כל העמדות על איראן

מעולם לא היה דיון ציבורי ופוליטי נרחב כל כך בישראל בשאלה האם לעשות מתקפת "פתע" מונעת כנגד מדינה אחרת או לא. הדיון כל כך נחרב ופתוח בתקשורת שאפשר כמעט להתבלבל ולחשוב שהוא דיון רציני. את התשובה לתוהים סיפקו כלי התקשורת השבוע שבמקום לדון בטיעון הבסיסי (ולא יוצא הדופן) שהעלה הנשיא פרס, דיברו כולם על האם הוא בכלל צריך לדבר או לא (למה לא? מה קרה?). אנשי ימין שעלו לדבר כנגד פרס נזכרו לפתע למה הם כל כך שונאים אותו כל השנים והתקשורת שמחה לדבר איתם שוב בשטחיות על הסכמי אוסלו ועל תוכנית ההתנתקות. החלטתי הפעם לעשות קצת סדר ולמפות אנליטית את כל הטיעונים בעד ונגד תקיפה באיראן כפי שהם עולים בשיח הציבורי. נדמה לי שמיפוי כזה חסר ויכול לעשות סדר בבליל של טיעונים לכאן ולכאן ובאמצע. בניגוד למקובל לחשוב אני לא חושב שרוב הטיעונים המושמעים בשיח מתנגדים למתקפה באיראן ושהתקשורת שוב "שמאלנית" ולא נותנת ייצוג הולם לימין. להיפך, אני חושב שעמדות ניציות ביחס לאיראן זוכות למרב תשומת הלב של הדיון הציבורי ושהתנגדויות יוניות למלחמה באיראן כמעט ולא נשמעות, ואולי רק ברמז. כתבתי כבר פוסט דומה בעבר. אבל בהתחשב במצב כדי לרענן את הדברים בצורה קצת אחת. להלן העמדות (בפוסט מעט ארוך מהרגיל. כתבתי במספרים ונקודות אפשר לדלג):

  1. חייבים לעצור את תוכנית הגרעין של איראן

רוב העמדות שבקונסנזוס יוצאות מתוך התפיסה שחייבים, בדגש על חייבים, לעצור את תוכנית הגרעין של איראן.  איראן גרעינית היא עול בלתי נסבל על המזרח התיכון בכלל ועל ישראל בפרט. יכולת גרעינית איראנית תגרור מרוץ חימוש גרעיני בכל מדינות המזרח התיכון. בנוסף איראן גרעינית תהיה משוללת רסן ותוכל להרחיב את פעילותה האימפריאליסטית במדינות האסלאם מבלי שתהיה יכולת לאיים עליה. עבור ישראל המצב יהיה ממש בלתי אפשרי – מדינת אויב מהגדולות שהיו לנו, שמנהיגיה הנוכחיים קוראים מפורשות להשמדת ישראל, מחזיקה בנשק הנורא ביותר שהאנושות השכילה להמציא. על פי החשש, בכל פעם שהשלטון האיראני ירגיש ברעד, מבית או מבחוץ, הוא יאיים בחורבנה של ישראל. אם תפרוץ מלחמה חדשה במפרץ, או נגיד מלחמת אזרחים כמו בסוריה בתוך איראן, ישראל תהיה על כוונת ההשמדה. אף מדינה נורמאלית לא יכולה לחיות עם איום כזה. בנוסף קיימת הסכנה שאיראן, מדינה שתומכת בארגוני טרור באופן מוצהר, תעביר יכולות גרעיניות לארגוני טרור שיבצעו מתקפות מלוכלכות ויעלו את סכנת הטרור העולמי לגבהים חדשים.

אבל זה חייב להיות רק החלק הראשון בטיעונים שמתחילים ב"חייבים לעצור את איראן". תיאור גודל הסכנה אינו מספיק בשביל לטעון שחייבים לעצור אותה. ראשית יש להקדים ולטעון שלתוכנית הגרעין הנוכחית של איראן יש אכן מטרות צבאיות, ושיש להם יכולת להשיג את המטרות הללו. אלו שאלות שאפשר לענות עליהם רק באמצעות מודיעין וניחושים מושכלים. ההנחה העולמית כאן היא שהתשובה לשאלות הללו חיובית. אבל חשוב גם לציין שקיימת גישה מודיעינית לא מבוטלת שאומרת שאיראן תגיע רק לרמה של סף יכולת גרעינית ולא תבצע ניסוי גרעיני בפועל. כל תרחיש האימה ממקודם מבוסס על זה שאיראן עושה ניסוי גרעיני מוצלח.

