סיכום שנת 2015 בעולם

זו השנה השישית שאני עורך סיכום של עשרת אירועי השנה בפוליטאה. כרגיל הכללים אינם מדעיים, אינם אקדמיים, והדירוג נעשה על ידי ולטעמי הסובייקטיבי בלבד. אני מוטה כלפי אירועי בחירות ופוליטיקה אמריקאית. ובכל זאת החלטתי לא לכלול את הפריימריז במפלגה הרפובליקאית ברשימה, פשוט בגלל שאני לא חושב שמה שהתנהל בהם השנה מייצג במשהו את מה שתהיה התוצאה הסופית. ועכשיו לרשימה:

1. משבר הפליטים; 2. טרור בפאריס; 3. הסכם הגרעין; 4. פוטין בסוריה; 5. החוב היווני; 6. ירי בצ'רלסטון; 7. נישואים גאים באירלנד; 8. יחסים עם קובה; 9. בחירות בבריטניה; 10. רעידת אדמה בנפאל

1. משבר הפליטים; 2. טרור בפאריס; 3. הסכם הגרעין; 4. פוטין בסוריה; 5. החוב היווני; 6. ירי בצ'רלסטון; 7. נישואים גאים באירלנד; 8. יחסים עם קובה; 9. בחירות בבריטניה; 10. רעידת אדמה בנפאל

  1. משבר הפליטים לאירופה

משבר הפליטים העולמי הוא אירוע השנה ואולי האירוע הסוציולוגי הגדול של המאה עד כה. כבר התייחסתי באירועי השנה הקודמים לגלים של מהגרי ההגירה מאפריקה, אבל מה שהביא את המשבר הנוכחי הוא הצטרפותם של מאות אלפי מהגרים ופליטים מהמזרח התיכון לגלי ההגירה. העולם השלישי מוכה הרעב, מלחמה ועוני נוהר לאירופה המערבית במה שהוגדר שינוע האוכלוסין הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השניה. יתכן מאוד שמדובר בסופו של העידן המערבי האירופי שנולדנו לתוכו (אך קיים משהו כמו חצי מאה בלבד), ותחילתו של עידן חדש, רב לאומי יותר ומאתגר יותר. הזדמנות גדולה לשינוי חיובי, סכנה גדולה לעליית כוחות אפלים.

2.הטרור בצרפת

ואפרופו הכוחות האפלים שעולים – הטרור האיסלמי העולמי היכה בצרפת שלוש פעמים השנה. הטבח הנורא בשארלי הבדו, פיגוע ירי במרכול הכשר, ואירועי ה-13 בנובמבר שזעזעו את העולם החופשי. האירוע הוא סימן להתנגדות הקנאים האיסלמיסטים לאסימליציה המוסלמית באירופה והצהרת כוונות מפחידה על הבאות. כתבתי על הנושא כאן.

3. הסכם הגרעין עם איראן

השנה היא בלא ספק שנת "המורשת של אובמה" והחתימה על הסכם הגרעין עם איראן היא פסגת המורשת הזו. אחרי הציניות והניסיון להיות מקוריים, אובמה היה צריך להבחר בקלות לאיש השנה בכל סיכום שמכבד את עצמו. הסכם הגרעין ואישורו בכל העולם הביא לדחיה משמעותית ואולי סופית בתוכנית הגרעין האיראנית, הביא שקט מתבקש בזירה המתוחה הזו, ומאפשר לכוחות המתונים באיראן להתחזק לקראת התקרבות אפשרית נוספת למערב ומול הכוחות האנרכיסטים של דעאש.

  1. רוסיה נכנסת לסוריה

ומאיש השנה החיובי לאיש המפחיד והמסוכן של השנים האחרונות שממשיך להתחזק. ולדימיר פוטין עשה עוד צעד בביצור מעמדו כדיקטאטור הכוחני בעולם כשהחליט להכנס למלחמה בסוריה ללא התנגדות. עימות קצר מול ארדואן בטורקיה הבהיר לעולם עם מי מתעסקים ועם מי לא. בנתיים נתנו לו להכנס בשקט לסוריה, אבל הסיפור הזו עוד ירדוף את כולנו בשנים הבאות.

  1. משבר החוב היווני ומשאל העם

משבר החוב היווני ממשיך להציק לאירופה. משאל עם מיוחד שנקבע שם דחה את הסכם הפשרה. מה שהביא לתיקונים נוספים בהסכם ובסופו של דבר חתימה שקטה עליו. מאז המצב מתחיל להרגע. אירופה התרגלה, או שבאמת חל שינוי לטובה והתחלה של יציאה מהמשבר הכלכלי? ימים יגידו.

  1. מקרי הירי בארה"ב, צ'רלסטון

מדהים הכוח הדמגוגי של המשפט "אולי לא כל המוסלמים טרוריסטים, אבל כל הטרוריסטים הם מוסלמים". השנה, כמו כמעט כל שנה, שוב הוכח שהטרור הקטלני ביותר באמריקה מתרחש על ידי לבנים, נוצרים, שמרנים, משוגעים שמכורים לנשק ואלימות. רק שהמקרים הללו לא נקראים טרור. מוסלמי צעיר שיוצא עם סכין להרוג אנשים נקרא אוטומטית טרוריס, אבל צעיר בן 21 נוצרי עם שיער בלונדיני שיוצא בבקר ה-17 ליוני לכנסיה שחורה בצ'רלסטון דרום קרולינה ויורה למוות ב-9 אנשים בזמן תפילה על מנת "לעורר מלחמת גזע" לדבריו, הוא סתם משוגע בעיני התקשורת ולא טרוריסט. שימו לב לנתון המדהים הבא: בארה"ב היו 353 אירועים של ירי המוני בשנת 2015, אחד לכל יום בשנה בממוצע, בהם נהרגו יותר מ-400 בני אדם! אחד מהם לדוגמא ב-27.11 התרחש בקולרודו במרפאה להפלות ע"י אדם בן 57, לבן, שרצח שלושה מטופלים. עוד משוגע ולא טרוריסט.

  1. נישואין חד מיניים באירלנד וארה"ב

אירלנד הקטולית והשמרנית הייתה למדינה הראשונה שאישרה נישואים חד מיניים במשאל עם שזכה לרוב גורף של למעלה מ-60%. ארה"ב הצטרפה לחגיגה בפסיקת בית המשפט העליון שהפכה את הנישואים הגאים למוכרים בכלל מדינות ארצות הברית. בכך כמעט והושלם המהפך הליברלי הגדול של חמש השנים האחרונות בנישואים. בארץ כמובן אנחנו אפילו לא קרובים לשם, אבל טוב גם סטרייטים לא יכולים לערוך כאן נישואים חילונים אז אין למה לצפות.

  1. נורמליזציה עם קובה

דיברנו כבר על המורשת של אובמה, אז גם הפשרת היחסית עם קובה היתה השנה. הוסרו יחסי האימברגו והסנקציות הארוכים ביותר שהיו בעולם, יותר מהמלחמה הקרה, יותר מהסנקציות על איראן או דרום אפריקה. בכך עשה אובמה צעד גדול וחשוב לקראת נורמליזיציה עם השכנה הכבר מזמן לא נוראית כל כך של ארה"ב מדרום, ועזר לאלפי קובנים אמריקאים לנהל קשרים נורמליים עם קרובי משפחתם שנשארו במולדתם.

  1. בחירות בבריטניה

דיויד קמרון נבחר לכהונה שניה בהיפרש מפתיע ומרשים. הלייבור הפסידו, סילקו את אד מיליבנד שהתפטר ובחרו איש שמאל כמעט רדיקלי כמנהיג המפלגה במקום. בקיצור היה שמח, אבל נשארנו בסוף עם דיויד קמרון – בעצם לא השתנה הרבה בממלכה המאוחדת שמוכיחה שוב ששמרנות אף פעם לא יוצאת לגמרי מהאופנה.

  1.  רעידת אדמה בנפאל

כרגיל היו הרבה אסונות טבע השנה, אבל הגדול שבהם והדרמתי ביותר היה רעש האדמה בנפאל. קרוב לעשרת אלפים הרוגים ועשרות אלפים שעד היום ללא קורת גג. אגב, בשביל הפרופורציות, ברעידת האדמה בהאיטי לפני שש שנים נהרגו כ160 אלף איש. בכל מקרה אסונות טבע הורגים הרבה יותר אנשים מטרור, לרוב גם יותר ממלחמה. האם ישראל ערוכה לאסון טבע גדול? האם ישראל משקיעה עשירית מתקציב ההתגוננות שלה מטרור בהערכות לאסון דוגמת רעידת אדמה? נקווה שלא נאלץ לבדוק את זה בשנה הבאה.

