משחקי הביבי

• אפשר להבין את הרצוג. אולי אפילו לרחם עליו. לא מזמן כל כך, בתחילת 2015, חשב שעוד רגע יהיה ראש ממשלה. ערב הבחירות הכלליות עוד חזו כמה סקרים אחרונים מהפך. הרצוג, מי שישב שנים באופוזיציה והיה שר רק לכהונה קצרה תחת אותו נתניהו, חשב באמת שהנה עומד להיות זה שיחליף אותו. אבל נתניהו ניצח. ובכל זאת חשב הרצוג, לא יתכן שאת ההישג היפה בבחירות, 24 מנדטים, לא יצליח לממש במשהו במבחן ההיסטוריה; זו שעתו שלו: אם לא ראש ממשלה עכשיו, אז ראש אופוזיציה לוחמני ומועמד טבעי לראשות הממשלה בעתיד. החודשים עברו וגם חלום זה החל להשבר. מפלגת העבודה מתרסקת בסקרים ובשאלות אישיות זוכה הרצוג לציונים נמוכים ביותר מהציבור. בנתיים, הפרזנטור יאיר לפיד שבניגוד להרצוג כבר הספיק להיות שר בכיר בממשלה, עולה ומטפס למעמד של מועמד לגיטימי לראשות ממשלה. להרצוג זה בטוח היה מאוד מתסכל: שני עשורים שלמים בפוליטיקה, בן של פוליטיקאי מצליח, יו"ר המפלגה השניה בגודלה בכנסת, כמעט ראש ממשלה – ובכל זאת אחרי כל זה הפעם היחידה שהיה בקבינט המדיני בטחוני היה לפני עשר שנים בדיוק שהחליף את אופיר פינס (שהתפטר על רקע כניסת ליברמן לממשלה) כמשקיף ללא זכות הצבעה. אם לא ראש ממשלה, אז אולי לפחות שר חוץ? כן, אני לגמרי מבין את הרצוג (בלי ציניות) שרצה להיות שר ומאמין לו שחשב שבאמת יוכל להשפיע ולעשות מהפכה מדינית. הרי הוא כל כך רוצה, ואם לא עכשיו אז לעולם לא. זו השעה האחרונה שלו. זה הרגע האחרון שבו הברזל עוד חם ואפשר לעצב אותו. אלו 15 דקות התהילה שלו. או שלא. הכעס ההיסטרי של הרצוג במסיבת העיתונים אתמול על כל העולם ובמיוחד על שלי יחימוביץ' היה אולי פתטי ועלוב, אבל ברמה האישית מובן. אנחנו לפעמים שוכחים שפוליטיקאים הם גם אנשים עם שאיפות אישיות, חלומות, הערכה עצמית ותקוות. הרצוג איבד את כולם באחת אתמול. ראש ממשלה הוא כבר לא יהיה. שר בכיר גם לא. אפילו יו"ר אופוזיציה הוא לא ישאר. בלי מאבטחים, בלי עדכונים מדיניים, בלי השפעה, בלי תקווה. הקריירה הפוליטית נגמרה, ובסיכום לאחור גם בקושי היא התחילה.
• לדעתי המהלך של הכנסת ליברמן לממשלה בושל חודשים מראש. לא מדובר בגחמה של הרגע האחרון. ראש הממשלה אולי לא ידע בדיוק מה יהיה היום והנסיבות המדוייקות, אבל את האופצייה לפחות הוא התחיל להכין מזמן. אולי מיום הבחירות. ליברמן כזכור דרש את תיק הבטחון באדיקות עוד לפני שנה. פרשנים פוליטיים זלזלו בדרישה המופרכת של ראש סיעה קטנה בת שישה חברים לתיק הבכיר ביותר שהוחזק על ידי הליכוד. במו"מ הקואליציוני היה ברור שנתניהו לא יוכל לותר לליברמן על הבטחון ובכך להרגיז את בנט (שהיה דורש