סיכום 2011 – חלק א'!

כמו בשנה שעברה, גם השנה אני מאחל לכל הקוראים חג מולד (השמש) שמח. החג האוניברסאלי הקדום  ביותר בעולם, חג האורות בו כדור הארץ מתחיל את מסלולו מסביב לשמש מחדש והימים מתחילים להתארך, הוא הזדמנות מצוינת לסכם את השנה הפוליטית שהייתה לנו. כמו בשנה שעברה גם הפעם לא מדובר בדירוג מדעי או מובנה באופן מיוחד. בסופו של דבר מדובר בשעשוע נחמד שמזכיר לנו בדרך של משחק אילו אירועים משמעותיים קרו השנה. הדירוגים הם פרי החלטה כמעט שרירותית שלי ועל כן אל תיקחו את ההחלטה לשים אירוע מסוים כיותר חשוב מאחר יותר מידי קשה… היום אציג את חלק א' של סיכום השנה השנתי ונתחיל הפעם עם ישראל. בימים הקרובים (אני מבטיח לסיים עד סוף השנה בעוד שבוע) אעלה את שלושת החלקים הנוספים: סיכום השנה בישראל חלק שני, ושני חלקים של סיכום שנה עולמי. נתחיל:

ישראל מקומות 10 – 6

10. משה קצב בכלא

בשנה שעברה ברגע האחרון ממש, נכנס פסק הדין החשוב במשפט קצב לעשרת האירועים של שנת 2010 בישראל. גזר הדין החמור שלא עשה הנחת סלב ושלח את קצב ל-7 שנות מאסר ניתן השנה. ביחד עם דחיית הערעור בעליון וכניסת קצב בפועל לכלא לפני שבועיים מדובר באירוע בעל משמעות לאומית היסטורית וסמל שיא במאבק באלימות כנגד נשים בישראל. נשיא מדינה הוא תפקיד ייצוגי וסמלי. סמליות התפקיד לא מתפוגגת שעה שהאדם שנושא במשרה מואשם בפלילים. כניסת קצב לכלא מוכיחה באופן ייצוגי וסמלי את השוויון בפני החוק ואת העובדה שגם האזרח מספר אחת הוא עדיין אזרח במדינת ישראל.

9. הדרת הנשים

ומרגע השיא של המאבק באלימות כנגד נשים לרגעי השפל, והיו הרבה כאלה השנה. שנת 2011 מציינת את ההקצנה חסרת התקדים ביחס של הדת בישראל לנשים. בכל הדתות המונותיאיסטיות קיימים יסודות חשוכים של הדרת וצמצום מקומן הפומבי של הנשים. ככול שהדת מקבלת ביטוי משמעותי יותר בזירה הציבורית המדינית כך מעמדן של הנשים בחברה יורד. מסורת והחזרת עתרה ליושנה הם שמות קוד לחברה פרימיטיבית ושוביניסטית שלא מקבלת את הרעיונות הליברליים והפמיניסטים שצמחו במאה ה-20 במערב. הבעיה המרכזית ביותר במדינות האסלאם היא הדרת, השפלת, תקיפת, ושנאת נשים בכסות אדיקות דתית. אומנם בארצות האסלאם שורר המצב הגרוע ביותר היום מבחינה זו, אך לצערנו היהדות לא חסינה מפני מגמות חשוכות כאלה. בימים אלו נמצאות נסיעות האוטובוס בכותרות, אך חמור מכך הוא חזרתה (או הופעתה) השנה של התפיסה האידיוטית של איסור שמיעת שירת נשים. איסור שחלחל מהחברה החרדית לחברה הדתית לאומית. המרחק מאיסור על שמיעת נשים שרות לאיסור על שמיעת נשים מדברות, בודאי בזירה הפומבית והפוליטית, קצר ומפחיד.

8. פרשת גלנט

זוכרים? כן זה קרה בתחילת השנה הזו. בחודש ינואר התחיל מבקר המדינה בחקירת גלנט, ובראשון לפברואר כבר הודיע היועץ המשפטי לבג"ץ כי יש בעיה רצינית במינוי גלנט לרמטכ"ל. המינוי בוטל ברגע האחרון ובני גנץ מונה לרמטכ"ל במקומו של גלנט. אבל מה שהכי יזכר מהפיאסקו ההוא זה הארמון שבנה גלנט לעצמו במושב עמיקם (מה שהפך את עמיקם לאחד מאתרי התיירות הפנימית הפופולאריים של תחילת השנה). המבנה האוריינטלי והצעקני, מלווה בשקרים והתעלמות מהשכנים ומחוקי הבניה, מדגימים בעיות אישיות כבדות של חלק מבכירי המדינה.

