מילים על הבחירות – עוד 15 יום

מילים קצרות על מפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה

אחוז החסימה הלגאלי בישראל עומד כידוע על 2%. מפלגה שתקבל ביום הבחירות בדיוק 2% תהיה זכאית ל2.4 מנדטים שזה אומר לפחות שני מושבים בכנסת עם סיכוי סביר לשלושה. סקר של קמיל פוקס משבוע שעבר בעיתון הארץ הוא הראשון שפרסם נתונים מלאים על המפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה וממנו אנחנו יכולים לכאורה ללמוד על מפלגות אלו וסיכוייהן ביום הבחירות. אולם צריך לשים לב שבסקר שפורסם השיבו בדיוק 666 איש, מספר השטן – אולי לא רק באופן סימבולי.

2% מ666 הם 13 אנשים (גם זה מספר שטני בנצרות, אבל אני מבטיח שלא לשם אני חותר). על פי נתוני הסקר עם שלם של הרב אמסלם היתה המפלגה הגדולה ביותר שלא עברה את אחוז החסימה עם 1.3%, אחריה כוח להשפיע של הרב אמנון יצחק עם 1%, הירוקים 0.9%, ארץ חדשה של אלדד יניב עם 0.7% ועלה ירוק עם 0.6%. באנשים מדובר ב: 8, 6, 5, 4 ו3 משיבים.  כך למשל פרסם הארץ בדברי הפרשנות לסקר ש25% ממצביעי ארץ חדשה שוקלים להצביע לעלה ירוק. נתון נחמד אלה שבפועל הוא אומר שבדיוק אדם אחד, מתוך בדיוק ארבעה אנשים שאמרו שהם יצביעו לארץ חדשה אמר להם שהוא מתלבט אם לא להצביע לעלה ירוק. בואו נהיה רציניים, לא ניתן לבסס שום אמירה על המפלגות הזעירות מסקר הבחירות הזה למעט העובדה שבחינה סטטיסטית ובהנחה שמדגם המשיבים לסקר הוא כביל, אף אחת מהמפלגות הללו לא עוברת את אחוז החסימה בבחירות. אפילו לא מתקרבת אליו.

אלדד יניב אומר שהוא מאוד חזק באינטרנט ושהסוקרים לא מגיעים למאות אלפי הצעירים (והצעירים ברוחם) שלא מחזיקים טלפון קווי בכלל או לא נמצאים בבית בשעות שבהן מתקשרים הסוקרים. על כן , טוען יניב ואחרים, כל הסקרים פשוט מפספסים אותם בגדול. אולי, אבל נסיון העבר מלמד אחרת.  כן, בפעם שעברה שהיו כאן בחירות כלליות הייתה שנת 2009, שזה היה רק בראשית ימי הפריצה הגדולה של הרשתות החברתיות באינטרנט. אולי הפעם המצב באמת שונה, אני לא יודע. אני לא יודע אם מישהו יודע. אני חושב שגם אם המצב שונה הוא לא שונה עד כדיי כך שהוא יביא לשינוי תוצאות אמיתי ביום הבחירות. מהפייסבוק שלי לפחות נדמה שמכל המפלגות הזעירות אלדד יניב הכי חזק בשטח הווירטואלי. אני לא מאמין שיש לו מספיק כוח "קלאסי" ויכולת גיוס בשביל באמת להיכנס לכנסת. אבל עוד שבועיים נדע כולנו את התשובה.

מילים טובות על בוז'י הרצוג

תמיד מתלוננים בדיעבד שכותבים על פוליטיקאים רק דברים רעים. ראו למשל את עמיר פרץ שעשה ליחימוביץ בדיוק מה שהוא שנא שעשו לו: לא קיבל ולו לשניה אחת את הפסדו בבחירות, נעלב באופן אישי וחיכה להתנצלות על נצחונה (למה?), לא הסכים לקבל תפקיד משני בקמפיין הבחירות, ולבסוף עזב ברגע האחרון לתנועה (התנועה) מתחרה ערב הגשת הרשימות. פרץ השתמש אז בתירוץ שיחימוביץ לא מוכנה, בניגוד לדרישתו, להודיע שלא תשב בממשלה עם נתניהו. חודש עבר ועכשיו מוצא עצמו פרץ יושב ברשימת השמאל היחידה שלא התחייבה שלא תכנס לבדה לקואליציית ימין של נתניהו (יאיר לפיד על אף הגמגום אמר שהוא לא יכנס לממשלה ימנית לבד). לעמרם מצנע סיפור דומה, בשעתו הוא התלונן שפואד וחבריו מעולם לא קיבלו את מרותו והנהגתו במפלגה. מהיום הראשון שבו נבחר הם פעלו נגדו ובסופו של דבר הדיחו אותו בבושת פנים אחרי הבחירות (2003). מצנע התמודד שוב ב2011 על ראשות העבודה וניהל את אחד הקמפיינים הגרועים שנוהלו (או ליתר דיוק לא נוהלו) כאן והפסיד. אחרי ההפסד הוא התאדה מהזירה הפוליטית, לא עזר למפלגה, לא עזר בהכנה לבחירות, לא התמודד בפריימריז של מפלגת העבודה (בהם אני בטוח שהיה יכול להגיע למקום מאוד גבוה), ולבסוף הופיע בפתאומיות ברשימה של ציפי לבני.

למה אני כותב את כל זאת, כי צריך להגיד מילה טובה לחבר הכנסת בוז'י הרצוג. בוז'י מהפוליטיקאים הבכירים ביותר של מפלגת העבודה בעשור האחרון התמודד בבחירות על ראשות המפלגה והגיע למקום השלישי. לקראת הסיבוב השני הוא סירב לתמוך באחד מהמועמדים וישב על הגדר. אולם מיד אחרי תוצאות הסיבוב השני ובחירתה של יחימוביץ נעמד בוז'י מאחוריה בלי היעלבויות ובלי מרמורים פומביים.  היום הרצוג משמש מספר 2 של יחימוביץ במפלגה הן רשמית והן אופרטיבית. הוא מגיע לכנסים, מתראיין בתקשורת, עומד על במות ובולט בכל אירועי הקמפיין. הרצוג עושה מה שכמעט כל מי שהפסיד כאן בארץ במערכת בחירות בשנים האחרונות לא הצליח לעשות, מסילבן שלום, דרך בנימין נתניהו, ועד ציפי ליבני ויוסי בילין. הוא מוכן להיות מספר 2 למופת אחרי שהפסיד את המקום הראשון. הוא אפילו מישר קו מוחלט עם כל אסטרטגיות הקמפיין של יחימוביץ למרות שאני בטוח שהוא ברמה האישית לא מסכים עם חלק מהן.

יהיו שיראו כאן את האירוניה, אבל דוקא התנהגות זו הופכת את הרצוג לכל הפחות למועמד ראוי ובולט להחליף את יחימוביץ לאחר ההפסד הצפוי בבחירות. נכון תעשה יחימוביץ אם לא תאחוז בקרנות המזבח, תחזיר טובה להרצוג, ותוריד את מועמדותה לטובתו. מחווה כזו, ממי שבודאי תהיה חזקה מאוד במפלגה גם אחרי הבחירות, תוכל לחזק את המפלגה עוד יותר. יתכן שדוקא הצמד הפוליטי הרצוג-יחימוביץ יהיה קלף חצי-חדש ומנצח במאבק הממשיך על החזרת השמאל לשלטון. מנגד, האפשרות הסבירה יותר לצערנו, היא שהאידיליה הנוכחית תהפוך ליריבות הגדולה הבאה במפלגת העבודה. בנתיים לפחות מגיעות כל המילים הטובות.

בחירות 2013 – עוד 17 יום

ושוב כולם מדברים על גושים. בעקבות הכרזתה, מוטב מאוחר מלעולם לא, של שלי יחימוביץ על כך שלא תשב בממשלת הימין הבאה של נתניהו, יצאה ליבני ביוזמה של מפגש משולש עם יאיר לפיד ויחימוביץ להקמת גוש חוסם מול נתניהו. עבור מצביעי המפלגות הללו כבר מזמן קיים גוש כזה, ויפה שסוף סוף המפלגות מישרות קו עם ציבור המצביעים שלהן. אבל רגע מה זה בעצם גוש חוסם? קודם כל מוטב להוריד ממנו את המילה השניה; אלא אם יקרה נס בלתי יאמן, גוש השמאל לא יחסום אף אחד מהימין מהרכבת ממשלה. המשמעות של גוש חוסם במקרה זה היא תאורטית, הכרזה משותפת ששלוש המפלגות ההלו מעדיפות שותפות אחת עם השניה על פני שותפות עם ראש הממשלה נתניהו והקואליציה הימנית שלו. יאיר לפיד היה מעדיף לראות את שלוש מפלגות הגוש השמאלי מצטרפות יחדיו לקואלציה "חילונית" עם הליכוד ונגד בנט והחרדים. כנראה שגם ליבני היתה חותמת על עסקה כזו. זה כמובן לא יקרה, רק בחלומות של כמה פובליציסטים בעיתון תסריט כזה הוא אפשרי. זאת מסיבה פשוטה אחת: הליכוד, מפלגת השלטון שעתידה לזכות בבחירות, היא מפלגה (לפחות) חצי דתית וימנית מאוד מאוד. כאשר הליכוד תצטרך להכריע בין קואליציה ימנית בראשותה לבין קואליציה שמאלית הבחירה של הליכוד תהיה פשוטה מאוד. הבחירה של נתניהו עצמו תהיה לא פחות קלה – אם מישהו עדיין לא הפנים את העניין: נתניהו ימני (!). הוא אינו שמאלי בתחפושת, הוא אינו רוצה ולא יכול, לא שבוי בליכוד, אפילו לא רואה משם מה שלא רואים מכאן. הוא באמת באמת ימני. לא היתה, אין לו, ולא תהיה לו שום כוונה להקים קואליציה שמאלית ("מרכזית").   משמעות הגוש השמאלי אם כן היא קודם כל הצהרתית. גם זה חשוב, זה יכול לדרבן פעילים ומצביעים אדישים לחזור ולהתעניין קצת בבחירות. לבוחרים יש גם זכות לדעת אם קולם הולך בששון לקואליציה של נתניהו ואצל אילו מפלגות הוא בטוח לא ילך לקואליציית ימין צרה.  ביום שאחרי הבחירות, ההצהרות מעכשיו עתידות לרדוף את חלק מהפוליטיקאים, ובמיוחד את לפיד שכרגע נראה כחוליה החלשה ביותר בגוש.

