19 שנה לרצח רבין: הליכוד מייצג את השמאל הפוליטי בישראל?

פרדוקס שכבר דנתי בו בעבר: נורא קל לנו, כמעט אינטואיטיבי, לזהות בין כל שני ישראלים מי שמאלי יותר ומי ימני. אנחנו עושים את ההשוואה הזו יום יום, כמעט לא במודע וכמעט לכל אדם שאנחנו פוגשים. מספיקות לרוב כמה שיחות קצרות, לפעמים מפגש בודד, בשביל לקבוע די בבטחון אם אדם חדש שפוגשים הוא שמאלי יחסית בדעותיו או ימני יותר.  ועם זאת כאמור הפרדוקס: אנחנו יודעים לזהות אך אנחנו לא יודעים להגדיר; מה הוא שמאל? האם יש בכלל שמאל? איפה עובר הגבול בין שמאל לימין? האם השמאל הפוליטי נעלם? האם השמאל הישראלי נרצח באותו ערב נורא בדיוק לפני 19 שנים?

ויכוח כזה התעורר למשל בעיתון הארץ לאחרונה. מאמר של גדעון לוי בו קבע שאין יותר שמאל פוליטי בישראל עורר תגובות רבות. עוזי ברעם ניסה להגדיר מחדש את השמאל הציוני. ועוד דוגמאות. אפשר גם להזכר בשאלה לפני הבחירות הקודמות האם שלי יחימוביץ מייצגת בכלל את השמאל כשהיא מתרחקת מהנושא המדיני (בקרוב נוכל לשאול שאלה הפוכה בדיוק את משה כחלון). היום, נוכח אי הצלחתו המהדהדת של בוז'י הרצוג להמריא בסקרים, מה זה להמריא – להתניע, נשאלת השאלה מי מייצג את גוש השמאל בישראל? אולי בכלל בנימין נתניהו?

אפשר ליישב בצורה פרגמטית את שאלת ההגדרה בדיוק על ידי ההכרה בפרדוקס ככזה. אנחנו משתמשים במושגי ימין ושמאל בשביל להגדיר שני דברים שונים: האחד הוא את נטיית הדעות ותפיסת העולם של אדם (או מפלגה) ביחס לאדם או גורם אחר. והשניה היא הגדרה של מציאות פוליטית בהתאם למצב הקיים בשטח.

המציאות הפוליטית תלויה בזמן, במקום ובפרספקטיבה: לא מוגזם לטעון שהשמאל "החדש" של טוני בלייר בבריטניה ימני יותר מהימין המתון של אנגלה מרקל בגרמניה. מפלגת הימין המתון השבדית שמאלית יותר מהסוציאליזם של פרנסואה הולנד בצרפת. בארה"ב הדמוקרטים והרפובליקאים מובדלים ודומים זה לזה בו זמנית ושניהם היו נתפסים כימנים באירופה. רבין עצמו נחשב בזמנו לסמן הימני במפלגת העבודה, עמדותיו בזמן האינתיפדה הראשונה יראו לנו ימניות יותר מעמדותיו של נתניהו היום ביחס לערבי השטחים.

במדעי הפוליטיקה ההשוואתית על כן כבר שנים רבות שבוחנים שמאל וימין על פי החציון בכל משטר פוליטי נתון. אסביר את המבחן על ידי תרגיל מחשבתי:  אם ננסה לדמיין את הרצף בין ימין לשמאל כקו מתוח ארוך בין רדיקאליות פאשיסטית בצד האחד, ועד אוטופיה קומוניסטית בצד האחר, וננסה למקם על הקו הזה כל אחד ואחת מבני האדם על פני כדור הארץ, נוכל למצוא את החציון העולמי שבין ימין ושמאל – אותו אדם שמשמאלו נמצאים 50% מאוכלוסיית העולם ומימנו החצי הנותרים. ברור שגם בדיקה כזו לא תייצר לנו גבול גושי ברור בין שמאל לימין. האיש הבודד מימין לחציון והאיש הבודד שמשמאלו יהיו דומים הרבה יותר זה לזו, אם לא זהים, מאשר לאנשים קיצוניים יותר על הרצף משני הצדדים. יחד עם זאת, בדיקה כזו בתוך משטר אחד, נאמר בתוך מערכת בחירות בודדת במדינה, תוכל לקבוע  שהבוחרת החציונית, אותה אחת שמחצית מהציבור נמצא משני צדדיה, היא ורק היא מייצגת את המרכז באותה מערכת. כל יתר האנשים ימנים יותר ממנה או שמאליים יותר. זו תהיה הגדרה פרקטית לשמאל וימין והיא תהיה נכונה רק באותו זמן ומקום ולאותה סיטואציה.

השמאל הפוליטי לפי הגדרה כזו לא נעלם ולא יכול להעלם. הוא רק משתנה עם הזמן ובהתאם לנסיבות. השאלה היא למה הוא השתנה בישראל? הליכוד חולש בבטחה ובלי עוררין על החציון הישראלי, הן בבחירות הקודמות והן על פי הסקרים בבחירות הבאות הליכוד יהיה מפלגת השלטון. זו לא השאלה המציקה. עכשיו מגיע החלק שצריך להטריד רבים: על פי הסקרים האחרונים המפלגות שמשמאל לליכוד הצטמקו עוד לאחר צוק איתן  והיום המפלגות שמימין לליכוד (לא כולל הליכוד) ביחד זוכות לתמיכה יותר גדולה מכל המפלגות שמשמאל לליכוד ביחד. אם מצב דברים זה יימשך לאורך זמן יהיה מקום אולי לטענה שמבחינה פוליטית בישראל נתניהו והליכוד מייצגים את המפלגה הגדולה בחצי השמאלי של המפה הפוליטית!  בנט או ליברמן ייצגו במקרה כזה את האלטרנטיבה הימנית לשלטון.

רגע רגע, לנשום עמוק, אנחנו עדיין לא שם. לדעתי אנחנו עדיין רחוקים משם. רק בבחירות האחרונות, שגם בהן היה השמאל פיסימי מתמיד, בסופו של דבר קיבלו המפלגות שמשמאל לליכוד 58 מושבים.  אבל מספיקה האפשרות הזו של הליכוד כנציג השמאל האלקטוראלי בשביל לגרור את משבר הזהות העמוק בשמאל המסורתי בישראל היום. הדאגה היא לכל הפחות מוצדקת.

עדיין לא פתרתי את כל הפרדוקס: הצעתי לדבר במונחים של גושים, ימין ושמאל, בהקשר אלקטוראלי פוליטי בהתאם למצב בפועל; עכשיו לחלק השני, בו זמנית אפשר לדבר על דעות שמאליות ודעות ימניות וזאת תמיד בהשוואות של שני גורמים או יותר זה לזו. מה המבחן הבסיסי ביותר להשוואה כזו? אם לתמצת את המאפיינים ההשוואתיים בין שמאלי לימני בקצרה נראה דומה ושונה: הרדיקלים בשני הצדדים רוצים להפוך לחלוטין את הסדר החברתי הקיים, מי למשטר דתי או פאשיסטי ומי לביטול המשטר בכלל. אך הרדיקלים הם מיעוט קטן ברוב המקומות והזמנים. לרובנו אין רצון במהפכה. רובנו, משמאל ומימין, אנשים פסימיים וחששניים שמקווים שיהיה לנו ולילדנו יותר נוח בחיים. ההבדל בין ימין לשמאל הוא בסוגי הפחדים: הימני יותר פסימי לגבי ההווה ורוצה לחזור לעבר והשמאלי יותר פסימי לגבי העתיד ורוצה לשנות את ההווה.

הימין לא שולט בעולם

מאמר מעניין של משה ארנס מאתמול בהארץ מנסה להכות את אנשי השמאל וקוראי העיתון במציאות הפשוטה: הימין שולט בישראל בצדק. הוא נבחר לשלטון בצורה דמוקרטית ולגיטימית. הוא שכנע את הציבור בצדקת דרכו (לשיטתם),  ונראה שהוא גם עומד להשאר בשלטון בשנים הקרובות. זה, לפי ארנס, לא מהווה פגיעה בדמוקרטיה כי אם מימושה הלכה למעשה. ארנס גם לא מתרשם מהעדר האופוזיציה לשלטון הימין ומזכיר שנתניהו בסה"כ חמש שנים בשלטון. ארנס צודק, חמש שנים פלוס הם הרבה זמן במושגים ישראלים אבל לא בהשוואה בינלאומית למשטרים אחרים: מרגרט טאצ'ר שלטה בבריטניה במשך כל שנות השמונים והתחלפה גם היא בשלטון שמרני. באותן שנים שלטו הרפובליקאים בארה"ב 12 שנים ברצף. מבחינה זו הדברים של ארנס דוקא צריכים לעודד את השמאל, הימין שולט וישלוט בשנים הקרובות אך לא לנצח – שום דבר לא קרה והדמוקרטיה לא נפגעת. אני לא רוצה להתוכח עם הדברים האלה הפעם, יש בהם הרבה פרופורציה נכונה (אם כי הביקורת על הימין הנוכחי בישראל היא שהוא מנצל את שלטונו המוצדק בשביל להעביר שורה של רפורמות שקטות שפוגעות במרקם הדמוקרטי השביר ממילא בישראל ולא על עצם שלטונו).

