המירוץ לנובמבר 2012 – עדכון מרץ

מצב המירוץ הרפובליקאי נכון להיום: מיט רומני מוביל עם 521 צירים, ריק סנטורום שני עם 253 צירים, ניוט גינגריץ עם 136, ורון פול עם 50. דרושים 1144 צירים בשביל לזכות. 1324 צירים עדיין לא נבחרו.

* אנחנו כבר בעיצומו של חודש מרץ ועדיין אין מועמד מוסכם למפלגה הרפובליקאית. בנוסף, הולכים וגדלים הסיכויים שלראשונה מזה כמה עשורים יגיעו הרפובליקאים לוועידה באוגוסט ללא מועמד. הקורא שניזון מהתקשורת הישראלית בלבד, או אפילו כאלה שמרפרפים בתקשורת האמריקאית, יכול לחשוב שיש משמעות לניצחון של רומני במדינה זו או אחרת, או לניצחונות המפתיעים של ריק סנטורום בשבוע שעבר. ככה למשל מנבאים הסקרים למיט רומני ניצחון בטוח מחר באילינוי ותהיו בטוחים שתקראו על זה אחרי מחרתיים בעיתון. אבל האמת היא שלשאלה מי מנצח באיזו מדינה משמעות קטנה מאוד בשלב זה. היה לה אולי משמעות בתחילת מערכת הבחירות שם ניצחונות ברורים לאחד מהמועמדים היו יכולים לבנות מומנטום שיביא להכרעת המאבק בשלב מוקדם, אבל עכשיו… עכשיו הולכים עד הסוף.

הסיבה לכך היא שכמעט בכל המדינות בארה"ב שיטת חלוקת הצירים של המפלגה הרפובליקאית היא שיטה יחסית, או יחסית למחצה. זאת שלא כמו השיטה של הדמוקרטים (המדמה את השיטה בבחירות הכלליות) של "הזוכה לוקח את כל המושבים". מתן שרקנסקי, חבר שלומד היום  ברוצ'סטר ובעבר באוניברסיטה העברית, פרסם לפני שנתיים מאמר אקדמי שהראה שאם לדמוקרטים היתה שיטה יחסית בדומה לרפובליקאים ב-2008, הילארי קלינטון היתה צפויה לזכות בפריימריז ולא אובמה. השיטה הנוכחית של הרפובליקאים היא זו שמעמידה את רומני במצב בעייתי ומסוכן. מצד אחד הוא עדיין המועמד המוביל, יש לו יותר מכפול מהצירים מכל מועמד אחר, והוא צפוי לזכות בעוד מדינות גדולות שעדיין לא הצביעו כמו ניו יורק וקליפורניה. אבל בגלל האלמנט היחסי הוא לא מצליח לתרגם את הניצחונות שלו במדינות הגדולות להכרעת המירוץ. רומני לא מתמודד מול מועמדים בודדים – הוא מתמודד מול קואליציה של מתנגדים שמשיגים צירים בכל מדינה ומדינה.

ניוט גינגריץ חשף את האסטרטגיה המתוכננת שלו בנאום סיכום הפריימריז של שבוע שעבר: גינגריץ מתכוון לרוץ עד הסוף, והוא אינו סופר את הקולות שלו לבד, הוא סופר את הקולות שלו ביחד עם סנטורום. אנחנו רגילים שבמערכות בחירות על תפקיד אחד פיצול קולות בצד מסוים של המפה (במקרה הזה השמרני יותר) מחליש את הצד המפוצל ומעצים את הצד המאוחד (במקרה שלנו רומני, המתון). אבל בגלל האלמנט היחסי של חלוקת הצירים זה לא המצב במערכת הבחירות הזו: אם גינגריץ יפרוש עכשיו מהמרוץ זה נכון שרוב מסיבי מתומכיו יעברו לתמוך בסנטורום וכך סנטורום יצבור אולי עוד כמה "ניצחונות",אבל מצד שני מיעוט מצביעים אולי בכל זאת יעבור לרומני או לרון פול. מצביעי גינגריץ אחרים אולי יבחרו להישאר בבית ולא לבוא כלל להצביע. מנגד מציע לנו גינגריץ אסטרטגיה אחרת: הוא ירוץ עד הסוף ויצבור מעט צירים בדרך פה ושם. אז, בוועידה באוגוסט, הוא יעשה עם סנטורום דיל – כל הצירים שלו בתמורה לסגנות נשיא. לסנטורום לא תהיה ברירה אלא להסכים. בהנחה שלשניהם ביחד, אולי עם עוד כמה פורשי פול, יהיו יותר צירים מלרומני הם ינצחו. על פי החישוב הזה המצב היום הוא למעשה: מיט רומני עם בערך 550 צירים מובטחים וסנטורום-גינגריץ עם 390 (בכל מקרה רומני עדיין מוביל).

* איך כל זה משפיע על המרוץ הגדול לנובמבר וסיכויי הזכיה של אובמה? אובמה עדיין מתמודד מול עצמו ובחודש האחרון הוא ספג ירידה חדה בסקרים כפי שכתבתי בפוסט משבוע שעבר. עיקר הירידה מוסברת בגלל העליה במחירי הנפט והסתבכות מדיניות החוץ האמריקאית באפגניסטן. אבל עד נובמבר יש עוד זמן רב ולכן להסתכל על אחוזי תמיכה בהתחשב במציאות אובייקטיבית זה לא מאוד מועיל. עדיף לנסות להבין מה עושים הפריימריז לסיכויי הזכייה של מועמד רפובליקאי כל שהוא,  ומול מי יהיה לאובמה יותר קשה בנובמבר:

יש פרשנים שמשווים בין מערכת הפריימריז הארוכה והיצרית של הרפובליקאים עכשיו לזו של אובמה והילארי במפלגה הדמוקרטית ב-2008.   פרשנים אלה מפנים את תשומת ליבנו לכך שהמאבק בין אובמה להילארי לא רק שלא פגע במפלגה הדמוקרטית, בסופו של דבר הוא כנראה רק חיזק אותה, המריץ את הבוחרים, והפך את המועמד ברק אובמה למועמד טוב יותר. מחקרים אקדמיים שונים מאששים את המגמה לפיה מערכות פריימריז ארוכות וצמודות מרמזות דווקא על מועמדים חזקים שמתחרים על מי ינצח את בעל התפקיד המכהן. אבל בכלל לא בטוח שזה המקרה שעומד לפנינו. ב2008 רוב המצביעים הדמוקרטים חשבו שגם הילארי וגם אובמה הם בחירות מצוינות והתקשו לבחור מבין שניהם. בסקרים נמצא שכמעט כל הדמוקרטים רצו לראות את אובמה והילארי רצים ביחד ורק לא ידעו להחליט מי צריך לעמוד בראש הכרטיס. המצב במפלגה הרפובליקאית היום הפוך: הרפובליקאים למעשה לא מרוצים מאף אחד מהמועמדים. הם מביעים בסקרים הסתייגויות חריפות מכולם ולמעשה בוחרים על דרך השלילה – את מי הם שונאים יותר. לא רק שהם לא רוצים לראות אותם רצים ביחד בכרטיס משותף, אחת מהסיבות המרכזיות להצביע למועמד ריק סנטורום למשל היא חוסר הרצון לראות את הפרצוף של מיט רומני בכל כרטיס רפובליקאי. במצב כזה קשה לראות את המפלגה הרפובליקאית מרוויחה משהו מהתמודדות הארוכה. ובכל זאת יכול להיות שבחירה של מועמד מוסכם באוגוסט תיצור התלהבות זמנית מהמועמד, התלהבות שאולי (בדגש על אולי) תחזיק עד נובמבר.

