בימין שכחו מה זה להיות יהודים

הכותרת בפרפראזה על מילותיו המפורסמות של ראש הממשלה בנימין נתניהו בקדנציה הראשונה שלו לרב כדורי, פרובוקטיבית אבל לצערי מדויקת. איפה מגיני היהדות לדורותיה והליברלים בימין שיצאו מפורשות, בגלוי ובאומץ, נגד חבריהם טרופי שנאת הזרים בליכוד (מירי, סרטן בלב האומה, רגב), בקדימה (יוליה, שיעבדו במחנות, שמאלוב ברקוביץ') וכמובן בש"ס (אלי, כולם יגורשו עד האחרון, ישי). השבוע בתמיכת כל הקואליציה ובאישור היועמ"ש מתחילים לגרש פליטי עבודה מסודן לדרום סודן שנמצאת במלחמת אזרחים. במקביל מחמירים את הענישה על העסקת מהגרי עבודה מכל סוג, גם אלה שלא מגורשים, כי מדוע שיעבדו? לפי הממשלה עדיף שיגנבו או ימותו ברעב ורק שלא יספרו לחבריהם בפייסבוק של אריתריאה איזה גן עדן פה בישראל הפתוחה והזולה. במהלכים אלו, לצד ההתבטאויות האלימות ומשולחות רסן של חלק מהפוליטיקאים בנושא, ישראל נכנסת לאחת מהתקופות החשוכות בתולדותיה – לא פחות. בניגוד לדמגוגיה מלאת הפאטוס של העוסקים במלאכת השנאה, ובמיוחד אלי ישי, הגירוש ולא הקליטה הם אלו שמסכנים את אופייה היהודי של מדינת ישראל.
לאלי ישי וחבריו אין מונופול על היהדות. היהדות עוצבה במאה ה-20 באירופה לא פחות (ולדעתי הרבה יותר) מבכוללים החרדים בירושלים ובני ברק. כשיהודים ברחו בתחילת המאה ה-20 מעוני באירופה והגיעו לאמריקה הם הגיעו כפליטים מבקשי עבודה, לא כפליטי מלחמה. הם הגיעו ביחד עם מהגרים מאירלנד קטולים לחוף המזרחי הפרוטסטנטי של ארה"ב ותוך דור או שניים כבר התברגו בצמרת המסחר. אבל הלקח היהודי והציוני האמיתי הגיע במחצית המאה ה-20 כשמאות אלפי יהודים ברחו מאירופה לפני תחילת המלחמה. חלקם לא הורשו להכנס לארצות הקולטות ונשלחו באכזריות חזרה למרכז אירופה. רבים לא שרדו את המסע המפרך באוניות צפופות חזרה. אלה ששרדו הושמדו מאוחר יותר בשואה. אבל בואו נזכור, כל הסיפור הזה של פליטים יהודים וקליטתם היה לפני שנת 41, לפני הפתרון הסופי ולפני שהנאצים התחילו לטבוח ביהודים. היהודים שביקשו לברוח מאירופה בשנות ה-30 עשו זאת בגלל שלא היה נעים לחיות תחת משטרים אנטישמיים וחלקם גם מקשיים כלכליים שנלוו לכך. אלה קטגוריות שלאלי ישי לא מספיקות. הוא בודאי היה קורא לאותם יהודים חסרי תעודות "מסתנני עבודה", ובתור פקיד בריטי בודאי היה מסביר למה האי הבריטי לא מסוגל לקלוט מסות של אנשים כל כך שונים בעלי מנהגים מוזרים כמו היהודים שישנו את מרקם החיים האנגלי. ובכלל בפולניה חיים שישה מיליון יהודים, אם נרשה ל-60 אלף כמותם להגיע, עד מהרה נמצא כאן באי הבריטי שישה מיליון חובשי כיפות ומגדלי זקנים דוברי פולנית (וגם שמעתי שאיזה יהודי צ'כי רצח תייר דני, תוסיף חברת הפרלמנט רגב, כל היהודים המרכז אירופאים הללו מפחידים ממש).
תגידו שזוהי מניפולציה פשוטה, והעובדות שונות לחלוטין היום. אולי. זה לא משנה את העובדה שמדינה יהודית אמיתית היתה צריכה להיות קשובה הרבה יותר ורגישה הרבה הרבה יותר לכל הנושא של הגירה. לא רוצים לקלוט אותם, בסדר, אבל יש הבדל עצום בין לא לקלוט לבין לגרש במחשכים באמצע הלילה, להסית לאלימות, ולאסור עבודה או חיים בכבוד מינימאליים בנתיים. מדינת ישראל היתה צריכה להיענות לאתגר ולהיות לכל הפחות רחומה ומגוננת בכל הטיפול שלה במהגרי העבודה. בטח לא לנהוג כפי שנוהגים.
אבל עזבו את השואה ואת אלפיים שנות גלות בנכר, עזבו את הפרעות שעבר העם היהודי במזרח אירופה, עזבו את הפוגרומים ברוסיה, עזבו את החרם של מלך אנגליה על היהודים ואת גירוש יהודי ספרד. לא למדנו כלום מההיסטוריה העממית שלנו כמהגרים חסרי בית כל השנים (אפילו שזו ההיסטוריה היחידה שלמדנו בבתי הספר), אבל לפחות תנ"ך למדנו? מישהו עוד זוכר בש"ס את התורה הקדושה? או שהם זוכרים רק את שיחות ליל שבת עם הרב? מישהו מחברי ש"ס מקשיב בבית הכנסת כשהם קוראים פרק בתורה כל שבוע? או שרק ממלמלים את המילים בלי להבין? ומה אם חברי הכנסת של הליכוד – הם הרי לא הולכים לרבנים בקביעות ומבחינתם התנ"ך אפילו עוד יותר חשוב לזהותם היהודית. אני אפילו לא מדבר על ספרי הנביאים הסוציאליסטים או הכתובים הפילוסופים. אני מדבר על הא"ב של התורה – ספרי החוקים שמות, ויקרא, דברים. ספר החוקים הגדול. אותם דברים שאמר אלוהים בעצמו למשה וחשובים לא פחות מעשרת הדיברות שהוקראו בעל פה. ואלה הם:

