פסילת רשימות – הצגה מסורתית

מחר, יום רביעי ה-19 בדצמבר, צפויה ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-19 לדון בבקשות שהוגשו לפסילת רשימות מהתמודדות בבחירות. על סדר היום פסילת הרשימה הערבית בל"ד וספציפית חברת הכנסת חנין זועבי באשמת חתרנות נגד המדינה היהודית, עוצמה לישראל באשמת הסתה לגזענות, וש"ס ויהדות התורה באשמת חתרנות נגד הדמוקרטיה (על רקע אי שיבוץ נשים ברשימה). אתמול הודיע היועמ"ש שעל פי השקפתו המשפטית אין תשתית ראייתית מספיקה לאישור כל אחת מבקשות הפסילה. אף על פי כן יערך כמובן דיון וצפויות הצבעות. הועדה היא ועדה פוליטית ברובה שכוללת נציגים מסיעות הכנסת ועל כן לפחות חלק מבקשות הפסילה צפויות לקבל תמיכה מחלק מהמצביעים.

על פי חוק יסוד הכנסת, בישראל ניתן לפסול התמודדותה של מפלגה או אדם בבחירות אם "יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם" שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות או תמיכה בארגון טרור.  היכולת לפסול מפלגה בגלל שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית היא זו שבדרך כלל מביאה לויכוח ציבורי. זאת קרה במיוחד לאחר פסילת המפלגה הערבית בל"ד ב-2003 והמפלגות הערביות  רע"ם-תע"ל ובל"ד ב-2009 על ידי ועדת הבחירות המרכזית. הפסילות עוררו מחאה חריפה של חברי הכנסת הערבים שהאשימו את המדינה בגזענות ממוסדת ובדחיקת הציבור הערבי מחוץ לשיח הפוליטי.

השנה חוזר שוב הריטואל. מבקשים לפסול מפלגות ערביות על עקרון "יהדות מתגוננת" משל יהדותה של המדינה תלויה בשלושת הנציגים הערבים של מפלגת בל"ד בכנסת. סיכויים גדולים שלפחות בקשת הפסילה של חברת הכנסת חנין זועבי תאושר מחר. בניגוד לחוק ולחוות הדעת של היועמ"ש יש לאמר, אבל מה אכפת לחברי הכנסת? ממילא יש את בג"צ שישמור עליהם (ועלינו) מעצמם. פסילת רשימה או אדם אמורה להיות מוצא אחרון ובמקרים חריגים ביותר. אם חברת הכנסת זועבי עברה על החוק בצורה חמורה היה אפשר להעמיד אותה לדין בגין כל הדברים שמיוחסים לה כמו המרדה, תמיכה בטרור וריגול. אבל אין שום תשתית משפטית להעמדה לדין כזו ועל כן אין גם כל תשתית משפטית לפסילתה מהתמודדות לכנסת. אותה כנסת אגב שתקבל בשמחה עבריינים מורשעים ונאשמים בדין לשורותיה, ובלבד שהם יהודים (רצוי ימנים).

חבר הכנסת בוז'י הרצוג שחרר הודעה היום מטעם מפלגת העבודה לפיה מפלגת העבודה תתנגד, כראוי יש לציין, לכל הצעות הפסילה מחר: "אנו רואים בחופש הביטוי והבעת הדעה את נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית- זוהי עמדה עקרונית. פסילה, תהא אשר תהא, מימין או משמאל, תהווה מדרון חלקלק ומסוכן, דווקא בתקופה שבה עלינו לעמוד איתן ולשמור על הדמוקרטיה". עמדה עקרונית יפה מאוד, אלא שבשנת 2009 הצביעו חמשת חברי הועדה של מפלגת העבודה דאז, בינהם לבושתו איתן כבל, בעד הפסילה של מפלגת בל"ד. כנראה שהשנה בכל זאת יש רוח טובה יותר במפלגת העבודה.

