הפתרון לבחירות 2021 (א) – ממשלה בראשות הליכוד

בסוף הפוסט אני מסביר למה אני "תומך" בהקמת ממשלה בראשות הליכוד. תשארו איתי, זה קצת מורכב ו"תומך" זה לא מדויק. אבל אוביקטיבית זו הבחירה ההכרחית להצלת הדמוקרטיה בשלב זה:

ההצעה של לפיד לבנט לכהן כראש ממשלה היא הצעה מגונה, לא פחות. הצעה מגונה שתזיק לדמוקרטיה ורק תמשיך את מלאכת פירוקה של התרבות הפוליטית שנתניהו עמל כל כך להרוס בשנים האחרונות. אם אדם, מהקצה הימני ביותר של המפלה הפוליטית, שכשל בבחירות וקיבל 7 מנדטים סוחט את הרכבת הממשלה רק כי צריך אותו, וכי זה הדבר היחיד שהוא לכאורה דורש – אז מכאן והלאה זה יהיה הסטנדרט החדש. סחטנות במקסימום. קבורה סופית לאפשרות העתידית והפילוסופית להקים ממשלת מרכז או שמאל בישראל.

התרבות הפוליטית במדינה דמוקרטית היא מוסד דמוקרטי חשוב, אפילו קריטי, לא פחות ממערכת המשפט. אפילו יותר. תחשבו על זה כמו שטרות נייר. הסיבה היחידה שאנחנו נותנים לחתיכה עלובה ולא גדולה של נייר את הערך הכלכלי שרשום עליה היא רק בגלל הסכמה תרבותית כוללת שזה הערך שלה. בשיטה הפרלמנטרית הישראלית המנדטים, או הצלחה בבחירות, הם השטרות. ומפלגות השלטון, המפלגות המרכזיות שזוכות למירב המנדטים, הן המתחרות המרכזיות עליו. אם לא נקבל את זה – הדרך לקריסה אמיתית של הדמוקרטיה הפרוצדורלית קצרה מאוד.

עכשיו לפיד לא אשם בקריסה הזו כמובן. מי שחתום על המשבר החוקתי והפוליטי שאנו נמצאים בו כבר יותר משנתיים הוא אך ורק בנימין נתניהו שגורר את ישראל בכוח ומודע למצב הזה. ככול שהמדינה יותר חלשה על כל מוסדותיה ככה הוא יותר חזק. הוא המושיע, המלך, הריבון החלופי למצב הכאוטי שהמדינה נמצאת בו עבור מחצית מהעם, והסטן, מלאך החבלה, הדיקטטור למחצית השניה. כך או כך הכוח בידו. רק בידו. לא בידי העם, לא בידי החוק, לא בידי הכנסת, אפילו לא בידי הממשלה – כל אלה לא משנים דברים (כך הוא הרגיל אותנו להאמין) רק הוא. לטוב המוחלט או לרע המוחלט.

העובדה שכל המערכת הפוליטית בישראל נהייתה בעד או נגד ביבי, ושזה מה שמגדיר שמאל וימין פוליטים חדשים בישראל – עובדה זו כשלעצמה היא האויב. היא זו שבונה את נתניהו השליט היחיד והיא כנראה הדבר הגרוע ביותר בנוכחותו הפוליטית העכשווית.

אבל מה הפתרון? בחירות חמישיות? אכן ישראל נמצאת במשבר פוליטי חסר תקדים. משבר הרסני שאם ימשיך עלול להביא לקריסתה האמיתית. אנחנו כבר עמוק בתוך התהליך ודרושים פתרונות יוצאי דופן. אבל אסור שהפתרון יהיה חלק מהבעיה. הדרך למנוע באמת בחירות חמישיות ולמזער את המשבר הפוליטי הוא קודם כל בלכבד את תוצאות הבחירות החמישיות.

אני אומר זאת בצער, הייתי שמח אם הייתה קמה ממשלת בראשות השמאל מרכז. או לחילופין אם לא אפשרי הדבר, אם הייתה מוקמת ממשלה כזו, בראשות לפיד, רק ליום אחד – יום שיוציא את נתניהו מבלפור, ואז ללכת לבחירות חמישיות בתנאים נוחים יותר. אבל אני חושש שגם פתרון אפשרי כזה עלול להחמיר את הבעיה. כיבוד התוצאות האמיתי של הבחירות ומניעת בחירות חמישיות מחייב ממשלת ימין אמיתית. ימין על מלא כפי שהם אומרים. אבל באותה נשימה, ממשלה כזו שנתניהו לא עומד בראשה.

הפתרון האמיתי למשבר הפוליטי ולתוצאות הבחירות הוא כזה: יעשה נתניהו ממשלת חליפין, בהתאם לחוק הנוכחי שהוא וגנץ המציאו אחרי הבחירות הקודמות – אבל במקום עם סיעה קטנה אחרת – בתוך הליכוד. נתניהו יבחר ראש ממשלה שיעמוד ראשון ברוטציה, מתוך הליכוד. נגיד צחי הנגבי (זקן חברי הכנסת של הליכוד, רק לשם הדיון). זה יכהן שנתיים ואחריהן יכהן חזרה נתניהו שיהיה בנתיים ראש ממשלה חליפי ונגיד שר חוץ כמו שהוא אוהב. בשנתיים האלה יש לקוות ימוצה ההליך המשפטי לכאן או לכאן. תחת ראש הממשלה שאינו נתניהו יוכל לשבת גם סער בממשלת ימין ימין של 63 חברים (עם הציונות הדתית אבל בלי עוצמה ונעם). אתם יודעים מה, תחת ממשלה כזו גם גנץ יכול לשבת.

לא אין לי אשליות. מדובר בממשלת ימין גרועה, שלנתניהו יהיה בה כוח עודף. ממשלה גרועה כמעט כמו כל ממשלות נתניהו עד כה. במובנים מסוימים אולי אפילו יותר. אבל זו תהיה ממשלה. יציבה ולגיטימית. שהולמת את תוצאות הבחירות ואת כל ההבטחות שניתנו בהן לבוחרים. ממשלה שהשמאל והמרכז הפוליטיים יוכלו להלחם בה מעמדת אופוזיציה אמיתית. אופוזיציה אידיאולוגית ואסטרטגית שתזכיר לבוחר למה צריך להחליף את שלטון הימין הדתי – לא (רק) בגלל נתניהו ושלושת כתבי האישום שלו. אלא בעיקר ובגלל כל הסיבות האחרות.

ברק אובמה מנצח!

* ברק אובמה ממשיך לכהונה שניה. מי שחשב שאובמה נבחר בפעם שעברה במקרה, בטעות, בתאונה, שהוא נשיא של כהונה אחת – מתבדה. עכשיו מתחילות ארבע השנים הטובות של אובמה. משוחרר יותר, חופשי מלחצים, עם סנאט דמוקרטי, עם מנדט ברור מהציבור – הצלחה.

* כפי שהסתמן בסקרים כבר מחודש יוני, אובמה ניצח בכל המדינות המתנדנדות למעט אחת (צפון קרולינה, שגם בה היו תוצאות די צמודות). אובמה ניצח בורג'יניה ופלורידה, שתי מדינות שהוא לא היה צריך ורומני היה חייב. בשנת 2008 כשאובמה ניצח בוירג'יניה זו היתה הפעם הראשונה שדמוקרט ניצח שם מאז 1964. הנצחון היום משמעותי אפילו יותר. אם במערכת בחירות צמודה (בקול הפופלארי), תחת מצב כלכלי קשה, ועם התלהבות רפובליקאית גדולה, הדמוקרטים זוכים בוירג'יניה – זה צובע את וירג'יניה בצבע כחול בוהק. אובמה השלים שם מהפך מלא.

* הפער המגדרי בבחירות הוא הגדול איי פעם ועומד על 18%. 55% מהנשים הצביעו לאובמה לעומת 45% מהגברים. מבין כלל המצביעים 54% היו נשים.

* שיעורי ההצבעה בקרב השחורים ובקרב ההיספאנים היו גבוהים במיוחד. מבין ההיספאנים שיעור קולות חסר תקדים הלך לדמוקרטים.

* כמה אנשי מסיבת תה בולטים שהתמודדו בסנאט הפסידו למועמדים דמוקרטים. הסיבה שהרפובליקאים שמרו על רוב בבית הנבחרים היא גרימיינדרינג (סרטוט מחדש של גבולות מחוזות  על מנת שיטיבו עם מועמדים מסויימים) מסיבי שעשו מושלים רפובליקאים.

* הבנתם את המסר רפובליקאים? התבוסה, וזהו היתה תבוסה, של מיט רומני בתנאים הללו שלחה מסר ברור למפלגה הרפובליקאית: יותר לא תוכלו לזכות בנשיאות עם פוליטיקה ניאו שמרנית קיצונית. הקואליציה השמרנית של רייגן קרסה, קואליציית המיעוטים של אובמה הוכיחה את עצמה פעם שניה ברציפות בצורה מרשימה. הדמוגרפיה משחקת לרעת הרפובליקאים. אם הם רוצים עתיד הם חייבים להשתנות. נדמה שהם מתחילים להבין את זה: אפילו בפוקס ניוס שמעתי הלילה ביקורת ראשונה על הקיצוניות של מסיבת התה. זה סימן חיובי מאוד לאובמה. יש לקוות שבניסיונם לשבור למרכז, הרפובליקאים בקונגרס הנוכחי יהיו מוכנים הרבה יותר לשיתופי פעולה עם הנשיא הדמוקרט. במיוחד בכל הקשור לרפורמה במדיניות ההגירה ובזכויות נשים. הרפובליקאים לא יכולים עוד להרשות לעצמם להתנגד לנושאים אלו.

