על העליבות

חלק משונאי נתניהו ומתנגדיו יכלו גם הם להגיד היום שמדובר בתרגיל מבריק. בקדימה צהלו חברי הכנסת שכבר הרגישו את חרב הגיליוטינה על צווארם, "שאול יודע לעשות פוליטיקה" אמרו. במסיבת העיתונאים המשותפת הגניבו זה לזה מופז וביבי חיוכים וקריצות של מנצחים. אחת מהטענות שהושמעו, גם מקרב מבקרי נתניהו בדרך כלל, ראויה לתגובה יותר מכל והיא שהמהלך טוב ונכון שכן הוא לכל הפחות מונע מערכת בחירות מיותרת שתוצאותיה ידועות מראש. על פי השקפה זו הבחירות, עליהן הכריז נתניהו לאחר יום העצמאות (אם כי למעשה עבדו עליהן מאז חודש נובמבר), הוקדמו רק בגלל חוסר היציבות הקואליציונית שבשיטת הממשל הקיימת. העובדה שנתניהו כנראה היה נבחר בשנית בספטמבר מוכיחה שהציבור לא רצה ממשלה חלופית ועל כן מדוע להקדים את הבחירות ולשלם את המחיר היקר שלהן רק בשביל לבחור באותה ממשלה שוב. אם אפשר למנוע זאת, מה טוב. הקואליציה הרחבה הנוכחית, 94 מנדטים, תהיה מצוינת שכן היא תוכל לדלג על קשיי הממשל הקיימים ולהעביר כל הצעת החלטה בלא קושי. לפחות עד מועד הבחירות החוקי בעוד שנה.

או זה לפחות המסר האנטי דמוקרטי שנתניהו ומופז מנסים למכור. קואליציה של 94 חברי כנסת ( 80% מחברי הבית) היא קואליציה שכפי שאמר היום יושב ראש הכנסת "מנוונת את הפרלמנט". המסר לציבור הוא שבחירות (היום, בעוד שנה, בעוד ארבע) הן דבר שבעיקרון הוא מיותר והתהליך הדמוקרטי של הרכבת ממשלה הוא מזיק. כמה טוב היה אילו יכלו כל חברי הכנסת להסכים על מועמד אחד, דיקטאטור נאור (או לפחות סביר) שיוכל לקבל כל החלטה בלי בעיה ובלי ביקורת מציקה של הראשות המחוקקת. במצב כזה לא תהיה לנו בעיית משילות הם יאמרו. ועל שום מה הקריבה את עצמה האופוזיציה? מדוע קמות ממשלות אחדות רחבות? ממשלות אחדות לרוב קמות סביב אירוע של משבר או מצב חירום לאומי. בזמן מלחמה גדולה, על מנת להגיע להסכם שלום היסטורי שדורש קונסנזוס מיוחד, בגלל משבר כלכלי חריף במיוחד שלתיקנו דרושות תוכניות רדיקליות; סיבה אחרת להקמת ממשלת אחדות לאומית בעולם היא אם מיד לאחר בחירות אף אחת מהמפלגות הגדולות לא מצליחה להקים קואליציה ללא מפלגות קיצון אנטי ממסדיות (פאשיסטיות או אנרכיסטיות באירופה למשל). במצב כזה לפעמים קמות ממשלות אחדות של מרכז כנגד הכוחות הקיצוניים. ממשלת אחדות תמיד באה על חשבון תפקיד האופוזיציה בשלטון דמוקרטי תקין. ממשלת אחדות היא בהגדרה פגיעה בדמוקרטיה. אך לפעמים צריך לעשות פגיעה קטנה (או גדולה) כזו בשביל להציל את המדינה.

אבל זה ממש לא המצב בישראל. הממשלה של נתניהו נבחרה ומתפקדת כבר למעלה משלוש שנים. אין שום אתגר סופר מיוחד שעומד על הפרק. אין מלחמה, אין משבר כלכלי, בטח שאין שלום. לממשלה נותרו לכל היותר  16 חודשים לפני מועד הבחירות החוקי, ובעוד חצי שנה יעברו ארבע שנים שלמות מאז שנבחרה הכנסת. אם כן מדוע ממשלת אחדות לאומית עכשיו? מדוע מקריבים את תקפיד האופוזיציה? מדוע מקריבים אלמנט דמוקרטי חשוב כל כך? לא, לא בשביל להציל את המדינה – עושים את זה בשביל להציל את עורם של כמה חברי כנסת מקדימה. איזו עליבות. לפחות זה מבריק, נכון?