הדבר השני שצריך להניח הוא שאפשר לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית. שיש אפשרות טכנית כזו בלשון עתיד. אולי כבר מאוחר מידי? כל הטיעונים של היום היו נכונים גם לפני שלוש וארבע שנים. אולי בזמן הזה איראן כבר עברה את נקודת העל חזור ואנחנו עכשיו מדברים על רכבת שכבר מזמן הגיע לתחנה? כאן צריך להבהיר, שאני אומר שהדבר אפשרי הכוונה היא שהאפשרות לעצור את תוכנית הגרעין תהיה בהכרח גרועה פחות מהתרחיש שבו איראן כן משיגה נשק גרעיני. בלי מאזן לוגי כזה אי אפשר לטעון ש"חייבים לעצור את" בלי לגלוש למדע בדיוני.

כאן מתחילות הואריאציות של הטיעונים השונים כיצד יש לעצור את תוכנית הגרעין. שהחלוקה הבסיסית היא בעד תקיפה ונגד תקיפה:

1 א'. בעד תקיפה באיראן

גם כאן יש הנחה סמויה חזקה מאוד שצריך לשים לב אליה והיא מתחברת להנחות הקודמות. ההנחה היא שפעולה צבאית יכולה לעצור את איראן, וליתר דיוק (מכיוון שכמעט כל בן אדם שפוי יסכים שהפסקת תוכנית גרעינית באמצעים לא צבאיים עדיפה על אמצעים צבאיים) שרק פעולה צבאית תעצור את תוכנית הגרעין של איראן. למרות שההנחה הזו נשמעת אינטואיטיבית כהנחה שבמחלוקת, יש לציין שכמעט כל תחום הויכוח שמתרחש בתוך ישראל על תקיפה באיראן מתרחש מתחת לגבולות הטענה הזו. ההנחה שאיראן הולכת לקראת נשק גרעיני ורק פעולה צבאית תעצור אותה בסופו של דבר היא הנחת יסוד של כמעט כל הדוברים בעד ונגד התקפה באיראן בישראל. עיקר הויכוח הפוליטי בסוגיה נוגע לעניין אחר לגמרי והוא שאלת העיתוי:

I. עכשיו

זו על פי הפרסומים וההדלפות העמדה של ראש הממשלה והפסנתרן אהוד ברק. צריך להיות ישר ולהגיד שתחת כל הנחות היסוד הקודמות העמדה הזו אינה מופרכת. צריך להוסיף עליה רק עוד הנחה אחת: והיא שארה"ב לא בטוח תתקוף בעצמה. עכשיו צריך להסביר את המסקנה המתבקשת: אם חייבים, אבל חייבים בכל מקרה ובכל מצב, לעצור את תוכנית הגרעין של איראן; אם מניחים שרק פעולה צבאית תעצור את איראן; ואם יש אפשרות שארה"ב לא תתקיף – אז האפשרות שגם ישראל לא תתקוף וגם ארה"ב לא תתקוף זהה לאפשרות שלאיראן יהיה נשק גרעיני. על כן ישראל חייבת לפעול כאילו ארה"ב לא קיימת במשוואה,  ואם היכולות המבצעיות של ישראל אומרות שעכשיו זה הזמן הטוב ביותר למקסם את סיכויי ההצלחה של פעולה ישראלית, אז עכשיו זה הזמן לתקוף. אהוד ברק מסביר שיתכן שעכשיו זו ההזדמנות האחרונה של ישראל לתקוף לבדה. ומכיוון שיש אפשרות פוטנציאלית שלא תהיה התקפה אמריקאית, אז ישראל חייבת לתקוף עכשיו. הגיוני נכון? עד שרואים שהתוכנית הזו מתבססת על כל כך הרבה "אם"ים שהם הופכים אותה לכמעט הימור מוחלט. התוכנית הזו אומרת שאנחנו מוכנים עכשיו לעמוד במחיר כבד מאוד, ולקיחת סיכון גדול במיוחד, רק בשביל להימנע (אולי, בהנחה שהפעולה תצליח) מהתרחיש הגרוע ביותר שממש לא בטוח שיקרה.

