משחקי הביבי

  • אפשר להבין את הרצוג. אולי אפילו לרחם עליו. לא מזמן כל כך, בתחילת 2015, חשב שעוד רגע יהיה ראש ממשלה. ערב הבחירות הכלליות עוד חזו כמה סקרים אחרונים מהפך. הרצוג, מי שישב שנים באופוזיציה והיה שר רק לכהונה קצרה תחת אותו נתניהו, חשב באמת שהנה עומד להיות זה שיחליף אותו. אבל נתניהו ניצח. ובכל זאת חשב הרצוג, לא יתכן שאת ההישג היפה בבחירות, 24 מנדטים, לא יצליח לממש במשהו במבחן ההיסטוריה; זו שעתו שלו: אם לא ראש ממשלה עכשיו, אז ראש אופוזיציה לוחמני ומועמד טבעי לראשות הממשלה בעתיד. החודשים עברו וגם חלום זה החל להשבר. מפלגת העבודה מתרסקת בסקרים ובשאלות אישיות זוכה הרצוג לציונים נמוכים ביותר מהציבור. בנתיים, הפרזנטור יאיר לפיד שבניגוד להרצוג כבר הספיק להיות שר בכיר בממשלה, עולה ומטפס למעמד של מועמד לגיטימי לראשות ממשלה. להרצוג זה בטוח היה מאוד מתסכל: שני עשורים שלמים בפוליטיקה, בן של פוליטיקאי מצליח, יו"ר המפלגה השניה בגודלה בכנסת, כמעט ראש ממשלה – ובכל זאת אחרי כל זה הפעם היחידה שהיה בקבינט המדיני בטחוני היה לפני עשר שנים בדיוק שהחליף את אופיר פינס (שהתפטר על רקע כניסת ליברמן לממשלה) כמשקיף ללא זכות הצבעה. אם לא ראש ממשלה, אז אולי לפחות שר חוץ? כן, אני לגמרי מבין את הרצוג (בלי ציניות) שרצה להיות שר ומאמין לו שחשב שבאמת יוכל להשפיע ולעשות מהפכה מדינית. הרי הוא כל כך רוצה, ואם לא עכשיו אז לעולם לא. זו השעה האחרונה שלו. זה הרגע האחרון שבו הברזל עוד חם ואפשר לעצב אותו. אלו 15 דקות התהילה שלו. או שלא. הכעס ההיסטרי של הרצוג במסיבת העיתונים אתמול על כל העולם ובמיוחד על שלי יחימוביץ' היה אולי פתטי ועלוב, אבל ברמה האישית מובן. אנחנו לפעמים שוכחים שפוליטיקאים הם גם אנשים עם שאיפות אישיות, חלומות, הערכה עצמית ותקוות. הרצוג איבד את כולם באחת אתמול. ראש ממשלה הוא כבר לא יהיה. שר בכיר גם לא. אפילו יו"ר אופוזיציה הוא לא ישאר. בלי מאבטחים, בלי עדכונים מדיניים, בלי השפעה, בלי תקווה. הקריירה הפוליטית נגמרה, ובסיכום לאחור גם בקושי היא התחילה.
  • לדעתי המהלך של הכנסת ליברמן לממשלה בושל חודשים מראש. לא מדובר בגחמה של הרגע האחרון. ראש הממשלה אולי לא ידע בדיוק מה יהיה היום והנסיבות המדוייקות, אבל את האופצייה לפחות הוא התחיל להכין מזמן. אולי מיום הבחירות. ליברמן כזכור דרש את תיק הבטחון באדיקות עוד לפני שנה. פרשנים פוליטיים זלזלו בדרישה המופרכת של ראש סיעה קטנה בת שישה חברים לתיק הבכיר ביותר שהוחזק על ידי הליכוד. במו"מ הקואליציוני היה ברור שנתניהו לא יוכל לותר לליברמן על הבטחון ובכך להרגיז את בנט (שהיה דורש לפחות את החוץ) ואז כל יתר שרי הליכוד (ובראשם ישראל כץ). גם ליברמן, כך ידעו להסביר יפה כבר אז, מעדיף לשקם את מעמדו הימני באופוזיציה. ליברמן אמר לכל אורך הדרך שהממשלה שהוקמה לפני בדיוק שנה לא תחזיק יותר משנה. לא הבנו שהוא מתכוון לכך שזה הזמן שהוא נותן לעצמו לפני שיחליט להכנס אליה (ולשנות אותה ממילא). גם לאורך השנה שיתף ליברמן פעולה עם הממשלה יותר מאשר עם האופוזיציה. אפילו על העברת התקציב הקודם הצליחו להגיע עם ישראל ביתנו להסכמה לעזרה. ליברמן למעשה היה חבר משקיף בקואליציה עם ציפייה ואופציה לסבב התיקים שמראש הודיעו לנו שיקרה עכשיו.
  • הבעיה הייתה שבשביל למנות את ליברמן לתפקיד שר הבטחון, צריך קודם להדיח את שר הבטחון המאד פופלארי ואיש הליכוד משה יעלון. על כן במשך חודשים הכין נתניהו את הקרקע לכך: זה כבר נהיה כל כך, כל מה שצריך זה להציג אדם כ"שמאלי", אפילו על שטויות מוחלטות, והופ – הוא כבר לא חלק מהליכוד, מסוכסך עם ראש הממשלה, ראוי לשיחות נזיפה, ואפשר להדיח ושלוח אותו לדרכו. זה התחיל מיד עם פרוץ האינתיפדה בחודש אוקטובר. כבר אז התחילו להשמע קולות בספסלי הליכוד ומקרב דוברים ומקורבים ששר הבטחון באיפוקו הוא האשם במצב. ליברמן מהאופוזיציה גם דאג לתקוף את יעלון אישית מימין ולהאשים אותו בחולשה. וחלש זה ממילא מילה נרדפת לשמאלן בימין. וראש הממשלה שתק: בעיינו הימנית רק קרץ שאם המצב הבטחוני טוב זה כמובן בזכותו, ואם המצב הבטחוני מחמיר זה קרוב לודאי באשמת שר הבטחון. המחלוקת לכאורה בפרשת החיל היורה מחברון, הסערה המלאכותית מנאום המספריים של הרמטכ"ל, והעליהום המופרך על דברי סגן הרמטכ"ל העדינים ביום השואה היו רק המהלכים האחרונים בהשלמת התוכנית. ברדיו כבר לפני חודשיים ראיינו חברי מרכז ליכוד בכירים בשאלה האם בוגי יעלון עוד מתאים לליכוד. ברדיו שואלים וביבי בטח צחק, התוכנית עובדת. לבוגי הסתבר אתמול שוב, שגם באזרחות צריך ללבוש נעליים גבוהות. הנחשים מסתבר נמצאים בכל מקום.            
  • נשמע הרבה על ביבי הפוליטיקאי הגדול והגאון. ביבי שעושה מה שהוא רוצה ומוריד כל תחרות מראש. אבל אני עדיין מאמין בדמוקרטיה הישראלית. לא, היא רחוקה מלהיות מושלמת, וכן כל הכשלים שלה מנוצלים יפה יפה על ידי נתניהו וחבריו; כן האופוזיציה מושפלת ומרוסקת; כן יש ואקום מנהיגותי אדיר בשמאל ובימין המתון. אבל אני עדיין מאמין שנתניהו אינו דיקטאטור כל יכול. המהלכים הקודמים שלו והמהלכים שלו עכשיו עוד יתנקמו בו בסוף. גבירת הברזל מרגרט תאצ'ר אחרי עשר שנות שלטון ללא עוררין, הודחה בלילה אחד על ידי מפלגתה ויצאה בוכה מלשכתה. גם נתניהו ושרה עוד יצאו בוכים.

