קואליציה מסוכנת של פציפיזם ובדלנות (וקצת על פונדקאות)

בשנת 1914, תחילת מלחמת העולם הראשונה באירופה, הכריז נשיא ארה"ב וודרו וילסון על ניטרליות. המלחמה הלאומית המטופשת שנמשכה חמש שנים ועלתה בחייהם של יותר מתשעה מיליון אנשים נתפסה בתחילה בארה"ב כטירוף מוחלט. זה אכן היה טירוף, ורוב היסטוריונים היום מסכימים שלא היתה סיבה טובה אמיתית לארה"ב להכנס לקלחת הרותחת הזו. בנובמבר 1916, בעיצומה של המלחמה, נבחר ווילסון לכהונה שניה תחת הסיסמא "הוא שמר עלינו מחוץ למלחמה". הבוחרים אולי לא שמו לב לדקות שבה הסיסמא נוסחא בלשון עבר – ואכן עם תחילת הכהונה השניה שלו נכנס ווילסון למלחמה. ווילסון החליט להרחיב את החזון הפרוגרסיבי ולנסח בעצמו את העידן הלאומי החדש, העידן שאחרי האימפריות. בפנים ארה"ב לא ממש אהבו את הסיפור. הכניסה למלחמה המיותרת והרצון של ווילסון למשטר את העולם הביאו תגובה ציבורית נגד התנועה הפרוגרסיבית כולה. במשאל עם שנערך על כניסה לחבר הלאומים, אותו ביקש ווילסון להקים, דחה הציבור האמריקאי את הצטרפותה של ארה"ב. ווילסון נכשל. בארה"ב התעוררה שוב התנועה הפציפיסטית. פציפיסטים שמאליים מחד שהתנגדו לכל ביטוי של אלימות, לצד פציפיסטים מימין מהצד השני שדגלו בבדלנות מוחלטת ואי התערבות בעולם הישן. זו היתה הקרקע הציבורית שקיבל פרנקלין ד. רזוולט ב1939 עם תחילת מלחמת העולם השניה. כך, בגלל כניסה מיותרת למלחמה מיותרת ב-1917, לא נכנסה ארה"ב למלחמה חשובה והכרחית ב1939. העולם כולו עמד בסכנה בגלל הזרם הבדלני והפציפיסטי. מי כמונו יודעים את המחיר שעלו שלוש השנים בהם השאירה ארה"ב את אירופה לדמם לבדה מול האויב הנאצי.
עכשיו אני לא אוהב השוואות, ואני לא רוצה לעשות אחת כזו. אני לרגע לא אומר שעיראק היא מלחמת 1914 או שסוריה היא גרמניה הנאצית. אני גם לא רוצה לקבוע חד משמעית שארה"ב צריכה לתקוף בסוריה. באמת לא יודע, יש שיקולים רבים ואין מספיק מידע לפני. כמו רבים גם אני חושב שמלחמה היא מוצא אחרון שאסור לנהוג בו יד קלה. שאל למדינה להתערב סתם בעניינים לא לה או להכנס למסעות כיבושין מיותרים בלי תוכניות יציאה. גם אני חושב שעיראק היתה טעות אחת גדולה מתחילתה ועד ימינו. אבל אני כן אומר שהקריאות האוטומטיות של גורמים בשמאל העולמי נגד כל התערבות צבאית בסוריה, בקואליציה עם גורמי ימין קיצוני שתומכים בבדלנות מוחלטת ולא מתעניינים במה שקורה בעולם, הם קריאות שמסכנות את השלום העולמי. המלחמה היא לא מוסרית, אבל כך גם הפציפיזם המוחלט. צריך להבין שלפעמים (לא תמיד, כן!) אי-תקיפה בשעה שלך יש את העוצמה לתקוף, היא מתן כוח והכשר לצדדים שכן תוקפים ומבצעים פשעים בחסות הניטרליות של אלה שיכלו לפעול. המפלה היום של דיויד קמארון בפרלמנט הבריטי באישור מתקפה על סוריה היא אות קלון לתנועת המחאה נגד המלחמה בעיראק. תנועה שנכשלה בלהבדיל בין פעולה לפעולה ובשם הטעויות של המלחמה הקודמת מבקשת לחרוץ גורלות בסוריה בצורה שטחית, מידית, בדלנית ולא מוסרית.
הפציפיזים הראדיקלי עושה שם רע לשמאל. וצריך לשים לב לכך שהוא בא בשיתוף פעולה עם הימין הקיצוני. חבל שעל הטעויות הלא בוגרות הללו משלמים בדם.