II. עדיין לא

העמדה שעל פי מה שאפשר להבין מהתקשורת מחזיקים בה רוב הפוליטיקאים, רוב המערכת הביטחונית, וכנראה שרוב הציבור. על פי התפיסה הזו כל התפיסות הקודמות מחזיקות למעט שתיים: שעכשיו זו ההזדמנות האחרונה של ישראל לתקוף בעצמה, ושארה"ב אולי לא תתקוף. שתי השאלות הללו הן שאלות שמחייבות ידע מודיעיני וצבאי סודי ויתכן שיש אמת בטענה של חלק מהמבקרים שאין מספיק ידע מקצועי לקיים דיון ציבורי בנושא.  בכל אופן מה שברור מעמדת אנשים שהיה להם את הידע המספיק לענות לפחות על השאלה הראשונה, הוא שהשאלה האם לישראל יש או תהיה יכולת פוטנציאלית לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית נמצאת במחלוקת ולכל הפחות היא לא דבר בטוח. על כן אפשר להגיע למסקנה שעדיין לא הגיע הזמן לתקוף גם בלי הנחות יסוד חזקות. אפשר לטעון שהסיכונים שבפעולה עכשיו לא שווים את הסיכוי שאכן תרחיש האימים יתרחש  ועל כן שווה לקחת סיכון מחושב ולדחות את הפעולה בתקווה שמשהו ישתפר בשנים הקרובות בעמדת האיראנים או לפחות האמריקאים.

III. רק ארה"ב

העמדה הזו דומה מאוד לעמדה הקודמת אבל בשינוי אחד: היא חושבת שישראל בכל מקרה לא צריכה לתקוף את איראן לבדה. בעצם העמדה הזו גורסת שארה"ב חייבת לתקוף באיראן, לא ישראל, ושכל התפקיד של ישראל הוא לשכנע את האמריקאים בדבר. בעצם הגישה הזו משנה את סדרי הזמנים: בכל הקשור להתקפה ישראלית היא טוענת או שמאוחר מידי או שמעולם זו לא הייתה אפשרות שמצדיקה את האיום. מנגד היא מקבלת את כל ההנחות של גישת העל שחייבים לעצור את תוכנית הגרעין של איראן, אלא שמכיוון שישראל לא במשוואה של תקיפה, אז הדד ליין, או תוכנית העל של ישראל, צריכה להיות התקפה אמריקאית. אם ארה"ב לא תתקוף, זה יהיה הכשלון הישראלי המשול לפעולה צבאית לא מוצלחת ותרחיש האימים. ההבדל מהגישות הקודמות הוא שהגישה הזו שמה את הדגש הגדול ביותר על דיפלומטיה וקשרים טובים עם הממשל האמריקאי מכל הגישות הקודמות.

1 ב'. נגד תקיפה

הגישה שאומרת שיש אסטרטגיות אחרות למנוע מאיראן נשק גרעיני מלבד התקפה. דרכים מסוכנות פחות  ואולי, על פי הטענה, בעלות פוטנציאל לאפקטיביות גדולה יותר. "מה אם התוכניות הללו לא יצליחו?" שואלים תומכי ההתקפה ועל כך יש לאמר שהיינו יכולים לשאול אותם (כן אני נמנה על מצדדי הגישה הזו) בחזרה: "ומה עם התקיפה לא תצליח?" גם זו אפשרות. זו התוכנית האירופאית והתוכנית האמריקאית המקורית למניעת נשק גרעיני מאיראן, ובניגוד לעמדות המתנשאות והפרובינציאליות של חלק מהפוליטיקאים אצלנו, הם עשו הרבה יותר מאיתנו לעצירת תוכנית הגרעין האיראנית בפועל (אנחנו מאוד טובים בדיבורים). למעשה אפשר להגיד שישראל, בשמה של אידיאולוגיית המתקפה המחייבת, פעלה כנגד התוכניות למניעת נשק גרעיני מאיראן באמצעים דיפלומטים. בכל פעם שישראל מאיימת לתקוף באיראן לבדה היא למעשה נותנת תמריץ וטיעונים מנצחים בידיהם של הקיצוניים ותומכי הגרעין באיראן כנגד המתונים והמתנגדים לה. כן, באיראן יש מתנגדים רבים לתוכנית הגרעין, כולל מתנגדים בתוך השלטון. תוכנית יעילה של סנקציות וגזרים היתה יכולה לחזק אותם. אבל ההתלהמות הישראלית, אויבת של איראן לא פחות משאיראן אויבת שלנו יש לזכור (לפחות בעיניים איראניות), רק מחזקת ומבצרת את תומכי הגרעין במקומם. יתרה מזו, מתקפה ישראלית באיראן עלולה סופית לאחד את כל העם האיראני כנגד ישראל ולספק לקיצוניים את התירוץ שהיה חסר להם לבנות פצצה. מדיניות ממשלת ישראל, על פי התפיסה הזו, מעודדת פצצה איראנית ולא מדכאת אותה.