    מרגרט תאצ'ר יוצאת מלשכתה בדאונינג 10 בפעם האחרונה

סיפור הגושים לבחירות 2015

לפני שנתיים וחודש בדיוק, לקראת בחירות 2013, כתבתי כאן פוסט על גושים פוליטיים בבחירות. סיפור הגושים הוא המודל הפוליטי המרכזי שאני חושב שצריך להבין בניתוח מערכת בחירות פרלמנטרית כמו זו הנהוגה בישראל. הגושים מלמדים אותנו באמת מה זה ימין ושמאל מבחינה אלקטוראלית (להבדיל מאידיאולוגית). מעקב מדוקדק אחרי הגושים ילמד אותנו בצורה הטובה ביותר מי מוביל בבחירות, מי יהיה ראש הממשלה הבא, ומה זה אומר על הציבור הישראלי. ההגדרה שכתבתי כאן לפני שנתיים נכונה כמובן גם היום:

גוש זה כל המפלגות ששייכות לצד מסוים במפה הפוליטית, שבהינתן רוב (על פני הגוש השני) יתמכו במועמד הבולט שבהם להרכבת ממשלה על פני המועמד של הגוש השני. לא כל המפלגות בגוש חייבות לשבת בקואליציה שמקים ראש הגוש, וגם להיפך, מפלגות מגוש אחד יכולות לשבת בגוש אחר. כך למשל ב-1992 קיבל רבין "גוש חוסם" מפורסם של 61 ח"כים בדיוק שכלל את העבודה, מרצ, חד"ש ומד"ע – אולם בממשלה שלו לא ישבו הסיעות הערביות ובקואליציה שלו כן הוכנסה ש"ס מגוש הימין.

בחירות15

* ההבדל מהבחירות הקודמות הוא שיתכן בהחלט שבגלל הנסיבות המעניינות שנוצרו, הפעם יש שלושה גושים ולא שניים. כן, בפוסט מלפני שנתיים טענתי שהמודל כופה ברוב המקרים שני גושים של "ימין" ושמאל" אבל ברגע שאנחנו מציבים עוד מימד (למשל כלכלי חברתי, או שנאת נתניהו) אז יתכן שנמצא יותר משני גושים.

הגוש הברור הראשון הוא גוש הימין או גוש  "רק נתניהו" שכולל את הליכוד, הבית היהודי ואלי ישי. אלו שלוש המפלגות היחידות שהצהירו שיעדיפו את נתניהו כראש ממשלה על פני כל מועמד אחר. על פי ממוצע הסקרים בשבוע האחרון מפלגות אלה עומדות ביחד על כ-38 מנדטים.

מנגד עומד גוש השמאל או "רק לא ביבי" שכולל את העבודה, מרצ, ושתיים עד שלוש מפלגות ערביות. מפלגות אלו נכון לעכשיו זוכות בכ-39 מנדטים. דומה מאוד לימין. נשארנו עם 43 מנדטים של מפלגות שטוענות אידיאולוגית למרכזיות אך גרוע יותר מבחינת הפרשן הפוליטי, לא תומכות לא בהרצוג ולא בנתניהו ולא ברור מי יעדיפו מבין השניים כמועמד לראשות ממשלה אם הדבר היה תלוי רק בהם.

הייתי יכול להתחיל לנתח על פי העדפות אידיאולוגיות בעבר ולחלק את יהדות התורה וליברמן לימין, את יאיר לפיד ואריה דרעי לשמאל (עוד על אריה דרעי בסוף) והייתי נשאר עם כחלון באמצע. במקרה כזה גוש הימין עם 53 מנדטים, השמאל עם 54 ולכחלון נשאר להכריע עם 11 מנדטים בממוצע מי יהיה ראש הממשלה. אם אריה דרעי מעדיף במקרה כזה את נתניהו על פני הרצוג בכל מקרה, אז הימין קופץ ל58 וההתלבטות של כחלון נהיית קטנה יותר. אם כחלון בסתר ליבו מעדיף את נתניהו בכל מקרה אז בכלל אין התמודדות.

אבל מה אם היינו נותנים למפלגות שלוש אופציות: את כל אחת מהמפלגות היינו שואלים מי המועמד המועדף עליכם לראשות הממשלה אם הבחירה נתונה רק בידכם, ונותנים להם את נתניהו, את הרצוג, ואת כחלון כאפשרות: במקרה כזה ליברמן ולפיד, דרעי וכנראה גם יהדות התורה היו מעדיפים את כחלון. לפיכך, כחלון עומד בראשות גוש של 43 מנדטים, הגוש הגדול ביותר מבין שלושה. אם היינו עכשיו שואלים גם את מרצ ואת העבודה מי הם מעדיפים, נתניהו או כחלון, הגוש "החברתי" מזנק למעשה ל71 מנדטים.

סקרים21דצמבר

* אבל עם אחד עשר מנדטים לא זוכים בראשות הממשלה, לא משנה כמה אנשים יעדיפו אותך. בשביל תסריט שבו כחלון נהיה ראש לגוש המרכז ומקים ממשלה אחרי הבחירות, מפלגתו צריכה להתקרב לאזור ה-20 מנדטים. אם כחלון מסיים את הבחירות באזור ה-20, ואם הוא ירצה (שגם זו שאלה)  את ראשות הממשלה, הוא יכול די בקלות לקבל אותה. בפוסט הפתיחה של הבחירות ציינתי זאת כבר: כחלון זקוק למנדט אחד יותר מהליכוד בשביל להיות ראש ממשלה, הרצוג זקוק לשלושה.