בחירות 2013: הקרב על סדר היום כבר הוכרע

האתגר בפתח. ליברמן בתדרוך עיתונאים קצר מניו יורק היה הראשון להוציא את תפוח האדמה החם מהתנור: הבחירות יתקיימו בפברואר, גג מרץ, 2013. אחריו החל מבול  הדיווחים וההדלפות. אלי ישי, שחייב למצוא מחלוקת עם ליברמן, אמר שהוא בכלל חושב שהבחירות יהיו בינואר, גג פברואר. מסקנה, ויש לברך על כך, הבחירות כנראה יתקיימו במועדן הרצוי – פברואר 2013, בדיוק ארבע שנים אחרי הבחירות הקודמות. "דחייה" של מועד הבחירות לאוקטובר 2013, כפי שמאפשרת הלקונה בחוק, הייתה אולי חוקית אבל לא נכונה דמוקרטית.

עכשיו נשאר לתהות על מה יהיו הבחירות הנוכחיות, מה יהיה "נושא הבחירות"? היום התחיל הקרב הגדול על קביעת סדר היום: שלי יחימוביץ אומרת מפורשות שהיא מעוניינת שהבחירות יהיו על הנושא החברתי כלכלי בלבד. את הנושא הביטחוני טחנו מספיק היא טוענת, ועכשיו היא מקווה שהמחאה החברתית ויוקר המחייה יעזרו לה להשתלט על סדר יום חדש לקראת הבחירות. מופז מצידו מצא את הנושא הפלסטיני הנטוש וינסה (ללא הצלחה מובטחת) לרוץ עליו. יאיר לפיד, יש לשער, ינסה להדגיש את נושא החרדים והחינוך או בתמצות: כל הדברים החברתיים שמעניינים את מעמד הביניים מהמרכז ולא קשורים באמת למדיניות כלכלית ו/או בטחונית קוהרנטית – מה שמכונה "ערכים" באמריקה.  ובנימים נתניהו ינסה לקבוע את סדר היום על דבר אחד ויחיד: איראן.

אלא שלנתניהו, כראש ממשלה מכהן, יש יתרון רציני בקביעת סדר היום. נתניהו יכול לפעול ולקבוע עובדות בשטח. והוא כבר פעל וכבר קבע עובדות כאלה; הנאום של נתניהו באו"ם לא נועד לקהל אמריקאי, בטח שלא לאירופאי וגם לא לאיראנים. הנאום של נתניהו כוון לבחירות בישראל. נתניהו למעשה הכריז והתחייב בפורום בינלאומי פומבי שמיד אחרי הבחירות בישראל הוא יפתח במלחמה באיראן. עכשיו תנסו לא לעשות על זה את הבחירות. אי אפשר יהיה להתחמק מזה, ובצדק מבחינתו ומבחינתנו.

אי אפשר להלחם בזה. אם מופז, יחימוביץ ולפיד (וליבני ואולמרט?) מתכוונים להלחם בזה, כלומר בזה שזה יהיה סדר היום, הם יפסידו. לא, כל עוד רוב מוחץ בציבור הישראלי חושב שהמדיניות של ראש הממשלה בנושא האיראני היא מדיניות נכונה, ראש הממשלה ינצח. אפשר לפנטז על בחירות בנושא חברתי כלכלי כמה שרוצים, הם לא יביאו 6 עד 10 מנדטים מהימין למפלגות שמשמאל לליכוד. בשביל לנצח את נתניהו חייבים לתקוף אותו במגרש שלו.

* נתניהו, וממש לא בפעם הראשונה, שוב לקח הימור מסוכן לכולנו. הוא הכריז על אולטימאטום לבד, בלי תמיכה של אירופה או ארה"ב, למלחמה באביב.  כל הדיוט ידע להגיד שבתנאים כאלה אין שום סיכוי שהאיראנים יקבלו את התכתיב הישראלי. חמור מכך, האולטימאטום של נתניהו גם מחבל בתוכניות האמריקאיות והאירופאיות למו"מ עם איראן. תחת איום בטוח של מלחמה מישראל, ומבלי שישראל שותפה למו"מ ובקרע גלוי עם ידידיה, איזה תמריץ יש לאיראן להתפשר? מי יבטיח לה שישראל הפרנואידית של נתניהו (בצדק או לא, בכלל לא רלוונטי) לא תתקוף בכל מקרה באביב? האלטרנטיבה גרועה מבחינה מדינית לא פחות: אם נתניהו לא יתקוף עד יוני למרות איומו המפורש – הנזק להרתעה עתידית של ישראל יהיה עצום. אם לא היינו מחשיבים גם את המחיר הפיזי של המלחמה, אז לא ברור איזה משני הנזקים המדיניים גרוע יותר. אמרתי שנתניהו הכניס את כולנו לסיכון? יותר נכון לתוך מלכוד; "lose lose situation".

אבל עכשיו יש לנו קרש הצלה. הזדמנות לכולל שינוי ולהוציא את עצמנו מהמלכוד. אנחנו, כלומר אזרחי מדינת ישראל, נהיה חייבים לעשות זאת בעצמנו, ברגלינו ובקולנו. על אזרחי ישראל להגיד "לא" למדיניות החוץ של נתניהו ולהחליף אותו, עוד לפני האביב, בראש ממשלה חדש. אם נבחר את ביבי שוב ברוב גדול בבחירות אין לנו אלא להלין על עצמנו. ועדת חקירה אם תקום אחרי מלחמת ישראל איראן הראשונה תאלץ לחקור כל מצביע ומצביע אם בחר באפשרות הסבירה ביותר ועשה את כל הבירורים והשיקולים הנדרשים לפני הבחירות. מכיוון שכך, היא ממילא מיותרת – האחריות והאשמה היא על כולנו.

* זה מחזיר אותנו לשאלה של שלי יחימוביץ, מי שנכון לעכשיו היא המועמדת המובילה להתחרות בנתניהו על השלטון. אם יחימוביץ לוקחת ברצינות את כוונתה להתמודד על ראשות הממשלה היא כבר לא יכולה להסתתר מאחורי הרצון לסדר יום כלכלי חברתי. האחריות מחייבת אותה לעסוק בפועל בנושא המדיני ובראשו בסוגייה האיראנית. לעסוק בפועל בנושא האיראני לא אומר ללכת לאולפני סוף השבוע ולהגיד כמה מילים בנושא. זה נחמד מאוד, אבל זה ממש לא מה שנדרש או נחוץ. מה שיחימוביץ חייבת לעשות הוא להתכונן בפועל לאפשרות שהיא צריכה להחליף את נתניהו בראשות הממשלה במרץ, חודש לפני מועד פקיעת האולטימאטום שקבע לאיראן. הציבור צריך לחשוב ולדעת שיחימוביץ מוכנה לאתגר מיד. רק שהציבור ידע לבטוח ביחימוביץ בנושא הזה הוא יוכל להתחיל בכלל לשקול אותה כאופציה כלכלית. כן, למרבה האירוניה, בשביל שהבחירות יוכלו להיות על סדר יום כלכלי חברתי כפי שיחימוביץ רוצה – היא חייבת להיות זו שתעשה את השינוי קודם כל לנושא המדיני.

זה לא בשמיים. מה שאני מציע ליחימוביץ הוא להקים מידית צוות מדיני-בטחוני. צוות שיורכב מאנשי מקצוע, דיפלומטים בכירים, מומחי בטחון ויחב"ל, גנרלים ופוליטיקאי אחד או שניים לתיבול. הצוות צריך להתחיל לפעול מייד ולמעשה לעשות עבודת מטה והכנה לקראת עלייתה של יחימוביץ לשלטון. זו לא טקטיקה של קמפיין, זו מחויבות המציאות והצעד האחראי באמת ממנהיג אמיתי בפוטנציה. יחימוביץ מצידה תקבל תזכירים יומיים מהצוות ותשב בראשו בפגישות מספר בחודשים עד הבחירות. הדבר יקנה ליחימוביץ גם נסיון מינימאלי מתבקש וגם יקרין רצינות ומחויבות לתפקיד שאליו היא מתיימרת להגיע. והבונוס? ככול שהצוות יהיה פעיל יותר והמסר לציבור יעבוד טוב יותר, כך תוכל יחימוביץ לחזור מהר יותר לדבר עם הציבור על הפן החברתי כלכלי הקרוב לליבה ולהסביר מדוע המדיניות שהיא מציעה היא שינוי לטובה מהמדיניות האולטרה רפובליקאית של נתניהו.   הזמן דוחק, עכשיו זה הזמן לפעול להחלפת נתניהו, לא בטוח שתהיה הזדמנות נוספת. סכום ההימור גדול מידי בשביל להמשיך לקוות לטוב ולבנות על הפעם הבאה.