לועדת הבחירות כאמור, שהיא גוף פוליטי המורכב מנציגי הסיעות בכנסת, אין את הסמכות האחרונה לפסילת רשימות; סמכות זו שמורה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון בשני המקרים של פסילת רשימות ערביות על ידי הועדה ב-2003 וב-2009 פסק נגד החלטת הועדה ואפשר לרשימות להתמודד. הפסיקה המשפטית בישראל קבעה כי פירוש הוראות החוק יעשה 'בצמצום ובדקדקנות'. נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק ציטט בפסיקה מ-2003 כי "לא רק שערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינם דורשים הפליה על בסיס דת ולאום במדינה, אלא שערכים אלה עצמם אוסרים הפליה ומחייבים שיוויון בין הדתות והלאומים". אי אפשר לנסח זאת טוב יותר.

אם כן הדיון מחר הוא רק משחק. הזדמנות לחברי הכנסת האולטרה ימנים להפגין שרירים וקשיחות כנגד "האויב הערבי" שמהווה 20% מאזרחי המדינה השווים. ומנגד הזדמנות לחברי הכנסת הערבים להפגין התנגדות וצעקנות כנגד "הגזענים היהודים" במה שהפך כבר להצגה מסורתית וצפויה של לפני הבחירות. במידה ויהיה רוב לפסילה בג"צ יאלץ שוב להציל את הדמוקרטיה היהודית ולהכריע נגד הכנסת.

"מבקר המדינה הנבחר יצהיר ויחתום לפני הכנסת הצהרת אמונים"*

חוק יסוד מבקר המדינה 1988, סעיף שש:

" במילוי תפקידיו יהיה מבקר המדינה אחראי בפני הכנסת בלבד ולא יהיה תלוי בממשלה"

מבקר המדינה אמור להיות כלי שרת אובייקטיבי של הכנסת בתפקידה לבקר את הראשות המבצעת. זה אותו תפקיד חשוב, אפילו חשוב מאוד, שהכנסת הישראלית בוחרת לזנוח שוב ושוב. האידיאל במדינה דמוקרטית מודרנית, במיוחד בדמוקרטיה פרלמנטארית, אומר שהרשות המחוקקת היא הרשות הריבונית במדינה ויתר הרשויות האחרות אחראיות בפניה. על כן היא גם הרשות היחידה בדרך כלל (שוב, בדמוקרטיה פרלמנטארית) שנבחרת ישירות על ידי העם – באכיפת ריבונותה היא אוכפת בעקיפין את ריבונות העם – היינו את הדמוקרטיה. החוקים שהרשות המחוקקת מחוקקת מחייבים את כל יתר הרשויות האחרות, וגם את הפרלמנט עצמו למעשה. כאשר בית המשפט העליון בישראל פוסל חוק של כנסת, או תקנה של הממשלה, הוא עושה זאת בשם הכנסת ולהגנתה, לפחות במובן הפורמאלי;  בית המשפט לעולם לא יפסול חוק בשם תקנה או מנהג שאינם בחוק. כאשר אנו אומרים שחוק "איננו בגיץ" אנחנו מתכוונים שהוא למעשה אינו חוקי על פי אותם חוקים של הכנסת (וכבר התייחסתי לסוגיה זו בהרחבה בעבר). הכנסת גם בוחרת את הממשלה בישראל, ואמורה לפקח עליה. אך לצערנו בגלל אופי השיטה הישראלית והתרבות הפוליטית שנוצרה, הכנסת כמעט ולא מפקחת על הממשלה כלל. כאשר רוב חברי הקואליציה הם גם חברים בממשלה, מה הפלא שאין לכנסת זמן או חשק לפקח על אחותה הרשות המבצעת. במקום שתפקיד הפיקוח השוטף על הממשלה יהיה פרוצדורה עקבית ורצינית של כל הכנסת הוא הפך בישראל לכלי חלש בידי האופוזיציה לניגוח הממשלה בלבד. בקואליציית הענק הנוכחית המשימה נופלת על האופוזיציה המצומקת של 26 חברים בלבד. אבל ביקורת אופוזיציונרית על הממשלה, על כל חשיבותה הרבה, אינה זהה לפיקוח מתמיד אותו אמורה הרשות המחוקקת לעשות. בכך למעשה כמעט ואין אף גוף שמפקח על הרשות המבצעת מה שמאפשר לביורוקרטיה הציבורית ולממשלה לעשות ככול העולה על רוחם כמעט מבלי שיבואו איתם בדין וחשבון ואפילו מבלי שידרשו להתייעל. כל הציבור נפגע מכך.

