התזה על אחוז החסימה (והזמנה לכנס)

אני כותב בזמן האחרון לבלוג מעט פחות ממה שהייתי רוצה בתקופת בחירות. יש לפחות שני פוסטים חשובים על קולות מבוזבזים ועל התפקידים בממשלה הבאה, שמזמן אני רוצה לכתוב אבל לא יוצא לי. הסיבה היא שאני צריך עד סוף החודש להגיש את התזה למוסמך שלי למזכירות המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית והמאמץ גוזל ממני חלקים נכבדים מהמוזה לכתיבה.

ביום חמישי הקרוב, בשעה 16:30, אני אציג חלק נכבד מהתזה שלי על אחוז החסימה (בעולם ובישראל) במסגרת הכנס השנתי השמיני לתלמידי מחקר במדע המדינה, יחב"ל ומדיניות ציבורית ע"ש יצחק רבין ז"ל, בית מאירזדורף, קמפוס הר הצופים – האוניברסיטה העברית בירושלים. אני משתתף בפאנל בנושא פוליטיקה אלקטוראלית ולצידי יוצגו עבודות של רועי צור מאוניברסיטת תל אביב על מפלגות המרכז בישראל, ושל חברי אור טוטנאור מהמכון הישראלי לדמוקרטיה על  אופוזיציות פרלמנטאריות במבט השוואתי.

כסוג של בונוס (עצלני מצידי) לקוראי הבלוג אני מציג כאן חלק מהמבוא למאמר אותו אציג. לצורך הפוסט בבלוג הורדתי הפניות למקורות שלא מעניינים אף אחד מחוץ לאקדמיה, והוספתי כמה הפניות לדוגמאות ידועות שיקלו על הקריאה. מי שרוצה לשמוע עוד מוזמן להגיע לכנס או לחכות שיהיה לי משהו מוכן לפרסום רחב יותר:

ההגדרה הטובה ביותר לדמוקרטיה ניתנה אולי על ידי נשיא ארה"ב בזמן מלחמת האזרחים אברהם לינקולן בנאום בפני חיילים בגטיסבורג: "ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם". עם זאת, ממשלה "על ידי העם" תמיד הייתה קשה, אם לא בלתי אפשרית, להשגה. גם בדמוקרטיה הישירה העתיקה של אתונה הוגבל הייצוג במועצה ("הבולה" האתונאית) שהייתה אחראית על ניהול העיר והכנת החקיקה. במדינות מודרניות המשימה של ייצוג "העם" גדולה מאי פעם; ככל שיש יותר אנשים במדינה, ככה העיוות הבלתי נמנע  של המושג "דמוקרטיה על ידי העם" גדול יותר. אנשי העם, או יותר נכון הבוחרים, מביעים את העדפותיהם מעת לעת בבחירות ושיטת הבחירות הנהוגה במדינה מתרגמת את ההעדפות הללו לרשימה של נציגים ששולטים ומחוקקים בשם העם לשנים הקרובות. כל שיטת בחירות חייבת בסופו של דבר, בהגדרה, לעוות את העדפות הבוחרים. על הבוחרים בדמוקרטיה לתת אמון שהעיוותים הללו מובאים למינימום ההכרחי ולכל הפחות "ההוגן". מבחינה זו ידועה במיוחד החשיבות של מידת הסגירות של מערכת הבחירות. ככול ששיטת הבחירות מאפשרת ליותר אנשים, זרמים, קבוצות ויחידים להיכנס לפרלמנט – ככה רמת הייצוגיות עולה ורמת העיוות יורדת.

ההבחנה המרכזית והבסיסית ביותר המקובלת בין שיטות בחירה דמוקרטיות שונות היא ההבחנה בין שיטות יחסיות לרוביות. מקובל להגיד שהשיטות היחסיות מדגישות את ערך הייצוגיות של המערכת הפוליטית, והשיטות הרוביות מדגישות את ערך המשילות. אני מעדיף את הגישה לפיה מדובר למעשה בהדגשה של שתי תפיסות נפרדות של ייצוגיות. האחת, זו שמדגישה השיטה היחסית, היא תפיסה דסקריפטיבית של ייצוגיות: זו מבקשת  לאפשר לכמה שיותר סקטורים, תפיסות ואוכלוסיות ייצוג בתוך הפרלמנט. בגרסאתו המושלמת, לפי תפיסה זו, צריך להוות הפרלמנט מיקרוקוסמוס של החברה כולה על כל השסעים שבה. מנגד התפיסה שמדגישה השיטה הרובית היא תפיסת ייצוגיות פרסונאלית ולרוב גיאוגרפית. הנציג הנבחר בשיטה הרובית הוא נציג שנבחר באופן אישי על ידי רוב (כזה או אחר) של בוחרים במחוז בחירה אותו הוא מייצג. הנציגה הרובית מייצגת לאו דווקא את הסקטור או האנשים הספציפיים שהביאו לבחירתה, כי אם את כל מחוז הבחירה על כל תושביו. אם יש לה תפיסת עולם ספציפית, הרי שהרעיון הוא שהרוב בחר שתפיסת עולם זו תייצג את האינטרסים של המחוז. גישה זו קרובה יותר לייצוגיות המהותית לפיה על הנציג לייצג באופן ישיר (ומהותי) את האינטרסים של כלל האזרחים שמקרבם הוא נבחר.