ואם כבר אמרנו שחייבים אבל חייבים לעצור את תוכנית הגרעין של איראן, אז מישהו חשב על אפשרות השלום ולא המלחמה? נתניהו אומר שהוא מוכן לעשות הכל בשביל למנוע שואה שניה מכיוונה של איראן. כולל במחיר של פגיעה קשה בעורף הישראלי, בכלכלת ישראל, ובדורות הבאים. אבל נתניהו משקר. הוא מוכן לעשות הכל מלבד לפעול לשלום. הוא לא מוכן לסכן את ההתיישבות היהודית בשטחים הכבושים. רק את האזרחים החיים בתל אביב, באר שבע, דימונה וחיפה הוא מוכן לסכן.  אימוץ היוזמה הסעודית לפני ארבע שנים (היום אולי כבר מאוחר מידי) היה מעלים את האיום האיראני. גם היום שלום בסיסי עם הפלסטינים יוציא את העוקץ מרוב האיומים האיראנים ויבודד את איראן בתוך העולם המוסלמי. אבל בואו לא נגזים, אלפי טילים, משבר כלכלי, אסון תיירותי לדורות, אנחנו מסוגלים לספוג – פינוי התנחלויות לא.

            2. התמודדות עם איראן גרעינית

וחייבים להזכיר את הסוג השני של הגישות. אלה שלא חושבות שאיראן גרעינית היא מצב בלתי נסבל. רק מאוד לא נעים. נכון בארץ הגישות הללו לא כל כך נפוצות, או לפחות מושתקות כלא לגיטימיות, אבל בארה"ב הן נפוצות הרבה יותר. אגב בעיקר בקרב מכוני מחקר שמרנים שתומכים ברפובליקאים שנתניהו כל כך רוצה שיבחרו בנובמבר לבית הלבן.

2 א'. איראן גרעינית לא מאיימת על ישראל

מומחים לעניין מסבירים שיש פער גדול בין מה שאנחנו רואים בסרטי מלחמה הוליוודים ובסדרות ריגול דוגמאת 24 לבין המציאות. גם אם איראן תבנה פצצה גרעינית ותבצע ניסוי מוצלח המרחק בין זה לבין יכולת מבצעית שתשמיד את ישראל גדול. פיצוץ פצצה גרעינית בתנאים מבצעיים הוא מסובך ורחוק מברור מאליו. ארגוני טרור אולי עושים את זה בקלות בטלויזיה ובקולנוע, אבל במציאות הטכנולוגיה עדיין לא קיימת – לא בידי ארה"ב ובטח שלא בידי איראן. לנייד נשק גרעיני בארגונים לא מדינתיים, מבלי שאיש יודע, להביא אותם לתוך שטח של מדינה ריבונית כמו ישראל, לחמש אותם, ולפוצץ אותם בצורה מוצלחת זה פשוט מדע בדיוני. גם אם איראן עצמה תרצה לחמש ראש נפץ גרעיני על טיל ולשלוח אותו לא מובטחת הצלחה. המרחק בין איראן לישראל גדול ובדרך ישנן מדינות ערב רבות, בסיסים אמריקאים, ואת רוסיה מצפון. הסיכוי שטיל עם חומר גרעיני יגיע עד ל- ויתפוצץ מעל תל אביב נמוך מאוד. גם במקרה ואכן יצליח טיל כזה להגיע ולהתפוצץ בדיוק מעל תל אביב יש לזכור שלא מדובר יהיה בנשק גרעיני מהסוג החדיש והחזק ביותר. אפשר להסתכל על הירושימה כדוגמא: בהירושימה היתה התקפת פתע אמריקאית. פצצה הוטלה ממטוס אמריקאי מאויש (לא מטיל)  ישירות מעל מרכז הירושימה. הירושימה היתה בנויה רובה ככולה מעץ, כמו כל הערים המסורתיות ביפן. כ-66 אלף איש נהרגו כתוצאה ישירה מהפצצה. קצת פחות משליש מתושבי הירושימה  שמנו רבע מיליון בקיץ 1945. אם תושבי הירושימה היו גרים מבנים מבטון יש לשער שהיו נהרגים פחות אנשים (כל בתי האבן המעטים, בניגוד למקובל לחשוב, שרדו את ההפצצה). אם לאנשים היתה ניתנת התרעה ארוכה וזמן להכנס למקלטים (שלא היו שם) הרבה פחות היו נהרגים. הנזק הגדול ביותר של ההפצצה היה הזיהום הרדיואקטיבי באזור למשך שנים. על פי הערכות למעלה ממאה אלף מתו כתוצאה מהרעלה רדיואקטיבית, סרטן ורעות אחרות הקשורות בפצצה. אבל זה היה לפני שהיתה מודעות בסיסית לנזקים הרדיואקטיביים של הפצצה ולפני שהומצאו דרכים לצמצם אותם. יש לשער שעם הידע של היום אפשר היה לצמצם את המתים בעשרות מונים.