אני מעריך את פוטנציאל המנדטים של כחלון בכ-20. כ-10 מנדטים של מצביעים חופשיים שהצביעו בבחירות האחרונות ליש עתיד, ועוד כ-10 מנדטים של מאוכזבי ליכוד וש"ס; אנשים שמזוהים עדתית עם התרבות המזרחית הישראלית שלא מוצאים את עצמם בברית האשכנזית של הרצוג ולבני, תושבי פריפריה שהצביעו לפרץ בבחירות 2006, ומפוחדי בנט בימין המתון. כחלון רק התחיל, לפני שהוא פתח את הפה ולפני שהמומנטום עצמו משפיע, הוא כבר עומד על מינימום 10 (ובסקרים טובים 13) מנדטים. עם המומנטום יבוא התאבון. עם אפס טעויות, והפגנת רצון אמיתי לראשות הממשלה לקראת הסוף, יתכן ויהיה כאן מהפך בלתי צפוי ב-17 למרץ. לא מהפך מדיני, מהפך חברתי. מהפך מזרחי.

* ש"ס נחשבו מסורתית תמיד כשייכים לגוש הימין. אחד, בגלל שקהל המצביעים של ש"ס ימני מאוד וחופף רבות את קהל המצביעים של הליכוד, ושתיים בגלל שהציבור הדתי בישראל קרוב יותר מבחינה חברתית למסורת השמרנית הימנית מאשר לשמאלית הליברלית. יחד עם זאת אריה דרעי כראש ש"ס הוא פרגמטי הרבה יותר בדעותיו מציבור המצביעים של ש"ס והיה שותף לממשלות שמאל, בנוסף דרעי (בניגוד לישי) מדגיש במיוחד את המסרים הכלכליים של ש"ס – מסרים שמנוגדים לחלוטין לימין הכלכלי של נתניהו. במובן זה הפיצול בש"ס עשוי לתרום דרמתית למיצובה של ש"ס במערכת הגושית הפוליטית.  קשה לראות את אריה דרעי ואלי ישי יושבים ביחד באותה ממשלה, ובכל מקרה אפשר עכשיו לספור אותם לחוד. את 8-10 המנדטים הקבועים של ש"ס אפשר עכשיו לחלק טנטטיבית לשני המחנות -4 לימין ו-4 לגוש השמאל (נגיד). כלומר הארבעה לכאורה של ישי יעדיפו את מועמד הימין על פני מועמד השמאל במקרה והדבר תלוי רק בהם, והארבעה של ש"ס כנראה יעדיפו את מועמד השמאל במקרה שבו הדבר יהיה תלוי רק בהם. בכל מקרה כפי שכתבתי, אריה דרעי כנראה יעדיף את כחלון.

* למען הסר ספק: נתניהו הוא עדיין המועמד המוביל לראשות הממשלה. הוא ראש המפלגה בעל הסיכויים הטובים ביותר להקים קואליציה אחרי הבחירות נכון לעכשיו וזה המבחן הרשמי היחיד. מוביל אבל בהחלט לא בלבדי. הליכוד נמצא בסקרים כרגע באזור ה21-22 מנדטים, זה נתון נמוך מאוד למפלגת שלטון (שש שנים) שלושה חודשים לפני בחירות. המומנטום עובד לרעתם. 17 מנדטים לליכוד מול 20 לכחלון הם תסריט סביר בהחלט. במקרה כזה אני לא פוסל ישיבה של הליכוד (בראשות סילבן שלום?) בממשלת כחלון, ולא להיפך.

אסירים בממשלה

האם יהיו בחירות? כרגע נראה שהצדדים הניצים בממשלה יתקשו לגשר על הפערים ולהעביר תקציב. נתניהו ולפיד לא מדברים זה עם זה ומתקוטטים על דפי הפייסבוק כמו יריבים ותיקים. ליבני וסיעתה כבר עם רגל אחת בפרץ. נפתלי בנט מתלהם ומתסיס כי הוא מבין שכל התלהמות אחת עכשיו, זה עוד מנדט בבחירות הבאות. וליברמן, כך מספרים פרחי הקיר, כבר לא סומך ופועל נגד נתניהו. אלה הם תנאי הפתיחה המוכרים, ועכשיו נשאר רק לנתח מה כל אחד מהצדדים היה רוצה.

לפיד לא רוצה בחירות, זה ברור. קדנציה של שנתיים בלבד עם מעט הישגים, אחוזי תמיכה נמוכים כשר אוצר, וחברי כנסת צייתנים ומפוחדים שלפחות חצי מהם לא יחזרו לכהונה נוספת. אבל לפיד גם לא רוצה להשאר בממשלה. בטח שלא בתנאים הנוכחיים. לפיד יתאבד על חוק מע"מ אפס, לכאן או לכאן. הזהות של לפיד עם החוק היא מוחלטת. אם החוק לא יעבור הוא לא ישאר בממשלה אפילו יום אחד. ברגע שהחוק יעבור ויהיה עובדה מוגמרת כבר לא יהיה לו מה להרויח מלהשאר בה. החוק אם כן מוחזק כרגע כבן ערובה עד שנתניהו יחליט מתי הוא רוצה בחירות, בחורף, באביב או בסוף הקיץ.

לפיד הכי רוצה, או צריך הכי לרצות, לצאת מהממשלה עכשיו: על הפלת מע"מ אפס, וחוק הגיור, והלאום. אבל, וזה אבל חשוב, רק בתנאי שבמקומו יכנסו מיד החרדים. לפיד כך יוכל לשמש כיו"ר האופוזיציה, עם הסיעה הגדולה בכנסת (מנדט אחד יותר מהליכוד) ומול ממשלה צרה של מתנחלים וחרדים. ממשלה שתעביר בקושי ובסחטנות גלויה תקציב שיהיה שונה לחלוטין מהתקציב שהוא הציע. ככה לפיד לא יאלץ להתמודד עם ההשלכות ההרסניות (האפשריות כמובן) של תקציבו שלו ולא יצטרך לבחון את חוק מע"מ אפס בפועל (מי יודע, אולי כל הכלכלנים שהוא כל כל מזלזל בהם צודקים והחוק הזה באמת לא טוב…). הוא יוכל להאשים את הממשלה החדשה בכל הרעות של החברה. לבנות את עמדתו, ולקוות שעד הבחירות הבאות הציבור יספיק לשכוח את לפיד שר האוצר, ויחזור לפנטז על לפיד ראש הממשלה. הבעיה של לפיד, איך פורשים ומבטיחים קואליציה חלופית בלי להסתכן בהליכה מידית לבחירות? תזוזה לכיוון הרצוי עוברת דרך המצב הכי לא רצוי. לפיד נמצא בדילמת אסירים קלאסית, כאשר הוא האסיר בממשלה.