7. ישראל לא מתקיפה באיראן

אולי מדובר היה רק בתרגיל של משרד הבטחון למניעת קיצוץ בתקציבו – אבל ה"שמועות" וההדלפות על מתקפה קרובה באיראן היו כל כך מסיביות בסוף הקיץ שלרגע חששנו כולנו שהנה באה מלחמת יום הדין.  אפילו ראש המוסד לשעבר מאיר דגן נזעק לתקשורת והזהיר מחוסר האחריות של שר הביטחון וראש הממשלה. לא נורא, עבר פחות או יותר. ועל זה נאמר המשפט when you have to shoot – shoot, don’t talk.

6. הבחירות במפלגת העבודה

לרגעים קלים נדמה היה שמפלגת העבודה חוזרת להיות מפלגה רלונטית השנה. בחודש ינואר השנה עשה אהוד ברק טובה גדולה למפלגת העבודה ופרש מהסיעה והמפלגה (יחד עם עוד 4 אופורטוניסטים נשכחים). מפלגת העבודה התפוטרה מהקואליציה והחלה מערכת בחירות ארוכה לראשות המפלגה. בסוף המערכה נצחה שלי יחימוביץ, מי שסירבה להכנס לממשלת נתניהו מלכתחילה והביאה מסר אחיד וקוהרנטי למפלגה שהייתה חסרה מסר כזה שנים רבות כל כך. האם מדובר בתהליך שאכן יחזיר את הרלוונטיות למפלגה לשנים רבות? עוד מוקדם לקבוע, בינתיים נראה ששלי יחימוביץ דורכת מעט במקום וקולה באופוזיציה אינו דומיננטי. אך יש עוד זמן עד הבחירות הכלליות (אולי אפילו שנתיים שלמות).

* זהו להפעם, בחלק ב' נדרג את מקומות 10 עד 6 בעולם. שוב חג שמח לכולם. גם חנוכה זה טוב מאוד (ואפילו כריסמס שמועדו היום – ישו בן יוסף נולד על פי המסורת בתאריך זה 25 בדצמבר לפני 2015 שנים, בשנת 4 לפנה"ס הנוצרית).

על מדיניות ההרתעה

בשבוע שעבר כתבתי כאן שזאת לא בושה להודות שאיראן מרתיעה אותנו. חשבתי מאז שאולי שווה להרחיב בנקודה זו – ובכלל כדאי לדון בנושא של הרתעה שכל הגנרלים הישראלים, חברי כנסת, פרשנים מדיניים וטוקבקיסטים יודעים לספר לכולנו כמה היא חשובה. ראשית חשוב להבין שההגדרה המקובלת ביותר (בלימודי יחב"ל למי ששאל) להרתעה היא לגרום לצד השני לא לפעול בניגוד לרצונך מבלי שאתה צריך לפעול נגדו. זו נקודה חשובה והבחנה שלא תמיד מקפידים עליה שמדברים על הרתעה: אם אתה פועל בשביל למנוע מהצד השני לעשות משהו, לדוגמא יוצא למלחמה או מתקפה, אזי לא מדובר בהרתעה כי אם במניעה אקטיבית. על כן הביטוי "אנחנו צריכים לתקוף בעזה בשביל לשמור לישראל את כוח ההרתעה" הוא קצת מגוחך; כוח הרתעה הוא בדיוק זה שבו ישראל לא צריכה לפעול בעזה, אם היא פועלת אזי היא שוברת את ההרתעה ולא מגשימה אותה.

השיטה הנפוצה ביותר להרתיע היא על ידי איומים. מדינה מאיימת שאם יתקפו אותה, או אם לא יפסיקו לייצר נשק (וכדומה) אז היא תצא להתקפה. מדיניות הרתעה טובה צריכה להיות כזו שתהיה הגיונית, כנה, וכדאית לצד השני; הגיונית- כלומר תהיה פרופורציונאלית למידת האיום, ואפשרית לביצוע. אם ברור לצד השני שאין לך שום יכולת או לגיטימציה לממש את האיום שלך אז האיום לא אפקטיבי; כנה- אם אתה מאיים עליך להיות מוכן לממש את האיום במידה והצד השני לא יענה לו, אבל (וזה אבל חשוב מאוד) על הצד השני להיות בטוח שאכן לא תממש את האיום שלך אם הם יעמדו בתנאים שדרשת. אם הצד השני חושש שתתקוף אותם ממילא, אז שוב האיום שלך לא ירתיע אותם; כדאית לצד השני- כלומר על הצד השני לחשוב שאכן המחיר של אי עמידה בתנאים שלך יהיה כבד וחמור ביחס לרווח הצפוי.