אלה אם כן האידיאלים של שתי הגישות, אך המנגנונים להשיג אותם שונים ומגוונים. אלה משתנים על פי: עוצמת מחוז הבחירה, אחוז החסימה, מבנה פתק ההצבעה, ואופן ספירת הקולות ו/או תרגומם למושבים. הגורם הראשון, היינו מספר הנציגים הנבחרים במחוז התמודדות במערכת בחירות אחת,  הוא אולי הגורם החשוב ביותר המגדיר את שיטת הבחירות ולו בגלל שהוא משפיע ישירות על התנהגות יתר הגורמים. עוצמת המחוז קובעת את סף החסימה הטבעי שעל מפלגה לעבור על מנת לזכות במושב בפרלמנט: במחוז בחירה ובו מושב אחד בלבד, מפלגה (או מועמדת) תזדקק ל50% מהקולות ועוד קול אחד על מנת להבטיח את קבלת המושב. במחוז ובו 100 מושבים מפלגה תזדקק לקצת פחות מאחוז אחד בלבד מקולות הבוחרים על מנת להבטיח זכייה במושב אחד לפחות. עוצמת מחוז קטנה אם כן (ובמיוחד עוצמת מחוז בגודל 1) מאפיינת שיטות בחירה רוביות המדגישות מועמדים פרסונאלים הנבחרים ברוב גדול במחוז הבחירה שלהם (כמו למשל בארה"ב, אנגליה וצרפת), ומחוזות בחירה בעוצמה גדולה מאפיינים שיטות יחסיות המעוניינות לאפשר לכמות גדולה של מפלגות וזרמים הזדמנות הוגנת לקבלת ייצוג בפרלמנט (כמו בישראל והולנד). בחלק מהמדינות נקבע בשיטת הבחירות גם אחוז חסימה לגאלי – בחוק – המהווה סף חסימה קשיח שעל מפלגה לעבור על מנת זכות במושב בפרלמנט. אחוז חסימה זה אמור להוות גורם מגביל שימנע ממפלגות זעירות להכנס לפרלמנט ובכך יפגע מעט עקרון היחסיות (בישראל אחוז החסימה הלגאלי עומד כידוע על 2%).

התשובה לשאלה עד כמה מנגנון זה מחזק, אם בכלל, את עקרון הייצוגיות הפרסונאלית נשארת בשלב זה פתוחה. אני מבקש לטעון שבניגוד לירידה בעוצמת המחוז (שמעלה את אחוז החסימה הטבעי), אחוז חסימה לגאלי גבוה אינו מחזק את הייצוגיות הפרסונאלית כי אם מחליש אותה. מכיוון שכך מדובר במנגנון שלמעשה מחליש הן את הייצוגיות הדסקריפטיבית והן את הייצוגיות המהותית ועל כן הוא מנגנון אנטי ייצוגי מובהק שתועלתו הדמוקרטית לעיתים מוטלת בספק. יתרה מכך, במאמר אני מראה שגם ההנחה לפיה אחוז החסימה הלגאלי יחזק לכל הפחות את עקרון המשילות ויכולת הרכבת הקואליציה אינה נכונה בהכרח; במצבים מסוימים עלול אחוז החסימה הלגאלי להזיק ולפגוע גם בעקרון זה ורק להחליש את המערכת הפוליטית. לקריאה נוספת בנושאים אלו ראו פוסטים קודמים שלי בפוליטון ובפולטיאה.

יחד עם זאת, איני בא לשלול לחלוטין את נחיצות המנגנון של אחוז חסימה לגאלי. המטרה הראשונה של המאמר היא להראות שמדובר במנגנון מורכב, קשה להשוואה, שיפעל באופנים שונים בכל מערכת ומערכת. יתכנו מערכות פוליטיות שבהן אפשר להשתמש בצורה מסוימת של אחוז חסימה לגאלי ככלי של "דמוקרטיה מתגוננת" שימנע כניסתם של כוחות מסוכנים אנטי דמוקרטים לפרלמנט וזאת במקום לפסול אותם מלהתמודד מראש באופן רשמי.  אני לא חושב שישראל היא מקרה המבחן הנכון לכך.

סטודנטים נגד חרדים

אגודות הסטודנטים בכל הארץ יצאו היום למאבק משותף והפגנות סימולטניות נגד חוק האברכים. הסטודנטים טוענים שהם הנפגעים העיקריים מהחוק מכיוון שהוא מפלה אותם לרעה. גם הם (כלומר אנחנו) רוצים להנות ממלגות מחיה על חשבון המדינה בזמן הלימודים. הסטודנטים אומרים שהם אינם יוצאים נגד החרדים, ושהם אינם שונאים חרדים, אלא יוצאים נגד הממשלה בלבד שמפלה ומפרה את עקרון השוויון. אבל הסטודנטים לא מדייקים, או ליתר דיוק הם אינם באים למחאה בידיים נקיות.

