רגע ההכרעה: פנטסיה ומציאות

התיישבתי לכתוב פוסט על איראן, ונזכרתי שכבר את הכל כתבתי לפני שנה כאן וכאן, ולפני שנתיים גם. שוב שנת הכרעה, ממש ממש אחרונה (להבדיל משנה שעברה שהיתה שנת ההכרעה הדרמתית, ולפני שנתיים שהייתה שנת המפנה הגורלי). דעתי על ביבי, המתקפה באיראן והאיום האיראני בכלל, כבר נכתבה יותר מפעם אחת ובאמת שאין לי שום דבר חדש להוסיף. מה שהיה הוא שעדיין. אני מאמין שביבי מאוד רוצה לתקוף באיראן. הוא מדמיין את עצמו בערבים לפני השינה עם סיגר יושב בבור מול אלופים במדים ונותן את ההוראה. מתקשר לשרה, שנמצאת באזור המגורים של הבור הממשלתי, מעדכן אותה שהוא הרגע נתן את הפקודה, שתמסור נשיקה לילדים בשמו. בדיוק כשיניח את השפופרת יקשרו אותו עם הבית הלבן. "אדוני הנשיא" הוא יפנה אליו בטון הרציני ביותר שאובמה שמע: לא השארתם לי כל ברירה, מטוסים ישראלים  בדרך להפציץ את איראן. מצאתי לנכון לעדכן אותך בעצמי רגע לפני שתשמע על כך מהמוצבים שלכם במפרץ. לא ניתן לעצור את הפעולה. בסיום השיחה יפנה למסכי המחשב ויחכה לעדכונים. בנתיים ישנן בראשו את הנאום המוכן לאומה אותו ישא בעוד שעתיים ממקום לא ידוע אך ממלכתי. כן, ביבי מפנטז על מתקפה, על בגין, על טרומן, על צ'רצ'יל, על בן חור, על דוד, על משה. במוחו הוא גם מזכיר לעצמו ששלי (שלדון אדלסון הפטרון, לא יחימוביץ) יהיה ממש מרוצה ממנו. במיוחד בגלל שבפעולה הזו הוא ישפר את סיכוייו של חברו הטוב להיבחר למשרה החשובה בעולם. אם הוא עצמו לא יכול להתמודד, בגלל התיקון המעצבן בחוקה שמונע ממי שלא נולד בארה"ב להתמודד לנשיאות, אז לפחות שמיט יזכה. זה גם מה ששלי חושב. המזל של כולנו הוא שכאשר ביבי מפנטז, הוא בדרך כלל לא עושה כלום.

ברק זה סיפור אחר. ברק מפנטז לא פחות מביבי רק שברק אוהב להגשים פנטזיות. לא תמיד על הצד הטוב ביותר, אבל העיקר לנסות. בגלל זה ביבי נסמך כל כך על ברק. הוא מקווה שברק יתן לו את המשענת לעשות את מה שהוא כל כך רוצה כראש ממשלה ומנהיג העם היהודי לעשות – ושימותו כל הקנאים (פשוטו כמשמעו?).  המזל של כולנו הוא שיש לנו דמוקרטיה, ובדמוקרטיה הישראלית דרושה החלטת קבינט רשמית בשביל לצאת למלחמה.

שרי הממשלה יצביעו בהתאם למה שביבי יגיד להם. או לפחות רובם, בצורה כזו שתבטיח שמה שביבי רוצה יתגשם. אלא שלא בטוח כלל שביבי יגיד להם משהו לפני ההצבעה. ככה הוא עושה ועשה לא אחת. ראשית יהיה דיון ארוך עם הרבה כסת"ח. אף אחד לא יותר על ההזדמנות להגיד את כל מה שצריך להכתב בפרוטוקול בשביל לנקות את עצמו בפני ועדת חקירה עתידית. אחרי הדיבורים כולם יסתכלו על ביבי, ביבי יסתכל על ברק, וברק בפסקנות אופיינית יגיד שהגיע זמן החלטה והוא מבקש מחברי הקבינט להצביע בעד הצעתו (בכל זאת שר בטחון). שוב המבטים יופנו לביבי, ברק יחייך וישען אחורה בכסא. אלא שאז ביבי יפתיע אותו ויגיד שהוא יצביע בסוף ויפנה לרמטכ"ל אם יש לו עוד משהו להוסיף. המזל של כולנו הוא שיש לנו מערכת בטחון מקצועית.

