• אני

  • מי אני

    רז א' איזנברג (שיינרמן), מוסמך המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ירושליים. מתמחה בפוליטיקה אלקטוראלית. razshein@gmail.com

  • כלים

  • Follow פוליטאה on WordPress.com

מה קורה בצד השני?

הקיצוניות הולכת וגואה בצד הפלסטיני. צודק ראש השב"כ שאבו מאזן לא מעודד טרור, זה כבר מזמן לא תלוי באבו מאזן. הציבור הפלסטיני עצמו מעודד את הטרור: הם לא אוהבים אותנו. רובם כנראה שונאים אותנו ממש. המנהיגים הקיצונים בצד השני כבר לא קיצוניים, הם פועלים בגלוי בלב הזירה הפוליטית הפלסטינית ואף מובילים אותה. מה רוצה הצד השני? הם רוצים מלחמה. הם שכנעו את עצמם שרק במלחמה כוללת, עם כל צבאות האיסלאם מאחוריהם, הם יצליחו להגשים את שאיפותיהם הלאומניות. אין להם שום שום עניין בדיאלוג עם יהודים. הם רוצים בגירושנו המוחלט מכאן. לא בשטחים, לא בירולשים ולא בת"א. באופן כללי הם פשוט לא אוהבים אותנו וגם מפחדים מאיתנו. הם מחנכים ילדים בבתי הספר לפחד מיהודים. מזכירים להם שוב ושוב בהגזמות מכוונות את ההיסטוריית ההשפלה הפלסטינית על ידי הכובשים הזרים מאירופה. מה היהודים עשו ועושים להם, תוך הקצנת מאורעות אמיתיים אולי בתיאורים מפחידים ומשמעותיים בהרבה מהנתונים הסטטיסטיים היבשים שרצוי היה לתאר. המבוגרים כל כך עסוקים בלהפחיד את ילדיהם מהאויב הציוני שהם בעצמם התחילו להאמין לכל ההפחדות הללו.

כן, לא כל הערבים הפלסטינים כאלה. יתכן שהרוב השקט עדיין רוצה בשלום ומעדיף להגיע אליו רק בהדברות. אבל גם אם הוא רוב, הוא שקט מידי; הם לא יוצאים לרחובות, הם מפחדים להתעמת עם אחיהם הקיצוניים יותר. הם נגררים בחוסר אונים אחרי הקולניים והאלימים שמובילים את הרוב השקט אל שנאה ומחלחמה. המעטים שיוצאים באומץ נגד הקו המרכזי בחברה הפלסטינית וקוראים לשלום, מגנים כל אלימות, ורואים בנו קורבנות של המזרח התיכון ולא אויבים, מעטים, מעטים מידי. מעטים ומתמעטים. יפי נפש שכמעט ולא נשמעים ואם הם נשמעים בחברה הפלסטינית אזי הם מוקעים חברתית. בעזה אפילו הורגים אותם ממש. אם היו היום בחירות בצד השני, הפלגים הקיצוניים שמחרחרים מלחמה ושנאה היו בודאי זוכים ברוב גדול. החלקים המתונים שרואים רק בדרך ההדברות והדיפלומטיה כלי אמיתי לשלום וצדק היו חווים כשלון צורב. בואו לא נשלה את עצמנו, לא צריך לקיים את הבחירות בפועל בשביל לדעת את זה.

בצד השני לא מדברים על שלום. הם לא מאמינים לאמריקה, לא סומכים על אירופה המערבית, ותולים את תקוותם בדיקטאטורות ברוסיה ובאיראן. אולי בדאעש שיציתו את השטח לא רק בסוריה ועיראק כי אם גם כאן. התקוממות עממית של כל ערבי באשר הוא נגד כל יהודי, זו תקוותם האכזרית. קרב עמוק נגד הדו הקיום להרגו. וכל מי שחושב אחרת הוא בוגד בעיניהם:  אנשים מתונים שיקראו לחיים משותפים יחשבו בוגדים. מי שמעז לותר במילים על אדמה פלסטינית הוא בוגד. מי שעורק למדינות המערב בנסיון לברוח מהמציאות הקשה פה הוא בוגד. כל "יפי הנפש" הם בוגדים. מסוכנים כמעט כמו ואולי יותר מהאויב האמיתי שזה אנחנו.

היום יותר מתמיד אני חושש שהצד השני מנצח. שמה שהקיצוניים שם רוצים ומכוונים זה בדיוק מה שיקרה. אתם בטח כבר נחשתם למה. הצד השני הוא גם הצד שלנו.

 

נאצים

מה בוער להם שם בכנסת לחוקק חוק שיאסור את השימוש במילה נאצי כלפי אדם בישראל? זה לא שהיו לנו כאן לאחרונה כמה פרשות מתוקשרות שבהן קראו אנשי שמאל ופעילי זכויות אדם לכמה חברי כנסת מהימין נ'ים. ההצעה באה לכאורה להקדים תרופה למכה. אך מאין תבוא המכה? הימין הלאומני כנראה יודע מה הוא עושה. הם מעריכים שבעקבות הדברים שהם עוד מתכננים לעשות, יקראו גם יקראו להם נאצי. הם על כן נערכים מבעוד מועד.

במאקו דיווחו אמש על ארגון קיצוני בשם "להב"ה – למניעת התבוללות בארץ הקודש" שחושף ומסית בפייסבוק נגד זוגות "מתבוללים". נציג הארגון ישב היום בתוכנית הבקר של קשת ואמר דברים כמו אויבים מבפנים, סכנה על טוהר הדם היהודי, שמירה על קדושת העם והביע רצון מפורש לגרש מארץ ישראל (השלמה) את כל הערבים והזרים כדיי שיהיו פה רק יהודים. איך הייתם מגדירים איש כזה בצורה הממצה והטובה ביותר בלי שימוש באות נ'?

לא רק שהכנסת לא עושה שום דבר בשביל למנוע מאנשים כאלה וארגונים הזויים כאלה לפעול בזירה הציבורית (ולהתראיין בטלויזיה כאילו מדובר בעוד עמדה לגיטימית – אם כי יאמר לזכותן של המראיינות גלית גוטמן ויואב לימור שעשו עבודה סבירה בהחלט מולו), אלא שחלק מחברי הקואליציה אף מעודדים עמדות כאלו ושותפים להסתה המכוערת והלאומנית נגד זרים, ערבים וכל מה שלא עשה בר מצווה. אתמול, ערכה תנועת הימין "אם תרצו" הפגנה קטנה ומסיתה בת"א נגד מהגרי העבודה. כותרת ההפגנה כלשונם: "נלחמים נגד חתרנים המנסים לשנות את פני המדינה היהודית" ובה חזרו שוב על עמדתם נגד תנועות השמאל שלדידם הורסות את המדינה ומהוות אויב. חבר הכנסת שמעון אוחיון מהליכוד ביתנו השתתף בהפגנה ונשא בה דברים. תת אלוף במיל' ח"כ מירי רגב כבר מזמן הפכה לקונסנזוס ולא לבדיחה. העמדה הלאומנית בכל הקשור במהגרי העבודה מאפריקה לישראל היא העמדה הסטנדרטית במדינה.