כל זה לא אומר שפצצה אטומית בלב תל אביב היא משהו נסבל, שולי, או שלא צריך לפחד ממנו. אבל זה כן אומר שלא מדובר בסיכון קיומי למדינת ישראל. לא מדובר במשחק יום הדין שבמסגרתו פצצה אחת בלב תל אביב גומרת סופית את מדינת ישראל ועל כן הימנעות ממנה מצדיקה הכל. הדבר מצריך לכל הפחות חישוב מחדש של הסיכונים והתועלות. כפי שכתבתי כאן בעבר, 100 אלף טילים "רגילים" שיש כבר באיראן שישוגרו באחת על ישראל ויפגעו ברבבותיהם בערי ישראל יכולים בקלות לעשות נזק גדול בהרבה מכל פצצת אטום יחידה.

2 ב'. השלום הגרעיני

לסיום, וכבר הארכתי מספיק, יש להזכיר את הגישה הריאליסטית הקלאסית שאומרת שנשק גרעיני יכול לשמש כמשווה גדול ולשמור על יחסי ישראל ואיראן, כשחקן רציונאלי באזור, בשקט ואפילו בשלום יחסי (גם על זה כתבתי בהרחבה בעבר). על פי הגישה הזו פצצה גרעינית, והרתעה גרעינית הדדית, לא רק שלא תהפוך את איראן למשוללת רסן, להיפך – היא תייצב אותה ותעשה אותה רגועה יותר. הנוכחות של נשק גרעיני על אדמתה דוקא ימנע מאיראן את האפשרות לצאת להרפתקאות צבאיות שהיא לא יודעת איך יגמרו או לאן יובילו. על כן ישראל לא צריכה לפחד מעידן של איראן גרעינית. היא צריכה להיערך אליו, ולשנות את אסטרטגיית ההרתעה שלה (שנקראת "עמימות") בהתאם.

תל אביב- איראן- יפן

כמובטח, האיראנים הפעילו לראשונה  בסוף השבוע האחרון את הכור הגרעיני בבושאר. איראן הפכה למדינה הראשונה במזרח התיכון שמפעילה כור גרעיני להפקת אנרגיה (בישראל הכורים הם למחקר גרעיני 'בלבד' ולא להפקת אנרגיה). איראן כידוע זקוקה נואשות לאנרגיה גרעינית, הם פשוט מרגישים שעתודות הנפט של המדינה יספיקו להם לאנרגיה זמינה וזולה רק ל-500 שנה בערך, צריך לחשוב על הילדים. האמריקאים כבר לא מודאגים מתקיפה אפשרית של ישראל באיראן. ככה לפחות אפשר להבין מראיון שנתן ג'ון בולטון, שגריר ארה"ב לאו"ם בתקופתו של ג'ורג' בוש, בשבוע שעבר לפיו חלון ההזדמנויות של ישראל למתקפה באיראן נסגר מרגע שהתחילו להפעיל את הכור. הנזק הסביבתי וההומניטארי למפרץ הפרסי ולאנשיו יהיה בלתי נסבל או מקובל וישראל לא תיקח את הסיכון שבזיהום כזה. בולטון אינו נציג רישמי של הממשל כמובן, אבל אפשר להניח שעמדתו אינה רחוקה מעמדתו של כל פקיד ממשל אמריקאי ממוצע. אלא שהאמריקאים מפסיקים לחשוש, זה הזמן שאנחנו נתחיל לדאוג באמת. בולטון מעריך שברק וביבי לא ייקחו את הסיכון שטמון בהפצצת כור פעיל בלב המזרח התיכון מתוך הרגשת אחריות כבדה? שיחשוב שוב.

היום בעיתון הארץ כותב אודי פרידן: "רוב הסיכויים שהאיראנים לא ישתמשו בפצצה שבידיהם, אם תהיה להם. ואולם, יש דברים שאי אפשר להניח להם להתפתח גם אם ההסתברות שייעשה בהם שימוש היא של 5%. כי אף שמדובר ב-5% סיכון – מדובר ב-100% אבדון. זהו הימור שאיש לא ייקח. כפי שאף אחד לא יעלה על טיסה, גם אם היא תוצע בחצי מחיר, אם קיימת הסתברות של 5% שתתרסק.
לכן ישראל תפעל נגד הגרעין האיראני. עם האמריקאים או בלעדיהם. מדובר במחויבות שכל ראש ממשלה בישראל, כל רמטכ"ל וכל ראש מוסד כנראה נשבעים באיזה טקס סודי למלאה."