אז מדוע האיראנים מרתיעים אותנו? כי אנחנו יודעים שהם לא אוהבים אותנו, כי יש להם נשק רב ויכולת ממשית לפגוע בנו קשה במקרה של מלחמה, כי תהיה להם לגיטימציה ציבורית (ואזורית) רחבה לתקוף אותנו במקרה ונתקיף אותם, וכי הרווח הצפוי לנו מהמתקפה על מתקני הגרעין שלהם לא בטוח במקרה הטוב ומפוקפק במיוחד במקרה הרע (והסביר על פי מקורות זרים).

ואולי בכלל עדיף לנו לשאול את השאלה הפוך: מדוע אנחנו לא מרתיעים את האיראנים? הרי המדיניות של ישראל בעשור האחרון הייתה שוב ושוב להזהיר את איראן לבל תפתח נשק גרעיני או שאנחנו נתקוף אותם ואולי אפילו נביא איתנו את כל שאר העולם המערבי. על פי דו"ח הסוכנות לאנרגיה אטומית שהתפרסם אתמול, אין שום ספק- האיום הישראלי על איראן לא עובד. ההרתעה הישראלית נכשלה – זו לא שאלה, זו עובדה. מדוע?

אפשרות אחת היא שהאיראנים חושבים שלישראל אין באמת שום יכולת לממש את איומם. יכול להיות שהאיראנים בטוחים שישראל לא יכולה לתקוף אותם בצורה כזו שתחריב את תכוניות הגרעין ותוריד לטמיון עבודה וסכומי כסף של עשרות שנים; מבחינה רציונאלית הסתמכות רק על הטיעון הזה מחייבת שהאיראנים בטוחים שאין לישראל יכולת אמיתית לממש את איומה ולעצור את תוכנית הגרעין, אחרת כל הסיפור לא שווה את הטרחה. אולי יש להם סיבה טובה להאמין בזה.

אפשרות שניה היא שהאיראנים לא חושבים שישראל כנה בכוונותיה. יתכן ומה שהאיראנים אומרים כלפי חוץ, הוא באמת מה שהם חושבים (וזה לא משנה אם זה נכון או לא נכון) והוא שישראל היא זו שמהווה את האיום האזורי. שהאיום הישראלי על איראן, וספציפית על שלטון האייתולות, יתקיים וימומש בין אם איראן תפתח נשק גרעיני ובין אם לא. זה לא בלתי סביר כמו שזה אולי נשמע בהתחלה: אם נגיד שהאיומים בסנקציות והניסיונות להפיל את המשטר האיראני הם חלק ממדיניות הענישה של ישראל על פיתוח הגרעין, האם מישהו מאיתנו יכול להבטיח שישראל הייתה מפסיקה ניסיונות אלו גם אם איראן הייתה מפסיקה לפתח את האופציה הגרעינית? במילים אחרות, ישראל והמערב לא מציעים שום "גזר" אמיתי לאיראנים, או ככה לפחות הם רואים זאת. יתכן שמבחינת האיראנים מה שהם לא יעשו בהקשר הגרעיני, המערב בכל מקרה יפעל נגדם, מתוך שיקולים אידיאולוגים אחרים, ועל כן האיומים על הגרעין לא רלוונטיים.

האפשרות האחרונה  המטרידה ביותר, היא שהאיראנים לא מורתעים כי הם חושבים שהמחיר של מתקפה ישראלית עליהם נמוך מהרווח שיצא להם מזה. עצוב, אבל יכול להיות שהאיראנים רוצים שנתקיף אותם. לא מדובר באפשרות מופרכת: השלטון באיראן הוא שלטון דיקטאטורי ונוקשה שבשנים האחרונות זכה לקולות אופוזיציונרים לא מבוטלים מבפנים. בשנתיים האחרונות, חודשים לפני האביב הערבי, מילאו את הרחובות האיראניים הפגנות שקראו למהפכה שלטונית. אחת מהדרכים הידועות של שלטונות אוטוריטאריים לבסס את שלטונם נוכח אתגרים מבפנים הוא ליצור איומים מבחוץ. התקפה ישראלית על איראן ופתיחת חזית חמה מול המערב יכולה ללכד את העם האיראני סביב השלטון ולהבטיח את המשך סגסוגו והתפתחותו. מתקפה ישראלית בעת הזו תכניס בודאי גם את אסד ונסראללה לעימות צבאי עם ישראל ותסייעה לשני אלה בבעיות האישיות שלהם בסוריה ולבנון. לאיראן, שאלו בעלות בריתה, מדובר בהתפתחות חיובית. בנוסף, ובצורה אבסורדית, התקפה ישראלית על מתקני הגרעין אפשר שדווקא תיצור את הלגיטימציה וההצדקה האולטימטיבית לתוכנית הגרעין האיראנית כלפי פנים. תוכנית שהיום יש לה מתנגדים רבים בתוך איראן. כך יכול להיות שבמקום למנוע את פיתוח הפצצה, מתקפה ישראלית דווקא תבטיח אותה.