בנימין נתניהו רוצה להשאר בשלטון. לא ממש מעניין אותו בראשות איזו קואליציה. אבל הוא בהחלט לא מאושר מהנוכחית. היא קשה לו. בנט קשה לו. שנתניהו מנסה לקרוץ למרכז, בנט תוקף אותו ומשתלח בו בימין ובכך צובר עוד ועוד כוח עממי ימני על חשבונו. נתניהו לא רגיל לזה, כוח עממי ימני זו המומחיות שלו. אז נתניהו שובר חזק לימין (מקומו הטבעי) והקואליציה מתפרקת. לא שברגיל הקואליציה הזו לא ימנית להחריד ופועלת רק על פי השקפתו הימנית מאוד של נתניהו מיום הקמתה, פשוט יש הבדל בין לעשות דברים לבין להגיד אותם ולהכריז עליהם בחוק. יש דברים שאפילו ציפי ליבני כבר לא מוכנה להיות עלה תאנה בשבילם.

לנתניהו יש לכאורה אופציה טובה של הליכה לבחירות. אולי הכנסת הבאה תהיה לו נוחה יותר. אבל מבחירות אתה לא יודע איך אתה יוצא. יש הרבה סימנים שמדאיגים את נתניהו בסקרים; לא בטוח שהוא רוצה ממשלה שבה בנט שר בטחון, משה כחלון שר אוצר, ובאמצע פריימריז בליכוד שישאירו אותו שוב מבודד בחבורה קיצונית של של חוגגי תה ישראלים. וזה עוד התרחיש האופטימי ביותר מבחינתו. אז גם נתניהו, כמו לפיד, היה רוצה ממשלת ימין צרה עכשיו. להכניס את החרדים על חשבון לפיד. אבל כמו לפיד גם נתניהו נמצא בשיווי משקל נאש בדילמת אסירים. תזוזה אל עבר המצב הרצוי, משמעה הליכה דרך המצב הלא רצוי. השאלה היא כמה נתניהו מפחד מהבחירות ביחס למצב הנוכחי.

ליברמן היה אולי רוצה לראות קואליציה חלופית בכנסת הזו בלי נתניהו. אבל איך עושים את זה? החרדים לא ישבו עם לפיד, בטח שלא יהדות התורה. מרצ לא ישבו איתו, וגם הוא לא ממש רוצה אותם. על הסיעות הערביות אין מה לדבר. ולבנט אין שום אינטרס להצטרף לקואליציית מרכז על חשבון הימין. המספרים פשוט לא מסתדרים. מה ליברמן רוצה? אין לי מושג. הוא כבר הגיע לשיא (שר חוץ) והוא לא ממש עושה איתו שום דבר (מישהו פעם שמע על מעשה משמעותי כלשהו שעשה ליברמן כשר החוץ של ישראל?). ראשות הממשלה לא עומדת על הפרק, נסיון ההשתלטות על הליכוד נכשל. החקירות ואפשרות העמדה לדין כבר מאחוריו. למה הוא עוד בפוליטיקה? מטפס שוב ושוב על סולם הכאוס? זה הכל? לא ברור.

אז מה יהיה? אם כל אחד ישאר בפחדיו הנוכחיים, פשוט – לא יהיו בחירות. לא תהיה קואליציה חלופית. דיוני התקציב יתמסמסו עד הגבול המותר להם בחוק – חודש מרץ. בינתיים יהיו פריימריז בליכוד ונתניהו יהיה רגוע יותר. ובמרץ… במרץ נראה, או בחירות באביב, או שיעבור תקציב פשרני לחצי שנה וילכו לבחירות בנובמבר כמו התכנית המקורית.

בינתיים כולם אסירים בממשלה וכולנו אסירים שלהם. ורציתי לכתוב גם כמה מילים של אופטימיות (רק 35% אחוזי תמיכה בראשות הממשלה של נתניהו ע"פ סקר הארץ האחרון). אבל הארכתי בניתוחים אז אשמור את זה לפעם אחרת.

מה קורה בצד השני?

הקיצוניות הולכת וגואה בצד הפלסטיני. צודק ראש השב"כ שאבו מאזן לא מעודד טרור, זה כבר מזמן לא תלוי באבו מאזן. הציבור הפלסטיני עצמו מעודד את הטרור: הם לא אוהבים אותנו. רובם כנראה שונאים אותנו ממש. המנהיגים הקיצונים בצד השני כבר לא קיצוניים, הם פועלים בגלוי בלב הזירה הפוליטית הפלסטינית ואף מובילים אותה. מה רוצה הצד השני? הם רוצים מלחמה. הם שכנעו את עצמם שרק במלחמה כוללת, עם כל צבאות האיסלאם מאחוריהם, הם יצליחו להגשים את שאיפותיהם הלאומניות. אין להם שום שום עניין בדיאלוג עם יהודים. הם רוצים בגירושנו המוחלט מכאן. לא בשטחים, לא בירולשים ולא בת"א. באופן כללי הם פשוט לא אוהבים אותנו וגם מפחדים מאיתנו. הם מחנכים ילדים בבתי הספר לפחד מיהודים. מזכירים להם שוב ושוב בהגזמות מכוונות את ההיסטוריית ההשפלה הפלסטינית על ידי הכובשים הזרים מאירופה. מה היהודים עשו ועושים להם, תוך הקצנת מאורעות אמיתיים אולי בתיאורים מפחידים ומשמעותיים בהרבה מהנתונים הסטטיסטיים היבשים שרצוי היה לתאר. המבוגרים כל כך עסוקים בלהפחיד את ילדיהם מהאויב הציוני שהם בעצמם התחילו להאמין לכל ההפחדות הללו.