אני כן רוצה להתיחס לאמרה של ארנס לפיה שלטון הימין בישראל הוא חלק מגל ימני בעולם. ארנס מביא כדוגמא את אנגלה מרקל בגרמניה, את אחוזי התמיכה הנמוכים של הסוציאליסטים בצרפת, ואת הרוב הרפובליקאי בקונגרס בארה"ב. אני לפחות לא חושב שיש גל כזה ובודאי שהדוגמאות שארנס מביא לא מייצגות מגמה ברורה. אנגלה מרקל היא נציגת הימין המתון בגרמניה ושנות שלטונה מאופיינות בקואליציה מרכזית מאוד ופרגמטית. מול פרנסואה הולנד הסוציאליסט שבאמת לא פופלארי בצרפת, עומד דיויד קמרון השמרני שמאוד לא פופלארי בבריטניה. בבחירות המשמעותיות האחרונות באירופה ניצחה מפלגת השמאל הגדולה בשבדיה.  ובארה"ב בבחירות האמצע הקרובות הדמוקרטים אמנם צפויים להפסיד הן בבית הנבחרים והן בסנאט אבל חשוב לזכור את שיטת הבחירות: בקול הפופלארי הדמוקרטים כנראה ינצחו – כלומר יותר אנשים ברחבי ארה"ב יצביעו למפלגה הדמוקרטית מאשר לרפובליקאית. הקולות הללו רק בגלל השיטה לא יתורגמו לרוב בקונגרס. בנוסף צריך לזכור שמדובר בבחירות אמצע פחות חשובות, עם אחוזי הצבעה נמוכים, ובהן לאורך שנים מפלגת הנשיא תמיד (!) מפסידה מושבים. במירוץ על הבית הלבן בעוד שנתיים על פי כל הסקרים הרפובליקאים יהיו בבעיה קשה.

ובואו לא נשכח לרגע שגם המנהיגים הימנים בעולם הדמוקרטי לא תומכים (וכנראה שגם לא מחבבים אישית) את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו והקואליציה הימינית שלו. אז עוד מוקדם לחגוג על שלטון הימין בעולם. ממשלת ישראל הימנית מאוד של נתניהו דוקא מנותקת מהמגמות בעולם הדמוקרטי המערבי והולכת בכיוונים ההפוכים לקידמה ולמודרנה החדשה. הימין בישראל לא מתעדכן, לא ליברלי יותר, ואם כבר מעמיק מגמות של גזענות גזעית ומגדרית שכבר מזמן לא הולמות את הימין האירופי המתון. נתניהו מדבר על סייבר אבל הכלכלה שלו ושל שר האוצר תקועה בשנות ה-80 והמדיניות המדינית בשנות ה-30.

 

הכוח נמצא בבחירות הבאות

אני יודע מזמן לא כתבתי. הייתי עסוק, עבודה חדשה. המקפידים שעוקבים אחרי בפייסבוק עוד יכלו לקרוא משהו אחד או שניים שפרסמתי בעמוד של פוליטאה שם. אבל בינינו לא היה הרבה חדש לכתוב אחרי הפוסט הקודם על סוף המלחמה. אולם עכשיו כבר כולם מדברים על בחירות, וזה דורש בכל זאת כמה מילים נוספות (על מה שנכתב כבר ממילא לעייפה בעיתונים):

* אקדם ואומר שכנראה לא יהיו בחירות כי לאף אחד אין באמת אינטרס ללכת לבחירות. שר האוצר אולי מאס בתפקידו ששוחק עד דק את מעמדו הציבורי, אבל עבור 18 הח"כים של יש עתיד מדובר יהיה בהתאבדות פוליטית מזהירה שאני בספק אם מי מהם רוצה בה. מבחינתו של לפיד הכי טוב להיות עכשיו באופוזיציה. אבל תוצאות הבחירות שמו אותו בבעיה קשה – אין באמת ממשלה בלעדיו. העובדה הזו שוב מוכיחה שתוצאות הבחירות לא תמיד משחקות לטובת המפלגות הגדולות (שלא מחזיקות בשלטון). 28 המנדטים שקיבלה ציפי ליבני ב-2009 למשל היו לה לרועץ – לפחות חצי מהם פעלו בכנסת להדחתה. סיעה קטנה ומלוכדת יותר הייתה משרתת אותה טוב יותר באופוזיציה. הישגו הגדול של לפיד בבחירות, הסיעה השניה בגודלה בכנסת ומנדט אחד פחות בלבד ממפלגת השלטון, הכניס אותו לצרה פוליטית לא פשוטה: הוא היה חייב לקחת את אחד מהתפקידים הפוליטים הבכירים (הוא טעה שלא לקח על עצמו את תפקיד שר הפנים או המשפטים ודרש שימונה שר אוצר מקצועי מבחוץ), אבל זו הצרה הקטנה, או הברורה מאליה. צרה אחרת קשורה ישירות לגודל הסיעה: רשמית, ומבחינת הכנסת הנוכחית, סיעתו היא השניה בגדולה (עכשיו אפילו שווה בגודלה לליכוד), והיא חברת קואליציה. ככה שהאפשרויות שלה להשפיע מאוד גדולות וכך גם הציפיות ממנה.  יאיר לפיד דורש בצדק מבחינתו השפעה מכרעת על תקציב המדינה הנוכחי; לא רק שהוא שר האוצר, סיעתו היא גם הגדולה בקואליציה, זו זכותו אם לא חובתו לדרוש זאת. הם כמעט כמעט סיעת השלטון. אבל בפועל הכוח האמיתי נמצא לא בבחירות הקודמות כי אם בבחירות הבאות. הסקרים חוזים ליש עתיד 10 מנדטים בלבד, אולי פחות. לבית היהודי בראשות נפתלי בנט חוזים 19. על כן ללפיד יש סיעה של 19 ח"כים עם כוח של בקושי 10, ולבנט יש סיעה של 12 עם כוח של 19.  ללפיד אין אינטרס בבחירות, כולם יודעים את זה, ועל כן על אף איומיו והכחשותיו כולם מתיחסים אליו כאל מישהו שלא צריך לספור יותר מידי, בטח שלא לספור אותו עד 19. לבנט לעומת זאת כן יש אולי אינטרס בבחירות, ועל כן אותו צריך לספור. לספור יותר. אותו חישוב אגב לגבי מפלגת העבודה שדרישתה מהאופזיציה ללכת לבחירות נראית לא אמינה בעליל. קולות הבחירות גם מלמדות למה פתאום לחרדים מתוך האופוזיציה יש יותר כוח להשפיע מחלק מסיעות הקואליציה. בקיצור, הכוח האלקטוראלי תמיד נמצא בבחירות הבאות ולא באלה שכבר היו. העניין הוא שהפערים הללו בין הכוח הפורמלי בכנסת לבין הכוח הפוליטי האמיתי הם הפערים ששוחקים עוד יותר את תדמית המפלגות המכהנות. נוצר דיסנואנס בלתי נסבל כמעט בין מה שיש עתיד ניסו, רצו, רוצים, והתיימרו לעשות ובין מה שהם עושים בפועל. המפלגה, פעיליה, בודאי ראשיה, נראים כל פעם מופתעים מחדש כיצד זה לא סופרים אותם. לפיד על כן עכשיו, בצעד נואש כמעט, מנסה להתבצר בעמדתו ולהפגין שרירים. כמו חיה פצועה ומותשת שמנסה להסוות את מצוקתה בהקצנת שארית כוחותיה מעבר למידותיה האמיתיות. הוא מטפס עוד יותר גבוה על העץ ומכריז שיפרוש מהממשלה אם חוק מע"מ 0 לא יעבור ואם יעלו מיסים. הוא היה צריך לדעת שהתשובה תהיה גם וגם, גם לא יעבור, וגם יעלו מיסים. כי יאיר לפיד הוא אולי שר האוצר, אבל הוא כבר מזמן לא זה שיכול לאיים.