שמות כג9: "וגר לא תלחץ ואתם, ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"
ויקרא יט34: "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלהיכם"
דברים י19: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"

ויחזקאל מסביר לנו את הפרשנות, שיהיה ברור שלאהוב את הגר לא אומר לגרש באהבה:

יחזקאל מז22: "והיה תפלו אותה בנחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם אשר הולדו בנים בתוככם והיו לכם כאזרח בבני ישראל אתכם יפלו בנחלה בתוך שבטי ישראל"

ואלוהים בעצמו מסביר מה יקרה לעם ישראל אם לא יתנהגו יפה עם הגרים (שהם במעמד זהה ליתום ולאלמנה):

שמות כב 20-23: "וגר לא-תונה ולא תלחצנו כי-גרים הייתם בארץ מצרים, כל-אלמנה ויתום לא תענון. אם-ענה תענה אתו כי אם-צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים".

אני רוצה לשמוע את הרב עובדיה יוסף, איך כבודו, גדול הפוסקים, המבין בהלכה שבעל פה ובכתב, שמצטט פסוקים בשירותים, שאומר שאסור לחטט באף בשבת – איך אדמו"ר זה מסביר כיצד מתיישבים פסוקים אלו עם מה שאלי ישי תלמידו עושה. איזה תעלול מהפכני הם ימציאו לזה? איך יעבדו על אלוהים בעיניים הפעם? ויגידו לי בבקשה שהם לא שכחו מה זה להיות יהודים.

סיכום 2010- חלק ד'

אוקיי אז אחרי כמה ימי הפוגה, סוף סוף אני מפרסם את החלק הרביעי והאחרון בסיכום השנה שלנו. אנחנו כבר בסוף היום השני של 2011, אבל לא מאוחר לאחל שנה טובה לכל הקוראים ובכלל!

וגם אני מצטער על הצהרה שהצהרתי כאן בשבוע שעבר, ליתר דיוק, אני חוזר ממנה לחלוטין: בעקבות פסק הדין הדרמתי והחשוב ביום חמישי אני מכניס את משפט קצב לרשימת הסיכום השנתית במקום גבוה. על כן צריך לעדכן את הרשימה הישראלית והיא תתחיל היום שוב מהמקום השישי.

אירועי השנה בישראל, מקומות 1-6

מקום 6- ההקפאה ו/או כשלום המו"מ

לא שזה צריך להפתיע את קוראי הבלוג, אבל הקפאת הבנייה והמו"מ של נתניהו עם הפלסטינים הם האירוע הגדול ביותר שלא יצא ממנו שום דבר השנה. ביבי דוקא, כן השיג את מבוקשו; שנה של להרגיש עם ולהיות בלי, לדבר ולא לעשות כלום. ועכשיו עוד יותר טוב- גם לא מדברים וגם לאף אחד לא אכפת. בנתיים לפחות. מתי כל זה יתפוצץ לנו בפנים? ומאיזה כיוון? ל-2011 הפתרונות.