אני לא אומר שמשהו מתוך זה הוא המציאות האובייקטיבית כפי שהיא, הטענה היא רק זו: שהאיראנים מאמינים בלב שלם לפחות באחת מהאופציות הללו אם לא בכולן. מסיבה זו צריך לקבוע שמדיניות ההרתעה של ישראל  היא כשלון מהדהד ולחשוב על מדיניות אחרת. זה לא אומר שישראל צריכה לתקוף באיראן, חלילה, להיפך: אולי יש משהו בכך שהאיראנים לא מפחדים מאיום התקיפה ואולי מוטב שאנחנו נרתע מהם. לא, על ישראל לחשוב ולפתח מדיניות הרתעה חדשה. כזו שלא תשתמש בקלף "כל האופציות הצבאיות מונחות על השולחן". על ישראל להוריד את קלף ההתקפה בגלוי ולהבטיח לאיראנים ולעולם שאין לה שום כוונה לתקוף. מנגד לישראל יכולות אחרות לאיים על השלטון הפוליטי באיראן- לאיים הן בצורה פומבית והן בערוצים דיפלומטיים ולא לפעול במידה וההרתעה תצליח. זאת לצד יצירת תמריצים חיוביים בינלאומיים, גזרים, שיתנו למתנגדי תוכנית הגרעין באיראן הזדמנות לשנות את המדיניות הלוחמנית של המשטר.

הדיון האיראני

מזה כמה ימים שהעיתון הגדול במדינה, ידיעות אחרונות, יוצא בקריאה ל"דיון ציבורי" רציני בסוגיית פרויקט הגרעין האיראני והתקפה ישראלית אפשרית על מתקני הגרעין באיראן. על פי התזה של העיתון, נפלה החלטה זה מכבר אצל נתניהו וברק לצאת למתקפה על מתקני הגרעין של איראן. למעשה הברית בין ביבי לברק שנרקמה לפני שנתיים וחצי, התעצבה סביב ההבנה שאיפשהו במהלך כהונת הממשלה לא יהיה מנוס מלעשות את הפעולה הזו. נוכח פעולה דרמתית כל כך, יתר הסוגיות המדיניות מתגמדות ועל כן ממשלת נתניהו לא התאמצה כל כך, בלשון המעטה, לקדם את התהליך המדיני עם שכנותיה. על פי אותה תזה, עסקת שליט נועדה להסיר מסדר היום את הסוגיה המדינית היחידה שעוד הייתה רלוונטית בציבוריות הישראלית ולצבור נקודות תמיכה ולכידות אחרונות לקראת הרגע המכונן של ממשלת נתניהו. עכשיו, יודעים לספר לנו בידיעות אחרונות, מתכוננים ביבי וברק למתקפה כאילו היא בלתי נמנעת ומתעלמים מאזהרות ודעות ביטחוניות אחרות. בין השאר מצטטים בעיתון את הרמטכ"ל, ראש המוסד, וראש השב"כ הקודמים שהביעו כולם הסתייגויות מפעולה כזו בפורומים שונים לאחר פרישתם. יתכן, רומזים בעיתון, שהפרישה המוקדמת של חלקם וזהות מחליפיהם נקבעה על רקע הכנת השטח לפעולה הישראלית באיראן.

אז מה אומרים לנו למעשה בידיעות אחרונות? המסקנה היחידה שמציגים כותבי המאמרים היא שפעולה ישראלית באיראן עומדת בימים אלה על הפרק וחייבים לעשות "דיון ציבורי" מקיף בסוגיה שכן אסור להשאיר אירוע חשוב כל כך לגחמות לב של שני אנשים.