* בנתיים עוד שר בכיר הבין שנתניהו לא הולך לשום מקום בשנים הקרובות. גדעון סער פורש, מה אפכת לו לפרוש, צעד חכם מבחינתו. נתניהו נשאר, אבל נתניהו לא יהיה שם לנצח, אף אחד לא לנצח. עשור אחד זה הזמן המקסימלי שאפשר באמת להחזיק במדינה דמוקרטית בתפקיד (מרגרט טאצ'ר 10 שנים, פרנקלין רוזוולט בערך 12 שנים). לנתניהו נשארה עוד קדנציה אחת גג, אולי אפילו פחות. שהוא יפול הוא יפול, אולי מבפנים, אולי מבחוץ, אולי מרצון. במקרה כזה למישהו שהיה פעם תקווה ועכשיו יושב נקי בבית, בלי הלכלוך הפוליטי של הדחת ראש ממשלה, יש פוטנציאל מצויין להיות מוזמן אחר כבוד לבוא ולהציל את התנועה והמדינה. זה מה שכחלון היה צריך לעשות (אבל כחלון כבר מקים מפלגה משלו  וזו טעות אם הוא רצה להיות ראש ממשלה) וסער השתלט על המשבצת הנכספת – הכוכב על הספסל.

* היום משאל עם בסקוטלנד על הפרדות מבריטניה. מה שבאמת נמצא על הכף הרבה יותר גדול מסקוטלנד: גורל האיחוד האירופי עומד למבחן. הדבולוציה, פירוק מדינות הלאום המסורתיות לתת מדינות, הוא תהליך מקביל להעמקת האיחוד האירופי. בבריטניה גוברים הקולות בזמן האחרון לפרוש מהאיחוד, הבריטים לא יפרשו מהאיחוד בחיים אם סקוטלנד כן תהיה בו. גם אם הספרטיסטים יפסידו היום וסקוטלנד תשאר חלק מהממלכה המאוחדת, אבל ההיפרש יהיה קטן מאוד, יהיה בזה הישג לאיחוד האירופי. בריטניה תהיה חייבת במקרה כזה לסקוטלנד ותזהר בהחלטותיה לגבי האיחוד. אגב כך או כך קשה לראות איך השמרנים מנצחים בבחירות הקרובות בבריטניה (מרץ-אפריל 2015). בעוד כמה חודשים יהיה כנראה ראש ממשלה יהודי, סוציאליסט וצעיר מאוד לאנגליה או בריטניה, מה שישאר עד אז.

תמיכה ציבורית מבשמת ומתעתעת בהמשך הלחימה

מבצע צוק איתן הוא המבצע הצבאי הרחב ביותר של צה"ל מאז מלחמת לבנון השניה בקיץ 2006. בתקשורת אומרים לנו שהפעם התמיכה בלחימה חסרת תקדים, האווירה הציבורית מלוכדת יותר מאיי פעם, ובניגוד לפעמים קודמות התמיכה בממשלה ובצה"ל היא גדולה ואחידה. הטיעונים הללו אינם נכונים: כמעט כל מלחמה ופעילות צבאית נרחבת של צה"ל בעבר הביאו את הציבור ללכידות ולעליית התמיכה בממשלה ובראשיה. מי שהתבשמו בנתוני הסקרים בזמן מלחמה בעבר הופתעו לגלות אחרי המלחמה שהציבור עובר מתמיכה לסלידה מהר, מהר מאוד.

מלחמת לבנון השניה נמשכה 34 ימים בסה"כ, בין 12 ביולי ל-14 באוגוסט 2006. מבצע צוק איתן התחיל ב-8 ליולי והיום, רביעי באוגוסט, הוא עדיין נמשך. על פי המצב הנוכחי יתכן מאוד שגם צוק איתן יסתיים אחרי 34 יום פלוס מינוס בתוך שבוע. יחד עם זאת, יש כמובן הבדלים רבים בין שני אירועי הלחימה (מלבד הנסיבות). אחד המרכזיים שבהם הוא שבמלחמת לבנון השניה צה"ל נכנס רגלית ללבנון כמעט מיד (אם כי בכוחות קטנים) והמשיך והרחיב את המבצע הקרקעי בלב האויב עד השעות אחרונות של המלחמה; עוד זכורים היטב הימים הנוראיים והאבדות הקשות בשלושת הימים האחרונים של המלחמה שעה שכבר היה ברור שהסכם סיום המלחמה עומד להכנס לתוקף. הפעם, ראש הממשלה נתניהו החליט בחוכמה רבה לדעתי, לסיים חד צדדית את עיקר הפעילות הקרקעית ברצועת עזה עוד לפני שהמבצע נגמר. מבחינת דעת קהל מדובר בהחלטה אמיצה שכן רוב הציבור תומך בסקרים (ובפומביות באינטרנט) דוקא בהעמקת המבצע ולא בקיצוצו. אבל דעת הציבור היא הפכפכה ומתעתעת.

במלחמת לבנון השניה נערכו ותועדו כמה סקרי דעת קהל בעיתונות: במלאות שבוע ללחימה למשל פורסם סקר לפיו הציבור מביע תמיכה אדירה בתפקוד הצבא והרמטכ"ל (87% תמיכה). ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הבטחון עמיר פרץ זכו לתמיכה מרשימה לא פחות של 78% ו72% בהתאמה.

בסוף יולי, אחרי 17 יום של לחימה נשארו אחוזי התמיכה גבוהים, אם כי התחילו לרדת קצת: תפקוד צה"ל 80%, אהוד אולמרט 71% ועמיר פרץ 64%. עדיין יפה ומבשם. 71% מהציבור אגב גם הביעו תמיכה בהרחבה של המבצע באותו סקר.

ואז באה התפנית, ביום ה31 למבצע, ימיה האחרונים של המלחמה המדממת, צנחו אחוזי התמיכה בראשי המדינה בצורה מדהימה: רק 47% הביאו תמיכה בתפקוד הרמטכ"ל, 48% בראש הממשלה אהוד אולמרט, ושר הבטחון עמיר פרץ נהנה מ37% תמיכה בלבד. הסקר כאמור נערך עדיין בעיצומה של המלחמה שכוחות צה"ל עדיין נלחמים ונהרגים בשטח. אחרי המלחמה, ועם תחושת ההפסד והבזבוז בציבור, המשיכה לצנוח התמיכה בראשי המלחמה והחלו הפגנות בקריאה להתפטרות הרמטכ"ל, שר הבטחון וראש הממשלה ולהקמת ועדת חקירה.

ראש הממשלה הנוכחי שלנו בנימין נתניהו ידוע כחובב ומזמין סקרים גדול. אין לי ספק שהוא הזמין סקרים בדרך כזו או אחרת בזמן המבצע הנוכחי. אנחנו יכולנו לראות לפחות את הסקר שפרסם ערוץ 10 שלשום לפיו הרמטכ"ל נהנה מציון ממוצע 8 (בסקר ביקשו מהציבור לדרג בסולם של 1-10 את התפקוד ולא שאלו לשביעות רצון), ראש הממשלה נהנה מציון טוב מאוד של 6.9 ושר הבטחון בוגי יעלון מציון קרוב של 6.8. ראש הממשלה שלנו רואה את הנתונים אבל בניגוד לקודמו בתפקיד לא מתבשם בהם. חטיפת החייל שלא היתה ביום שישי הייתה סימן לעתיד לבוא: אחרי שבוע מדמם במיוחד בו נהרגו יותר מחמישים חיילים התחיל להיות ברור שפשוט וקל זה לא יהיה. לצד קריאות התמיכה וצדקת הדרך של ישראל, נשמעו בתקשורת גם בכי ההורים ותמונות הילדים הנופלים המרגשות. הלחימה פתאום התחילה לכאוב.