המוסד האחרון ששייך פורמאלית לכנסת ועודנו עוסק במלאכת ביקורת על הרשות המבצעת על כל ענפיה הוא מוסד מבקר המדינה. הרעיון הוא רעיון מצוין, להקים משרד עצמאי לחלוטין, שלא ניתן לגעת בכספיו ושאינו כפוף לאף משרד ממשלתי – שכל תפקידו לחקור בשם הכנסת את הרשות המבצעת ולהגיש דוחות ביקורות ציבוריים ליו"ר הכנסת. דוחות הביקורות משמשים לתיקון ליקויים מחייב, לחשיפה ציבורית של בעיות בממשלה, ברשויות ובחברות הציבוריות, ולחיזוק הכנסת מול הרשות המבצעת כולה. על כן נקבע בחוק שמבקר המדינה יבחר בבחירות על ידי רוב חברי הכנסת בבחירות חשאיות.

אבל הכנסת הצליחה אתמול שוב למעול בתפקידה.  אין לי שום דבר נגד השופט יוסף שפירא, יכול מאוד להיות שהוא יתגלה כמבקר מדינה מצוין (פסיקותיו הקודמות בבית המשפט המחוזי מלמדות שמדובר  בשופט אמיץ וליברל). יש לי אבל בעיה גדולה עם זה שנבחר המועמד אותו רצתה ודחפה הממשלה. את מבקר המדינה צריכה לבחור הכנסת, רק הכנסת. מבקר המדינה אמור לבקר את הממשלה ואת כל מוסדות הרשות המבצעת הכפופים לה – לא יתכן שלממשלה זו תהיה יד ורגל כלשהי במינויו של המבקר. ממשלה מוסרית וקנאית לדמוקרטיה הייתה מסתייגת מכל עיסוק בבחירת מבקר המדינה ומשאירה את התפקיד בלעדית לכנסת. אבל זו לא הממשלה שיש לנו בישראל 2012. הממשלה הצהירה מפורשות על המועמד המועדף עליה, בחשה, בדקה, שכנעה, לחצה ובסופו של דבר בחרה את מועמדה המועדף ברוב של 10% מחברי הכנסת בלבד. חברי הכנסת, שעמדו מאחורי הפרגוד ויכלו לבחור במי שהם רוצים ללא שום לחץ אמיתי שכן הצבעתם חשאית, היו צריכים להישאר נאמנים לתפקידם כחברי כנסת, ולא לראש הממשלה, ולהצביע למועמד שאינו מועמד הממשלה. שר בממשלה שאינו יכול להיות שלם עם עצמו ולהצביע בניגוד לעמדת הממשלה היה צריך להימנע בהצבעה. כן, על הפרינציפ. אני לא חושב שמישהו יכול להגיד על המשנה לנשיא בית המשפט העליון אליעזר ריבלין שאינו ראוי למשרה, על כן זו לא הייתה שאלה מי ראוי (שוב כל זאת מבלי לפגוע כלום מיכולותיו וכשירותו של השופט שפירא לתפקיד). יש עניינים שלהם הצדק צריך גם להראות. הבחירה הראויה היחידה אתמול היתה בחירה במועמד שאינו מועמד הממשלה; רק בחירה כזו יכולה להחשב כבחירה עצמאית באמת של הכנסת את מבקר המדינה שאמור לשרת אותה מול כוחה הכמעט אבסולוטי של הממשלה. מכיוון שלא עשתה זאת הכנסת אתמול היא בגדה בציבור, בתפקידה, בחוק יסוד הכנסת, ואפילו בחוק יסוד מבקר המדינה.