לפחות את החוץ) ואז כל יתר שרי הליכוד (ובראשם ישראל כץ). גם ליברמן, כך ידעו להסביר יפה כבר אז, מעדיף לשקם את מעמדו הימני באופוזיציה. ליברמן אמר לכל אורך הדרך שהממשלה שהוקמה לפני בדיוק שנה לא תחזיק יותר משנה. לא הבנו שהוא מתכוון לכך שזה הזמן שהוא נותן לעצמו לפני שיחליט להכנס אליה (ולשנות אותה ממילא). גם לאורך השנה שיתף ליברמן פעולה עם הממשלה יותר מאשר עם האופוזיציה. אפילו על העברת התקציב הקודם הצליחו להגיע עם ישראל ביתנו להסכמה לעזרה. ליברמן למעשה היה חבר משקיף בקואליציה עם ציפייה ואופציה לסבב התיקים שמראש הודיעו לנו שיקרה עכשיו.
• הבעיה הייתה שבשביל למנות את ליברמן לתפקיד שר הבטחון, צריך קודם להדיח את שר הבטחון המאד פופלארי ואיש הליכוד משה יעלון. על כן במשך חודשים הכין נתניהו את הקרקע לכך: זה כבר נהיה כל כך, כל מה שצריך זה להציג אדם כ"שמאלי", אפילו על שטויות מוחלטות, והופ – הוא כבר לא חלק מהליכוד, מסוכסך עם ראש הממשלה, ראוי לשיחות נזיפה, ואפשר להדיח ושלוח אותו לדרכו. זה התחיל מיד עם פרוץ האינתיפדה בחודש אוקטובר. כבר אז התחילו להשמע קולות בספסלי הליכוד ומקרב דוברים ומקורבים ששר הבטחון באיפוקו הוא האשם במצב. ליברמן מהאופוזיציה גם דאג לתקוף את יעלון אישית מימין ולהאשים אותו בחולשה. וחלש זה ממילא מילה נרדפת לשמאלן בימין. וראש הממשלה שתק: בעיינו הימנית רק קרץ שאם המצב הבטחוני טוב זה כמובן בזכותו, ואם המצב הבטחוני מחמיר זה קרוב לודאי באשמת שר הבטחון. המחלוקת לכאורה בפרשת החיל היורה מחברון, הסערה המלאכותית מנאום המספריים של הרמטכ"ל, והעליהום המופרך על דברי סגן הרמטכ"ל העדינים ביום השואה היו רק המהלכים האחרונים בהשלמת התוכנית. ברדיו כבר לפני חודשיים ראיינו חברי מרכז ליכוד בכירים בשאלה האם בוגי יעלון עוד מתאים לליכוד. ברדיו שואלים וביבי בטח צחק, התוכנית עובדת. לבוגי הסתבר אתמול שוב, שגם באזרחות צריך ללבוש נעליים גבוהות. הנחשים מסתבר נמצאים בכל מקום.            
• נשמע הרבה על ביבי הפוליטיקאי הגדול והגאון. ביבי שעושה מה שהוא רוצה ומוריד כל תחרות מראש. אבל אני עדיין מאמין בדמוקרטיה הישראלית. לא, היא רחוקה מלהיות מושלמת, וכן כל הכשלים שלה מנוצלים יפה יפה על ידי נתניהו וחבריו; כן האופוזיציה מושפלת ומרוסקת; כן יש ואקום מנהיגותי אדיר בשמאל ובימין המתון. אבל אני עדיין מאמין שנתניהו אינו דיקטאטור כל יכול. המהלכים הקודמים שלו והמהלכים שלו עכשיו עוד יתנקמו בו בסוף. גבירת הברזל מרגרט תאצ'ר אחרי עשר שנות שלטון ללא עוררין, הודחה בלילה אחד על ידי מפלגתה ויצאה בוכה מלשכתה. גם נתניהו ושרה עוד יצאו בוכים.
  