כן, לא כל הערבים הפלסטינים כאלה. יתכן שהרוב השקט עדיין רוצה בשלום ומעדיף להגיע אליו רק בהדברות. אבל גם אם הוא רוב, הוא שקט מידי; הם לא יוצאים לרחובות, הם מפחדים להתעמת עם אחיהם הקיצוניים יותר. הם נגררים בחוסר אונים אחרי הקולניים והאלימים שמובילים את הרוב השקט אל שנאה ומחלחמה. המעטים שיוצאים באומץ נגד הקו המרכזי בחברה הפלסטינית וקוראים לשלום, מגנים כל אלימות, ורואים בנו קורבנות של המזרח התיכון ולא אויבים, מעטים, מעטים מידי. מעטים ומתמעטים. יפי נפש שכמעט ולא נשמעים ואם הם נשמעים בחברה הפלסטינית אזי הם מוקעים חברתית. בעזה אפילו הורגים אותם ממש. אם היו היום בחירות בצד השני, הפלגים הקיצוניים שמחרחרים מלחמה ושנאה היו בודאי זוכים ברוב גדול. החלקים המתונים שרואים רק בדרך ההדברות והדיפלומטיה כלי אמיתי לשלום וצדק היו חווים כשלון צורב. בואו לא נשלה את עצמנו, לא צריך לקיים את הבחירות בפועל בשביל לדעת את זה.

בצד השני לא מדברים על שלום. הם לא מאמינים לאמריקה, לא סומכים על אירופה המערבית, ותולים את תקוותם בדיקטאטורות ברוסיה ובאיראן. אולי בדאעש שיציתו את השטח לא רק בסוריה ועיראק כי אם גם כאן. התקוממות עממית של כל ערבי באשר הוא נגד כל יהודי, זו תקוותם האכזרית. קרב עמוק נגד הדו הקיום להרגו. וכל מי שחושב אחרת הוא בוגד בעיניהם:  אנשים מתונים שיקראו לחיים משותפים יחשבו בוגדים. מי שמעז לותר במילים על אדמה פלסטינית הוא בוגד. מי שעורק למדינות המערב בנסיון לברוח מהמציאות הקשה פה הוא בוגד. כל "יפי הנפש" הם בוגדים. מסוכנים כמעט כמו ואולי יותר מהאויב האמיתי שזה אנחנו.

היום יותר מתמיד אני חושש שהצד השני מנצח. שמה שהקיצוניים שם רוצים ומכוונים זה בדיוק מה שיקרה. אתם בטח כבר נחשתם למה. הצד השני הוא גם הצד שלנו.

 

פראוור-בגין, סובסידיאריות והכיבוש

השבוע התקיימו בכל הארץ הפגנות זועמות נגד מה שמכונה תוכנית פראוור-בגין (הנוסח האחרון שלה הוכן על ידי בני בגין) ל"העתקה" ו"יישוב" ערביי הנגב. במסגרת התוכנית אמורים להתפנות בכפייה אלפי משפחות מכפרים בדואים בנגב ולעבור לעיירות פיתוח שבונה המדינה במקום. מכיוון שפרויקט עיירות הפיתוח הצליח כל כך עם יהודי ערב שעלו בשנות החמישים למדינה, המדינה רוצה לשחזר את ההצלחה: לרכז אוכלוסיה ענייה ומופלית ציבורית ממליא לאזורים קטנים ורחוקים מהעין ומהמרכז בתקווה שכך גם יתרחקו מהלב ומהכוח הפוליטי.

עכשיו ראשי השלטון בישראל לא מבינים מה רע בתוכנית, מדוע מתנגדים לה – וגם אם מתנגדים אז טוענים האחים שההתנגדות לא רלוונטית כי אנחנו מדינת חוק דמוקרטית וצריך לפעול בהתאם לחוק ובהתאם להחלטת הרוב. היישובים הערבים בנגב הם ברובם יישובים לא מוכרים או "לא חוקיים" (שכן רק ליהודים מאשרים הקמת "חוות בודדים" בנגב – אם ערבי יבקש זאת הדבר יחשב נסיון לגזול קרקע) ולתוכנית פראוור ממילא תהיה כנראה תמיכה רחבה בכנסת. ההפגנות, הזעקות וההתנגדות של נציגי הציבור הערבי לתוכנית ממש לא מעניינות את שר האוצר או את שר הכלכלה מכיוון שהמתנגדים במיעוט.  גורמים בימין הקיצוני יותר כמו שר החוץ ליברמן ויושבת ראש ועדת הפנים של הכנסת מירי רגב, טענו שאת הכפרים הבלתי חוקיים צריך לפנות ממילא (מכיוון שאינם חוקיים) ועל הציבור הבדואי בנגב להגיד תודה בכלל שהם מקבלים "הטבה" בדמות ההשקעה בתשתיות בעיירות החדשות. ליברמן איים שאם ההתנגדות תמשך אז סעיף ההטבות יבוטל ורק יפנו בכוח. כמו הרגל אוטומטי, האשימו בימין את השמאל בצביעות על כך שהם תומכים בהכשרת היישובים הערבים בנגב אבל מתנגדים למאחזים הבלתי חוקיים בשטחים. ובאמת מה ההבדל? אם כבר, יטענו, להכשרת המאחזים היהודים יש אולי רוב פרלמנטרי בכנסת ולהכשרת היישובים הערבים לא. אז מדוע השמאל טוען לחוסר דמוקרטיות דוקא במקרה השני?

טענות אלו ראויות, בחלקן לפחות, למענה. והתשובה המוסרית נוגעת בסוגיות סבוכות של ריבונות המדינה ומקורות הלגטימציה של ריבונות זו. בלי לגיטימציה אין ריבונות, ובלי ריבונות אין חוק. כל הרעיון הדמוקרטי בנוי מייסודו על ההנחה שהסכמת רוב תאשפר קבלת החלטות שתתפס כלגטימית על ידי הכלל ובכך תמנע סטאטיס (שזה ההפך מלגיטימציה – לשתי המילים אני לא מכיר חלופה ראויה בעברית). החלטת הרוב היא בגדר פשרה בחלוקת השררה הפוליטית – פעם אני אהיה בדעת הרוב ופעם אתה; בצורה כזו נשלוט שנינו. כמובן שעקרון זה מופר ומתיתר כאשר מישהו מוצא את עצמו תמידית בעמדת המיעוט. התופעה הופכת לחמורה כאשר האחד שמוצא את עצמו במיעוט תמידי אינו פרט יחיד כי אם אוכלוסיה שלמה.  מצב זה ידוע גם כעריצות הרוב.