ככול שהפוליטקאים מבינים ששימוש והעצמת הפחדים הקמאיים של אזרחי ישראל היהודים יביא להון אלקטוראלי זול, ככה תגברנה השנאה וההסתה עוד יותר. הבעיה, מיותר לציין, רק תחמיר מכיוון שלאף אחד בשלטון אין אינטרס לטפל בה. מצד אחד מענים, מחלישים, ומסיתים נגד האוכלוסיה הכי חלשה וחסרת זכויות במדינה, ומהצד השני מתפלאים וכועסים בכל פעם שזו מתעקשת להזכיר (גם אם בצנעה בנתיים) שהיא קיימת. המצב יחמיר, הפוליטיקאים יקצינו ולא ירחק היום שתנועות ימין פאשיסטי קיצוניות דוגמא הימין הקיצוני האירופאי יזקפו ראשון גם בישראל וינסו להכנס עמוק (עוד יותר) לפוליטיקה. כאשר ארגון להב"ה יכנס לכנסת, מירי רגב תראה כמו אמא תרזה. כשבימין יבינו שאין באמת מה לעשות עם "הבעיה האפריקאית" יהיה כבר מי שיציע פתרונות סופיים.

אגב, מבעד לצעקות המתלהמות של הימין וההתעלמות של התקשורת מתכנים, חשוב לשים לב לתביעה היחידה שהיתה למהגרים האפריקאים במחאה המתמשכת הנוכחית: הבקשה שלהם היא שהמדינה תבדוק את בקשות המקלט הפרטניות שלהם. תבדוק. זה הכל. על כן זעקות הרהב של הימין נגד כל "המסתננים" שמגיעים לפה בצורה לא חוקית בשביל לשתות את חלב ארצנו הנהדרת, פשוט לא רלונטיות מול התביעה של האפריקאים.

ממשלת ישראל יודעת היטב למה היא לא בודקת את בקשות המקלט הפרטניות; היא לא בודקת מאותה סיבה שהיא לא באמת מגרשת אף מהגר אפריקאי. כי האמת היא שהאפריקאים בישראל זכאים להגנה מתוקף אמנות בינלאומיות שישראל חתמה עליהן להגנה על פליטים. אז ישראל לא מגרשת כי היא לא יכולה, אבל היא גם לא בודקת את הבקשות בדיוק בגלל שהיא לא רוצה להכיר בהם רשמית ולתת להם את כל הזכויות המינימאליות ובסיסיות שנגררות מהכרה כזו. בנתיים דנים אנשים צעירים, בריאים שרוצים לעבוד, לרעב, לעוני ולתנאי עבדות (כל זאת בעוד היד השניה של המדינה ממשיכה להביא במטוסים חקלאים מתיאלנד, זמרות מהפיליפינים ופועלים מרומניה). לאפריקאים השחורים בנתיים לא מציעים עתיד תקווה או חלום.

אבל העיקר שאסור להגיד את המילה נאצי. לזה יש חוק והסדרה. כי סמנטיקה היא כידוע הבעיה הגדולה ביותר שלנו הדורשת טיפול.

* ולכל מי שמעז להעלות את הטיעון על "מדינה יהודית" רק להזכיר חזור והזכר מה זו יהדות באמת. כי אלה דברי אלוהי ישראל ונבואתו:
"וגר לא-תונה ולא תלחצנו כי-גרים הייתם בארץ מצרים, כל-אלמנה ויתום לא תענון. אם-ענה תענה אתו כי אם-צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" שמות כב 20-23.
 

"רק אז תהיה ציון לציון": הרצל נגד אם תרצו, אלי ישי והימין

מה שהכי משגע אותי בתנועת אם תרצו, שלאחרונה שבה להופיע במסדרונות האוניברסיטה – מחלקת עוגות ועושה הרבה רעש "פטריוטי" לקראת יום העצמאות, הוא שהחוצפנים הללו מעיזים ללבוש חולצות ועליהן דיוקנו של תיאודור הרצל. זכותם של אנשי אם תרצו להחזיק בעמדותיהם ולפעול להגשמתן, זכותן לתקוף את השמאל ולהאשימו בפרשנות לא נכונה של מקומה של הציונות בחיינו, זכותם להגדיר ציונות חדשה על פי השקפתם. אך מה בין זה ובין הרצל? מובטחני שאף לא אחד מאותם לובשי חולצות לא טרח לקרוא את כתבי הרצל מעולם. שאם כן בוודאי היו נחרדים ומגדירים את חוזה המדינה "פוסט ציוני עוכר ישראל" או לכל הפחות "שמאלני". לא אתפלא אם סיסמוגרפים יגלו שבהר המנוחות על שם הרצל יש רעידות קלות ותכופות בכל פעם שאיש אם תרצו לובש את חולצתו של החוזה.

הנה אם כן, לכבוד יום העצמאות ה-65 של מדינת ישראל, דברים שכתב תאודור הרצל בספרו אלטניילנד, אותו ספר שעל הקדשתו חתם הרצל "אם תרצו, אין זו אגדה". הספר, למי שאינו מכיר, מתאר את סיפור מסעם בארץ ישראל של יהודי חילוני וחברו הנוצרי שהיו מנותקים מהעולם רבע מאה וחוזרים ללא שום ידיעה וכתיירים לארץ  עתידנית שבה הוקמה מדינת מופת על ידי יהודים. הרצל השלים את כתיבת הרומאן ב-1902. התרגום שאני מביא כאן הוא של דב קמחי משנת 1938, עשור לפני קום המדינה. הקטע שמובא כאן הוא נאום ספונטני של אחד הפוליטיקאים המקומיים ב"כפר חדש" כנגד דמגוג בשם ד"ר גייאר שיוצא נגד שילוב ערבים בחברה. הנאום הזה כמדוני הוא עמדתו של הרצל לפחות על מהי ציונות באמת ומי הם ה"אנטי ציונים". הרצל כבר אמרתי, הוא שמאלי (עמוד 140 ואילך במהדורת תש"ז, הוצאת מצפה, ההדגשות שלי) :

"היכן היה גייאר שלכם, זה שמקים ומעורר אתכם כיום, אז? [בגיטו, בגולה] אני אגיד לכם זאת. דוקטור גייאר שלכם היה אז רב אנטי-ציוני. אני ידיעתיו. גם אז היה הוא אחד ממתנגדינו הקשים ביותר. אבל אז יצא הוא בנימוקים אחרים: אחרים לגמרי. ורק בענין אחד נשאר הוא תמיד אותו האיש. ואני חפץ לומר לכם מה היה הוא, מה הנו עתה, ומה יהיה הוא תמיד. הוא הנה הרב של התועלת הפרטית. בשעה שאנחנו הציונים מן הרגע הראשון יצאנו לבקש אחר עמנו ואחר ארצנו, יצא כנגדנו הרב ד"ר גייאר בחרפות וגידופים. בשם שוטים ורמאים חרף אותנו" […] "אותם הרבנים של התועלת הפרטית מררו את חיינו. והלה עוד ממשיך לעשות זאת עד היום. אז בימים הראשונים והקשים של ההתחלה, לא רצה כלל, שיזכירו את שם ארץ-ישראל. ועתה הוא "ארץ ישראלי" יותר מכולנו. הוא הפאטריוט, הוא היהודי הלאומי – ואנחנו הננו אוהבי הנכרים, ואם נוסיף ונאזין לדבריו הרי אנו היהודים הגרועים, או גם הזרים בארץ ישראל ארצו. כן זאת היא מטרתו: להפרידנו מן הכלל,מן הצבור כולו. אי אמון זורע הוא בינכם ובינינו. בעיניו מטייף הוא אותו צדיק, כלפי מעלה, ואגב הוא לוטשן אל אותה התועלת הפרטית.