כל ראשי מערכת הביטחון הביעו התנגדות למתקפה באיראן. ראש השב"כ וראש המוסד היוצאים ממש נשכבו על הארץ לפני הגלגלים ועוברים מפורום לפורום מזהירים מפני ההחלטה חסרת האחריות. הרמטכ"ל הנוכחי, כך למדנו מהתקשורת, שותף לדעתם. כך כנראה גם יורשיהם ברמה כזו או אחרת. בישיבת הקבינט הגורלית (אם תהיה כזו, כן) יתחילו אלה בדבריהם. כל אחד מהם יגיד בתורו שמבחינה מבצעית הפעולה מסובכת מאוד אך עם זאת אפשרית. כוחות הביטחון עובדים על תוכנית מגירה כזו כבר שנים, בזמן דיונים על תקציב הביטחון אף אחד מהם לא יעז להגיד שצה"ל לא ערוך לפעולה בסדר גודל כזה ושזה גדול עלינו. הם כן יגידו שהפעולה מסוכנת במיוחד, ואף אחד מהם לא יסכים להתחייב על מאה אחוזי הצלחה. לא לפעולה עצמה, לא להישגיה ולא לתגובות היום שאחרי. בסוף הישיבה, אחרי שברק ידבר קצרות ויחייך, הרמטכ"ל יוסיף רק זאת: אם שואלים את דעתו המקצועית, הוא חושב שעדיין לא בשלו התנאים.

שקט בחדר למעט קולות המקלדת שרושמת את דברי הרמטכ"ל האחרונים. הדברים נרשמו בפרוטוקול. אף אחד לא יוכל להגיד לא ידעתי. ביבי עדיין לא אומר דבר. אולי הוא בכלל לא רוצה? רק ברק בעד? כולם יודעים שלברק יש שגעון גדלות ואפס כוח פוליטי. הנה ברק עצמו כבר לא מחייך. פניו של ביבי לא מסגירות כלום, למעט טיפות זיעה קטנות שמבצבצות על מצחו. אך מה הזיעה אומרת? בני בגין יפרוץ את מחסום השתיקה: אני נגד, שמענו את ראשי מערכת הבטחון, עדיין לא בשלה השעה. דן מרידור יוסיף במהירות בקול משתנק: גם אני מתנגד. הצבעה מהירה שיאסוף מזכיר הקבינט תגלה שיש רוב למתנגדים. ביבי, מעט יותר רגוע, יוסיף לפרוטוקול שגם הוא מתנגד בשעה זו (תרתי משמע) ושיש לבדוק את הדברים מחדש. ברק ההמום, ולא בפעם הראשונה, יתרגז מעט ויצא החוצה. הישיבה הסתיימה. אפשר לחזור לישון. ישיבה נוספת לא תהיה. התנאים לא יבשילו, הם יישארו ירוקים ועפיצים.

השאלה האמיתית היא אם מישהו בציבור יבוא בדין וחשבון עם נתניהו על הולכת השולל הגדולה שבה שרויים חיינו בכל קיץ וסתיו בארבע השנים האחרונות. האם מישהו יסלק את הילד ההיסטרי והמתסיס שצועק זאב, ויחליף אותו במבוגר אחראי שיגן מפני הזאבים ויאפשר לעיר לנהל את ענייניה החשובים בלי דרמות מיותרות ומשחקי הפחדה? אני מתנגד למתקפה באיראן ולא הצבעתי לביבי, אבל לא יתכן שכל מי שהצביע לביבי בגלל ההבטחה שאיראן היא משימת חייו וכל מה שהוא עושה ולא עושה הם כהכנה לרגע הגורלי הזה, ימשיכו לקנות הסחורה המשומשת הזו שנה אחר שנה. כמה שנים הן שנות הכרעה? ואם ביבי שולט רק בשביל רגע ההכרעה, האם רגע ההכרעה הזה הופך לנצחי או שהגיע הזמן להציב לו תפוגת זמן? פנטזיה, פחד, תוכנית, גורל, מספיק.