* אך האם התרגיל של נתניהו באמת כל כך מבריק? על פי מירב הסיכויים צפוי היה נתניהו להיבחר בספטמבר שוב לארבע שנים נוספות כאשר כל האיומים עליו רחוקים מרחק רב. ההימור מבחינתו של נתניהו בהליכה לבחירות היה עם סיכונים קטנים מאוד ועם רווח פוטנציאלי גדול. אבל נתניהו בחר בלקחת שנה הארכה ולדחות את הבחירות לשנה (אולי). בפוליטיקה שנה יכולה להיות הרבה זמן, אבל לא במבחן ההיסטוריה. בעוד שנים מהיום כאשר יסתכלו היסטוריונים על ממשלת נתניהו האם מישהו יזכור את התרגיל הגאוני לכאורה שהוא עשה היום? אם בעוד שנה מהיום יזכה נתניהו בבחירות, תרגיל מופז יהיה לא יותר מהערת שוליים סתמית בהיסטוריה של ממשלתו. פרשנים יגדירו אותו לכל היותר כחסר משמעות. אבל אם בעוד שנה מהיום יפסיד נתניהו את הבחירות, או אז יגידו גם הפרשנים שמתמוגגים היום מהתחכום הפוליטי שמדובר היה במהלך כושל שהביא בסופו של דבר למפלתו של נתניהו מהר משהיה צפוי.

* ואולי בעצם לא קרה שום דבר. לפני שבועיים הייתה לנתניהו קואליציית ימין יציבה ודורסנית, האופוזיציה בהנהגת קדימה הייתה רופסת ולא רצתה בבחירות מוקדמות, וגם היום יש לנו קואליציה ימנית בראשות נתניהו, יציבה ודורסנית, וקדימה עדיין רופסת ולא רוצה בבחירות מוקדמות. למעשה אם תחשבו על זה, קדימה הרי לא באמת נכנסה לממשלה. הם לא מקבלים שרים והם לא ישפיעו על מדיניות הממשלה מבפנים. שאול מופז הוא היחיד שמקבל שר ללא תיק. כל מה שהשתנה זה שקדימה לא תפעל רשמית להפלת הממשלה ולא תצביע נגדה.  אבל גם מקודם קדימה לא ממש פעלה אקטיבית להפלת הממשלה. רק בשבוע שעבר התחננו חברי הכנסת של קדימה על בימת המליאה שלא יקדימו את הבחירות, שעכשיו זה לא הזמן, שזה לא מתאים. בסה"כ ראש הממשלה נענה לבקשתם וויתר על תוכניתו להקדים את הבחירות. זה הכל. קדימה לא נמצאת בממשלה, היא לא יכולה להפיל את הממשלה גם אם היא רוצה והבטיחו להם רק שלא תהינה בחירות בספטמבר. כשראש הממשלה שוב ירצה בחירות הוא יעשה אותן. הוא לא צריך בשביל זה את קדימה. או במילים אחרות, אולי, וממש לא בפעם הראשונה, נתניהו פשוט קיבל רגליים קרות. כמו ראשי ממשלה אחרים בעולם הוא רצה לנצל את היתרון הפוליטי בסקרי דעת הקהל ולהבטיח ניצחון קל בבחירות בזק עכשיו, לפני הבחירות בארה"ב ולפני העברת התקציב. נתניהו תכנן את האופציה הזו מאז חודש נובמבר, אולי אפילו לפני. הוא הקדים את הפריימריז בליכוד, הוא כפה פריימריז באופוזיציה, הוא מצא תירוצים, הוא קבע מועד ואפילו הספיק להצביע על פיזור הכנסת. ואז פתאום, ביום ראשון בערב עשו לו קצת צרות בועידת המפלגה שלו ולביבי קפאו החלציים. בשביל מה לו עכשיו בחירות חשב פתאום, שוב להתמודד עם פייגלין הזה. נתניהו חיפש מוצא מהיר ומצא אותו בדמות שאול מופז הנואש. וזה כל מה שקרה. לא תרגיל מבריק, לא גאונות, לא מלחמה. פשוט נתניהו נשאר נתניהו ומופז נשאר מופז וזו התוצאה. עליבות.