שלא תהיה אי הבנה, אני לא טוען שהציבור לא יהיה מוכן לשלם את המחיר הכבד של הרג חיילים בקרב. הציבור בהחלט מלוכד ותומך בלחימה ובמטרותיה ומוכן להקרבות בדרך. גם במלחמת לבנון השניה הציבור היה מוכן להקרבות ותמכה במטרות הלחימה לא פחות מעכשיו. אין כאמור שום דבר חסר תקדים בתמיכה ובלכידות הציבורית הנוכחית. אבל באותו הזמן הציבור גם כואב את המחירים שאנחנו משלמים. מה זה אומר, זה אומר שככול שהקרבנות עולים, ככה אנחנו מצפים ליותר הישגים. יש מאזן לא מדויק אך אמין: כל עוד ההישגים הנתפסים (המוחשיים או הפוטנציאלים) של הפעילות הצבאית גדולים מהאבדות, הציבור מרוצה. אבל ברגע שמרגישים שהאבדות גדלות לצד האטה בקצב ההישגים, אז מתחילה התחושה הלא טובה. הסיבה המרכזית שבגללה הסוף של מלחמת לבנון השניה הרגיש כל כך חמוץ היא הידיעה שיכולנו להשיג את אותו הסכם הפסקת אש, כמה ימים ועשרות חיילים הרוגים לפני המועד שבו הוא הושג.

הדרג המדיני והבטחוני הם היחידים שצריכים ויכולים להגדיר את המועדים וההישגים שיביאו להפסקת אש. לציבור תמיד יהיו רצונות לא ממושים ופנטסטיים מעבר למה שאפשר להשיג. את שלטון חמאס כנראה שאי אפשר במסגרת הנוכחית להפיל ולהעלים, כמו שבזמנו אי אפשר היה להשמיד את חיזבאלה. החוכמה היא לא לסמוך על האשראי שהציבור נותן לדרג הבטחוני להשיג מטרה גדולה כזו כאשר אתה יודע שאין לך שום כוונה או יכולת הלכה למעשה להשיג אותה; הציבור רוצה פרארי ומוכן לשלם בעבורה 200 אלף ש"ח, לא ניתן לקנות פרארי ב-200 אלף אבל יש כאלה שמוכנים לקחת את כל ה-200 אלף ולקנות איתם מזדה שלוש. זה בדיוק מה שיביא את הציבור למרמור. לתחושה שהוא שילם יותר בשביל פחות.

ראש הממשלה נתניהו אם כן עשה בשכל שיצא קרקעית מעזה. אני מניח שהדרגים המחליטים הבינו שהמשך ההשארות בעזה לא יביאו בהכרח להישגים משמעותיים נוספים על אלה שכבר הושגו ממילא, בעוד שקצב החיילים ההרוגים משבוע שעבר (כ-5 חיילים ליום) היה ממשיך תוך סכנה תמידית של הישג חמאסי כמו מערב המוני או חטיפת חיילים. נתינת הישגים לחמאס, פגיעה קשה בנו, וכל זה תחת הישגים עמומים לנו אם בכלל היו יכולים להגמר בקטסטרופה ציבורית דוגמאת מלחמת לבנון השניה. בנימין נתניהו למד את הלקח החשוב ביותר מהמלחמה ההיא בה שימש כראש האופוזיציה: איך להמנע מועדת חקירה.

יש דעה בפייסבוק

מאז שהתחיל סיבוב הלחימה הנוכחי, התמלא הפייסבוק של כולנו בשיח מתלהם כזה או אחר כלפי המצב, כלפי עזה, כלפי עצמנו וכלפי החמאס. אני בטוח שלכל אחד יצא לראות פוסטים מביכים ותמונות תעמולה זולות שהיו מביישות אפילו את תעמולני החמאס האינפנטילים. מעט מידי מהשיח בפייסבוק הוא שיח ענייני ששווה קריאה (יחד עם זאת, בהחלט יש כמה דיוני טעם שמעלים סוגיות חשובות ומעניינות יותר ממה מהקשקשת בטלויזיה מציעה). רוב הדברים לא שווים תגובה כלשהי מכיוון שהם לא יותר מהסתה פרועה, גזענות לשמה, או סתם פריקת אלימות מילולית. כמה דברים אחרים הם בגדר הפשטות בורות והבאת טיעוני סרק בצורה קלוקלת. בכל זאת חשבתי לשמש דוגמא ולהגיב לגופו של עניין לשלוש טענות פייסבוק טיפוסיות כאלה שבמקרה ראיתי אתמול (בלי קשר אחת לשניה) ואני חושב שמייצגות יפה את אוסף הפוסטים בסגנון בימים האחרונים. נדמה לי שמצאתי גם חוט מקשר בהן. שלוש דוגמאות:

* "מה פוטין היה עושה". מדובר בדברים לכאורה (לא ראיתי) שאמר פוטין, והתפשטו ברשת החברתית כאש, בתשובה לכתב טלויזיה לפיהם אם הוא היה במצב של נתניהו הוא היה נותן לחמאס אולטימטום מאיים של 24 שעות. הידעה הסתמית נפוצה במהרה ואפילו כבר נפתח דף פייסבוק סאטירי בשם "מה פוטין היה עושה" שבו מאדירים ספק בצחוק ספק בהערצה את העוצמה המצ'ואיסטית של פוטין. הדברים מתחברים היטב גם לאוסף של בדיחות על חשבון בנימין נתניהו על החלטת הפסקת האש משלשום (שמהר מאוד הפכה ללא רלונטית). בדיחות שברובן מבוססות על אלמנטים של ביצים והעדרן.

נכון, פוטין לא היה סובל מצב של רקטות על מוסקבה משטח קטן במצור ליד רוסיה. סביר מאוד להניח שפוטין היה נכנס לשטח כזה עם טנקים ומחריב אותו עד היסוד. נו אז? זה אומר שפוטין צודק? פוטין, מי שלא מעט באירופה מכנים הדיקטאטור המסוכן ביותר מאז היטלר; פוטין שפלש לאוקריאנה ולגיאורגיה, מדינות שלוות בהרבה מעזה;  פוטין שמסמל את ההתנגדות העזה ביותר שיש היום בעולם לליברליזם ולזכויות אדם. אותו פוטין הוא לא דוגמא מוסרית לשום דבר.

אבל גם אם נגיד שלא אכפת לנו ממוסר וזה לא שיקול במלחמה (זה כן, אבל אני לא רוצה לפתח את זה בפוסט על תגובות בפייסבוק) – גם מבחינה ריאליסטית קרה, מה שמותר לפוטין אסור לנו. גם פוטין זכה לגינויים מקצה לקצה בעולם המערבי והיו להחלטותיו על פלישה לאוקריאנה משמעויות כלכליות ומדיניות לרוסיה. ופוטין מייצג מעצמת על עולמית. ומה אנחנו? בקושי קולוניה אחת, קטנה ומבודדת, של ארה"ב. בואו נגיד שהיינו שוברים את כל הכלים הבינלאומיים ומתנהגים בדיוק, אבל בדיוק כמו שפוטין היה עושה: ראש הממשלה היה מורה לצבא להפציץ ללא הבחנה בעזה, להכנס עם טנקים ולהשמיד שכונות, לאחוז בשטח ולהכפיף שלטון צבאי קשה על כל הרצועה. זה מה שפוטין היה עושה, אין שום ספק בכלל. ועכשיו מה, אחרי אלפי הרוגים בעזה? חרם בינלאומי זה כבר חדשות ישנות… אם המצב הדמיוני לחלוטין שנמצא רק בהזיות של כמה מתלהמים בפייסבוק היה קורה, ישראל היתה ניצבת בפני התערבות בינלאומית. ואתם יודעים מי היה הראשון להתערב? כנראה שאותו פוטין. כי פוטין הוא נשיא רוסיה ולא ישראל. הוא שונא אותנו, הוא כנראה גם קצת אנטישמי, ובלי קשר הוא בברית אסטרטגית נגד המערב עם הגרועות שבאויבותינו. אם היינו מתנהגים כמו פוטין בעזה, הדבר היה משמש תירוץ לחיסולה של מדינת ישראל וסוף המפעל הציוני. ורק למען הבהרה, אני לא חושב לרגע שדבר כזה איי פעם עלה על הפרק או שהיה קורה. אף ראש ממשלה נורמלי לא היה מקבל החלטה כזו, אף ראש מוסד או שב"כ לא היה תומך בה, ואף רמטכ"ל לא היה מאשר תוכניות פעולה כאלו. ככה שהשמדת עזה, והשמדת ישראל כתוצאה מכך, הם לא סכנה אמיתית. רק בפייסבוק.

