הסרתו).  תהיה העמדה לגבי המצור על עזה אשר תהיה, פעולת המשט היא כשלון. ואחוזי התמיכה בממשלה עולים, והמזון האורגני תומך בשייטת.

* יחסי ישראל תורכיה מעולם לא היו רעים יותר. המסקנה המתבקשת על ידי הישראלים- להחרים את התורכים. להחרים= לא לסוע, לא להזמין דברים מתורכיה, לא לקנות מוצרים שיוצרו בתורכיה, לא לאכול אוכל תורכי במסעדת אסטנבול בתל אביב. מדהים שאנחנו מוכנים להחרים את תורכיה על זה אבל אנחנו מתנגדים בתוקף ומגדירים כאנטישמיות כל נסיון לחרם עלינו. העניין הוא שהחרם על תורכיה צפוי להשיג תוצאה בדיוק הפוכה לרצוי, בדיוק כמו שהחרם עלינו ישיג תוצאה הפוכה- חיזוק הגורמים הקיצוניים והאיבה.

*התקשורת הישראלית קנתה בשמחה את אשמתו של ארדואן בכל הסיפור. אנחנו אוהבים "ווילינס" כמו בסרטים. נסראלה אשם בכל הבעיות שיש לנו מצפון, הנייה אשם בעזה, אחמיניג'ד אשם בכל הבעיות שיש לנו עם אירן. מה עשינו לפני אחמיניג'ד? מזל שהיה לנו את סדאם חוסיין. לפני הנייה היה יאסר ערפאת. עכשיו מצאנו את ארדואן.

השינוי במצב לא התחיל עם הבחרותו של ארדואן. לא, דוקא לממשלת שרון היו יחסים מעולים עם תורכיה ל ארדואן. תיאום בטחוני מלא, הקשרים הכלכליים פרחו כמו שלא פרחו מעולם, כמעט חתמנו חוזה ליבוא מים והעברנו צינור לנפט, תורכיה גשרה בין ישראל למדינות מוסלנמיות נוספות, תורכיה תווכה בין ישראל לסוריה ובתקופת אולמרט בין ישראל לחמאס בנושא שליט. אלא שאז, ערב המבצע עופרת יצוקה, שר הבטחון אהוד ברק היה בתורכיה לדיון על הפסקת האש עם חמאס ועל שחרור שליט. הוא הבטיח לנהוג באיפוק וצוות ישראלי נשאר בתורכיה. התורכים הבטיחו לחמאס בשמנו שהכל בסדר. בערב התחיל צהל בעופרת יצוקה. כבר אז אמרו שהתורכים נעלבו, ושהיחסים נפגעו. אבל אף אחד לא מאשים בזה את ברק שתקע להם סכין באף. לא, מי שאשם זה ארדואן.

נכון ארדואן הולך מזרחה. הוא מנסה לבנות את כוחה של תורכיה כמעצמה בעולם האסלמי. פעם זה היה טוב לנו, רצינו שארדואן יהפוך למעצמה כנגד הכוח של איראן. עכשיו אנחנו שמים אותם באותו סל כי הסתכסכנו עם שניהם. בעבר הרחוק ארדואן היה דווקא פרו-מערבי. הוא נבחר לשלטון לראשונה תחת ההבטחה להכניס את תורכיה לאיחוד האירופי. הוא היה מוכן לעשות הכל על מנת להכנס. אלא שסרקוזי הבהיר לאירופה שזה לא יקרה, תעשה תורכיה מה שתעשה היא לא תכנס לאיחוד. האיחוד האירופי נתן לארדואן בעיטה כואבת. ארדואן פנה למזרח, אנחנו לא השכלנו למצב את עצמנו נכון בדרכו של ארדואן והותצאה לפנינו, עוד אויב.

* מהואקום הפוליטי בישראל עולה שמו של יאיר לפיד בשבוע האחרון. נדמה שזו יותר תחינה של אנשי התקשורת המרכזיים שהרעיון להשאר תקועים בארץ לא קוסם להם והם מחפשים הנהגה חלופית ולא מוצאים. האם מיאיר לפיד תבוא הישועה למרכז שמאל? אני מעריך שממש לא. בניגוד להערכות אני חושב שכוחו האלקטורלי של לפיד קטן מאוד. 20 אחוזי רייטינג בערוץ 2 לא אומרים 20 אחוזי תמיכה בקלפי. הסיבה המרכזית היא שהקהל של יאיר לפיד איש הטלוזיה זה לא אותו קהל של יאיר לפיד הפוליטקאי. הדיסונאנס בקהלי המטרה כה גדול שהוא עתיד להשאר קירח מכאן ומכאן. יאיר לפיד לא ישתלט על קדימה. יותר סביר שהוא יקים מחדש את שינוי. אולי הוא יצליח לגנוב שבעה מנדטים בבחירות- זה יהיה על חשבון קדימה. הוא יכנס לכל ממשלה בתמורה לתיק מתאים. התוצאה היא שגוש המרכז  שמאל יחלש ולא יתחזק.

* בנימה  זו הבלוג מתחיל במבצע חדש מעכשיו ועד הבחירות בעוד שנתיים- מישהו לרוץ איתו? דרוש מנהיג כריזמטי לשמאל. קריטריונים: א. ינהיג שמאל ריאליסטי ויהווה אלטרנטיבה לימין של ביבי וברק. ב. יש לו יכולת למשוך מצביעים מהימין בדרך כזו או אחרת. ג. יש לו סיכוי לנצח פריימריז פנימיים במפלגה גדולה או להיות מספיק טוב בשביל להקים אחת בעצמו ולנצח. הסיכויים הם 1 ל7 מיליון. בין המוצאים יוגרל עתיד המדינה. בהצלחה.