סיכום 2011 – חלק ד'

[הי מה אתם יודעים, זה לגמרי במקרה הפוסט ה-100 בבלוג!]

באיחור אופנתי קל (הייתי מצונן) החלק האחרון ודי של סיכום השנה 2011 בעולם מובא בזאת. הבחירה בשלושת המקומות הראשונים היתה קלה (ואף צפויה) אם כי לדרג אותם היה מעט יותר מלבט. אבל לפני זה, אלו האירועים המרכזיים שהופיעו ברשימות של אחרים ולא נכנסו אצלי: סיום הכוח הצבאי האמריקאי בעיראק – פשוט כי הכנסתי את זה כבר בשנה שעברה במקום התשיעי ואני לא חושב שמה שקרה השנה שונה מהותית ממה שקרה שנה שעברה או שבטח עוד יקרה בשנים הקרובות (עדיין נשארו די הרבה חיילים אמריקאים בעיראק); המוות של סטיב ג'ובס, עצוב עצוב אבל לא אירוע בקנה מידה עולמי כמו שעושים ממנו; האזרח השבעה מילארד נולד בעולם לפי האו"ם – קרוב היה להכנס במקום העשירי אבל בסוף ויתרתי על הסימבוליקה; והחתונה המלכותית בבריטניה – כי למי לעזאזל אכפת? ועכשיו לרשימה:

5. משבר החוב בארה"ב

חודשי הקיץ עברו בצל האיום בארמגדון כלכלי. ארה"ב כבכול שנה אמורה הייתה להצביע על הגדלת תקרת החוב על מנת למנוע צניחה בשווי אגרות החוב הפדראליות. אבל הרפובליקאים בקונגרס החליטו להמר על הכלכלה האמריקאית בשביל להוציא את הנשיא הדמוקרטי רע. בשיחות פרטיות וגם פחות פרטיות הם הודו שהמטרה העליונה שלהם צריכה להיות הדאגה שאובמה יהיה נשיא של כהונה אחת, ולא הדאגה לכלכלה האמריקאית. במילים אחרות הרפובליקאים החליטו להקריב את הכלכלה בשביל להגדיל את סיכוייהם לזכות בבית הלבן בנובמבר 2012. משחק מסוכן ומלוכלך. בסוף אובמה נכנע לרוב דרישותיהם ובלבד שיגדילו את תקרת החוב והארמגדון נדחה. שתי חברות אשראי צבועות בכל זאת החליטו להוריד את דירוג האשראי של ארה"ב, אבל בניגוד לתחזיות המהלך (הקצת הזוי) לא הביא להעמקה של המשבר. הבורסה אומנם נפלה אבל המשקיעים בחרו להשקיע את כספם למרבה האירוניה במקום בבורסה דוקא בניירות ערך אמריקאיות. עד כמה המהלך הרפובליקני היה אפקטיבי פוליטית (או אולי יחזור אליהם כבומרנג) נדע רק לקראת סוף השנה.

4. אוסמה בין לאדן מחוסל

ומרגע השפל של אובמה השנה לרגע השיא. תמונה אחת מחדר המבצעים בזמן חיסול אוסמה בין לאדן (ראו מונטאז' למטה) הפכה את אובמה למר בטחון, לפחות יחסית למצבו קודם החיסול. אחרי ההישג המודיעיני והמבצעי הזה יתקשו הרפובליקאים לטעון את טענתם מהבחירות הקודמות שאובמה לא מתאים לכהן כראש המטות המשולבים של ארה"ב. הם גם לא ינסו, כל המועמדים הרפובליקנים הם אנשים מרקע חברתי וכלכלי ובטחון הוא לא הצד החזק שלהם. אבל מעבר להישג הפוליטי מדובר גם ברגע בעל חשיבות סימבולית היסטורית. 10 שנים בדיוק אחרי הפיגועים במגדלי התאומים (עוד אירוע סימבולי שהיה השנה) בא הדין לנבל הגדול של העשור הראשון של המאה.