אבל שכל זה לא יבלבל אף אחד. הליכוד עומדים לזכות בבחירות. הליכוד אמנם איבד כ-20% עד רבע מכוחו בשבועות האחרונים, אך כל האבדה נשארה עמוק בתוך גוש הימין. הסקרים, מאז חודש מאי נמצאים בקפאון מצב כמעט מדהים (בהתחשב בנסיבות). גוש הימין מוביל בהתמדה עם כ-55% מקולות הבוחרים. סדר המפלגות בתוך כל אחד מהגושים גם כן נשמר פחות או יותר, גם אם ההפרשים ביניהן מצטמצמים. בואו נסתכל על ממוצע הסקרים מהשבוע האחרון. הממוצע מבוסס על שבעה סקרים שהתפרסמו מאז יום שלישי. את הנתונים לקחתי מהפלוג של טל שניידר שאוספת בתמדה את הסקרים באתר שלה. להלן הממוצעים וסטיות התקן:

טבלה050113א

על פי ממוצע הסקרים הליכוד ביתנו נמצאת בשפל הגדול ביותר שלה מאז תחילת מערכת הבחירות – 33.8 מנדטים בלבד, כ-10 מנדטים פחות מהסקרים של חודש אוקטובר. אולם, גוש הימין נשאר ללא שינוי 66.29 מושבים. שימו לב שסטיית התקן עבור כל המפלגות נמוכה מאוד ומצביעה על הבדלים קטנים ביותר בין כל חברות הסקרים. בטבלה הבאה סיכמתי את ההפרשים (במנדטים מגוש הימין) של כל מכוני הסקרים מהממוצע:

טבלה050113ב

הטבלה מסודרת על פי ההפרש מהממוצע לטובת גוש הימין מהקטן לגדול). מכון הסקרים בעל ההטייה השלילית ביותר נגד הימין הוא מכון דחף של מינה צמח. זו לא הפעם הראשונה שאני בודק את זה ספציפית על מינה צמח ובאופן תמידי מאז תחילת מערכת הבחירות יש לה הטייה לטובת השמאל. מנגד עם הטייה משמעותית מאוד וחריגה ביותר לטובת הימין נמצא הסקר של אבי דגני לרשת ב'. יש לציין שבגלל חריגותו לא הכנסתי אותו לחישוב הממוצע הכולל (בסקר של דגני 'עוצמה לישראל' שבקושי עוברת את אחוז החסימה בסקרים האחרים מקבלת 6 מנדטים).

יחד עם זאת שימו לב, הטייה בסקרים אינה אומרת הטעייה. אנחנו לא יודעים בודאות מי צודק יותר. מבחינה סטטיסטית יש סיכוי רב יותר שסקרים שקרובים לממוצע הם סקרים מדויקים יותר. אולם, יתכן שמדובר במודלים שמרניים יותר שביום הבחירות יתבררו כלא נכונים. בכל מקרה, בהעדר מידע אחר (כמו ממה נובעים ההבדלים במודלים) אין לנו אלא להעדיף את הסקרים הממוצעים.

בטבלה האחרונה להיום ערכתי תחזית מנדטים על פי ממוצע הסקרים. את ממוצע המנדטים הפכתי לאחוזים, ומהם ערכתי סימולציה של כמות הקולות על פי 60 אחוזי הצבעה בבחירות מכלל בעלי זכות הבחירה. את המושבים חישבתי על פי שיטת תרגום הקולות למושבים בישראל על פי נוסחת ד'הונדט והסכמי עודפים (בדר-עופר). כמות המושבים הסופית שמתקבלת מוצגת בטבלה:

טבלה050113ג

נוסחת חישוב המושבים הישראלית (על שם המחוקקים בדר-עופר) נותנת יתרון בחלוקת הקולות למערכי מפלגות גדולים (בהסכמי עודפים) על פני מערכים קטנים יותר. על פי הסימולציה שערכתי הליכוד ביתנו שחתמו על הסכם עודפים עם הבית היהודי יקבלו ביחד תוספת של שני מנדטים. מפלגת העבודה תזכה גם כן במנדט נוסף וזאת בזכות הסכם העודפים החכם שערכה יחימוביץ עם יאיר לפיד. לא מצאתי בשום מקום הודעה על כך שש"ס ויהדות התורה חתמו על הסכם עודפים (אם מישהו מוצא שיגיד לי איפה, גם ועדת הבחירות המרכזית לא פרסמה את  ההסכמים באופן רשמי) אבל לצורך המודל הנחתי שהם חתמו על הסכם כזה – מכיוון שכך גם הם מקבלים מושב אחד נוסף. בסך הכללי מקבל גוש הימין 67 מנדטים.

זה נכון להיום ועל פי המודלים הקיימים בסקרים. זה לא אומר שאלו יהיו התוצאות ביום הבחירות. קיימות שלוש סיבות מרכזיות להבדלים בין סקרי בחירות לתוצאות אמת. הראשונה היא טעות שיטתית בדגימת הסקרים. הסוקר קמיל פוקס פרסם השבוע שיש אצלו הפרש מאוד גדול בין הסקרים הטלפונים לסקרי האינטרנט שהוא עורך לצרכי מחקר. המודל שלו עושה תיקונים לסקרי הטלפון בהתבסס על סקרי האינטרנט אבל תיקון קטן על פי מודלים ממערכות בחירות קודמות. יכול להיות, בדגש על יכול להיות, שהשנה התוצאות בפועל יתנהגו אחרת ויהיו יותר קרובות לאינטרנט. כך למשל הבית היהודי, עוצמה לישראל, מרצ ויש עתיד חזקות באינטרנט הרבה יותר מאשר בסקרי הטלפון. הליכוד לעומת זאת חלשה עוד הרבה יותר.

הטעות השניה האפשרית היא שיעור הצבעה סלקטיבי. אנחנו יודעים ששיעורי ההצבעה ביום הבחירות נמוכים בהרבה מכמות האנשים שאומרים בסקרים שהם יגיעו להצביע. השאלה היא עד כמה מוטת אי ההגעה לקלפי על פי נטיה פוליטית. נסיון מהעולם מלמד אותנו שככול שתוצאות הבחירות צפויות יותר (פחות תחרות או מתח) ככה שיעורי ההצבעה יורדים באופן דרמתי. כפי שכתבתי כאן בעבר, השנה צפויה להיות מערכת הבחירות הראשונה זה שנים שבהן זוכה הגוש השולט ביותר מנדטים מאשר היו לו בכנסת היוצאת. בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא וכולם יודעים זאת. מסיבה זו צפויים שיעורי ההצבעה להיות הפעם נמוכים במיוחד. במקרים אלה, מי שלא עומד לזכות בבחירות צפוי להפגע יותר.

לבסוף, הסקרים לא מנבאים במדויק את תוצאות הבחירות פשוט בגלל שאנשים משנים את דעתם ברגע האחרון. זה מה שמכונה הפתעת הבחירות. יש לא מעט אנשים שמרגישים מיאוס כל כך גדול ממערכת הבחירות ומהפוליטקאים הצפויים שהם הולכים לקלפי ומצביעים למישהו אחר – ככה רק בשביל להיות מיוחדים. הצבעת מחאה, הצבעת אופנה, הצבעת דוקא, הצבעת סתם, גימלאים – תקראו לזה איך שתרצו. זה הלחם והתקווה של המפלגות הזעירות. הפעם על הפרק: עם שלם של חיים אמסלם, ארץ חדשה של אלדד יניב, ואולי משומה קדימה של מופז. יחד עם זאת, אף אחד לא מבטיח שתהיה מפלגה כזו. יתכן בהחלט שהפתעת הבחירות תהיה התחזקות נוספת של הבית היהודי על חשבון הליכוד, או פריצה מפתיעה של אחת משלוש מפלגות השמאל על חשבון האחרות.

תחזית כזו תהיה הרבה פחות מדעית מצידי (אם כי אפשר להכניס גם מגמות לתוך המודל) אבל אולי יותר מעניינת. לא אעשה את זה הפעם, אבל אולי בפעם הבאה.