הסיוט של הרפובליקאים כמפלגה הוא אבל התרחיש בו האסטרטגיה של גינגריץ תצליח והוא יכפה על המפלגה כרטיס סנטורום-גינגריץ. יש שני כללי ברזל בפוליטיקה אמריקאית:  אחד, המועמד הנבחר בפריימריז שובר מיד למרכז בשביל לתפוס את המצביעים העצמאיים. שתיים, המועמד לסגן הנשיא צריך להיות ההפך מהמועמד לנשיאות; אם המועמד לנשיאות נתפס שמרן וחסר נסיון, הוא צריך סגן ליברלי ורצוי עם נסיון צבאי. כרטיס של סנטורום-גיגריץ שובר את שני כללי הברזל הללו באופן גס: מדובר בקואליציה של ארכי שמרנים, דתיים, שנתפסים על ידי חלק גדול מהמרכז האמריקאי (שלא לדבר על השמאל) כהזויים. מול כרטיס כזה לאובמה אמור להיות משחק קל. עוד סיבה שבגללה סביר להניח שרומני אחרי הכל, יהיה המועמד.

המירוץ לנובמבר 2012 – עדכון פברואר

מיט רומני וריק סנטורום השיגו תיקו באיווה, ואז מיט רומני ניצח בניו האמפשיר והכל נראה מבחינתו ורוד. לפני חודש הוא הוביל בסקרים בדרום קרולינה ובפלורידה וכתבתי כאן בעדכון דצמבר שהסיפור כנראה נגמר: מיט רומני יהיה המועמד הרפובליקאי ולו בגלל שאחוזי ההסתייגות ממנו הם הנמוכים ביותר מבין כל המועמדים. אבל אז בתוך ארבעה ימים חל מהפך דרמתי בסקרים ומיט רומני ירד מהובלה של עשרה אחוזים בסקרים לפיגור של חמישה עשר אחוזים אחרי ניוט גינגריץ. ההתאוששות המפתיעה של גינגריץ באה כתוצאה מסדרה של עימותים בדרום קרולינה שבהם גינגריץ תקף בחריפות ובבוטות את רומני, את הממסד הרפובליקאי (שתומך ברומני) ואת התקשורת (הליברלית מידי לטעמו). הפרישה של ריק פרי, מושל טקסס האוונגליסט, מהמרוץ ותמיכתו בגינגריץ גם היא עזרה. ואכן גינגריץ ניצח בדרום קרולינה בגדול ולכמה ימים נדמה היה שהוא המועמד המוביל לזכיה. רק לפני שבוע זה עוד היה נכון. אבל שוב, בתמונת ראי של דרום קרולינה, בסדרה של עימותים בהם הפעם תקף רומני בחריפות את גינגריץ התהפכה התמונה ורומני ניצח אתמול בפלורידה בהיפרש דו ספרתי.
אז מה קרה כאן? האם הציבור האמריקאי באמת כל כך הפכפך ופתוח לשינוי דעות? על פניו, התשובה הפשוטה היא כן. למעלה מ80% מהנשאלים בסקרים שבוצעו ביציאה מקלפיות אמרו שהעימותים היוו חלק ניכר משיקוליהם בהצבעה. מספר העימותים הרפובליקאים בעונת הבחירות הזו הוא די מדהים: עד כה התקיימו 19 עימותים רשמיים ועוד כ-10 לא רשמיים. בחודש ינואר לבדו התקיימו שבעה עימותים. בכל עימות כזה נפגשים המועמדים על במה אחת ונאלצים להתמודד עם שאלות על מדיניותם. אפשר לבקר את התהליך ולטעון שכל מה שמעניין את הציבור והתקשורת בסופו של דבר זה הצורה בלבד, או האישיות, ולא הנושאים שעל הפרק. מועמד נחשב כמנצח אם הוא הצליח לשדר נחישות רבה יותר, בוטות, או לעשות ספין בצורה מוצלחת – ולא על המדיניות שהוא מציע בפועל. אבל מצד שני קשה שלא להתרשם: במינימום חייבים המועמדים לדעת ולהגיב במהירות על כל נושא מדיניות שאפשר להעלות על הדעת: ממדיניות חוץ, תקצוב הצבא, בעיות כלכליות, אבטלה ועד שאלות מוסריות ודת. מועמד שיכשל, אפילו פעם אחת, ולא ידע לענות תשובה לשאלה על מדיניות כלשהי עליה נשאל, יקבל עונש כבד; מי כמו ריק פרי יודע שאחרי טעות גורלית אחת, ששכח את אחת מהרשויות הפדרליות אותן רצה לקצץ, למעשה סיים את המרוץ. לא רק ציבור המצביעים צופה בעניין בעימותים – גם תורמים פוטנציאלים למועמדים צופים וכאשר הם מזהים פאשלה רצינית בעימות המשמעות היא לא אחת ייבוש המועמד וסיום הקמפיין. העימותים הם על כן מאין מבחן ארוך ומתמשך ביכולת של המועמד לעמוד בזירה ציבורית פומבית ולהתמודד עם שאלות בתנאי לחץ. לא צריך לזלזל על כן בבוחרים שמקבלים החלטה באשר להצבעתם על סמך העימותים הללו.
אבל העימותים הם לא כל הסיפור. נייט סילבר מהבלוג הסטטיסטי "538" (על שם מספר האלקטורים בבחירות לנשיאות האמריקאיות) הראה יפה השבוע את אפקט "מקפצת הפריימריז": המועמדים והתקשורת מתרכזים בכל פעם במערכת בחירות אחת, הקרובה, ועל כן התוצאות של כל מערכת בחירות צפויות לתת מקפצה למועמד שזכה בהן לבחירות העוקבות. אבל המקפצה הזו היא זמנית בלבד ולמעשה מהווה הטעיה בסקרים כלפי מעלה. ברגע שמתחיל הקמפיין המרכזי למערכת הבחירות הבאה, הולכת ופוחתת ההשפעה של ה"מקפצה". עד שמגיעים לבחירות עצמן היא כמעט ונעלמת [הערה: יש להבדיל בין אפקט המקפצה שהוא זה שנעלם, לבין אפקט המומנטום המצטבר שלו בהחלט יכולה להיות השפעה]. ההסבר הזה מסביר יפה מדוע גינגריץ שהוביל בדרום קרולינה, השמרנית מאוד, לפני תחילת הפריימריז, אכן ניצח שם בסופו של דבר אפילו שלזמן קצר נדמה היה שרומני שזכה בניו האמפשיר מוביל כתוצאה מהמקפצה גם בדרום קרולינה. ואותו דבר נכון לנצחון בסופו של דבר של רומני בפלורידה, המתונה הרבה יותר, אתמול.
אם כן בהסתכלות צרה על מערכת בחירות אחת ושינויים יום יומיים אפשר לחשוב שהציבור האמריקאי הפכפך ואי אפשר לדעת או לחזות איך יתקדם הקמפיין. אבל בהסתכלות כללית יותר ורחבה התמונה מתבהרת הרבה יותר ומה שהיה נכון לפני חודש נכון גם היום: אם לא תהיה הפתעה דרמתית בבחינת גילויים חדשים ומשונים, מיט רומני הוא המועמד שיזכה בפריימריז. זאת מעל הכל בגלל שאצל אנשים שגיבשו דעה על המועמדים הוא בעל אחוזי ההתנגדות הנמוכים ביותר. אולי המערכת עוד תגרר למערכת בחירות אחת או שתיים. אולי אפילו עד הסופר-טיוסדיי (יום שלישי ה-6 למרץ השנה שבו יתקיימו פריימריז ב-10 מדינות במקביל). גינגריץ אולי אפילו עוד ינצח כמה מהמדיניות השמרניות יותר. אבל בסופו של דבר, רומני ינצח.
ואובמה? הוא יכול בנתיים להנות מהמועמדים הרפובליקאים שמתנקשים פוליטית זה בזה. הקמפיין הארסי של גינגריץ נגד רומני מתעלם לחלוטין מהצורך של הרפובליקאים לנצח את אובמה בנובמבר ועשוי לגרום נזק רב למועמד העתידי. מלחמת ההתשה גם היא לא עוזרת לרומני. על כן, פעל חכם מאוד בנאום הנצחון שלו בפלורידה אתמול בו התעלם לחלוטין מהמועמדים הרפובליקאים האחרים והתייחס רק לברק אובמה בבחינת כאילו כבר הבטיח את המועמדות. אכן זו הדרך הנכונה מבחינתו. חבל על כל מילת קמפיין שמבוזבזת על המפלגה הרפובליקאית פנימה. הקרב הבא הוא הקרב על העצמאיים.