  מרגרט תאצ'ר יוצאת מלשכתה בדאונינג 10 בפעם האחרונה

בחירות 2015 הערות ראשונות

טוב לא באמת הערות ראשונות, כבר כתבתי כמה דברים על הבחירות, אבל זו ההזדמנות לחשוף את הבאנר שהכנתי לבלוג לכבוד בחירות 2015. יאי!

הערות קצרות הפעם:

* יותר אנשים אומרים בסקרים שיצביעו למפלגות שלא תומכות בנתניהו מאשר אנשים שאומרים שיצביעו למפלגות שרוצות בנתניהו. זה הנתון היחיד הרלוונטי כרגע בסקרים, ועל זה צריך להסתכל. בליכוד צודקים, מערכת הבחירות הזו תהיה על מנהיגותו של ביבי; משאל עם על האם להעניק לנתניהו קדנציה רביעית אחרי שלוש קדנציות כושלות או לא.

* אם גדעון סער יתמודד בליכוד הוא יזכה. אם הוא יזכה הוא יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. למעשה הקרב הקשה יותר יהיה בתוך הליכוד, הציבור הכללי כבר יגיע לבד אם אכן יצליח וינצח את נתניהו.

* אגב משהו מונע ממשה כחלון להתמודד על ראשות הליכוד?

* להערכתי בוז'י הרצוג (לאחר האיחוד עם ליבני ומופז) זקוק ליתרון חיובי של כ-3 מנדטים על הליכוד בבחירות בשביל להרכיב את המשלה הבאה עם כחלון, מרצ והחרדים (ובלי לפיד). משה כחלון זקוק למנדט אחד יותר מהליכוד בשביל להרכיב בעצמו ממשלה דומה (עם ליברמן). שני התסריטים סבירים כרגע באותה מידה, ולגמרי סבירים בפני עצמם בכל מקרה.

* אין גבול לחוצפה של נתניהו. במשך שלוש שנים בין 1996 ל-1999 צחקו עליו שהוא שוב ושוב מאשים את הממשלה הקודמת, זו של פרס, בכל הכשלים והבעיות במדינה. נתניהו בשלטון כבר שש שנים ואיכשהו הוא ממשיך להאשים אחרים בכל הבעיות. אם מקשיבים לנתניהו ובכירי הליכוד שמתראיינים בשבוע האחרון בתקשורת אפשר לחשוב שהם בכל היו באופוזיציה בשנים האחרונות בעוד לפיד היה ראש הממשלה.

* אגב גם לפיד לא חף מהחוצפה הזו. גם הוא מתנהג כאילו ישב באופוזיציה ולא היה שר אוצר, חבר קבינט, ויו"ר הסיעה הגדולה ביותר בכנסת היוצאת. איפה לקיחת האחריות? איפה הודעה בטעויות? איפה קצת צניעות? כל הבעיות של הממשלה ושל המדינה היום זה אשמת האחרים (כולל אשמת האופוזיציה איכשהו) וכל הישג מינימלי לכאורה שהיה לממשלה הזו זה מקור לגאווה והוכחה שיש עתיד עשתה הרבה והביאה הישגים בכנסת. זאת גם שההשיגים לא קשורים אליהם בכלל כמו למשל הורדת מחירי החשמל כתוצאה ממעבר חברת החשמל לגז טבעי: ההודעה על ההוזלה הצפויה במחירים יצאה כבר לפני שנתיים ובכל מקרה מי שקובע אותה זה ראשות החשמל ולא משרד האוצר, או שר האוצר, או חברי יש עתיד. כן היתה להם הזדמנות לעשות נזק ולמנוע את ההוזלה הזו – תודה באמת שלא הזקתם. בכל מקרה בדבר אחד בטוח, יש עתיד קיבלו הזדמנות מהבוחר לשנות את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. בפועל, לכל היותר, הם הביאו שורה של יוזמות וכוונות שטובות ככול שיהיו, הגיעו ממקום של הזזת גבינה ממקום למקום ולא שינוי אמיתי במדיניות והחברה בישראל.

* ודבר מדאיג שכדאי לשים אליו לב: אחרי שהבינו שהעלאת אחוז החסימה המוגזמת כנראה לא תביא למשילות מוגברת בכנסת הבאה, התחילו בליכוד לדבר על האפשרות הנוראית של "חוק הבונוס". הכוונה לכך שהמפלגה הגדולה ביותר בבחירות תקבל בונוס מושבים שיבטיח לה רוב בפרלמנט בניגוד לרצון הבוחר. בצורה כזו רוב מקרי של פחות מרבע מהאוכלוסייה למשל, יקבל שליטה מוחלטת בפרלמנט למשך ארבע שנים. בעצם מדובר בהצעה לסיום דרכו של המשטר הפרלמנטרי בישראל.  לא עוד פשרה בין מרכיבי אוכלוסייה שונים כי אם דיקטטורה של הרוב בכסות החוק. המציעים מרבים להביא את איטליה שהעבירה חוק דומה כדוגמה (אגב איטליה היא לא דוגמה טובה לשום דבר בכל הקשור למשטר, ממשל או מדיניות), אבל למה איטליה – אולי דוגמה טובה יותר היא גרמניה ב1933 שהעבירה חוק לפיו המפלגה המנצחת בבחירות תקבל רוב מוחלט בפרלמנט, חוק שעבר בגלל קשיים אלקטורליים לקיים ממשל יציב בגרמניה שאחרי המשבר הכלכלי. מה? לא טוב? דוגמה לא מספיק טובה? מבחינת משילות זה הצליח מעל ומעבר.