לא אופורטוניסט, מיותר

אני מחבב את עמיר פרץ. אני מזדהה עם עמדותיו בהרבה נושאים. אני חושב שהוא היה מנהיג ראוי למפלגת העבודה בשעתו, שהוא היה שר בטחון (יחסית) לא רע, שמבין כל האשמים במלחמת לבנון השניה הוא תפקד הכי פחות גרוע (כך גם נאמר מפורשות בדו"ח וינוגרד), ואני אפילו מסכים איתו בחלק לא מבוטל מנקודת הביקורת שלו על שלי יחימוביץ (אם כי לא על העיתוי שבו הם יצאו). כך כתבתי לפני יותר משנה, יום לפני הפריימריז על ראשות מפלגת העבודה:

"עמיר פרץ, אכן הוא מביא משהו חסר למפלגת העבודה שיכול לעזור לה לגשר על פערים אתניים, היסטוריים ותרבותיים עם ציבורים שמרגישים מרוחקים ממפלגת העבודה. […] אם שלי יחימוביץ תצליח לגייס את הנמנעים לפעולה פוליטית ולתמיכה במפלגת העבודה, לא רק בקלפי כי אם גם ברחוב, אזי היא תוכל להשיג הישג פוליטי משמעותי. אם היא, עמיר פרץ, ומצנע, יצליחו להתגבר על כבודם ועלבונם ולשתף פעולה, ההישג הפוליטי יכול להפוך להישג היסטורי."

עכשיו ברור שמצנע ופרץ לא הצליחו להתגבר על עלבונם. אך  הטעות והאחריות מונחות על שלי יחימוביץ שלא השכילה לפני שנה להבין את חשיבותם להצלחתה בבחירות הנוכחיות. גם אם מפלגת העבודה תשמור על כוחה בסקרים ותקבל 20 מנדטים ואולי יותר, במשימה של שינוי פני המדינה והשגת השלטון שלי יחימוביץ (כנראה) נכשלה.

ויחד עם זאת אי אפשר להחמיא לעמיר פרץ על מהלך הפרישה וההצטרפות למפלגת "התנועה" ביום הגשת הרשימות. לעבור מפלגה פחות משבוע אחרי פריימריז בהם התמודדת והגעת למקום גבוה ומכובד זה פשוט לא יפה, לא לעניין, ובמיוחד בגידה בתומכיו וידידיו במפלגת העבודה שנאבקו בשבילו בהצלחה רבה במשך חודשים שהגיעו לשיא רק לפני חמישה ימים.

שיהיה ברור, אני לא חושב שמעבר מפלגה לפני בחירות הוא דבר לא לגיטימי. שלא כמו אחדים במפלגת העבודה שקראו למהלך "שיא האופורטוניזם" או יאיר לפיד שהוציא הודעה היסטרית שמדובר ב"התרגיל המסריח של כל הזמנים". לא מדובר בתרגיל מסריח ואפילו לא באופורטוניזם (עמיר פרץ לא "התקדם" כתוצאה מהמלך ועל כן אין כאן הזדמנות שנוצלה). לאנשים שלא הצליחו להיבחר בפריימריז של מתפקדי מפלגה יש זכות טבעית ולגיטימית לחלוטין להעמיד את עצמם גם לבחירת הציבור הכללי. הפסד במקום אחד, באוכלוסיה אחת, לא הופך אדם ללוזר נצחי שלא זכאי להיאבק על אמון כלל הציבור בבחירות דמוקרטיות. אם יבחר לכנסת ברשימה החדשה, ואם יצליח אפילו להעלות את מספר המנדטים של "התנועה" בציבור הכללי, אז מה בדיוק מסריח בזה? פרץ (ומצנע וליבני) עומד למבחן דמוקרטי הוגן בהחלט. הפגיעה של פרץ היא כלפי בוחריו ותומכיו במפלגת העבודה, לא כלפי הציבור הכללי, ובטח שלא כלפי מתנגדיו.

* עכשיו נשאר לבדוק האם יש גם תבונה פוליטית למהלך של פרץ. ולי אישית אין תשובה על כך בשלב זה. אם אכן יעשה כפי שהבטיח היום בנאומו הארוך, לא יתקוף אף מפלגת שמאל ולא יעסוק בפירוק נמשך של מפלגת העבודה – ואם אכן יקדיש את מירב מרצו וכוחו להבאת אותם מנדטים אבודים מהליכוד, כלומר מגוש הימין, ואם יצליח במשימה ולו במנדט בודד אחד – דיינו. אך אם האסטרטגיה של ליבני עומדת להיות אסטרטגיה דומה לזו שהנחתה אותה בבחירות הקודמות, אסטרטגיה שפרופ' גדעון דורון ז"ל (שבשבוע הבא תמלא שנה לפטירתו) כינה קניבליזם פוליטי – כלומר ליבני תשקיע את מירב הקמפיין שלה בהבאת קולות ממרצ, מיש עתיד ומהעבודה – אז לא עשינו כלום. במקרה כזה אני בטוח שגם פרץ עצמו יבין במוקדם או במאוחר שכל שהוא עשה הוא לתת עוד מנדטים לחבורה של אנשי קדימה לשעבר שמחכים באחורי הרשימה של "התנועה" ועתידים עוד להידפק על דלתותיו של ביבי מלך ישראל עד הבחירות הבאות באות.

* לגבי עמיר פרץ עצמו, כאן באמת שקשה להסביר את המהלך הפוליטי שלו בצורה רציונאלית. מדובר באחד האנשים החזקים במפלגת העבודה ומי שהיה האדם הברור והלגיטימי ביותר להתמודדות מול שלי יחימוביץ בפריימריז הבאים על ראשות מפלגת העבודה. במפלגת העבודה היה לו עתיד פוליטי בטוח. במפלגת "התנועה" בטוח שאין לו עתיד. בכלל לא בטוח של"התנועה" יש עתיד כלשהו (אוף המפלגה של יאיר לפיד הורסת את השימוש במונח, אין כאן משחק מילים). אם ציפי ליבני הייתה זוכה בבחירות בעוד חודש ומקימה ממשלה, אז טוב. פרץ היה במקרה כזה מתמנה לשר בכיר, והיה חלק מהנהגה של מפלגת שלטון חדשה. אבל בהנחה הסבירה פי אלף מונים שהתנועה לא תרכיב את הממשלה הבאה, מה יוצא לפרץ מהמהלך? האם התנועה, מפלגה של אנשים שלא ידועים כחברי כנסת מצטיינים במיוחד, תוכל בכלל לשמש מפלגת אופוזיציה בעלת חיות ויכולת מגובשת להחזיק מעמד קדנציה שלמה? מסופקני.

* ולסיום, אני קורא עכשיו שחבר הכנסת לשעבר יורם מרציאנו, מי שהדבר היחיד שעניין אותו במשך כהונת כנסת שלמה היה להחזיר את השלטים הענקיים של חברות הפרסום לנתיבי איילון,  יתמנה במקומו של עמיר פרץ לכנסת ישראל כבר ביום ראשון הקרוב לתקופת כהונה של חודש.  בושה וחרפה, ולא רק בגלל שמדובר ביורם מרציאנו. האם לחברי הכנסת שלנו כל כך קשה לחוקק חוק פשוט והגיוני שקובע שבזמן כהונתה של כנסת מעבר, לאחר התפזרותה של כנסת יוצאת, לא יתמנו חברי כנסת חדשים? אין חוק הגיוני מזה. איזו הצדקה שבעולם יכולה להיות למינוי ח"כ לכנסת שפוזרה, חודש לפני בחירות? כשהוקמה ארה"ב למשל נקבע שהקונגרס יתכנס לדיונים פעם בשנה בלבד. גם בכנסת ישראל יש שני מושבים הנמשכים רק מחצית השנה במצטבר (וביתר הזמן עבודת ועדות בלבד). כנסת שפוזרה לא מעבירה חוקים שאינם דחופים ולא מחוקקת תקציב. אז בשביל מה למנות חבר כנסת זמני? רצוי היה שבכנסת הקבועה יכהנו 180 חברי כנסת (ואולי יותר), אבל בכנסת מעבר תאמינו לי שגם 119 חברים יכולים להסתדר.

בחירות 2013 – סיפור הגושים

זה נשמע על פניו נדוש, אולי ברור מאליו, אבל בפועל מעט מידי תשומת לב מוקדשת לנושא הגושים הפוליטיים. אפשר היה לצפות שאחרי מערכת בחירות (ב-2009) שבה המפלגה הגדולה ביותר לא נקראה להקים את הממשלה, יותר תשומת לב תופנה לנושא הגושים; אבל גם היום עיקר תשומת הלב בניתוח הסקרים, בדיון על התחזקות והחלשות מפלגות, ואפילו בסיכויים להקים ממשלה, כולם מדברים על מפלגות. כחלון לוקח שני מנדטים מהליכוד, אמסלם לוקח שלושה מנדטים מש"ס, מפלגת העבודה מתחזקת בשניים וחצי מנדטים, הבית היהודי מתאחדת עם האיחוד הלאומי, כמה מנדטים מביאים ביברמן ביחד וכ"ו. אני לא אומר שהמשחק במנדטים הוא לא נחמד, לפעמים גם מועיל, אבל הכותרת, ולא הסיפא, של כל פרסום סקר וסקר היתה צריכה להיות מצב הגושים.