המירוץ לנובמבר 2012 – עדכון ינואר

האם המרוץ הרפובליקאי נגמר? תלוי איך מסתכלים על זה אני מניח. מיט רומני ניצח את שתי מערכות הבחירות הראשונות והוא מוביל בסקרים גם בשתי הבאות, דרום קרולינה ופלורידה. חשוב מכך, הוא המועמד עם התמיכה הממסדית והארגונית הגדולה ביותר, והוא גם בעל התקציב הגדול ביותר להמשך (לעומת מועמדים שניצלו את רוב התקציב שלהם בפריימריז הראשונים במטרה לקבל תנופה). הדבר היחיד שמשחק לרעתו הוא העובדה שהבסיס הרפובליקאי, זה השמרן בענייני דת וחברה, לא אוהב אותו. השמרנים תופסים את רומני כמתון מידי; את ההצהרות השמרניות שלו שמישרות קו עם הרטוריקה הקיצונית של יתר המתמודדים (על הפלות, יחס להומוסקסואלים, למדע וכדומה) הם רואים כזגזוג לא אמין. כרגע שדה המתמודדים השמרנים במפלגה מפוצל: בין ריק סנטורום שסגר תיקו עם רומני באיווה, ניוט גינגריץ שמוביל על פני סנטורום בדרום קרולינה ופלורידה, ריק פרי האוונגליסט האחרון שעוד מתמודד במרוץ, ורון פול שמייצג את הקיצוניות הבדלנית הליברטינית. הפיצול במחנה השמרני עוזר כרגע למיט רומני לנצח את מערכות הבחירות כאשר יריביו מפצלים את הכוחות ביניהם.

אך מה יקרה אם וכאשר יפרשו כל המועמדים השמרנים ויתירו את מיט רומני מול מועמד שמרן יחיד? ההיגיון אומר שיש אפשרות שבמקרה כזה כל מתנגדי רומני במפלגה יעמדו מאחורי מועמד אחד שיוכל לנצח בקלות את רומני. יש לזכור, רומני ניצח באיווה עם 25% מהקולות, ובניו המפשיר (אחת מהמדינות הפחות שמרניות) עם 39% מהקולות. זה אומר שאם מועמד יחיד נגדי היה גורף את כל יתר הקולות רומני היה מפסיד בשיעור ניכר בשתי ההתמודדויות.

אבל מבט מדוקדק יותר בכמה סקרי עומק מראה תמונה שונה. אומנם לא מצאתי סקר שבודק את רומני מול כל מועמד רפובליקאי אחר ראש בראש, אבל כן יש סקרים שבודקים את מידת הקבלה ואי הקבלה של המועמדים הרפובליקאים בקרב הרפובליקאים. לפי סקרים אלה רומני זוכה לאחוזי קבלה גבוהים – הרבה מעל ה50%. זאת לעומת כל אחד מיתר המועמדים שרוב הרפובליקאים לא תופסים כמקובלים לתפקיד המועמד. רומני הוא גם זה שנהנה בסקרים מאחוז ההתנגדות הנמוך ביותר. כלומר הכי פחות רפובליקאים מתנגדים למועמדותו האפשרית מכל מועמד אחר. המשמעות ברורה: הרפובליקאים אולי לא מתלהבים מזה שרומני יהיה המועמד שלהם – אך רובם יעדיפו אותו כברירת מחדל על פני כל מועמד אחר. זה אומר שגם אם יפרשו רוב המועמדים ומיט רומני יישאר לבדו מול סנטורום, גינגריץ או אפילו פול, רומני ינצח כנראה בקלות.

אז לשאלה שפתחתי בה הדברים, כן המירוץ נגמר. אלא אם יהיו הפתעות בלתי צפויות בדמות גילויים מרעישים לכאן או לכאן על מי מהמועמדים נראה שהסיפור סגור. הסיבוב הבא: רומני נגד אובמה!

המירוץ לנובמבר 2012 – דצמבר 2011

עדכון קצר על מצב המירוץ הרפובליקאי למועמדות המפלגה לנשיאות ארה"ב. הרמן קיין, הלוביסט הליצן שהואשם בהטרדות מיניות, הודיע סופית על פרישה מהקמפיין לנשיאות. היו כבר מי שטענו שכל הקמפיין של קיין היה למעשה סוג של תרגיל עוקץ תקשורתי בשביל להגדיל את הפרסום של קיין ולהביא למכירת ספרים במיליונים בהשקעה מינימאלית בפרסום. וכך בתוך חודש שוב נוצר מועמד מוביל חדש לזכיה: ניוט גינגריץ'. גינגריץ' למי שלא מכיר, נראה כמו תפוח אדמה מבושל, הוא ותיק הפוליטיקאים והממסדי ביותר מבין המועמדים. הוא כיהן כיו"ר בית הנבחרים בזמן כהונתו השניה של ביל קלינטון. בתפקיד זה היה אחד ממבקריו החריפים והוביל את ניסיון ההדחה של קלינטון על פרשת לוינסקי. בגלל עובדה זו הואשם גינגריץ בצביעות שאין כדוגמתה שכן הוא עצמו התגרש מאשתו הראשונה אחרי שבגד בה עם אשתו השניה בזמן שזו (הראשונה) חלתה בסרטן. בנוסף התגלה שתוך כדיי פרשת לוינסקי גינגריץ נהל רומן נוסף – עם מתמחה בבית הנבחרים (!) זאת בזמן שהוא מנסה להדיח נשיא מכהן על פרשת רומן עם מתמחה. הוא נפרד גם מאשתו השניה והתחתן בשלישית בשנת 2000. הוא הואשם גם בעבירות אתיות של ניגודי עניינים כספיים רבים. ובאופן כללי מדובר בפוליטיקאי ממסדי מאוד, מלב הממסד הרפובליקאי, שמייצג את ושינגטון הישנה והשנואה בציבור.