אקדים ואומר שאין לי כל כוונה להגיד שהחוק הוא חוק ראוי וטוב שישפר את המצב הכללי במדינה. הדבר החיובי היחיד שאפשר להגיד על החוק הזה הוא שהחוק מכשיר וקובע תקנות בחוק למה שנעשה גם ככה כל השנים מתחת לשולחן. מצד אחד גם זה משהו, וזה עדיף על המצב הקודם. אך מצד שני זה מעגן בחוק דבר של אי צדק. מצד שלישי, החרדים יש לזכור הם גם ככה מהאוכלוסיות העניות במדינת ישראל. מלגת המחיה הזו לא תאפשר לאף אחד מהם לקנות טלוויזיה 42 אינץ', זו באמת מלגת מחייה שמאפשרת גם ללמוד לימודי דת מהבוקר ועד הערב וגם לספק מזון מינימלי לעשרה ילדים. על כן הסטודנטים טועים ומטעים בכך שהם אומרים שההתנגדות שלהם לחוק איננה קשורה בחרדים. ההתנגדות שלהם מחזיקה מים אך ורק בהקשר של התנגדות לחרדים:

אם היה מדובר באנשים עניים סתם, הסטודנטים היו תומכים גם תומכים במתן מלגות מחיה. יתרה מזו, הסטודנטים תומכים בשבירה של עקרון השוויון למלגות אוניברסיטה על בסיס יום-יומי; במלגות שחרור מצה"ל לדוגמא, ובמלגות שאגודות הסטודנטים עצמן מחלקות לסטודנטים משרתי מילואים. אלה מלגות שמפלות על בסיס יומי וברור בין סטודנטים שעושים צבא לכאלה שלא. או במילים אחרות, מלגות שמפלות לרעה חרדים וערבים על בסיס לא אקדמי.

לאגודות הסטודנטים אין בעיה להפלות מלגות אוניברסיטה על בסיס שירות בצבא אבל יש להם בעיה עם מלגות לחרדים. מדוע? מכיוון שהסטודנטים לא מקבלים את אורח החיים החרדי ואינם חושבים שעל המדינה לממן את לימודי הדת. החרדים לעומתם חושבים שלימודי דת מחזקים את עם ישראל כולו ועל כן תורמים למדינה בדיוק, ואולי יותר, משירות במילואים. הויכוח כאן הוא אם כן ויכוח ערכי שיפוטי ולא ויכוח על בסיס אוניברסאלי של שוויון וזכויות. ערכי ושיפוטי על אורח חיים של חברה מסוימת. זה עדיין לא אומר שהמאבק אינו לגיטימי. אלא שבואו נוריד ממנו את הצביעות ונגיד באמת את מה שמתכוונים: כן, המאבק בחוק הוא מאבק נגד חרדים.

בתחילת השבוע התפרסמה קריקטורה מדויקת בעיתון הארץ שבה יאיר לפיד מצויר פותח בקבוק שפניה בהנאה למראה חוק האברכים בטלוויזיה. אכן, המסרים החד מימדיים של "שינוי" עושים קמבק. אך כפי שכתבתי כאן כבר בעבר , הדרך הזו אינה משיגה לציבור החילוני שום תוצאות. הדרך היחידה להתחרות באורח חיים חרדי זה על ידי מתן תמריצים לאורח חיים חילוני או לפחות ייצרני. להרעיב ילדים חרדים למוות לא יוביל לשום מקום, וזה גם לא יקרה. הדרך הנכונה היא להעניק מלגות קיום ללימודי דת, אבל במקביל להעניק תמריצים כלכליים גדולים ומפתים עוד יותר לחרדים מרובי ילדים שיעזבו את הכוללים וילכו לעבודה. וגם לתת את האופציה לחינוך חינם וארוך בפריפריות בהם הקהילות החרדיות מושכות מצטרפים חדשים למשל. החברה החילונית והליברלית צריכה לראות באורח החיים החרדי כמתחרה, לא כאויב. ובתחרות צריך להתחרות על לב הצרכן (שזה האנשים החלשים והעניים של החברה) ולא  על מצבם של הספקים.

אם תאיימו

ימים שחורים עוברים על האקדמיה הישראלית. אתמול פורסם כי נשיא אוניברסיטת תל אביב, הכימאי יוסף קלפטר, ביקש לקבל לידיו את הסילבוסים של החוג לסוציולוגיה, בעקבות נייר עמדה של תנועת ימין בשם 'המכון לאסטרטגיה ציונית' שטען ל"הטיה פוסט ציונית" בחוגים לסוציולוגיה. היום פורסם שתנועת הימין 'אם תרצו' שלחה מכתב איום לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון לפיו אם לא תפעל מידית לפטר מרצים בחוג למדע המדינה (זה נקרא 'ממשל' בבאר שבע) הם יפעלו לעיכוב תרומות לאוניברסיטה ולמאבק גלוי נגד הרשמת סטודנטים למוסד. כלומר אם תרצו שלכאורה נוסדו כנגד קריאות לחרם אקדמי, קוראים בעצמם לחרם אקדמי על מוסד בישראל. כנראה שחרם מימין זה בסדר.