לפנים, בגיטו, היו העשירים שבקהילה בעלי השפעה, ואז הטיף לפי טעמם של העשירים. לאותם העשירים היה הרעיון הלאומי הארץ ישראלי בלתי נוח, ויפרש הוא להם את היהדות לפי רוחם." […] "אבל האמת היתה, שאנחנו [היהודים] לא נתנו לקח לאחרים, אלא קבלנו מאחרים, בכל יום ויום, בלא הפסק, לקח דמים, לקח של צער וייסורים- עד אשר קמנו ונתעודד, ועד אשר בקשנו את הדרך לצאת ממצרים, ועד אשר מצאנוה. ואז, כמובן מאליו, בא גם הד"ר גייאר אחרינו, ואתו גם חוצפתו הישנה וצביעותו. והנה חל שנוי, ברוך השם, גם בתוך קהלות היהודים. לא העשירים הם המחוקקים כיום את החוקים, אלא הכלל כולו. הנשיאות בקיהלה אינה עוד כיום, כפי שנהוג היה לפנים, מין מתן-פרס בשכר עסקים טובים ורווחים גדולים. ראשי הקהילה אינם נבחרים עוד כיום על פי מדת עושרם, אלא על פי כשרונותיהם ועל פי הכבוד שהקהל רוחש להם.

ומאליו מובן, שעתה יש להחניף לאינסטינקטים של ההמונים, ומאליו מובן, שכאן יש ליצור תיאוריה חדשה לאותה התועלת הפרטית של ההמונים – או לכל הפחות לזה, שההמון חושב אותו לתועלתו הקרובה. ומכאן הסיבה לסיסמה זו כנגד הנוכרים: מי שאינו יהודי לא יתקבל אל החברה החדשה. כלומר: כל כמה שימעטו המסובים לקערה אחת, כן תגדל המנה שתפול בחלקו של כל אחד ואחד. וכלום חושבים אתם שבזה צפויה התועלת הקרובה שלכם? אבל אין זה אמת.

תדל הארץ ותתרושש, אם תנקטו בפוליטיקה נואלת וצרת עין זו. על העיקר הזה אנו עומדים וממנו לא נזוז: שכל מי שהתמסר במשך שתי שנים לשרות החברה החדשה, כפי שנקבע בתקנות; ואם במשך שתי השנים הללו התנהג ביושר, הרי הוא רשאי להיות בה לחבר, מבלי כל הבדל לאום או דת.

ולפיכך הריני אומר לכם, שאף אתם תחזיקו בכל היסודות האלה, שעשו אותנו לעם גדול: חופש הדעות, רוח הסבלנות ואהבת הזולת. רק אז תהיה ציון לציון! עליכם לבחור בציר לקונגרס. בחרו בזה שאין לפני עיניו 'התועלת הפרטית' הארעית, אלא התועלת המתמדת. אבל אם באחד מן ה'גייארניים' תבחרו, הרי אינכם ראויים אפילו ששמשה של ארצנו הקדושה תהא זורחת עליכם."

חוזה המדינה

מיתוסים על שמאל

בשבוע שעבר התייחסתי כאן למיתוס השקרי של הימין על כך שהשמאל שולט במדינה וחשבתי שאולי כדאי באותה הזדמנות להשלים את הדיון ולהתייחס לעוד שני מיתוסים מרכזיים על השמאל בישראל:

אחת התפיסות של אנשי ימין רבים בישראל, ולצערי תפיסה שחלחלה היטב גם אל המרכז ואל "שמאלנים לשעבר", היא שמה שמנחה אנשי שמאל היא תפיסה של שנאה עצמית מחד, ושיפור הרגשת העליונות המוסרית מצד השני. על פי התפיסה הזו, אנשי השמאל שבויים במצב פסיכולוגי חולני של שנאה עצמית בה הם נוטים להאשים את העם שלהם בכל בעיות העולם ובמעשים נפשעים אחרים. גילויים פומביים של ביקורות נגד המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל מביאים להרגשת עליונות מוסרית שעוזרת במעט למרק את המצפון ולהרגיש טוב מעט יותר מול המצב החולני של השנאה. תפיסה פסיכולוגיסטית זו, שמושמעת כנגד כל יהודי שמבקר את ישראל מבחוץ, ונגד אנשי רוח רבים מתוך ישראל, היא כוללנית, שטחית וממילא בלתי מוכחת בעליל. על הימין להבין שאנשי שמאל שתוקפים את ממשלת ישראל לאו דוקא עושים זאת מתוך שנאת המדינה, עמם או עצמם. אפשר שהם פשוט באמת ובתמים לא מסכימים עם המדיניות של הממשלה. יתרה מזו, יתכן והם חושבים שהמדיניות של הממשלה מזיקה ואף מסוכנת לחברה הישראלית, למדינת ישראל, ואפילו לעם היהודי כולו. הם מביעים את הביקורת בפומבי מתוך הרגשת אכפתיות עמוקה, שותפות גורל, ואהבת החברה ולא מתוך שנאה. וממילא את כל הטיעונים הללו אפשר באותה קלות להדביק לאנשי הימין: האם מחוקקי הימין המתנחלי שמבקשים עכשיו לקעקע את הדמוקרטיה הישראלית, לא עושים זאת מתוך הרגשת שליחות ועליונות מוסרית? וכאשר הם מאשימים את כל מי שלא חושב כדעתם שהם "יפי נפש", ביטוי שהיה אמור להיות חיובי על פי משמעותו העקרונית, הם לא חוטאים בשנאה עצמית סמויה? שנאה עצמית שתקיפת האחר בפומבי משקיטה מעט מתוך הרגשה של עליונות מוסרית.