אבל כנראה שבשדה כל כך חלש של מועמדים, ובגלל השנאה הבלתי מוסברת של הרפובליקאים למועמד הכי טוב שלהם מיט רומני, הם מוכנים לבחור בכל אחד ולסלוח על כל דבר. אז גינגריץ הוא עכשיו לא רק המועמד המוביל בסקרים הארציים (הוא עלה מ-4% לפני חודש וחצי לאזור ה-30% היום), הוא גם המועמד המוביל במדינות המפתח הראשונות ובמיוחד באיווה ופלורידה. שלא כמו באקמן, קרי וקיין שהובילו את המירוץ לפניו, גינגריץ הוא פוליטקאי ותיק מאוד שנחשף לזירה הציבורית ונכווה באש התקשורת הארצית בעבר. במילים אחרות, לא צפוי שיתגלו דברים חדשים ומכאיבים עליו שלא התגלו קודם בחודש הקרוב. מסיבה זו נראה שהפעם הרפובליקאים מצאו מועמד שיכול גם לנצח.

אבל הם לא עושים את זה בהתלהבות או אופוריה. הבחירה בגינגריץ תהיה הודאה בתבוסה; הודאה בזה שהרפובליקאים נכשלו בלמצוא מועמד חדש, מענין, מלהיב שייקח את המחנה הרפובליקאי לנצחון בלבבות דוגמת זה שהביא אובמה לדמוקרטים לפני שלוש שנים. גינגריץ הוא ברירת מחדל, פוליטקאי אפור, שמן (פיזית ומטפורית) שלא יביא אפילו קול חדש אחד לרפובליקאים. אם גינגריץ אכן יבחר, אובמה יישאר למעשה מול עצמו. הבחירות יהיו הצבעת אמון באובמה בלבד. אובמה ינצח או יפסיד – הכל יהיה תלוי אך ורק בו.

בכל זאת עדיין לא צריך לפסול לגמרי את האפשרות שמיט רומני יזכה. אם סקרים ימשיכו להראות שרומני מנצח את אובמה בנובמבר, וגינגריץ מפסיד לו, אולי עוד תתהפך התמונה. בנוסף צריך לזכור שלרומני יש הרבה יותר כסף וארגון טוב יותר של פעילות מטה. אם רומני יצליח להפתיע ולנצח באיווה בעוד חודש את גינגריץ (כרגע גינגריץ מוביל שם בכ-8%) הוא יצבור מספיק מומנטום אולי לנצח.

אלא אם תהינה התפתחויות בלתי צפויות חדשות, הפעם הבאה שאכתוב על הנושא תהיה כבר אחרי הבחירות הראשונות באיווה בראשית ינואר. אז התמונה תתבהר הרבה יותר.

המירוץ לנובמבר 2012 – נובמבר 2011

הבחירות בארה"ב בעוד שנה בדיוק (פחות שבוע) והמתח במחנה הרפובליקאי גובר. שניים משלושת המועמדים המובילים ספגו מכות קשות בשבועיים האחרונים (*ראו גם קישורים בסוף): הרמן קיין למשל הואשם בהטרדות מיניות. כאשר היה ראש לובי המסעדנות בושינגטון שילם הארגון שעמד בראשו עשרות אלפי דולרים לשתי נשים בתמורה לשתיקתן. שתי מתלוננות נוספות נחשפו מאז, אחת במסיבת עיתונאים פומבית. ריק פרי לעומתו נאלץ להתמודד עם אחת הפדיחות הגדולות ביותר שאפשר לזכור מעימותים טלויזיונים; במשך 53 שניות רצופות הוא התקשה להיזכר ברשות הפדראלית השלישית אותה הוא מתכוון לקצץ. לקול צחוקים מהקהל, נזיפות מקשות ממנחה העימות, ועצות מבודחות מיריביו, לבסוף נכנע והודה שהוא אינו זוכר והוסיף "אופס". למועמד אחר זו היתה יכולה דווקא להיות נקודת מפנה בדרך לנצחון מפתיע. יותר מכל נראה ריק פרי אנושי ומעורר סימפטיה ברגעי השכחה הארוכים. במקום מועמד מנוכר וגנרי שהוא תוצר של פס ייצור ספינולוגי, יכל ריק פרי לצאת מהפדיחה כאדם אמיתי וכן שכל אמריקאי יכול להזדהות איתו. ג'ורג' בוש יכול ללמד אותו איך משתמשים בתדמית כזו בשביל לעשות קרירה ולזכות בבחירות מול מועמד מקצועי ומלומד כמו אל גור. אבל הבעיה של פרי היא הנרטיב שבא הוא נכנס לעימות. הוא הגיע לעימות כאשר תשומת הלב מופנית לזה שהוא מתקשה מאוד בעימותים וחובת ההוכחה עליו. תקרית ה'אופס' בעימות התשיעי (!) של פרי הוכיחה סופית שפרי אינו מסוגל להתמודד כראוי עם מערכת קמפיין לחוצה של עימותים, שאלות ומסיבות עיתונאים. מסוגלות שהיא נדרש הכרחי מנשיא ומועמד לנשיאות בארה"ב. המצביעים הרפובליקאים, ומעל לכל תורמי הכספים הרפובליקאים, לא יסתכנו במועמד שגרוע בקמפיין ועימותים מול ברק אובמה שידוע כאלוף בהם.

אז אם הם רוצים בכך או לא, הרפובליקנים נשארים עם מיט רומני. זה עדיין לא סגור ונעול, אבל זה ההימור הכי בטוח. מיט רומני מוביל בסקרים בניו-המפשיר בהפרש ניכר. ניו-המפשיר היא המדינה השניה שמצביעה בפריימריז בשבוע השני של ינואר. הנצחון שם אמור להספיק לו לבנות את המומנטום לנצחון בבחירות בפלורידה בסוף אותו חודש. נצחון גם בפלורידה יסגור את העניין ומיט רומני יוכל להתחיל להתרכז בבחירות לנשיאות מול אובמה.