[* בכותרת: חוק יסוד מבקר המדינה 1988, סעיף תשע]

מהפכה חוקתית חדשה מחפשת יו"ר כנסת אחראי

חוק החרם הוא עוד חוליה אחת בשרשרת החוקים הקיצוניים והאנטי דמוקרטים שהפכו לסימן ההיכר של הכנסת הנוכחית (אגב כנראה שלא החמור שבהם בגלל יכולת אכיפה נמוכה מאוד). הדבר המשמעותי ביותר שיצא מהחוק הזה הוא דווקא התעוררות הנגד שעורר החוק בקרב שוחרי הדמוקרטיה בישראל. בין המתעוררים גם כמה אנשי ימין מובהקים ובראשם המאמר המדהים של יושב ראש הכנסת רובי ריבלין ביום שישי האחרון בהארץ. המאמר של ריבלין בו הוא מכריז כי החוק אינו חוקתי וסותר את חוקי היסוד של מדינת ישראל, הוא כל מה שהעותרים לבג"ץ נגד חוק החרם צריכים: מונח לפתחו של בג"ץ כי הנציג הרשמי של הכנסת, שמגיע מהצד הימני של המפה הפוליטית, טוען שלדעתו החוק סותר את חוקי היסוד שחוקקה הכנסת עצמה. כל שנותר לבג"ץ הוא לקבל את חוות דעתו של יושב ראש הכנסת ולפסול את החוק.

חבל שרובי ריבלין חיכה עד שהחוק יעבור ויגיע לבית המשפט. על פי החוק במדינת ישראל, ליושב ראש הכנסת, בעצה אחת עם נשיאות הכנסת והמחלקה המשפטית של הכנסת, הסמכות לפסול הצעות חקיקה שסותרות מהותית את חוקי היסוד של הכנסת ולא להביא אותם בכלל להצבעה. אם רובי ריבלין היה אמיץ רק מעט יותר, ורוצה להלחם באמת במגמה הנמשכת של חקיקה פרועה ובלתי מאוזנת בכנסת הנוכחית הוא היה צריך לכנס מסיבת עיתונאים דרמתית ובה להכריז שהחגיגה נגמרת: מעכשיו המוסדות הרשמיים של הכנסת ידאגו לכבודה ולא יחכו לבית המשפט שיעשה זאת. ריבלין היה צריך להכריז על מדיניות פסילת הצעות חוק אגרסיבית – להקים צוות משפטני שיבדוק כל הצעת חוק שמוגשת, ולפסול הצעות חוק בלתי מאוזנות ובלתי דמוקרטיות שסותרות את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אחרי שחברי הכנסת יתרגלו לרעיון, נגיד אחרי פסילה של שני חוקים כאלה, הם יפנימו את העניין ויפסיקו להגיש הצעות שלא יגיעו אל שולחן המליאה.

מדובר דה פקטו במהפכה חוקתית קטנה שניה, אבל היא אינה דורשת שינוי חוקתי פורמלי, היא הכרחית במצב שהגענו אליו והיא רק תוסיף לכבודה של הכנסת. במקום שחוקים יעברו לזירה הבג"צית ושם יפסלו, במה שנראה ונתפס כהתערבות כוחנית של בית המשפט בראשות המחוקקת, הכנסת תכבד את חוקיה שלה עצמה ותאכוף אותם על חברי הכנסת. להזכירכם, על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כל רשות מרשויות המדינה מחויבת לפעול בהתאם לעקרונות המונחים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זו אינה המלצה, זה החוק. הוא חוקק על ידי הכנסת ביושבה כאסיפה מכוננת (על פי פשרת הררי) ועל כן יש לו מעמד של חוקה. הוא מחייב לא רק את הממשלה ואת בית המשפט כי אם גם את כל אחד מחברי הכנסת. כאשר הכנסת מחוקקת חוק שמנוגד לחוקי היסוד היא בעצם עושה פעולה בלתי חוקית. אפשר לראות בפסילה של חוקים על ידי בית המשפט, כפי שאהרון ברק תמיד אוהב להציג זאת, כהגנה של בית המשפט על הכנסת מפני עצמה; הגנה על חוק יסוד מפני חוק רגיל שמנסה לפגוע בו.

רובי ריבלין מתייחס לסוגיה במאמרו ואומר שחבל שהכנסת מביאה עצמה להתנגשות חזיתית ידועה מראש עם בית המשפט. "חקיקה פרובוקטיבית, כמו גם הצעות חוק הצהרתיות, רק מערערות על מעמדה של הכנסת, על עליונותה ועל עצמאותה. כל זמן שהמחוקק מייצר ביודעין פרצות להתפרץ בן, אל לו לבוא בטענות לרשות השופטת."  נכון מאוד, אבל בלי שינוי מוסדי שום דבר לא יקרה. מי שמצפה שחברי הכנסת תחת חוקי הבחירות הקיימים יגלו אחריות פתאום ויהפכו למלאכים כמוהו כמצפה למשיח. ליושב ראש כנסת חכם ואחראי שחושב את הדברים יש אחריות לנסות ולשנות את המצב בפעול. לא על ידי נסיונות אד הוק לדחיה או פשרה של חוק כזה או אחר – אלא על ידי שינוי מוסדי אמיתי שיהיה משמעותי מספיק בשביל להפסיק את התופעה לחלוטין או לפחות לשנות את המגמה.