זהו כאמור הצעד הבא במאבק המקרתיסטי עליו התרענו כבר בעבר בדפים אלו. אין סיבה להיות מופתעים, יו"ר אם תרצו הבטיח שזה מה שהוא יעשה כבר לפני כמה חודשים בראיונות לעיתונות הסטודנטים. כל מי שחשב שזה "לא כזה נורא" ושמוטב להתעלם מ'אם תרצו', יראה עכשיו שזו הייתה טעות. אני חוזר ואומר שתנועת 'אם תרצו' ודומיה הם התנועה המסוכנת ביותר לדמוקרטיה הישראלית הפועלת כיום בישראל; כן, יותר מישראל ביתנו של ליברמן. בנתיים אגודות הסטודנטים שותקות לחלוטין בנושא. הם יודעים למה, ישנה תמיכה עממית רחבה בקרב הסטודנטים לתואר ראשון בתנועת אם תרצו. מאז ומעולם היו תנועות הסטודנטים חוד החנית במחאה אנטי ממסדית. תמיד זה היה חסר בישראל, והנה באה תנועת סטודנטים חזקה אנטי ממסדית. אבל עם טוויסט, לא נגד הממסד השולט אלא נגד הממסד האקדמי. מרד נעורים שכזה במרצים, על רקע המשבר המדיני-פוליטי. אפשר לשער ש'אם תרצו' תעמיד מועמדים לאגודות הסטודנטים השונות בבחירות הקרובות ותזכה במושבים רבים. תנועות סטודנטים אחרות שירצו להתחרות בהן יאמצו חלק גדול מהרטוריקה שלהם (במיוחד חשודים בעיני 'דור חדש' באוניברסיטת תל אביב).

היחידים שמגנים את המגמה הם כרגע המותקפים עצמם. היינו מרצים מהחוגים לסוציולוגיה ומדע המדינה בארץ. כמה עצוב שהם עומדים לבד ובשקט יחסי בעוד הממסד האקדמי שותק לחלוטין. המדעים המדויקים בכלל עומדים ומשתאים, זה הרי לא נוגע להם. הם "מדעיים" באמת ולא מתעסקים בפוליטיקה שמאפיינת את מדעי החברה. הנשיא הכימאי של האוניברסיטה אפילו חושב שהוא יצליח לבדוק את הסילבוסים של סוציולוגיה בעצמו.  אם כן להלן החדשות, זה התחיל בחוג למדע המדינה ועבר לסוציולוגיה. השלב הבא, הלא רחוק, יהיה בחוגים להיסטוריה ולמשפטים, ומיד אחר כך יורידו את השיוך החוגי לחלוטין ופשוט יחפשו מרצים שנחשדים בשמאלנות בכל פקולטה ופקולטה. כי הרי לא הגיוני שיהיה יצוג לא פרופורציונאלי לשיעורם באוכלוסיה של מרצים שמאלנים בחוג לכימיה. אין סיבה שההגיון שנכון לסוציולוגיה (כזכור סוציולוגיה איננה "מדעי הציונות" ומדעי המדינה אינם "מדעי ישראל") לא יהיה נכון גם לכימיה. באמריקה בשנות החמישים, ימי המלחמה הקרה העליזים,  זה היה בדיוק ככה: מכסות ייצוג למרצים בהתאם לשיעורם באוכלוסיה. בהתאם לעמדה פוליטית ובהתאם למוצא אתני (היו קווטות למרצים יהודים!). מי שכבר נחשד בקומוניזם, בדגש על נחשד, אולץ להתפטר מיד. אלפים התפוטרו, אפילו לא אחד הורשע בדין בעבירה.

ואחרי האוניברסיטאות? בתי הספר כמובן. לא יתכן שמורים שמאלנים יחנכו את ילדנו "הציונים" היקרים. אותו 'מכון לאסטרטגיה ציונית' כבר פרסם דו"ח על הטיה פוסט ציונית של לימודי האזרחות בבתי הספר. שמעתם את זה? זוכרים את לימודי האזרחות בבית הספר? מסתבר שהטקסט הקונפורמיסטי והאנמי שקראנו, "להיות אזרחים בישראל", הוא פוסט ציוני מידי בשביל 'המכון'. מעניין שעם מערכת חינוך כל כך מוטה שמאלה מבית הספר ועד האקדמיה, עדיין הצעירים בישראל יותר ימנים בשיעור ניכר מהמבוגרים באוכלוסיה (בדומה למדינות ערב, ובשונה ממדינות המערב). מזל כנראה שיש את צה"ל באמצע שיחזיר את הנוער לחיק הציונות האמיתית, היינו הימנית. ואם כבר הזכרנו את צה"ל אז הוא כמובן השלב הבא אחרי מערכת החינוך. הרי לא יתכן שיהיו קצינים פוסט ציונים בצה"ל נכון? מוטב לבדוק זאת היטב ולטפל בחשודים.

ומה לגבי הערבים בישראל, אותם 20% מהאוכלוסייה שמוגדרים מבחינה אתנית כפלסטינים ומבחינה אזרחית כישראלים? הלו ברור לחלוטין שהם לא ציונים. על כן כבר שנים שאין להם מקום בממשלות ישראל או בצבא. אבל עכשיו, שישראל נמצאת תחת מתקפה מדינית, אז כנראה שגם צריך להוציא אותם מהאוניברסיטאות, לא? ובנתיים בכנסת ישראל כבר עובדים על להוציא אותם מהכנסת ולשלול למפגינים שבהם את האזרחות.