הציור השבועי לביבי

הנאום של בנימין נתניהו הערב באו"ם התחיל טוב. הוא דיבר על המאבק של כוחות הקדמה באלה שמתנגדים לה. הוא אפילו גנב משפט או שניים מהנאום המצוין של אובמה שלשום. הוא דיבר על החדשנות והמצוינות של ישראל במדע, בטכנולוגיה ובסיוע בינלאומי ברפואה. הוא הזכיר את השאיפה של ישראל לשלום. אפילו הביקורת שלו על איראן היתה סבירה יחסית לעצמו – לפחות בהתחלה. ואז לאט לאט יצא לו הביבי והוא התחיל לחפור בור לעצמו (ולכולנו). זה התחיל בהתעקשות המטופשת על המנטרה של קווים אדומים. אנשים כבר לא משתמשים במונח המקובל של 'אולטימאטום' כנראה. ביבי השתמש במטפורה של קו אדום שימוש כל כך מוגזם שלפעמים לא היה ברור שהוא מתכוון אליו בצורה מטפורית. קו אדום היה עוצר את סאדם חוסיין, קו אדום היה מונע את השואה, קו אדום ימנע מלחמה באיראן. אז בואו נסמן כולנו קו אדום גדול ויהיה טוב – נשמע כמו שיר חדש לפסטיגל. ביבי נשמע כמו מי שנותן שיעור באסטרטגיה לא רק לאובמה, כי אם גם לצ'רצ'יל ופרנקלין ד. רזוולט. וזה עוד היה בחלק הסביר, הוא היה יוצא מזה בכבוד יחסית; אבל אז באה הפצצה. תרתי משמע.

כתבתי כבר בעבר על הנטייה של ביבי לנפנף בעזרים פיזיים בזמן נאום , ביבי לא מצליח לעמוד בפני עצמו; יש לו פאטיש הזוי ולא ברור לתרשימים , ציורים או נפנוף מסמכים בזמן נאום. אפילו שכל פעם מבקרים אותו על זה, אני בטוח שגם היועצים הקרובים ביותר שלו אומרים לו אחרי כל פעם שזה קטע מיותר וטיפשי שרק מזיק לו למסר, ובכל זאת הוא לא מתאפק. שוב ושוב הוא מנפנף. לפני שלוש שנים מאותה בימה הוא נופף, באחד מרגעי השפל של זילות השואה לצרכים פוליטיים, בתוכניות מחנה ההשמדה אושוויץ. הפעם, בטוויסט מפתיע, הוא הלך ישירות על הפצצה. אחרי דקות ארוכות של תיאור טכני, דידקטי, מורתי של שלבי הכנת פצצה וההכנות האיראניות, ביבי הודיע בדרמתיות שהוא הכין משהו שימחיש את העניין. הניגוד בין הפאטוס למה שבא בעקבותיו הוא דוגמא לאירוניה קומית מושלמת. ציור של פצצה מסרט מצויר, וכתוב לידו שלב 1, שלב 2, ובום. וביבי בפרצוף רציני עומד ליד  ומסביר שהאיראנים כבר עברו את שלב 1, ועכשיו הם בשלב 2 ובאביב הם יגיעו לבום. ואז מגדיל ומנצל את המטאפורה של קו אדום עד לסוף הלא הכרחי ומגחיך אותו סופית בציור קו על גבי הפצצה.  איפה צריך לסמן את הקו האדום ילדים? שאל את העצרת הכללית בזלזול.

איזו תמונה יוצאת דופן?

גדעון סער, בנסיון לפשר על המבוכה בערוץ 10, אמר שהמטרה של ביבי היתה לפנות באיור לדעת הקהל העולמית, מעל (או מתחת) לראשי המנהיגים. כי זה כנראה ידוע לשר החינוך שמה שאנשים בכל העולם הכי אוהבים זה שמדברים אליהם כמו אל ילדים בגן. אפילו ליברמן, במסיבת עיתונאים ספונטנית ביציאה מבניין האו"ם, נראה מעט נבוך והתקשה להתייחס ישירות לתרשים הפצצה. אם ביבי קיווה להיכנס למעגל החדשות של מחר בעולם, אז לפחות בזה הוא הצליח. אין ספק שכל קומיקאי וסטיריקן אקטואלי בעולם המערבי יראו לצופיהם את הקטע המדובר. אם המטרה היא להפוך את מדיניות החוץ של ישראל לבדיחה, ההצלחה היא כבירה.

אבל דבר רציני אחד כן צריך לקחת מהנאום. ביבי אמר שהאביב, גג הקיץ, הבאים הם נקודת העל חזור מבחינתה של ישראל. הם הקו האדום שלנו. ביבי שוב מהמר על עתידה של ישראל בצורה לא מוצלחת. בלי תיאום אמריקאי, בתקופה רגישה, ביבי מודיע על לוח זמנים סופי למתקפה. אם ביבי לא יעמוד בדד ליין הזה, הדבר יהיה בבחינת שבירה של אולטימאטום ונזק עצום למדיניות ההרתעה (הכושלת ממילא) של ישראל. הדבר אגב מגדיל את ההערכות שכך או כך, עם התקפה או בלי, ביבי לא ירצה ללכת לבחירות אחרי הקיץ הזה. הוא יעדיף לערוך אותן לפני כאשר הדד ליין שלו והשאלה "מי אתה מעדיף שינהיג את ישראל בזמן מלחמה עם איראן" עומדים כאיום קיומי באוויר.  ומה תענו לביבי ילדים על שאלתו? צבעו בבקשה את כל התמונה בצבעים והשאירו בלבן את ראש הממשלה הנכון. בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים.

כל העמדות על איראן

מעולם לא היה דיון ציבורי ופוליטי נרחב כל כך בישראל בשאלה האם לעשות מתקפת "פתע" מונעת כנגד מדינה אחרת או לא. הדיון כל כך נחרב ופתוח בתקשורת שאפשר כמעט להתבלבל ולחשוב שהוא דיון רציני. את התשובה לתוהים סיפקו כלי התקשורת השבוע שבמקום לדון בטיעון הבסיסי (ולא יוצא הדופן) שהעלה הנשיא פרס, דיברו כולם על האם הוא בכלל צריך לדבר או לא (למה לא? מה קרה?). אנשי ימין שעלו לדבר כנגד פרס נזכרו לפתע למה הם כל כך שונאים אותו כל השנים והתקשורת שמחה לדבר איתם שוב בשטחיות על הסכמי אוסלו ועל תוכנית ההתנתקות. החלטתי הפעם לעשות קצת סדר ולמפות אנליטית את כל הטיעונים בעד ונגד תקיפה באיראן כפי שהם עולים בשיח הציבורי. נדמה לי שמיפוי כזה חסר ויכול לעשות סדר בבליל של טיעונים לכאן ולכאן ובאמצע. בניגוד למקובל לחשוב אני לא חושב שרוב הטיעונים המושמעים בשיח מתנגדים למתקפה באיראן ושהתקשורת שוב "שמאלנית" ולא נותנת ייצוג הולם לימין. להיפך, אני חושב שעמדות ניציות ביחס לאיראן זוכות למרב תשומת הלב של הדיון הציבורי ושהתנגדויות יוניות למלחמה באיראן כמעט ולא נשמעות, ואולי רק ברמז. כתבתי כבר פוסט דומה בעבר. אבל בהתחשב במצב כדי לרענן את הדברים בצורה קצת אחת. להלן העמדות (בפוסט מעט ארוך מהרגיל. כתבתי במספרים ונקודות אפשר לדלג):

  1. חייבים לעצור את תוכנית הגרעין של איראן

רוב העמדות שבקונסנזוס יוצאות מתוך התפיסה שחייבים, בדגש על חייבים, לעצור את תוכנית הגרעין של איראן.  איראן גרעינית היא עול בלתי נסבל על המזרח התיכון בכלל ועל ישראל בפרט. יכולת גרעינית איראנית תגרור מרוץ חימוש גרעיני בכל מדינות המזרח התיכון. בנוסף איראן גרעינית תהיה משוללת רסן ותוכל להרחיב את פעילותה האימפריאליסטית במדינות האסלאם מבלי שתהיה יכולת לאיים עליה. עבור ישראל המצב יהיה ממש בלתי אפשרי – מדינת אויב מהגדולות שהיו לנו, שמנהיגיה הנוכחיים קוראים מפורשות להשמדת ישראל, מחזיקה בנשק הנורא ביותר שהאנושות השכילה להמציא. על פי החשש, בכל פעם שהשלטון האיראני ירגיש ברעד, מבית או מבחוץ, הוא יאיים בחורבנה של ישראל. אם תפרוץ מלחמה חדשה במפרץ, או נגיד מלחמת אזרחים כמו בסוריה בתוך איראן, ישראל תהיה על כוונת ההשמדה. אף מדינה נורמאלית לא יכולה לחיות עם איום כזה. בנוסף קיימת הסכנה שאיראן, מדינה שתומכת בארגוני טרור באופן מוצהר, תעביר יכולות גרעיניות לארגוני טרור שיבצעו מתקפות מלוכלכות ויעלו את סכנת הטרור העולמי לגבהים חדשים.