 

מילים על הבחירות – עוד 15 יום

מילים קצרות על מפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה

אחוז החסימה הלגאלי בישראל עומד כידוע על 2%. מפלגה שתקבל ביום הבחירות בדיוק 2% תהיה זכאית ל2.4 מנדטים שזה אומר לפחות שני מושבים בכנסת עם סיכוי סביר לשלושה. סקר של קמיל פוקס משבוע שעבר בעיתון הארץ הוא הראשון שפרסם נתונים מלאים על המפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה וממנו אנחנו יכולים לכאורה ללמוד על מפלגות אלו וסיכוייהן ביום הבחירות. אולם צריך לשים לב שבסקר שפורסם השיבו בדיוק 666 איש, מספר השטן – אולי לא רק באופן סימבולי.

2% מ666 הם 13 אנשים (גם זה מספר שטני בנצרות, אבל אני מבטיח שלא לשם אני חותר). על פי נתוני הסקר עם שלם של הרב אמסלם היתה המפלגה הגדולה ביותר שלא עברה את אחוז החסימה עם 1.3%, אחריה כוח להשפיע של הרב אמנון יצחק עם 1%, הירוקים 0.9%, ארץ חדשה של אלדד יניב עם 0.7% ועלה ירוק עם 0.6%. באנשים מדובר ב: 8, 6, 5, 4 ו3 משיבים.  כך למשל פרסם הארץ בדברי הפרשנות לסקר ש25% ממצביעי ארץ חדשה שוקלים להצביע לעלה ירוק. נתון נחמד אלה שבפועל הוא אומר שבדיוק אדם אחד, מתוך בדיוק ארבעה אנשים שאמרו שהם יצביעו לארץ חדשה אמר להם שהוא מתלבט אם לא להצביע לעלה ירוק. בואו נהיה רציניים, לא ניתן לבסס שום אמירה על המפלגות הזעירות מסקר הבחירות הזה למעט העובדה שבחינה סטטיסטית ובהנחה שמדגם המשיבים לסקר הוא כביל, אף אחת מהמפלגות הללו לא עוברת את אחוז החסימה בבחירות. אפילו לא מתקרבת אליו.

אלדד יניב אומר שהוא מאוד חזק באינטרנט ושהסוקרים לא מגיעים למאות אלפי הצעירים (והצעירים ברוחם) שלא מחזיקים טלפון קווי בכלל או לא נמצאים בבית בשעות שבהן מתקשרים הסוקרים. על כן , טוען יניב ואחרים, כל הסקרים פשוט מפספסים אותם בגדול. אולי, אבל נסיון העבר מלמד אחרת.  כן, בפעם שעברה שהיו כאן בחירות כלליות הייתה שנת 2009, שזה היה רק בראשית ימי הפריצה הגדולה של הרשתות החברתיות באינטרנט. אולי הפעם המצב באמת שונה, אני לא יודע. אני לא יודע אם מישהו יודע. אני חושב שגם אם המצב שונה הוא לא שונה עד כדיי כך שהוא יביא לשינוי תוצאות אמיתי ביום הבחירות. מהפייסבוק שלי לפחות נדמה שמכל המפלגות הזעירות אלדד יניב הכי חזק בשטח הווירטואלי. אני לא מאמין שיש לו מספיק כוח "קלאסי" ויכולת גיוס בשביל באמת להיכנס לכנסת. אבל עוד שבועיים נדע כולנו את התשובה.