* "דני דנון כן, חנין זועבי לא". עוד אמרה לא משעשעת שראיתי בעקבות פיטוריו המוצדקים מאוד של דני דנון מתפקיד סגן שר הבטחון. השאלה שנשאלה בפייסבוק בהתרסה היא איך זה שדני דנון שדואג לאינטרסים הישראלים ותומך בצה"ל מפוטר מתפקידו, וחנין זועבי שתומכת בטרור ובחמאס נשארת בתפקידה. וזה בא מלווה בהאשמה כללית לנתניהו, לשמאל ולעולם בכלל. אם כן רק תזכורת, חנין זועבי (ושוב נניח את הדיון על האם היא תומכת בטרור או לא בצד) היא חברת כנסת נבחרת. היא לא חברת ממשלה חלילה, היא לא חברת קואליציה, היא חברת אופוזיציה שמצייגת את המיעוט הכי מרוחק מתפקידי שלטון במדינת ישראל. הזכות שלה להביע את דעתה ולבקר את הממשלה היא השריד האחרון למה שהופך את המדינה שלנו לדמוקרטית. בניגוד למה שאפשר ללמוד מההתלהמויות בפייסבוק, אין שום נזק בכך שהיא מקבלת פתחון פה. ההיפך הוא הנכון, זה אינטרס ישראלי ממדרגה עליונה שיהיה לה אפשרות להביע את דעתה בחופשיות. בכל מקרה, מכיוון שהיא חברת כנסת נבחרת, אין שום אפשרות חוקית, חוקתית, משפטית או מעשית לפטר אותה. רק הציבור ששלח אותה יכול לא לבחור בה בפעם הבאה (בהנחה שהיא לא עוברת על חוקי הבחירות בצורה מהותית שתאפשר את פסילתה מראש על ידי בית המשפט, והיא לא).

גם לדני דנון, כחבר כנסת מכהן וכאזרח במדינה דמוקרטית, שמורה הזכות המלאה לבקר את הממשלה ואת המדיניות הישראלית. זכותו, ואף חובתו, להגיד לציבור את כל מה שאשר על ליבו. גם את דני דנון כמובן לא ניתן, ואף אחד לא הציע, לפטר מתפקידו כחבר כנסת. יחד עם זאת, דנון היה גם חבר ממשלה, וזה סיפור אחר לגמרי. את הממשלה באופן רשמי ממנה ראש הממשלה והוא רשאי להעביר מתפקידו כל שר או סגן שר. דנון יכול לאמר מה שהוא חושב ולהעביר ביקורת, אבל הוא לא יכול לבקר בחריפות (ובעוקצנות מתרסת) את המדיניות הבטחונית של הממשלה בזמן מבצע צבאי, ולהמשיך לשמש בתפקיד בטחוני רשמי מטעם אותה ממשלה. אם לדנון היתה יושרה ציבורית הוא היה מתפטר בעצמו, ואז אומר את הדברים. או לחילופין מבטא אותם בצורה קצת יותר אלגנטית ובונה כנגד הממשלה שהוא עצמו חבר בה. בטח לא שאתה סגן שר בטחון. דנון פוטר בצדק מהממשלה, כחבר כנסת עוד נשמע ממנו.

* "הפגנה הזויה, זה לא הזמן להפגין". ועוד בעצם באותו נושא אבל מהצד שני של המטבע, אם אתה ימני אז מותר לך לבקר את הממשלה, לקרוא לביבי פחדן, להפגין בפייסבוק וברחובות נגד הפסקת אש ושיחות, להפגין נגד מדיניות הממשלה בזמן מבצע בפועל, ולהעלות תמונות של חיילים חסרי פנים מוחים נגד מפקדיהם. אבל אם חלילה הביקורת הזו באה מהצד השמאלי יותר של המפה הפוליטית אז זה במקרה הטוב "לא תזמון נכון" ובמקרה הרע "בגידה ותמיכה בטרור". שוב, זה בסדר גמור לבקר את הממשלה ולהביע דעה נגד מדיניותה. אבל במדינה דמוקרטית זה חייב להיות בסדר לשני הכיוונים. זכותם של אנשים מילטנטים יותר להביע מורת רוח ממדיניות הממשלה הפייסנית מידי לטעמם, וזכותם של השלומנים להביע מורת רוח ממדיניות הממשלה הברוטלית מידי להשקפתם. אלה ואלה דואגים לשיטתם לטוב מדינת ישראל, לאופיה ולשלומה. כל צד חושב שהוא צודק, ויכול להיות ששניהם טועים. אבל זה היופי בדמוקרטיה, שכולם יכולים להביע את דעתם, והמדיניות הנבחרת נקבעת על ידי נציגי הפלגים בצורה מבוקרת וללא אלימות. זו מהותו של שלטון נבחרים. לעמדה הימנית אין מונופול על דאגה לאזרחי ישראל, ולעמדה השמאלית אין בלעדיות על רצון בשלום. אני נוקט בעמדה אחת, דעתי איתי, אני משתדל לנמק אותה ולהעלות שאלות נכונות ולוגיות כאן ובמקומות אחרים. לאנשים אחרים דעה נגדית, מנומקת יותר או פחות. זה לא אומר שמישהו מאיתנו לא רוצה בחיים בשלום בארצנו כתקווה הציונית בת שנות האלפיים.
*ומעכשיו גם לפוליטאה יש דעה בפייסבוק! היום פתחתי את העמוד הרשמי של פוליטאה ברשת החברתית. אז מי שרוצה לעקוב אחרי פוליטאה גם שם מוזמן לעשות לייק. וכמובן לשתף לחברים ומכרים. בואו נדון בדברים בצורה מכובדת ועניינית ונוכיח שהפייסבוק טוב גם לויכוחים מחכימים. עוד עדכונים שם בימים הקרובים: https://www.facebook.com/thepoliteia

רגע לפני שמדברים על הרתעה

עוד מעט, יום יומיים, שבוע בשבועיים, יסתיים המבצע צוק איתן בהסכם הפסקת אש כזה או אחר. עוד כמה אזעקות פה, עוד כמה הפצצות שם. ואז כולם ידברו שוב על הרתעה. הממשלה תטעה, התקשורת תטעה ומומחי בטחון מטעם עצמם ידברו שטויות.  מבצעי אש בעזה הם אולי תגובה, אבל הם בטח לא הרתעה. תזכורת לדברים שכתבתי על הרתעה שבוע אחרי שהסתיים מבצע עמוד ענן לפני שנתיים: "כשהתותחים רעמו" http://goo.gl/1yPdXA

ליברמן מפצל את המפוצל

"שום דבר לא צפוי בכל הקשור לליברמן" דיווחו בחצי התרגשות בתקשורת אתמול. ליברמן, תוך כדיי עימות בטחוני חריף ומסלים, בחר להודיע על פירוק איחוד הסיעות בין ישראל ביתנו לליכוד במסיבת עיתונאים. אסף שפירא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ניתח לעומק והיטב את הפן הפרוצדורלי של הכרזה זו. מסקנתו דומה להלך הרוח בתקשורת אתמול באשר להשלכות המהלך: "הגברת הפיצול בכנסת עלולה לפגוע ביציבות וביכולת המשילות. השלכה חשובה נוספת היא הקטנת כוחה של מפלגת השלטון ביחס לשאר מפלגות הקואליציה – שינוי שעלול לפגוע ביכולתה לנהל ולתחזק את הקואליציה". אני טוען שמסקנה זו ואחרות בתקשורת מוטעות מכיוון שהן מניחות שההשלכות התופעתיות הללו תלויות במשהו בהליכים הפרוצדורלים האמורים. בפועל, ישראל ביתנו והליכוד לא היו סיעות משותפות למן היום הראשון. יום לאחר הבחירות הודיע ליברמן שישיבות הסיעות בכנסת יתקיימו בנפרד. מה שאכן היה לאורך כל השנתיים האחרונות. ליברמן ניהל משא ומתן קואליציוני והוא זה שמינה את השרים מטעם ישראל ביתנו לממשלה. סיעת ישראל ביתנו התנהלה בעצמאות תחת הוראתיו של ליברמן והם לא היו כפופים למשמעת סיעתית של הליכוד. מיותר לציין שמנגנוני המפלגות מעולם לא פעלו יחד. מבחינה זו להצהרתו של ליברמן מאתמול אין כל חדש ואין שום משמעות בהתנהלות השוטפת של הכנסת. מרגע היודא תוצאות הבחירות היה ידוע שהליכוד זכו ב20 מנדטים בלבד, וישראל ביתנו קיבלה 11 מנדטים. הבוחר שהצביע לליכוד אולי לא קיבל מה שהוא רצה, אבל התוצאה האפשרית היתה ידוע לו. זו הסחורה שמכרו נתניהו וליברמן למצביעי הליכוד בבחירות האחרונות וזו הסחורה שהמצביעים קנו בקולם.