אבל זה חייב להיות רק החלק הראשון בטיעונים שמתחילים ב"חייבים לעצור את איראן". תיאור גודל הסכנה אינו מספיק בשביל לטעון שחייבים לעצור אותה. ראשית יש להקדים ולטעון שלתוכנית הגרעין הנוכחית של איראן יש אכן מטרות צבאיות, ושיש להם יכולת להשיג את המטרות הללו. אלו שאלות שאפשר לענות עליהם רק באמצעות מודיעין וניחושים מושכלים. ההנחה העולמית כאן היא שהתשובה לשאלות הללו חיובית. אבל חשוב גם לציין שקיימת גישה מודיעינית לא מבוטלת שאומרת שאיראן תגיע רק לרמה של סף יכולת גרעינית ולא תבצע ניסוי גרעיני בפועל. כל תרחיש האימה ממקודם מבוסס על זה שאיראן עושה ניסוי גרעיני מוצלח.

הדבר השני שצריך להניח הוא שאפשר לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית. שיש אפשרות טכנית כזו בלשון עתיד. אולי כבר מאוחר מידי? כל הטיעונים של היום היו נכונים גם לפני שלוש וארבע שנים. אולי בזמן הזה איראן כבר עברה את נקודת העל חזור ואנחנו עכשיו מדברים על רכבת שכבר מזמן הגיע לתחנה? כאן צריך להבהיר, שאני אומר שהדבר אפשרי הכוונה היא שהאפשרות לעצור את תוכנית הגרעין תהיה בהכרח גרועה פחות מהתרחיש שבו איראן כן משיגה נשק גרעיני. בלי מאזן לוגי כזה אי אפשר לטעון ש"חייבים לעצור את" בלי לגלוש למדע בדיוני.

כאן מתחילות הואריאציות של הטיעונים השונים כיצד יש לעצור את תוכנית הגרעין. שהחלוקה הבסיסית היא בעד תקיפה ונגד תקיפה:

1 א'. בעד תקיפה באיראן

גם כאן יש הנחה סמויה חזקה מאוד שצריך לשים לב אליה והיא מתחברת להנחות הקודמות. ההנחה היא שפעולה צבאית יכולה לעצור את איראן, וליתר דיוק (מכיוון שכמעט כל בן אדם שפוי יסכים שהפסקת תוכנית גרעינית באמצעים לא צבאיים עדיפה על אמצעים צבאיים) שרק פעולה צבאית תעצור את תוכנית הגרעין של איראן. למרות שההנחה הזו נשמעת אינטואיטיבית כהנחה שבמחלוקת, יש לציין שכמעט כל תחום הויכוח שמתרחש בתוך ישראל על תקיפה באיראן מתרחש מתחת לגבולות הטענה הזו. ההנחה שאיראן הולכת לקראת נשק גרעיני ורק פעולה צבאית תעצור אותה בסופו של דבר היא הנחת יסוד של כמעט כל הדוברים בעד ונגד התקפה באיראן בישראל. עיקר הויכוח הפוליטי בסוגיה נוגע לעניין אחר לגמרי והוא שאלת העיתוי:

I. עכשיו

זו על פי הפרסומים וההדלפות העמדה של ראש הממשלה והפסנתרן אהוד ברק. צריך להיות ישר ולהגיד שתחת כל הנחות היסוד הקודמות העמדה הזו אינה מופרכת. צריך להוסיף עליה רק עוד הנחה אחת: והיא שארה"ב לא בטוח תתקוף בעצמה. עכשיו צריך להסביר את המסקנה המתבקשת: אם חייבים, אבל חייבים בכל מקרה ובכל מצב, לעצור את תוכנית הגרעין של איראן; אם מניחים שרק פעולה צבאית תעצור את איראן; ואם יש אפשרות שארה"ב לא תתקיף – אז האפשרות שגם ישראל לא תתקוף וגם ארה"ב לא תתקוף זהה לאפשרות שלאיראן יהיה נשק גרעיני. על כן ישראל חייבת לפעול כאילו ארה"ב לא קיימת במשוואה,  ואם היכולות המבצעיות של ישראל אומרות שעכשיו זה הזמן הטוב ביותר למקסם את סיכויי ההצלחה של פעולה ישראלית, אז עכשיו זה הזמן לתקוף. אהוד ברק מסביר שיתכן שעכשיו זו ההזדמנות האחרונה של ישראל לתקוף לבדה. ומכיוון שיש אפשרות פוטנציאלית שלא תהיה התקפה אמריקאית, אז ישראל חייבת לתקוף עכשיו. הגיוני נכון? עד שרואים שהתוכנית הזו מתבססת על כל כך הרבה "אם"ים שהם הופכים אותה לכמעט הימור מוחלט. התוכנית הזו אומרת שאנחנו מוכנים עכשיו לעמוד במחיר כבד מאוד, ולקיחת סיכון גדול במיוחד, רק בשביל להימנע (אולי, בהנחה שהפעולה תצליח) מהתרחיש הגרוע ביותר שממש לא בטוח שיקרה.

II. עדיין לא

העמדה שעל פי מה שאפשר להבין מהתקשורת מחזיקים בה רוב הפוליטיקאים, רוב המערכת הביטחונית, וכנראה שרוב הציבור. על פי התפיסה הזו כל התפיסות הקודמות מחזיקות למעט שתיים: שעכשיו זו ההזדמנות האחרונה של ישראל לתקוף בעצמה, ושארה"ב אולי לא תתקוף. שתי השאלות הללו הן שאלות שמחייבות ידע מודיעיני וצבאי סודי ויתכן שיש אמת בטענה של חלק מהמבקרים שאין מספיק ידע מקצועי לקיים דיון ציבורי בנושא.  בכל אופן מה שברור מעמדת אנשים שהיה להם את הידע המספיק לענות לפחות על השאלה הראשונה, הוא שהשאלה האם לישראל יש או תהיה יכולת פוטנציאלית לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית נמצאת במחלוקת ולכל הפחות היא לא דבר בטוח. על כן אפשר להגיע למסקנה שעדיין לא הגיע הזמן לתקוף גם בלי הנחות יסוד חזקות. אפשר לטעון שהסיכונים שבפעולה עכשיו לא שווים את הסיכוי שאכן תרחיש האימים יתרחש  ועל כן שווה לקחת סיכון מחושב ולדחות את הפעולה בתקווה שמשהו ישתפר בשנים הקרובות בעמדת האיראנים או לפחות האמריקאים.

III. רק ארה"ב

העמדה הזו דומה מאוד לעמדה הקודמת אבל בשינוי אחד: היא חושבת שישראל בכל מקרה לא צריכה לתקוף את איראן לבדה. בעצם העמדה הזו גורסת שארה"ב חייבת לתקוף באיראן, לא ישראל, ושכל התפקיד של ישראל הוא לשכנע את האמריקאים בדבר. בעצם הגישה הזו משנה את סדרי הזמנים: בכל הקשור להתקפה ישראלית היא טוענת או שמאוחר מידי או שמעולם זו לא הייתה אפשרות שמצדיקה את האיום. מנגד היא מקבלת את כל ההנחות של גישת העל שחייבים לעצור את תוכנית הגרעין של איראן, אלא שמכיוון שישראל לא במשוואה של תקיפה, אז הדד ליין, או תוכנית העל של ישראל, צריכה להיות התקפה אמריקאית. אם ארה"ב לא תתקוף, זה יהיה הכשלון הישראלי המשול לפעולה צבאית לא מוצלחת ותרחיש האימים. ההבדל מהגישות הקודמות הוא שהגישה הזו שמה את הדגש הגדול ביותר על דיפלומטיה וקשרים טובים עם הממשל האמריקאי מכל הגישות הקודמות.