*ובנושא אחר לגמרי, אני ממליץ על המאמר האמיץ של עינת רמון בהארץ אתמול נגד פונדקאות. הגיע הזמן לדבר על הנושא החשוב הזה. הדבר היחיד שפונדקאות דומה לו -זה הזנות. כפי שכתבה רמון: " יש עיסוקים המייצרים נורמות חברתיות המנוגדות לתפישת זכויות האדם. יש עיסוקים הפוגעים בנורמות המוסריות האוניוורסליות של כל התרבויות, ובכללן של החברה הליברלית, שבוודאי אינה חפצה שנשים או בני אדם בכלל יתפרנסו ממכירת איבריהם או מהשכרתם." אני נגד כל עידוד של פונדקאות לא לזוגות חד מיניים ולא לזוגות הטרו-מיניים. בטח ובטח שהמדינה לא צריכה לעודד את זה בגלל האובססיה היהודית (והגזענית לרוב) עם הולדה. רק להבהיר, החוק היום מפלה בין זוגות חד מיניים לזוגות הטרו-מיניים ומרשה רק לזוגות ההטרו-מיניים להשתמש בפונדקאות חוקית. אבל לא מתקנים עוול אחד על ידי הגברת העוול הכללי. הפתרון הוא איסור מוחלט של הפונדקאות, או לפחות אי עידודה הרשמי על ידי המדינה, ולא הרחבת הפונדקאות לאוכלוסיות נוספות. לא מסוגלים ללדת? יש דבר יפה, מכובד ומוסרי שנקרא אימוץ. נכון זה אולי לא קל רגשית, אבל אם אתם באמת רוצים להיות הורים אז תעשו את המאמץ היפה הזה. גם עושים מצווה גדולה (כמו שאומרים אצלנו) באימוץ ילד, וגם נמנעים מלעשות עוול נוראי בגוף ובחופש של אישה אחרת (אגב, ניצול אישה עניה בהודו זה גרוע לא פחות, וכנראה הרבה יותר, אז בלי הנחות). במקום להקל על הולדה בלתי אחראית, על המדינה להקל על אימוצים של ילדים קיימים שממתינים לאימוץ. לתת תמריצים לאימוץ, לאפשר לאמץ גם ילדים מחו"ל, לעודד כלכלית אימוץ ילדים בוגרים (לתינוקות יש תור, ילדים בני שנה ויותר לעומת זאת מחכים שנים אם בכלל לפני שהם מוצאים משפחה). ובנושאי אימוץ צריך להיות שיוויון מוחלט – אולי תוך מתן עדיפות דוקא לזוגות שלא יכולים ללדת בצורה טבעית. את כל המאמצים הפוליטיים של "הקהילה" צריך להפנות לשם.

אשה נעלה

…נעלה נעלה, ונעלה את הדלת בפני בעלה.

*אדם זורק נעל על נשיאת בית המשפט העליון במהלך דיון משפטי. האדם נשפט ומקבל 3 שנות מאסר. סערה ציבורית. למה? שאלה טובה. הגרסא המקובלת בציבור היא שהעונש מוגזם מידי, ו"לא מידתי" ביחס לעבירות אחרות. הדוגמא שהבליטה התקשורת היא שבפסק דין אחר לגמרי בנושא דריסה של נער על קורקינט קיבלו זוג אשמים גם 3 שנים. על פגיעה שלכאורה חמורה בהרבה. המסקנה שכולם מזמרים היא שבית המשפט מגן רק על אנשיו שלו ומפקיר את הציבור. אלא שמסקנה זו אינה נכונה.

ראשית, חשוב להבהיר שבשיטת המשפט הישראלית עונשים ניתנים בהשוואה לאורך ולא לרוחב. כלומר, לא משווים עבירות שונות על אותה ענישה, בדומה למה שעשתה התקשורת. אלא משווים לאורך עבירה ספציפית, בדרגות חומרה שונות, ובנסיבות שונות, איזה עונש ניתן.

שנית, לא מדובר כאן בהגנה אישית על דורית ביניש. האדם שזרק את הנעל לא זרק אותה על ביניש בגלל היותה דורית ביניש. על פי עדותו הוא בכלל לא ידע מי זו לפני הדיון האמור. האדם זרק את הנעל על נשיאת בית משפט עליון. מדובר בפעולה המקבילה להתנקשות פוליטית. פגיעה באדם בשל תפקידו הציבורי. זוהי הדרגה החמורה ביותר של עבירות שכן הן אינן מכוונות כנגד אדם אחד כי אם כנגד החברה כולה. הנעל נזרקה על הסדר החברתי, לא פחות.

שלוש, העונש לא ניתן על תקיפה, העונש ניתן על ביזוי בית המשפט. החוק קובע עד שלוש שנות מאסר לעבירה של בזיון בית משפט. לסיכום: אדם זורק נעל, במהלך דיון משפטי, אל עבר נשיאת בית משפט עליון במדינה, הוא אינו מביע חרטה על המעשה גם בדיאבד, ויש לו עבר פלילי. אלה הנסיבות המחמירות ביותר שיכולות להעלות על הדעת לעבירה של בזיון בית משפט. על כן העונש של שלוש שנות מאסר הוא לא רק ראוי, הוא מתחייב בחוק.