העובדה הזו שמה זרקור על היבט שהדגשתי כאן בהתנגדויות שלי להעלאת אחוז החסימה  – תמריצים  מלאכותיים ליצירת התאגדויות של מפלגות לקראת הבחירות פוגעות ולא מועילות למפלגות הגדולות. סיעות מאוחדות מטעמים טקטיים בלבד לקראת בחירות פוגעות קודם כל בחופש הבחירה של הבוחרים. הן מקטינות את הקשר בין בוחר לנבחר מכיוון שהבוחר נאלץ לבחור ברשימה מאוחדת שבה הוא לא יודע למי הוא מצביע בדיוק. למפלגות הקטנות יש מנוף על המפלגות הגדולות באיחודים כאלה והן מעצימות את כוחן על חשבונם. יום לאחר הבחירות המפלגות הללו יכולות לפעול כסיעות נפרדות לכל דבר ועניין גם אם הן לא מתפצלות באופן פורמלי. מסיבה זו אני גם מתנגד מאוד להצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה להטיל, תחת חוקי הבחירות הקיימים, את הרכבת הממשלה אוטומטית על ראש הסיעה הגדולה ביותר. הצעה זו רק תגביר את ההחלטות הטקטיות של המפלגות לפני הבחירות על פני החלטות אסטרטגיות אמיתיות. תיצור יותר מצגי שווא לבוחרים, ותפגע בקשר שבין הבחירה לנבחרים.

* למה ליברמן בכל זאת הכריז על הפירוק? מדובר בהכרזה כהכנה לעתיד. בליכוד פנימה לא היו מרוצים מהברית של נתניהו עם ליברמן. בצדק מבחינתם, חברי הליכוד הם אלה שהכי הפסידו מברית זו. כוחו של נתניהו בתוך הליכוד נחלש לאחרונה. גדעון סער מתחזק. ברור לכל שלקראת הבחירות הבאות הליכוד לא התכוון לחדש את הקשר עם ליברמן. איחוד סיעות לקראת בחירות פשוט לא היה עובר היום בועידת ליכוד. אז ליברמן מקדים תרופה למכה. לא הוא נזרק על ידי הליכוד, כי אם הוא בוחר מרצון לעזוב את הליכוד. נתניהו נחלש כתוצאה מהמהלך של ליברמן אבל לא בתוך הכנסת, שם כאמור אין שום שינוי, כי אם בתוך הליכוד פנימה. ליברמן ועשרת אנשיו הם חברים נאמנים שלנתניהו יש כוח השפעה רב עליהם. עכשיו נשאר נתניהו מול סער וארדן ושלום בליכוד, כולם לא מרוצים משלטונו המתמשך, ואין לו נדוניה להביא להם.

היתרון מבחינת הליכוד הוא שהם באמת לא היו צריכים את הברית הטקטית עם ליברמן. לליכוד לבד יהיה יותר קל (ועדיין קשה) להתמודד עם מפלגתו הצומחת של משה כחלון בבחירות הבאות. ליכוד א' וליכוד ב' (ליברמן) בקרוב יקבלו מפלגת ליכוד ג' חזקה. ושלותן יפגשו זו את זה בבחירות.

נקמה כי

בימי הביניים הנקמה היתה קלה. בעל השררה היה תופס את האשמים (או החשודים) בפשע שהוא הגדיר, ואז מוציא אותם להורג בדרך משונה כזו או אחרת. לרוב באופן פומבי בכיכר העיר, ובאופן האכזרי ככול האפשר. תלייה, צליבה, צליבה הפוכה, עריפת ראש, שריפה חיים, טביעה, סקילה באבנים. האירועים הללו היו פופלארים מאוד. כל תושבי העיר, כולל ילדים, היו נאספים בכיכר המרכזית לחזות בהוצאה להורג. בתי כלא הם המצאה מאוחרת, רק במהלך המאה ה-19 החלו בתי משפט לגזור כליאות ממושכות בבתי כליאה כתחליף לענישה פיזית. היום אפשר לספור על יד אחת את המדינות שמנהיגות קבוע עונש מוות (בראשם סין, איראן וטקסס). אבל זה לא נועד להיות פוסט על עונש מוות והשימוש בו, זה פוסט על נקמות. על ההמון בכיכר העיר שכל אחד מאיתנו יכול להזדהות איתו. יש דברים בסיסיים כמו נקמה על רצח ילדים שכל אחד יכול להתחבר אליהם. לנו יש כוח, לנו יש יכולת, בואו ננקום, וחזק.

אני לא מזלזל בכלל בערך של נקמה. אני חושב שבכל מערכת הענישה שלנו, גם ענישות המאסר, המימד החשוב ביותר הוא מימד הנקמה. הציבור דורש נקמה על פשעים ואת הנקמה הזו צריך לפרוק בדרך כזו או אחרת. לאווירה הציבורית יש משמעות. הקתרזיס הוא הכרחי. רק צריך לזכור שנקמה זה לא תוכנית, נקמה זה לא מדיניות, ונקמה לא מביאה פתרון. נקמה היא נקמה. לטוב ולרע.

אבל מה קורה שזרם פוליטי מנצל רגשות פחד וסלידה ומציע נקמה כמדיניות? נקמה במי? ברוצחים, ובארגונים שהם חברים בהם, ובמי שסייע להם, ובמי שלא הסגיר אותם, ובמי שתומך בהם, ובמי שלא גינה אותם, ובמי שלא מכנה אותם טרוריסטים בצורה נחושה מספיק, ובמי שלא קורא לנקום בהם. נקמה מהר ובנחישות, כי "זה לא זמן לדיבורים". וגם מציעים לבנות התנחלות חדשה במקום שבו נמצאו הגופות, כי אנחנו יכולים וכי זו כבר נקמה טובה ממש בכל פלסטיני באשר הוא. הימין מציע לנו נקמות, לא פתרונות, הוא מציע העמקה של הסכסוך כתגובה. נקמה פומבית. ואנחנו הולכים אחריו מחוץ לבתים ודורשים כהמון זועם דם בכיכרות.

בימי הביניים זה היה קל. למה היום לא? הלא יש לנו את הכוח לעשות את זה. ואפילו הימין בשלטון. אז למה לא מיישמים את כל מה שהימין הפוליטי דורש? באווירה הציבורית של היום כנראה שאין שום בעיה לעשות את זה. לא סתם "להעניש", לא "בנק מטרות", פשוט באמת לנקום. וכואב. שופך דם באדם, באדם דמו ישפך.

אלא שאנחנו לא חיים בימי הביניים. אנחנו חיים בעידן לאומי שבו העולם מחולק לאומות ומדינות ולא לנסיכויות ואימפריות. יש לזה השפעה מכרעת. הפושע לא נתון למרותנו רק בגלל שיש לנו כוח עליו, הוא חבר בעם אחר. והוא שוכן בשטח שלא הוכר, לא על ידינו ולא על ידי העולם, כשטח שלנו. אנחנו אולי יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל יהיה לזה מחיר. אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי שבו לחברות פרטיות גלובליות שפועלות למען רווח יש השפעה מכרעת על חיינו אולי יותר מכל ממשלה. אנחנו רוצים לקנות את הדור הבא של האייפון, אנחנו רוצים מחשבים של HP, הופעות בקיץ, ונשק חדיש לצה"ל. על אף חלק מהצהרות ראשיה, ישראל רוצה להיות חלק מהעולם. ויש לזה מחיר.

שיקפוץ העולם, ובכלל למה העולם מסתכל עלינו בשבע עיניים ולא נותן לנו לנקום רצח של ילדינו בידי פושעים? כי האמת היא כזו: מבחינת העולם מדובר באזור שנמצא בסכסוך אתני ארוך. במסגרת הסכסוך הזה אנחנו (ישראל) היא הצד החזק מאז 67 שמחזיק בשטח כבוש שלא סופח מעולם ובו נמצאים כשלושה מיליון בני אדם ללא זכויות אזרח. במקביל אנחנו מיישבים את השטח הלא מסופח הזה באוכלוסיה אזרחית שלנו שנהנת מזכויות אזרחיות בישראל. אני יודע שקשה לנו לתפוס את זה (היסטוריה יהודית, תנ"ך וכ"ו) אבל מדובר בעבירה שמוגדרת בדין הבינלאומי כפשע מלחמה. אנחנו יכולים לא לאהוב את זה או לא להסכים, אבל ככה העולם רואה את זה. זו לא טענה, זו לא תקווה, זו לא פרשנות שמאלנית – זו עובדה. הנחת עבודה שצריך להבין אותה.