מה זה גוש?  גוש זה כל המפלגות ששייכות לצד מסוים במפה הפוליטית, שבהינתן רוב (על פני הגוש השני) יתמכו במועמד הבולט שבהם להרכבת ממשלה על פני המועמד של הגוש השני. לא כל המפלגות בגוש חייבות לשבת בקואליציה שמקים ראש הגוש, וגם להיפך, מפלגות מגוש אחד יכולות לשבת בגוש אחר. כך למשל ב-1992 קיבל רבין "גוש חוסם" מפורסם של 61 ח"כים בדיוק שכלל את העבודה, מרצ, חד"ש ומד"ע – אולם בממשלה שלו לא ישבו הסיעות הערביות ובקואליציה שלו כן הוכנסה ש"ס מגוש הימין.

גוש הוא במידה רבה מושג אובייקטיבי והוא לא נקבע על סמך אידיאולוגיה או שיפוט ערכי.מאותה סיבה אין דבר כזה "גוש מרכז". המרכז הוא נקודה, נקודה אחת ברצף פוליטי מסוים. כמו שכולם זוכרים משיעורי הגיאומטריה לנקודה אין נפח. כאשר ממקמים את כל המפלגות על פי רצף אידיאולוגי כלשהו אפשר למצוא את הבוחר החציוני – הבוחר שהצביע למפלגה שסך המושבים מימינה ומשמאלה שווה. הגוש שכולל בתוכו את הבוחר החציוני הוא הגוש המנצח בבחירות ובסבירות גבוהה מאוד שמנהיגו ייקרא להרכיב את הממשלה. לא קשה למצוא את הגושים בישראל – בכל מערכת בחירות אפשר להסתכל על כל מפלגה ומפלגה ולשאול את השאלה: במי תתמוך במידה והדבר יהיה תלוי רק בה לראשות הממשלה, במועמד הימין או השמאל? לרוב לא יהיו "דילוגים" חוצי אידיאולוגיה לשאלה הזו.

על כן בכל מערכת בחירות אפשר למצוא גוש ימין וגוש שמאל. שאפשר גם לקרוא להן המפלגות שמשמאל לבוחר החציוני והמפלגות שמימינו (למי שממש לא אוהב להיות מוגדר שמאל). מאז 1977 אפשר גם פשוט להשוות לליכוד – המפלגות שמשמאל לליכוד והמפלגות שמימינו כולל. שמאל לפי ההגדרה הזו היא הגדרה לא שיפוטית ולא אידיאולוגית כי אם פוליטית מרחבית.

אבל האם הגדרה כזו לא כופה חלוקת המערכת חצי חצי? במידה מסויימת התשובה חיובית, אבל לא הכרחית. כן חלוקה כזו של "מימין לחציון" או "משמאל לחציון" נוטה לחלק את המערכת לחצי, אבל זה לא אומר שלא ימצא רוב לאחד הצדדים בכל פעם. שנית, וחשוב מכך, מכיוון שהשיוך לצד מסויים נקבע על פי העדפות המפלגה לראשות הממשלה, אפשר תיאורטית שיווצרו גושים הגדולים משמעותית מחצי ובכך ההגדרה עומדת במבחן הפרכה. אתן דוגמא על מנת להמחיש את הכוונה: אני מגדיר ב-2006 את קדימה כמפלגת שמאל. אפשר לטעון, ורבים טוענים, שקדימה ב-2006 היתה מפלגה שייצגה את הימין הרבה יותר מאשר את השמאל ולראיה מביאים את הרכבה שנשען ברובו על יוצאי ליכוד. אם נשאל את קדימה עצמה היא תגדיר עצמה כמפלגת מרכז ותסרב בכל תוקף להכריז על עצמה כעל שייכת לשמאל. אבל על פי ההגדרה שהצעתי כאן לגושים המבחן היחיד לימין ושמאל הוא במי יתמכו המפלגות שמשמאל לקדימה ובמי יבחרו המפלגות שמימין לה – ומכיוון שקדימה לבדה קיבלה פחות ממחצית המושבים על מנת להבטיח רוב בכנסת (29 מתוך 61) השאלה רלוונטית גם לקדימה עצמה. אם מדובר היה במפלגת ימין אזי היינו צריכים לצפות שגם אם קדימה הייתה מגיעה שנייה, באותה מערכת בחירות, אחרי הליכוד או ישראל ביתנו, היא הייתה מעדיפה לתמוך בראשות הממשלה של הליכוד על פני הרכבת ממשלה חלופית בגוש השמאל עם עמיר פרץ. אני לא חושב שיש מי שחושב שזה נכון. קדימה היתה בבירור מפלגה שמשמאל לליכוד ונקודת המרכז לכן הייתה בדיוק בין קדימה לבין גוש הימין. יש לזכור שגם מבחינה אידיאולוגית קדימה רצה בקמפיין על תוכנית ההתנתקות ועל הצגת תוכנית ההתכנסות ככה שאין שחר לטענה כאילו קדימה הסתירה את היותה שמאלית מהליכוד על מנת למשוך קולות מהימין.

שנית ההגדרה הלא שיפוטית של גושים טובה בהרבה על פני הגדרה סובייקטיבית על פי אידיאולוגיות ולו בגלל ההיבט ההשוואתי. נניח ונצליח להגיע להסכמה באשר למיקום האידיאולוגי של כל מפלגה היום – ולא נצליח להגיע להסכמה כזו, תשאלו מתנחלים והם יגידו לכם שליברמן שמדבר על חילופי שטחים הוא בכלל איש שמאל, וחלק מהעיתונאים בארץ (ב'הארץ') בטוחים ששלי יחימוביץ היא עמוק בימין – אבל בואו נניח שנגיע להסכמה בנקודת זמן אחת; כיצד נוכל להשוות את המפה הזו למפות במערכות בחירה קודמות? האם הליכוד היום שמכיר בראשות הפלסטינית ומדבר (לפחות כלפי חוץ) על פתרון שתי מדינות הוא יותר שמאלי או ימני ממפלגת העבודה בשנות השמונים? האם מפלגת העבודה היום שבוחרת להתעלם מדחיפות הנושא הפלסטיני לטובת סדר יום חברתי והתנגדות נחרצת לליברליזם כלכלי היא שמאלית יותר או פחות ממפלגת העבודה של רבין ב-92 שהובילה הן את המשא ומתן לשלום באוסלו והן את ההפרטות הגדולות של תחילת שנות ה-90?

המציאות משתנה כל יום; כיבוש טרי בן 10 שנים אינו אותו דבר כמו כיבוש בן 40. כלכלה פרוטקציונרית בעידן תחילת ההיי טק אינה אותו דבר כמו כלכלה מופרטת בעידן של משבר קפיטליסטי עולמי. כל ניסיון להשוות אידיאולוגיות בצורה כמותית על פני ציר אחד ולאורך שנים הוא ניסיון סרק. אפשר לדבר על תהליכים, על השינויים, ניתוח איכותי של שינויים היסטוריים, אבל זה לא יקדם אותנו כלל בבחינה אלקטוראלית.

סיפור הגושים ב-30 השנים האחרונות. בגרף הבא מיקמתי את גודלם היחסי (באחוזים מכלל חברי הכנסת) של שני הגושים בשמונה מערכות הבחירות האחרונות מאז 1984. שימו לב שהמספרים על הציר האנכי הם באחוזים ולא במנדטים. 50% בדיוק מייצגים 60 מנדטים בכנסת. כל הנתונים שמורים אצלי ואשמח להעביר אותם למי שיבקש במייל (מדובר פשוט בתוצאות הבחירות הרשמיות וספירה על פי הגושים בהגדרה שלמעלה). שתי הנקודות האחרונות בגרף, שמסומנות בצהוב, מתייחסות לממוצע הסקרים משבוע שעבר לקראת בחירות 2013 שלקחתי מעמוד הסקרים בפלוג. בואו נראה קודם את הגרף ואז נדבר על כמה מסקנות מתוכו:

1. הדבר הבולט ביותר ואולי המעניין ביותר הוא העקביות בצורת הגרף. אחרי כל מערכת בחירות ב-28 השנים האחרונות שבה קיבל הימין הישגים יחסיים, קיבל השמאל הישגים יחסיים בבחירות העוקבות. פעם הימין מרוויח ופעם השמאל באופן עקבי מאוד. הדבר ממחיש יפה מדוע נקראת התקופה הזו בספרות "העידן הבין-גושי" בניגוד לעידן "הדומיננטיות של מפא"י" שקיים היה לפני מהפך 77.

2. אני אומר "הישגים" ו"רווח" ולא נצחון מכיוון שכפי שאפשר לראות כאשר השמאל "מרוויח" הוא לא בהכרח מנצח.    גם 1984 וגם  1999 היו שנים חזקות יחסית לשמאל אולם הוא לא קיבל בהן רוב. ב-1984, על אף נצחון דחוק לימין, הוקמה ממשלת רוטציה. ב-1999 קיבל גוש השמאל 60 מנדטים, בדיוק כמו גוש הימין, אולם בגלל הבחירה הישירה מי שנקרא להרכיב את הממשלה היה אהוד ברק. התיקו הבין גושי מסביר אולי את קוצרה של ממשלה זו. במילים אחרות, כאשר הימין מנצח הוא עושה זאת בדרך כלל בהיפרש גדול יחסית, וכאשר השמאל מנצח מדובר בדרך כלל בהיפרש בין-גושי מזערי.