1 ב'. נגד תקיפה

הגישה שאומרת שיש אסטרטגיות אחרות למנוע מאיראן נשק גרעיני מלבד התקפה. דרכים מסוכנות פחות  ואולי, על פי הטענה, בעלות פוטנציאל לאפקטיביות גדולה יותר. "מה אם התוכניות הללו לא יצליחו?" שואלים תומכי ההתקפה ועל כך יש לאמר שהיינו יכולים לשאול אותם (כן אני נמנה על מצדדי הגישה הזו) בחזרה: "ומה עם התקיפה לא תצליח?" גם זו אפשרות. זו התוכנית האירופאית והתוכנית האמריקאית המקורית למניעת נשק גרעיני מאיראן, ובניגוד לעמדות המתנשאות והפרובינציאליות של חלק מהפוליטיקאים אצלנו, הם עשו הרבה יותר מאיתנו לעצירת תוכנית הגרעין האיראנית בפועל (אנחנו מאוד טובים בדיבורים). למעשה אפשר להגיד שישראל, בשמה של אידיאולוגיית המתקפה המחייבת, פעלה כנגד התוכניות למניעת נשק גרעיני מאיראן באמצעים דיפלומטים. בכל פעם שישראל מאיימת לתקוף באיראן לבדה היא למעשה נותנת תמריץ וטיעונים מנצחים בידיהם של הקיצוניים ותומכי הגרעין באיראן כנגד המתונים והמתנגדים לה. כן, באיראן יש מתנגדים רבים לתוכנית הגרעין, כולל מתנגדים בתוך השלטון. תוכנית יעילה של סנקציות וגזרים היתה יכולה לחזק אותם. אבל ההתלהמות הישראלית, אויבת של איראן לא פחות משאיראן אויבת שלנו יש לזכור (לפחות בעיניים איראניות), רק מחזקת ומבצרת את תומכי הגרעין במקומם. יתרה מזו, מתקפה ישראלית באיראן עלולה סופית לאחד את כל העם האיראני כנגד ישראל ולספק לקיצוניים את התירוץ שהיה חסר להם לבנות פצצה. מדיניות ממשלת ישראל, על פי התפיסה הזו, מעודדת פצצה איראנית ולא מדכאת אותה.

ואם כבר אמרנו שחייבים אבל חייבים לעצור את תוכנית הגרעין של איראן, אז מישהו חשב על אפשרות השלום ולא המלחמה? נתניהו אומר שהוא מוכן לעשות הכל בשביל למנוע שואה שניה מכיוונה של איראן. כולל במחיר של פגיעה קשה בעורף הישראלי, בכלכלת ישראל, ובדורות הבאים. אבל נתניהו משקר. הוא מוכן לעשות הכל מלבד לפעול לשלום. הוא לא מוכן לסכן את ההתיישבות היהודית בשטחים הכבושים. רק את האזרחים החיים בתל אביב, באר שבע, דימונה וחיפה הוא מוכן לסכן.  אימוץ היוזמה הסעודית לפני ארבע שנים (היום אולי כבר מאוחר מידי) היה מעלים את האיום האיראני. גם היום שלום בסיסי עם הפלסטינים יוציא את העוקץ מרוב האיומים האיראנים ויבודד את איראן בתוך העולם המוסלמי. אבל בואו לא נגזים, אלפי טילים, משבר כלכלי, אסון תיירותי לדורות, אנחנו מסוגלים לספוג – פינוי התנחלויות לא.

            2. התמודדות עם איראן גרעינית

וחייבים להזכיר את הסוג השני של הגישות. אלה שלא חושבות שאיראן גרעינית היא מצב בלתי נסבל. רק מאוד לא נעים. נכון בארץ הגישות הללו לא כל כך נפוצות, או לפחות מושתקות כלא לגיטימיות, אבל בארה"ב הן נפוצות הרבה יותר. אגב בעיקר בקרב מכוני מחקר שמרנים שתומכים ברפובליקאים שנתניהו כל כך רוצה שיבחרו בנובמבר לבית הלבן.

2 א'. איראן גרעינית לא מאיימת על ישראל

מומחים לעניין מסבירים שיש פער גדול בין מה שאנחנו רואים בסרטי מלחמה הוליוודים ובסדרות ריגול דוגמאת 24 לבין המציאות. גם אם איראן תבנה פצצה גרעינית ותבצע ניסוי מוצלח המרחק בין זה לבין יכולת מבצעית שתשמיד את ישראל גדול. פיצוץ פצצה גרעינית בתנאים מבצעיים הוא מסובך ורחוק מברור מאליו. ארגוני טרור אולי עושים את זה בקלות בטלויזיה ובקולנוע, אבל במציאות הטכנולוגיה עדיין לא קיימת – לא בידי ארה"ב ובטח שלא בידי איראן. לנייד נשק גרעיני בארגונים לא מדינתיים, מבלי שאיש יודע, להביא אותם לתוך שטח של מדינה ריבונית כמו ישראל, לחמש אותם, ולפוצץ אותם בצורה מוצלחת זה פשוט מדע בדיוני. גם אם איראן עצמה תרצה לחמש ראש נפץ גרעיני על טיל ולשלוח אותו לא מובטחת הצלחה. המרחק בין איראן לישראל גדול ובדרך ישנן מדינות ערב רבות, בסיסים אמריקאים, ואת רוסיה מצפון. הסיכוי שטיל עם חומר גרעיני יגיע עד ל- ויתפוצץ מעל תל אביב נמוך מאוד. גם במקרה ואכן יצליח טיל כזה להגיע ולהתפוצץ בדיוק מעל תל אביב יש לזכור שלא מדובר יהיה בנשק גרעיני מהסוג החדיש והחזק ביותר. אפשר להסתכל על הירושימה כדוגמא: בהירושימה היתה התקפת פתע אמריקאית. פצצה הוטלה ממטוס אמריקאי מאויש (לא מטיל)  ישירות מעל מרכז הירושימה. הירושימה היתה בנויה רובה ככולה מעץ, כמו כל הערים המסורתיות ביפן. כ-66 אלף איש נהרגו כתוצאה ישירה מהפצצה. קצת פחות משליש מתושבי הירושימה  שמנו רבע מיליון בקיץ 1945. אם תושבי הירושימה היו גרים מבנים מבטון יש לשער שהיו נהרגים פחות אנשים (כל בתי האבן המעטים, בניגוד למקובל לחשוב, שרדו את ההפצצה). אם לאנשים היתה ניתנת התרעה ארוכה וזמן להכנס למקלטים (שלא היו שם) הרבה פחות היו נהרגים. הנזק הגדול ביותר של ההפצצה היה הזיהום הרדיואקטיבי באזור למשך שנים. על פי הערכות למעלה ממאה אלף מתו כתוצאה מהרעלה רדיואקטיבית, סרטן ורעות אחרות הקשורות בפצצה. אבל זה היה לפני שהיתה מודעות בסיסית לנזקים הרדיואקטיביים של הפצצה ולפני שהומצאו דרכים לצמצם אותם. יש לשער שעם הידע של היום אפשר היה לצמצם את המתים בעשרות מונים.

כל זה לא אומר שפצצה אטומית בלב תל אביב היא משהו נסבל, שולי, או שלא צריך לפחד ממנו. אבל זה כן אומר שלא מדובר בסיכון קיומי למדינת ישראל. לא מדובר במשחק יום הדין שבמסגרתו פצצה אחת בלב תל אביב גומרת סופית את מדינת ישראל ועל כן הימנעות ממנה מצדיקה הכל. הדבר מצריך לכל הפחות חישוב מחדש של הסיכונים והתועלות. כפי שכתבתי כאן בעבר, 100 אלף טילים "רגילים" שיש כבר באיראן שישוגרו באחת על ישראל ויפגעו ברבבותיהם בערי ישראל יכולים בקלות לעשות נזק גדול בהרבה מכל פצצת אטום יחידה.

2 ב'. השלום הגרעיני

לסיום, וכבר הארכתי מספיק, יש להזכיר את הגישה הריאליסטית הקלאסית שאומרת שנשק גרעיני יכול לשמש כמשווה גדול ולשמור על יחסי ישראל ואיראן, כשחקן רציונאלי באזור, בשקט ואפילו בשלום יחסי (גם על זה כתבתי בהרחבה בעבר). על פי הגישה הזו פצצה גרעינית, והרתעה גרעינית הדדית, לא רק שלא תהפוך את איראן למשוללת רסן, להיפך – היא תייצב אותה ותעשה אותה רגועה יותר. הנוכחות של נשק גרעיני על אדמתה דוקא ימנע מאיראן את האפשרות לצאת להרפתקאות צבאיות שהיא לא יודעת איך יגמרו או לאן יובילו. על כן ישראל לא צריכה לפחד מעידן של איראן גרעינית. היא צריכה להיערך אליו, ולשנות את אסטרטגיית ההרתעה שלה (שנקראת "עמימות") בהתאם.