* בכך נפתח המרוץ לנובמבר 2016. אם המצב הכלכלי ישתפר מאוד וארה"ב תכנס לתקופה של שגשוג כלכלי (כפי שחלק מהכלכלנים חוזים) אזי אפשר לצפות שסגן הנשיא ג'ו ביידן ינסה את מזלו בהתמודדות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. כולם גם יצפו לראות מה הילארי קלינטון תעשה. לאן תלך אחרי שתפרוש בינואר מתפקיד מזכירת המדינה? רבים הפרשנים שטוענים שההתלהבות והעזרה של ביל קלינטון בקמפיין הבחירות של אובמה היו חזרה כללית לקראת קמפיין הילארי 2016.

* אצל הרפובליקאים צפויה להתפתח תחרות עזה בין שני מחנות: המחנה הדתי השמרני לא יפול בשקט וינסה להשתקם בעזרת מנהיגים כריזמטיים. הכומר האוונגליסטי מייק האקבי, שבחר לא להתמודד בסיבוב הנוכחי, צפוי להוביל את המחנה השמרני בקרב על אופיה של המפלגה. מולו יתייצבו בודאי: מארק רוביו, סנטור צעיר מפלורידה וכריס כריסטי מושל ניו ג'רסי. רוביו הוא בן למהגרים מקובה ועל אף שהוא נחשב נציג של מסיבת התה בעבר, היום נראה שהוא הפנים המתונות (והצעירות) של המפלגה הרפובליקאית העתידית. כריס כריסטי הוא (ככול שאני מצליח לחזות קדימה) המועמד המוביל – פופלארי מאוד, מושל רפובליקאי של מדינה דמוקרטית מוצקה, מתון בדעותיו החברתיות, כריזמטי, נחמד, גיבור טרי של הסופה סנדי; כריסטי הוא מועמד שעשוי להוות אתגר רציני ביותר לכל מועמד דמוקרטי. למעשה לדעתי כריסטי היה מנצח את אובמה בקלות אם הוא היה מתמודד הלילה ולא מיט רומני.

* המנצח הגדול של הלילה הוא האנליסט הסטטיסטי  הצעיר נייט סילבר מ"חמש שלושים ושמונה", הבלוג המדהים שקנו ניו יורק טיימס לפני שנתיים. הוא ספג ביקורות מרבוליקאים ופרשנים מסורתיים שהתלוננו שהמודל שלו קר, לא מבין את השטח, מוטה לטובת אובמה וכ"ו. הלילה הסתמן שהמודל שלו היה מדוייק להפליא ברמת הפרשי הקולות בכל מדינה ומדינה. סילבר חזה לא רק את הנצחון של אובמה בכל מדינה שבה הוא אכן זכה, הוא גם חזה את הפרשי הקולות כמעט בצורה מושלמת (כולל בפלורידה הצמודה). בנוסף, תמונת המדינות הסופית דומה מאוד לתחזית של סילבר כבר בחודש יוני (!) לנובמבר 2012. מה אתם יודעים, מתמטיקה עובדת. סילבר הוא מודל השראה גדול – אין לי קמצוץ מהתונים, העוזרים, או הידע הסטטיסטי שיש לו, אבל בשבוע הבא אני אנסה לפרסם כאן משהו בהשראתו על הבחירות בארץ.

* והשאלה החשובה ביותר שעוד נותרה: כמה שופטים עליונים יפרשו במהלך ארבע השנים הקרובות ומאיזו מפלגה? הדמוקרטים צריכים שני שופטים רפובליקאים שיעזבו על מנת למנות שני שופטים ליברליים ולהבטיח רוב ליברלי בבית המשפט העליון.

* ואף מילה על ביבי (הפעם)..

* עוד ארבע שנים!

המרוץ לנובמבר 2012 – עוד שישה ימים

נובמבר מתחיל בעצם כבר מחר ואולי היה צריך לקרוא לפינה "המרוץ ל-6 בנובמבר 2012" אבל הכוונה ברורה – המרוץ לבית הלבן 2012 עומד בפני סיום. התוצאה רחוקה מלהיות ידועה והמתח בשיאו. אין ספק שאובמה קיווה למערכה קלה בהרבה. למשך כמעט חודש ימים, חודש ספטמבר ליתר דיוק, נראה היה שיהיה לנו "נוק-אווט" מוקדם; ברק אובמה הוביל בכל הסקרים ומיט רומני היה בצלילה חופשית. ואז הגיע העימות ה(אולי) גורלי בדנוור ב-3 לאוקטובר. ברק אובמה הפסיד בצורה כואבת: הוא נראה רדום, משועמם, לא מפוקס. אך גרוע מזה, רומני נראה נלהב, רציני, סימפטי, "נשיאותי". אין דבר שחשוב יותר למועמד לנשיאות מאשר להראות נשיאותי. אותה תכונה בלתי ניתנת לתיאור מדויק שממצבת מועמד בתודעה של בוחרים כאפשרות סבירה להנהגת מדינה. מרגע שלמועמד יש את זה, הדרך שלו לזכות בבחירות הופכת קלה בהרבה. זו בדיוק התכונה שלשלי יחימוביץ בארצנו עדיין חסרה. היא מודדת את המוכנות של הציבור לקבל את המועמד כאפשרי. המהפך בסקרים היה דרמתי, מידי ובעל השפעה ארוכת טווח. גם כאשר ברק אובמה ניצח בעימות השני והשלישי זה לא הספיק בשביל לשנות את המסר הבסיסי שרומני הצליח להעביר בעימות הראשון: הוא מוכן להיות נשיא.

המרוץ אם כן מאוד צמוד, ממש כמו בתחילתו אבל לאובמה עדיין יש יתרון קל. יתרון שאם הסטטיסטיקה והסקרים יסתברו כנכונים יספיק לו בשביל לזכות בכהונה שניה. כן, גם היום רוב הסיכויים הם שאובמה ינצח. רוב הסיכויים, לא כל הסיכויים. יש יותר מסיכוי סביר שביום רביעי בבוקר, בעוד שבוע בדיוק, יוכרז מיט רומני כמנצח בבחירות לנשיאות.

בנתיים אין עוד טעם להמר נגד הסקרים או בעדם. צריך פשוט לחכות ולראות. לאחוזי ההצבעה באוהיו עשויות להיות השפעות מכריעות על המרוץ. יתכן ובעקבות הסופה סנדי שאריות מזג אויר יובילו לסופת שלגים באוהיו בשבוע הבא. המשמעות עשויה להיות קריטית – על פי כל ההערכות מזג אויר קשה ביום הבחירות עשוי לעזור מאוד למיט רומני שנהנה מקהל מצביעים מבוסס יותר כלכלית שיוכל להגיע לקלפי ההצבעה גם בתנאים קשים.

יחד עם זאת, ברק אובמה זוכה לציונים גבוהים בהתמודדותו עם הסופה. האם זה עדיין משנה? האם הפוטואפ היום עם כריס כריסטי, המושל הרפובליקאי (רשמית תומך רומני) של ניו ג'רסי יעשה משהו לאחוזי התמיכה של אובמה באוהיו, קולורדו ופלורידה? לא בטוח כלל. מדובר בשלב מאוחר במרוץ והמדינות מוכות האסון – ניו יורק וניו ג'רסי, ממילא בכיס של אובמה.

מה שבטוח, יהיה מעניין. בלילה שבין שלישי לרביעי תתחלנה להתפרסם תוצאות הבחירות בערוצים השונים. הכלל הוא כזה, כאשר לרשת טלוויזיה מגיעים דיווחים על שיעור ספירת קולות מספיק לצד אחוזי תמיכה ברורים לצד כזה או אחר, היא מכריזה על המדינה לצד המנצח (וצובעת אותה באדום רפובליקאי או כחול דמוקרטי). ברגע שיכריזו על המנצח באוהיו נדע בוודאות די גדולה את תוצאות הבחירות ונוכל ללכת לישון. אלא שהרשתות יודעות את זה והן תזהרנה מאוד מאוד בדיווח על אוהיו. אף רשת לא רוצה להיות כזו שתדווח על נצחון של מועמד אחד בעוד שבפועל ניצח השני. על כן נשמע הרבה לאורך הלילה את המילים: "too close to call". רק כאשר (ואם) יווצר רוב ברור ומוצק בספירת הקולות לאחד המועמדים תאזור אחת הרשתות אומץ להכריז על המנצח. אחריה שאר הרשתות יצאו בהצהרה דומה. אם המרוץ יהיה צמוד באוהיו, כפי שחוזים הסקרים כרגע, יחכו ברשתות הגדולות עד שאחרוני הקולות יספרו במדינה המתנדנדת לפני שיכריזו על התוצאה הסופית בה. יהיה לילה ארוך. אני אהיה ער ומוכן לענות לשאלות בפייסבוק אם יתעוררו למישהו. אני בטוח אבל שיהיו מספיק פרשנים בטלוויזיה ובאינטרנט ולא תצטרכו אותי.

את סדרת הכתבות "המרוץ לנובמבר" התחלתי כאן בפוליטאה בדיוק לפני שנה. את כל המאמרים בסדרה אפשר לראות בעמוד הזה. הרוב כבר לא רלוונטי, אבל חלק עדיין כן. סיקרתי את מערכת הבחירות גם כאשר התעניינו בה הרבה פחות מעכשיו. אני עוקב אחרי מערכות בחירות בארה"ב באדיקות מאז שנת 1996 בערך. עוד בתיכון בשנת 2000 העברתי שעת חברה על מניין האלקטורים ועל החשיבות האפשרית של פלורידה בהכרעת המרוץ. יחד עם זאת השנה זו השנה עם הכי הרבה התעניינות ציבורית בישראל שאני זוכר במערכת בחירות אמריקאית.