אנחנו יכולים להסביר לעצמנו מהבקר עד הערב ששני הנערים הפלסטינים שנהרגו החודש מאש צה"ל בטעות שונים לגמרי משלושת הנערים שלנו שנרצחו בדם קר בכוונת תחילה. זה נכון לאומית מבחינתנו,  אבל עבור האמהות שלהם הם מתים באותה צורה, ועבור העולם הם מתו כחלק מסכסוך דמים נורא שלנו יש חלק בקיומו. המו"מ (שהממשלה הישראלית הנוכחית מעולם לא התכוונה שיבשיל) שקרס לפני חודשיים הוא החדשה המעניינת היחידה מבחינת העולם. קריסת המו"מ זכתה כאן בארץ להתייחסות מועטה עד איזוטרית. על הנושא הפלסטיני אף אחד לא דיבר כלל מאז פסח ועד החטיפה והרצח לפני שבועיים. חמאס יכולים לטעון בגאווה שהנה הם שוב הוכיחו לפת"ח שישראל מבינה רק כוח.

הנשיא הנבחר ראובן ריבלין הגיע לפני שבועיים לביקור בישיבה בגוש עציון שבה למדו שניים מהנרצחים. ריבלין נשאל אז בהתרגשות על ידי אחד התלמידים "למה אני במדינה יהודית צריך לחשוש מזה שאני אחזור הביתה בטרמפים?". זו שאלה מצוינת. שאלה שצריך לענות עליה, שאלה שראויה לפתרון. התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו. בארצנו.

סרדינים

יש משהו מוצלח מאוד במחאת הסרדינים. בניגוד למחאות חברתיות אחרות דוגמאת מחאת הדיור ואפילו מחאת הקוטג', הפעם הדרישה של המחאה ממוקדת ומכוונת מאוד: להוריד את מספר התלמידים בכיתות. מדובר בדרישה שממשלה, משרד האוצר, או חוק כנסת יכולים לקבל ולהעביר בזמן קצר. יש קשר ישיר וניתן למדידה בין מחאה ותוצאה. גם השם של המחאה מוצלח, הוא מגלם בתוכו את כל החששות של ההורים המפוחדים לרגשות הילדים המסכנים שלהם שכלואים בתוך קופסא חשוכה וצפופה, מסריחה אולי, אחד על השני ולא זוכים לשום יחס אישי או יחס כלשהו בכלל.

מחאת הסרדינים לא באה מהילדים, לעיתים נדירות שומעים על ילד שמתלונן על כמות הילדים בכיתה שלו, או על כך שהמורה לא היתה זמינה לו חברתית בבית הספר. המחאה מגיעה מהורים מפוחדים וממורים עייפים שהמערכת שחקה עד עפר. קשה שלא להזדהות עם המסר של המחאה, מי לא רוצה כיתה קטנה, פרטית, לילדים שלו. מי לא עומד מפוחד בבקר מול המוני ילדים צווחנים בכאוס מוחלט ותוהה איך הילד שלו יסתדר בקופסאת הסרדינים הזו. ברור לחלוטין שכיתה קטנה של 15 ילדים תהיה אינטימית, מטפחת, ובאווירה לימודית טובה יותר מכיתה של 40 ילד. המסר של המחאה מתחבר לכל אחד. הוא הגיוני, פשוט, פשטני, ולמעט העלות הכספית קל ליישום.

וזה בדיוק מה שהופך את המחאה הזו לבעייתית, היא עלולה "להצליח". ולמה אני שם את המילה "להצליח" במרחאות? כי המחאה מתמקדת בסמפטום ספציפי של מערכת החינוך הציבורי בישראל ולא במטרה האמיתית של ההורים והמורים. המטרה האמיתית של כולנו היא מערכת חינוך ציבורית, חינם, חכמה וטובה – שתגדל ילדים אינטליגנטים ומוסריים, שתכין אותם ללימודים מקצועיים ולחיים, שתקנה להם תרבות וערכים. מערכת החינוך בישראל צריכה להשתפר, צריך להשקיע יותר, וצריך להשקיע בדברים הנכונים. אני חושש שגודל הכיתות הוא לא אחד מהם.

כמובן שיש רק דרך אחת להקטין מספר תלמידים בכיתה והיא הוספת כיתות לימוד. רק מה, מה לעשות שהוספת כיתות היא ללא שום ויכוח הדבר היקר ביותר שאפשר לעשות במערכת חינוך. יקר, ולצערנו לא באמת אפקטיבי: קחו לדוגמא בית ספר שבו 400 תלמידים ועשר כיתות (בכל כיתה 40 תלמידים). בשביל להוריד את מספר התלמידים בכיתה ל-31 (ירידה של23%) צריך להוסיף 3 כיתות חדשות, עליה של 30% במספר הכיתות ובהפשטה גסה גם עליה דומה בתקציב בית הספר. מיד ניגש למחקרים אמפיריים, אבל בואו שניה נעשה את הדיון ההגיוני עם עצמנו: האם אנחנו באמת חושבים שכיתה שבה 31 תלמידים במקום 40 היא כיתה שתהיה בהכרח טובה יותר ו/או קלה למורה ו/או טובה חברתית לילדים מכיתה של 40? התשובה היא כנראה כן, אבל רק קצת. אולי. בטח שלא תהיה טובה יותר ב23% כמו שיעור הירידה, שלא לדבר על טובה יותר ב30%, שיעור ההשקעה המשוער.

בשלב זה אני מפחד שאני נשמע קפטיליסטי מידי או שישמע כאילו אני תומך בעמדות אוצר מסורתיות לפיהן לא צריך להשקיע יותר משאבים ושצריך לקצץ במה שיש, או להתרכז רק במספרים. ממש לא. אני פשוט לא חושב שהשקעה בצמצום הכיתות היא השקעה נבונה. ולא רק אני לא חושב ככה, גם מחקרים אמפיריים מהעולם מאששים זאת. המחקרים המפורסמים ביותר הם של החוקר סטיבן ריבקין מארה"ב שמצא (2005) שהקטנת מספר התלמידים בכיתות אמנם תשפר במשהו את איכות החינוך, אבל רק אם מדובר בהקטנה מסיבית (של נגיד 10 תלמידים). לעומת זאת כל שיפור והשקעה באיכות המורים ישפיע מידית על איכות ההוראה ובצורה דרמתית יותר. מחקרים אחרים מצאו שמדדים רלוונטים לא פחות, וכנראה שיותר לסביבה הלימודית בבית הספר, הם מדדים של מספר תלמידים לחברי צוות מקצועי בבית הספר בכלולותו ולא מספר תלמידים לכיתה אחת. יש עדויות רבות לכך שהשקעה בהגדלת צוות בית הספר, הוספת שיעורי העשרה, הבאת מורים מקצועיים לתוכניות ספציפייות ונוכחות של צוות מקצועי (שאינו מורים) במרקם בית הספר משפרים הרבה יותר את איכות בית הספר וחווית ההוראה יחסית אפילו להקטנה מסיבית של מספר התלמידים בכיתות.

לשם ההמחשה, בואו נחזור לדוגמא המופשטת ממקודם עם 400 תלמידים על עשר כיתות (שיש 10 מחנכות בבית הספר, אחת לכיתה). עכשיו בואו נניח כי מלבד המחנכות יש עוד חמש עשרה מורות מקצועיות בבית הספר: כל מורה מקצועית יכולה ללמד שיעורים ספציפיים בשלוש עד ארבע כיתות ככה שכל תלמיד לומד בממוצע אצל ששה מורים שונים (אחד מחנך + חמישה מורים). עכשיו נגיד העבירו חוק שקובע שמספר התלמידים בכיתות חייב לרדת ל30. הרשויות המקומיות ומשרד האוצר נרתמו להשקעה האדירה, הקצו שטח, ובנו פיזית ארבע כיתות חדשות בכל בית ספר. מזגנים, ארנונה, הכל טוב ויפה ובבית הספר יש 14 כיתות במקום 10. המחאה הצליחה. רק שכחו להגדיל את מספר המורים (כבר היום יש מחסור במורים בישראל, שלא לדבר על מורים איכותיים, שלא לדבר על מורים אקדמאיים). אז מנהל בית הספר ניגש אל 15 המורים המקצועיים שלו והופך ארבעה מהם למחנכים. יתר 11 המורים צריכים להתחלק עכשיו על 14 כיתות. התוצאה היא שהילדים אמנם לומדים בכיתות יותר קטנות אבל בפועל כל אחד מהם רואה ארבעה מורים בממוצע בלבד (מחנך ועוד שלושה מורים) במקום שישה. וזה אחרי שהוספנו עלות תקציבית דרמתית של 20-30% (עלות משוערת של תוספת כיתות לבית ספר שנעה בין חצי מתקציב כיתה ועד שלושת רבעי ללא תוספת עלות הוראה).