מלך הצפרדעים

איזופוס, ממשיל המשלים היווני בן המאה השישית לפני הספירה, סיפר את הסיפור הבא [פרפראזות שלי]:

הצפרדעים רבו בינם לבין עצמם ועל כן ביקשו מזאוס, אבי האלים, שישלח להם מלך שימשול בהם. זאוס שלח אז מהשמים בול עץ ולו כתר. הצפרדעים נבהלו תחילה, אולם לאחר כמה רגעים ראו שמדובר בבול עץ עלוב בלבד והחלו מקפצים עליו ומשחקים בו. אחרי זמן קצר השתעממו מבול העץ ופנו שוב לזאוס שישלח להם הפעם מלך אמיתי וחזק שימשול בהם. אז שלח זאוס נחש מים נוראי וזה החל לטרוף אותם אחד אחד. התחננו הצפרדעים לזאוס שיגאל אותם מעולו של נחש המים, אך זאוס נזף בהם כי ביקשו מספיק, וכי מלך הצפרדעים הוא מענה לבקשתם.

* בתחילת השבוע שמעתי את נדב פרי, הכתב הפוליטי של ערוץ 10, אומר בכנות לירון לונדון ומוטי קירשנבאום בשידור שאין דבר שהוא אוהב יותר מלראות פוליטיקאים מפוחדים לפני פריימריז. הוא תיאר את אותם פוליטיקאים כילדים עלובים או ליצנים עצובים שכנראה עושים לו הרבה רע במשך השנים, כי הנה עכשיו באה נקמתו המתוקה לפני הפריימריז. נדב פרי לא לבד, זו תופעה מצערת שקיימת בכל ערוצי הטלוויזיה שבה הכתבים הפוליטיים מפגינים ציניות ומרירות כלפי כל מה שזז, במיוחד כלפי חברי כנסת, ובמיוחד עוד יותר כלפי מועמדים בפריימריז. זוהי גישת בוז לפוליטיקה אך מעל לכל גישת בוז להליכים הדמוקרטים. נכון, המפלגות השונות והפוליטיקאים לא אחת עוזרים לדימוי הגס שדבק בהם. אבל בכל זאת, ולו בשם הגאווה הדמוקרטית, אותי תמיד מעצבנת התגובה התקשורתית העוינת והמלגלגת לכל הליך מפלגתי ו/או דמוקרטי. קל מאוד להפוך את הפריימריז לקרקס מגוחך למשל, קשה הרבה יותר להתאפק, להיות מעט יותר רציניים, לבקר את הבעיות בהליך הפריימריז או הבחירות בכלל, ולהדגיש גם את הצדדים החיוביים.

כי מה בעצם קורה כאן – מפלגות שפתחו את שעריהן בפני הציבור ומאפשרות לכל האוכלוסייה להתפקד, לבוא ולהשפיע על דירוג הרשימה לכנסת ועל זהות ראשיה,  חושפות את עצמן להליך דמוקרטי של ביקורת ציבורית וקבלת החלטות תחת עיני דעת הקהל. שוב אני אומר, יש עם התהליך הזה הרבה מאוד בעיות, במיוחד בדרך היישום שלו בארץ. אבל עקרונית הכוונה היא טובה, ובודאי שראויה יותר להערכה מאשר מפלגות דיקטטוריות. אבל מי זוכה לכבוד מצד התקשורת בכלל והכתבים הפוליטיים בפרט – אותם דיקטאטורים שלא פותחים את עצמם בפני הציבור ולמעשה לא אחראים לאיש בהחלטותיהם. "תגידו מה שתגידו, אביגדור ליברמן הוא אדם רציני" הוא משפט שלא אחת נשמע מנב פרי ושכמותו. על הליך הבחירות בש"ס הם בכלל לא מדברים (מה אנחנו מבינים בחרדים) ואת מפלגתו הדיקטטורית של יאיר לפיד מהללים עוד לפני שהוצגה. נורא קל להראות כאדם רציני ומנהיג חזק שיודע לקבל החלטות, שכמעט ואין עליך לחצים פוליטיים דמוקרטים. צריך לזכור ולהזכיר שהמפלגות הדיקטטוריות אינן טובות יותר או מושחתות פחות מהמפלגות הדמוקרטיות. הסיבה שלכולם נורא קל לצחוק על פוליטיקאים "עלובים" מהמפלגות הדמוקרטיות היא בדיוק זו שהמפלגות הדמוקרטיות פותחות את שעריהן להליכי ביקורת וחשיפה ציבורית. יותר שקיפות, יותר ביקורת. שלא לדבר על זה שהפריימריז עצמם, כפי שהם בנויים בארץ, מובילים ליותר פתחים לשחיתות הקשורה באותם פריימריז; לצורך הבחרות בפריימריז צריך הרבה יותר חשיפה והרבה יותר כסף מאשר להיבחר ברשימה של דיקטאטור בגלל שאתה חבר נורא טוב שלו ואתה שר איתו בערבי שישי שירה בציבור. תפקיד תקשורת אחראית ולא עצלנית הוא לחפור עמוק יותר ולעשות את החיים קשים יותר דווקא לאותן מפלגות דיקטטוריות וראשיהן.