מיט רומני הוא דוקא מועמד מצויין. מושל לשעבר שנחשב מוצלח. כלכלן שנתפס כמקצועי מאוד, יודע על מה הוא מדבר ומכין תוכניות בעצמו. שמרן מתון יחסית שיכול להיות פרגמאטי מאוד שצריך. אלה בדיוק התכונות שמפריעות לו בפריימריז, אך יהוו יתרון גדול בקרב על הנשיאות. הסיפור הקבוע הוא כזה: הגרעין הקשה של כל מפלגה קיצוני בדרך כלל בדעותיו הרבה יותר מכלל המצביעים של המפלגה. אותו גרעין מהווה את עיקר התורמים, הפעילים המרכזיים, ואלה שמצביעים בפריימריז. כך יוצא שבשביל לזכות בראשות מפלגה על המועמד להיות קיצוני יותר מכלל האוכלוסייה ולהציג עמדות נחרצות ועקביות בצד אחד של המפה הפוליטית. אבל, מהרגע שמועמד נבחר בתוך מפלגה עליו לשנות כיוון ולשבור חזק למרכז; בבחירות הכלליות הכללים שונים. כאן לכל מפלגה מובטחת התמיכה של גרעין המצביעים הרגיל והקרב הוא על קולות המרכז – אותם מצביעים שיכולים לעבור ממפלגה למפלגה. בבחירות הכלליות על המועמד להתקרב כמה שיותר לבוחר החציוני. מועמדים מהשמאל צריכים לשבור ימינה, ומועמדי ימין לשבור שמאלה. למועמד מתון יותר, כמו מיט רומני, התהליך הזה אמור להיות קל יחסית. המתינות של רומני היא עכב האכילס המרכזית שלו בהתמודדות הפנים מפלגתית. מסיבה זו הוא נמצא קבוע במקום השני ולא עובר את 20 אחוזי התמיכה. אך מכיוון שמתחריו חלשים מאוד ועושים טעות אחר טעות, יתכן מאוד שהמצביעים הרפובליקאים יחשבו שהשלטון חשוב להם יותר ויעדיפו מועמד בטוח יותר, בעל סיכויים טובים לנצח את אובמה.

אובמה עדיין לא התחיל את הקמפיין הרשמי. בנתיים הוא צובר כסף. הרבה כסף. בדיקות מראות שעד היום גייס אובמה לקמפיין יותר כסף מכל המועמדים הרפובליקאים גם יחד. כמו כן אובמה לא צריך לבזבז את הכסף על התמודדות פנימית והוא יכול לשמור את כולו להתמודדות המרכזית. במצב דברים כזה מה הפלא  שניו יורק טיימס מדווח שצוות הקמפיין של מיט רומני כבר החל למעשה לעבוד על אסטרטגיית הבחירות מול אובמה. חבל על כל דקה ועל כל דולר שמתבזבז.

בכל מקרה, היתרון הגדול ביותר שיש לאובמה הוא היותו נשיא מכהן. שלא כמו מועמד מבחוץ שצריך לשבור למרכז על ידי מילים וסיסמאות בלבד, נשיא מכהן יכול לשבור למרכז הפוליטי על ידי מעשים. ניהול כלכלת בחירות לדוגמא. הצרה של אובמה היא שהמשבר הכלכלי עדיין מכה גלים בארה"ב. בנוסף חורשות על אירופה והעולם כולו שמועות על "הארמגדון הכלכלי" שהולך ומתקרב. במצב דברים כזה אובמה לא יכול להרשות לעצמו לעשות צעדים כלכליים מסוכנים. הוא חייב להוריד את שיעור האבטלה עד שנה הבאה ולשמור על אחוזי צמיחה עולים. כניסה חדשה למיתון ועליה באחוזי האבטלה תבטיח את הפסדו של אובמה יהיה מי שיהיה המועמד הרפובליקאי נגדו.

על כן אל תתפלאו אם בחודשים הקרובים, אולי בחודש ינואר בו ימלאו 3 שנים לכהונת הממשל הנוכחי, יעשה אובמה שינויים בקבינט ובמיוחד יחליף את שר האוצר הלא פופולארי. אולי (וכרגע זו השערה פרועה שלי בלבד) שר האוצר הבא של ארה"ב יהיה אחד שפרסם השבוע ספר מדובר על איך להציל את כלכלת ארה"ב ולהחזיר את האמריקאים לעבודה – ביל קלינטון שמו.

קישורים:

*האופס של ריק פרי למי שפספס או רוצה לראות שוב.

*הרמן קיין שוכח שהוא לא מבין כלום במדיניות חוץ אמריקאית, גם כן מהשבוע.

המירוץ לנובמבר 2012 – אוקטובר 2011

* בינתיים באמריקה המרוץ למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב מתחמם. מאז אוגוסט נערכו לא פחות משמונה עימותים בין המועמדים הרפובליקנים לנשיאות. אפשר רק להעריך ולקנא במסורת הותיקה הזו של עימותים – מסורת שקיימת כמעט מיום הקמתה של ארה"ב. העימותים סיפקו כמה הפתעות ותהפוכות בשבועות האחרונים. המפתיעה ביותר היא עלייתו של הרמן קיין בסקרים. קיין, מועמד שחור, ללא עבר במשרה ציבורית וכמעט ללא תמיכה של הממסד הרפובליקני, מטפס בסקרים. הוא פרץ לשלישיה המובילה לפני כשלושה שבועות וכיום הוא מוביל בסקרים לפני כל המועמדים האחרים. הביוגרפיה של קיין לא מבטיחה טובות: ניסיונו הניהולי הוא בניהול רשת פיצריות בינונית; את נסיונו הפוליטי צבר בהיותו לוביסט ראשי – ראש שדולת המסעדנות בושינגטון בשנות ה-90; כלוביסט תמך בתעשיית הסיגריות, לחם נגד החמרת ההגבלות על שתיית אלכוהול, והתנגד לרגולוציות על ענף המזון. בקמפיין לנשיאות הנוכחי הספיק להכחיש את אשמת האדם בהתחממות גלובלית, האשים את המובטלים עצמם במצבם (לעומת העסקים הגדולים שרק מיצרים עבודות לדידו), הביעה דעה לפיה הומוסקסואליות היא בחירה ועוד. תוכניתו הכלכלית הפשטנית, 999, מציעה מס אחיד לכל (9% מס הכנסה, 9% מס חברות, 9% מס מקומי) והיא בבחינת רגרסיה של כמעט 100 שנה ללפני ההמצאה של מס פרוגרסיבי. נוכח העובדות הללו, מפתיעה עוד יותר העובדה שהוא לא המועמד הרפובליקני הקיצוני ביותר לנשיאות ארה"ב: ריק פרי ומישל באקמן קיצוניים ממנו, ולזה הראשון יש גם סיכוי ממשי לזכות במועמדות המפלגה.

* ריק פרי, מושל טקסס הנוכחי, יורש בוש וכומר אונגליסטי שארגן תפילות המוניות נגד אובמה, נכנס למרוץ בסערה בתחילת אוגוסט. היו כבר מי שהכתירו אותו כמועמד הוודאי לזכייה. אך מאז שהצטרף פרי לעימותים הוא החל רק לרדת בהתמדה בסקרים. לעומת ריק פרי הנלהב והמכשף (את מי שאוהב את הסגנון) של הדרשות ההמוניות בטקסס, ריק פרי של העימותים נראה כמועמד משעמם שלא מצליח לשמור על מסרים קוהרנטיים ולהתבלט מול יריבו הברור מיט רומני.