אז ראשית אני רוצה להקדים ולאמר שאני נגד פעולה ישראלית באיראן וחושב שמדובר אכן בסוגיה קריטית ופוליטית מהמעלה הראשונה שצריכה להעסיק את כולנו. אך יחד עם זאת, הקריאה לדיון ציבורי היא קריאה סתמית, מתחמקת, לא הוגנת ומעט שקרית. אם יש לכם משהו להגיד עיתונאים יקרים, פשוט תגידו אותו. אם אתם נגד פעולה ישראלית באיראן תסבירו למה ותעמדו מאחורי קביעתם באומץ כל עוד לא השתכנעתם אחרת. זה גם בסדר גמור לשנות את דעתם מול נתונים חדשים. אם אתם בכלל רוצים להעמיק בסוגיה, אז נחמד יהיה אם תפנו לאקדמיה, למומחים לאסטרטגיה, למאזני כוחות, למזרחנים, ולפיזיקאים ותבקשו מהם חוות דעת קצרות בתחומי עיסוקם שקשורים לסוגיה. יכול להיות מעניין אם בעיתון הנפוץ במדינה יופיעו גם עובדות חדשות, תיאוריות ומקורות מידע לצד הדעות החשובות כשלעצמן. אבל לקרוא לדיון ציבורי ולצאת מידי חובה זה פשוט מיותר. מה זה בכלל לעזאזל דיון ציבורי?הנה אנחנו מדברים על הסוגיה, בודאי בכל בית בישראל הזכירו את הנושא השבוע בזמן כזה או אחר – זה דיון ציבורי? נו אז? האם השתנה משהו? האם ההחלטה שתתקבל במסדרונות הממשלה עכשיו תהיה נכונה יותר?

אני גם מתנגד לחלוטין לתפיסה הצינית כאילו אהוד וביבי החליטו מתוך גחמה על הפעולה ולא מקיימים דיון בנושא. אני בטוח שהחלטה כזו, גם אם מתקבלת על ידי שני מנהיגים שאין לי כמעט שום כבוד והערכה כלפיהם, וגם אם היא מנוגדת לדעת גורמי בטחון שונים, עדיין מתקבלת לאחר שיקול דעת מחמיר ולאחר בחינה בכובד ראש של ההשלכות האפשריות. זה לא אומר שמתקבלת ההחלטה הנכונה או שאי אפשר היה להגיע למסקנות אחרות אחרי בחינה מעמיקה יותר והיחשפות למגוון גדול יותר של דעות בראש פתוח. יתרה מזו, אגלה סוד ידוע, אנשים שונים מול אותו מידע היו מגיעים למסקנות שונות שלא כולן נכונות ו/או הגיוניות נוכח המציאות האמיתית. אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו, האם "דיון ציבורי" ישפר במשהו את ההחלטה המתקבלת? או שזו פשוט הדרך של הכתבים להרגיש טוב עם עצמם בלי שהם בעצם אמרו שום דבר מחייב. ובשביל שלא אתחמק מהסוגיה בעצמי, יש צורך אחרי דברים אלו להתייחס לסוגיה עצמה:

* קיימות שתי עמדות מרכזיות לגבי סוגיית התקיפה הישראלית באיראן ושתיהן נובעות מתפיסות עולם הפוכות. על פי התפיסה הראשונה אסור לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני, בכל מחיר. נשק גרעיני בידי האיראנים משמעו שואה שניה, סוף הציונות, קץ המדינה. ההנחה היא שאם לאיראנים יהיה נשק גרעיני, אז בשלב מסויים, מוקדם או מאוחר, הם ישתמשו בו נגדנו. מרגע שיהיה להם נשק כזה לא נוכל עוד לפעול נגדם וכל שיותר לנו הוא רק לספור את הזמן עד הסוף הדטרמיניסטי. הנחת יסוד סמויה כאן היא שמתקפה אטומית על ישראל תהיה סופית ומשמעה סוף המדינה, לא פחות. לצד הנחת יסוד זו קיימת הנחה נוספת, שמבוססת יותר או פחות על חומר מודיעני, והיא שהשלטון באיראן החליט זה מכבר להשיג נשק גרעיני ושזו המטרה המרכזית שמעסיקה אותו; יהיו מה שיהיו ההשלכות הכלכליות והפוליטיות באיראן, האיראנים נחושים לצעוד בדרך האטום. על כן סנקציות, בידוד, ואפילו האביב הערבי לא יצליחו למנוע בסופו של דבר את השגת הנשק הגרעיני. למול השקפת עולם פסימית שכזו יש, על פי הטענה, רק מסקנה רציונאלית אחת: על ישראל לתקוף ומיד. גם אם חצי מהמדינה תהרס כתוצאה ממלחמה כזו, וגם אם קיימת האפשרות שנפסיד במלחמה שתפתח עדיין זה הכרחי כי אי-פעולה משמעה אבדון בטוח. על כן  צריך לתת לברק ובביבי קרדיט מסוים, אם הם חושבים שזה המצב הרי שאין על מה לקיים דיון. כל מה שנותר הוא לתכנן לעומק את המתקפה כדיי להיות בטוחים, או כמעט בטוחים, שננצח במתקפה כזו על איראן ונמזער את הנזק הפוטנציאלי.