דבר אחרון, כן אני תומך באובמה. גם בגלל שהסיפור, הנארטיב, של אובמה הוא הרבה יותר טוב ומעניין משל רומני, אבל בעיקר בגלל שאני דמוקרט בהשקפתי הפוליטית. הלוואי והיתה מפלגה דמוקרטית בישראל כמו שהליכוד של נתניהו בנתה מפלגה רפובליקאית תאומה. ועם כל זאת אני חייב להגיד שגם אם מיט רומני יזכה זה לא נורא. כתבתי כאן בעבר שמיט רומני הוא מועמד ראוי לנשיאות, בודאי בהשוואה להרבה מועמדים רפובליקאים אחרים, והוא עשוי להיות נשיא בסדר גמור. הרבה יותר טוב מג'ורג' בוש בקלות. לגבי ישראל אני לא יודע, העובדה שרומני מצהיר על חברות אישית עם נתניהו, והעדר הנסיון המוחלט שלו במדיניות חוץ, לא מלמדת טובות לדעתי. אני בכל אופן אמשיך להחזיק אצבעות לנשיא המכהן, Go OBAMA עוד שישה ימים.

פוליטון 4, פתק ההצבעה, ועדכון בחירות (ארה"ב) קצר

* פוליטון 4 עלה לאויר. פוליטון הוא עיתון הסטודנטים של המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים שהיה לי הכבוד לעזור בהקמתו. הגיליון הנוכחי הוא גיליון מעולה לדעתי. במיוחד אני ממליץ על מאמר מאלף של אודי בקר על התרומות הגדולות והקטנות בבחירות בארה"ב. בקר מסביר על חלוקת הכסף על פי הטייה מפלגתית ומדובר במידע חשוב מאוד לכל מי שרוצה להבין יותר לעומק את המניעים והכוחות מאחורי הקמפיין הנשיאותי. כמו כן יש חלק אחרון על גיוס כספים לקמפיין בישראל כהכנה לבחירות בארץ בעוד שלושה חודשים.

מאמר יפה נוסף של אודי שפיגל מביא את הטיעונים של למה לא חייבים לגייס חרדים ומדוע זה יכול גם להזיק. כידוע לקוראי הבלוג אני מסכים איתו לחלוטין.

גם בגיליון הנוכחי עזרתי בעריכת התוכן ועיצבתי את הגיליון ויזואלית.

* כמובן יש גם מאמר שלי, הפעם ביחד עם לירן הרסגור (העורכת הראשית), על המבנה הטכני של פתק ההצבעה הטיפשי בישראל. מוזמנים לקרוא:

כשמדברים על הצורך לשנות את שיטת הבחירות בישראל מזכירים לרוב את השיטה היחסית הקיצונית הנהוגה כאן שמובילה למספר מוגזם של מפלגות בכנסת, את אחוז החסימה, את העדר האלמנט האישי בבחירות וכיוצא בזה. אולם מעט מאוד מזכירים את רגע ההצבעה עצמו, דהיינו האופן שבו אנו מצביעים הלכה למעשה בבחירות. נכון, מדובר בנושא שולי יחסית, אולי טריוויאלי, ולא נטען ששינויו יביא למהפכה דרמטית בפוליטיקה הישראלית, ואף על פי כן כדאי לשים לב גם אליו. האם ניסיתם לחשוב פעם אם האופן שבו אנו מצביעים בכלל הגיוני? מגיעים למקום הקלפי, נרשמים אצל נציג הקלפי, מקבלים מעטפה, הולכים אל מאחורי הפרגוד, בוחרים פתק מתוך קופסא מחולקת מלאת פתקים, עליו רשומות אות אחת עד שלוש אשר לרוב מייצגות שם שונה לחלוטין מהמפלגה לה אנו רוצים להצביע, מכניסים את הפתק למעטפה שקיבלנו, סוגרים את המעטפה, יוצאים מהפרגוד ומשלשלים את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. האם לא ניתן למצוא שיטה יעילה יותר מזו?  [להמשך בפוליטון]

* עדכון קצר על הבחירות בארה"ב, שבועיים בדיוק לפני פרסום התוצאות: אתמול היה העימות הנשיאותי האחרון בנושאי מדיניות חוץ. רומני נקט באסטרטגיה פחדנית ואימץ לחלוטין את האג'נדה הדמוקרטית למדיניות חוץ בלי אף מילה על בוש, ובלי חזרה על הדברים שלו בכנס ה-47% על העדר פתרון מדיני עם הפלסטינים, רומני לא הציג שום דבר חדש או ביקורת אמיתית על המדיניות של אובמה. נכון, רוב הפרשנים וכנראה שגם רוב הציבור ראו את זה ולא אהבו את הרעיון שחייזר שהיה נופל מהשמים היה מאמין שדוקא רומני הוא המועמד הדמוקרטי – הסקרים הראו שאובמה ניצח את העימות ברוב ברור. אבל אני לא חושב שאובמה יצא עם ידו על העליונה באמת. בשלב הזה של המרוץ צריך לשכנע מעטי מעט של מתלבטים לא משוכנעים. מי שעדיין מתלבט בשלב הזה ספק אם הנצחון האינטלקטואלי של אובמה בעימות על מדיניות חוץ ישנה לו הרבה. רומני נתן בסך הכל הופעה בסדר, בדגש על המילה הופעה. לא היה בה שום דבר אמיתי או חכם אבל הוא "נראה" היה רציני ומסוגל לדבר על נושאי חוץ (שטחיים ככול שיהיו הדברים עצמם). עבור המצביע המתלבט הממוצע יכול מאוד להיות שזה מספיק. אולי אפילו משכנע שרומני אכן "נשיאותי" מספיק.

סקרים ראשוניים שהתפרסמו אתמול מראים שאובמה לא צבר יתרון בסקרים והמרוץ ממשיך להיות צמוד מאוד. יחד עם זאת, כמו בעימותים הקודמים, סקר שמתפרסם יום אחרי עימות מלמד מעט מאוד על ההשפעה של העימות. ולו בגלל שרוב הסקרים שמתפרסמים בארה"ב מתבצעים על פני כמה ימים. על כל פנים תמונת המצב נשארת כזו: במישור הארצי צמוד מאוד עם הובלה קטנה בנקודות לרומני. במישור המדינות המתנדנדות אובמה עדיין מוביל ברוב קטן ברובן. במדינות המפתח, ובראשון אוהיו, יתרון לאובמה. זה אמור להספיק לאובמה לנצחון בעוד שבועיים. אבל עד כמה הסקרים הצמודים מדוייקים? ובעיקר מי בסופו של דבר יגיע להצביע? במצב מרוץ כל כך צמוד לאחוזי ההצבעה יהיו השלכות קריטיות.

* שלשום פרסמתי כאן רשומה על אחוז החסימה והורדתי אותה אחרי כמה דקות. מתנצל בפני מי שמחפש אותה. אני אעלה אותה כאן שוב ממש בקרוב.

המרוץ לנובמבר 2012 – עוד שלושה שבועות

בעוד שלושה שבועות בדיוק יערכו הבחירות לנשיאות בארה"ב. הלילה העימות השני בין המועמדים. אחרי העימות הקודם הסקרים היום צמודים (אובמה עדיין בהובלה במניין האלקטורים) והעימות הלילה עשוי להיות גורלי. בהזמנת מעין רודה, עורכת באון-לייף, כתבתי מאמר על הקול הנשי בארה"ב לקראת העימות הערב שעתיד להתעסק גם נושא הזה ונושאים חברתיים אחרים. מוזמנים לקרוא שם.

אם אכן בבחירות בתחילת החודש הבא יגדל הפער המגדרי ואחוז חסר תקדים של נשים יצביע בעד הנשיא המכהן הדבר יהיה בבחינת אמירה ברורה וחדה למפלגה הרפובליקאית: הכיוון השמרני הקיצוני אליו הלכתם אינו מקובל על נשות ארה"ב. אם המפלגה הרפובליקאית נכנעת לקיצוניות של מסיבת התה שרוצה להחזיר את ארה"ב לתקופה של לפני ההישגים במאבק על זכויות אדם וזכויות האישה שנמשך יותר ממאה שנה, הם יכולים לשכוח מהקול הנשי.

המרוץ לנובמבר 2012 – עוד ארבעה שבועות / המרוץ לינואר 2013 – עוד שלושה חודשים

בדיוק לפני ארבע שנים נבחרה ציפי לבני לעמוד בראשות קדימה ורה"מ דאז אהוד אולמרט התפטר מתפקידו על מנת לאפשר לה להרכיב ממשלה או ללכת לבחירות. הימים היו ימים של משבר כלכלי עולמי וחודש בודד לפני שארה"ב הלכה לבחירות היסטוריות בהן נבחר הנשיא האמריקאי השחור הראשון ברק אובמה. הבחירות בישראל כזכור התקיימו בחודש פברואר 2009 ובהן נבחר בנימין נתניהו ברוב מוצק. הנה עברו ארבע שנים ובארה"ב שוב הולכים לבחירות. ברק אובמה מתמודד על כהונה שניה (מיד נגיע לזה) בבחירות שיתקיימו בעוד חודש וראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, מכריז על הליכה לבחירות בעוד שלושה חודשים – ארבע שנים בדיוק אחרי הבחירות הקודמות. כולם מדברים על השיטה הנוראית שלא מאפשרת כאן למשול אך ראו זה פלא, ראש הראשות המבצעת הישראלית הצליח בדיוק כמו מקבילו האמריקאי להחזיק בשלטון ארבע שנים ועכשיו הולכים לבחירות כראוי.