3. המשבר האירופי

בשנה שעברה בחרתי את המשבר הכלכלי האירופי לאירוע החשוב ביותר של השנה. אז התנבאתי כך: "מכל האירועים שקרו השנה זהו המרכזי והמשמעותי ביותר, בעל ההשלכות המרחיקות ביותר על עתיד העולם. אין מערכת בחירות אחת באירופה שלא הושפעה או תושפע מזה […] לאן הולכים מכאן? קדימה כמובן. יותר אינטגרציה, יותר פיקוח, יותר התערבות של האיחוד בתוך המדיניות הפיסיקלית בתוך המדינות […] שנסתכל אחורה על השנה הראשונה בעשור, אין לי ספק שנזהה את משבר האירו באירופה כנקודה החשובה ביותר שהתחילה תהליך שישפיע ויעצב את העשור כולו." השנה קיבלנו חיזוקים משמעותיים לתהליך זה. חילופי שלטון ביוון ואיטליה נכפו על ידי התערבות מסיבית של האיחוד. בספרד באו חילופי שלטון דמוקרטים לאחר מהפך דרמתי בבחירות על רקע המשבר הכלכלי. גרמניה וצרפת למעשה ניהלו השנה את אירופה כולה ובשן ועין נחלצו שוב ושוב מקריסת הכלכלה האירופית כולה. זה עדיין לא סופו של תהליך, וזה ילווה אותנו גם בשנה הבאה (ספוילר, הבחירות בצרפת יהיו גבוה בדירוג של שנה הבאה).

2. הצונאמי ביפן

בשנה שעברה הגיע למקום השני אסון טבע אחר, רעידת האדמה בהאיטי. אבל אין מה להשוות בין שני האסונות הללו. יפן רגילה ברעידות אדמה, היא מדינה מערבית שמוכנה היטב לרעידות אדמה קיצוניות ותכופות. או ככה לפחות חשבנו. ואז באה הרעידה הטיטאנית ב-11 למרץ 2011 – אחת מרעידות האדמה החזקות בהיסטוריה המודרנית (9 בסולם ריכטר). הרעידה כשלעצמה הייתה החלק הקל בשרשרת של אסונות לוואי כבדים בהרבה: הרעידה גרמה לצונאמי ענק ששטף את חופי מזרח יפן הרג אלפים והשאיר מאות אלפים ללא קורת גג. מעל הכל, פגע הצונאמי בכורים הגרעיניים בפוקושימה. המדינה שסבלה כל כך בהיסטוריה מנזקי האנרגיה הגרעינית הצבאית התחילה ללמוד על בשרה את נזקי האנרגיה הגרעינית "לצורכי שלום". למעשה צפון-מזרח יפן משותקת מאז האסון. מיום ליום מתגלה שנזקי הקרינה היו משמעותיים וקשים הרבה מכפי שחזו תחילה. הכלכלה השניה (או השלישית תלוי לפי איזה מדד) בעולם ספגה מכה אחת יותר מידי אחרי כמעט שני עשורים של מיתון כלכלי. או אולי היפנים יצליחו לצאת מהמשבר דווקא מחוזקים, יתאחדו למשימה לאומית ויצאו יחד ככוח עולה לקראת סוף העשור? בנתיים זה לא נראה ככה, אבל הדברים עוד יכולים להשתנות במהרה בארץ השמש העולה.

1. האביב הערבי

כן נו, כמו בסיכום השנה הישראלי גם כאן בחרתי בבחירה הבנאלית. אבל בסופו של דבר אין ברירה. אי אפשר להתכחש לכך שאם נתייחס אל אירועי האביב הערבי כמקשה אחת, אזי הם האירוע החשוב והמרכזי ביותר שקרה בעולם בשנה היוצאת. זה התחיל בחודש ינואר 2011, בתונסיה, שם אחרי שבועות ספורים של מהומות נפל שלטונו האוליגרכי של זין אל עאבדין. כחודש לאחר מכן, בפברואר, נפל מנהיג מצרים חוסני מוברק. אלו היו המקרים הקלים, אוטוריטאריים שנפלו אחרי שבועות בודדים של הפגנות מרוכזות בלחץ המון. אחרי זה התחילו המקרים הקשים יותר בתימן, בלוב, ועדיין בימים אלו בסוריה. שם, נוכח דיקטאטורים אכזריים, במקום הפגנות קיבלו המפגינים מלחמת אזרחים. בלוב הביא הדבר להתערבות בינלאומית צבאית שנגמרה בתפיסתו וחיסולו של מועמר קדאפי. בסוריה המעורבות הבינלאומית מתרחשת דוקא בלחץ דיפלומטי אגרסיבי של הליגה הערבית ושל טורקיה. ומה לגבי ההשלכות? האם האביב הערבי יגמר, כפי שנראה כרגע, בחורף אסלאמי? זאת לשנה הבאה. 2011 שייכת להפיכה, 2012 להתייצבות – גרועה או טובה ככול שתהיה.