* מיתוס השנאה העצמית נובע בין השאר מתוך אי הבנה מוחלטת של מניעי השמאל המרכזי בישראל. הימין מאשים את מדיניות השמאל באופטימיזם חסר שחר ובאי הבנת המציאות המזרח תיכונית שבה אנו חיים. השמאל, הם טועים לחשוב, אופטימי מטבעו וחושב שאם רק נמסור לערבים את כל שטחי המולדת היקרים יהיה כאן הכל טוב ויפה. אלא שבדיוק ההיפך הוא הנכון.  אופטימיות היא לחשוב שבהינתן המצב הקיים הכל יהיה בסדר, ופסימיות היא לחשוב שבהינתן המצב הקיים שום דבר לא יהיה בסדר. תחת הגדרות אלו השמאל הוא פסימיסטי ומנתח את המציאות המזרח תיכונית על פי רוב בצורה ריאליסטית הרבה יותר מהימין. הימין מצידו הוא זה שמעודד את הסטאטוס קוו ועל כן הוא חייב להיות אופטימי. אין ספק שיש סכנות במצב הקיים. כל ניתוח בינלאומי וכל מומחה ליחסים בינלאומיים יגיד שהמצב הקיים במזרח התיכון ובישראל בפרט הוא נפיץ ובעייתי מאוד. על כן צריך להיות אופטימי במיוחד (ואולי משיחי, שזה כידוע שיא האופטימיות) בשביל לחשוב שמדיניות הסטאטוס קוו היא מדיניות טובה. הימין, גם הימין המרכזי ביותר בישראל, מציע לנו סטאטוס קוו ותו לא. קידוש הסטאטוס קוו הוא כמעט המדיניות הרשמית של הממשלה הנוכחית. אבל השמאל בישראל פסימי יותר, וריאלי הרבה יותר להשקפתי, וחושב שהסטאטוס קוו יפגע ופוגע במרקם החברתי של מדינת ישראל, בשאיפות הלאומיות של העם היהודי, ופרויקט הציוני כולו. מתוך דאגה עמוקה לעתיד המדינה השמאל דבק במדיניות של עשייה אקטיבית שנסמכת בראש ובראשונה עלינו, ולא מחכה באופטימיות נאיבית לשינויים אוטופיים בעולם ובסביבתנו הגיאוגרפית.

* ואם כבר הזכרנו מיתוסים ופרשנות מוטעית של הימין, אז היום אנו חוגגים את כ"ט בנובמבר (מזל טוב!). בפורום של האוניברסיטה העברית היום, בהפסקות, חגגו אנשי תנועת "אם תרצו" את המאורע בדגלים, חלוקת קרמבואים "כחול לבן", וקריאות צהלה היסטריות של "שמחו, כ'ט בנובמבר היום" על כל מי שעבר במסדרון. איזו אירוניה, איזו בורות; מה חוגגים אם תרצו היום אם לא את הכרזת החלוקה של האו"ם מה-29 בנובמבר, 1947. אותה הכרזה שקראה לחלק את ארץ ישראל המנדטורית לשני גופים לאומיים נפרדים: ישראל ופלסטין וזאת על פי גבולות 47. אם תרצו חוגגים אם כן שני דברים שהם מתנגדים להם בתוקף: אחד, קבלת החלטות או"ם. יש להזכיר אולי לאם תרצו שגם דוח גולדסטון למשל התקבל ברוב קולות על ידי העצרת הכללית של האו"ם. שתיים, חלוקת הארץ והקמתה של מדינה פלסטינית על חצי משטחי ישראל. אם היינו מלמדים את כ"ט בנובמבר באוניברסיטה אז אם תרצו בטח היו קוראים לזה פוסט ציונות – שמאלנית, אופטימיסטית ושונאת ישראל.

אם תאיימו

ימים שחורים עוברים על האקדמיה הישראלית. אתמול פורסם כי נשיא אוניברסיטת תל אביב, הכימאי יוסף קלפטר, ביקש לקבל לידיו את הסילבוסים של החוג לסוציולוגיה, בעקבות נייר עמדה של תנועת ימין בשם 'המכון לאסטרטגיה ציונית' שטען ל"הטיה פוסט ציונית" בחוגים לסוציולוגיה. היום פורסם שתנועת הימין 'אם תרצו' שלחה מכתב איום לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון לפיו אם לא תפעל מידית לפטר מרצים בחוג למדע המדינה (זה נקרא 'ממשל' בבאר שבע) הם יפעלו לעיכוב תרומות לאוניברסיטה ולמאבק גלוי נגד הרשמת סטודנטים למוסד. כלומר אם תרצו שלכאורה נוסדו כנגד קריאות לחרם אקדמי, קוראים בעצמם לחרם אקדמי על מוסד בישראל. כנראה שחרם מימין זה בסדר.

זהו כאמור הצעד הבא במאבק המקרתיסטי עליו התרענו כבר בעבר בדפים אלו. אין סיבה להיות מופתעים, יו"ר אם תרצו הבטיח שזה מה שהוא יעשה כבר לפני כמה חודשים בראיונות לעיתונות הסטודנטים. כל מי שחשב שזה "לא כזה נורא" ושמוטב להתעלם מ'אם תרצו', יראה עכשיו שזו הייתה טעות. אני חוזר ואומר שתנועת 'אם תרצו' ודומיה הם התנועה המסוכנת ביותר לדמוקרטיה הישראלית הפועלת כיום בישראל; כן, יותר מישראל ביתנו של ליברמן. בנתיים אגודות הסטודנטים שותקות לחלוטין בנושא. הם יודעים למה, ישנה תמיכה עממית רחבה בקרב הסטודנטים לתואר ראשון בתנועת אם תרצו. מאז ומעולם היו תנועות הסטודנטים חוד החנית במחאה אנטי ממסדית. תמיד זה היה חסר בישראל, והנה באה תנועת סטודנטים חזקה אנטי ממסדית. אבל עם טוויסט, לא נגד הממסד השולט אלא נגד הממסד האקדמי. מרד נעורים שכזה במרצים, על רקע המשבר המדיני-פוליטי. אפשר לשער ש'אם תרצו' תעמיד מועמדים לאגודות הסטודנטים השונות בבחירות הקרובות ותזכה במושבים רבים. תנועות סטודנטים אחרות שירצו להתחרות בהן יאמצו חלק גדול מהרטוריקה שלהם (במיוחד חשודים בעיני 'דור חדש' באוניברסיטת תל אביב).

היחידים שמגנים את המגמה הם כרגע המותקפים עצמם. היינו מרצים מהחוגים לסוציולוגיה ומדע המדינה בארץ. כמה עצוב שהם עומדים לבד ובשקט יחסי בעוד הממסד האקדמי שותק לחלוטין. המדעים המדויקים בכלל עומדים ומשתאים, זה הרי לא נוגע להם. הם "מדעיים" באמת ולא מתעסקים בפוליטיקה שמאפיינת את מדעי החברה. הנשיא הכימאי של האוניברסיטה אפילו חושב שהוא יצליח לבדוק את הסילבוסים של סוציולוגיה בעצמו.  אם כן להלן החדשות, זה התחיל בחוג למדע המדינה ועבר לסוציולוגיה. השלב הבא, הלא רחוק, יהיה בחוגים להיסטוריה ולמשפטים, ומיד אחר כך יורידו את השיוך החוגי לחלוטין ופשוט יחפשו מרצים שנחשדים בשמאלנות בכל פקולטה ופקולטה. כי הרי לא הגיוני שיהיה יצוג לא פרופורציונאלי לשיעורם באוכלוסיה של מרצים שמאלנים בחוג לכימיה. אין סיבה שההגיון שנכון לסוציולוגיה (כזכור סוציולוגיה איננה "מדעי הציונות" ומדעי המדינה אינם "מדעי ישראל") לא יהיה נכון גם לכימיה. באמריקה בשנות החמישים, ימי המלחמה הקרה העליזים,  זה היה בדיוק ככה: מכסות ייצוג למרצים בהתאם לשיעורם באוכלוסיה. בהתאם לעמדה פוליטית ובהתאם למוצא אתני (היו קווטות למרצים יהודים!). מי שכבר נחשד בקומוניזם, בדגש על נחשד, אולץ להתפטר מיד. אלפים התפוטרו, אפילו לא אחד הורשע בדין בעבירה.