* ואכן הזכיה של הרמן קיין או ריק פרי במועמדות המפלגה, או בבחירות הכלליות, עוד רחוקה. המועמד המוביל לזכיה (להבדיל מהובלה בסקרים כאמור) הוא עדיין מיט רומני. מועמד מתון יחסית שנחשב מומחה בכלכלה ונהנה לתמיכת מרבית הצמרת הממסדית הרפובליקנית. הוא גם עשיר כקורח מה שלא מזיק אף פעם בקמפיין לנשיאות בארה"ב. שני החסרונות הגדולים שלו בהתמודדות הפנימית בתוך המפלגה, היותו מורמוני ורפורמת הבריאות אותה העביר במדיתנו מסצ'וסטס, יהפכו ליתרונות בהתמודדות הארצית מול אובמה. בעבר נחשב כאפור ולא כריזמטי במיוחד. זה אולי עדיין נכון, אבל העימותים האחרונים שיפרו במשהו את התפיסה הזו; רומני הצטיין בעימותים, הוא נראה מקצועי ומיודע יותר ממתחריו, וגם הצליח לעקוץ אותם בנלהבות לא פעם.

* אז מי יזכה? אין לדעת בשלב זה. הכל תלוי באיווה וניו המפשיר, שתי המדינות שיקימו פריימריז ראשונות בתחילת ינואר. איווה תהיה הראשונה לבחור ב-3 לינואר. אם מיט רומני יזכה באיווה, ניצחונו בניו המפשיר (מדינה מתונה יחסית) יובטח וכך נראה גם המועמדות בנשיאות. אם מועמדים מובילים עם כסף רב זוכים בהתחלה כבר אי אפשר לעצור אותם. איווה היא לכן המבחן הגדול ביותר של ריק פרי והרמן קיין: אם אחד משניהם יזכה באיווה כל העיניים יהיו נשואות לניו המפשיר שבוע בדיוק אחר כך. נצחון נוסף בניו המפשיר יבנה מומנטום שיאפשר המשך מירוץ צמוד מול רומני שיישאר בודאי עד הסוף (עם כל המזומנים שברשותו). אפשר להעריך שאחרי הפריימריז בניו המפשיר, המועמדים האחרים והלא חשובים לראשות המפלגה (יש לא פחות מ-10 מועמדים בשלב זה) יתחילו לפרוש בזה אחר זה. פרישתם והתייצבותם מאחורי אחד המועמדים המובילים יביאו גם כן לבניית מומנטום לעבר נצחון. בסוף ינואר יתקיימו פריימריז בפלורידה, מדינה גדולה שהקדימה השנה את הפריימריז שלה למועד מוקדם מיתר המדינות הגדולות שיבחרו בחודש מרץ. הצפי הוא שאחרי הפריימריז בפלורידה כבר יתבהר סופית מי המועמד שעתיד לזכות במועמדות המפלגה. כך יתחיל המרוץ הארצי לבית הלבן שנה שלמה לפני מועד השבעת הנשיא בינואר 2013.

* ומה עם אובמה? כנשיא מכהן הוא עדיין המועמד המוביל לזכיה בנובמבר 2012. אבל לאובמה יש בעיה רצינית – הכלכלה טמבל! אוי הכלכלה האמריקאית. אובמה נבחר לתוך המשבר הכלכלי החמור ביותר שידעה ארה"ב מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת. משבר שנוצר על ידי החברות הפיננסיות הגדולות ולאחר שמונה שנים של דה רגולציה בהנהגת בוש והרפובליקנים. המצב בארה"ב עדיין גרוע וכלכלנים בכירים חוזים משבר עולמי חמור עוד יותר בשנים או בחודשים הקרובים. החמור מכל, מבחינתו של אובמה, הם אחוזי האבטלה הגבוהים בארה"ב ואי יכולתו להעביר בקונגרס תוכניות שיעזרו לזה. ההישגים הלא מבוטלים במישור החוץ לא מעניינים את האמריקאים, גם לא העובדה שמי שמונע מאובמה להעביר תוכניות כלכליות הם הרפובליקנים; רוב הציבור האמריקאי מאשים את הממשל האמריקאי הנוכחי באחריות למצב הכלכלי. גרוע עוד יותר, רוב הציבור האמריקאי (אידיוט) ולא חושב שהטייקונים הפיננסים הגדולים אשמים במצב או שצריך לפקח עליהם. הרפובליקנים מצליחים למכור לציבור את המסר שהממשלה היא הבעיה ולא הפתרון. זה לא אומר שאובמה יפסיד בטוח, מצבו עדיין סביר והוא בהחלט יכול להתאושש ולסחוף את הבחירות בעוד שנה. אבל אם המצב הנוכחי ימשיך והקמפיין של אובמה לא ישתנה לטובה הוא בהחלט יכול להפסיד. תרחיש שנדמה היה בלתי סביר לפני שנתיים.

עדכונים נוספים בעתיד. מאמר ראשון בסדרה.

מועמדים

מחר הבחירות המקדימות במפלגת העבודה ולמרבה הפלא כל ארבעת המועמדים הגיעו לקו הגמר (אני עדיין לא פוסל את האפשרות שאחד מהם יפרוש עוד הערב). אתמול התייצבו ארבעת המועמדים אצל דנה וויס בערוץ 2 ונתנו ראיונות קצרים בזה אחר זה. כל אחד בא עם מסר אחד וטיעון מרכזי, אותו הבהירו היטב. הטיעונים עצמם סבירים ועל פניו נכונים: בוז'י הרצוג טען שהוא מועמד הקונסנזוס היחיד שלא מעורר אנטגוניזם, תכונה חיובית שיכולה להביא הרבה מנדטים למפלגת העבודה; עמרם מצנע טען שהוא המועמד היחיד שמתאים לכהן כראש ממשלה מבין המועמדים, בהשאלת הסיסמא של הילארי קלינטון אמר שהוא האיש שתרצו שיענה לטלפון בשלוש לפנות בוקר; עמיר פרץ טען שהשאלה היא לא כמה מנדטים תקבל המפלגה כי אם כמה מנדטים אפשר לקחת מהימין, והוא האיש היחיד שיכול להביא 7 מנדטים מהליכוד; שלי יחימוביץ, עקבית עם עמדתה שמפלגת העבודה לא תחזור לשלטון בתקופה הקרובה, אמרה היא היחידה שיכולה לחולל שינוי תדמיתי אמיתי במפלגה ולהחזיר לה רלוונטיות בציבוריות הישראלית לקראת תהליך שיקום ארוך יותר. בואו נראה איזה טיעון תקף יותר:

בוז'י הוא אכן מועמד קונסנזוס. במובן זה שהוא אינו מרגיז איש. זו תכונה שטובה מאוד לפריימריז לרשימה – במשך השנים זה עזר לבוז'י להתברג במקומות הגבוהים ביותר ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. גם בתפקידיו במשרד התיירות ובמשרד הרווחה הוא לא הרגיז איש. היה נחמד, ופעלתן מאוד כפי שיודעים לספר, ולא הרגיז לא את משרד האוצר, לא את הטייקונים, לא את שר הבטחון אהוד ברק ולא את ראש הממשלה בנימין נתניהו. אותו נתניהו שבממשלתו ישב קרוב לשנתיים עד שהועף החוצה עם פרישתו של ברק ממפלגת העבודה. בוז'י צודק בזה שהוא לא מרגיז אנשים, אבל באותה מידה הוא גם לא מלהיב אף אחד. על כן הוא אינו מועמד שמסוגל לתרגם את נחמדותו להגדלת כוח פוליטי למפלגה כולה בראשותו. הטיעון שלו הוא החלש ביותר מבין כל המועמדים לראשות העבודה.