המרוץ לנובמבר 2012 – עדכון אוגוסט

הפעם דיון מיוחד בארבע נקודות על בחירת סגן, מצב המירוץ, האולימפיאדה, והקשר האיראני

* מיט רומני, אחרי חודש מאוד לא מוצלח מבחינתו בקמפיין לנשיאות, הכריז אתמול על בחירתו בפול ריאן, חבר קונגרס מויסקונסין, כמועמדו לסגן נשיא ארה"ב.  חבר הקונגרס ריאן הוא מטאור צעיר במפלגה הרפובליקאית: הוא נבחר לראשונה לקונגרס בגיל 27 בלבד בשנת 1999. בקונגרס האחרון מונה ליו"ר ועדת התקציב בקונגרס. בתפקידו זה היווה למעשה את האופוזיציה החריפה ביותר לממשל ברק אובמה בקונגרס הלעומתי. ריאן נחשב לאידיאולוג הכלכלי של המפלגה הרפובליקאית. ריאן היה זה שניסח את "מפת הדרכים לעתיד של אמריקה" שהיא למעשה מצע כלכלי שלם וקיצוני ששימש בסיס לכל הדיון הרפובליקאי בשנה האחרונה. מפת הדרכים של ריאן נחשבה בהתחלה כקיצונית גם על ידי הממסד הרפובליקאני הוותיק, אבל אחרי ההובלה הנחושה של ריאן בועדת התקציב, לצד תמיכה של צעירים ואנשי מסיבת התה הקיצונים שנבחרו לקונגרס ב-2010, הפכה התוכנית של ריאן למעשה למצע הכלכלי של המפלגה הרפובליקאית ב-2012. מיט רומני, שנתפס בעבר כמועמד מרכז פרגמאטי, אימץ את התוכנית של ריאן לחלוטין. לפחות כלפי חוץ. רומני ממשיך לנסות להתחנף לבסיס הרפובליקאי שממשיך להיות חשדן כלפיו. הבעיה היא שרומני לא מצליח למכור היטב את המסרים האידיאולוגים של הרפובליקנים החדשים. לא באותה ההתלהבות והשכנוע של צעירים כמו פול ריאן ומארק רוביו. בחירה באחד מהם היא על כן לא מפתיעה.

מצד שני היא יוצרת לרומני גם בעיות. הקלף החזק ביותר שהיה לרומני להציע הוא טענתו להבנה בכלכלה. הצלחתו הכלכלית, שהסבה לו גם צרות לא קטנות בקמפיין, נתפסת באתוס האמריקאי כסימן להצלחה בדוקה ויכולת כלכלית. הבחירה בריאן למעשה נותנת גושפנקה לתוכנית הכלכלית של ריאן (שגם ככה שלטה ברוב המפלגה הרפובליקאית) על פני תוכניתו של רומני העמומה הרבה יותר כיאה למועמד שרץ לנשיאות וצריך לתפוס את המרכז הפוליטי. עכשיו רומני למעשה ירוץ על התוכנית האידיאולוגית של סגנו. עובדה שכבר הביאה כמה פרשנים לשאול האם פול ריאן לא יעמוד טוב יותר בעימותים הפומביים מול אובמה באוקטובר.

* בכל אופן החדשות על בחירתו של ריאן אמורות לספק לקמפיין של רומני מעט רוח אחרי חודש נוראי. הכלכלה אמנם לא התאוששה פלאים בחודש האחרון, אבל המצב גם לא הורע. במצב כלכלי יציב ברק אובמה מנצח את רומני על פי כל המודלים. בעוד שאובמה מתרומם בכל הסקרים בכל מדינות המפתח, רומני לא מצליח לשמור על אחוזי התמיכה שכבר יש לו בסקרים הארציים. ביקור מאוד לא מוצלח מבחינה תקשורתית של רומני בחו"ל (בבריטניה, פולין וישראל), השאיר רושם רע על תדמיתו הבעייתית ממילא בכל נושא הנסיון המדיני. בנוסף פורסמו גילויים חדשים על פעילותו של רומני בחברה "ביין קפיטל", חברה שפירקה חברות אמריקאיות והרוויחה כסף מהעברתם לחו"ל כאשר רומני עמד בראשה. על פי המודל של נייט סילבר מהבלוג 538, סיכוייו של אובמה להיבחר מחדש עלו בחודש האחרון ל72%.

* בינתיים הנבחרת האמריקאית למשחקים האולימפיים של האולימפיאדה ה-30 הצליחה להביא את ההישגים הגדולים ביותר לנבחרת אמריקאית מאז שנות ה-80. 16% מכלל מדליות הזהב, ושבע מדליות זהב יותר מסין, הם הישג מרשים שאמור לעודד את מצב הרוח הלאומי באמריקה. וכשמצב הרוח הלאומי טוב, אז נשיא מכהן אמור להרוויח מהאווירה. אני במקום אובמה הייתי מארגן מסיבת ברביקיו גדולה על מדשאת הבית הלבן לכל חברי המשלחת האמריקאית למשחקים. הזדמנות התמונה המחויכת תהיה לשם שינוי לא פחות חשובה לו מאשר להם.

* האם מתקפה ישראלית באיראן באמת רעה לברק אובמה וטובה למיט רומני? אני חושב שבשלב הזה התשובה על כך היא דווקא הפוכה. בכל סקרי דעת הקהל בארה"ב שומר ברק אובמה על יתרון חד משמעי, וגדול, על מיט רומני בנושא המדיני-בטחוני. מסורתית המפלגה הרפובליקאית נתפסת ניצית יותר ומתאימה יותר להתמודדות עם משברים בטחוניים, אבל מאז כישלונות בוש במלחמת המפרץ השניה, וההצלחות של אובמה בלוב ובחיסול אוסמה בין לאדן, דוקא אובמה הדמוקרטי הוא זה שנתפס כרגע כמנהיג החזק יותר בזירה הבינלאומית. רומני לעומת זאת, ברוב הסקרים, נתפס כמבין יותר בכלכלה. הנה עוד סיבה לבחירה בפול ריאן – רומני מחזק עוד יותר את הצד החזק שלו בתקווה ליצור משקל קריטי בנושא אותו הציבור תופס כחשוב ביותר למערכת הבחירות (הנושא הכלכלי). למעשה, הנושא המדיני בטחוני נמצא בשפל גדול בהעדפות הבוחרים לבחירות. פחות מ-5% מהציבור האמריקאי חושבים שזה הנושא החשוב ביותר במערכת הבחירות.  מתקפה ישראלית באיראן יכולה לשנות דרמתית את המאזן הזה ולהעביר את מירב הפוקוס התקשורתי והפוליטי מהזירה הכלכלית לזירה המדינית. מיט רומני ופול ראיין, חסרי כל נסיון מדיני בטחוני, יתקשו מאוד במצב כזה לעמוד בסדר היום הפוליטי החדש. הכלכלה תזוז לשוליים, וברק אובמה, בהנחה שלא יפשל בגדול בהתמודדות עם האירוע, יהנה מתרגום נסיונו המדיני להצלחה מוחצת בבחירות בנובמבר. ביבי אולי עדיין לא מעודכן, אבל יכול להיות שבעקבות הבחירה בפול ריאן כבר היום יקבל שיחת טלפון משלדון אדלסון שתסביר לו שבעצם לא כל כך נוח לתקוף לפני נובמבר. בשביל להמתיק את התרופה יבטיח אדלסון לביבי שנשיא רפובליקני בבית הלבן בינואר יהיה סימפטי בהרבה לאפשרויות התקיפה. אהוד ברק יאלץ שוב להמתין.

רגע ההכרעה: פנטסיה ומציאות

התיישבתי לכתוב פוסט על איראן, ונזכרתי שכבר את הכל כתבתי לפני שנה כאן וכאן, ולפני שנתיים גם. שוב שנת הכרעה, ממש ממש אחרונה (להבדיל משנה שעברה שהיתה שנת ההכרעה הדרמתית, ולפני שנתיים שהייתה שנת המפנה הגורלי). דעתי על ביבי, המתקפה באיראן והאיום האיראני בכלל, כבר נכתבה יותר מפעם אחת ובאמת שאין לי שום דבר חדש להוסיף. מה שהיה הוא שעדיין. אני מאמין שביבי מאוד רוצה לתקוף באיראן. הוא מדמיין את עצמו בערבים לפני השינה עם סיגר יושב בבור מול אלופים במדים ונותן את ההוראה. מתקשר לשרה, שנמצאת באזור המגורים של הבור הממשלתי, מעדכן אותה שהוא הרגע נתן את הפקודה, שתמסור נשיקה לילדים בשמו. בדיוק כשיניח את השפופרת יקשרו אותו עם הבית הלבן. "אדוני הנשיא" הוא יפנה אליו בטון הרציני ביותר שאובמה שמע: לא השארתם לי כל ברירה, מטוסים ישראלים  בדרך להפציץ את איראן. מצאתי לנכון לעדכן אותך בעצמי רגע לפני שתשמע על כך מהמוצבים שלכם במפרץ. לא ניתן לעצור את הפעולה. בסיום השיחה יפנה למסכי המחשב ויחכה לעדכונים. בנתיים ישנן בראשו את הנאום המוכן לאומה אותו ישא בעוד שעתיים ממקום לא ידוע אך ממלכתי. כן, ביבי מפנטז על מתקפה, על בגין, על טרומן, על צ'רצ'יל, על בן חור, על דוד, על משה. במוחו הוא גם מזכיר לעצמו ששלי (שלדון אדלסון הפטרון, לא יחימוביץ) יהיה ממש מרוצה ממנו. במיוחד בגלל שבפעולה הזו הוא ישפר את סיכוייו של חברו הטוב להיבחר למשרה החשובה בעולם. אם הוא עצמו לא יכול להתמודד, בגלל התיקון המעצבן בחוקה שמונע ממי שלא נולד בארה"ב להתמודד לנשיאות, אז לפחות שמיט יזכה. זה גם מה ששלי חושב. המזל של כולנו הוא שכאשר ביבי מפנטז, הוא בדרך כלל לא עושה כלום.