ואחרי האוניברסיטאות? בתי הספר כמובן. לא יתכן שמורים שמאלנים יחנכו את ילדנו "הציונים" היקרים. אותו 'מכון לאסטרטגיה ציונית' כבר פרסם דו"ח על הטיה פוסט ציונית של לימודי האזרחות בבתי הספר. שמעתם את זה? זוכרים את לימודי האזרחות בבית הספר? מסתבר שהטקסט הקונפורמיסטי והאנמי שקראנו, "להיות אזרחים בישראל", הוא פוסט ציוני מידי בשביל 'המכון'. מעניין שעם מערכת חינוך כל כך מוטה שמאלה מבית הספר ועד האקדמיה, עדיין הצעירים בישראל יותר ימנים בשיעור ניכר מהמבוגרים באוכלוסיה (בדומה למדינות ערב, ובשונה ממדינות המערב). מזל כנראה שיש את צה"ל באמצע שיחזיר את הנוער לחיק הציונות האמיתית, היינו הימנית. ואם כבר הזכרנו את צה"ל אז הוא כמובן השלב הבא אחרי מערכת החינוך. הרי לא יתכן שיהיו קצינים פוסט ציונים בצה"ל נכון? מוטב לבדוק זאת היטב ולטפל בחשודים.

ומה לגבי הערבים בישראל, אותם 20% מהאוכלוסייה שמוגדרים מבחינה אתנית כפלסטינים ומבחינה אזרחית כישראלים? הלו ברור לחלוטין שהם לא ציונים. על כן כבר שנים שאין להם מקום בממשלות ישראל או בצבא. אבל עכשיו, שישראל נמצאת תחת מתקפה מדינית, אז כנראה שגם צריך להוציא אותם מהאוניברסיטאות, לא? ובנתיים בכנסת ישראל כבר עובדים על להוציא אותם מהכנסת ולשלול למפגינים שבהם את האזרחות.

פאשיזם כבר אמרנו?

פוסט-לאומיות? וצעדת שליט

* הויכוח על האקדמיה ממשיך. שני נסיונות מהשבוע האחרון, כל אחד בדרכו, לחזק את הדו"ח הקומי של אם תרצו בטיעונים כאילו משכנעים. הראשון הוא בן דרור ימיני, פרשן במעריב ומי שכבר מזמן סימן את "הפוסט ציוניות" הרחבה כסכנה הגדולה ביותר לישראל. שבוע שעבר בן דרור ימיני, בבלוג הרישמי שלו באתר מעריב, חושף שהגדרתו לפוסט ציוניות לא רחוקה בהרבה מזו המכלילה של "אם תרצו":

פוסט-לאומיות ואולי אנטישמיות

רוב של קרוב לתשעים אחוז באותה מדינה, עוד "מדינה אחת", הם קתולים. אחת המדינות המפותחות בעולם. מקום 17 במדד הפיתוח העולמי. אין טרור. אין אלימות. אלא שבאותה מדינה יש שתי קבוצות, שדוברות שפות שונות. ובין דוברי שתי השפות יש פערים קטנים. הרוב חושב שהוא נושא על כתפיו את המיעוט. לפי תוצאות הבחירות הtאחרונות, הולך ומתגבש רוב שמעדיף פילוג. לא מדינה אחת. שתיים.

זהו סיפורה של בלגיה. האקדמיה סיפרה לנו שעבר זמנה של הלאומיות. אנחנו בעידן הרב-תרבותי ופוסט-לאומי. רוב המדינות הגדולות הן "מדינות הגירה", ועבר זמנה של מדינת הלאום. אלא שתיאוריות לחוד ומציאות לחוד. ברה"מ התפרקה להרבה מדינות לאום. צ'כוסלובקיה התפלגה לשתי קבוצות לאום. יוגוסלביה התפרקה לחמש מדינות, לפי חלוקה אתנית-לאומית בעיקרה. ורק אצלנו, ברוני האנטי-ציונות מנסים לשכנע אותנו שאין הצדקה למדינת לאום ליהודים. אם היו חומרי הלימוד הפוסט-לאומיים נלמדים כחלק מהליך של חשיבה ביקורתית – ניחא. אלא שאצל חלק מהמרצים מדובר בניצול ציני של האקדמיה לצורך אינדוקטרינציה פוליטית. דרך שקופה לשלילת זכות היהודים למדינה.

האקדמיה סיפרה לנו מה? איזו בורות. אולי בשנות השישים האקדמיה ספרה לנו שעבר זמנה של הלאומיות. היום אין חוקר אחד שאומר את זה. חוץ אולי מהנטיגטון ז"ל וחסידיו, חוקר שדוקא חביב על בן דרור ימיני, שעיצבו את האג'נדה של הימין המתון המדיני האמריקאי; לפיו אין לאומיות כי אם התנגשות ציויליזציונית. זה מעניין שהדוגמאות שבן ימיני מביא לנו בשביל להצדיק את הלאומיות הציונית הן ברה"מ ויגוסלביה' שהתפרקו בתחילת שנות ה-90 בצל מלחמות דמים וטהור אתני. צ'כוסלובקיה ובלגיה בהן היה או יהיה פיצול של מדינת הלאום הקלאסית על בסיס ריג'ינלי כלכלי. מה לזה ולהצדקת הציונות?

ושלא תבינו לא נכון, אין לי שום דבר מיוחד נגד התנועה הלאומית היהודית שהקימה את המדינה ב-1948. אבל להגיד שכל ביקרות על הלאומיות בכללה, היא תקיפה של הציונות זה פשוט מרגיז. מה גם שמה הקשר בין קיום אובייקטיבי של תופעה לבין ביקורת עליה? הימין הקיצוני, הקסנופובי (והאנטישמי אגב) בבלגיה הפך למפלגה הגדולה ביותר אחרי הבחירות האחרונות לפני שבועיים שם, האם זה אומר שפיצול בלגיה היא דבר חיובי שכולנו צריכים לשאוף אליו? האם חוקר בלגי שיבקר את התנועה הלאומית הפלמית בצורה כזו או אחרת יהיה בהכרח פוסט-לאומי?