אלא שיש הבדל אחד גדול: ברק אובמה נהנה מכ-50 אחוזי תמיכה בעוד שביבי נהנה מכ-35 אחוזים בסקרים בלבד. יחד עם זאת סיכוייו של נתניהו להיבחר מחדש לראשות הממשלה גבוהים בהרבה מאלה של ברק אובמה (וגם של אובמה לא נמוכים בכלל, מיד אגיע לזה, מבטיח). הסיבה היא שבישראל יש משבר מנהיגות ובמיוחד משבר ביכולת האופוזיציה להצמיח אלטרנטיבה שלטונית בת קיימה. המסקנה המתבקשת היא שאם יעשו שינויים בשיטה הישראלית הם צריכים להיות שינויים כאלה שיחזקו את מימד האחריותיות של הנבחרים כלפי הציבור וישפרו את יכולת האופוזיציה להוות אלטרנטיבה אמיתית לשלטון. לא להיפך – החלשת המנגנונים הדמוקרטים על ידי חיזוק מוגזם ובלתי מאוזן של הראשות המבצעת.

* קחו למשל את העימות האחרון שהיה בארה"ב – ברק אובמה הפסיד בעימות הפסד צורב וברור כל כך שהדבר הביא חלק מתומכיו הגדולים ביותר לפקפק האם הוא בכלל לוקח מספיק ברצינות את הקמפיין שלו עצמו לנשיאות. רומני נהנה ממומנטום חסר תקדים מבחינתו בסקרים ומרוץ שנראה היה גמור שבוע לפני זה נראה פתאום פתוח לגמרי. גם עימות הוא מוסד דמוקרטי מבורך שמאפשר להשוות בין המועמדים הריאלים לראשות המדינה ומפתח דיון ציבורי לגביהם. עימות בישראל לא חייב להיות כזה שיפיל את נתניהו, כלל וכלל לא, יתכן שנתניהו עם יכולותיו הרטוריות ינצח בעימות כזה –עימות יכול לחדד את ההבדלים בין המועמדים ולהציג לציבור אלטרנטיבות פוליטיות לשלטון. לא יזיק אם אזרחי המדינה, גם אם יבחרו מחדש בנתניהו, ידעו יותר טוב למה הם עשו זאת ואולי אפילו יגדילו את שיעורי התמיכה שלהם בו.

* ועכשיו למצב המרוץ בארה"ב היום, בדיוק ארבעה שבועות לפני מועד הבחירות, ונתחיל בנורת אזהרה: לא נכון יהיה להגיד שרומני מוביל פתאום את המרוץ או שהמרוץ צמוד לחלוטין. כן, אני יודע שכולנו שמענו על הסקר של חברת "פיו" שנערך בימים חמישי עד שבת ולפיו רוני מוביל על פני אובמה בארבע נקודות בעקבות העימות. אבל חשוב להבין שסקר אחד אינו מספיק בשביל ללמד על יתרון של מועמד בבחירות לנשיאות ארה"ב. למעשה על פי כל ההערכות האובייקטיביות (שלא לוקחות תחושות של פרשנים) ברק אובמה עדיין מוביל במרוץ שאינו צמוד. ראשית, מול הסקר של פיו ישנם סקרים נוספים, כולל מהיומיים האחרונים, שמראים שאובמה עדיין מוביל באחוזים בודדים ברמה הארצית. אגב בסכימה של סקרים שונים גם לפני העימות אובמה הוביל באחוזים בודדים בלבד בקול הפופולארי. שנית, וחשוב מכך, הסיבה שברק אובמה מוביל את המרוץ היתה ונשארה ברמת מדינות המפתח:

במערכת הבחירות הנוכחית יש בערך 8 מדינות מתנדנדות. מדינה מתנדנדת היא מדינה שהפרש הקולות על פי הסקרים בין המועמדים השונים בה צמוד מאוד או השתנה כמה פעמים לאורך הקמפיין הנוכחי. מתוך המדינות הללו, מספר מצומצם יותר נחשבות מדינות מפתח: מדינות מפתח הן מדינות שיש סיכוי שיכריעו את הבחירות לטובתו של אחד הצדדים. בצורה מעט אנטי-אינטואיטיבית, דוקא מדינות מתנדנדות פחות צמודות יש להן יותר סיכוי להפוך למדינת מפתח. מה שחשוב להבין הוא שמאז תחילת הקמפיין ועד היום, כולל סקרים שנערכו אחרי העימות, ברק אובמה מוביל בכל מדינות המפתח בצורה עקבית וכמעט תמיד בכל המדינות המתנדנדות למעט אחת (צפון קרולינה). מדינת המפתח החשובה ביותר היא אוהיו: אחרי פלורידה אוהיו היא המדינה המתנדנדת עם מספר האלקטורים הגדול ביותר, אבל שלא כמו פלורידה בה המרוץ צמוד ביותר, באוהיו לברק אובמה יש יתרון קבוע ולפעמים משמעותי בכל השבועות האחרונים. זו בדיוק הסיבה שאוהיו היא מדינת מפתח כל כך חשובה בבחירות הנוכחיות. כמעט ואין תסריט פוליטי שבו רומני מצליח לזכות בבחירות בלי לזכות באוהיו. רומני חייב למחוק את היתרון של אובמה באוהיו ולנצח נצחון דחוק בשביל שיהיה לו בכלל סיכוי סביר לזכות בבחירות הכלליות. אם רומני זוכה באוהיו הדבר אינו מבטיח לו את הנצחון בבחירות, אם רומני מפסיד באוהיו הוא מפסיד בטוח את הנשיאות. על כן סקרים באוהיו חשובים לפעמים הרבה יותר מסקרים ארציים. נכון לזמן פרסום הפוסט הזה אין לנו עדיין תמונה ברורה על המצב האמיתי באוהיו וצריך להמתין לראות. סקרים ראשונים מצביעים על מחיקת היתרון של אובמה אך עדיין הפירמות החשובות לא פרסמו סקרים עדכניים. רומני בנתיים משקיע את כל כספו ומרצו באוהיו. כמעט כל הקמפיין שלו מתרכז במדינה הזו בשבועיים-שלושה האחרונים. אבל אוהיו כאמור לא מספיקה לרומני. הוא צריך לזכות גם בוירג'יניה ופלורידה וגם בקולורדו או נבדה – כולן מדינות שנכון לעכשיו עדיין נוטות לטובת אובמה.

יחד עם זאת ברק אובמה צריך לחשוש מאוד והסיבה היא דוקא אותה תחושה כללית לא אוביקטיבית שעולה מהתקשורת האמריקאית. הבעיה הגדולה ביותר של אובמה היא שבגלל העימות הנוראי שבוע שעבר השתנה הנארטיב של הבחירות; אם לפני שבוע הסיפור המרכזי שהנחה את כל כלי התקשורת, כולל הימניים, היה מפולת השלג שנקראה הקמפיין של מיט רומני; מאז העימות הסיפור שונה לגמרי, גם בכלי התקשורת השמאליים: ברק אובמה עייף, לא משכנע, לא רוצה מספיק לזכות, נטש את התומכים שלו, לעומת מיט רומני הרעב, שרוצה את המנהיגות, רענן. עם סיפור כזה, בליווי התמיכה הגוברת בסקרים, מהר מאוד עשוי רומני להפוך למועמד מוביל באמת.

המזל של אובמה הוא שנשאר לו מספיק זמן לתקן. אם יש משהו שבתקשורת אוהבים יותר מסיפור של הצלחה זה סיפור של קמבק. העימות הבא ב-16 לאוקטובר יהיה קריטי מבחינתו של אובמה. הוא לא יכול להרשות לעצמו הפסד נוסף. הוא צריך לנצח והוא צריך להשיג את הנצחון בנחישות ובהצגת יכולת מרשימה. מיט רומני לא יתן לו נצחון כזה בקלות; רומני על גל ההצלחה משבוע שעבר מתכוון לשמור על המומנטום ולהכות בנשיא באותה אסטרטגיה שעבדה כל כך טוב בעימות בדנוור.

* בנתיים אצלנו התחילה רשמית מערכת הבחירות. אני מזמין את כל מי שעדיין לא קרא ורוצה לקרוא את הפוסט הקודם בבלוג משבוע שעבר בו כבר התחלנו כאן את הדיון בבחירות 2013. היום כבר חזרו שוב השמועות שציפי ליבני אולי תצטרף לשלי יחימוביץ. כפי שכתבתי כאן כבר יותר מפעם אחת, זה התרחיש הטוב ביותר שאני רואה כסיכוי להפיל את נתניהו. תחליט מה שתחליט ליבני, היא צריכה לעשות זאת בימים הקרובים.

גם מקורבים של אהוד אולמרט כבר הודיעו שהוא מתכוון לחזור. אני לא יודע לאן ומי בדיוק מחכה לראש הממשלה של מלחמת לבנון השניה ודו"ח וינוגרד, אבל מילא. בקדימה בטח ישמחו לקבל את מי שלדידם יציל אותם. אם לא בקדימה אז אולי במפלגת המדף החדשה של רמון? האם יכול להיות שחמש מפלגות שונות ירוצו לבחירות בשם "המרכז" – מפלגת לפיד, מפלגת מופז, מפלגת אולמרט, מפלגת ליבני ומפלגת ברק? אני מקווה שכולם זוכרים שבישראל אין בחירות אישיות וכל מפלגה צריכה להציג רשימה המתחרה על כניסה לפרלמנט דרך אחוז חסימה העומד על שני אחוזים מכלל קולות הבוחרים. לא כולם יגיעו לקו הסיום, אין סיכוי.