ברק זה סיפור אחר. ברק מפנטז לא פחות מביבי רק שברק אוהב להגשים פנטזיות. לא תמיד על הצד הטוב ביותר, אבל העיקר לנסות. בגלל זה ביבי נסמך כל כך על ברק. הוא מקווה שברק יתן לו את המשענת לעשות את מה שהוא כל כך רוצה כראש ממשלה ומנהיג העם היהודי לעשות – ושימותו כל הקנאים (פשוטו כמשמעו?).  המזל של כולנו הוא שיש לנו דמוקרטיה, ובדמוקרטיה הישראלית דרושה החלטת קבינט רשמית בשביל לצאת למלחמה.

שרי הממשלה יצביעו בהתאם למה שביבי יגיד להם. או לפחות רובם, בצורה כזו שתבטיח שמה שביבי רוצה יתגשם. אלא שלא בטוח כלל שביבי יגיד להם משהו לפני ההצבעה. ככה הוא עושה ועשה לא אחת. ראשית יהיה דיון ארוך עם הרבה כסת"ח. אף אחד לא יותר על ההזדמנות להגיד את כל מה שצריך להכתב בפרוטוקול בשביל לנקות את עצמו בפני ועדת חקירה עתידית. אחרי הדיבורים כולם יסתכלו על ביבי, ביבי יסתכל על ברק, וברק בפסקנות אופיינית יגיד שהגיע זמן החלטה והוא מבקש מחברי הקבינט להצביע בעד הצעתו (בכל זאת שר בטחון). שוב המבטים יופנו לביבי, ברק יחייך וישען אחורה בכסא. אלא שאז ביבי יפתיע אותו ויגיד שהוא יצביע בסוף ויפנה לרמטכ"ל אם יש לו עוד משהו להוסיף. המזל של כולנו הוא שיש לנו מערכת בטחון מקצועית.

כל ראשי מערכת הביטחון הביעו התנגדות למתקפה באיראן. ראש השב"כ וראש המוסד היוצאים ממש נשכבו על הארץ לפני הגלגלים ועוברים מפורום לפורום מזהירים מפני ההחלטה חסרת האחריות. הרמטכ"ל הנוכחי, כך למדנו מהתקשורת, שותף לדעתם. כך כנראה גם יורשיהם ברמה כזו או אחרת. בישיבת הקבינט הגורלית (אם תהיה כזו, כן) יתחילו אלה בדבריהם. כל אחד מהם יגיד בתורו שמבחינה מבצעית הפעולה מסובכת מאוד אך עם זאת אפשרית. כוחות הביטחון עובדים על תוכנית מגירה כזו כבר שנים, בזמן דיונים על תקציב הביטחון אף אחד מהם לא יעז להגיד שצה"ל לא ערוך לפעולה בסדר גודל כזה ושזה גדול עלינו. הם כן יגידו שהפעולה מסוכנת במיוחד, ואף אחד מהם לא יסכים להתחייב על מאה אחוזי הצלחה. לא לפעולה עצמה, לא להישגיה ולא לתגובות היום שאחרי. בסוף הישיבה, אחרי שברק ידבר קצרות ויחייך, הרמטכ"ל יוסיף רק זאת: אם שואלים את דעתו המקצועית, הוא חושב שעדיין לא בשלו התנאים.

שקט בחדר למעט קולות המקלדת שרושמת את דברי הרמטכ"ל האחרונים. הדברים נרשמו בפרוטוקול. אף אחד לא יוכל להגיד לא ידעתי. ביבי עדיין לא אומר דבר. אולי הוא בכלל לא רוצה? רק ברק בעד? כולם יודעים שלברק יש שגעון גדלות ואפס כוח פוליטי. הנה ברק עצמו כבר לא מחייך. פניו של ביבי לא מסגירות כלום, למעט טיפות זיעה קטנות שמבצבצות על מצחו. אך מה הזיעה אומרת? בני בגין יפרוץ את מחסום השתיקה: אני נגד, שמענו את ראשי מערכת הבטחון, עדיין לא בשלה השעה. דן מרידור יוסיף במהירות בקול משתנק: גם אני מתנגד. הצבעה מהירה שיאסוף מזכיר הקבינט תגלה שיש רוב למתנגדים. ביבי, מעט יותר רגוע, יוסיף לפרוטוקול שגם הוא מתנגד בשעה זו (תרתי משמע) ושיש לבדוק את הדברים מחדש. ברק ההמום, ולא בפעם הראשונה, יתרגז מעט ויצא החוצה. הישיבה הסתיימה. אפשר לחזור לישון. ישיבה נוספת לא תהיה. התנאים לא יבשילו, הם יישארו ירוקים ועפיצים.

השאלה האמיתית היא אם מישהו בציבור יבוא בדין וחשבון עם נתניהו על הולכת השולל הגדולה שבה שרויים חיינו בכל קיץ וסתיו בארבע השנים האחרונות. האם מישהו יסלק את הילד ההיסטרי והמתסיס שצועק זאב, ויחליף אותו במבוגר אחראי שיגן מפני הזאבים ויאפשר לעיר לנהל את ענייניה החשובים בלי דרמות מיותרות ומשחקי הפחדה? אני מתנגד למתקפה באיראן ולא הצבעתי לביבי, אבל לא יתכן שכל מי שהצביע לביבי בגלל ההבטחה שאיראן היא משימת חייו וכל מה שהוא עושה ולא עושה הם כהכנה לרגע הגורלי הזה, ימשיכו לקנות הסחורה המשומשת הזו שנה אחר שנה. כמה שנים הן שנות הכרעה? ואם ביבי שולט רק בשביל רגע ההכרעה, האם רגע ההכרעה הזה הופך לנצחי או שהגיע הזמן להציב לו תפוגת זמן? פנטזיה, פחד, תוכנית, גורל, מספיק.

יאלה בחירות!

אז הולכים לבחירות. אחרי חודשים של שמועות וספקולציות עכשיו זה כבר (כמעט) סופי. חברי כנסת ועיתונאים רבים ידעו לספר כבר כמה שבועות שבאמת נתניהו מתכוון להקדים את הבחירות. אבל הכל התפוצץ בשבוע שעבר שנתניהו, בקולו שלו, אמר בראיונות הרדיו לכבוד יום העצמאות שהוא "לא חושש מהקדמת הבחירות". ברגע שראש ממשלה אומר בפומבי משפט כזה כבר קשה מאוד לעצור את התהליך וללכת אחורה. כל סיעות הכנסת מתחילות לפעול בתצורה מוחלטת של בחירות. ליברמן, ציני כהרגלו, הודה בראיון לערוץ 2 אתמול שהוא כבר אינו מחויב לקואליציה ומתכוון להגיש הצעת חוק (תחליף לחוק טל במקרה הזה) "נפיצה" או במילים אחרונות פרובוקציה מתוכננת. לפחות הוא מודה באסטרטגיה בפומבי, ליברמן תמיד היה פוליטיקאי ישיר.