* במפגש הפעילים הראשון שלו השבוע תקף יאיר לפיד את כל שלושת המפלגות הגדולות, קדימה, ליכוד והעבודה, כמפלגות שהציבור מאס בהן ואנחנו יודעים שהם, הפוליטיקאים הישנים, לא יעשו שום דבר בשבילנו. רטוריקה זו מזכירה מאוד את הרטוריקה של מפלגות הימין הקיצוני האירופאיות שרצות לבחירות תחת סיסמאות אנטי ממסדיות מובהקות שתוקפות לא רק את הפוליטיקאים אלא את הפוליטיקה עצמה. רק שיאיר לפיד איננו ימין קיצוני, והוא אינו פונה לקהל של ימין קיצוני. הוא פונה למעמד הביניים, זה שגם במחאה החברתית סלד מכל מה שפוליטי וזרק החוצה מהמאהלים כל מי שנראה כמו חבר כנסת. בכך הסלידה מפוליטיקה, זו שמאפיינת כאמור את התקשורת הפוליטית, הופכת לכלי פוליטי בידי מי שעד לא מזמן נמנה על אותה התקשורת. בנתיים זה לא מזיק מידי, אבל התהליך הוא תהליך מסוכן. עם הבוז לדמוקרטיה ימשיך ויגבר, בסוף עוד נמצא את עצמנו עם מלך הצפרדעים.

יאלה בחירות!

אז הולכים לבחירות. אחרי חודשים של שמועות וספקולציות עכשיו זה כבר (כמעט) סופי. חברי כנסת ועיתונאים רבים ידעו לספר כבר כמה שבועות שבאמת נתניהו מתכוון להקדים את הבחירות. אבל הכל התפוצץ בשבוע שעבר שנתניהו, בקולו שלו, אמר בראיונות הרדיו לכבוד יום העצמאות שהוא "לא חושש מהקדמת הבחירות". ברגע שראש ממשלה אומר בפומבי משפט כזה כבר קשה מאוד לעצור את התהליך וללכת אחורה. כל סיעות הכנסת מתחילות לפעול בתצורה מוחלטת של בחירות. ליברמן, ציני כהרגלו, הודה בראיון לערוץ 2 אתמול שהוא כבר אינו מחויב לקואליציה ומתכוון להגיש הצעת חוק (תחליף לחוק טל במקרה הזה) "נפיצה" או במילים אחרונות פרובוקציה מתוכננת. לפחות הוא מודה באסטרטגיה בפומבי, ליברמן תמיד היה פוליטיקאי ישיר.

אז נראה שיהיו לנו שתי מערכות בחירות, פחות או יותר במקביל – כאן ובארה"ב. כמו במקרה של ארה"ב חשבתי שאולי כדאי לסקור מראש את הנקודות המרכזיות שיעסיקו (או לא) אותנו במערכת הבחירות:

* איראן, איראן, איראן. יש גבול לכמה שנים יוכל נתניהו להשתמש בטקטיקה של קשיחות מדומה כלפי איראן. ב-2006 נתניהו, בתשדירי הפחדה ובנאומים של "אזרח מודאג" הצליח להשתלט על הליכוד (אך הפסיד תבוסה צורבת לקדימה בבחירות הכלליות); בבחירות הקודמות כבר קרץ נתניהו ישירות לבוחר הישראלי שיכל להבין שתצביע לנתניהו והוא כבר יתקוף באיראן. כתבים פוליטיים מסוימים יכלו להישבע שעבור נתניהו התקפה באיראן היא משימת חיו. אבל נתניהו לא יוכל להמשיך עם זה עוד זמן רב. אחרי 3 שנים בשלטון וסכסוך מדיני עם ארה"ב ועם הצמרת הביטחונית בארץ, אפקט ההפחדה מתחיל לדעוך. בעוד שנה, אחרי (ואם) אובמה יבחר בשנית לנשיאות ארה"ב זה כבר יהיה פתטי ממש. על כן מערכת הבחירות הקרובה היא ההזדמנות האחרונה של נתניהו לשחק על הקלף האיראני, ואין ספק שהוא ישתמש בו על כל הקופה. נתניהו ינסה להציג את מערכת הבחירות כמשאל עם על מנהיגותו מול איראן. והעם אוהב מנהיג שמציג אותנו כ"חזקים" ולא מתפשרים.

מצד שני יכול להיות שבעקבות התבטאויות של הצמרת הביטחונית היוצאת, הציבור כבר בשל לביקורת על מתקפה באיראן ככזו ששווה גם היא הצבעה פוליטית. יכול להיות שהאופוזיציה תוכל להשתמש בביקורת בשביל להכשיל את נתניהו בזירה שלו. זירת ההפחדה. נתניהו לא ראוי, לא כשיר, לא אחראי, מסוכן…

* הקונספירציה –  נתניהו באמת מתכוון לתקוף באיראן, ויותר משהו מתכוון, אהוד ברק מתכוון. ושניהם יעשו את זה לא אחרי הבחירות כי אם דוקא לפניהן, בעיצומה של מערכת הבחירות. ברק כבר יצא למלחמה בעזה חודש וחצי לפני בחירות בלחימה שהביאה לו כ-6 מנדטים ב-2009. מכיוון שאין סיכוי שמפלגת העצמאות תעבור את אחוז החסימה בלי התערבות מלמעלה, אולי ברק ינסה לסדר התערבות כזו (תרתי משמע). מערכות הבחירות בארץ ובארה"ב יהוו כיסוי לפעולה צבאית הרואית שתציל את ברק, תחזק את ביבי, ותפיל את אובמה. או ככה זה אולי פועל בראש שלהם. אבל בשביל זה הם צריכים שהפעולה תהיה מוצלחת, שהתגובה תהיה רופפת, ושארה"ב תשחק את התפקיד שכתבו לה באופן צפוי. אהוד ברק אולי נואש (ופזיז) מספיק בשביל לעשות את זה, אבל לנתניהו יש ברכיים חלשות מידי להרפתקה כזו.

* התפנית הפוליטית של המחאה החברתית. זו השאלה הגדולה ביותר והאתגר הגדול ביותר שעומד בפני המחאה החברתית. אחרי ששנה שעברה הצליחה להוציא מאות אלפים לרחובות וזכתה ליותר מ-70% תמיכה בציבור, האם תצליח המחאה החברתית להיתרגם להשפעה פוליטית? התשובה הפשוטה היא כנראה שלא. בימים אלה מתרכזים הדיבורים, לכאורה של המחאה החברתית, דווקא על גיוס חרדים לצבא.  שאול מופז אמר אחרי בחירתו לראשות קדימה מפורשות שהוא מתכוון להנהיג פוליטית את המחאה החברתית שלדעתו תתרכז השנה בגיוס חרדים. ליברמן הודיע שהוא מתכוון להפיל על זה את הממשלה. ביבי אמר שהוא לא מפחד להביא את חוק האלטרנטיבה לחוק טל למשאל הבחירות, וכמובן יאיר לפיד רק מחכה לבוא ולקטוף את המנדטים האבודים שהשיג אביו משנאת חרדים. אבל שמישהו יסביר לי מה לעזאזל הקשר בין גיוס חרדים לבין המחאה החברתית? איך הסדר הכלכלי של המדינה ישתנה אם נגייס חרדים בכוח? (או יותר סביר נכריח אותם להשתתף שנה ב"שירות לאומי" כמו הבנות הדתיות). הליכוד, קדימה ליברמן ויאיר לפיד, כולם מבטיחים בדרכם להלחם בחרדים (שניים מהם משקרים, והשניים האחרים סתם לא אמינים) אבל כל אחת מהמפלגות הללו דוגלת בניאו ליברליזם כלכלי. איזו בדיחה עצובה זו תהיה אם מי שיקטוף את פירות המחאה החברתית של הקיץ שעבר תהינה דווקא המפלגות הללו.