פאשיזם כבר אמרנו?

מי יותר מקרתיסט?

בן דרור ימיני ממשיך במלחמתו באקדמיה, וספציפית בחוגים למדע המדינה בארץ. במאמר שהתפרסם היום בNRG מעריב הוא מאשים את האקדמיה בחד צדדיות; חופש אקדמי שמגן רק על השמאל ותוקף באכזריות את הימין. המאמר קצת מבלבל, כי לפעמים הוא כותב שזה בסדר להביע דעות ושכל הדעות צריכות להישמע בחופשיות באקדמיה, ולפעמים הוא כותב ששר החינוך צריך להתערב ושזה לא בסדר שרוב המרצים הם שמאלה ממרץ. הוא גם קופץ מנושא התמיכה בחרם לנושא הבעת הדעות בכיתה כאילו היו אותו דבר, שזה גם קצת מבלבל. אבל בכל זאת ננסה לרדת לשורשי הטיעון במאמר זה. הטיעון הוא כזה: מרצים מהשמאל מהווים אליטה שלטת באקדמיה, הם מגוננים על אנשיהם ותוקפים החוצה כל מי שלא מישר קו עם עמדתם. יש לו שלוש הוכחות, שגם לפי ימיני הם המקרים היחידים ולא דוגמאות מייצגות:

ההוכחה הראשונה, ד"ר דוד בוקעי שהואשם בגזענות ונאלץ להתנצל לפני כמה שנים. בוקעי לימד וממשיך ללמד באוניברסיטת חיפה. פרטי פרשה מלאים יותר נמצאים במאמר של מירון רפופורט. בוקעי יש לאמר נחשד בעבירה פלילית של הסתה לגזענות. ולא מתוך האקדמיה כפי שרומז ימיני כי אם על ידי היועמ"ש. החקירה אכן התחילה בעקבות פניה של סטודנט. על פי הדברים באמת סוג של 'אם תרצו' פלסטיני של איש אחד. כאמור לא יצא מהפרשה הזו שום דבר. לא ברור לי איך היא מוכיחה משהו כנגד החוג למדע המדינה בחיפה או בארץ בכלל. ואגב (ובלי קשר), בוקעי הוא כנראה באמת גזען. לדבר במושגים מכלילים ובאפיונים אתניים על אוכלוסייה זה באמת לא מקצועי ומעליב.

המקרה השני שלו היא פנינה שרביט-ברוך. שרביט-ברוך יועדה ללמד בפקולטה למשפטים בתל אביב והותקפה על ידי סטודנטים (ואכן גם מספר זעום של מרצים) בשל תמיכתה, בהיותה בפרקליטות הצבאית, בפעולות צבאיות שנויות במחלוקת. המקטרגים טענו שמי שהסטנדרט שלה בעייתי כלפי פעולות צה"ל בשטחים לא יכולה ללמד משפט בינלאומי באוניברסיטה. ימיני מזכיר את המקרה הזה כהוכחה לתזה שלו, אלא שאם כבר מדובר בהוכחה בדיוק הפוכה. רוב מוחלט של המרצים בתל אביב התגייס לטובתה. דיקאן הפקולטה למשפטים שהוא זה שביקש מלכתחילה משרביט ללמד, עמד מאחוריה לאורך כל הדרך.   לאחר יומיים של הפגנות בתל אביב על ידי סטודנטים פלסטינים בעיקר, המהומה שכחה. אל"מ פנינה שרביט-ברוך מלמדת בתל אביב גם היום. ובכל מקרה (ובלי קשר), צריך להפריד ולזכור שפנינה ברוך איננה חוקרת כי אם אשת מקצוע, והיא הוזמנה להעביר הרצאות בתל אביב בתור מורה מן החוץ.

המקרה השלישי של ימיני היה חדש גם לי, והוא מסתבר הטריגר למאמר. על ד"ר ירוחם לויט מאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, שפוטר על פי ימיני בגלל שאמר בכיתה כי "הזהות המינית של ילדים עלולה להיות מושפעת מזוג הורים חד-מיני". על פניו בהחלט נשמע מוזר. אבל מה הקשר בין זה לבין שמאל-ימין? איך זה מוכיח את הטענה של ימיני? מה הקשר בין המקרה הזה למקרים האחרים? על פי הפרטים שהופיעו בעיתונות אז לויט הוא מרצה בגמלאות שמלמד בבאר שבע את הקורס אתיקה רפואית לסטודנטים לרוקחות. זה הקורס היחיד שהוא מעביר. ובעקבות הדברים שנאמרו בכיתה (קצת יותר מורכבים מהמשפט בכתבה כנראה), ולאחר שימוע בבית הספר לרוקחות, הוחלט שהוא יפסיק להעביר את הקורס. אני באמת לא מבין באתיקה רפואית. על פניו זה נשמע לי כמו תגובה מוגזמת, אבל אם מישהו שקורא מבין יותר במקרה אני אשמח להרחבה בתגובות.