התפיסה השניה, או קבוצה של תפיסות ליתר דיוק, קודם כל גורסת שלפחות אחת מהנחות היסוד של תפיסת העולם הקודמת אינה נכונה; במילים אחרות היא שוללת את הדטרמיניסטיות של האבדון שמרכזית כל כך בתפיסה הקודמת. אבל זה לא מספיק, כי אפשר להגיד שגם מול מודיעין ממשי ועובדות, הסיכון שבכל זאת התפיסה הדטרמיניסטית היא הנכונה כל כך גדול, שבכל מקרה כדאי לבחור בתפיסה הראשונה. על כן השלב השני של תפיסת העולם השניה הוא שהנזק מתקיפה ישראלית מונעת באיראן הוא הנזק הממשי והוודאי היחיד; אנחנו אולי לא בטוחים בנזק הפוטנציאלי שבפרויקט הגרעין האיראני, אבל אנחנו כן בטוחים שתקיפה ישראלית באיראן תלווה בנזק חמור ובסיכון גדול למדינת ישראל. זו לא בושה להודות שאיראן מנצחת כאן במשחק ההרתעה – איראן מרתיעה אותנו, ובצדק; ישראל לא תוכל לאורך זמן להחזיק מעמד לבד במלחמה כוללת מול איראן. גם אם לא תפרוץ מלחמה כוללת, או לחילופין ישראל לא תעמוד בה לבד, עדיין ישראל תספוג לכל הפחות מטחי טילים מסיביים על העורף שלא נראו כאן מעולם. ולא מדובר בצינורות חלולים עם חומר נפץ שדרום הארץ לצערנו רגיל בהם בשנים (ובימים) האחרונות. אפילו לא מדובר בקטיושות שמסוגלות להחריב דירות. מדובר בטילים שפגיעה של אחד מהם הורסת בניין. יש לזכור שבמלחמת העולם השניה מתו הרבה יותר אנשים ונהרסו הרבה יותר בתים בהפצצות האמריקאיות ה"רגילות" על טוקיו מאשר שתי פצצות האטום גם יחד.

* הרחבתי במילים כבר מספיק לפוסט אחד, ואפשר כמובן לפתח את הסוגיה הרבה הרבה יותר. אסכם רק בקצרה שהתפיסה השניה נראית לי ריאלית והגיונית הרבה יותר. על כל חלקיה. למעשה אני חושב שזה בכלל לא כוחות. הזכרתי את זה שהתפיסה השניה היא קבוצה של תפיסות ואכן זה המצב: אפשר לתקוף ולשלול כמעט כל מילה בהנחות היסוד של התפיסה הראשונה. סוד כוחה של התפיסה הדטרמיניסטית הוא רק בזה שהיא מציגה את הסיכון המקסימלי, ולאנשים רבים יש גישה לפיה צריך תמיד להתחשב רק בסיכון המקסימלי. גם אם הסיכוי לסיכון למעשה אינו ריאלי.

ומילה אחרונה, עבור שתי התפיסות קיימת גם אופציה נוספת. לא חייבים להניח שהפתרון לגרעין הוא התקפה על הגרעין, אפשר גם ל"תקוף" את המוטיבציה; נגיד אנחנו חושבים שהמטרה היחידה של השלטון האיראני היא להשמיד את ישראל –  זה לא אומר שהפתרון היחיד הוא מניעת יכולת ההשמדה – אפשר גם לפעול לשינוי המטרה האיראנית. במקרה שלפנינו יש תשובה די פשוטה: על ישראל לחתור ולהשיג בהקדם שלום עם העולם הערבי, עם שכניה ובראש ובראשונה עם הפלסטינים. שלום כזה הוא הפתרון האמיתי לאיום האיראני.