לקשקש בבית בחברון

מה משותף לבית בחברון, ליישוב במגרון, לועדה שנתניהו חשב להקים (ובטח עוד יקים) ל"הכשרת" ההתנחלויות חוקית, למאחזים ה"חוקיים" ו"הבלתי-חוקיים" של נוער הגבעות, לעפרה, לאריאל, ולכל התנחלות אחרת? שבכל המקרים הללו אנחנו עובדים על (ורק) על עצמינו בעיניים. הצו הבטחוני של אהוד ברק, הפסיקה של נשיא בית המשפט העליון, חוק כזה או אחר שתעביר הממשלה, או פעולה רגעית של איזה בן 17 משועמם – כל אלה שווים בדיוק אותו דבר. ההתנחלויות הן פעולות מדיניות יומיומיות שמתבצעות בשטח שנמצא במחלוקת מדינית בין ישראל לבין העולם. שום היתול או פיתול משפטי כזה או אחר שמדינת ישראל תעשה עם עצמה לא ישנה את העובדה הזו. אנחנו פותחים מהדורות חדשות בשאלה האם לפנות או לא לפנות את הבית בחברון או את הישוב במגרון וחושבים שלמישהו אכפת. האם לפלסטינים זה משנה אם יהיה שם עוד בית או פחות בית, האם את האמריקאים או האירופאים זה מרשים? האם זה הופך את נתניהו לשמאלי יותר או ימני יותר אם הוא מפנה יישוב קטקטן בעקבות פסיקת בג"ץ? בחיי ששמעתי עכשיו בטלויזיה מישהו ממועצת יש"ע אומר שהוא לא מוכן ללכת עד כדי כך ולהגיד שנתניהו הוא שמאלני, אבל פרשת הבית בחברון זו "נקודת שבר חמורה". איזו בדיחה.
ואז הבנתי, זו בדיוק הסיבה שכל הסיפור הזה בכלל קיים עכשיו. למי ששאל מה המוטיבציה הפוליטית כאן של ביבי ושל ברק אז זו התשובה. הם מקשקשים בנו כמו זנב טוב. אין שום התקדמות מדינית מהיום שנתניהו נכנס לתפקידו לפני שלוש שנים. אין התקדמות? למעשה יש נסיגה גדולה של שנים ולא ברור אם עוד אפשר יהיה לתקן את הנזק. אז נתניהו מיצר מידי פעם מדיניות דמה. כזו שמעניינת רק אותנו היהודים בארץ ישראל ואת התקשורת הישראלית ולא מעניינת אף אחד אחר (ובטח שלא רלוונטית לסכסוך הישראלי פלסטיני). בית המשפט, היועמ"ש, תנועות שמאל חוץ פרלמנטאריות (כי פרלמנטאריות פשוט אין) רבים עם המתנחלים. ברק ובוגי יעלון מיצגים את הסכסוך בתוך הממשלה רק בקטנה. ונתניהו בא ומפשר. וככה יוצא שנתניהו הוא פשרן, איש מרכז, כמעט שמאל כהגדרת מועצת יש"ע. רק שכולם שוכחים שנתניהו מפשר בממשלה של עצמו. מפשר בין ימין לימין יותר. בין לא חוקי בעליל ללא חוקי אבל נסבל.
מה זה משנה אם כמה מתנחלים כן יעבירו את פסח בחברון או לא. אם הבית כן נקנה בצורה "חוקית" או לא. אם בית המשפט כן מקבל את "פשרת" מגרון או לא (שוב המילה הזו פשרה, פשרה בין מי למי?). כל הדברים האלה באמת שלא מעניינים אותי. הם גם לא צריכים לעניין אתכם. שאלת ההתנחלויות והכיבוש היא לא שאלה חוקית, חוקתית או משפטית. זו שאלה מדינית שבה הימין בישראל נמצא במיעוט עולמי קטנטן ובודד. כדאי היה שהשמאל הישראלי, ואותם מנהיגים שעכשיו קופצים ומתחרים מי ינהיג את הגוש משמאלה של נתניהו, יקומו ויגנו על העמדה של כל שאר העולם גם בתוך הציבור היהודי בישראל. כי להתווכח על פסיקות של בית המשפט או על חוקיות לכאורה כזו או אחרת של עוד בית או התנחלות בשטחים, זה להתווכח עם עצמנו – בדרך כלל אדם שעומד באמצע הרחוב (או המזרח התיכון) ומתווכח עם עצמו, יחשב בצדק למשוגע או אידיוט.