מקום 5- פרשת בנות עמנואל

והחזרה של מאבקי דתיים-חילוניים בסוגיות דת ומדינה בישראל. שלוש שנים של ש"ס חזרה בשלטון, וארבע שנים ללא "שינוי", הספיקו בשביל להחזיר את נקודת הרתיחה של יחסי חילונים דתיים בישראל לנקודה בה היתה לפני ששינוי קיבלו 15 מנדטים בבחירות 2003.  נדמה שהאירוע המרכזי שהחזיר את האג'נדה הפוליטית הזו לחיינו הוא פרשת בנות עמנואל. זוהי גם הפרשה שהרב חיים אמסלם הציג כנקודת המפנה שלו למרידה בתנועתו ש"ס. אין ספק שהנושא החילוני-דתי ימשיך להעסיק אותנו ב2011 יותר ויותר וככול שהבחירות הבאות יתקרבו.

מקום 4- פסק הדין במשפט קצב

יום גדול ומרגש התרחש בשבוע שעבר. פסק הדין של השופט ג'ורג' קרא לא השאיר מקום לספק או תהיות. האמון המוחלט שנתן בית המשפט למתלוננות הוא אור בוהק וסימן למערכת אכיפת החוק בישראל. על הפרקליטות, ובמיוחד הפרקליטים הבכירים הפחדנים שהיו שותפים להחלטתו של היועמ"ש לשעבר מני מזוז על עסקת הטיעון, ללמוד שבית המשפט לא מטומטם כפי שהם עשו ממנו. בית המשפט יודע להבדיל בין אמת לשקר, בין מניפולציה של עורכי דין שמקבלים אלפי שקלים לשעה לבין שורה של מתלוננות מפוחדות. יום עצוב לא היה שבוע שעבר; יום עצוב היה לפני ארבע שנים שלמדנו על המקרים לראשונה, ועצוב עוד יותר היה היום בו נבחר משה קצב לנשיאות המדינה במקום פרס. אבל יום חמישי שעבר לא היה עצוב- הוא היה שמח מאוד. שמחה על האמון שזכו לו שורה של מתלוננות אמיצות ושמחה על כך שעדיין יש בית דין של צדק במדינת ישראל.

מקום 3- הפליטים ומהגרי העבודה

לאו דוקא אירוע ספציפי- אם כי אפשר לציין את פרשת גירוש ילדי העובדים הזרים כאירוע מכונן, או את ההפגנות האחרונות בבת-ים ואשדוד בקריאה לגרש עובדים זרים. הסיבה למיקום הגבוה ברשימה היא ששנת 2010 היא השנה שבה הפכו מהגרי העבודה לאוכלוסייה בישראל. מהשנה הם כבר לא עוד נושא זניח שמעלים מידי פעם שרוצים לדבר על אבטלה, אלא אוכלוסייה אמיתית עם שמות ומספרים. עם זכויות, ומחאות, ואג'נדות פוליטיות הנקשרות בהם. בעצם הם כבר ישראלים. הם חלק מהחברה הישראלית לכל דבר ועניין. חלק שאין לו אזרחות ואין לו זכויות פוליטיות. חלק נרדף ומנוצל. החלק החלש ביותר בחברה. ברוכים הבאים.