הטיעון של מצנע טוב יותר. אכן, כפי שכתבתי כאן גם בעבר, מצנע יכל היה להיות המועמד המושלם של מפלגת העבודה. מצנע עצמו אמר זאת אתמול בראיון, ספק מתוך כמיהה לעבר ספק מתוך רחמים עצמיים. כי במהלך הקמפיין של מצנע הוא הוכיח בעיקר שלהנהיג הוא לא מסוגל. בעידן העכשווי, התנהלות בקמפיין בחירות היא אחת מהאינדיקאטורים הבולטים ביותר למנהיגות. מי שנכשל כל כך בקמפיין פנימי, אין שום סיבה להעריך שיצליח יותר בקמפיין בחירות ארצי. מצנע הוא אולי המתאים ביותר להיות ראש ממשלה, אך הסיכוי שמצנע המועמד יביא אותו לעמדה זו שואף לאפס.

הטיעון של עמיר פרץ הוא אולי הטיעון הפוליטי החזק ביותר. אכן בשיטת הבחירות הישראלית החשיבות של מספר המנדטים שמקבלת מפלגה היא משנית בלבד. כפי שיודעות קדימה וציפי לבני להסביר היום, הרבה מנדטים לא אומר שלטון, גם לא אומר יציבות. האם מפלגת העבודה עכשיו, 4 מנדטים פחות, לא חזקה יותר ממפלגת העבודה לפני עזיבת ברק וחבריו האפורים? פרץ אומר שהוא היחיד שיכול להעביר ישירות מנדטים מהליכוד למפלגת העבודה. עובדה נכונה שב2006, הצליח פרץ לזכות באחוזי תמיכה מרשימים בעיירות פריפריה רבות, מקומות שבהם מפלגת העבודה מעולם לא זכתה באחוזים דומים. אבל בואו נזכור גם מה פרץ עשה עם המנדטים הללו: הוא הצטרף לממשלת אולמרט בתפקיד שר הבטחון והוביל (או הובל) את ישראל למלחמה כושלת בצפון. נכון, מבין שלושת האחראים למלחמה פרץ כנראה תפקד הכי טוב. יכול מאוד להיות, כך מסתבר, שהוא היה שר בטחון טוב יותר מזה שבא אחריו או לפניו. אבל זה שהוא לא "האשם" לא אומר שהוא לא אחראי. פרץ מעולם לא לקח אחריות על מעשיו ועל תפקידו במהלך המלחמה. בשחצנות מרגיזה הוא חוזר ואומר שלא הוא השתנה, כי אם הבנתו של הציבור, ועל כן הוא חוזר לשורה הראשונה בזירה הפוליטית. אבל הציבור לא מטומטם, והציבור רוצה אחריות. גם הציבור שעמיר פרץ חושב משומה שיצביע לו באופן אוטומטי לא מטומטם. יש תקפות מסוימת בטיעון של עמיר פרץ, אכן הוא מביא משהו חסר למפלגת העבודה שיכול לעזור לה לגשר על פערים אתניים, היסטוריים ותרבותיים עם ציבורים שמרגישים מרוחקים ממפלגת העבודה. אבל אם עמיר פרץ פטריוט אמיתי, ובעל יושר, הוא יכול לעשות זאת גם ממקום 2 במפלגת העבודה. מקום 2 של מישהו שתרם קיבל את ההזדמנות להיכשל או להצליח.

מה שמביא אותנו לשלי יחימוביץ. מי שהיתה עקבית מאוד והכי קוהרנטית אתמול ולאורך הקמפיין כולו. זו גם הבעיה הגדולה שלה, אם לא הייתה לה את התפיסה המעצבנת שמפלגת העבודה לא צריכה לחפש את השלטון, היא הייתה אולי מועמדת מצוינת לראשות העבודה. עם העמדה הזו, היא כנראה רק הרע במיעוטו. צריך לתת לה קרדיט על ההתמדה אבל והיא זו שמבטיחה לבוחר את האפשרות הריאלית ביותר; מבין כל המועמדים יש לה את הסיכוי הגדול ביותר לקיים את מה שהיא מבטיחה. נכון שהיא מבטיחה הרבה פחות, אבל בהעדר אופציה אחרת לפעמים פחות זה יותר: שלי יחימוביץ היא המועמדת היחידה שיכולה להלהיב. שלא כמו בוז'י הרצוג היא דווקא כן מעוררת אנטגוניזם ומשתמשת בזה. אנטגוניזם הוא לפעמים תכונה חיובית למפלגה פוליטית. במיוחד כזו ששרויה במשבר עמוק ונמצאת בניכור מהציבור. מפלגת העבודה פשוט משעממת את הציבור. שלי יחימוביץ יכולה לשנות את זה. תגידו מה שתגידו משעממת היא לא; אפשר להיות בטוחים, עם שלי יחימוביץ בראשות העבודה לפחות יהיה מעניין. זה לא מבטיח הישגים, ובמידה רבה זה סיכון גדול, אבל כרגע זה נראה כאופציה הטובה ביותר להשיג כוח פוליטי בבחירות הבאות.

רבבות המפגינים שהשתתפו במחאה החברתית בקיץ הישראלי הם מהפרופיל החברתי עם אחוזי ההצבעה הנמוכים ביותר במערכות הבחירות האחרונות. אלה שכן הצביעו מהווים את רוב הקולות של מפלגות נישה אופנתיות וחסרות השפעה כמו מימד, הגמלאים, ובמידה מסוימת שינוי.  אם שלי יחימוביץ תצליח לגייס את הנמנעים לפעולה פוליטית ולתמיכה במפלגת העבודה, לא רק בקלפי כי אם גם ברחוב, אזי היא תוכל להשיג הישג פוליטי משמעותי. אם היא, עמיר פרץ, ומצנע, יצליחו להתגבר על כבודם ועלבונם ולשתף פעולה, ההישג הפוליטי יכול להפוך להישג היסטורי.