מזוית אחרת פרסם היום פרופ' אפי יער מאמר דעה בעיתון הארץ בו הוא תוקף את 'המרצים הביקורתיים', השמאל הקיצוני כהגדרתו, שעושים "שימוש לא הוגן בסמכות, במטרה לחנך לחשיבה חד-ממדית, בלי לתת לתלמידים אפשרות לבחור בין גישות שונות בניסיון לחתור לאמת". ההוכחה שלו במאמר, בדומה לדו"ח של אם תרצו, היא תיאור של סילבוס אחד בקורס 'מבוא לחברה בישראל' בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. בדומה לאם תרצו, יער מבקר סילבוס בצורה סלקטיבית ונותן ציון לחוקרים שנכנסו אליו (רעים) ולחוקרים שלא הוכנסו אליו (הטובים). לא עברתי את הקורס המדובר, אבל כן עברתי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב במדע המדינה ואני יכול להגיד שאת השמות של החוקרים ה"טובים" קראתי ושמעתי הרבה יותר פעמים מאשר את עזמי בשארה. בדיקה במאגר הספרים השמורים לקורסי החובה בספריה באוניברסיטת תל אביב תגלה שמחקריהם של כל החוקרים שיער מזכיר במאמר הדעה שלו נמצאים שם. (יהודה שנהב, החוקר שמעביר את הקורס המדובר, הוא בכלל עוף מוזר. לא ברור שהוא בכלל שמאל קיצוני, הוא למשל לאחרונה חוזר ואומר שאין שום סיכוי לפינוי ההתחלויות ושעדיף פתרון של סיפוח השטחים. פוסט ציוני? אולי. אבל דומה יותר לפוסט ציונות ימנית מאשר שמאלית לטעמי).

בכל מקרה, המאמר של יער הוא עוד מניפולציה זולה שכל מטרתה להמשיך את המגמה הקיימת של תקיפת האקדמיה ולהפחיד את המרצים הנוכחיים שישימו לב למה שהם מכניסים לשנת הלימודים הבאה. כי אם זה ימשיך לא למצוא חן בעיני 'אם תרצו' ודומיהם, אז הרשימות השחורות יעברו לממשלה…

* צעדת גלעד שליט. רעיון טוב לא? חבל שזה קורה רק עכשיו כי כבר קצת מאוחר. בכל אופן מדובר במחאה יפה, בעלת סמליות טובה, משתפת אזרחים רבים ואפקטיבית תקשורתית. זה לא יביא לשחרור שליט כמובן, אבל אולי זה יסביר לממשלה שיש רווח פוטנציאלי ציבורי מעסקה. לקראת ספטמבר זה יכול להיות רלוונטי…

*הסיקור התקשורתי של ידיעות ומעריב לעומת זאת, של הצעדה, הוא פשוט מחפיר. מעריב עושה קמפיין פרסומי לצעדה על גבי העמודים הראשיים במשך יותר משבוע, קמפיין בשיתוף רשתות שיווק ש"תורמות" את הסרטים הצהובים שחולקו עם העיתון של יום שישי לכל קונה. מבצע! קנה עיתון, קבל מחאה פוליטית מתנה! (בחסות רמי לוי, כי קילו עוף בשקל קונים רק ברמי לוי!)

*לגבי שחרור מחבלים, כן, לא, ידה ידה. יש לי רק שאלה אחת, כמה מחבלים עצרנו מאז נחטף שליט לפני ארבע שנים וכמה כבר שחררנו מאז? וכמה עוד נעצור ונשחרר בארבע השנים הבאות? אם היינו משחררים לפני שלוש וחצי שנים חמאס היו רוקדים על הגגות, היום כבר אף אחד לא היה זוכר את זה. אבל שליט היה לפחות בבית, ואנחנו היינו ממשיכים לעצור ולהרוג מחבלים כרגיל.  אם מישהו רוצה באמת להפיל את שלטון חמאס בעזה אז שידע שכל עוד גלעד שליט שם זה לא יקרה.

*מחר בלי נדר אני אביא כאן תמונות מהצעדה של מחר… (לא הסתייע)

(אני מתנצל על ירידה בכמות העדכונים; סוף שנה, עבודות, בדיקת מבחנים… וגביע עולם).

דו"ח קומי

אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. "אם תרצו" פרסמו קישור לדו"ח הסילבוסים המפורסם שלהם, שמוכיח לטענתם שהחוגים למדעי המדינה בישראל הם פוסט ציונים. מזמן לא ראיתי משהו מגוחך כל כך. אל תתרשמו מהאורך של הדו"ח (66 עמודים שמודפסים בכתב 18 רווח כפול). בעצם מדובר באוסף של כמה "מחקרים" כאשר המחקר הרלוונטי מתפרסם על 2 עמודים בלבד (6-7) ומפורט בנספח (36-44). אחרי קריאה מעמיקה אין אלא להודות שבחיי שזה נורא מצחיק. לפחות אנחנו יודעים סוף סוף איך "אם תרצו" הגיעו למסקנה שלהם שכ-80% מכלל המחקר במדע המדינה הוא פוסט ציוני לעומת ציוני.

ראשית הם מבהירים שבמדע המדינה יש 4 תחומים עיקריים: פוליטיקה השוואתית, חקר מוסדות, יחב"ל, ופילוסופיה פוליטית. כבר זה כמובן ממש לא נכון, אבל זה לא מאוד רלוונטי אז לא נדקדק. אחר כך הם אומרים שמתוך ארבעת התחומים האלה רק הפילוסופיה הפוליטית רלוונטית לחקר הלאומיות. זו טענה ממש מדהימה. לא רק שזה שקר זה פשוט מראה על בורות מוחלטת. אין ספק שמי שכתב את הדו"ח הזה למד מדעי המדינה באוניברסיטה בארץ שכן יש שם בליל כלשהו של מושגים שרק מי שהיה חשוף להם ידע אותם. אבל אני מנחש שלא היה לו ממוצע גבוה מידי (אולי זה מסביר למה הוא מתוסכל מהאקדמיה). אם כבר עיקר עיקרם של המחקר על לאומיות נמצאים בלימודי יחב"ל ופוליטיקה השוואתית. ככה שגם לשיטתם הם פסלו מראש 2 תחומי לימוד רלונטים מתוך ארבע.

הטענה הבאה שלהם היא שהציונות היא תנועה לאומית. מכאן שכל מאמר פילוסופי שמביע ביקורת על הלאומיות הוא בהכרח אנטי ציוני. זו כבר ממש בדיחה. בדיחה שנהיית עצובה כי זה המדד שלהם לפיו הם הגיעו ל80% מחקרים אנטי ציונים. אם כן לא אנטי ציונים מסתבר אלא אנטי לאומיים. לצורך העניין גם מאמר היוצא נגד תנועות לאומיות נאציות בשנות ה30 בגרמניה הוא מאמר שמאחוריו מסתתרת אג'נדה אנטי ציונית כנראה.

עכשיו התמונה מתבהרת קצת יותר לפחות, אכן רוב המחקר על לאומיות הוא מחקר ביקורתי (לא הייתי אומר "אנטי", פשוט ביקורתי). אם אתה בודק רק לאומיות והיחס אליה אז אפשר שתגיע למסקנה שהגישה הדומיננטית כלפי לאומיות באקדמיה בכלל (בכל העולם אגב, לא רק בארץ) היא ביקורתית כלפי לאומיות. גם זה היה נכון יותר לשנות ה60 וה90. היום הרבה פחות. אבל ניחא.