על סמך שלושת המקרים הללו, שכאמור אין בינהם קשר, מסיק ימיני את מסקנתו. אה כן, הוא גם מזכיר שיצרו איתו קשר חוקרים צעירים שהתלוננו בפניו כי אין להם סיכוי להתקדם בגלל דעותיהם. לצעירים אלה אני מציע לפנות למשל לד"ר תמי מייזס, מהכוחות העולים במחלקה למדע המדינה בתל אביב, ולשאול אותה איך עושים את זה.

בשביל להוכיח את הצד השני של המשוואה, השמאלנות הרדיקלית של האליטה השלטת באקדמיה, ימני מביא את הדברים הבאים: "שישה מתוך 11 חברי הסגל הקבוע במחלקה לפוליטיקה ולממשל באוניברסיטת בן גוריון חתומים על מכתב תמיכה בסרבנים. […] אסור לגעת בהם, אפילו שיש משהו מעורר חלחלה בכך שרוב המרצים הקבועים מצויים שמאלה ממרצ. זה לא חופש אקדמי. זו שטיפת מוח אקדמית". אני לא מכיר אישית את המחלקה למדע המדינה בבן גוריון. מכל הידוע לי מדובר המחלקה החדשה ביותר למדע המדינה בארץ, רק בשנה שעברה הם התחילו להעביר תוכניות לתואר שני. ואכן יש לה שם של מחלקה שמאלנית יחסית. אבל יכול להיות שהמכתב שימיני מזכיר הוא הסיבה לסטיגמה. בכל אופן, אם הלימודים בבן גוריון הם מקצועיים ודומים במשהו לאלה בתל אביב ובירושלים, אז ימיני יכול להירגע. לא שטיפת מוח ולא נעליים. שיעור באוניברסיטה איננו סובב סביב דעתו האישית של המרצה בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני. בכלל רוב השיעורים במדע המדינה לא קשורים לסכסוך הישראלי פלסטיני. כן, יש עוד דברים בעולם של מדעי המדינה חוץ מהסכסוך. (בבאר שבע אגב מדובר במחלקה לממשל, בדרך כלל כאשר משנים את השם ממדע המדינה כללי למדיניות וממשל הכוונה היא שהלימודים מתרכזים בעיקר בתחום הלימודי של לימודי בירוקרטיה, ממשליות ורגולציה. ככה שבכלל ימיני יכול להירגע, לא יוצאים גדודים של סטודנטים שטופי מוח שמאלנים ממסדרונות בן גוריון).

ימיני קורא למאמר שלו מקרתיזם אקדמי. בשורה האחרונה שלו הוא מסכם: "הפיטורים של ד"ר לויט מוכיחים שהמקרתיזם כבר כאן. הוא פועל בחסות 'החופש האקדמי'". קצת היסטוריה אולי על מקרתיזם לא תזיק: ג'וסף מקרתי היה סנאטור רפוליקני בארה"ב בשנות ה-50 של המאה הקודמת. הוא הפך את רדיפת הקומוניסטים, אמיתיים או מדומיינים, לאומנות. הטקטיקה שלו הייתה זריעת פחד; הוא היה הולך ממקום למקום ומכריז שיש לו רשימות- רשימות שחורות של אנשים קומוניסטים שהשתחלו לאמריקה. אויב מבפנים. הוא לא חשף את הרשימות העלומות. אף אדם שנחקר אצל מקרטי לא הורשע בריגול. אבל בחסות המרקטיזם אוירה של פחד והלשנות אחזה בכל משרדי הממשל (ובמיוחד שירות החוץ). וכן בכל מוסדות האומנות. ובמיוחד באקדמיה. מאות מרצים פוטרו או נדחקו הצידה בחשד לקומינזם. ברוב המוחלט של המקרים היה מדובר סתם בדמוקרטים או פשוט יהודים. או בחלילה, חוקרים מרכסיסטים. אם אדם רצה להתקדם כל שהיה עליו לעשות הוא להלשין על חברו שהוא קומוניסט וחקירה משפילה הייתה נפתחת בעניינו.  מקרתיזם איננו רדיפה של אנשים על סמך דעות בלבד. זוהי אסטרטגיה שלמה של רדיפת הדעות עצמן, נסיון לשלוט באוכלוסייה על ידי הפחדה וזיהוי אויב דמיוני מבפנים. נפנוף ברשימות חסרות כיסוי. האשמת כל אדם החשוד בדעה, רלוונטית או לא לעיסוקו, בשטיפת מוח ובסכנה על המדינה.

לפני שימיני יוצא בהאשמות על מקרתיזם, כדאי שייקח ביד את רשימות המרצים שלו, ינפנף בהן קצת בתנועות חדות, ויסתכל במראה.

ג'וסף מקרתי

דו"ח קומי

אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. "אם תרצו" פרסמו קישור לדו"ח הסילבוסים המפורסם שלהם, שמוכיח לטענתם שהחוגים למדעי המדינה בישראל הם פוסט ציונים. מזמן לא ראיתי משהו מגוחך כל כך. אל תתרשמו מהאורך של הדו"ח (66 עמודים שמודפסים בכתב 18 רווח כפול). בעצם מדובר באוסף של כמה "מחקרים" כאשר המחקר הרלוונטי מתפרסם על 2 עמודים בלבד (6-7) ומפורט בנספח (36-44). אחרי קריאה מעמיקה אין אלא להודות שבחיי שזה נורא מצחיק. לפחות אנחנו יודעים סוף סוף איך "אם תרצו" הגיעו למסקנה שלהם שכ-80% מכלל המחקר במדע המדינה הוא פוסט ציוני לעומת ציוני.