המרוץ לנובמבר 2012 – עדכון ספטמבר

בדיוק חודשיים לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב אפשר כבר לומר בביטחון שברק אובמה הוא המועמד המוביל לזכייה בתקופת כהונה שניה בבית הלבן. בשבועיים האחרונים גם הרפובליקאים וגם הדמוקרטים קיימו את הועידה השנתית שלהם ולשני המחנות היו ועידות מוצלחות יחסית,לפחות במבט ראשון. במבט שני ובמבחן התוצאה הועידה הרפובליקאית הייתה מאוד לא מוצלחת מבחינתם. מיט רומני נכנס לועידה הרפובליקאית בפיגור קל אחרי אובמה. הוא, יותר מאובמה, נזקק לועידה בשביל להחזיר את המומנטום לקמפיין שלו. בזה הוא ככול הנראה כשל. אומנם בסקרים הכללים רומני פיגר אחרי אובמה  באחוזים בודדים בלבד והצליח לעלות ליתרון מזערי אחרי הועידה, אך בבדיקת המדינות המתנדנדות המצב של רומני נראה עגום בהרבה והועידה הדמוקרטית מחקה את היתרון האפסי ואף יצרה יתרון משמעותי יותר לברק אובמה . אובמה מוביל, גם אם באחוזים בודדים, בכל המדינות המתנדנדות למעט צפון קרולינה. ברק אובמה לא זקוק לכל המדינות הללו. בספירת האלקטורים הבטוחים ברק אובמה מוביל בבטחה. ברק אובמה צריך לזכות בממוצע רק בשלוש מדינות מתוך 8 מתנדנדות בשביל לזכות בבחירות. כרגע הסקרים חוזים לו נצחון ב-7 מתוכן.

* הרפובליקאים קיימו את הועידה שלהם בפלורידה. מדינה מתנדנדת בעלת מספר גבוה של אלקטורים. בשנת 2000 הכריעו האלקטורים של פלורידה את הבחירות לטובת ג'ורג' בוש בניגוד לקול הפופלארי הכללי שנתן לאל גור יתרון קל. בלי פלורידה למיט רומני אין סיכוי לזכות בבחירות (אובמה יכול לזכות גם בלי נצחון בפלורידה). נכון לעכשיו ברק אובמה מוביל בסקרים בפלורידה באחוזים בודדים אבל עקביים. אף על פי כן, אני מעריך היום שבסופו של דבר מיט רומני יזכה בפלורידה. המושל הרפובליקאי בשיתוף מחוקקים רפובליקאים ברמת המדינה דואגים בשורה של חוקים ותקנות בחירות להקשות על מיעוטים ובוחרים במחוזות דמוקרטים לממש את זכותם הדמוקרטית להצביע, ומקלים על אוכלוסיות שנוטות להצביע רפובליקאים. בשנת 2000 טקטיקה מלוכלכת דומה הביאה להם את הבחירות הכלליות. אובמה להערכתי זקוק ליתרון אמיתי של 4 נקודות ויותר בסקרים בפלורידה בשביל להשיג יתרון דחוק ולזכות במדינה ביום הבחירות.

הדמוקרטים מצידם קיימו את הועידה שלהם בעיר שרלוט בצפון קרולינה. צפון קרולינה היא מדינה שנמצאת גם גיאוגרפית וגם אידיאולוגית בדיוק בין הצפון הדמוקרטי לדרום הרפובליקאי. בבחירות האחרונות ב-2008 ברק אובמה ניצח שם אחרי שנים רבות של שליטה רפובליקאית. בבחירות הנוכחיות אובמה כנראה לא יצליח לשחזר את הישגו, אבל הוא גם לא ממש זקוק לו; הסיכוי שצפון קרולינה תהיה המדינה שתכריע את הבחירות נמוך מאוד. יחד עם זאת, היום צפון קרולינה, המדינה המתנדנדת היחידה שנוטה לכיוונו של רומני, היא גם המדינה שהמודלים והתחזיות הכי לא בטוחים בתוצאה הסופית שלה. במילים אחרות, לאובמה יש יותר סיכוי לזכות גם בצפון קרולינה מאשר לרומני יש לזכות בכל מדינה מתנדנדת אחרת.

המצב של רומני אם כן מסתמן השבוע כלא פחות מגרוע. מה שהביא את רוב הפרשנים הפוליטיים בארה"ב להכריז רשמית על אובמה כמועמד המוביל לזכייה אם לא תהיינה הפתעות בלתי צפויות או שינוי כיוון דרמתי ואפקטיבי בקמפיין של רומני. כמובן ששלושת העימותים המתוכננים בעוד חודש יכולים גם הם לשנות את התמונה. אבל אני בספק אם מישהו חושב שרומני יצליח להשפיל את אובמה בעימות טלוויזיוני. במצב הכי טוב רומני צריך לקוות לתיקו מכובד. תיקו בעימותים במצב כמו היום לא יספיק לרומני לזכות בבחירות.

 *  מה הם הדברים הזכורים מהועידה הרפובליקאית? בראש ובראשונה הנאום של קלינט איסטווד בפני הכסא הריק. איסטווד ניסה לעשות אימפרוביזציה קומית בשידור חי ולנהל שיחה משועשעת וביקורתית עם ברק אובמה דמיוני. זה היה יכול להיות חינני ולדעתי קלינט איסטווד , שחקן טוב ובימאי מצויין, הצליח לעשות אימפרוביזציה לא רעה (הוא ממש לא נראה סנילי כמו שהיו מי  שטענו) – אלא שאתה לא עושה אימפרוביזציה קומית (אם כי לא מצחיקה במיוחד), בלי פאנצ' ליין או מסרים ברורים, בנאום מפתח שמוצג כהפתעה גדולה, בפריים טיים, מול אולם ועידה עם קהל של למעלה מעשרת אלפים איש, רבע שעה לפני שהמועמד שלך לנשיאות ארה"ב עולה לדבר, ועל חשבון הזמן שלו. התוצאה: אנשים זוכרים ועוד ידברו על הפדיחה הלא מתוכננת של הכסא הריק הרבה יותר מאשר דיברו על הנאום של רומני. מי זוכר בכלל את הנאום של רומני? או של פול ריאן, המועמד לסגן הנשיא, שנאם יום קודם לכן נאום סולידי מאוד שלא הציג שום תוכנית כלכלית מגובשת (בניגוד לציפיות ממנו). במקום שרומני יהיה מסמר הערב ושיחת היום, כולם דיברו על כסא ריק.

* למרבה הפלא גם בועידה הדמוקרטית הנאום של ברק אובמה היה כנראה הנאום המשמעותי הכי פחות זכור. אבל זה בגלל שהאפיל עליו נאום יוצא דופן ואדיר של ביל קלינטון. הנאום של קלינטון, שחרג ב-20 דקות מהזמן המתוכנן ונמשך 49 דקות, הצליח גם לשלהב את הקהל, גם לתקוף את הרפובליקאים וגם לרענן במשהו חדש: עובדות וטענות. קלינטון, בשינוי מרענן מפוליטיקה בת זמננו, בנה את הנאום שלו כסדרה של תשובות והצגת נתונים בתגובה לכל הטענות הרפובליקאיות חסרות התימוכין מהשבוע הקודם. בדרכו הייחודית הוא הצליח להפוך את המספרים והתוכניות לנאום פוליטי מלהיב. לא פלא שכל הפרשנים מנתחים היום את הסקרים כ-לפני הנאום של קלינטון, ואחריו. אם אובמה יקבל מומנטום חיובי ומקפצה בסקרים של השבוע, לפחות חצי ממנה שייכת ישירות לנאום של קלינטון אם לא יותר. אם לא ראיתם אף נאום בשבועיים האחרונים ובא לכם לראות רק אחד, זו לבטח הבחירה הטובה ביותר.

* לדמוקרטים גם היתה פאשלה מזהירה שתזכר היטב. אני מדבר על השמטת המילים "אלוהים" ו"ירושלים בירת ישראל" ממצע המפלגה ואז הנסיון הטיפשי, הפתטי, וההזוי להכניס את זה חזרה בזמן הועידה מול אולם ספורט מלא בפעילים. מי שלא ראה את הקטע הקצר הזה חייב לראות. זה אדיר. אני לא חושב שזה יפגע באובמה יותר מידי אם בכלל: לרפובליקאים אין שום אינטרס להפוך את מערכת הבחירות לנושא של אלוהים בעד ונגד ולא הכלכלה, וממילא לא ברור כמה חזק יצליחו לקשור בין אובמה לבין הפאשלה הזו. אבל זו עדיין דוגמא נפלאה לפוליטיקה מטופשת ולמה לא צריך לעשות ברגע מבוכה. הנפגע העיקרי הוא היו"ר הנבוך שעמד והקריא מהטלפרומפטר "לדעת היו"ר שני שליש הצביעו בעד" למרות שברור לכל שלא על דעתו ולא בדעתו של איש היה להחלטה רוב. הצירים הדמוקרטים אגב לא התנגדו לירושלים. אני בספק כמה אכפת להם בכלל מהנושא. הם התנגדו לסעיף שנגע להכנסת אלוהים למצע ולמה שנתפס בצדק ככניעה מהירה וחלטוריסטית של ממסד המפלגה הדמוקרטית לתעמולה הזולה של הרפובליקאים בהנהגת פוקס-ניוס. למי אכפת כמה פעמים מוזכרת המילה אלוהים במצע? למה להתרפס למי שממילא לא יצביעו דמוקרטים ולא יהיו מרוצים בכל מקרה? היה רשום על האירוע הזה "טעות אחת גדולה" מתחילתו ועד סופו.