אבל רגע, עוברים לנספח שלהם ורואים איך הם ניתחו את זה. וזה כבר ממש, אבל ממש, מגוחך. הם לקחו אוסף של סילבוסים מאוניברסיטאות בארץ. הם קבעו מראש ארבעה חוקרים טובים (שאוהדים את הלאומיות) וארבעה חוקרים רעים (שביקורתיים כלפיה) ופשוט ספרו כמה פעמים כל אחד מהם מופיע בסילבוסים השונים. וואו. עובדתית הספירה שלהם אגב היא גרועה במיוחד. אני ברגעים אלא ממש נבחן בחינת בית על שלושה חוקרים מבין הארבעה הטובים שלהם שהם טוענים שלא מלומדים כלל באוניברסיטה העברית. אבל באופן כללי אין אלא לשאול, נו באמת? אם זו היתה עבודה של תלמיד שנה א' באוניברסיטה הייתי מכשיל אותה. לעבודה בתיכון זה לא קביל. על סמך מה לעזאזל הם הסיקו שהסלקציה שלהם לארבעה חוקרים מול ארבעה חוקרים היא תקפה למשהו?

חוץ מזה הקטלוג של הארבעה בכל צד גם הוא פשוט בסיסית לא נכון: החלוקה שלהם לחוקרים שהם ביקורתיים כלפי לאומיות לעומת חוקרים שהם אוהדים לאומיות מבוססת להכרתם על כך שיש שתי אסכולות כלפי לאומיות. האחת חושבת שהלאומיות נבנתה במשך מאות ואלפי שנים (זו הגישה הטובה) ואחת שאומרת שהלאומיות היא תוצר של החברה המודרנית (זו הרעה). אז ככה: התפיסה שהלאומיות היא תוצר של החברה המודרנית (בין המאה ה15 למאה ה19) היא תפיסה דומיננטית לחלוטין במדע המדינה, בהיסטוריה, ובפילוסופיה. אין לתפיסה הזו שום קשר לביקורתיות. זו לא גישה אחת, יש הרבה מאוד גישות ללאומיות שכולן הגיעו למסקנה הזו. וזה לא שייך רק למדע המדינה, זו גם התפיסה ההיסטורית של רוב אם לא כל חוקרי העולם הפרה-מודרני. לא, זו לא קנוניה אחת גדולה אנטי ציונית, זה כולל גם חוקרים יפנים, בולגרים ואמריקאים של העולם הקלאסי ושל הנצרות.  ויש הרבה יותר מארבעה חוקרים מרכזים שחושבים את זה. בכל מקרה זוהי לא גישה ביקורתית כלפי לאומיות. יש הרבה חוקרים שחושבים שהלאומיות היא תוצר של החברה המודרנית ושהיא הולכת יד ביד עם החברה המודרנית ושלא ניתן להפריד בין השתיים. אולי "אם תרצו" חושבים שהמודרניות עצמה היא מזימה אנטי ציונית…

מול הפרדיגמה הזו,  אכן צמחה בשנות השמונים של המאה הקודמת גישה שנקראת פרימורדיאלית לפיה הלאומיות היא דבר אורגני שהיה קיים בעבר והתפתח אל תוך החברה המודרנית. במשמעות אחרת ומשלימה, הפרימורדיאליות היא גישה לפיה הקשרים הלאומיים (האתניים) הם הבסיסיים ביותר שיש לאדם וקודמים לכל קשר אחר. ברוב המקרים הגישות הללו אכן יחסית אוהדות את הלאומיות. אבל גם כאן לא תמיד; יש גישות פרימורדיאליות ביקורתיות שאומרות שהלאומיות זה משהו בסיסי אבל לא רציונאנלי שהאדם המודרני צריך להתגבר עליו. בדו"ח הם כאמור מציגים ארבעה חוקרים כאלה. לשיטתם, ארבעת החוקרים האלה מייצגים מחצית מכל המחקר שקיים על לאומיות.

"אם תרצו" סופרים אזכורים בסילבוסים. אזכורים!! בסוף יוצא להם 42 אזכורים לחוקרים הרעים מול 11 אזכורים לחוקרים הטובים בכל הארץ. מסקנה: כ80% מהאוניברסיטאות הארץ הן אנטי לאומיות! המסקנה שלי היא שצריך לשלול למי שכתב את זה את התואר (אם יש לו).

אבל הדו"ח לא מסתפק בזה, אני חושש. הוא עובר למשהו ממש מצחיק על השוואה בין תמיכה בפילוסופיה ליברלית מול רפובליקנית ומראה גם שם את אותה שיטת מחקר מרתקת ומוצא תוצאות זהות ללאומיות. אני לא אכנס לזה כי גם ככה הארכתי אבל דעו שזה עוד יותר מגוחך ממה שהם עשו על הלאומיות.

ואז הם מסיימים בבדיקה ספציפית של הוגים ביחס ישיר לציונות. רשמו לפניכם אלה החוקרים האנטי ציונים: ברוך קימרלין, אורי רם ואדוארד סעיד. ואלה החוקרים הציונים: רות גביזון, שלמה אבינרי ואמנון רובינשטיין. בואו נשים אותם בזירת הסילבוסים ונראה מי מנצח: התוצאה 37 מול 7! שערורייה! (מתוך ה37 אגב 11 הם מאוניברסיטת בר אילן. אוניברסיטה ציונית ואפילו ימנית לכל הדעות. האם יכול להיות שמי שמלמד את ארבעת הרעים מלמד אותם בכלל באור ביקורתי??). מיותר לציין שגם אם נניח והסלקציה המגוחכת הזו של חוקרים היתה באמת מדגם מיצג, אז שכמות המקרים וההפרשים בינהם אינם מאפשרים מובהקות סטטיסטית בכלל.

לסיכום, נתעלם לרגע ונגיד שלא היתה כל בעיה מתודולוגית, תיאורטית, היסטורית או לוגית עם הדו"ח זה. אני יכול להעיד על עצמי שהייתי נוכח בכל הקורסים המוזכרים שם תחת הסילבוסים של אוניברסיטת תל אביב. בנוסף יש לי הכרות לא רעה עם הסילבוסים המקבילים בירושלים ועם המרצים. ואני יכול להעיד, לפני שבכלל נכנסים למחקר שלהם, שזה פשוט שטויות. הקורסים הללו לא עוסקים בציונות כמעט. מיעוטם עוסקים בלאומיות. לא מציגים רק גישה אחת ואין שום שטיפת מוח בכיוון כזה או אחר. חלק מהמרצים המוזכרים שם הם פרימורדיאליים. חלק ימניים בדעותיהם הפוליטיות. רובם המוחלט ישמחו להגדיר עצמם ציונים אפילו. לא שיש לזה איזשהו קשר למה שהם מלמדים.

הארכתי במילים על משהו שאפילו לא שווה התייחסות. אבל דעו שהיה רעש גדול מהדו"ח הזה. המסקנות שלו פורסמו בהרחבה ב"ישראל היום" והוזכרו בעיתונים האחרים. אין כמעט סטודנט למדע המדינה שלא שמע על זה משהו. בעיקרון הם ניצחו. אף אחד הרי לא באמת קורא פרסומים מורחבים. מה שנשאר זה רק המסקנות המופרכות שלהם. "אם תרצו" יחזרו על המסקנות הללו שוב ושוב כעובדה. מי שתומך בהם יצטרף. מי שיבקר את הדו"ח יואשם בעצמו באנטי ציונות ובהגנה על מבצר מושחת. הרושם הכללי בציבור ובדורות הבאים של סטודנטים באוניברסיטה יהיה שהם צודקים.