איש השנה

ולסיום איש השנה של פוליטאה הוא…נשיא צרפת ניקולא סרקוזי.  האמת שהייתי קרוב מאוד לבחור באנגלה מרקל בגלל שאין ספק שהיא היתה הקול הדומיננטי ביותר באירופה בשנה האחרונה. גרמניה בהנהגתה של מרקל התחילה בשנה היוצאת לכבוש את אירופה, כהרגלה דרך בלגיה (האיחוד יושב בבריסל), ועם משתפי פעולה בצרפת. הפעם בדרכי שלום ולהצלתה ולא החרבתה של היבשת. אז מדוע בחרתי בסרקוזי בסוף? ראשית כי גם הוא היה חלק מרכזי ביותר לצד מרקל בניהול המשבר האירופי. שנית, וכאן יתרונו הגדול, הוא לקח חלק פעיל מאוד באירוע השנה (האביב הערבי) – סרקוזי היה האישיות הבינלאומית הבכירה ביותר שהובילה ולחצה על ההתערבות הצבאית בלוב. המהלך הצבאי נוהל אולי על ידי האמריקאים ובתמיכת אובמה, אך מי שיזם אותו היה סרקוזי. שלישית, מבחינה פוליטית בתוך צרפת סרקוזי שכבר היה על הקרשים התחזק מאוד בשנה האחרונה לקראת הבחירות באמצע 2012. בין השאר בגלל שני הדברים שציינתי קודם, אך גם בגלל המשבר שפקד את המפלגה הסוציאליסטית עם פרשת שטראוס קהן (סרקוזי היה או לא היה מעורב בה לפי תיאוריות הקונספירציה). סרקוזי עדיין מפסיד בסקרים למועמד הסוציאליסטי, אך מצבו לא אבוד. לבסוף, בונוס, סרקוזי היה המנהיג העולמי היחיד השנה שנולדה לו בת (ועוד מדוגמנית). מזל טוב.

זהו ל-2011, 2012 כבר כאן. זו צפויה להיות שנת בחירות בארה"ב, בצרפת (בישראל?). שנת אולימפיאדה בלונדון. שנת משברים כלכליים. שנת מלחמה באיראן? שנת אסון טבע גדול נוסף במקום מפתיע (ישראל?) ? נקווה רק לטוב. אני אהיה כאן (החל מהפוסט ה101). מתחילים, בהצלחה.

בר אילן 2

שנתיים אחרי ההצלחה המסחררת של החלק הראשון בסדרה, אנו מתבשרים שבקרוב נוכל לצפות בהמשכון המצופה- "נאום בר אילן 2: ביבי מכה שנית".

העיתונים מבטיחים לנו שביבי עובד במרץ על "תוכנית מדינית חדשה" אותה הוא צפוי להציג בנאום פורץ דרך- נאום בר אילן 2. על פי הערכות הכתבים (אותם הזינה לשכת ראש הממשלה כמובן) הוא צפוי לשאת את הנאום בקונגרס האמריקאי, לא פחות.

הפרשנים חלוקים בדעתם באשר למהלך. הגרסא הקלאסית אומרת ששביבי, שלא ידוע בקור רוחו, פשוט נכנע ללחץ בינלאומי. השיחה עם אנגלה מרקל, אומרים השפיע עליו קשה. הכתף הקרה מארה"ב והחרם מצד כל שאר העולם, זאת לצד ההפיכות בעולם הערבי, השאירו חותם על ביבי והביאו אותו למסקנה שאין ברירה ועליו להיכנע לעולם קצת, במקום למתנחלים. הגרסא הזו לא רעה לדעתי, אבל מציגה תמונה חלקית בלבד.

פרשנות אופטימית יותר, שלמרבה הפלא די הרבה פרשנים בכירים שותפים לה, היא שבנימין נתניהו הבין סוף סוף, את מה ששרון הבין לפני כמעט 10 שנים: בקצב הנוכחי מדינת ישראל תהפוך למדינה דו לאומית. מדינה דו לאומית היא אסון לתפיסה הציונית הקלאסית ועל כן הסטאטוס קוו הוא בלתי נסבל. המסקנה המתבקשת מכך היא שקיפאון מדיני הוא דבר שמזיק לישראל ובאינטרס של כולנו להשיג התקדמות כלשהי. הבל- הפרשנות הזו מגוחכת כל עוד ליברמן הוא שר החוץ וביבי ממשיך לציין מעל כל במה שהפלסטינים הם שמכשילים את השלום. זה לא מראה על שום שינוי בתפיסת האינטרסים של ישראל אצל ביבי.

ואפרופו ליברמן, הפרשנות הצינית ביותר אומרת שביבי פשוט מנסה להקדים את ליברמן בשביל לא לצאת טמבל. ליברמן מגבש בעצמו "תוכנית מדינית" לצרכי פנים וביבי לא היה רוצה שליברמן יזכה לפרסם את תוכניתו לפניו.