מילים טובות על בוז'י הרצוג

תמיד מתלוננים בדיעבד שכותבים על פוליטיקאים רק דברים רעים. ראו למשל את עמיר פרץ שעשה ליחימוביץ בדיוק מה שהוא שנא שעשו לו: לא קיבל ולו לשניה אחת את הפסדו בבחירות, נעלב באופן אישי וחיכה להתנצלות על נצחונה (למה?), לא הסכים לקבל תפקיד משני בקמפיין הבחירות, ולבסוף עזב ברגע האחרון לתנועה (התנועה) מתחרה ערב הגשת הרשימות. פרץ השתמש אז בתירוץ שיחימוביץ לא מוכנה, בניגוד לדרישתו, להודיע שלא תשב בממשלה עם נתניהו. חודש עבר ועכשיו מוצא עצמו פרץ יושב ברשימת השמאל היחידה שלא התחייבה שלא תכנס לבדה לקואליציית ימין של נתניהו (יאיר לפיד על אף הגמגום אמר שהוא לא יכנס לממשלה ימנית לבד). לעמרם מצנע סיפור דומה, בשעתו הוא התלונן שפואד וחבריו מעולם לא קיבלו את מרותו והנהגתו במפלגה. מהיום הראשון שבו נבחר הם פעלו נגדו ובסופו של דבר הדיחו אותו בבושת פנים אחרי הבחירות (2003). מצנע התמודד שוב ב2011 על ראשות העבודה וניהל את אחד הקמפיינים הגרועים שנוהלו (או ליתר דיוק לא נוהלו) כאן והפסיד. אחרי ההפסד הוא התאדה מהזירה הפוליטית, לא עזר למפלגה, לא עזר בהכנה לבחירות, לא התמודד בפריימריז של מפלגת העבודה (בהם אני בטוח שהיה יכול להגיע למקום מאוד גבוה), ולבסוף הופיע בפתאומיות ברשימה של ציפי לבני.

למה אני כותב את כל זאת, כי צריך להגיד מילה טובה לחבר הכנסת בוז'י הרצוג. בוז'י מהפוליטיקאים הבכירים ביותר של מפלגת העבודה בעשור האחרון התמודד בבחירות על ראשות המפלגה והגיע למקום השלישי. לקראת הסיבוב השני הוא סירב לתמוך באחד מהמועמדים וישב על הגדר. אולם מיד אחרי תוצאות הסיבוב השני ובחירתה של יחימוביץ נעמד בוז'י מאחוריה בלי היעלבויות ובלי מרמורים פומביים.  היום הרצוג משמש מספר 2 של יחימוביץ במפלגה הן רשמית והן אופרטיבית. הוא מגיע לכנסים, מתראיין בתקשורת, עומד על במות ובולט בכל אירועי הקמפיין. הרצוג עושה מה שכמעט כל מי שהפסיד כאן בארץ במערכת בחירות בשנים האחרונות לא הצליח לעשות, מסילבן שלום, דרך בנימין נתניהו, ועד ציפי ליבני ויוסי בילין. הוא מוכן להיות מספר 2 למופת אחרי שהפסיד את המקום הראשון. הוא אפילו מישר קו מוחלט עם כל אסטרטגיות הקמפיין של יחימוביץ למרות שאני בטוח שהוא ברמה האישית לא מסכים עם חלק מהן.

יהיו שיראו כאן את האירוניה, אבל דוקא התנהגות זו הופכת את הרצוג לכל הפחות למועמד ראוי ובולט להחליף את יחימוביץ לאחר ההפסד הצפוי בבחירות. נכון תעשה יחימוביץ אם לא תאחוז בקרנות המזבח, תחזיר טובה להרצוג, ותוריד את מועמדותה לטובתו. מחווה כזו, ממי שבודאי תהיה חזקה מאוד במפלגה גם אחרי הבחירות, תוכל לחזק את המפלגה עוד יותר. יתכן שדוקא הצמד הפוליטי הרצוג-יחימוביץ יהיה קלף חצי-חדש ומנצח במאבק הממשיך על החזרת השמאל לשלטון. מנגד, האפשרות הסבירה יותר לצערנו, היא שהאידיליה הנוכחית תהפוך ליריבות הגדולה הבאה במפלגת העבודה. בנתיים לפחות מגיעות כל המילים הטובות.