במחשבה שניה, אולי לא קומדיה. טרגדיה.

אם תרצו, אין זו מדינה

כבר זמן רב שאני רוצה לכתוב על תנועת אם תרצו, אבל המחשבה מעוררת בי לרוב גועל. אבל כמו בסיפור המשט, אין ברירה לבלוג פוליטי אלא להתיחס.

לכאורה צריך להזהר במילים, שכן תנועת אם תרצו כבר הגישו תביעת דיבה נגד קבוצה בפייסבוק (!) שהעיזו לכנות אותם פשיסטים(!!) ואיימה בתביעה כנגד ויקפדיה בגלל שתחת הערך אם תרצו הופיע שהתנועה ימנית (!!!). על פי פרסומים בהארץ, על כל תגובה שאם תרצו מעבירה לעיתון הם דורשים לפרסם כלשונה ובמלואה אם לא יתבעו משפטית העיתון. רק מה, אלא הן בדיוק הדוגמאות המעולות לאופיה של תנועת אם תרצו. נחתום המעיד היטב על עיסתו. אני לא מתבייש להגיד שאם צרצו היא תנועת ימין פשיסטית שפועלת בשיטות מקרטיסטיות ופארוניות כנגד כל גילוי דעת יוני.

[פאשיזם לצורך הדיון הינה תנועה  בעלת מטרות פוליטיות, שמעלה את הלאומיות למעמד ערך עליון, שרודפת את כל המתנגדים לרעיון, שמייחסת פטריותיות בלעדית ללאומנות, שפונה לרגש, שמאדירה את הכוחניות והשובינזם, רואה את כל העולם במונחים של הם ואנחנו. התנועות הפאשיסטיות הן עממיות לרוב ופועלות בפופוליזם]

הטקטיקה של אם תרצו פשוטה למדי, היא יוצרת זיקה ישירה בין ציונות, ימניות ופטריוטיות ומגדירה כל מי שלא עולה בקנה אחד עם דעותיה (כלומר כל שמאלני או חשוד כשמאלני) כפוסט-ציוני. פוסט ציוניות הינו ביטוי קוד בו הם משמשים ללא כל קשר למשמעותו המקורית של המושג. כך לדוגמא ימנים שקוראים לשקול סיפוח השטחים כולל הענקת אזרחות לפלסטינים אינם נחשבים על ידי אם תרצו כפוסט ציונים. לעומת זאת מי שמגנה את התנהלות ישראל במשט שבוע שעבר הוא בהכרח פוסט-ציוני למרות שאין שום קשר בין זה לבין ציונות. מבחינתם של אם תרצו כל אדם וכל דעה פולטית במדינה יכולים לקבל ציון ציוני או פוסט-ציוני, על פי פירוש ימני כמובן. הנחת המוצא היא שמה שהוגדר כפוסט ציוני הוא בודאי רע מיסודו, שלא לאמר אנטישמי ולכן בוגד. בדומה לביטוי "קונמוניסט" שהוצמד לכל מי שלא חיבב את המשטר הרפובליקני בשנות החמישים בארה"ב כך "פוסט ציוני" פועל בישראל 2010.

תנועת אם תרצו היא תנועת הימין המסוכנת ביותר שכמה במדינת ישראל איי פעם. בדיוק בגלל הנופך המרכזי שהיא מייחסת לעצמה. שלא כמו ישראל ביתנו של ליברמן (איתה היא חולקת מאפיינים אידיאולגים רבים) אם תרצו אינה נתפסת כתנועה קיצונית או סקטוריאלית. זוהי תנועה חילונית, חוצה מפלגות, של צעירים משכילים ברובם. כאן בדיוק מסוכנותה: כאשר צעירי האקדמיה הם שמנהיגים תנועה פופוליסטית ולגיטימית בעלת מאפיינים פאשיסטים, סימן שהמדינה הליברלית בסכנה חמורה.

הסימנים  ניכרים באוניברסיטאות היטב, לא עובר יום שתנועת אם תרצו לא מקיימת הפגנה בתוך אוניברסיטה גדולה בארץ. בשבוע שעבר ישבתי בספריה יום אחרי המשט כאשר נכנסו שני פעילים של אם תרצו וחלקו מנשרים שקראו לבוא להפגנה בתוך הקמפוס כנגד העולם והצביעות התורכית.  ברוח התנועה  הוקם אתר אינטרנט שבו מתבקשים הגולשים להלשין על מרצים "פוסט ציונים" שמלמדים בקמפוס ולעיין ברשימה השחורה הקיימת על מנת להזהר מהם. הם גם פרסמו בעיתונים המצאות של דו"ח (שלא פורסם מעולם) לפיו 80% מהמחקר האקדמי על ישראל הוא פוסט ציוני.  בדיון סוער שהתקיים ברשימת התפוצה של מדעי המדינה בנושא, התלוננה מרצה אחת שהוזכרה על ידי אם תרצו כסוררת על קבלת מכתבי שנאה ואיום בדוא"ל.

האיום של אם תרצו הוא בכך שהם מבקשים לקבע את הסטנדרט לגבולות השיח במדינת ישראל על פי מדדים (ימניים) שלהם. בכך כל מי שבעל דעה שמאלית הופך לשיטתם ללא לגיטימי. סטודנטית כתבה שבוע שעבר  מאמר בישראל היום לפיו בשעות שאחרי המשט היא נורא כעסה "כעסתי על השמאל שמהר להאשים את ישראל", ויצאה להפגין מול השגרירות התורכית במסר שאנחנו (מי?) לא נכנע (למה?) .   צבירת הכוח של אם תרצו מרשימה במיוחד. ההפגנות השבוע נגד התקשורת הזרה (מי שלא ראה את הכתבה המפחידה במקור, כדאי) , נגד התורכים ואתמול נגד הפגנת השמאל הם ביטויים לפופלאריזציה גוברת של המסר של אם תרצו ונכונות של ציבור הולך וגדל לצאת למאבק עממי בשם ערכים אלו.

זה מדאיג, וזה בעיקר עצוב. התגובה של הרוב הישראלי למשט היתה מפחידה וחמורה הרבה יותר מהמשט עצמו. הציבור הישראלי בוחר להגיב למצוקה המדינית שישראל נמצאת בה בהסתגרות ובלאומנות (זוהי דוגמא טובה מדוע חרם עולמי קולקטיבי כנגד מדינה אינו פעולה אפקטיבית, ראה פוסט קודם על "החרם"). מאוד מדאיג. העתיד הפוליטי בישראל מעולם לא נראה רע יותר.

*עוד כמה מילים על המשט, על הממשלה ועל ישראל בכלל. בהשאלה מנתן יונתן:

"דוגית נוסעת, מפרשיה שניים, ומלחיה נרדמו כולם. אם לא יעורו כל מלחיה, איכה תגיע הדוגית לחוף?"