טוב אז את דעתי על ביבי א' מול ביבי ב' הבהרתי כבר בעבר. אני חוזר ואומר שהתפיסה שלי איננה צינית כלפי ביבי. להיפך, אני חושב שביבי הוא כן ונאמן למצביעיו. ביבי באמת ובתמים ימני. הוא חושב שהסטאטוס קוו הוא המצב הטוב ביותר לישראל וכל מטרתו היא לשמר את הסטאטוס קוו ככל הניתן. אם אפשר לבנות במקביל בהתנחלויות חדשות, בעיקר במזרח ירושלים, ובכך לסנדל את מי שלא חושב כמוהו- מה טוב. ביבי רוצה להפעיל את המדיניות הכלכלית הניאו שמרנית שלו ככול הניתן, בלי להרגיז את הציבור, ובמקביל לתחזק את הסטאטוס קוו. העולם לוחץ עליו כבר שנתיים, הלחץ עכשיו אולי חריף, אבל כבר היו לביבי תקופות של לחץ דומות. הבעיה של ביבי היא שהלחץ הבינלאומי מתחיל לחלחל פנימה לישראל.

ביבי מסתכל בסקרים ורואה איך התמיכה בו יורדת. לא שהציבור נהיה שמאלני פתאום. אבל ראש ממשלה בישראל נשפט במידה רבה על התמודדותו בזירה המדינית- הקיפאון במו"מ והלחץ הבינלאומי יוצרים תחושה בציבור שביבי לא עושה כלום. הוא עומד חסר אונים מול עולם עוין. זה כמה חודשים שהתמיכה האישית בביבי הולכת ויורדת בסקרים. בשבוע שעבר הוא הגיע לשפל חדש- 32% תמיכה בלבד בסקר של ערוץ 10 משבוע שעבר. בסקרי מנדטים הוא מגלה שבמידה ודרעי אכן יתמודד בבחירות הבאות, גוש הימין מפסיד לקדימה בגדול.

אז ביבי מזמן אליו כמה עיתונאים ומספר להם, כממתיק סוד, שהוא מתכנן נאום בר אילן 2. אין שם ראוי מזה. כי מה זה בסופו של דבר נאום בר אילן? נאום בר אילן הראשון היה נאום להשתקת לחץ בינלאומי ועיתונות ישראלית; לא נאמר בו שום דבר משמעותי ; העיתונות היללה את ביבי על כך שהעלה על שפתיו את המילים מדינה פלסטינית כאילו שאף ראש ממשלה לא אמר זאת לפניו; מלבד שתי המילים הללו שאר הנאום היה מופע מביך של הסברה חלשה למדיניות בדלנית שלא מאמינה באמת במשא ומתן או באינטרס הישראלי בסיום הכיבוש; בעקבות הנאום לא קרה שום דבר. נאום שלא צורפה אליו שום מדיניות אופרטיבית. שנתיים אחרי כלום לא קרה- ושום דבר גם לא השתנה, לא במדיניות הממשלה בפועל, ולא בעמדתו של ביבי אישית. נאום בר אילן 2? כנראה שכבר מהשם אנחנו יכולים ללמוד על כוונתו- אותו שום כלום.

הערה אחרונה על מיקום הנאום בקונגרס. ביבי כנראה חושב, בצדק אולי, שהקונגרס האמריקאי זה הגוף הידידותי ביותר בעולם לעמדותיו. הנאום הזה לא ישיג לו תמיכה בשום מדינה באירופה, וגם אובמה כנראה כבר הבין שאי אפשר לסמוך על ביבי. נאום אחד לא יתקן את היחסים בין ביבי לממשל האמריקאי ובטח שלא עם שאר העולם. רק פעולה ממשית תצליח להחזיר חלק מהאמון שאבד. ביבי אבל יודע שהקונגרס הנוכחי נשלט על ידי הרפובליקנים ואלה שונאים את אובמה אפילו יותר ממנו. אז ביבי חושב שהוא נואם במגרש ביתי. אבל הוא שוכח שאובמה הוא עדיין הנשיא- והנשיא האמריקאי הוא זה שאחראי על מדיניות החוץ ולא הקונגרס. ועדת החוץ של הקונגרס, הועדה החשובה ביותר אולי, עדיין נשלטת על ידי הדמוקרטים ואנשי אמונו של אובמה. אם ביבי משיג את תמיכת הקונגרס הרפובליקני הוא צריך להזהר שלא ירגיז עוד יותר את אובמה. ובמידה ולא יצא שום דבר מהנאום הזה הוא יכול עוד להרגיז את שני הצדדים ולהישאר קירח מכאן ומכאן- במיוחד אם הרפובליקנים יחשבו שרימו אותם. ביבי יכול למצוא את עצמו בעוד שנתיים, אם עדיין יהיה ראש ממשלה, מול נשיא אמריקאי שנבחר לכהונה שנייה, שיהיה כועס, חדור מוטיבציה לפעולה ולא מחויב לאיש.