לצערנו בחיים האמיתיים כמעט ובלתי ניתן להמנע מפגם זה. תמיד יהיו נושאים שיהוו מבחינת עריצות רוב ואוכלוסייה מסויימת תמיד תמצא את עצמה במיעוט בהם. אבל חשוב לשים לב לתופעה ולנסות לצמצם אותה כאשר זה אפשרי. אם אוכלוסייה ספציפית מוצאת את עצמה כמיעוט קבוע לא בנושא אחד או שניים או שלושה, כי אם בכל הנושאים כמעט – אזי הפגיעה ביסוד הדמוקרטי חמורה. אוכלוסיה מוגדרת וספציפית שתמיד נמצאת בצד המפסיד למעשה לא לוקחת חלק ולא נהנית מהדמוקרטיה.

אחד מהעקרונות הדמוקרטים שנוסחו בשביל לצמצם פגיעות מסוג זה הוא עקרון הסובסידיאריות (עקרון שמנחה משטרים פדרלים ומהווה אבן תשתית של האיחוד האירופי היום למשל). עקרון הסובסידיאריות הוא פשוט ואומר שכל החלטה תתקבל ביחידה הקטנה ביותר הרלוונטית לביצועה. אם ליישם על בסיס גאוגרפי אזי כאשר כל החלטה מתקבלת על ידי הרשות הקטנה ביותר הרלוונטית לביצועה המלא, אזי עקרון הסובידיאריות עובד והרווח הדמוקרטי עולה. לשם המחשה בואו נפעיל את העקרון בדוגמאות: אם ההחלטה נוגעת לבטחון של המדינה, כמו למשל הגנת גבולות ובניית צבא, אזי ברור שהיחידה הקטנה ביותר הרלוונטית לביצועה היא המדינה. אם ההחלטה נוגעת לריסוס פרדסים במועצת רמת השופט, ולהחלטה אין משמעות מחוץ לגבולות המועצה, אז מועצת רמת השופט צריכה לקבל את ההחלטה. ואם (בקיצוניות מכוונת) החלטה נוגעת רק לאדם יחיד ובודד – כמו למשל התפטרות של פלוני מהעבודה בשל חוסר מוטיבציה – אז פלוני הוא זה שצריך לקבל את ההחלטה הזו.

ההחלטה על יישוב הנגב נוגעת קודם כל, ועשרות מונים יותר מבכל השאר, בתושבי הנגב. כן, להחלטה הזו יש אולי השלכות פוליטיות ארוכות טווח, והאידיאולוגיה הלאומנית של חלק מתושבי ישראל האחרים אולי תפגע במשהו מההחלטה, אבל האוכלוסיה הרלוונטית לקבלתה של ההחלטה הזו היא בראש ובראשונה אוכלוסיית הנגב. מסופקני אם במשאל תושבים כולל בנגב היתה החלטת פראוור-בגין עוברת. וגם אם כן, אין ספק שהיא היתה נתפסת כלגיטימית הרבה יותר במקרה כזה.

מה בין זה ובין מאחזים בלתי חוקיים בשטחים? נדמה לי שהדבר כבר מובן: לא רק שלא ברור אם להכשרת המאחזים הבלתי חוקיים בשטחים יש תמיכת רוב בקרב הציבור בישראל, גם אם היה רוב כזה הדבר כלל אינו רלוונטי. האוכלוסיה הרלוונטית לקבלת ההחלטה היא האוכלוסיה שגרה באותם שטחים והנפגעת העיקרית מההאחזות היהודית בהם – היינו הפלסטינים ביהודה ושומרון. או אם תרצו להרחיב ולהגיד שלהחלטה כזו יש השפעה על כולנו, אז אדרבה, יש לשאול את כלל האנשים שעשויים להיות מושפעים מאותה החלטה – שזה אומר לכל הפחות כלל האנשים הגרים ממערב לירדן. החלטה של מיעוט קיצוני קטן לייהד בכוח גבעות בלב אוכלוסייה פלסטינית שלא זוכה שקולו ישמע בהחלטה היא היא הכיבוש שהימין הישראלי כל הזמן מנסה לחזור ולהגיד שלא קיים.

הצעת ליברמן לביטול הדמוקרטיה הפרלמנטארית בישראל

היום אפשר היה לקרוא, בתחתית הידיעות על המשא ומתן הקואליציוני, על כך שליברמן בשקט בשקט מגניב למשא ומתן הצעה רדיקאלית לשינוי שיטת המשטר בישראל. על פניו אפשר להתבלבל ולחשוב שההצעה של ליברמן לא משנה הרבה: לא את שיטת הבחירות לכנסת, לא את סמכויות בית המחוקקים, לא את מספר החברים או את אופי המשטר הפרלמנטארי. כל מה שההצעה של ליברמן מבקשת היא "בסך הכל" להגדיר מחדש את האופן שבו מתמנה ממשלה בישראל. אלא שבפועל, אם תתקבל, תשבור הצעתו של ליברמן לחלוטין את האיזון הדמוקרטי (השביר ממילא בארץ) ותקרב אותנו יותר מתמיד לדגם המשטר האוטוריטארי.

קיימים שני דגמים מרכזיים של דמוקרטיה מודרנית: הראשונה היא דמוקרטיה פרלמנטארית. בדמוקרטיה כזו הפרלמנט נבחר ישירות על ידי הציבור ומכיל ריבוי סיעות המשקפות, פחות או יותר, את הזרמים בחברה שבחרה אותו. מתוך הפרלמנט עצמו יוצאת הממשלה הפועלת מתוכו, זקוקה לאמונו התמידי, ומפוקחת תמידית על ידי הרכב הבית. לרוב בשיטות אלו, הממשלה הנבחרת היא תולדה של פשרה – יצירת קואליציה בין כמה סיעות שאף אחת מהן לא מספיקה על מנת להחזיק רוב בפרלמנט. הפשרה בין הסיעות השונות היא זו שאמורה לבטא את "הרוב" הציבורי שמעניק לממשלה המכהנת לגיטימציה. בנוסף, הפשרה הקואליציונית מאזנת את שחקני הממשלה כל הזמן ומונעת משחקנים בודדים לפעול בצורה דיקטטורית.