אקוניס צדק, בדיוק כמו מקרתי…

מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון תקפה בסוף השבוע את החקיקה האנטי דמוקרטית בישראל ואמרה שהיא מזכירה לה יותר מדינות חשוכות כמו איראן מאשר ישראל. במיוחד היא הזכירה בדאגה את הצעת החוק של חבר הכנסת אופיר אקוניס לאסור על עמותות "פוליטיות" לקבל כסף ממשלות זרות. אופיר אקוניס נעלב נורא, הוא אנטי דמוקרט? מה פתאום, הוא מגן הדמוקרטיה. אקוניס נזעק לאולפני הטלויזיה והרדיו לתקוף את קלינטון. הוא הסביר שהחוק שלו בכלל מבוסס על חוק אמריקאי דרקוני בהרבה (דרקוני כלשונו), חוק הסוכן הזר מ1938 (אקוניס אמר 1933 אבל הבלבול ברור), ועל כן מוטב שקלינטון תשמור את הביקורת שלה לעצמה. חוק הסוכן הזר מ1938 נועד לסתום חור משפטי כחלק מהמלחמה בסוכנים ומרגלים גרמנים ערב מלחמת העולם השניה. החוק אומר שכל סוכן זר, כלומר מי שפועל מטעם ממשלה זרה בארה"ב, חייב לדווח על כך באופן רשמי למשרד המשפטים האמריקאי. אף אחד לא חשב כמובן שהמרגלים יסגירו את עצמם בעקבות החוק לרשויות, המטרה הייתה פשוט שכשאר ייתפס מרגל או פעילות של ארגון חתרני במימון נאצי, אפשר יהיה להאשים אותם בקלות בכך שלא דיווחו לרשויות על העסקתם על ידי האויב. החוק נשאר בתוקפו גם אחרי מלחמת העולם. כל שהחוק דורש מארגונים ועמותות הוא לדווח למחלקה המשפטית הפדראלית על כך שמקבלים מימון ממדינות זרות. החוק לא אוסר על קבלת מימון כזה. עמותות וארגונים רבים שמקבלים כסף ממדינות אחרות (כולל מישראל!) פועלים בארה"ב באופן רשמי וגלוי ועוסקים בשתדלנות בוושינגטון וניו יורק. מה הקשר בין החוק הזה לבין החוק של אקוניס? אם אקוניס היה מנסה לחוקק את חוק הסוכן הזר בישראל הוא היה מגלה שאין שום בעיה שכן כל העמותות, גם תחת החוק הקיים, חייבות בדיווח מלא לרשם העמותות על כל התרומות הרשמיות שהן מקבלות.  עמותות "השמאל" פועלות בשקיפות מלאה ואפשר למצוא בקלות את רשימת התורמים של כל אחת מהן באינטרנט.