3. שימו לב ל-1996. למרות שנתניהו ניצח את פרס בבחירה הישרה בשברי אחוז בלבד (הדבר נתפס לתיקו), ולמרות שמפלגת העבודה קיבלה שני מנדטים יותר מהליכוד באותה שנה (34 מול 32) – בפועל מדובר באחת השנים החזקות ביותר לגוש הימין בשלושים השנים האחרונות: 56.7 אחוזים בכנסת לעומת 43.3 בלבד לגוש השמאל.

4. אפשר לראות כמה משמעותית היתה התוספת של קדימה ב-2006 ומדוע היה משהו בטענת ה"מפץ הגדול". לא רק שמדובר בהישג הגושי הגדול ביותר בכל התקופה שנסקרת כאן (70 מנדטים שהם 58.3% מכלל המושבים בכנסת) אלא שההישג הזה שייך לגוש השמאל – גוש שבקושי עבר את 50% לפני זה. נכון, השנים שעברו מאז הורידו מעוצמת ההישג ועכשיו נדמה שקדימה נעלמת כליל מהמפה הפוליטית, אבל אין ספק שהפוטנציאל לשינוי עומק פוליטי היה אמיתי. פוטנציאל שבוזבז על מלחמת לבנון השנייה ועל שורה של טעויות בהרכבת הקואליציה של אהוד אולמרט. גם האירוע המוחי של אריאל שרון לא עזר כמובן לשינוי ההיסטורי הפוטנציאלי.

5. הנתון המעניין ביותר לימינו הוא עד כמה לא מיוחד המצב הנוכחי של מאזן הגושים. התפיסה המקובלת בציבור היום היא שהימין חזק מאיי פעם, השמאל חלש ומשובר, שאין סיכוי למהפך או לשלום, שהתיקו הגושי נשבר ושנכנסנו לעידן הדומיננטיות של הליכוד. אבל שימו לב, גוש הימין היום לא גדול באופן משמעותי מהתקופות החזקות של גוש הימין ב-8 מערכות הבחירות האחרונות. למעשה גוש הימין היום קטן מגוש הימין שנבחר ב2003 וב1996 ושווה בדיוק לגוש שנבחר ב-1988. גוש השמאל לעומת זאת הגיע להשיג הגדול ביותר שלו מאז מלחמת יום הכיפורים רק לפני שש שנים, ב-2006. הפער הבין-גושי אינו גדול. היום נתניהו נהנה מרוב של 9% בלבד, מעבר חוצה גושים של 4.5% מקולות הבוחרים בבחירות בהשוואה לבחירות הקודמות יביא למהפך.

6. יחד עם זאת, אם נסתכל גם על שתי הנקודות האחרונות שמייצגות את ממוצע הסקרים משבוע שעבר נראה נתון מעניין שאולי מסביר את המלנכוליות של השמאל: אם הסקרים יתאמתו אזי לראשונה מזה 30 שנה שהימין ישמור על כוחו ואולי אף יתחזק בשתי מערכות בחירות עוקבות. מצב זה צריך לשים נורה אדומה גדולה מול שלי יחימוביץ. יכול להיות שיחימוביץ תכפיל את כוחה של מפלגת העבודה בבחירות, אבל כמנהיגת הגוש (וזה לפחות כתר שהיא טוענת לו בגלוי) היא תהיה הראשונה שמביאה לשמאל הפסד שני רצוף בבחירות. הדבר מעמיד בסימן שאלה גדול מאוד את אסטרטגיית ההשענות על האג'נדה החברתית בלבד.

* אני רוצה להבהיר את הנקודה האחרונה הזו, אף על פי שכתבתי עליה בהרחבה לפני שבועיים – הרעיון של להביא מנדטים שמסורתית שייכים לגוש הימין לגוש השמאל על סמך דברים הנוגעים לליבם (לכאורה) של מצביעי ימין חברתיים הוא רעיון טוב וראוי. מפלגת העבודה בהחלט צריכה לטעון את הטענה שהיא זו שמשרתת באמת את האינטרסים של השכבות המוחלשות ושל מעמד הביניים מול האג'נדה הקפיטליסטית הפרוטקציונרית החדשה של ברית ההון-מתנחלים-חרדים שמייצג נתניהו. נורמטיבית כן, רעיונית מצוין, אלא שבפועל (נכון לעכשיו) מדובר בכישלון מוחלט. כל מה שיחימוביץ עשתה הוא להביא אליה חלק מהמנדטים האבודים שנדדו מהעבודה לקדימה במערכות בחירה קודמות בלי לחזק את הגוש אפילו לא במנדט אחד לרפואה. הדבר מחייב חשבון נפש מהיר. אולי עוד אפשר לשנות את התמונה.

כמה מחשבות פטאליות על הסקרים האחרונים

ביומיים האחרונים פורסמו כמה סקרים מחמיאים מאוד לראש הממשלה בנימין נתניהו ומפלגתו החדשה הליכוד ביתנו. על האיחוד הזה בטח אכתוב בעתיד אבל לא הפעם, הפעם רציתי לדבר על הסקרים ועל המשמעות שלהם.

ראשית אפתח בתלונה. תחנות הטלויזיה והעיתונים מפרסמים לנו מידע חלקי מאוד בכל הנוגע לתוצאות הסקרים שלהם. למעשה הם לא מפרסמים את תוצאות הסקרים כלל וכלל. הם מפרסים רק תחזית מנדטים שנעשתה על פי הסקרים. כלומר הם מפרסמים לנו רק את הפרשנות הסטטיסטית שלהם לסקרים ולא את התוצאות עצמן. הדבר דומה לאם היו בארה"ב למשל מפרסמים תוצאות של סקר ובו רק היו אומרים מי צפוי לנצח במרוץ לנשיאות, ברק אובמה או מיט רומני, בלי להגיד לנו איזה אחוז מהקולות כל אחד קיבל. רעיון כזה נשמע לנו אבסורד, אבל זה בדיוק מה שקורה כאן. תחזית מנדטים היא פרשנות בלבד, תוצאה סופית ומסקנה ולא נתונים שמאפשרים לנו, לציבור הרחב, לסטטיסטיקאים, תקשורת ואנשי מדע המדינה לעבוד איתם. כך לדוגמא באתר של חדשות ערוץ 2 כתוב תחת הכתבה שמתארת את הסקר מאתמול שטעות הדגימה שלהם היא 4%. אחוזים? אבל ה"סקר" פורסם במנדטים, מה אני אמור לעשות עם הנתון של 4% טעות דגימה?

צריך להבין, 10% מהקולות בבחירות הם לא 12 מנדטים בכנסת (10% מהמושבים). בגלל שיטת חישוב המושבים בכנסת והתפלגות הקולות למפלגות אחרות, 10% מהקולות יכולים להיות כל מספר שבין 12 ל-16 מנדטים, כאשר בסבירות גבוהה במיוחד שמדובר ב13 או 14 מנדטים. בנוסף צריך לזכור שאחוז החסימה החוקי בישראל הוא 2% – מפלגה שלא תעבור אחוז זה לא תחשב לספירת המנדטים. כאשר טעות הדגימה של הסקר מאתמול היא 4% המשמעות היא שלא ניתן לקבוע ברמת בטחון מספיקה שהסיעות הקטנות עברו או לא עברו את אחוז החסימה. בסקר של ערוץ 2 למשל שלושה מנדטים של עצמאות, חמישה של המפד"ל, אולי אפילו השישה של מרץ מייצגים מפלגות שלא קיבלו שיעור קולות השונה מ2% בצורה מובהקת.

מה הייתי רוצה שיפרסמו? פשוט מאוד, אם שאלו בסקר את השאלה "האם אתה מתכוון להצביע, ולאיזו מפלגה היית מצביע אילו הבחירות היו נערכות היום" אני רוצה לקבל את הנתונים הבאים:

לכמה אנשים התקשרו, כמה השיבו על השאלה הספציפית הזו, כמה השיבו שילכו להצביע, כמה ענו על כל אחת מהמפלגות, וכמה אמרו שהם מתלבטים או סרבו לבחור במפלגה אחת בלבד. את התוצאות אפשר גם לפרסם באחוזים. זהו זה כל מה שצריך. אחרי זה יתכבדו העיתונים וערוצי הטלויזיה לעשות את החישובים שלהם ולדווח בכותרות מי מנצח ומי מקבל לדעתם איזה מספר של מנדטים.  אבל שיאפשרו לנו גם לעשות חישובים כאלה משלנו ואולי להשוות באמת בין הסקרים השונים.

הכותרות באינטרנט צעקו שהסקרים של ערוץ 2, 10 והיום מעריב סותרים זה את זה ושונים מאוד אחד מהשני. לא נכון, אין לנו שום דרך לדעת זאת. יכול להיות שהסקרים היו מאוד מאוד דומים זה לזה ורק פרשנות המנדטים שלהם שפורסמה שונה בין הערוצים.