אז למה רוב הציבור כועס? כי היום לתקוף את בית המשפט בישראל זה בון-טון. בית המשפט עובר עכשיו מה שהכנסת עברה לפניו, ירידה מתמשכת ושיטתית במעמד וביוקרה. לאליטה הישנה יש חשבון פתוח עם בית המשפט מאז פרשות אולמרט ורמון (וחלק מהסוציולוגים יגידו שמאז בג"ץ זכות לחיות בכבוד). לימין יש חשבון עם בית המשפט בנושא הבנייה הלא חוקית בשטחים. כבר מזמן לא מקיימים את פסיקות בג"ץ בשטחים הכבושים ופגיעה במעמד ובלגיטימיות של בית המשפט בציבור עוזרת לזה לעבור בשקט. החרדים מעולם לא סבלו את קיומו של בית המשפט והפרשות האחרונות סיפקו להם הזדמנות טובה לתקוף אותו. העובדה המצערת שהמערכת המשפטית אכן במצוקה מערכתית, של כוח אדם ושל תקציב, עוזרת מאוד לכל המקטרגים לתקוף אותה.

הבעיה היא שבמצב הזה, בלתי אפשרי לתקן וליעל. להיפך, לכל מתנגדי בית המשפט יש אינטרס רק להעמיק את המצוקה המערכתית ובכך לפגוע עוד יותר בלגיטימיות הציבורית של בית המשפט. לא קשה לתקוף את בית המשפט אם רוצים. בית המשפט מטבעו מתעסק במחלוקות על בסיס יום יומי. מתוקף תפקידו הדמוקרטי הוא נאלץ להכריע. כל הכרעה של בית המשפט בהכרח תעמיד מישהו לא מרוצה. לכן, במדינה דמוקרטית, קריטי לשמור על בית המשפט בלב הקונסנזוס, לקבל וליישם כל הכרעה שלו. כאשר יש כוחות פוליטיים חזקים שפועלים נגד בית המשפט כי התפיסה הליברלית-אוניברסלית שלו לא מתיישבת היטב עם התוכניות שלהם, אז גם החלטה הגיונית במיוחד, כמו לתת את העונש המקסימאלי למי שפגע ביודעין בנשיאת הבית, הופכת למחלוקת ציבורית. חבל.

* ובנתיים בארה"ב, אלנה קייגן, מי שמונתה על ידי אובמה לבית המשפט העליון האמריקאי, סיימה את שלב השימוע בסנאט ומינויה צפוי לקבל אישור סופי בימים הקרובים. איזה תהליך נפלא יש בארה"ב, השימוע הוא אולי אחד המוסדות הפוליטיים הטובים ביותר שיש בארה"ב. אפילו שהשימועים שטחיים ולרוב לא באמת משנים, עצם העניין עצמו, לפיו פקיד ציבור עומד לחקירה פומבית בפני נציגי ציבור לפני קבלתו את התפקיד, הוא מרשים וחשוב. בארה"ב שופטי בית המשפט העליון הם מינויים פוליטיים של נשיא נבחר. קייגן עצמה הצהירה בדיון שהיא בעלת השקפת עולם פרוגרסיבית (היום שם קוד ל"שמאלית" באמריקה, לא בעבר). ואף על פי כן מרגע שהשופטים מתמנים, לכל החיים, הפסיקות שלהם הן ללא עוררין. יש להם סמכות מלאה והם זוכים לכבוד רב. אפילו שכל אמריקאי יודע בדיוק מה דעתו הפוליטית של כל שופט, זה לא משנה לכבוד שלו זוכות הפסיקות של בית המשפט.

* ואפרופו, נציין מזל טוב לארצות הברית של אמריקה! ארצות הברית הכריזו עצמאות מהכתר הבריטי היום לפני 234 שנים, ב-4 ליולי 1776. ארצות הברית הפכו למדינה פדראלית כעבור 12 שנים עם קבלת החוקה הפדראלית של ארצות הברית ב-1788. כמעט שלוש שנים אחר כך הוכנסה לחוקה האמריקאית מגילת זכויות האדם. ארצות הברית אולי קיבלו עצמאות בנפרד ב1776, והתאחדו בברית פדראלית ב1788, אבל רק ב-1865, עם סיום מלחמת האזרחים העקובה מדם, הוקמה סופית הרפובליקה של ארצות הברית כפי שאנו מכירים אותה היום. מדינה אחת, ארה"ב, שהקימה ממשל של העם, בידי העם ולמען העם. יום עצמאות שמח.

כולם רפובליקנים

סתם קריטורה נחמדה על הימין האמריקאי, לא לגמרי בלי הקשר למצב הישראלי. דרישות הימין מהממשלה. לא רוצים שתתערב וכועסים שהיא לא מתערבת.
בעגה המקצועית קוראים לזה התיאוריה הפונקציונאליסטית לפיה הממשלה אף פעם לא יכולה לספק את כל הדרישות של האזרחים, הדרישות הולכות ומצטברות וככול שהממשלה לא מספקת אותם ככה הדרישות רק הולכות וגדלות עד שמגיעים לעומס יתר. על פי חוקרים פונקציונאליסטים ישראל נמצאת בעומס יתר מאז 1967.

* וגם, הבלוג מודיע רישמית שהוא תמך מזמן בגרמניה באליפות העולם בכדורגל והוא ממשיך לתמוך ביתר שאת. ואולי אני עוד אמצע זמן החודש לכתוב על הפוליטיקה של המונדיאל קצת.