* באחד מהראיונות שלו, ברגע תקשורתי נדיר – של זחיחות דעת (ואולי טיפשות דעת), חשף אקוניס את דעותיו האמיתיות בתוכנית לונדון וקירשנבאום (לונדון לא היה באותו יום, החליף אותו נדב פרי). מוטי קירשנבאום ציין בפני אקוניס שבארה"ב היו גם תקופות חשוכות בהיסטוריה וכולנו זוכרים את ג'וזף מקרתי והמקרתיזם בשנות ה-50. אקוניס קטע את הדברים וזרק "דרך אגב, ההיסטוריה הוכיחה שהוא [מקרתי] צדק בכל מילה!". אחרי שמוטי קירשנבאום ונדב פרי התחילו ללעוג לו בפרצוף על האמירה האומללה ניסה לסייג ואמר שההיסטוריה הוכיחה שאכן היו סוכנים סובייטים בארה"ב כפי שמקרתי אמר. כמובן שהאמת רחוקה גם בהגרסא המרוככת. מקרתי הזמין וניהל מאות משפטים ושימועים לכל מי שנחשד בעקבות הלשנות כקומוניסט. רבים מהמואשמים היו יהודים שלקחו חלק נכבד מהאליטה האינטלקטואלית הליברלית באוניברסיטאות ותעשיית הבידור. למעשה זו הייתה תקופת האנטישמיות הגדולה ביותר בתולדות ארה"ב.  מכל המשפטים הפומביים והמשפילים שניהל מקרתי אפילו לא אחד נגמר בהרשעה.

אקוניס לא זרק את המשפט הזה סתם. הוא לא הפך פתאום למומחה בהיסטוריה אמריקאית. אקוניס היה חייב לשמוע את המשפט הזה איפשהו. האפשרות הסבירה ביותר היא שהוא שמע אותו מחברם החדש של הזויי הליכוד, ההיפר-שמרן הקיקיוני גלן בק שהוזמן על ידי דני דנון לביקור רישמי וחגיגי בכנסת ישראל בחודש יולי האחרון. בק, אוונגליסט קיצוני ביותר ומגיש לשעבר בערוץ פוקס ניוז, אמר בשנת 2010 בתוכניתו את המשפט "McCarthy was absolutely right", בהקשר של איזה ספר שתיאר כמה סוכנים זרים סובייטים בודדים שפעלו בארה"ב. נשמע מוכר?

אבל, ההשוואה שעשה שלא בטובתו אקוניס ראויה ביותר. אכן המצב בישראל היום מזכיר יותר מכל את תקופת המרקתיזם (בניגוד להשוואות לגרמניה 1933 שנתפסת כלא ראויה בישראל). מדינה דמוקרטית חזקה, אז ארה"ב, שנכנסת לתקופה חשוכה ומוזרה בהובלת מחוקקים פרועים וחסרי אחריות שמלבים שנאה ופחד מתוך מקרה חמור של פרנויה קולקטיבית.

* הבדיחה שאמר אתמול הרמטכ"ל בני גנץ על כך שהנשים בחטיבה נמצאות בתרגיל בשביל לשיר, הייתה יכולה להיות מצחיקה. המטרה שלה, אפשר לנחש, הייתה להתייחס בבדיחות הדעת לסוגיית שירת הנשים בצבא שמעסיקה את הרמטכ"ל מבחינה תקשורתית בחודשים האחרונים. הבעיה לא הייתה בבדיחה כי אם בדרך שבה היא נמשכה. השאלה הראשונה של שר הבטחון הייתה לא במקום: הוא שאל ספציפית מה עושות בתרגיל כל הבנות בבחינת "הן לא מיותרות? מפתיע". תגובת הרמטכ"ל הייתה יכולה להיות ראויה ואפילו חריפה אם היה מוסיף מיד אחרי ההתבדחות גם הסבר רציני למה עשו שם הנשים בתרגיל. הסבר שיעמיד במקום את שר הבטחון ויראה לו שגם לנשים יש תפקיד בצה"ל בדיוק כמו כל חייל אחר ואין סיבה לבדל אותן בשאלה מתנשאת. במקום זה הוא המשיך את הבדיחה עוד קצת, חזר עליה פעמיים, והסתחבק עם אהוד ברק שהוסיף מצידו "יש פה דנה מהדוברות של השר, היא יכולה לשיר והיא לא לובשת מדים". צחוקים. אחר כך ניסו לטייח את האירוע ולהורות לכלי התקשורת לא לשדר את זה. אגב זה היה נסיון של הרמטכ"ל, נדמה שלאהוד ברק זה לא היה אכפת, ממנו והלאה. אבל הגרוע מכל הייתה התגובה ששוחררה לעיתונות על ידי לשכת שר הבטחון. "הדברים נאמרו בבדיחות הדעת ויש לקחת אותם בפרופורציות". שזה בערך כמו להגיד "יאלה מה קפצתן כמו פמיניסטיות מדכאות, כולה קצת התבדחנו על חשבון חיילות בצה"ל, יאלה תמשיכו הלאה, פרופורציות".