ראשית הם מבהירים שבמדע המדינה יש 4 תחומים עיקריים: פוליטיקה השוואתית, חקר מוסדות, יחב"ל, ופילוסופיה פוליטית. כבר זה כמובן ממש לא נכון, אבל זה לא מאוד רלוונטי אז לא נדקדק. אחר כך הם אומרים שמתוך ארבעת התחומים האלה רק הפילוסופיה הפוליטית רלוונטית לחקר הלאומיות. זו טענה ממש מדהימה. לא רק שזה שקר זה פשוט מראה על בורות מוחלטת. אין ספק שמי שכתב את הדו"ח הזה למד מדעי המדינה באוניברסיטה בארץ שכן יש שם בליל כלשהו של מושגים שרק מי שהיה חשוף להם ידע אותם. אבל אני מנחש שלא היה לו ממוצע גבוה מידי (אולי זה מסביר למה הוא מתוסכל מהאקדמיה). אם כבר עיקר עיקרם של המחקר על לאומיות נמצאים בלימודי יחב"ל ופוליטיקה השוואתית. ככה שגם לשיטתם הם פסלו מראש 2 תחומי לימוד רלונטים מתוך ארבע.

הטענה הבאה שלהם היא שהציונות היא תנועה לאומית. מכאן שכל מאמר פילוסופי שמביע ביקורת על הלאומיות הוא בהכרח אנטי ציוני. זו כבר ממש בדיחה. בדיחה שנהיית עצובה כי זה המדד שלהם לפיו הם הגיעו ל80% מחקרים אנטי ציונים. אם כן לא אנטי ציונים מסתבר אלא אנטי לאומיים. לצורך העניין גם מאמר היוצא נגד תנועות לאומיות נאציות בשנות ה30 בגרמניה הוא מאמר שמאחוריו מסתתרת אג'נדה אנטי ציונית כנראה.

עכשיו התמונה מתבהרת קצת יותר לפחות, אכן רוב המחקר על לאומיות הוא מחקר ביקורתי (לא הייתי אומר "אנטי", פשוט ביקורתי). אם אתה בודק רק לאומיות והיחס אליה אז אפשר שתגיע למסקנה שהגישה הדומיננטית כלפי לאומיות באקדמיה בכלל (בכל העולם אגב, לא רק בארץ) היא ביקורתית כלפי לאומיות. גם זה היה נכון יותר לשנות ה60 וה90. היום הרבה פחות. אבל ניחא.

אבל רגע, עוברים לנספח שלהם ורואים איך הם ניתחו את זה. וזה כבר ממש, אבל ממש, מגוחך. הם לקחו אוסף של סילבוסים מאוניברסיטאות בארץ. הם קבעו מראש ארבעה חוקרים טובים (שאוהדים את הלאומיות) וארבעה חוקרים רעים (שביקורתיים כלפיה) ופשוט ספרו כמה פעמים כל אחד מהם מופיע בסילבוסים השונים. וואו. עובדתית הספירה שלהם אגב היא גרועה במיוחד. אני ברגעים אלא ממש נבחן בחינת בית על שלושה חוקרים מבין הארבעה הטובים שלהם שהם טוענים שלא מלומדים כלל באוניברסיטה העברית. אבל באופן כללי אין אלא לשאול, נו באמת? אם זו היתה עבודה של תלמיד שנה א' באוניברסיטה הייתי מכשיל אותה. לעבודה בתיכון זה לא קביל. על סמך מה לעזאזל הם הסיקו שהסלקציה שלהם לארבעה חוקרים מול ארבעה חוקרים היא תקפה למשהו?

חוץ מזה הקטלוג של הארבעה בכל צד גם הוא פשוט בסיסית לא נכון: החלוקה שלהם לחוקרים שהם ביקורתיים כלפי לאומיות לעומת חוקרים שהם אוהדים לאומיות מבוססת להכרתם על כך שיש שתי אסכולות כלפי לאומיות. האחת חושבת שהלאומיות נבנתה במשך מאות ואלפי שנים (זו הגישה הטובה) ואחת שאומרת שהלאומיות היא תוצר של החברה המודרנית (זו הרעה). אז ככה: התפיסה שהלאומיות היא תוצר של החברה המודרנית (בין המאה ה15 למאה ה19) היא תפיסה דומיננטית לחלוטין במדע המדינה, בהיסטוריה, ובפילוסופיה. אין לתפיסה הזו שום קשר לביקורתיות. זו לא גישה אחת, יש הרבה מאוד גישות ללאומיות שכולן הגיעו למסקנה הזו. וזה לא שייך רק למדע המדינה, זו גם התפיסה ההיסטורית של רוב אם לא כל חוקרי העולם הפרה-מודרני. לא, זו לא קנוניה אחת גדולה אנטי ציונית, זה כולל גם חוקרים יפנים, בולגרים ואמריקאים של העולם הקלאסי ושל הנצרות.  ויש הרבה יותר מארבעה חוקרים מרכזים שחושבים את זה. בכל מקרה זוהי לא גישה ביקורתית כלפי לאומיות. יש הרבה חוקרים שחושבים שהלאומיות היא תוצר של החברה המודרנית ושהיא הולכת יד ביד עם החברה המודרנית ושלא ניתן להפריד בין השתיים. אולי "אם תרצו" חושבים שהמודרניות עצמה היא מזימה אנטי ציונית…