מצד שני אולי ציבור המוחים מהקיץ שעבר לא מטומטם ויתפקח. נכון, מהפכה חברתית כנראה לא תהיה. מערכת הבחירות לא תתרכז בכלכלה, והמפלגות לא תאלצנה להציג מצע חברתי אמיתי. אבל יכול להיות שיהיו יותר קולות חופשיים ופעילים פוליטיים, שבמערכות הבחירות האחרונות היו אדישים או לא הלכו להצביע כלל, שבבחירות האלה יתכנסו וילכו לקלפי להצביע. אולי מדובר רק במנדטים בודדים, אבל סחף של פעילים אקטיביסטים ומנדטים חופשיים (גם אם בודדים) בכיוון אחד (אני כרגע לא רואה שום כיוון אחר זולת שלי יחימוביץ במפלגת העבודה), יכול לחולל שינוי משמעותי. אולי כזה שיהפוך את מפלגת העבודה ליושבת ראש אופוזיציה חזקה ומגובשת סביב הנושא הכלכלי חברתי לקראת מחאה פוליטית וחזקה יותר בשנה הבאה.

* המערך המפלגתי. אנחנו יודעים פחות או יותר איך יראו מפלגות הימין לבחירות הבאות – שזה בערך כמו עכשיו. זה אחד ההסברים לתמיכה העקבית שמשיג הימין בסקרי דעת הקהל. כל המפלגות משמאל לליכוד פשוט לא מוכנות ולא בשלות, מה שנתפס (בצדק) כוואקום מנהיגותי קשה. שאלה מרכזית לחודשים הקרובים עד הבחירות זה האם תצלחנה המפלגות משמאל לליכוד להתגבש וליצר אלטרנטיבות מעניינות לציבור. יאיר לפיד צריך להכריז סופית על אופיה של מפלגתו ומי חבריה. מה יעשה אלדד יניב והשמאל הלאומי והאם זה בכלל משנה? מה כוחן האמיתי של מפלגותיהם של אריה דרעי ושל של חיים אמסלם? האם ירוצו יחד? (כנראה שלא) והם שניהם יצליחו לעבור את אחוז החסימה ולשבור את ההגמוניה הימינית על החרדים? האם תצליח שלי יחימוביץ להפוך את מפלגת העבודה למפלגה מגובשת בזמן? כרגע כל המפלגה בנויה עליה ועל המסורת הלא ממש טובה מהעבר. המשימה המרכזית של יחימוביץ בחודשים הקרובים היא לגייס אנשים טובים, מגוונים, ומעניינים לרשימה לכנסת. כאלה שיקסמו גם למי שלא מתלהב רק ממנה. והם יצליח שאול מופז לגרום לקדימה להראות אטרקטיבית? בבחירות הקודמות היו לקדימה אוסף של חברי כנסת מושחתים, משעממים או שניהם, לצד ציפי ליבני. עכשיו נשארו רק השניים הראשונים. האם יצליח מופז לעמוד באתגר ולשאוב מנדטים מהליכוד מצד אחד, ומעמיתיו החדשים ל"שמאל" מצד שני? רק אם תצלחנה כל המפלגות שהזכרתי לעיל לעמוד במשימתם, אולי (אולי אולי) הם יגרדו ביחד את 61 המנדטים ויעשו מהפך שלטוני שכרגע נראה בלתי יאמן.

* הסכסוך הישראלי פלסטיני – לראשונה ממי זוכר מתי, כנראה הפעם הסכסוך הישראלי פלסטיני לא יהיה במערכת הבחירות כלל. נתניהו ניצח (בעזרת האביב הערבי) בנושא הזה ופשוט הוריד את הנושא החשוב מסדר היום הפוליטי בישראל. הנושא הפלסטיני עוד יחזור, ונקווה שלא באופן טרגי מבחינתנו, אבל כנראה שלא בבחירות הקרובות.

* אפילו אם התוצאה הסופית נראית כרגע ברורה מראש ומדכדכת, עדיין מערכת בחירות היא משהו שתמיד מצליח לרגש אותי. השאלה הפוליטית יורדת אל העם והעם נדרש להפגין את ריבונותו. ואם לסיים בקלישאה: מה שבטוח, יהיה מעניין.