סידור עבודה

ביבי לא הרוויח שום דבר היום. בעצם כל מה שהיה היום זו הפתעה יחסית מבחינת העיתוי בלבד. לכל המאוחר בחודש יוני השנה היה צפוי להיקבע מועד לבחירת יו"ר חדש למפלגת העבודה. ברק, שהודיע בעבר כי אין לו כוונה להתמודד (ולהפסיד בטוח) בבחירות אלה היה צפוי לפרוש ולעבור לנתניהו עוד קודם. תסריט אחר דיבר על כך שבוז'י, ברוורמן ופואד, בלחץ הסקרים וליברמן, יכנסו את הועידה ויקבלו החלטה על פרישה מהממשלה.  גם את האירוע הזה לא היתה לברק כוונה לראות או ליישם. על כן הפרישה של ברק והמעבר ליכוד היה צפוי. אבל ברק שם לב לחוק שאם הוא רוצה לעבור לליכוד בלי מפלגת העבודה, הוא חייב או להתפטר מהכנסת או מתפקידו כשר. על מנת להימנע מרוע הגזירה הוא צריך להתפלג מהסיעה בכנסת עם שליש מחברי הסיעה. ברק הסתכל על המספרים וידע ששני חבריו הטובים- מתן וילנאי ושלום שמחון- מתכוונים לפרוש בקרוב מהכנסת לטובת קק"ל. אחרי הפרישה של אלה ברק יהיה במיעוט במפלגת העבודה. המהלך של פרישה מהמפלגה עכשיו, ביחד עם ארבעת חברי הכנסת שלו, היא צעד מתבקש- כמעט הכרחי מנקודת ראותו.

הטיעון שנשמע היום בתקשורת הוא שנתניהו זכה בניצחון חשוב היום כי הוא מנע בכך את התפרקות הממשלה הצפויה שלו כתוצאה מפרישה של מפלגת העבודה; וקיבל חמישה חברים נאמנים במיוחד ובחינם. אלא שהתזה הזו מתבססת על ההנחה השטותית שמפלגת העבודה, בכל גרסא שלא תהיה, יכלה לאיים על ממשלת נתניהו בכנסת הזו. נדמה לי שאחרי הקריסה הרשמית של תהליך השלום וההתרפסות של ביבי לש"ס ולליברמן כל שני וחמישי, היה כבר צריך להיות ברור לכל שאף אחד לא סופר את מפלגת העבודה. אפילו לא השרים של מפלגת העבודה. אם ממשלת נתניהו תיפול (ובשלב מסוים היא תיפול כי אנחנו חיים במשטר פרלמנטארי) היא תיפול מהימין. ליתר דיוק מצידו של ליברמן- ליברמן יפיל את ממשלת נתניהו, והשאלה היא רק מתי. סביר להניח כחצי שנה עד 9 חודשים לפני מועד הבחירות בחוק.

* מפלגת העבודה- המותג לא האנשים- היא המרוויחה הגדולה של היום. בעצם ברק הציל את מפלגת העבודה מעצמה. הפרישה שלו הכריחה את הרופסים והפחדנים בראשות הרשימה להסיק מסקנות מיידיות. עכשיו אין להם ברירה אלא לייצר אופוזיציה. אין להם ברירה אלא להקדים את תהליכי הבחירות והחלוקה במפלגה ולהבנות מחדש. הסיפור של היום גם מאלץ את כל גופי השמאל על המדף שאנחנו שומעים עליהם לבקרים, לקבל החלטות מהירות יותר ולהיערך. נדמה שאין מנוס מהשתלטות על מפלגת העבודה (בניגוד להקמת מפלגה חדשה).