מקום 2- השריפה בכרמל

למרבה האירוניה, אסון האוטובוס שהביא למותם של יותר מ-40 אנשים, הביא מצד אחד לעלייתו של אירוע השריפה בכרמל למעמד לאומי בתודעה הישראלית, ומרכזי ביותר בשנה האחרונה ובממשלת נתניהו עד כה בכלל. אך מצד שני, האירוע עצמו נבלע ונעלם בתוך אירוע השריפה. האוטובוס העצים את השריפה,  והשריפה העלימה את האוטובוס. ב-1997, בזמן ממשלת נתניהו הראשונה, התרחש אסון המסוקים בישראל. האסון קיבל מיידית שם משלו, הממשלה הכריזה על יום אבל לאומי ואזכרה ממלכתית לכל הרוגי האסון. שר הבטחון מינה מיידית ועדת חקירה לאסון. באסון האוטובוס בכרמל נמחק מסלול שלם של צוערי שב"ס, ובנוסף נהרגו כבאים צעירים ומפקדת משטרת חיפה. אף אחד לא הכריז על יום אבל. אף אחד לא חקר, ולא חוקר, את הסיבות והמחדלים שהביאו לאסון. כולם מתרכזים (לכאורה) בשריפה עצמה. כאילו מה שקרה לאוטובוס הוא פועל יוצא דטרמיניסטי של הדליקה. ובכל זאת, יש משמעות פוליטית אדירה גם לשריפה עצמה. הוכח לנו, בדרך טרגית, כמה לא מוכנה מדינת ישראל לסטנדרט בינלאומי מערבי של בטיחות בסיסית. ובמה השרים האחראים שלנו אמורים להתעסק. מה יהיה האסון הגדול של 2011? ומי יהיה השר האחראי שלא ייקח עליו אחריות? זהו גם המקום להזכיר את מי שנקשר בלפחות ארבע אירועים מרכזיים ברשימה הזו באופן הישיר ביותר, ומי שהוא ללא ספק איש השנה בפוליטיקה הישראלית- אלי ישי. בואו נקווה שהשיא של האיש הזה  כבר מאחורינו.

מקום 1- המשט לעזה

וגם התדרדרות היחסים עם טורקיה. בשנת 2010 איבדנו את מי שהייתה בעלת הברית המוסלמית הגדולה ביותר שלנו. וגם המצב הדיפלומטי העגום שישראל הביאה את עצמה אליו בשנה האחרונה. שלושת הדברים קשורים קשר הדוק זה לזה. פרשת המשט לעזה היא אולי האירוע שמסמל בצורה הטובה ביותר את הפוליטיקה הישראלית הנוכחית: פועלים מתוך הרגשת כבוד בלי לחשוב על תוצאה, מבצעים פעולות  ללא תכנון וללא תנאים מתאימים, לא לוקחים שום אחריות (מהותית או מיניסטריאלית) אחרי כשלון, אין שום יכולת להתמודדות דיפלומטית עם משברים (שר החוץ וסגנו הם אישיות בלתי רצויה ברוב מדינות העולם), הציבור הישראלי מגיב באלימות כלפי כל ביקורת חיצונית: אחרי המשט יצאו הפגנות בהמיות מול העיתונות הזרה, "אם תרצו" ארגנו הפגנות בקמפוסים (לא ברור נגד מי) וכמעט הרביצו במשכן הכנסת לחברת הכנסת חנין זועבי. כן הספינה מרמרה היא המטפורה הטובה ביותר למצב החברה הישראלית ב-2010: שטה לשום מקום, חמומת מוח ובעלת צוות מלחים וקפיטן חסרי אחריות.

* סיכום הרשימה הישראלית:

10. צעדת משפחת שליט, ופרשת הולילנד

9. "אם תרצו" נגד האקדמיה

8. ההתנקשות במבחוח

7. מכתב הרבנים והגזענות נגד ערבים

6. הקפאת ההתנחלויות וכשלון המו"מ לשלום

5. פרשת בנות עמנואל ויחסי דת ומדינה בישראל

4. פסק הדין במשפט קצב

3. מהגרי העבודה והפליטים

2. אסון האוטובוס והשריפה בכרמל

1. המשט לעזה

זהו תם הסיכום השנתי ותמה גם שנת 2010. הבלוג יחזור לפעול כרגיל מהפוסט הבא. מקווה שנהניתם לקרוא את סיכום השנה ומקווה שתמשיכו לקרוא את הבלוג גם ב-2011. להתראות.

 

שיטה להקצנה

אלי ישי מאשים היום במסיבת עיתונאים את שרי הליכוד בהפצת שנאת חרדים, מפחד של יאיר לפיד. משה ארנס האשים את היחס לערבים בישראל בחברי הכנסת הערבים, ואחמד טיבי עונה לו היום, במאמר ראוי,  בעיתון הארץ. עשרות רבני ערים חותמים על מכתב בנוסח חוקי נירנברג שקורא לא להשכיר או למכור דירות לערבים. בבת ים מתקיימת הפגנה תחת הכותרת: "ומה אם הוא יתחיל עם אחותך?" שב'הוא' הכוונה לערבי. הנחה רווחת בציבור היא שמהגרי עבודה הם זרים שמהווים איום חמור על החברה הישראלית.  ליברמן עולה בסקרים. חברים בקדימה שותפים לכל החקיקה הגזענית בכנסת. 55% מהציבור תומכים במכתב הרבנים. אה כן, והמו"מ לשלום הוכרז כמת ולאף אחד לא אכפת.  אז זה המצב.