מול הפרדיגמה הזו,  אכן צמחה בשנות השמונים של המאה הקודמת גישה שנקראת פרימורדיאלית לפיה הלאומיות היא דבר אורגני שהיה קיים בעבר והתפתח אל תוך החברה המודרנית. במשמעות אחרת ומשלימה, הפרימורדיאליות היא גישה לפיה הקשרים הלאומיים (האתניים) הם הבסיסיים ביותר שיש לאדם וקודמים לכל קשר אחר. ברוב המקרים הגישות הללו אכן יחסית אוהדות את הלאומיות. אבל גם כאן לא תמיד; יש גישות פרימורדיאליות ביקורתיות שאומרות שהלאומיות זה משהו בסיסי אבל לא רציונאנלי שהאדם המודרני צריך להתגבר עליו. בדו"ח הם כאמור מציגים ארבעה חוקרים כאלה. לשיטתם, ארבעת החוקרים האלה מייצגים מחצית מכל המחקר שקיים על לאומיות.

"אם תרצו" סופרים אזכורים בסילבוסים. אזכורים!! בסוף יוצא להם 42 אזכורים לחוקרים הרעים מול 11 אזכורים לחוקרים הטובים בכל הארץ. מסקנה: כ80% מהאוניברסיטאות הארץ הן אנטי לאומיות! המסקנה שלי היא שצריך לשלול למי שכתב את זה את התואר (אם יש לו).

אבל הדו"ח לא מסתפק בזה, אני חושש. הוא עובר למשהו ממש מצחיק על השוואה בין תמיכה בפילוסופיה ליברלית מול רפובליקנית ומראה גם שם את אותה שיטת מחקר מרתקת ומוצא תוצאות זהות ללאומיות. אני לא אכנס לזה כי גם ככה הארכתי אבל דעו שזה עוד יותר מגוחך ממה שהם עשו על הלאומיות.

ואז הם מסיימים בבדיקה ספציפית של הוגים ביחס ישיר לציונות. רשמו לפניכם אלה החוקרים האנטי ציונים: ברוך קימרלין, אורי רם ואדוארד סעיד. ואלה החוקרים הציונים: רות גביזון, שלמה אבינרי ואמנון רובינשטיין. בואו נשים אותם בזירת הסילבוסים ונראה מי מנצח: התוצאה 37 מול 7! שערורייה! (מתוך ה37 אגב 11 הם מאוניברסיטת בר אילן. אוניברסיטה ציונית ואפילו ימנית לכל הדעות. האם יכול להיות שמי שמלמד את ארבעת הרעים מלמד אותם בכלל באור ביקורתי??). מיותר לציין שגם אם נניח והסלקציה המגוחכת הזו של חוקרים היתה באמת מדגם מיצג, אז שכמות המקרים וההפרשים בינהם אינם מאפשרים מובהקות סטטיסטית בכלל.

לסיכום, נתעלם לרגע ונגיד שלא היתה כל בעיה מתודולוגית, תיאורטית, היסטורית או לוגית עם הדו"ח זה. אני יכול להעיד על עצמי שהייתי נוכח בכל הקורסים המוזכרים שם תחת הסילבוסים של אוניברסיטת תל אביב. בנוסף יש לי הכרות לא רעה עם הסילבוסים המקבילים בירושלים ועם המרצים. ואני יכול להעיד, לפני שבכלל נכנסים למחקר שלהם, שזה פשוט שטויות. הקורסים הללו לא עוסקים בציונות כמעט. מיעוטם עוסקים בלאומיות. לא מציגים רק גישה אחת ואין שום שטיפת מוח בכיוון כזה או אחר. חלק מהמרצים המוזכרים שם הם פרימורדיאליים. חלק ימניים בדעותיהם הפוליטיות. רובם המוחלט ישמחו להגדיר עצמם ציונים אפילו. לא שיש לזה איזשהו קשר למה שהם מלמדים.

הארכתי במילים על משהו שאפילו לא שווה התייחסות. אבל דעו שהיה רעש גדול מהדו"ח הזה. המסקנות שלו פורסמו בהרחבה ב"ישראל היום" והוזכרו בעיתונים האחרים. אין כמעט סטודנט למדע המדינה שלא שמע על זה משהו. בעיקרון הם ניצחו. אף אחד הרי לא באמת קורא פרסומים מורחבים. מה שנשאר זה רק המסקנות המופרכות שלהם. "אם תרצו" יחזרו על המסקנות הללו שוב ושוב כעובדה. מי שתומך בהם יצטרף. מי שיבקר את הדו"ח יואשם בעצמו באנטי ציונות ובהגנה על מבצר מושחת. הרושם הכללי בציבור ובדורות הבאים של סטודנטים באוניברסיטה יהיה שהם צודקים.

במחשבה שניה, אולי לא קומדיה. טרגדיה.