* יש שאומרים שבעצם מפלגת העבודה היא כבר מניה שלא שווה שום דבר ועדיף להקים מערך שמאל חדש וחיצוני שיכלול גורמים שהיום הם חוץ פרלמנטרים ואת מרץ. אלא שזה לא נכון- יש רווח גדול בהשתלטות על מפלגת העבודה. נכון המותג לא משהו. אבל קל הרבה יותר לשקם מותג הרוס מאשר לבנות מותג חדש. תשאלו את ביבי: הוא הביא את הליכוד ל-12 מנדטים בלבד, ובמערכת בחירות עוקבת ל27. אבל יש סיבה אחרת, חשובה בהרבה: מפלגת העבודה הקימה את המדינה הזו- אין לזה שום ערך נוסטלגי אלקטורלי- אבל יש לזה ערך כלכלי אדיר. מפלגת העבודה היא פשוט מכרה זהב. יש למפלגת העבודה כמות נכסים אדירה בכל רחבי המדינה. רובם לא ידועים לציבור אפילו. הגרעון של המפלגה הוא רק גרעון במאזן תקציבי הבחירות. אבל הכסף נמצא שם, והסניפים נמצאים, והתפקידים השמורים לאנשי המפלגה בארגונים השונים, וכדומה. לא מותרים על "מורשת" כזו בקלות כל כך.

* שלי יחימוביץ היא היום האישה החזקה במפלגת העבודה. ראשית כי היא היחידה מבין חבריה שגם נשארו נאמנים למפלגה לכל אורך הדרך, וגם קראה את המפה נכון ושמשה אופוזיציה לברק ממזמן. שנית, כי כל הסקרים מראים שמבין חברי העבודה הנוכחיים היא זו שמביאה את מספר המנדטים הרב ביותר למפלגה. לבסוף, כנראה שהיא החכמה מבין חברי הכנסת של העבודה. לפי הבנתנו היא זו ששכנעה היום את בוז'י לפרוש מידית מהממשלה ובכך הוכרחו גם פואד וברוורמן ללכת בעקבותיו. שלי יחימוביץ גם מביאה בשורה אמיתית חדשה למפלגת העבודה ועל כן מבין חברי הסיעה הנוכחיים היא בלי ספק המועמדת הטובה ביותר לראשות המפלגה.

ובכל זאת הייתי מעדיף לראות את שלי יחימוביץ תומכת במועמד חיצוני חזק יותר והופכת למספר 2 אקטיבית במפלגת עבודה מחודשת וחזקה יותר. כי אם כל הכבוד לשלי, ויש הרבה כבוד, המטרה הסופית צריכה להיות יצירת אלטרנטיבה שלטונית אמיתית לימין. כרגע זה אולי נראה בלתי אפשרי אבל היו דברים מעולם. עם גישה נכונה ומנהיגות נכונה, עם אריה דרעי ויאיר לפיד ברשות מפלגות מרכז דמיקולו ועם נתניהו בראשות הליכוד, לא מן הנמנע שיווצר גוש חוסם משמאל לליכוד בבחירות הבאות.

* ומילה אחרונה על הצלחה של "אם תרצו" ודומיהם: אהוד ברק וחבריו אמרו היום בציניות שמפלגת העבודה הלכה שמאלה מידי לטעמם ובנשימה אחת האשימו את חבריהם ב"פוסט ציונות". זו היתה המטרה הגדולה של אם תרצו והימין הקיצוני- להפוך את עצם השמאלנות לפוסט ציוניות- ולכן ללא לגיטימית. הנה עכשיו אהוד ברק במהלך קלאסי של שריפת גשרים, מאמץ לחלוטין את הרטוריקה הזו. מעבר לזה שזה מגוחך (בוז'י ופואד לקחו את המפלגה שמאלה מידי? בדיחה עצובה) זה בעיקר מטריד. ככול שעוברים הימים ככה דוחק הימין את השמאל יותר ויותר מחוץ לקונסנזוס. השמאל מצידו לא עושה דבר למנוע זאת. מסוכן.