איפה טמונה האשמה למצב הפוליטי הקיים? זוהי שאלת המחקר הענקית עליה אנסה לענות בקצרה בשתיים שלוש פסקאות:

את המצב הזה, שיותר נכון לקרוא לו תהליך מאשר מצב, ניתן להגדיר במילה אחת: הקצנה. מי אשם בהקצנה? לכך יש תיאוריות שונות: תיאוריה מקובלת בשמאל הישראלי אומרת שהאשמה היא בכיבוש; חברה דמוקרטית לא יכולה להיות במשך זמן רב כל כך כובשת של עם אחר בתנאים צבאיים מבלי שמשהו מזה יתמיד ויחלחל פנימה לתוך החברה. אלי ישי, הגזען הראשי בכנסת הנוכחית, מאשים את האליטה האשכנזית בגזענות (אנטי חרדית ואנטי מזרחית). ההשקפה שלו לא היתה מעניינת אם לא היה בה שמץ של תיאוריה חזקה יותר: כלכלית. התיאוריה הכלכלית בגדול אומרת שהגדלת הפערים בחברה הישראלית, והקפיטליזם המתעצם שנבנה כאן מאז שנות ה-70, הם אלה שמביאים להקצנה; האוכלוסיות העניות במקום להתאחד נגד המעמד הקטן העשיר, משוסות אלו באלו ורבות להנאתם של העשירים שיכולים להמשיך במדיניות כלכלית ניאו-ליברלית באין מפריע. תיאוריה שלישית, המכונה לפעמים התיאוריה הממסדית, אומרת שהאשמה היא בחוסר היעילות של הרשות המבצעת בישראל. זאת לצד דרישות הולכות וגדלות מצד הציבור הדמוקרטי בישראל. השילוב הזה, בהעדר קונסנזוס פוליטי סביב נושא מסוים, מביא ל'עומס יתר' על המערכת מה שבסופו של דבר סודק ושובר אותה לפרטיה.  כולכם שמעתם את  התיאוריות הללו בגרסא כזו או אחרת. מי מתונה יותר, מי פחות. יש כאלה שאפילו משלבים שתיים מהן או יותר.

אני רוצה להציע תיאוריה אחרת מז'אנר לכאורה טכני: תיאוריה מוסדית. האשמה כאן מתרכזת בשיטת הממשל הישראלית. יהיו שיעצרו כאן ויגידו שכבר התייחסתי לעניין, ושבעיות שיטת הממשל של מדינת ישראל קשורות בתיאוריה הממסדית ו'עומס היתר'. אבל אני לא טוען שיש בעיית משילות בישראל (להיפך אני חושב שיש לרשות המבצעת בישראל כוח ריכוזי רב מידי). אני טוען ששיטת הבחירות היחסית הנהוגה כאן מעודדת ונותנת תמריץ להקצנה.

אסביר: בישראל קיימת שיטת בחירות יחסית וארצית. זוהי השיטה היחסית ביותר הקיימת בעולם. התוצאה היא שבישראל שיעור המפלגות הקטנות והבינוניות שנכנסות לכנסת ומקבלות כוח הוא מהגדולים בעולם. עכשיו, אחת ההנחות הרווחות הן שבמדינה שסועה פוליטית כמו ישראל זה דווקא טוב: השיטה היחסית מאפשרת לגוונים שונים של האוכלוסייה להיכנס לפרלמנט ולהשפיע. ערבים, חרדים, נשים, אתיופים וכ"ו משיגים בעזרת השיטה היחסית ייצוג מקסימלי. נכון? לא נכון.

קודם כל, האוכלוסיה הערבית בישראל לא מקבלת ייצוג בכנסת כלל. הסיבה היא שרוב מוחלט מקרב ערביי ישראל מצביעים לאחת מהמפלגות הערביות- ואלו, שנכנסות לכנסת, מודרות לחלוטין מהשלטון. עשרת חברי הכנסת הערבים לא נחשבים לא לחישובי קואליציה ובקושי לחישובי אופוזיציה. אף אחד לא מדמיין בכלל לעשות איתם מו"מ על כניסה לממשלה.  ממדרים אותם מועדות כנסת חשובות מידי. ובחקיקה פרטית הם כמעט ולא משתתפים. הכנסת שלנו היא בעצם כנסת של 110 חברים בלבד, והרוב הדרוש בה להעברת חוקים הוא רוב מיוחד של 55% (61 מול 49). יהיה מי שיטען ודאי, כמו משה ארנס, שמי שאשם בכך זה חברי הכנסת הערבים עצמם. חברי הכנסת הערבים משקפים עמדות כה קיצוניות, יגידו, שאין שום אפשרות לשתף אותם באמת בשלטון המדינה. ויכול להיות שזה אפילו נכון (אם כי טענה דומה לא מושמעת אף פעם על קיצוני הימין בישראל). אבל האשמה בכך שחברי הכנסת המייצגים את הערבים בישראל הם קיצוניים, טמונה בדיוק בשיטה מחד ובהדרה של הערבים מהשלטון מאידך. באווירה של הדרה וביטול מצד השלטון, ומצד שני עם האפשרות האלקטוראלית להיכנס לכנסת בקלות יחסית, התוצאה היא פוליטיקה קיצונית.