תל אביב- איראן- יפן

כמובטח, האיראנים הפעילו לראשונה  בסוף השבוע האחרון את הכור הגרעיני בבושאר. איראן הפכה למדינה הראשונה במזרח התיכון שמפעילה כור גרעיני להפקת אנרגיה (בישראל הכורים הם למחקר גרעיני 'בלבד' ולא להפקת אנרגיה). איראן כידוע זקוקה נואשות לאנרגיה גרעינית, הם פשוט מרגישים שעתודות הנפט של המדינה יספיקו להם לאנרגיה זמינה וזולה רק ל-500 שנה בערך, צריך לחשוב על הילדים. האמריקאים כבר לא מודאגים מתקיפה אפשרית של ישראל באיראן. ככה לפחות אפשר להבין מראיון שנתן ג'ון בולטון, שגריר ארה"ב לאו"ם בתקופתו של ג'ורג' בוש, בשבוע שעבר לפיו חלון ההזדמנויות של ישראל למתקפה באיראן נסגר מרגע שהתחילו להפעיל את הכור. הנזק הסביבתי וההומניטארי למפרץ הפרסי ולאנשיו יהיה בלתי נסבל או מקובל וישראל לא תיקח את הסיכון שבזיהום כזה. בולטון אינו נציג רישמי של הממשל כמובן, אבל אפשר להניח שעמדתו אינה רחוקה מעמדתו של כל פקיד ממשל אמריקאי ממוצע. אלא שהאמריקאים מפסיקים לחשוש, זה הזמן שאנחנו נתחיל לדאוג באמת. בולטון מעריך שברק וביבי לא ייקחו את הסיכון שטמון בהפצצת כור פעיל בלב המזרח התיכון מתוך הרגשת אחריות כבדה? שיחשוב שוב.

היום בעיתון הארץ כותב אודי פרידן: "רוב הסיכויים שהאיראנים לא ישתמשו בפצצה שבידיהם, אם תהיה להם. ואולם, יש דברים שאי אפשר להניח להם להתפתח גם אם ההסתברות שייעשה בהם שימוש היא של 5%. כי אף שמדובר ב-5% סיכון – מדובר ב-100% אבדון. זהו הימור שאיש לא ייקח. כפי שאף אחד לא יעלה על טיסה, גם אם היא תוצע בחצי מחיר, אם קיימת הסתברות של 5% שתתרסק.
לכן ישראל תפעל נגד הגרעין האיראני. עם האמריקאים או בלעדיהם. מדובר במחויבות שכל ראש ממשלה בישראל, כל רמטכ"ל וכל ראש מוסד כנראה נשבעים באיזה טקס סודי למלאה."

יאמר לזכותו של פרידן שהוא מציין גם את המחיר לפעולה כזו, כל מספר בין אלף ל-20 אלף איש ואישה בעורף הישראלי. למעשה רוב המאמר מוקדש לכך שישראל צריכה להפסיק להתעסק בשטויות (כהגדרתו) ולהתכונן לפגיעה הקשה בעורף. החשש שלי הוא מזה שיש הרבה אנשים במערכת הביטחון ובממשלה שחושבים כמו פרידן; שהתקפה באיראן היא גזרת שמים; משהו בלתי ניתן למניעה; הכרח של כל ראש ממשלה ישראלי; פרדסטינציה.

כי האמת היא שאין שום הכרח כזה. המתמטיקה של פרידן ודומיו פשטנית, מוטעית ואינה עומדת בכללי הרציונאליות. לפי ההגיון הזה על ארה"ב היה להתחיל במלחמת עולם שלישית בתחילת שנות החמישים בגלל החשש שברה"מ תשתמש נגדה בנשק יום הדין. האמת היא אחרת: סכסוכים בין מדינות ניתן לנהל ולתחזק. הטלת פצצת הגרעין איננה סיכון של קובייה ולכן חמשת האחוזים הנם מספר מומצא שלא אומר כלום. זה יכול להיות גם 0.5% לצורך העניין, איננו יודעים. אנחנו כן יודעים שני דברים: אחד, לאיראן אין שום אינטרס לתקוף אותנו בנשק גרעיני. שתיים, התקפה ישראלית באיראן תגרור ב100% התקפה מסיבית על העורף הישראלי שתביא למאות ואלפי נפגעים. הבחירה של ישראל איננה אם כן אם לעלות על טיסה שיש סיכוי של 5% שתתרסק או לא. המטפורה הנכונה תהיה: האם לעלות על טיסה יקרה, במטוס חדיש של חברה ידועה, שיש סיכוי קטן שהטיס שלה יקבל התקף לב והמטוס יתרסק. או לעלות על טיסה זולה אחרת שאנחנו יודעים בודאות שלמטוס שלה אין גלגלים. תבחרו.