מנגד, קיימת שיטת הדמוקרטיה הנשיאותית. שיטה זו קיימת בדרך כלל במדינות גדולות (אולי גדולות מאוד) המורכבות לרוב מכמה וכמה רמות ממשל נפרדות. מטרת מוסד הנשיאות הוא להוות מורה-על ומייצג הרמה האחידה במדינה (לכל הפחות כלפי חוץ). הנשיא בדמוקרטיה נשיאותית נבחר בדרך כלל ישירות על ידי העם בבחירות, כאשר ברוב שיטות הבחירה נדרש המנצח לזכות בסוג של רוב מוחלט מקולות הבוחרים (50%). יחד עם זאת, הנשיא הנבחר איננו מלך. רחוק מזה, דמוקרטיות נשיאותיות השכילו להגביל מאוד את סמכויותיו של נשיא נבחר, לאזן ולבלום אותו בחוקה נוקשה המגדירה את סמכויותיו. בארה"ב למשל, הדמוקרטיה הנשיאותית הידועה בעולם, כל שינוי ומינוי שעורך הנשיא (מחבר קבינט ועד יועץ משפטי) חייב לעבור שימוע מקיף, חקירה ואישור בסנאט. בנוסף, לנשיא כמעט ואין כל יכולת חקיקה עצמאית. לא אחת נדרש הבית הלבן לקיים משא ומתן עם כל חברי הקונגרס (אחד אחד לפעמים)  על מנת להעביר חקיקה שבה חפץ הנשיא. גם הכרזת מלחמה אסורה על הנשיא והוא חייב לקבל עליה אישור מהקונגרס. כל העברת כספים לצבא (שהנשיא האמריקאי הוא זה שרשמית עומד בראשו) זקוקה לאישור ועדת הביטחון של הקונגרס. את נשיא ארה"ב אמנם כמעט ובלתי אפשרי להדיח בנסיבות רגילות במהלך קדנציה, אבל הוא נאלץ להתמודד אחת לשנתיים בבחירות אמצע שמחליפות את בית הנבחרים ולא אחת משמשות מאין משאל עם על מדיניות הממשל.

ומה מציע לנו ליברמן? ליברמן מציע להישאר לכאורה בדגם המשטר הפרלמנטארי, אבל להעניק לראש הממשלה צורת מינוי ויכולת שרידות נשיאותית. המשמעות היא מעבר לשיטה נשיאות שבה הנשיא גם לא נבחר ישירות על ידי העם, וגם למעשה לא נבלם או מאוזן על ידי הפרלמנט שממנו הוא יוצא או על ידי חוקה. על פי הפרסומים, ליברמן מציע להשאיר את שיטת הבחירות בארץ על כנה, אבל להוסיף שני סעיפים לפיהם: אחד, ראש הסיעה הגדולה ביותר יתמנה אוטומטית לראשות הממשלה (ללא רוב קואליציוני המחייב פשרה) ושתיים, לא ניתן יהיה להדיח אותו (אפילו לא בהצעות אי אמון או באי העברת תקציב). כן, איך שלא תקראו את הצעותיו של ליברמן, בפועל זה בדיוק מה שהוא מבקש.

המשמעות היא קודם כל שיוכל להיבחר כאן ראש ממשלה שזכה בקושי בשליש או רבע מקולות הבוחרים בבחירות. ראש ממשלה זה לא יהיה מחויב לשום דבר, בטח שלא לקואליציה או כלפי כלל הציבור שרובו לא בחר בו. כמובן, לפחות כרגע, שראש הממשלה יאלץ להרכיב קואליציות אד הוק על מנת להעביר חוקים – אבל המשמעות היא גם כאן ביטול מימד האחריות הקואליציונית ולמעשה שבירה סופית ומוחלטת של מוסד האופוזיציה. ראש ממשלה נשיאותי כל יכול, שלא נבחר על ידי הציבור, לא ניתן להפיל אותו, ואין שום חוקה שבולמת אותו או מגבילה את סמכויותיו. במדינה שבה התרבות הפוליטית גם ככה, אם לומר זאת בעדינות, לא מאוד "תרבותית" ומוסד האחריותיות ממילא בקושי מתקיים, מעבר לראש ממשלה נשיאותי "ליברמן סטייל" תהיה לא פחות מאסון דמוקרטי.

ובשביל מה? בשביל לחזק את המשילות? את היציבות? הממשלה היוצאת כיהנה ארבע שנים בהצלחה מרובה. מלחמות, התנתקות, אפילו שלום לפעמים נעשים כאן כמעט בלי שום קושי אם רק מאוד רוצים. בשם מה לקיים שינוי כה רדיקאלי בשיטת המשטר? מה הצידוק? מה הטיעון? עוצמה? כוח? חוזק? עוצמה על מי? נגד מי? התשובה היא נגדנו כמובן. עוצמה נגד העם, נגד האופוזיציה, נגד חופש הביטוי, נגד הפלורליזם, נגד הדמוקרטיה.

עם הדמגוגיה של יאיר לפיד שבעצמו מדבר על שינוי שיטת המשטר (ומציע הצעות שחלקן דומות ולא פחות מזיקות להצעתו של ליברמן) – ההצעה של ישראל ביתנו למשא ומתן הקואליציוני עוד עלולה להתקבל.

תחזית פוליטאה להרכב הממשלה ה-33

ימים אלה של הרכבת קואליציה ראשונית, עוד לפני שמתחילות השיחות הרשמיות (ועדת הבחירות עדיין לא העבירה את התוצאות הסופיות לנשיא שעדיין לא הטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו), הם ימים של הרבה דיסאינפורמציה, מלחמה פסיכולוגית, ערפל קרב, והדלפות לתקשורת. המשחק הוא כפול ומשולש: כל מפלגה משחקת על כניסה או אי כניסה לקואליציה, על הכוח היחסי בתוך הקואליציה, על כוח השררה האבסולוטי (מספר השרים וזהותם), ועל הצגת "הישגים אידיאולוגיים" מיידיים בהסכם הקואליציוני. במקביל חברי הכנסת השונים הרואים עצמם מועמדים לתפקיד שר נלחמים מלחמה פסיכולוגית משלהם על שדרוג מעמדם, או חלילה נגד הדחתם. מכל האיומים, הדרישה של לפיד לממשלה קטנה היא זו שהכי מפחידה את שרי הליכוד. היום יש לליכוד 27 ח"כים על 15 שרים מתוך 30 בממשלה. בכנסת הנבחרת יש לליכוד (סיעת הליכוד ללא ישראל ביתנו) 20 ח"כים בלבד ויאיר לפיד מאיים בממשלה רזה (אני מהמר שיסגרו על 24 שרים). המשמעות היא שגם בניקוי השרים הפורשים (בגין, מרידור, איתן וכחלון) עדיין יהיו כמה שרי ליכוד שימצאו את עצמם מחוץ לממשלה. שלא לדבר על אלה שקיוו לשדרוג בממשלה החדשה ולא יקבלו אותו.