אבל הדבר נכון לכל הצדדים של המפה הפוליטית. כך למשל, ככול שליברמן יקצין את עמדותיו, ויראה נחוש יותר, ככה יש לו פוטנציאל להרוויח רווח אלקטוראלי גדול יותר. במערכת בחירות אחת, אותה התלהבות קיצונית שמעודדת אחדים תרחיק את רוב האחרים, אבל במערכת הבחירות הבאה יהיה לו כבר מספיק כוח פוליטי להשפיע על האווירה לקיצוניות עוד יותר. התמריץ להקצנה הוא כפול: גם לפני מערכת בחירות על מנת להגדיל את שיעור התמיכה של הקיצונים, וגם אחרי מערכת הבחירות על מנת להגדיל את כמות הקיצונים עצמם.

טוב נראה לי שסיבכתי קצת את הדברים ונכשלתי במשימה להסביר את המצב בשלוש פסקאות פשוטות. מצטער. לא הסברתי בכלל מה זה מערכת בחירות שלא מעודת קיצוניות. וגם לא התייחסתי לחשיבות של הוצאת הפוליטיקה מהמשוואה.   אני מבטיח לחזור לנושא שנית בקרוב. אחת מהשאלות המרכזיות היא לאן צריך ללכת מכאן? ובהנתן העובדה שלא ניתן לשנות כרגע את שיטת הבחירות, האם יש משהו שניתן לעשות במצב הנוכחי על מנת להשיב את התהליך לאחור וליצור פוליטיקה מתונה יותר? האם למנהיגות מתונה יש סיכוי? (רמז לתשובה: כן, בתנאי שהמתינות תוצג בנחרצות והתלהבות לא פחות מקיצוניות).

 

השריפה

"כואבת לי ההסתה, כואב לי הניסיון להחדיר שנאה, אבל יותר מכל כואב לי אישית ההרוגים והפצועים" הדברים האלו נאמרו לא על הנערים הדרוזים מעוספייה, ולא על ידי ראש הממשלה. הם נאמרו על ידי לא אחר מאשר שר הפנים, אלי ישי, על עצמו. כנראה שאין גבול לציניות ולהעדר הבושה של אלי ישי שבמקום לעשות חשבון נפש עם עצמו ועם הציבור, הוא בורח באוטומט ומעורר את השד העדתי. שר הדתות, יעקוב מרגי, המשיך את הדברים של ישי ואמר שכל הביקורת הציבורית על אלי ישי היא רק בגלל שהוא דתי, ספרדי, וימני. פתטי קצת, בהתחשב בזה שרוב מוחלט של המדינה הזו הוא דתי או מסורתי, הקבוצה האתנית השכיחה במדינה היא מזרחים, והימין נמצא בשלטון. אבל במיוחד זה פתטי בגלל שבמקרה הזה, אין כל ספק, שיש על אלי ישי אם לא אחריות אישית, הרי שלפחות אחריות מיניסטריאלית ישירה לאסון.

הא האחריות המיניסטריאלית, אותה תופעה מופלאה המוכרת לרוב דרי העולם המערבי אך מעולם לא התקיימה בישראל. הרעיון פשוט: אם קורה מחדל גדול שבתחום אחריות של משרד שלטוני, השר הממונה לוקח אחריות מיניסטריאלית על מה שקרה, גם אם לא ניתן לקשור לו אחריות אישית למחדל. הסיבה היא לאפשר למערכת להשתקם מבפנים במהירות, ללא זעזועים בתחתית, תוך כדי נטילת אשמה מלאה של היחיד שמסוגל לקחת אותה- היינו ראש המערכת. מאחורי השיטה עומדת תפיסה ערכית לפיה תפקיד שר הינו שליחות ציבורית, תפקיד שעומד מעל ומעבר לגודלו של כל אדם ספציפי; זאת בניגוד לתפיסה המקובלת בארץ לפיה תפקיד שר הוא מקום עבודה, זכות של מי שמונה אליה, ועד שלא מוציאים אותו מהתפקיד בכוח, אין שום סיכוי שהוא יוותר על מה שנתפס כקניינו- המושב. כמו שניסח זאת אהוד אולמרט בצורה הטובה ביותר: "זה מקום העבודה שלי" וכידוע על מקום עבודה לא מותרים ללא מאבק עיקש, שימוע, פנייה לוועד העובדים וקבלת פיצויים הולמים.