* לעומת זאת, הדמוקרטים השקיעו בהצלחה מרובה לדעתי בדבר הרבה יותר חשוב: חיזוק קואליציית המיעוטים שמהווה את הבסיס הדמוקרטי המודרני מאז ימיו של פרנקלין  ד. רזוולט. נציגי הועידה הדמוקרטית בבגדים צבעוניים ומכל הדתות והמוצאים נראו כקונטרסט חד וברור לועידה הרפובליקאית בשבוע שעבר בה בשביל להסתכל על הקהל רצוי היה להשתמש במשקפי שמש (גברים לבנים מאוד בגיל העמידה, ונשותיהן צבועות הבלונד). השינויים הדמוגרפים בארה"ב הם התקווה הגדולה ביותר של הדמוקרטים לשנים הבאות. ארה"ב מדינה שבנויה על אתוס ההגירה והחלת האחר לתוך לאומיות אזרחית אמריקאית, עברה תמיד ועוברת גם עכשיו שינויים דרמתיים של כוחות באוכלוסייה. אנשי מסיבת התה הרפובליקאים, הפונדמנטליסטים הנוצרים והשמרנים הקיצונים, הם לא יותר מתגובת נגד חזקה אך רגעית לשינויים בלתי נמנעים שעתידים להפוך אותם למיעוט  חסר חשיבות בטווח הבינוני.

הדמוקרטים פתחו את הועידה שלהם בנאום מרשים של ראש עיר צעיר היספאני מטקסס, ג'וליאן (או חוליאן) קסטרו. האוכלוסיה ההיספנית היא זו שאולי תביא לאובמה נצחון בבחירות הקרובות בפלורידה, מדינה עם שיעור לטיניים הולך וגדל.  הלטינים אמנם לא מצביעים לדמוקרטים בשיעור מוחץ כמו השחורים, אבל בבחירות הנוכחיות על פי רוב ההערכות הקהילה הלטינית תצביע לדמוקרטים באחוזים ניכרים. מערכת בחירות בדגש על כלכלה (בניגוד לערכי משפחה או דת נגיד, שמה חלק גדול מהלטינים קרוב לרפובליקאים השמרנים מעט יותר) בצירוף "חוק החלום" של אובמה שמבטיח מסלול אזרוח למהגרים לטינים בלתי חוקיים שמעוניינים ללמוד ו/או לשרת בצבא ארה"ב, צפויים לחזק את ההצבעה הלטינית לדמוקרטים השנה ובשנים הבאות. ג'וליאן קסטרו הוא דוגמא מצוינת לעתיד המפלגה הדמוקרטית. השאיפה היא שקסטרו, או מישהו כמוהו, יוכל לזכות במושלות טקסס כבר בשנים הקרובות. ממושלות טקסס המרחק לא גדול מלהפוך את טקסס למדינה מתנדנדת ואולי תומכת דמוקרטים בבחירות לנשיאות (ג'וליאן קסטרו עצמו הוא מועמד פוטנציאלי לנשיאות בעוד שמונה או שניים עשר שנים). טקסס היא המדינה עם מספר האלקטורים השני בגודלו בארה"ב אחרי קליפורניה הדמוקרטית. כבר יותר משלושים שנה שמדובר במדינה רפובליקאית בטוחה, כזו שמצמיחה מועמדים רפובליקאים (כמו הבושים), ושמהווה את מדינת התשתית של המפלגה. בלי טקסס המפלגה הרפובליקאית כפי שהיא היום פשוט לא תוכל לזכות בבחירות – נקודה. הכשלון של הרפובליקאים השבויים בידי אנשי מסיבת התה הקיצונים  לעשות צעדים לקראת הקהילה ההיספנית היום עשויים לעלות להם ביוקר ולא רק במערכת הבחירות הקרובה.

* הקטע המרגש ביותר בשתי הועידות לדעתי שייך גם כן לדמוקרטים כאשר גבריאל גיפורדס, חברת הקונגרס שנורתה בראשה בנסיון התנקשות לפני שנתיים ועברה שיקום ממושך , עלתה על הבמה על רגליה ובחיוך גדול ולקול תשואות הקהל שיצא מגדרו קראה את קטע שבועת האמונים של הועידה. ככה בונים גיבורים אמיתיים.

* אם אובמה אכן יבחר לכהונה שניה בנובמבר הוא צריך לזכור שזה למרות הטעויות הרבות והפניית העורף במקרים רבים לשמאל שבחר בו לפני ארבע שנים. יש לקוות שאובמה של הכהונה השניה יהיה נחוש ומדויק הרבה יותר מזה של הכהונה הראשונה. הנה קישור לסרטון מעולה של הדיילי שואו שמבקר את כהונתו של אובמה ביקורת שמאלית. הקריינות, הקסם, וחלק גדול מהבדיחות בתרומתו של הגאון הקומי האחד והיחיד, לארי דיויד!

המרוץ לנובמבר 2012 – עדכון יולי

* הערה: בשעה זו מודיע שאול מופז לקדימה שלדעתו צריך לפרוש מהממשלה, ואולי הייתי צריך לכתוב על זה פוסט. אבל אני לא מאמין לשאול מופז בכלל, בשום דבר יותר, לעולם. אז אני אאמין שהוא פורש אחרי שמכתב ההתפטרות שהוא יגיש לראש הממשלה יכנס לתוקף. בינתיים, בואו נדון בארה"ב:

* עובדה ראשונה: המצב הכלכלי בארה"ב לא משהו. נתונים אחרונים מראים האטה בקצב ההתאוששות הכלכלית, האטה בתוספת מקומות העבודה וירידה בתחזיות הצמיחה. המצב באירופה אפילו פחות טוב. אם אירופה תיפול למשבר כלכלי נוסף היא עלולה לגרור את ארה"ב למיתון ואולי משבר כלכלי חמור שני בתוך ארבע שנים עוד לפני הבחירות בנובמבר. במצב (כרגע היפותטי) כזה קשה לראות נשיא אמריקאי כלשהו מנצח בחירות.

עובדה שניה: הקמפיין של אובמה מדשדש. הם לא מצליחים, ואולי לא ממש מתאמצים, למכור לציבור האמריקאי את מדיניות הפנים של ברק אובמה. אבד לחלוטין הקסם מהקמפיין הקודם שבו ברק אובמה הצליח להסביר ולהחדיר לקהל גדול במסרים פשוטים וישירים אמת כלכלית וחברתית דמוקרטית שמנוגדת למצע הדורסני של המפלגה הרפובליקאית היום. זה לא שאין לאובמה עם מה לעבוד: ג'ורג' בוש ושמונה שנות שלטונו אשמים במצב הכלכלי בארה"ב היום. המדיניות של בוש היא זו שהביאה לגרעון הענק של ארה"ב, המדיניות של בוש היא זו שהביאה להורדת הרגולציה על וול סטריט והבנקים שהביאה למשבר המשכנתאות ב-2008. בתקפותו של בוש נכנסה ארה"ב למיתון. ברק אובמה אמר בכנות כבר בנאום ההשבעה שלו שהיציאה ממיתון כלכלי ומשבר כאלה היא משימה ארוכה ואיטית ולא בטוח שתושלם בקדנציה אחת. פרנקלין ד. רזוולט נכנס לתפקידו בתחילת 1933, שלוש וחצי שנים אחרי תחילת המשבר הכלכלי הגדול של 1929 – הוא נבחר שנית ב1936אף על פי שבקדנציה הראשונה שלו המשיכה אווירת המשבר וארה"ב לא יצאה מהמיתון. מעטים מזכירים שהניו-דיל הראשון נחשב בהתחלה לכישלון יחסי. למעשה רק בניו-דיל השני, שהתחיל מיד עם הקדנציה השניה של פד"ר ב1937, החלו לראות את ניצני ההצלחה. חופשי מלחצים של בחירות ולאחר שביסס איתן את מעמדו, הניו דיל השני של פד" הרשה לעצמו להיות מקיף ואמיץ בהרבה ביישום המדיניות הקנטיאנית של רוזוולט. מה שארה"ב צריכה עכשיו זה ניו-דיל שלישי, ואובמה צריך להיות זה שמוכר את זה בהתלהבות ומרץ לציבור האמריקאי. בינתיים הוא לא עושה זאת.

למעשה הקמפיין הנוכחי של אובמה נכנסת למלכודת בניסיונות כמעט פתטיים לצבוע את המציאות הנוכחית בורוד מצד אחד, ובנסיון להשחיר את הרקורד המקצועי של מיט רומני מהצד השני. הרעיון שמטה אובמה מנסה להכתיב לציבור האמריקאי הוא שגם אם עכשיו לא משהו, זה יחסית טוב, ואצל רומני יהיה הרבה יותר גרוע כי הוא עשיר ומנותק. זה מסר פשוט ופשטני שלא בטוח שהציבור האמריקאי יקנה אותו. במקום להבטיח תקווה חדשה בכהונה השניה של אובמה, הם בעצם מבקשים מהציבור להסתפק "בסביר" ולפחד מהלא נודע בדמות רומני. כל שנותר לרומני הוא לטעון שאובמה טועה בהערכתו אליו, ולהבטיח שאצלו יהיה יותר טוב, ובמינימום לא יותר גרוע.