יאמר לזכותו של פרידן שהוא מציין גם את המחיר לפעולה כזו, כל מספר בין אלף ל-20 אלף איש ואישה בעורף הישראלי. למעשה רוב המאמר מוקדש לכך שישראל צריכה להפסיק להתעסק בשטויות (כהגדרתו) ולהתכונן לפגיעה הקשה בעורף. החשש שלי הוא מזה שיש הרבה אנשים במערכת הביטחון ובממשלה שחושבים כמו פרידן; שהתקפה באיראן היא גזרת שמים; משהו בלתי ניתן למניעה; הכרח של כל ראש ממשלה ישראלי; פרדסטינציה.

כי האמת היא שאין שום הכרח כזה. המתמטיקה של פרידן ודומיו פשטנית, מוטעית ואינה עומדת בכללי הרציונאליות. לפי ההגיון הזה על ארה"ב היה להתחיל במלחמת עולם שלישית בתחילת שנות החמישים בגלל החשש שברה"מ תשתמש נגדה בנשק יום הדין. האמת היא אחרת: סכסוכים בין מדינות ניתן לנהל ולתחזק. הטלת פצצת הגרעין איננה סיכון של קובייה ולכן חמשת האחוזים הנם מספר מומצא שלא אומר כלום. זה יכול להיות גם 0.5% לצורך העניין, איננו יודעים. אנחנו כן יודעים שני דברים: אחד, לאיראן אין שום אינטרס לתקוף אותנו בנשק גרעיני. שתיים, התקפה ישראלית באיראן תגרור ב100% התקפה מסיבית על העורף הישראלי שתביא למאות ואלפי נפגעים. הבחירה של ישראל איננה אם כן אם לעלות על טיסה שיש סיכוי של 5% שתתרסק או לא. המטפורה הנכונה תהיה: האם לעלות על טיסה יקרה, במטוס חדיש של חברה ידועה, שיש סיכוי קטן שהטיס שלה יקבל התקף לב והמטוס יתרסק. או לעלות על טיסה זולה אחרת שאנחנו יודעים בודאות שלמטוס שלה אין גלגלים. תבחרו.

שתי פצצות אטום הוטלו בהיסטוריה האנושית על אוכלוסיה עירונית. ציינו לפני שבועיים את יום השנה להפצצה על הירושימה, יומיים אחר כך התרחש יום השנה להפצצה על נגסאקי. בכל אחת משתי ההפצצות נהרגו כ-70 אלף איש כתוצאה מההפצצה הראשונית. כתוצאה מתופעות לוואי של הפצצה האטומית מספר ההרוגים הכפיל את עצמו במשך השנים. כ-69% מהירושימה נהרסה (רוב הבתים היו בנויים עץ ונשרפו כליל). כל אדם מכיר את השמות הירושימה ונגסאקי, אבל כמה מכירים יוקוהאמה, אימברי, פוקואי, טוקושימה?… בין 1942 לאוגוסט 1945 הפציצה ארה"ב בהפצצות "קונבנציונאליות" יותר מ-60 ערים מרכזיות ביפן האימפריאלית. כחצי מיליון אזרחים נהרגו בהפצצות. רוב הערים נחרבו עד היסוד. בהפצצה "קונבנציונאלית" אחת על טוקיו ב-10 למרץ הושמדה רבע מהעיר (שהייתה גדולה ומפותחת מהירושימה בהרבה). 100 אלף איש נהרגו באותה הפצצה. הלקח הוא פשוט: פצצה גרעינית זה אומנם נורא ואיום, אבל הפצצה מסיבית של טילים רגילים וזולים יכולה להיות לא פחות נוראה מבחינת הנזק.

אני לא אכנס כאן לעניינים של סיכויי פגיעה. אבל רק אזכיר בקצרה את זה שבשביל להפציץ באטום בצורה מוצלחת צריך לשגר טיל אחד שיהיה מדויק ויעבור את חומות ההגנה מפני טילים של ישראל. כל "פספוס" יוביל ל"בזבוז" של מיליונים ו/או לפגיעה אנושה באוכלוסיה ערבית שכנה לישראל. הפצצה מסיבית של טילים מאיראן ומלבנון לעומת זאת, יכולה להרשות לעצמה לפספס קצת. שאף אחד לא יבין אותי לא נכון, המסקנה היא לא שכדאי לנו שנופצץ באטום, חס וחלילה. המסקנה היא  שלאיראן לא משתלם להתקיף אותנו באטום.