אבל מעבר לסיבה הערכית, יש לאחריות מיניסטריאלית גם הטבה פוליטית: מי שלוקח אחריות מיניסטריאלית, גם מרגיע את הציבור מיידית בכך שנעשים שינויים, וגם יכול להישאר בתפקיד בכיר בשירות הציבורי. השיקום התדמיתי הוא כמעט מידי. אם למשל, אלי ישי היה מוחל על כבודו לכאורה, ולוקח אחריות מיניסטריאלית- הוא היה מתפטר מתפקיד שר הפנים ומחליף מקומות עם אריאל אטיאס בתפקיד שר השיכון- ישי היה יכול לטעון ביתר צדק, שהוא לא אחראי למחדל במצב כזה; ההפסד שלו לא היה גדול (אם בכל): גם הוא היה נשאר בתפקיד בכיר בממשלה, מפלגתו היתה משאירה את תפקיד שר הפנים בידיה, וגם הוא עצמו היה נתפס כאדם ישר שקיבל אחריות במקום שבו אחרים לא.

בבריטניה אגב, אחריות מיניסטריאלית היא חלק מהמנהגים של החוקה הלא כתובה. במשך השנים התפתחה שם אסטרטגיה משוכללת של איך לנצל לקיחת אחריות מיניסטריאלית להתמודדות טובה עם משברים תקשורתיים ופוליטיים.

* יחד עם זאת, יש לציין שאינני חושב שאלי ישי הוא האשם המרכזי בפרשה, גם לא משרד הפנים בכללותו. דליקות מתרחשות אחת לכמה זמן. זה עניין סטטיסטי: גם בשמירה, התרעה וחינוך מלאים, עדיין יהיו את האחוזים הבודדים של מקרי דליקה. השאלה האמיתית היא מדוע דליקות הופכות לשריפות ענק שלא ניתן להשתלט עליהן בפרק זמן סביר. שריפה קטנה ליד עוספייה דווחה ביום חמישי בבוקר. אז יכול להיות שאיזה נער שעישן נרגילה אשם בדליקה הזו. אבל מי שאשם בכך שהדליקה הפכה  לשריפה הגדולה בכרמל היא קודם כל העובדה שמרגע שהאש הזו דווחה, עברה יותר משעה לפני שהגיעה ניידת הכיבוי הראשונה. את מי שאחראי על זה שבעוספייה, מועצה של יותר מעשרת אלפים תושבים שנמצאת בלב יער (שמועד לשריפות), אין אפילו כבאית אחת קטנה- אותו צריך לשים בבית המעצר עד תום ההליכים.

האשם הזה, כך יש לקוות, יתגלה ביום רביעי בדו"ח מבקר המדינה המלא. בהתבסס על המידע שנמצא לפנינו, אפשר לצפות ללא  הפתעה, שהאשם הוא משרד האוצר וספציפית נערי האוצר החביבים שסירבו בתוקף להגדלות משמעותיות של מערך הכיבוי בישראל. זאת לאחר לפחות שני דוחות (מ1998 ומדו"ח וינוגרד על מלחמת לבנון השניה ב2007), ועדה ממשלתית (מ2002), שביתת הכבאים לפני שנה וחצי (שהייתה מהשביתות הבודדות במדינה הזו שהייתה סביב ציוד ותנאים ולא סביב העלאות שכר).  וכמובן 0 השינויים שנעשו מאז טיוטת הדו"ח של מבקר המדינה שהוגשה לממשלה  בקיץ האחרון.