בעיית החקיקה הלא מאוזנת קיימת בישראל מאז היווסדה. בשני העשורים האחרונים היא נמצאת במגמת החמרה הולכת וגוברת. הירידה במעמדו של בית המשפט העליון קשורה קשר ישיר לתהליך זה. ללא ההתנגשות המכוונת בין הרשויות, מעמדם של בית המשפט ושל הכנסת כמוסד לא היה נפגע מהקרבות שמחוללים פרלמנטרים אמביציוזיים חסרי אחריות. רובי ריבלין נמצא בנקודת מפתח היסטורית ייחודית, ניתנה לו הזדמנות פז לקחת יוזמה, כמו גם כמה סיכונים פוליטים ולעשות מעשה שישנה את המדינה. כתיבת מאמר לעיתון שעוטפים בו עלי פטרוזיליה בשוק, זה לא מספיק.

אשה נעלה

…נעלה נעלה, ונעלה את הדלת בפני בעלה.

*אדם זורק נעל על נשיאת בית המשפט העליון במהלך דיון משפטי. האדם נשפט ומקבל 3 שנות מאסר. סערה ציבורית. למה? שאלה טובה. הגרסא המקובלת בציבור היא שהעונש מוגזם מידי, ו"לא מידתי" ביחס לעבירות אחרות. הדוגמא שהבליטה התקשורת היא שבפסק דין אחר לגמרי בנושא דריסה של נער על קורקינט קיבלו זוג אשמים גם 3 שנים. על פגיעה שלכאורה חמורה בהרבה. המסקנה שכולם מזמרים היא שבית המשפט מגן רק על אנשיו שלו ומפקיר את הציבור. אלא שמסקנה זו אינה נכונה.

ראשית, חשוב להבהיר שבשיטת המשפט הישראלית עונשים ניתנים בהשוואה לאורך ולא לרוחב. כלומר, לא משווים עבירות שונות על אותה ענישה, בדומה למה שעשתה התקשורת. אלא משווים לאורך עבירה ספציפית, בדרגות חומרה שונות, ובנסיבות שונות, איזה עונש ניתן.

שנית, לא מדובר כאן בהגנה אישית על דורית ביניש. האדם שזרק את הנעל לא זרק אותה על ביניש בגלל היותה דורית ביניש. על פי עדותו הוא בכלל לא ידע מי זו לפני הדיון האמור. האדם זרק את הנעל על נשיאת בית משפט עליון. מדובר בפעולה המקבילה להתנקשות פוליטית. פגיעה באדם בשל תפקידו הציבורי. זוהי הדרגה החמורה ביותר של עבירות שכן הן אינן מכוונות כנגד אדם אחד כי אם כנגד החברה כולה. הנעל נזרקה על הסדר החברתי, לא פחות.

שלוש, העונש לא ניתן על תקיפה, העונש ניתן על ביזוי בית המשפט. החוק קובע עד שלוש שנות מאסר לעבירה של בזיון בית משפט. לסיכום: אדם זורק נעל, במהלך דיון משפטי, אל עבר נשיאת בית משפט עליון במדינה, הוא אינו מביע חרטה על המעשה גם בדיאבד, ויש לו עבר פלילי. אלה הנסיבות המחמירות ביותר שיכולות להעלות על הדעת לעבירה של בזיון בית משפט. על כן העונש של שלוש שנות מאסר הוא לא רק ראוי, הוא מתחייב בחוק.