* דבר נוסף שצריך להבין הוא שמכוני הסקרים השונים עושים התאמות ו"תיקונים" לסקרים שלהם כאשר הם בונים את תחזית המנדטים. מכיוון שקשה מאוד לסקור פלגים מסוימים באוכלוסיה, וחלקים אחרים באוכלוסיה זוכים לדגימת יתר, מכוני סקרים רציניים עושים תיקונים. מעצימים תשובות שהתקבלו ממגזרים מסוימים ומצמצמים השפעה בסקר של מגזרים אחרים. שלא תבינו לא נכון, מדובר בדבר נכון שראוי לעשותו בפרשנות רצינית של סקר. אבל שוב מדובר בפרשנות, פרשנות שלרוב מסתמכת על מערכות בחירות קודמות ולא יכולה לתפוס שינויים אמיתיים שקרו בחברה. זה לא שאני לא רוצה פרשנות כזו, יש לה איכות רבה והרבה פעמים היא נכונה, אבל אני רוצה גם את האפשרות לנתח מגמות בסקרים כפי שהם התקבלו עם טעות דגימה אמיתית ובלי מניפולציות מאוחרות. אם סקרתם רק 2% של חרדים מתוך 18% חרדים שהולכים להצביע בפועל, אני רוצה לדעת את זה.

* אחרי שאמרתי את כל זה אתם בטח חושבים שאני לא "סומך" או מפקפק בתוצאות הסקרים מאתמול. אבל לא, אין סיבה להניח שתחזיות המנדטים מהיממה האחרונה מדויקות הרבה פחות מתחזיות מנדטים בעבר. תמיד יש שינויים בין תחזית מנדטים לבין התוצאות ביום הבחירות, אבל לא מדובר בשינויים מהפכניים. גם אם יש עיוות שיטתי בסקרים של חברות סקירה שונות, הוא עדיין לא עיוות כזה שיראה תמונה שונה לגמרי מהמציאות. אין סיבה לא להניח היום שהמצב של נתניהו בציבור פשוט מעולה. אין לי יכולת להגיד אחוזים מדוייקים, אבל בהשלכה אחורה מתחזית המנדטים שלהם כנראה שבין 54 ל56 אחוזים מהציבור תומכים בו לראשות הממשלה הבאה לעומת כ45 אחוזים שיעדיפו מועמד שמאלי אחר. אוקיי זה לא הכי מדוייק כי אין לי את שיעור המתלבטים, כלומר אנחנו לא יודעים האם שיעור המתלבטים עכשיו גדול או נמוך מהרגיל לתקופה זו לפני בחירות, אבל נגיד שזה בקירוב המצב.

* מה זה אומר? עקרונית 10 נקודות הפרש בסקרים שלושה חודשים לפני בחירות הם יתרון משמעותי אבל לא כזה שבלתי ניתן לגישור. אבל רק עקרונית, הבעיה היא שזה היה המצב בדיוק לפני שבועיים כשרק התחילה מערכת הבחירות, והרבה קרה בשבועיים האחרונים. אלו היו שבועיים קריטיים למעשה, אם השמאל רצה/רוצה לנצח את נתניהו ולגשר על פער 10 האחוזים זו הייתה ההזדמנות שלו להוכיח שהוא יכול.  בשבועיים האחרונים בפירוש היה מומנטום תקשורתי חיובי לשמאל: מצטרפים חדשים ואטרקטיביים לעבודה וליש עתיד על בסיס יומי, מנגד בליכוד חילופי האשמות ושר מאוד פופולארי פורש מהחיים הפוליטיים. שלי יחימוביץ משיקה קמפיין רחוב ראשון, ועוד. כל אלה היו חייבים להיתרגם לתזוזה, ולו קטנה, בסקרים. אבל שום כלום, 10 הנקודות של נתניהו לא זזו אפילו מילימטר. כל המומנטום התקשורתי היתרגם לבדיוק אפס מומנטום בסקרים. אם אחרי השבועיים האלה לא הייתה שום תזוזה, אין יותר שום סיבה להניח שבשלושה חודשים אפשר יהיה לגשר על 10 נקודות. אני הייתי מהאחרונים שהתעקשו שמערכת הבחירות הזו לא גמורה, היום אני הרבה פחות בטוח. לפחות לא בצורה שבה היא מתנהלת. הפתעות זה משהו אחר, להפתעות ושינויים קיצוניים יכולים להיות השפעות מרחיקות לכת. 10 אחוזים הם כלום להפתעה פוליטית או שינוי דרסטי של אסטרטגיה. אבל אני לא רואה שמישהו בשמאל ממהר לעשות שינוי כזה.

* המסקנה המתבקשת המידית היא כישלונה של שלי יחימוביץ. כן היא הצליחה לאושש את מפלגת העבודה אחרי אהוד ברק, היא החזירה אותה על פי כל הסקרים להיות המפלגה השניה בגודלה בכנסת. כל הכבוד. נו אז? קדימה היתה המפלגה הראשונה בכנסת היוצאת, איך בדיוק זה עזר לה? האסטרטגיה של יחימוביץ לא רק נתקעה בתקרת זכוכית של 23 מנדטים, חמור הרבה יותר: היא לא שאבה אפילו לא מנדט אחד מהמפלגות שמהליכוד ימינה. אפילו לא אחד. כל המנדטים של שלי יחימוביץ, למרות הקמפיין החברתי, מגיעים ממפלגות שמשמאל לליכוד. אלו בדיוק המנדטים שב2009 עברו מהעבודה ומרצ לקדימה ועכשיו נודדים חזרה לעבודה. מפלגת אופנה של הגוש. זה לא הישג אמיתי, זה הישג מדומה.

עם הסתייגות אחת, זה חשוב מאוד לגייס את הגרעין שלך. אם זו היתה הכוונה אז בסדר גמור. יחימוביץ השיגה את המטרה וגרעין הפעילים של השמאל עכשיו מאחוריה ומוכן למשימה. עכשיו השאלה אם רוצים שלטון, ואם רוצים שלטון אז חייבים לשנות אסטרטגיה. לא בגלל שהאסטרטגיה של יחימוביץ לא נכונה, ראויה, יפה או אידיאולוגית, פשוט בגלל שהיא לא עובדת. לא עובדת בכלל. אפילו לא קצת. אפילו לא מנדט אחד לרפואה. יחימוביץ צריכה לעצור רגע את ההתלהבות מעצמה, להסתכל במראה ולשאול את עצמה מה היא רוצה ומה האחריות שלה כלפי הבוחרים והמדינה. אם המטרה היא להשפיע באמת על המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל היא יכולה לעשות את זה רק כמפלגת שלטון, ואם המטרה היא להיות מפלגת שלטון היא צריכה לעשות דברים שונים לחלוטין ממה שהיא עושה עכשיו. זו לא פרשנות או תחזית, זו פשוט עובדה.

* ואולי בכלל מאוחר מידי? יכול להיות שזה שאחרי המחאה החברתית, ועם הבידוד הישראלי בעולם, ועם הבטחת גזירות באביב ומלחמה בקיץ של ביבי, ואחרי שביבי מצטרף לרשימה אחת עם מפלגת ימין אירופאית אנטי דמוקרטית, ואחרי כל זה היתרון של נתניהו לא זז מילימטר בסקרים: אולי כל זה אומר שכבר מאוחר מידי לדמוקרטיה הישראלית. המאזן הדמוגרפי עשה את שלו, השסע הדתי והלאומי השתלטו סופית על המוח היהודי בציון והשמאל לא יוכל לחזור כאן לעולם לשלטון. כולנו ידענו שזה מתישהו יגיע, פשוט קיווינו שיש עוד זמן ואולי עד אז יבוא שלום. האם יתכן שבשש שנים מאז הנצחון ההוא ב2006 שהביא לשמאל-מרכז 70 מנדטים, השתנה המצב הפוליטי כל כך? האם תחרויות עתידות בין שמאל לימין יהיו בין הליכוד לאיחוד הלאומי? אני מקווה שלא, אבל קשה שלא להגות מחשבות פטאליות נוכח הסקרים.

המרוץ לנובמבר 2012 – עוד ארבעה שבועות / המרוץ לינואר 2013 – עוד שלושה חודשים

בדיוק לפני ארבע שנים נבחרה ציפי לבני לעמוד בראשות קדימה ורה"מ דאז אהוד אולמרט התפטר מתפקידו על מנת לאפשר לה להרכיב ממשלה או ללכת לבחירות. הימים היו ימים של משבר כלכלי עולמי וחודש בודד לפני שארה"ב הלכה לבחירות היסטוריות בהן נבחר הנשיא האמריקאי השחור הראשון ברק אובמה. הבחירות בישראל כזכור התקיימו בחודש פברואר 2009 ובהן נבחר בנימין נתניהו ברוב מוצק. הנה עברו ארבע שנים ובארה"ב שוב הולכים לבחירות. ברק אובמה מתמודד על כהונה שניה (מיד נגיע לזה) בבחירות שיתקיימו בעוד חודש וראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, מכריז על הליכה לבחירות בעוד שלושה חודשים – ארבע שנים בדיוק אחרי הבחירות הקודמות. כולם מדברים על השיטה הנוראית שלא מאפשרת כאן למשול אך ראו זה פלא, ראש הראשות המבצעת הישראלית הצליח בדיוק כמו מקבילו האמריקאי להחזיק בשלטון ארבע שנים ועכשיו הולכים לבחירות כראוי.