עובדה שלישית: רומני הוא מועמד חלש מאוד. עם כל הצרות בקמפיין של אובמה והרעת המצב הכלכלי היינו יכולים לצפות שבשלב הזה רומני יוביל, אם לא בבטחה אז לפחות בהיסוס, על פני אובמה ברוב הסקרים והתחזיות. אבל זה לא המצב: נכון להיום בקול הפופולארי בכלל ארה"ב אובמה מוביל הובלה קטנה מאוד אך עקבית. במצב האלקטורים (אותם צירים נבחרים שכל מדינה שולחת כבלוק ושבוחרים בפועל את נשיא ארה"ב) אובמה כבר מוביל הובלה משמעותית. הוא המועמד המוביל לזכיה בכמעט כל המדינות המתנדנדות. הוא עתיד להפסיד בחלק מהן כמובן (פלורידה היא דוגמא בולטת בה יש כמעט תיקו בסקרים עם הובלה קטנה לאובמה, אבל בגלל המושל הרפובליקני שעושה כל שביכולתו להמריץ מצביעים רפובליקנים ולמנוע הצבעת מועמדים דמוקרטים – אפשר להמר שרומני ינצח שם) אבל הוא לא זקוק לכולן בשביל לזכות. ניצחון באוהיו למשל, המדינה המתנדנדת הגדולה ביותר אחרי פלורידה, יביא לאובמה כמעט בוודאות את הניצחון בבחירות. אובמה כאמור מוביל בסקרים באוהיו, ובמדינות מפתח נוספות. נייט סילבר, מהבלוג הסטטיסטי המעולה 538 תחת הניו יורק טיימס, נותן לאובמה, על סמך המודל שלו שמתחשב בסקרים ובתחזיות כלכליות עכשוויות, 68% סיכויי הבחרות מחדש בנובמבר.

אין ספק שמועמד רפובליקני כריזמטי יותר, בעל חיבור טבעי יותר לאנשים, בעל קסם אישי כלשהו, בעל מסרים לא זגזגניים – היה מנצח ביתר קלות או לפחות נמצא בעמדה טובה יותר מול אובמה מאשר רומני היום. אחת מהדרכים של רומני לגשר על החולשה הזו היא לבחור מועמד לסגן נשיא איש כריזמטי מאוד כזה. מארק רוביו, סנאטור צעיר ומרשים מאוד מפלורידה, הוא הבחירה המתבקשת ועל פי רוב ההערכות הבחירה הטובה ביותר שרומני עתיד לעשות בחודש הקרוב. אני ממליץ על ראיון ארוך בשלושה חלקים שערך איתו ג'ון סטיוארט (כנראה המראיין הטוב ביותר שמשדר כיום בארה"ב) למי שרוצה להתרשם.

אבל הבעיה המרכזית של רומני היא לאו דוקא העדר הכריזמה שלו, אלא ההססנות והפחד שהוא מפגין מפני גרעין המפלגה הרפובליקאית השמרני והקיצוני; נדמה שרומני עוד לא התגבר על הטראומה של הפריימריז הארוכים והמפרכים מבחינתו והוא ממשיך להתחנף ולנסות למצוא חן בעיני אנשי מסיבת התה והרפובליקנים הקיצוניים. ממועמד שרוצה לזכות בנשיאות היה מצופה שישבור חזק למרכז מיד אחרי הבטחת מועמדותו, אבל רומני לא עושה זאת. מצד אחד זה משפר את הסיכויים של אובמה מולו וזה לדעתי טוב, אבל מצד שני זה מדאיג מבחינת נשיאותו הצפויה (אם תהיה) של רומני – אם ימשיך במגמה זו כנשיא.

השערה אחרונה: אם המצב ימשיך פחות או יותר כמו שהיום אל תוך הסתיו אז סביר להניח שמה שיכריע את המרוץ הצמוד הם סדרה של שלושה עימותים שנקבעו לחודש אוקטובר בין אובמה לרומני. בעימותים הללו יתגלה אם אובמה יחזור לעצמו ויצליח למכור אג'נדה ברורה ונחרצת לעתיד של אמריקה תחת כהונתו השניה; אם מיט רומני יצליח להתעלות ולנצח את אובמה בעימות על דעת הקהל האמריקאית; אם מישהו יעשה טעות מביכה שתפיל את הקמפיין שלו; אם מישהו מהמועמדים ייתפס כמחובר יותר לאזרח הפשוט, או לחילופין מנותק.

עד העימותים באוקטובר צפויות שתי הועידות הגדולות של המפלגות שבהן תהינה כל ההכרזות המפתיעות (או לא), תמרוץ הפעילים המרכזי ובעצם ההתחלה של השלב האחרון בקמפיין לנשיאות 2012. הועידה הרפובליקאית תתחיל ב27/8, והדמוקרטית שבוע אחריה ב3/9.

המירוץ לנובמבר 2012 – עדכון מאי ויוני

בשבוע שעבר עבר מיט רומני פורמאלית את סף הנציגים שמבטיח לו רשמית את מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ארה"ב. מיט רומני הוא המועמד האפור, שלא לאמר משעמם, ולא צפויות הפתעות מרעישות מכיוונו עד הבחירות הכלליות בנובמבר. הוא לא מלהיב יותר מידי את הבוחרים (לא את הבסיס הרפובליקאי ולא את העצמאיים המתנדנדים) ובכלל הוא נדמה כמועמד ברירת מחדל שיצא מספר דוגמאות לנשיא גנרי. בהתחשב בכך שגם אובמה איבד מהקסם שהיה לו והלהיב את העולם לפני ארבע שנים, והבחירות הקרובות מצטיירות כהולכות להיות משעממות (אולי עוד מישהו יפתיע עם בחירה מעניינת לסגן נשיא). זה לא אומר שהן לא תהינה מותחות וצמודות. אובמה נלחם בעצמו – וצפוי לו מאבק קשה. ארבע שנים של דכדוך כלכלי פגעו קשות במועמד הכריזמטי והצעיר שהבטיח לעולם שינוי. אין היום באמריקה ויכוח על השאלה האם המצב הכלכלי קשה. השאלה היא רק האם אובמה מצליח לשמור על ארה"ב בצמיחה איטית ובטוחה בדרך ליציאה עתידית מהמשבר, או האם הוא לקח מצב כלכלי גרוע ותוך כדיי לחיצה חזקה על דוושת הגז, קבר את גלגלי הכלכלה בבוץ עוד יותר.

השבוע התפרסמו בזה אחר זה הנתונים הכלכליים לחודש מאי, ולמזלו הרע של אובמה כולם היו שחורים ומתחת לציפיות המוקדמות. במיוחד מצבו של אובמה בעייתי אל מול נתוני האבטלה שלראשונה זה כמה חודשים חזרו לעלות. אם להוסיף עוד שמן למדורה, הבורסות האמריקאיות הגיבו לנתוני האבטלה בירידות חדות. אם המצב הזה ימשיך עד נובמבר , או חלילה יחמיר, אובמה יהיה בבעיה קשה. כבר עכשיו בעקבות הנתונים על חדש מאי יש מי שאומרים שאובמה עבר מיתרון קל בסיכויי הזכייה, למאזן שלילי שחוזה לו כרגע סיכויים גבוהים יותר להפסיד. אחוזי שביעות הרצון ממדיניותו של הנשיא גם כן לא מחמיאים לו במבט השוואתי: בדרך כלל נשיאים מכהנים עם אחוזי שביעות רצון ציבורית הנמוכים מ50% בתקופה המקבילה של כהונתם, לא זוכים בבחירות. אחוזי שביעות הרצון מאובמה לא עברו את 50% כבר למעלה משנה (מאז חיסול אוסמה בין לאדן). יש לציין שאחוזי שביעות הרצון ממיט רומני לא גבוהים יותר, אבל הוא לא עמד במבחן ביצועי.

המצב של אובמה אבל לא לגמרי אבוד. למעשה אני חושב שאובמה נמצא בעמדה נוחה בהרבה ממה שאפשר אולי לחשוב ואני חוזה לו יתרון (אם כי מאוד מאוד קל): סקרי הבחירות הארציים שמים את אובמה ואת רומני בשיוויון מוחלט (פעם 2-3 נקודות יתרון לאובמה, ופעם לרומני), אבל כידוע הבחירות בארה"ב הן לא כלליות ולא נקבעות על פי הקול הפופלארי. את נשיא ארה"ב בוחרים אלקטורים שנבחרים בגוש אחד מתוך כל מדינה ומדינה בארה"ב. בשלב הזה לכן סקרי דעת הקהל הארציים חשובים הרבה פחות והפוקוס עובר לסקרי המדינות.

לאובמה יש נכון להיום 217 אלקטורים בטוחים פחות או יותר מול 206 לרומני. יתרון קטן אך משמעותי בדרך ל-270 אלקטורים שדרושים בשביל להבטיח ניצחון בבחירות. זה אומר שבממוצע אובמה זקוק למדינה אחת פחות בשביל לנצח. אבל זה לא נגמר כאן. מסקרי מדינות שפורסמו בשבוע שעבר עולה שאובמה מוביל בארבע עד שש נקודות בפנסילבניה, קולורדו, וויסקונסין, מדינות שהצביעו דמוקרטים בבחירות האחרונות וכרגע הסיכויים של אובמה לזכות בהם שוב לא נראים רעים. אם המצב הזה ישאר עד נובמבר, אובמה יזדקק רק לאוהיו או פלורידה בשביל להבטיח את הנצחון. אוהיו ופלורידה שתי המדינות הגדולות (18 ו29 אלקטורים בהתאמה) שהכריעו את בחירות 2000 ובחירות 2004 על חודן של קולות בודדים וידועות בשל כך לשמצה. אבל על פי הסקרים האחרונים משבוע שעבר המצב במדינות הללו לא כך כך צמוד: אובמה מוביל בשתיהן בשש וארבע נקודות, הרבה מעבר לאחוזי התמיכה הארציים. לאובמה כמובן אין עדיין סיבה לנשום לרווחה. שתי המדינות הללו ידועות בהפכפכות של תושביהן. שינויים קטנים בדעת הקהל הארצית יכולים להיתרגם לשינויים דרמתיים בסקרי דעת הקהל במדינות המתנדנדות. נתוני הכלכלה והאבטלה שהתפרסמו השבוע יכולים באחת לשנות את תמונת הסקרים של השבוע הבא. האם המצב הכלכלי יכריע את הבחירות לרעתו של אובמה? האם תהיינה הפתעות של מסע הבחירות או הפתעות מדיניות בקיץ?   נמשיך לעקוב עד הפעם הבאה. הקמפיין רק בתחילתו.