אז למה רוב הציבור כועס? כי היום לתקוף את בית המשפט בישראל זה בון-טון. בית המשפט עובר עכשיו מה שהכנסת עברה לפניו, ירידה מתמשכת ושיטתית במעמד וביוקרה. לאליטה הישנה יש חשבון פתוח עם בית המשפט מאז פרשות אולמרט ורמון (וחלק מהסוציולוגים יגידו שמאז בג"ץ זכות לחיות בכבוד). לימין יש חשבון עם בית המשפט בנושא הבנייה הלא חוקית בשטחים. כבר מזמן לא מקיימים את פסיקות בג"ץ בשטחים הכבושים ופגיעה במעמד ובלגיטימיות של בית המשפט בציבור עוזרת לזה לעבור בשקט. החרדים מעולם לא סבלו את קיומו של בית המשפט והפרשות האחרונות סיפקו להם הזדמנות טובה לתקוף אותו. העובדה המצערת שהמערכת המשפטית אכן במצוקה מערכתית, של כוח אדם ושל תקציב, עוזרת מאוד לכל המקטרגים לתקוף אותה.

הבעיה היא שבמצב הזה, בלתי אפשרי לתקן וליעל. להיפך, לכל מתנגדי בית המשפט יש אינטרס רק להעמיק את המצוקה המערכתית ובכך לפגוע עוד יותר בלגיטימיות הציבורית של בית המשפט. לא קשה לתקוף את בית המשפט אם רוצים. בית המשפט מטבעו מתעסק במחלוקות על בסיס יום יומי. מתוקף תפקידו הדמוקרטי הוא נאלץ להכריע. כל הכרעה של בית המשפט בהכרח תעמיד מישהו לא מרוצה. לכן, במדינה דמוקרטית, קריטי לשמור על בית המשפט בלב הקונסנזוס, לקבל וליישם כל הכרעה שלו. כאשר יש כוחות פוליטיים חזקים שפועלים נגד בית המשפט כי התפיסה הליברלית-אוניברסלית שלו לא מתיישבת היטב עם התוכניות שלהם, אז גם החלטה הגיונית במיוחד, כמו לתת את העונש המקסימאלי למי שפגע ביודעין בנשיאת הבית, הופכת למחלוקת ציבורית. חבל.

* ובנתיים בארה"ב, אלנה קייגן, מי שמונתה על ידי אובמה לבית המשפט העליון האמריקאי, סיימה את שלב השימוע בסנאט ומינויה צפוי לקבל אישור סופי בימים הקרובים. איזה תהליך נפלא יש בארה"ב, השימוע הוא אולי אחד המוסדות הפוליטיים הטובים ביותר שיש בארה"ב. אפילו שהשימועים שטחיים ולרוב לא באמת משנים, עצם העניין עצמו, לפיו פקיד ציבור עומד לחקירה פומבית בפני נציגי ציבור לפני קבלתו את התפקיד, הוא מרשים וחשוב. בארה"ב שופטי בית המשפט העליון הם מינויים פוליטיים של נשיא נבחר. קייגן עצמה הצהירה בדיון שהיא בעלת השקפת עולם פרוגרסיבית (היום שם קוד ל"שמאלית" באמריקה, לא בעבר). ואף על פי כן מרגע שהשופטים מתמנים, לכל החיים, הפסיקות שלהם הן ללא עוררין. יש להם סמכות מלאה והם זוכים לכבוד רב. אפילו שכל אמריקאי יודע בדיוק מה דעתו הפוליטית של כל שופט, זה לא משנה לכבוד שלו זוכות הפסיקות של בית המשפט.

* ואפרופו, נציין מזל טוב לארצות הברית של אמריקה! ארצות הברית הכריזו עצמאות מהכתר הבריטי היום לפני 234 שנים, ב-4 ליולי 1776. ארצות הברית הפכו למדינה פדראלית כעבור 12 שנים עם קבלת החוקה הפדראלית של ארצות הברית ב-1788. כמעט שלוש שנים אחר כך הוכנסה לחוקה האמריקאית מגילת זכויות האדם. ארצות הברית אולי קיבלו עצמאות בנפרד ב1776, והתאחדו בברית פדראלית ב1788, אבל רק ב-1865, עם סיום מלחמת האזרחים העקובה מדם, הוקמה סופית הרפובליקה של ארצות הברית כפי שאנו מכירים אותה היום. מדינה אחת, ארה"ב, שהקימה ממשל של העם, בידי העם ולמען העם. יום עצמאות שמח.