אם לאיראן תהיה פצצה אז אכן יהיה לנו קצת פחות נוח. יוכלו לאיים עלינו וזה יעשה את המצב הבטחוני ואת "מלחמות הקיץ" הרגילות לבעייתיות יותר מבחינה אסטרטגית. אבל לא תהיה בכל מקרה סכנה אמיתית למלחמה גרעינית. אם תהיה כזו במזרח התיכון, אז ישראל תהיה האחרונה לספוג. איראן תתקיף את סעודיה ואת מצרים לפני שתתקיף את ישראל. הדבר הבעייתי ביותר שיקרה מגרעין איראני בתווך הקצר הוא המשך הפצת הנשק הגרעיני בעולם ורצון של מדינות אזוריות נוספות בחימוש גרעיני. זליגה של חומרים מלוכלכים לגורמי טרור גם היא בעייתית. אבל המזרח התיכון תמיד היה בעייתי. יש הבדל בין סיבוך נוסף ו"רגיל" לחיינו במזרח התיכון, לבין מלחמה ודאית עם מעצמת טילים במזרח בתווך המידי.

* ואם כבר הזכרנו את ההפצצות על יפן. יפן נחרבה לחלוטין במלחמת העולם. כל עריה נהרסו. טוקיו ספגה את הנזק הרב ביותר שספגה עיר בעידן המודרני. היום כעבור 65 שנים (והאמת היא שעוד הרבה קודם) ביפן קיימת מערכת התחבורה הציבורית המתקדמת ביותר בעולם. בטוקיו לבדה יש 2 מערכות נפרדות ומקבילות של רכבת תחתית (כן שתיים!) בנוסף לקווים עיליים ופרטים שמרשתים את העיר ומחברים אותה עם כל חלקי האי הונשו. מדינת ישראל לעומת זאת, שהוקמה בדיוק באותן השנים בהן התחילה יפן ללקק את פצעי המלחמה, הצליחה לבנות בקושי קו רכבת פרברית אחת (הקו הבינעירוני לחיפה היה קיים עוד מתקופת הבריטים). רכבת מהירה בין תל אביב לירושלים: אין, בונים אותה כבר עשר שנים מי יודע עוד כמה עשורים יסיימו. רכבת קלה בירושלים: לאחר עשורים של תכנון סיימו לבנות חלק מקו אחד מתוך חמישה מתוכננים בעיר. סיימו, אבל יתחילו להפעיל אותו רק באפריל 2011 (בודקים, למה לוקח שנה לבדוק?). רכבת לאילת: אל תצחיקו. והשבוע התבשרנו שפרויקט הרכבת הקלה בתל אביב בוטל (במכרז הנוכחי) וחידושו יתעכב בעוד כמה (עשרות/מאות) שנים. חומר למחשבה.

הירושימה

הבדיחה הידועה אומרת שמלחמת העולם הראשונה התחילה בטנקים ונגמרה במטוסים, מלחמת העולם השניה התחילה במטוסים ונגמרה באטום, מלחמת העולם השלישית תתחיל באטום ותגמר בחץ וקשת.

יש להודות, אני אמביוולנטי מאוד ביחס לאטום. מצד אחד אני חושב שפצצת האטום היא מזעזעת. עצם המחשבה שלאדם יש יכולת לייצר נזק רב כל כך, בחלקי שנייה, כתוצאה מפצצה אחת, מעבירה צמרמורת. נדמה שבדיוק כמו הציווי 'לא תרצח', כך גם פצצת אטום היא לא מוסרית א-פריורית ואוניברסאלית; אף אדם לא צריך להחזיק נשק כזה. אם יש לקח חשוב מהירושימה ונגסאקי הוא זה. אני גם מהאנשים שמאמינים שאפשר על ידי אומץ מנהיגותי ונחישות לצמצם לחלוטין את הנשק הגרעיני בעולם. אנחנו עדיין בשלב שבו מספר מדינות מצומם ביותר מחזיק בנשק הזה ודיונים אינטנסיביים ביניהן, כמו פיצויים ובטחונות מתאימים, יכולים לחסל את הנשק הגרעיני בעולם. הידיעה המפחידה שמלחמת עולם שלישית, כמו זו שכמעט פרצה ב-1962  במשבר הטילים בקובה, תביא להשמדה של המין האנושי, היא בלתי נסבלת.

אבל מצד שני, התיאוריה במדע היחסים הבינלאומיים לפיה הפצצה הגרעינית היא 'המשווה הגדול' או 'השלום הארוך' היא תיאוריה חזקה ביותר. על פי התיאוריה, העובדה שלמעצמות יש את היכולת הודאית להשמיד אחת את השנייה במקרה של מלחמה כוללת היא בדיוק זו שתמנע מלחמה כזו מלכתחילה: פיצוץ האוכלוסין כבר קרה, המאה ה-20 הייתה מאה של התנגשות האוכלוסין הגדולה ביותר. כדור הארץ לא יכל לשאת את מדינות הלאום שהציפו כל חלקה בו. במלחמת העולם הראשונה יותר מ-10 מיליון איש נהרגו: כיתות, שכבות וכפרים שלמים נעלמו. במלחמת העולם השנייה נהרגו יותר מ-40 מיליון איש ישירות. מתוכם חצי מהיהודים בעולם שנרצחו על ידי משטר אימים מטורף. התיאוריה אומרת שמלחמת עולם שלישית לא התרחשה בדיוק בגלל הידיעה של המנהיגים שמלחמה כזו תשמיד את האנושות. אם לא האטום, מלחמת העולם השלישית הייתה פורצת והיא הייתה גרועה ואכזרית משתי מלחמות העולם הראשונות גם יחד.