אלא שיש הבדל אחד גדול: ברק אובמה נהנה מכ-50 אחוזי תמיכה בעוד שביבי נהנה מכ-35 אחוזים בסקרים בלבד. יחד עם זאת סיכוייו של נתניהו להיבחר מחדש לראשות הממשלה גבוהים בהרבה מאלה של ברק אובמה (וגם של אובמה לא נמוכים בכלל, מיד אגיע לזה, מבטיח). הסיבה היא שבישראל יש משבר מנהיגות ובמיוחד משבר ביכולת האופוזיציה להצמיח אלטרנטיבה שלטונית בת קיימה. המסקנה המתבקשת היא שאם יעשו שינויים בשיטה הישראלית הם צריכים להיות שינויים כאלה שיחזקו את מימד האחריותיות של הנבחרים כלפי הציבור וישפרו את יכולת האופוזיציה להוות אלטרנטיבה אמיתית לשלטון. לא להיפך – החלשת המנגנונים הדמוקרטים על ידי חיזוק מוגזם ובלתי מאוזן של הראשות המבצעת.

* קחו למשל את העימות האחרון שהיה בארה"ב – ברק אובמה הפסיד בעימות הפסד צורב וברור כל כך שהדבר הביא חלק מתומכיו הגדולים ביותר לפקפק האם הוא בכלל לוקח מספיק ברצינות את הקמפיין שלו עצמו לנשיאות. רומני נהנה ממומנטום חסר תקדים מבחינתו בסקרים ומרוץ שנראה היה גמור שבוע לפני זה נראה פתאום פתוח לגמרי. גם עימות הוא מוסד דמוקרטי מבורך שמאפשר להשוות בין המועמדים הריאלים לראשות המדינה ומפתח דיון ציבורי לגביהם. עימות בישראל לא חייב להיות כזה שיפיל את נתניהו, כלל וכלל לא, יתכן שנתניהו עם יכולותיו הרטוריות ינצח בעימות כזה –עימות יכול לחדד את ההבדלים בין המועמדים ולהציג לציבור אלטרנטיבות פוליטיות לשלטון. לא יזיק אם אזרחי המדינה, גם אם יבחרו מחדש בנתניהו, ידעו יותר טוב למה הם עשו זאת ואולי אפילו יגדילו את שיעורי התמיכה שלהם בו.

* ועכשיו למצב המרוץ בארה"ב היום, בדיוק ארבעה שבועות לפני מועד הבחירות, ונתחיל בנורת אזהרה: לא נכון יהיה להגיד שרומני מוביל פתאום את המרוץ או שהמרוץ צמוד לחלוטין. כן, אני יודע שכולנו שמענו על הסקר של חברת "פיו" שנערך בימים חמישי עד שבת ולפיו רוני מוביל על פני אובמה בארבע נקודות בעקבות העימות. אבל חשוב להבין שסקר אחד אינו מספיק בשביל ללמד על יתרון של מועמד בבחירות לנשיאות ארה"ב. למעשה על פי כל ההערכות האובייקטיביות (שלא לוקחות תחושות של פרשנים) ברק אובמה עדיין מוביל במרוץ שאינו צמוד. ראשית, מול הסקר של פיו ישנם סקרים נוספים, כולל מהיומיים האחרונים, שמראים שאובמה עדיין מוביל באחוזים בודדים ברמה הארצית. אגב בסכימה של סקרים שונים גם לפני העימות אובמה הוביל באחוזים בודדים בלבד בקול הפופולארי. שנית, וחשוב מכך, הסיבה שברק אובמה מוביל את המרוץ היתה ונשארה ברמת מדינות המפתח:

במערכת הבחירות הנוכחית יש בערך 8 מדינות מתנדנדות. מדינה מתנדנדת היא מדינה שהפרש הקולות על פי הסקרים בין המועמדים השונים בה צמוד מאוד או השתנה כמה פעמים לאורך הקמפיין הנוכחי. מתוך המדינות הללו, מספר מצומצם יותר נחשבות מדינות מפתח: מדינות מפתח הן מדינות שיש סיכוי שיכריעו את הבחירות לטובתו של אחד הצדדים. בצורה מעט אנטי-אינטואיטיבית, דוקא מדינות מתנדנדות פחות צמודות יש להן יותר סיכוי להפוך למדינת מפתח. מה שחשוב להבין הוא שמאז תחילת הקמפיין ועד היום, כולל סקרים שנערכו אחרי העימות, ברק אובמה מוביל בכל מדינות המפתח בצורה עקבית וכמעט תמיד בכל המדינות המתנדנדות למעט אחת (צפון קרולינה). מדינת המפתח החשובה ביותר היא אוהיו: אחרי פלורידה אוהיו היא המדינה המתנדנדת עם מספר האלקטורים הגדול ביותר, אבל שלא כמו פלורידה בה המרוץ צמוד ביותר, באוהיו לברק אובמה יש יתרון קבוע ולפעמים משמעותי בכל השבועות האחרונים. זו בדיוק הסיבה שאוהיו היא מדינת מפתח כל כך חשובה בבחירות הנוכחיות. כמעט ואין תסריט פוליטי שבו רומני מצליח לזכות בבחירות בלי לזכות באוהיו. רומני חייב למחוק את היתרון של אובמה באוהיו ולנצח נצחון דחוק בשביל שיהיה לו בכלל סיכוי סביר לזכות בבחירות הכלליות. אם רומני זוכה באוהיו הדבר אינו מבטיח לו את הנצחון בבחירות, אם רומני מפסיד באוהיו הוא מפסיד בטוח את הנשיאות. על כן סקרים באוהיו חשובים לפעמים הרבה יותר מסקרים ארציים. נכון לזמן פרסום הפוסט הזה אין לנו עדיין תמונה ברורה על המצב האמיתי באוהיו וצריך להמתין לראות. סקרים ראשונים מצביעים על מחיקת היתרון של אובמה אך עדיין הפירמות החשובות לא פרסמו סקרים עדכניים. רומני בנתיים משקיע את כל כספו ומרצו באוהיו. כמעט כל הקמפיין שלו מתרכז במדינה הזו בשבועיים-שלושה האחרונים. אבל אוהיו כאמור לא מספיקה לרומני. הוא צריך לזכות גם בוירג'יניה ופלורידה וגם בקולורדו או נבדה – כולן מדינות שנכון לעכשיו עדיין נוטות לטובת אובמה.

יחד עם זאת ברק אובמה צריך לחשוש מאוד והסיבה היא דוקא אותה תחושה כללית לא אוביקטיבית שעולה מהתקשורת האמריקאית. הבעיה הגדולה ביותר של אובמה היא שבגלל העימות הנוראי שבוע שעבר השתנה הנארטיב של הבחירות; אם לפני שבוע הסיפור המרכזי שהנחה את כל כלי התקשורת, כולל הימניים, היה מפולת השלג שנקראה הקמפיין של מיט רומני; מאז העימות הסיפור שונה לגמרי, גם בכלי התקשורת השמאליים: ברק אובמה עייף, לא משכנע, לא רוצה מספיק לזכות, נטש את התומכים שלו, לעומת מיט רומני הרעב, שרוצה את המנהיגות, רענן. עם סיפור כזה, בליווי התמיכה הגוברת בסקרים, מהר מאוד עשוי רומני להפוך למועמד מוביל באמת.

המזל של אובמה הוא שנשאר לו מספיק זמן לתקן. אם יש משהו שבתקשורת אוהבים יותר מסיפור של הצלחה זה סיפור של קמבק. העימות הבא ב-16 לאוקטובר יהיה קריטי מבחינתו של אובמה. הוא לא יכול להרשות לעצמו הפסד נוסף. הוא צריך לנצח והוא צריך להשיג את הנצחון בנחישות ובהצגת יכולת מרשימה. מיט רומני לא יתן לו נצחון כזה בקלות; רומני על גל ההצלחה משבוע שעבר מתכוון לשמור על המומנטום ולהכות בנשיא באותה אסטרטגיה שעבדה כל כך טוב בעימות בדנוור.

* בנתיים אצלנו התחילה רשמית מערכת הבחירות. אני מזמין את כל מי שעדיין לא קרא ורוצה לקרוא את הפוסט הקודם בבלוג משבוע שעבר בו כבר התחלנו כאן את הדיון בבחירות 2013. היום כבר חזרו שוב השמועות שציפי ליבני אולי תצטרף לשלי יחימוביץ. כפי שכתבתי כאן כבר יותר מפעם אחת, זה התרחיש הטוב ביותר שאני רואה כסיכוי להפיל את נתניהו. תחליט מה שתחליט ליבני, היא צריכה לעשות זאת בימים הקרובים.