* מרוץ אחד עומד לפני סיום, ומרוץ אחר, גדול בהרבה, מתחיל את השלב השני והסוער שלו: המרוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית בארה"ב. אחרי שלב הסינון הראשוני מתבהר ערפל הקרב והזירה מתמקדת בשני מועמדים עיקריים – מושל טקסס ריק פרי, ומושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני. אחד מהם יזכה להתמודד נגד אובמה החלש על נשיאות המעצמה החזקה בעולם. מיט רומני מועמד טוב יותר. ראשית כי הוא יכול להיות נשיא מצויין; מדובר באדם מתון בדעותיו החברתיות, שהנהיג בעצמו רפורמת בריאות במדינתו. איש עסקים מצליח שמשדר על פניו יכולת מנהיגות ועבודת צוות. הבעיה שלו היא שהוא אינו כריזמטי בכלל. אבל בשידור מקצוענות ומתינות הוא יכול לנצח את אובמה אם המצב הכלכלי ימשיך להיות גרוע. מנגד ריק פרי הוא אוונגליסט, דתי וקיצוני מאוד. מושל טקסס שנראה כמו תואם בוש. לא חכם במיוחד, וכריזמטי מאוד (למי שאוהב את סגנון הקאובוי השוביניסטי). ריק פרי יכול להיות נשיא גרוע מאוד והסיכוי שלו לנצח את אובמה קטן יותר. אבל בדיוק בגלל כל הסיבות האלה הוא המועמד המוביל לזכייה במפלגה הרפובליקנית. אם ההנהגה הרפובליקנית לא תתעשת ותתייצב כאיש אחד מאחורי רומני, ציבור הפעילים הקיצונים יבחרו את פרי ברוב גדול.  אובמה אגב, למרות חולשתו ולמרות המצב הכלכלי, הוא עדיין המועמד המוביל לזכייה בקדנציה שניה. נכון שהסיכויים שלו יורדים, אך הם עדיין גבוהים מ50%. עוד בנושא זה בחודשים הקרובים (בחירות באמריקה הם תחביב ישן שלי).

האקבי לא רץ

מייק האקבי, כומר אוונגליסטי שהתמודד על הכרטיס הרפובליקני לנשיאות ארה"ב ב-2008, הודיע במפתיע כי הוא החליט שלא להתמודד על התפקיד ב-2012. מדובר בהפתעה גדולה שכן האקבי היה אחד המועמדים הבולטים ביותר בסקרים ובזירה התקשורתית. האקבי נחשב כמועמד מבטיח ביותר שכן הוא נחשב שמרן בנושאי חברה לא פחות משרה פאלין (מה שמחבב אותו על אנשי מסיבת התה), אך שלא כמו פאלין הוא נתפס גם כחביב, חכם, ולא מרחיק את המרכז באישיותו. לפי הסקרים, מבין כל המועמדים הרפובליקנים הפוטנציאלים, האקבי פיגר בהפרש הקטן ביותר אחרי אובמה. האקבי היה פעיל מאוד בחודשים האחרונים בתקשורת האמריקאית ולמעשה החל כבר את הקמפיין לנשיאות לכל דבר ועניין. הוא אפילו הוציא ספר שפורש את משנתו. החלטתו שלא לרוץ בסופו של דבר לכן יותר ממפתיעה. ומדוע בעצם הוא החליט זאת? כנראה שהוא הבין שהסיכוי שלו לנצח את הפריימריז הרפובליקנים לא מספיק ודאי מצד אחד, ומצד שני הסיכוי שלו לנצח את אובמה נמוך עוד יותר. במילים אחרות, האקבי לא רצה להשקיע משאבים וכוחות רבים כל כך בפריימריז רפובליקנים, רק בשביל להפסיד לאובמה בנובמבר.

האקבי באמת אדם נחמד מאוד, או כך לפחות הוא מצטייר בראיונות בתקשורת (לפני חודשיים או שלושה הוא ביקר בארץ ואמר כמה מילים חמות על ישראל וגם התקשורת הישראלית התאהבה בו). בדיוק מסיבה זו אבל, הוא אחד האנשים המסוכנים. שכן מאחורי כל הנחמדות הזו צריך לזכור שמדובר בכומר אוונגליסטי בעל דעות שמרניות קיצוניות ביותר. גם אהבתו לישראל היא מתוך תפיסה נוצרית משיחית על מלחמת הר מגידו, גוג ומגוג ושות'. ובכל זאת היום אני אומר עליו דברים טובים על תבונה פוליטית, ועל יושר אישי ברמה גבוהה; במיוחד על המשפט הבא שליווה את הודעתו: "I'm not a megalomaniac. I don't think I'm the only person who can save America. I wouldn't vote for someone who was that full of themselves."

מתי בפעם האחרונה שמעתם פוליטקאי שאומר משהו כזה? מעניין להשוות את זה למועמדים הרבים על ראשות מפלגת העבודה — מפלגה במשבר שהסקרים חוזים לה פחות מעשרה מנדטים (למעט אם יעמוד בראשה המועמד היחיד הראוי באמת לתואר). לפחות ארבעה מהמועמדים הכריזו על מועמדותם, חסרת הסיכוי ככול שתהיה, בגלל שרק הם מסוגלים לשקם את המפלגה, את השמאל, ואת המדינה בכלל. עמיר פרץ אפילו הגדיל להצדיק את חזרתו לזירה הציבורית (לא שפורמאלית הוא עזב אותה)  בכך שהמוני ישראל מבקשים ממנו לחזור. הוא מרגיש את זה ברחוב… וכנראה גם באויר; גם איש ההיי טק אראל מרגלית, שהסקרים חוזים לעבודה בראשותו שני מנדטים, הודיע על התמודדותו בגלל ש"לא יכולתי עוד לשבת מנגד כאשר ישנה הידרדרות חברתית בארץ וישראל מבודדת ברמה הבינלאומית". כאילו שהדרך הפוליטית היחידה "לא לשבת מנגד" היא להתמודד על ראשות מפלגה; שלי יחימוביץ הכריזה על מועמדותה בלי לספר לנו מה עמדותיה המדיניות, כאילו שזה לא חשוב לראש מפלגת השמאל בישראל; יותר מכל בוז'י הרצוג שעובד על מפקד ומועמדות כבר שנים ולכן יש לו סיכוי אמיתי לזכות. ומה אז? הוא יוביל את מפלגת העבודה לתבוסה הגדולה בתולדותיה. היה שווה?

מדוע לא נמצא המועמד הרציני, כן הוא חייב להיות רציני, שיגיד לא הפעם. אני מותר על מועמדות וחושב שיש עוד אנשים ראויים לתפקיד מלבדי. אין בי שום דבר נדיר עד כדיי כך שמחייב אותי דוקא לגאול את המדינה. אני נשאר ואעזור לכל מי שיבחר. ורצוי לבחור את בעל הסיכויים הטובים ביותר למקסם את הפוטנציאל של המפלגה בבחירות. לא, אין האקבי כזה בישראל.

* עדכון 16.5 : גם דונאלד טראמפ הודיע היום שהוא פורש מהמירוץ לבית הלבן. אבל הסיבה של טראמפ היא כי אישרו לו עונה חדשה לתוכנית הריאלתי שלו "המתמחה". ואולי גם לגריל שהוא חטף במסיבה לכבוד כתבי הבית הלבן לפני שבועיים היה משהו לתרום לזה. בכל מקרה, ברוך שפתרנו וכ"ו…