שתי פצצות אטום הוטלו בהיסטוריה האנושית על אוכלוסיה עירונית. ציינו לפני שבועיים את יום השנה להפצצה על הירושימה, יומיים אחר כך התרחש יום השנה להפצצה על נגסאקי. בכל אחת משתי ההפצצות נהרגו כ-70 אלף איש כתוצאה מההפצצה הראשונית. כתוצאה מתופעות לוואי של הפצצה האטומית מספר ההרוגים הכפיל את עצמו במשך השנים. כ-69% מהירושימה נהרסה (רוב הבתים היו בנויים עץ ונשרפו כליל). כל אדם מכיר את השמות הירושימה ונגסאקי, אבל כמה מכירים יוקוהאמה, אימברי, פוקואי, טוקושימה?… בין 1942 לאוגוסט 1945 הפציצה ארה"ב בהפצצות "קונבנציונאליות" יותר מ-60 ערים מרכזיות ביפן האימפריאלית. כחצי מיליון אזרחים נהרגו בהפצצות. רוב הערים נחרבו עד היסוד. בהפצצה "קונבנציונאלית" אחת על טוקיו ב-10 למרץ הושמדה רבע מהעיר (שהייתה גדולה ומפותחת מהירושימה בהרבה). 100 אלף איש נהרגו באותה הפצצה. הלקח הוא פשוט: פצצה גרעינית זה אומנם נורא ואיום, אבל הפצצה מסיבית של טילים רגילים וזולים יכולה להיות לא פחות נוראה מבחינת הנזק.

אני לא אכנס כאן לעניינים של סיכויי פגיעה. אבל רק אזכיר בקצרה את זה שבשביל להפציץ באטום בצורה מוצלחת צריך לשגר טיל אחד שיהיה מדויק ויעבור את חומות ההגנה מפני טילים של ישראל. כל "פספוס" יוביל ל"בזבוז" של מיליונים ו/או לפגיעה אנושה באוכלוסיה ערבית שכנה לישראל. הפצצה מסיבית של טילים מאיראן ומלבנון לעומת זאת, יכולה להרשות לעצמה לפספס קצת. שאף אחד לא יבין אותי לא נכון, המסקנה היא לא שכדאי לנו שנופצץ באטום, חס וחלילה. המסקנה היא  שלאיראן לא משתלם להתקיף אותנו באטום.

אם לאיראן תהיה פצצה אז אכן יהיה לנו קצת פחות נוח. יוכלו לאיים עלינו וזה יעשה את המצב הבטחוני ואת "מלחמות הקיץ" הרגילות לבעייתיות יותר מבחינה אסטרטגית. אבל לא תהיה בכל מקרה סכנה אמיתית למלחמה גרעינית. אם תהיה כזו במזרח התיכון, אז ישראל תהיה האחרונה לספוג. איראן תתקיף את סעודיה ואת מצרים לפני שתתקיף את ישראל. הדבר הבעייתי ביותר שיקרה מגרעין איראני בתווך הקצר הוא המשך הפצת הנשק הגרעיני בעולם ורצון של מדינות אזוריות נוספות בחימוש גרעיני. זליגה של חומרים מלוכלכים לגורמי טרור גם היא בעייתית. אבל המזרח התיכון תמיד היה בעייתי. יש הבדל בין סיבוך נוסף ו"רגיל" לחיינו במזרח התיכון, לבין מלחמה ודאית עם מעצמת טילים במזרח בתווך המידי.

* ואם כבר הזכרנו את ההפצצות על יפן. יפן נחרבה לחלוטין במלחמת העולם. כל עריה נהרסו. טוקיו ספגה את הנזק הרב ביותר שספגה עיר בעידן המודרני. היום כעבור 65 שנים (והאמת היא שעוד הרבה קודם) ביפן קיימת מערכת התחבורה הציבורית המתקדמת ביותר בעולם. בטוקיו לבדה יש 2 מערכות נפרדות ומקבילות של רכבת תחתית (כן שתיים!) בנוסף לקווים עיליים ופרטים שמרשתים את העיר ומחברים אותה עם כל חלקי האי הונשו. מדינת ישראל לעומת זאת, שהוקמה בדיוק באותן השנים בהן התחילה יפן ללקק את פצעי המלחמה, הצליחה לבנות בקושי קו רכבת פרברית אחת (הקו הבינעירוני לחיפה היה קיים עוד מתקופת הבריטים). רכבת מהירה בין תל אביב לירושלים: אין, בונים אותה כבר עשר שנים מי יודע עוד כמה עשורים יסיימו. רכבת קלה בירושלים: לאחר עשורים של תכנון סיימו לבנות חלק מקו אחד מתוך חמישה מתוכננים בעיר. סיימו, אבל יתחילו להפעיל אותו רק באפריל 2011 (בודקים, למה לוקח שנה לבדוק?). רכבת לאילת: אל תצחיקו. והשבוע התבשרנו שפרויקט הרכבת הקלה בתל אביב בוטל (במכרז הנוכחי) וחידושו יתעכב בעוד כמה (עשרות/מאות) שנים. חומר למחשבה.