אז נראה שיהיו לנו שתי מערכות בחירות, פחות או יותר במקביל – כאן ובארה"ב. כמו במקרה של ארה"ב חשבתי שאולי כדאי לסקור מראש את הנקודות המרכזיות שיעסיקו (או לא) אותנו במערכת הבחירות:

* איראן, איראן, איראן. יש גבול לכמה שנים יוכל נתניהו להשתמש בטקטיקה של קשיחות מדומה כלפי איראן. ב-2006 נתניהו, בתשדירי הפחדה ובנאומים של "אזרח מודאג" הצליח להשתלט על הליכוד (אך הפסיד תבוסה צורבת לקדימה בבחירות הכלליות); בבחירות הקודמות כבר קרץ נתניהו ישירות לבוחר הישראלי שיכל להבין שתצביע לנתניהו והוא כבר יתקוף באיראן. כתבים פוליטיים מסוימים יכלו להישבע שעבור נתניהו התקפה באיראן היא משימת חיו. אבל נתניהו לא יוכל להמשיך עם זה עוד זמן רב. אחרי 3 שנים בשלטון וסכסוך מדיני עם ארה"ב ועם הצמרת הביטחונית בארץ, אפקט ההפחדה מתחיל לדעוך. בעוד שנה, אחרי (ואם) אובמה יבחר בשנית לנשיאות ארה"ב זה כבר יהיה פתטי ממש. על כן מערכת הבחירות הקרובה היא ההזדמנות האחרונה של נתניהו לשחק על הקלף האיראני, ואין ספק שהוא ישתמש בו על כל הקופה. נתניהו ינסה להציג את מערכת הבחירות כמשאל עם על מנהיגותו מול איראן. והעם אוהב מנהיג שמציג אותנו כ"חזקים" ולא מתפשרים.

מצד שני יכול להיות שבעקבות התבטאויות של הצמרת הביטחונית היוצאת, הציבור כבר בשל לביקורת על מתקפה באיראן ככזו ששווה גם היא הצבעה פוליטית. יכול להיות שהאופוזיציה תוכל להשתמש בביקורת בשביל להכשיל את נתניהו בזירה שלו. זירת ההפחדה. נתניהו לא ראוי, לא כשיר, לא אחראי, מסוכן…

* הקונספירציה –  נתניהו באמת מתכוון לתקוף באיראן, ויותר משהו מתכוון, אהוד ברק מתכוון. ושניהם יעשו את זה לא אחרי הבחירות כי אם דוקא לפניהן, בעיצומה של מערכת הבחירות. ברק כבר יצא למלחמה בעזה חודש וחצי לפני בחירות בלחימה שהביאה לו כ-6 מנדטים ב-2009. מכיוון שאין סיכוי שמפלגת העצמאות תעבור את אחוז החסימה בלי התערבות מלמעלה, אולי ברק ינסה לסדר התערבות כזו (תרתי משמע). מערכות הבחירות בארץ ובארה"ב יהוו כיסוי לפעולה צבאית הרואית שתציל את ברק, תחזק את ביבי, ותפיל את אובמה. או ככה זה אולי פועל בראש שלהם. אבל בשביל זה הם צריכים שהפעולה תהיה מוצלחת, שהתגובה תהיה רופפת, ושארה"ב תשחק את התפקיד שכתבו לה באופן צפוי. אהוד ברק אולי נואש (ופזיז) מספיק בשביל לעשות את זה, אבל לנתניהו יש ברכיים חלשות מידי להרפתקה כזו.

* התפנית הפוליטית של המחאה החברתית. זו השאלה הגדולה ביותר והאתגר הגדול ביותר שעומד בפני המחאה החברתית. אחרי ששנה שעברה הצליחה להוציא מאות אלפים לרחובות וזכתה ליותר מ-70% תמיכה בציבור, האם תצליח המחאה החברתית להיתרגם להשפעה פוליטית? התשובה הפשוטה היא כנראה שלא. בימים אלה מתרכזים הדיבורים, לכאורה של המחאה החברתית, דווקא על גיוס חרדים לצבא.  שאול מופז אמר אחרי בחירתו לראשות קדימה מפורשות שהוא מתכוון להנהיג פוליטית את המחאה החברתית שלדעתו תתרכז השנה בגיוס חרדים. ליברמן הודיע שהוא מתכוון להפיל על זה את הממשלה. ביבי אמר שהוא לא מפחד להביא את חוק האלטרנטיבה לחוק טל למשאל הבחירות, וכמובן יאיר לפיד רק מחכה לבוא ולקטוף את המנדטים האבודים שהשיג אביו משנאת חרדים. אבל שמישהו יסביר לי מה לעזאזל הקשר בין גיוס חרדים לבין המחאה החברתית? איך הסדר הכלכלי של המדינה ישתנה אם נגייס חרדים בכוח? (או יותר סביר נכריח אותם להשתתף שנה ב"שירות לאומי" כמו הבנות הדתיות). הליכוד, קדימה ליברמן ויאיר לפיד, כולם מבטיחים בדרכם להלחם בחרדים (שניים מהם משקרים, והשניים האחרים סתם לא אמינים) אבל כל אחת מהמפלגות הללו דוגלת בניאו ליברליזם כלכלי. איזו בדיחה עצובה זו תהיה אם מי שיקטוף את פירות המחאה החברתית של הקיץ שעבר תהינה דווקא המפלגות הללו.

מצד שני אולי ציבור המוחים מהקיץ שעבר לא מטומטם ויתפקח. נכון, מהפכה חברתית כנראה לא תהיה. מערכת הבחירות לא תתרכז בכלכלה, והמפלגות לא תאלצנה להציג מצע חברתי אמיתי. אבל יכול להיות שיהיו יותר קולות חופשיים ופעילים פוליטיים, שבמערכות הבחירות האחרונות היו אדישים או לא הלכו להצביע כלל, שבבחירות האלה יתכנסו וילכו לקלפי להצביע. אולי מדובר רק במנדטים בודדים, אבל סחף של פעילים אקטיביסטים ומנדטים חופשיים (גם אם בודדים) בכיוון אחד (אני כרגע לא רואה שום כיוון אחר זולת שלי יחימוביץ במפלגת העבודה), יכול לחולל שינוי משמעותי. אולי כזה שיהפוך את מפלגת העבודה ליושבת ראש אופוזיציה חזקה ומגובשת סביב הנושא הכלכלי חברתי לקראת מחאה פוליטית וחזקה יותר בשנה הבאה.

* המערך המפלגתי. אנחנו יודעים פחות או יותר איך יראו מפלגות הימין לבחירות הבאות – שזה בערך כמו עכשיו. זה אחד ההסברים לתמיכה העקבית שמשיג הימין בסקרי דעת הקהל. כל המפלגות משמאל לליכוד פשוט לא מוכנות ולא בשלות, מה שנתפס (בצדק) כוואקום מנהיגותי קשה. שאלה מרכזית לחודשים הקרובים עד הבחירות זה האם תצלחנה המפלגות משמאל לליכוד להתגבש וליצר אלטרנטיבות מעניינות לציבור. יאיר לפיד צריך להכריז סופית על אופיה של מפלגתו ומי חבריה. מה יעשה אלדד יניב והשמאל הלאומי והאם זה בכלל משנה? מה כוחן האמיתי של מפלגותיהם של אריה דרעי ושל של חיים אמסלם? האם ירוצו יחד? (כנראה שלא) והם שניהם יצליחו לעבור את אחוז החסימה ולשבור את ההגמוניה הימינית על החרדים? האם תצליח שלי יחימוביץ להפוך את מפלגת העבודה למפלגה מגובשת בזמן? כרגע כל המפלגה בנויה עליה ועל המסורת הלא ממש טובה מהעבר. המשימה המרכזית של יחימוביץ בחודשים הקרובים היא לגייס אנשים טובים, מגוונים, ומעניינים לרשימה לכנסת. כאלה שיקסמו גם למי שלא מתלהב רק ממנה. והם יצליח שאול מופז לגרום לקדימה להראות אטרקטיבית? בבחירות הקודמות היו לקדימה אוסף של חברי כנסת מושחתים, משעממים או שניהם, לצד ציפי ליבני. עכשיו נשארו רק השניים הראשונים. האם יצליח מופז לעמוד באתגר ולשאוב מנדטים מהליכוד מצד אחד, ומעמיתיו החדשים ל"שמאל" מצד שני? רק אם תצלחנה כל המפלגות שהזכרתי לעיל לעמוד במשימתם, אולי (אולי אולי) הם יגרדו ביחד את 61 המנדטים ויעשו מהפך שלטוני שכרגע נראה בלתי יאמן.

* הסכסוך הישראלי פלסטיני – לראשונה ממי זוכר מתי, כנראה הפעם הסכסוך הישראלי פלסטיני לא יהיה במערכת הבחירות כלל. נתניהו ניצח (בעזרת האביב הערבי) בנושא הזה ופשוט הוריד את הנושא החשוב מסדר היום הפוליטי בישראל. הנושא הפלסטיני עוד יחזור, ונקווה שלא באופן טרגי מבחינתנו, אבל כנראה שלא בבחירות הקרובות.

* אפילו אם התוצאה הסופית נראית כרגע ברורה מראש ומדכדכת, עדיין מערכת בחירות היא משהו שתמיד מצליח לרגש אותי. השאלה הפוליטית יורדת אל העם והעם נדרש להפגין את ריבונותו. ואם לסיים בקלישאה: מה שבטוח, יהיה מעניין.