* מה שהכי מפחיד בשריפה הזו לעתיד זה דוקא עניין אחר: רעידת האדמה. מדינת ישראל יושבת על השבר הסורי אפריקאי. על פי הסטטיסטיקה אחת ל60-120 שנה מתרחשת כאן רעידת אדמה גדולה. רעידת האדמה הגדולה בוא תבוא עלינו. וזה יכול לקרות בכל יום. העדר ההערכות המוקדמת שהתגלתה בשריפה תהיה כאין וכאפס לעומת רעידת האדמה. בדיוק כמו בשריפה, יקרה כאן כל מה שכל הגורמים המקצועיים מזהירים שיקרה כבר עכשיו. בתרחיש הגרוע, יש סיכוי שפשוט לא תישאר לנו מדינה.

שנה טובה

משרד הפנים מודיע שהוא יחל במלאכת גירוש ילדי העובדים הזרים רק אחרי החגים. ראש הממשלה מבקש ממשפחת שליט להפסיק את המחאה (נגדו) לזמן החגים. המתנחלים מודיעים שיחדשו את הבנייה מיד בתום תקופת ההקפאה בחגיגיות, למרות שעדיין לא יסתיימו החגים. משפחות רבות בישראל יברכו היום על "סימני החג" הסלק (שיסתלקו אויבנו), התמר (שיתמו אויבנו) והכרשה (שיכרתו אויבנו). חג שמח.

*למשרד הפנים ואלי ישי, אם העובדים הזרים הם כל כך זרים למדינת היהודים, אז מה אכפת להם אם הם מגורשים לפני או אחרי החגים היהודים? האמת היא שכנראה שאכפת, רק שלאלי ישי לא אכפת. הוא מבקש להגדיר ישראליות על פי יהדות, ויהדות על פי ההלכה בלבד. בפועל לאום נקבע על פי תרבות, מסורת, נימוסים ומנטליות. אורח חיים ישראלי שילדי העובדים הזרים נמצאים בתוכו הרבה יותר מהרבה חרדים. כן גם בחגים, עליהם הם לומדים בגנים ובבתי הספר. מבחינתי הם ישראלים לא פחות מאלי ישי, אבל חשוב מכך, מבחנתם הם ישראלים. דיון מעמיק יותר בסוגיית מהגרי העבודה וילדיהם אני מבטיח אחרי החגים.

*לראש הממשלה, אחרי שמשפחת שליט דחתה את בקשת הנשיא להפסיק את המאבק לשחרור בנם, אתה לא חושב שזו קצת חוצפה לבקש מהם בעצמך. אחרי הכל הם מוחים בראש ובראשונה נגדך ומול ביתך.  להזמין אותם לחג ולהגיד להם: תשמעו חבל לכם על הזמן להפגין מולי בזמן החגים. ובכלל זה לא נוח לי כל פעם להסתתר באוטו שאני בא הביתה. אכפת לכם להפסיק את המחאה בחגים? ממילא אני לא מתכוון לעשות כלום בנידון. זו חוצפה.

*המתנחלים מתכוננים לחדש את הבנייה, והישראלים מבטיחים לפלסטינים שהבנייה לא תחודש, בצורה בלתי פורמלית,  בגלל המשא ומתן. יהיה סוכות שמח? סביר להניח שהמתנחלים ינצחו בסיבוב הזה. אי אפשר לשלוח צוי הפסקת בנייה ומעצר בצורה בלתי פורמלית.

*אז מסתבר שיש מנהג מוזר לברך על פירות וירקות שמתקשרים אסוציאטיבית עם ברכות לחג. פעם ראשונה ששמעתי על המנהג הזה היתה השנה. מבירור קצר שערכתי מדובר במנהג שנהוג בעיקר בעדות עיראק, תונסיה, טורקיה, ומרוקו. השנה המנהג הופץ ברבים בין השאר על ידי ידיעות אחרונות שחבר לשופרסל וחילקו ערכות ברכות סימנים לחג. לכו לקנות בשופרסל את סימני החג על מנת שתוכלו לקלל את אויביי ישראל לכבוד השנה החדשה בכיף. נאכל כולנו סלק ונראה להם מה זה. אגב למי שתהה מי זה אויבנו ושונאינו שכתובים בברכות, אז על מנת שלא נתבלבל עם השכנה ממול פירש לנו הרב עובדיה יוסף, גדול הדור וגדול הפוסקים של עדות המזרח, שהרשעים הם הפלסטינים וספציפית אבו מאזן. טוב לדעת.

שנה טובה ומתוקה לכם, לנו ולכולנו. וגם לידידינו ואויבנו (לא יזיק שיהיה להם קצת טוב, אולי הם יניחו לנו).

בשבוע הבא כאן בבלוג: סליחות.

"יהי רצון מלפניך ה', שירבו זכיותינו כרימון"