עכשיו נעבור לתחזיות שאינן מבוססות על שום היכרות אישית עם המעורבים בדבר. זה חשוב להגיד כי בכל העיתונים אנחנו קוראים על כל מיני שיקולים קואליציוניים שנובעים מיחסים אישיים כאלה או אחרים (ליברמן חבר של אריה דרעי, שרה לא סובלת את נפתלי בנט, וכדומה). אם נשפוט אבל רק על סמך ההצהרות האידיאולוגיות ועל מה שאנחנו יודעים על המוטיבציות האסטרטגיות של השחקנים החזקים אני מהמר על הקואליציה הבאה: ליכוד (20), יש עתיד (19), הבית היהודי (12), ישראל ביתנו (11), התנועה (6) וקדימה (2) – סה"כ קואליציה של 70 ח"כים שמתוכם לימין בראשות נתניהו יש רוב של 43 חברים.

הדבר הראשון שצריך להסביר הוא למה נתניהו, על אף האיבה האישית אולי, יעדיף בסופו של דבר את בנט על פני ש"ס בקואליציה כזו. כי אם נכניס לשם את ש"ס אז יהיו מי שיטענו שהימין הפך למיעוט בתוך הקואליציה שלו. נתניהו לא יכול להרשות לעצמו שהליכוד תהיה הסיעה הכי ימנית בקואליציה. המשמעות היא יותר מידי כאבי ראש מצד החזית הלאומית בתוך הליכוד. אם לעומת זאת בנט ואורי אריאל יושבים בתוך הקואליציה ומצליחים לחיות בעיקום אף עם (נגיד) הקפאה 2 או משהו כזה, אז מה תוכלנה להגיד ציפי חוטובלי, דני דנון ואופיר אקוניס (ראיתם איך הבאתי אותה במירב מיכאלי). למה לא גם וגם? גם ש"ס וגם בנט? נגיד ועברנו את המכשול האידיאולוגי, עדיין יותר שרים לש"ס משמעם פחות שרים לליכוד (בהנחה שלפיד יתעקש על ממשלה רזה) וזה כבר יהיה יותר מידי לחברים שהתרגלו לשלטון.

מהצד השני, מה עושה שם ציפי לבני עם התנועה תשאלו. התשובה היא כי יאיר לפיד צריך את ציפי לבני. הוא צריך אותה בדיוק מאותה סיבה שביבי צריך את בנט. לפיד צריך שמישהו יהיה יותר שמאלי ממנו בממשלה. עם לבני מצד אחד ובנט מהצד השני, נתניהו ולפיד יוכלו לשלוט בשקט ביחד באמצע ולתת ל"נערים" לריב ביניהם משני קטבי הקואליציה. נתניהו ולפיד, כמובגרים האחראים, ייקחו על עצמם את תפקיד המפשרים והמכריעים. אם האגף השמאלי לא יהיה מרוצה ממדיניות מסוימת, הלחץ התקשורתי ייפול על לבני להצטדק (במקום על לפיד) ואם הצד הימני יהיה לא מרוצה ממדיניות אחרת אז הלחץ ייפול על נפתלי בנט (במקום על ביבי). את הלחצים ואת ההאשמות יפנו לבני ובנט כלפי זה וזו, ונתניהו ולפיד יישארו נקיים.

ציפי לבני זכתה בשישה מנדטים בלבד. היא עומדת בראש סיעה לא הומגנית, חסרת כוח, ששניים מבכיריה מתנגדים לשותפות עם נתניהו. איך יאיר לפיד יכול בכל זאת להכניס אותה לתוך הממשלה? הפתרון לחידה פותר על הדרך דילמה נוספת ליאיר לפיד: עם סיעה ששווה בגודלה לליכוד, ושותפות בכירה בקואליציה, לפיד לא יכול להשאיר את שלושת התיקים הבכירים בידי נתניהו. ההיגיון הפוליטי המתבקש הוא לקחת את אחד התיקים לעצמו. אבל לפיד קצת מסונדל בתדמית של עצמו. בכלל לא בטוח שהוא רוצה או יכול להצטייר כעמיר פרץ חדש שנבחר על מדיניות הרווחה ולוקח את תיק הביטחון רק כי אפשר. לפיד יכול לפתור את הדילמה עם העסקה הבאה – ציפי לבני תקבל את תיק החוץ ובכך תסכים להיכנס לממשלה. הוא מצידו יותר לכאורה על תיק בכיר לטובת שורה של תיקים בינוניים אך חשובים ובראשם כל שלשת התיקים השניים בחשיבותם (משפטים, חינוך ופנים). הליכוד בעסקה הזו יקבלו שר אחד יותר מלפיד בנוסף לראשות הממשלה, אך יוותרו קצת בחשיבות התיקים אותם יקבלו.

ומה עם ליברמן? הוא יקבל ארבעה תיקים, כמו בנט. אבל לצערו הוא אינו יכול להתמנות לשר כבר עם הרכבת הממשלה בגלל שהתיק שעומד נגדו בבית המשפט. התזמון הלא נוח יכול להמשך שנים, מי כמו ליברמן יודע. אך לא הוא יהיה מי שיותר על עמדת ההשפעה והכוח. ליברמן ידרוש, ויקבל בשמחה מנתניהו, את תיק האוצר שיועבר בפיקדון (או מוטב אולי לומר נאמנות)  ליעקוב נאמן. נתניהו ולפיד יהיו מרוצים – מלאכת הקיצוצים האכזריים תיפול על מישהו מבחוץ לכאורה שאינו חבר כנסת ויכול לספוג את כל שנאות הציבור. וליברמן, דרך נאמן, יזכה בהשפעה ישירה על המשרד הכי חשוב בעבודת הממשל.

אם כן, הנה לפניכם ההימורים שלי להרכב ממשלת ישראל השלושים ושלושה. מיותר לציין שמדובר בהימורים גרידא שמבוססים על ההיגיון הפנימי שלי בלבד. יכול מאוד להיות שאף אחד מההימורים להלן לא יתברר כנכון. יש תיקים שקלים יותר לחיזוי (שר החינוך שי פירון) ואחרים שהם בגדר ספקולציות פרועות בלבד (עדי קול שרת הרווחה). אולי עוד אעדכן את הטבלה בעתיד, או מקסימום נשווה את התוצאה הסופית לזו ונראה כמה טעיתי. הערות מושכלות?

memshala33