המירוץ לנובמבר 2012 – עדכון אפריל

ריק סנטורום פרש השבוע מהמרוץ הרפובליקאי לבית הלבן ובכך סגר את עונת הפריימריז. הקמפיין לנשיאות ארצות הברית מתחיל רשמית: הנשיא המכהן, ברק אובמה הדמוקרטי, מצד אחד, מול מיט רומני הרפובליקאי, מושל מסצ'וסטס לשעבר ומיליונר בהווה. מי ינצח? מוקדם לקבוע. בגלל אחוזי התמיכה הנמוכים יחסית של ברק אובמה, ובגלל שארה"ב עדיין לא יצאה לגמרי מהמשבר הכלכלי של 2008, המרוץ נראה לפחות בשלב זה צמוד. כנשיא מכהן לברק אובמה עדיין יש יתרון מובנה, והעובדה שהמועמד שמולו הוא לא אדם כריזמטי ואהוד במיוחד רק מחזקת את המגמה הזו. על פי הסקרים היום ברק אובמה מוביל על פני מיט רומני בקול הפופלארי בכ-4 עד 8 אחוזים.  היתרון הזה לא בהכרח יספיק. אבל על מה יהיו הבחירות? מה יכריע אותן? מה יעסיק אותנו בחודשים הקרובים בדרך לנובמבר 2012? להלן התיאוריות הבולטות:

* זו הכלכלה טמבל. סיסמת הבחירות הגאונית של ביל קלינטון מבחירות 1992 תמיד היתה מדויקת ובבחירות הנוכחיות במיוחד. בסופו של דבר ההבדלים בין המפלגות בארה"ב הם בראש ובראשונה הבדלים כלכליים. מיט רומני, שהוא לא גנרל צבאי ומתון בכל מה שקשור לערכי המשפחה, חזק רק בדבר אחד – הכלכלה. איש עסקים מצליח מאוד שעסק בפירוק חברות ינסה להציג את עצמו כמומחה כלכלי, טכנוקרט אפילו, בעל השקפה שמרנית ש"תציל" את אמריקה מהמדיניות ה"ניסויית המסוכנת" של אובמה. האיש הנכון לזמן המשבר. אובמה מנגד ינסה להבהיר שהמדיניות השמרנית שרומני מייצג למעשה תיטיב רק עם שכבה זעירה של עשירים ותפריע ליציאה האיטית אך הבטוחה של מעמד הביניים האמריקאי מהמשבר הכלכלי. מי שיצליח לשכנע הכי טוב במסר הכלכלי יזכה בנשיאות.

* וריאציה אחרת על "הכלכלה טמבל" אומרת שאולי הכלכלה תכריע את הבחירות אבל למיט רומני אין שום חלק בסיכויי הזכייה שלו.  גם לא לשכנוע כזה או אחר. הבחירות הן של אובמה מול עצמו. אם המצב הכלכלי בארה"ב ימשיך להיות במגמת שיפור עד נובמבר, אחוזי האבטלה ירדו והכלכלה תצמח, אובמה יזכה. אם האבטלה תעלה, והצמיחה תיעצר אובמה יפסיד. על מיתון בכלל אין מה לדבר. פשוט כל כך.

* אישיות המועמדים. הבחירות בארה"ב הן בחירות אישיות והקרב על הנשיאות לא יהיה על כלכלה פר סה כי אם על אישיות המועמדים. רוב המועמדים הרפובליקאים לנשיאות ניסו להציג את אובמה כאליטיסט ומתנשא. לרומני, מולטי מיליונר שסבל בפריימריז קשות מתדמית של מנותק חברתית ואליטיסט אמיתי, יהיה קשה לשחק בקלף הזה מול אובמה. סקרים אחרונים מצאו שההפרש בין אנשים שחשבו שאובמה "מבין יותר את האדם הפשוט" לבין אלה שחשבו שרומני מבין יותר הם עצומים (יותר מ25%). מנגד ינסו הרפובליקאים להמשיך וללחוץ על תדמית הסוציאליסט הלא אחראי שהם הדביקו לאובמה. רומני אולי לא מבין את האדם הפשוט הם ירמזו, אבל הוא המנהל האחראי שיקבל את ההחלטות הקשות והנכונות. כלומר הקרב יהיה על האישיות של מי מהמועמדים מתאימה יותר לנהל את הכלכלה, ולא על התוכניות הכלכליות עצמן.

 * ויהיו שיצמצמו את הקרב  לתדמית בלבד, בלי הכלכלה.  מי יצליח לגרום לאמריקאים לחשוב שב-2013 יהיה טוב יותר תחתיו. הגרסא הזו שמה דגש רב על הקמפיין עצמו של שני הצדדים. קמפיין נכון, בחירה נכונה של סגן נשיא, ביצוע טוב בעימותים, גיוס תרומות, תשדירים אפקטיביים. אלה יכריעו את הבחירות ולא "נושאים".

* בגרסא עוד יותר מצומצמת של הנקודה הקודמת יהיו שיגידו שהכל יקום ויפול על העימותים. על פי הגרסא הזו ברק אובמה שכבר הוכיח את עצמו בעימותים בבחירות הקודמות ונהנה כרגע ממילא מהובלה (קלה) בדעת הקהל הוא המועמד המוביל הברור. אבל עימות אחד יכול לשנות את זה. אם בעימות בינו לבין רומני יצליח אובמה למחוץ את רומני ולנצח ניצחון ברור – כאשר ניצחון בעימות זה ניצחון צורני ולאו דווקא תוכני – מדובר יהיה בנוק אווט וניצחון סוחף בנובמבר. אם לעומת זאת רומני יוכיח שהוא מסוגל לעמוד יפה בעימות מול אובמה הוא יצליח לצבור מומנטום חיובי שיהפוך את המרוץ לצמוד. ניצחון ברור של רומני על אובמה בעימות כבר יהפוך אותו למועמד המוביל ואת אובמה לאדם שקסמו אבד לו. התיאוריה הזו גם מסתמכת על רגעי "אופס" כמו שהיה לריק פרי בתחילת הפריימריז הרפובליקאים. אירוע מביך במיוחד בעימות, בראיון, או משהו כזה יכול פשוט לגמור מועמד ברגע אחד בלי שום קשר למה שהיה לפני זה או אחרי זה.

* זה הבטחון טמבל. עזבו אתכם מכלכלה, אישיות, אבטלה או הפלות. בסופו של דבר תחושת הבטחון, אויבים חיצוניים, פטריוטיות, מלחמה – מנצחים הכל. עכשיו כולם מתעסקים בכלכלה, אבל אם יקרה אירוע בטחוני כלשהו באחת, כל מהדורות החדשות יפתחו בזה ולאף אחד לא יהיה אכפת מהמצב הכלכלי. מלחמה במזרח התיכון, עימות עם אירן או פקיסטן, פיגוע גדול, משהו מפתיע וגדול בעיראק או אפגניסטן. כל אלה יכולים לטרוף בשנייה אחת את כל הקלפים  של מערכת הבחירות. ברק אובמה הוא היום המועמד עם הניסיון הביטחוני. הציבור האמריקאי זוקף לזכותו ומרוצה מחלק גדול ממדיניות החוץ והמלחמה בטרור שלו שבשיאם חיסול אוסמה בין לאדן. עימות שיפרוץ שלא באשמתה הישירה של ארה"ב ומחוץ לגבולות ארה"ב אמור לשרת אותו – בתנאי שיגרור תגובה הולמת. אבל פיגוע גדול או סימן אחר לחולשה מדינית יכולים גם מאוד לפגוע באובמה. האמריקאים, כמו כל אומה, אוהבים להרגיש חזקים, מנצחים ובידיים טובות. בזמן של אירוע בטחוני כזה או אחר הם יבחרו בלי לחשוב פעמיים בנשיא שייתן להם להרגיש חזקים ולא חלשים – נקודה.

* האולימפיאדה. בכל ארבע שנים יש בחירות לנשיאות ארה"ב ושלושה חודשים לפני כן, בכל ארבע שנים, מתקיימת אולימפיאדה. בהעדר מלחמה,  זו הזירה הטובה ביותר לגאווה ותחרותיות לאומית. הישגים נאים רגילים למשלחת האמריקאית באולימפיאדה לא ישנו הרבה. אבל במצב של בחירות צמודות הצלחה בלתי רגילה באולימפיאדה, כזו שתרומם את רוח האמריקאים בצורה משמעותית, יכולה ליצור תחושה מספיק טובה של אחדות שתמשיך עד נובמבר ותסייע מאוד לנשיא המכהן. הפסדים מביכים לעומת זאת, והרגשה שאמריקה ירדה מגדולתה, גם בספורט, יכולים להכניס את האמריקאים לסוג של דיכאון קולקטיבי והרגשת אי אמון בשיטה. זו תהיה בשורה רעה לנשיא אובמה. אל תצחקו, במרוץ צמוד אירועים דוגמת האולימפיאדה (או אירועים "טבעיים" אחרים) יכולים להיות הגורם המכריע את התוצאה בנובמבר, בלי שום קשר אמיתי לנושאי הבחירות.

** על כל אלו ועוד  אכתוב בהרחבה בחודשים הקרובים. מה יכריע את הבחירות בסופו של דבר? מתי נדע מי המנצח הצפוי? האם הבחירות באמת יהיו צמודות? יהיה מעניין זה בטוח.