גם מקורבים של אהוד אולמרט כבר הודיעו שהוא מתכוון לחזור. אני לא יודע לאן ומי בדיוק מחכה לראש הממשלה של מלחמת לבנון השניה ודו"ח וינוגרד, אבל מילא. בקדימה בטח ישמחו לקבל את מי שלדידם יציל אותם. אם לא בקדימה אז אולי במפלגת המדף החדשה של רמון? האם יכול להיות שחמש מפלגות שונות ירוצו לבחירות בשם "המרכז" – מפלגת לפיד, מפלגת מופז, מפלגת אולמרט, מפלגת ליבני ומפלגת ברק? אני מקווה שכולם זוכרים שבישראל אין בחירות אישיות וכל מפלגה צריכה להציג רשימה המתחרה על כניסה לפרלמנט דרך אחוז חסימה העומד על שני אחוזים מכלל קולות הבוחרים. לא כולם יגיעו לקו הסיום, אין סיכוי.

בחירות 2013: הקרב על סדר היום כבר הוכרע

האתגר בפתח. ליברמן בתדרוך עיתונאים קצר מניו יורק היה הראשון להוציא את תפוח האדמה החם מהתנור: הבחירות יתקיימו בפברואר, גג מרץ, 2013. אחריו החל מבול  הדיווחים וההדלפות. אלי ישי, שחייב למצוא מחלוקת עם ליברמן, אמר שהוא בכלל חושב שהבחירות יהיו בינואר, גג פברואר. מסקנה, ויש לברך על כך, הבחירות כנראה יתקיימו במועדן הרצוי – פברואר 2013, בדיוק ארבע שנים אחרי הבחירות הקודמות. "דחייה" של מועד הבחירות לאוקטובר 2013, כפי שמאפשרת הלקונה בחוק, הייתה אולי חוקית אבל לא נכונה דמוקרטית.

עכשיו נשאר לתהות על מה יהיו הבחירות הנוכחיות, מה יהיה "נושא הבחירות"? היום התחיל הקרב הגדול על קביעת סדר היום: שלי יחימוביץ אומרת מפורשות שהיא מעוניינת שהבחירות יהיו על הנושא החברתי כלכלי בלבד. את הנושא הביטחוני טחנו מספיק היא טוענת, ועכשיו היא מקווה שהמחאה החברתית ויוקר המחייה יעזרו לה להשתלט על סדר יום חדש לקראת הבחירות. מופז מצידו מצא את הנושא הפלסטיני הנטוש וינסה (ללא הצלחה מובטחת) לרוץ עליו. יאיר לפיד, יש לשער, ינסה להדגיש את נושא החרדים והחינוך או בתמצות: כל הדברים החברתיים שמעניינים את מעמד הביניים מהמרכז ולא קשורים באמת למדיניות כלכלית ו/או בטחונית קוהרנטית – מה שמכונה "ערכים" באמריקה.  ובנימים נתניהו ינסה לקבוע את סדר היום על דבר אחד ויחיד: איראן.

אלא שלנתניהו, כראש ממשלה מכהן, יש יתרון רציני בקביעת סדר היום. נתניהו יכול לפעול ולקבוע עובדות בשטח. והוא כבר פעל וכבר קבע עובדות כאלה; הנאום של נתניהו באו"ם לא נועד לקהל אמריקאי, בטח שלא לאירופאי וגם לא לאיראנים. הנאום של נתניהו כוון לבחירות בישראל. נתניהו למעשה הכריז והתחייב בפורום בינלאומי פומבי שמיד אחרי הבחירות בישראל הוא יפתח במלחמה באיראן. עכשיו תנסו לא לעשות על זה את הבחירות. אי אפשר יהיה להתחמק מזה, ובצדק מבחינתו ומבחינתנו.

אי אפשר להלחם בזה. אם מופז, יחימוביץ ולפיד (וליבני ואולמרט?) מתכוונים להלחם בזה, כלומר בזה שזה יהיה סדר היום, הם יפסידו. לא, כל עוד רוב מוחץ בציבור הישראלי חושב שהמדיניות של ראש הממשלה בנושא האיראני היא מדיניות נכונה, ראש הממשלה ינצח. אפשר לפנטז על בחירות בנושא חברתי כלכלי כמה שרוצים, הם לא יביאו 6 עד 10 מנדטים מהימין למפלגות שמשמאל לליכוד. בשביל לנצח את נתניהו חייבים לתקוף אותו במגרש שלו.

* נתניהו, וממש לא בפעם הראשונה, שוב לקח הימור מסוכן לכולנו. הוא הכריז על אולטימאטום לבד, בלי תמיכה של אירופה או ארה"ב, למלחמה באביב.  כל הדיוט ידע להגיד שבתנאים כאלה אין שום סיכוי שהאיראנים יקבלו את התכתיב הישראלי. חמור מכך, האולטימאטום של נתניהו גם מחבל בתוכניות האמריקאיות והאירופאיות למו"מ עם איראן. תחת איום בטוח של מלחמה מישראל, ומבלי שישראל שותפה למו"מ ובקרע גלוי עם ידידיה, איזה תמריץ יש לאיראן להתפשר? מי יבטיח לה שישראל הפרנואידית של נתניהו (בצדק או לא, בכלל לא רלוונטי) לא תתקוף בכל מקרה באביב? האלטרנטיבה גרועה מבחינה מדינית לא פחות: אם נתניהו לא יתקוף עד יוני למרות איומו המפורש – הנזק להרתעה עתידית של ישראל יהיה עצום. אם לא היינו מחשיבים גם את המחיר הפיזי של המלחמה, אז לא ברור איזה משני הנזקים המדיניים גרוע יותר. אמרתי שנתניהו הכניס את כולנו לסיכון? יותר נכון לתוך מלכוד; "lose lose situation".

אבל עכשיו יש לנו קרש הצלה. הזדמנות לכולל שינוי ולהוציא את עצמנו מהמלכוד. אנחנו, כלומר אזרחי מדינת ישראל, נהיה חייבים לעשות זאת בעצמנו, ברגלינו ובקולנו. על אזרחי ישראל להגיד "לא" למדיניות החוץ של נתניהו ולהחליף אותו, עוד לפני האביב, בראש ממשלה חדש. אם נבחר את ביבי שוב ברוב גדול בבחירות אין לנו אלא להלין על עצמנו. ועדת חקירה אם תקום אחרי מלחמת ישראל איראן הראשונה תאלץ לחקור כל מצביע ומצביע אם בחר באפשרות הסבירה ביותר ועשה את כל הבירורים והשיקולים הנדרשים לפני הבחירות. מכיוון שכך, היא ממילא מיותרת – האחריות והאשמה היא על כולנו.

* זה מחזיר אותנו לשאלה של שלי יחימוביץ, מי שנכון לעכשיו היא המועמדת המובילה להתחרות בנתניהו על השלטון. אם יחימוביץ לוקחת ברצינות את כוונתה להתמודד על ראשות הממשלה היא כבר לא יכולה להסתתר מאחורי הרצון לסדר יום כלכלי חברתי. האחריות מחייבת אותה לעסוק בפועל בנושא המדיני ובראשו בסוגייה האיראנית. לעסוק בפועל בנושא האיראני לא אומר ללכת לאולפני סוף השבוע ולהגיד כמה מילים בנושא. זה נחמד מאוד, אבל זה ממש לא מה שנדרש או נחוץ. מה שיחימוביץ חייבת לעשות הוא להתכונן בפועל לאפשרות שהיא צריכה להחליף את נתניהו בראשות הממשלה במרץ, חודש לפני מועד פקיעת האולטימאטום שקבע לאיראן. הציבור צריך לחשוב ולדעת שיחימוביץ מוכנה לאתגר מיד. רק שהציבור ידע לבטוח ביחימוביץ בנושא הזה הוא יוכל להתחיל בכלל לשקול אותה כאופציה כלכלית. כן, למרבה האירוניה, בשביל שהבחירות יוכלו להיות על סדר יום כלכלי חברתי כפי שיחימוביץ רוצה – היא חייבת להיות זו שתעשה את השינוי קודם כל לנושא המדיני.

זה לא בשמיים. מה שאני מציע ליחימוביץ הוא להקים מידית צוות מדיני-בטחוני. צוות שיורכב מאנשי מקצוע, דיפלומטים בכירים, מומחי בטחון ויחב"ל, גנרלים ופוליטיקאי אחד או שניים לתיבול. הצוות צריך להתחיל לפעול מייד ולמעשה לעשות עבודת מטה והכנה לקראת עלייתה של יחימוביץ לשלטון. זו לא טקטיקה של קמפיין, זו מחויבות המציאות והצעד האחראי באמת ממנהיג אמיתי בפוטנציה. יחימוביץ מצידה תקבל תזכירים יומיים מהצוות ותשב בראשו בפגישות מספר בחודשים עד הבחירות. הדבר יקנה ליחימוביץ גם נסיון מינימאלי מתבקש וגם יקרין רצינות ומחויבות לתפקיד שאליו היא מתיימרת להגיע. והבונוס? ככול שהצוות יהיה פעיל יותר והמסר לציבור יעבוד טוב יותר, כך תוכל יחימוביץ לחזור מהר יותר לדבר עם הציבור על הפן החברתי כלכלי הקרוב לליבה ולהסביר מדוע המדיניות שהיא מציעה היא שינוי לטובה מהמדיניות האולטרה רפובליקאית של נתניהו.   הזמן דוחק, עכשיו זה הזמן לפעול להחלפת נתניהו, לא בטוח שתהיה הזדמנות נוספת. סכום ההימור גדול מידי בשביל להמשיך לקוות לטוב ולבנות על הפעם הבאה.