יתרה מזו, מכיוון שפצצת האטום כבר פותחה היה נכון להשתמש בה כאקט של ניצחון במלחמת העולם השניה. תצוגת תכלית האימים של הפצצה הגרעינית, גם על הירושימה וגם על נגסאקי (על כל ניסוי חייבים לחזור לפחות פעמיים), הייתה הכרחית על מנת להדגים לעולם את כוחה ההרסני של הפצצה ולמנוע את המלחמות הבאות. על פי הגיון זה, היה צריך להטיל את הפצצה על הירושימה על מנת שלא יהיה צורך להטיל כזו איי פעם נוספת. אם לא היו משתמשים בפצצה בסופה של מלחמת השנייה, היא הייתה מתפתחת בתחילתה של מלחמה שלישית, ובעיצומה של מלחמה כוללת הסיכוי שלא ישתמשו בנשק חדש הינו אפסי.

תיאוריית המשווה הגדול באה מעולם תיאוריות הבחירה הרציונאלית והכלכלה הפוליטית: על ידי הגדלת הסיכון למקסימום, הסיכוי של הפעולה יורד למינימום. במצב שבו ליותר מצד אחד יש נשק גרעיני, ההפעלה של הנשק הזה הופכת לבלתי רציונאלית, ועל כן הצדדים מראש לא יכנסו לעימות ביניהן. האסטרטגיה נקראה בארצות הברית בפשטות MAD: Mutually Assured Destruction.

כמובן יש הטוענים שכשמה כן היא- completely mad, אנחנו שמים את העתיד העולם כולו בידיה של תיאוריה רציונאלית. הליכה על סף תהום (שם אחר של MAD) בלי להבין שיש סיכוי שבאמת ניפול בסוף לתהום. ב-1962 לא היינו רחוקים מזה.

אני אישית נוטה לתמוך בשתי הגישות. לדעתי הגישה הרציונאלית בהחלט משכנעת וחזקה. הבטחת ההשמדה אכן מונעת מלחמות; בהחלט אפשרי שהמשטר הגלובלי שאנו רואים היום שבו יותר ויותר מנסים להכניס הגיון ביורוקראטי למערכת הבינלאומית הוא תוצאה של האטום. כשהמלחמה לא כדאית מנסים לשלוט בדרכים אחרות- רגולציה של שלום. אולם מצד שני, הסכנה של האטום אכן גדולה מידי. במיוחד הסכנה היא מזליגה של האטום לשחקנים שלא בהכרח יפעלו לפי כללי הרציונאליזם: בעיקר שחקנים תת מדינתיים, אבל גם מדינות במשבר. למעצמות יש חלק חשוב בעניין הזה. האמת היא שאין סיבה היום שהמעצמות יחזיקו נשק גרעיני. אם אין להן כוונה להשתמש בו, כפי השלום האטומי מחייב, הרי שגם אין סיבה להחזיק אותו. על המעצמות הגרעיניות לשמש דוגמא אישית ולהתפרק לחלוטין מנשק גרעיני. רק בצורה כזו הן יוכלו לשדר מסר אמיתי לכל המדינות הבינוניות הרואות עצמן מעצמה בפוטנציה, לפיו אין צורך בנשק אטומי. אם ארה"ב ורוסיה יסכימו ביניהן שהן מתפרקות מנשק גרעיני, אז גם הודו ופקיסטאן יסכימו (תחת לחץ דיפלומטי כמובן) להתפרק, ומדינות אחרות לא יחשבו אפילו על ההשקעה הכספית העצומה בניסיון להשיג אטום. פצצת האטום הפכה לסמל סטאטוס של מעצמה, את זה צריכים לנטרל.

ומה לגבי השלום הארוך? המשווה הגדול? אין שום סיבה שבתנאים הנוכחיים שלום זה לא ימשיך גם אחרי ההתפרקות מנשק גרעיני. זאת בגלל שהמעצמות הגדולות ימשיכו לדעת שלאף אחת מהן אין שום בעיה לחזור וליצר נשק גרעני בסיבוב כפתור. פחד הירושימה ימשיך להתקיים, אין צורך פיזי בפצצות עצמן.

6 לאוגוסט 2010, 65 שנים להפצצה על הירושימה.