בואו נדמיין רגע את ישראל אחרי שמחאת הסרדינים הצליחה. עבר חוק כנסת פופוליסטי בכנסת ומספר התלמידים בכיתה מוגבל ל-30. משרד האוצר ומשרד החינוך מקצים תקציבי עתק (ולא מספיקים) בשביל הוספת הכיתות. הרשויות המקומיות מוסיפות תקציבי ענק (ולא מספיקים) להוספת כיתות בבתי הספר הקיימים. בראשון לספטמבר נפתחת שנת הלימודים כאשר בכל בתי הספר אין יותר מ31 תלמידים בכיתה. יאיר לפיד ושי פירון מכנסים מסיבת עיתונאים נרגשת ומחויכת. ועכשיו? עכשיו מי יעז לדבר על שכר המורים? על תמריצים למורים איכותיים חדשים? על השתלמויות מורים? על שיעורים מקצועיים לילדים? על תוכניות העשרה? על סביבת בית הספר? על עיצוב החלל הלימודי? על קיימות? על איכות?

החוק יגיד 30 תלמידים בכיתה וכל המאמץ של כל הרשויות למשך שנים, שנה אחר שנה, יופנה רק לדבר אחד: שמירה תקציבית על מספר היעד השרירותי הזה. הדרישה למורים כללים ומחנכים תגדל, הדרישות ממורים חדשים ירדו. אם לא יקרה נס מיוחד איכות ההוראה רק תרד. השחיקה של המורים הקיימים רק תגבר שידרשו עכשיו כל הזמן לחנך כיתות וללמד במקביל בכיתות אחרות. ההתמודדות עם כיתה של 30 תלמידים לבד תתגלה כלא הרבה יותר קלה משליטה בכיתה של ארבעים. ההורים ירגישו שאולי הילדים שלהם כבר לא ממש סרדינים, אבל הסירחון מהקופסה רק החמיר.

הערות על הבחירות לנשיאות

תפקיד נשיא המדינה הוא תפקיד חשוב מאוד ואסור לבטל אותו. כמעט בכל המדינות הדמוקרטיות קיים תפקיד ייצוגי בכיר ואה-פוליטי שנועד לייצג את יסוד המדינה והעם. בשיטות פרלמנטריות רבות מדובר עדיין במלך או מלכה, ובאחרות נשיא נבחר. הסמכויות של הדמות המייצגת לא רבות ולרוב סמליות בלבד. את התוכן למשרה יוצק האדם עצמו שנבחר לתפקיד וזה מה שהופך אותה למעניינת. עזר ויצמן ז"ל למשל נהג לבקר אישית כל משפחה ומשפחה של חייל נופל וגם רבים מהחיילים הפצועים בבתי החולים. זאת בתקופת השיא של הבוץ הלבנוני בהם חיילים נהרגו על בסיס יומי בשם "הגנת רצועת הבטחון". שמעון פרס, בהעדר שר חוץ לגיטימי אמיתי, לקח על עצמו את תפקיד הדיפלומט הלאומי – האיש שמייצג את המדינה כולה (ולא הממשלה) בעולם ועוזר לנו בדרכו להמנע מהחרמה ומבידוד בינלאומי. במדינות אחרות, לא אחת, לוקח על עצמו הנשיא את תפקיד מגן הדמוקרטיה ומנצל את סמכותו המוסרית והסמלית להביע מורת רוח מייצוגים של לאומנות מופרזת, אלימות או מהלכים מלוכלכים בפוליטיקה. נכון, לא כל נשיא משמעותי באותה מידה. יש נשיאים מיותרים, ויש אפילו מזיקים. אבל בסך הכללי המשרה חשובה מאיש כזה או אחר שמחזיק בה. יש לקוות שכמו ברוב הפעמים הקודמות בישראל יבחר נשיא ראוי שיצוק תוכן חשוב לתפקיד בכהונתו הרצופה.

* יחד עם זאת חשוב לזכור שלא מדובר בתפקיד בעל סמכויות פוליטיות כלל. אם להיות כנים, זה לא מאוד משנה אם הנשיא בעד שתי מדינות או בעד מדינה דו לאומית, בעד ההתנתקות או חושב שהיא גירוש. הנשיא לא בוחר את ראש הממשלה, ובניגוד לתפיסה אין לו גם כל השפעה אמיתית על מי יקבל את הכוח להרכיב ממשלה. הכוח הזה היה ויהיה בידי חברי הכנסת הנבחרים על ידי העם בבחירות כלליות. על כן, אין לבחירות השבוע משמעות כזו דרמתית. זה אולי מעניין ונחמד לשיחת סלון, אבל לא יהיו לתוצאות השלכות מידיות שישפיעו כאן על חיי היום יום בישראל. אגב, כל אחד מהמועמדים הוא ראוי לסוגו (למעט דליה איציק) ומכל אחד מהם עשוי לצמוח נשיא מצויין. אפילו פואד היה יכול להיות נשיא טוב, אם להתעלם מפרשת השחיתות האחרונה.

* בניגוד לפרשות לכאורה קודמות, פרשת הכספים של פואד אכן נחשפה במהלך חקירת משטרה גלויה אחרת רק בשבועות האחרונים והגיעה לפתחו של היועמ"ש רק בשבוע שעבר. זו היתה חובתו של היועמ"ש לפתוח בחקירה רשמית נוכח החשדות לכאורה שהתגלו. טוב שזה נעשה לפני הבחירות לנשיאות ולא אחריהן. בארה"ב יש מנהג לקיים שימוע פומבי בקונגרס לכל תפקיד ממונה שבמהלכו נחשפים כל הפרטים על עברו של מועמד. מדובר בהליך בריא מאוד שנועד לנקות כל חשד או חשש מפרשות שעשויות להעיב על כהונתו של אדם לפני שזה ממונה לתפקיד. בארץ השימוע הזה נעשה פומבי בתקשורת. עדיין מדובר בהליך בריא מאותן סיבות. טוב שהמועמדים הסופיים באים בידיים נקיות ואחרי שפשפשו בעברם, הפלילי והציבורי.

* אני אישית חושב שמכל המועמדים, המועמדת הטובה ביותר לתפקיד היא השופטת דליה דורנר. שופטת בית המשפט העליון בדימוס שהייתה למגדלאור של פסיקה ליברלית וחברתית בבית המשפט של העשור הקודם. בשנים האחרונות הוכיחה שהיא מסוגלת ליצוק תוכן אמיתי וחשוב למשרות שהיו בעבר חסרות חשיבות כנשיאת מועצת העיתונות. היא אישה ופמיניסטית אמיתית וגם לזה משקל לא קטן, במיוחד בתפקיד ייצוגי. הגיע הזמן שגם אישה תזכה לייצג את כלל האוכלוסיה המורכבת חצי חצי מנשים. הגיע הזמן שגם האחייניות הקטנות שלי תוכלנה להסתכל בגאווה על התמונה שתלויה בכניסה לגן הילדים ולבית הספר ליד מגילת העצמאות ולהגיד שהן יהיו גדולות הן רוצות להיות כמו נשיאת המדינה.

* אתמול, באיחור של כמה חודשים טובים, הודיעה יו"ר מרצ זהבה גלאון על תמיכת המפלגה בדליה דורנר וקראה לכל חברי האופוזיציה להתאחד מסביב למועמדותה. מדובר בטעות פאטלית של גלאון. לא פחות. מרצ לאורך כל השנים חרטה על דגלה את נקיון הכפיים ואת הערכיות הרבה (יש אפילו שיגידו מוגזמת בגלל חוסר פרגמטיות) של חבריה. גלאון הודיעה בעבר שמרצ לא תתמוך באף מועמד באופן גלוי. למעשה היא כפתה את ההצהרה הזו על חברי סיעתה ואף הובילה את המהלך שבו חברי מרצ חילקו את חתימותיהם בין כל המועמדים (החיצוניים). מה קרה אתמול? האם דליה דורנר לא מועמדת לנשיאות כבר חצי שנה? למה פתאום משנה גלאון גישה וקוראת לא רק לחבריה לסיעה כי אם לכל הסיעות הליברליות בכנסת להתאחד מאחורי דורנר? התשובה שקופה, שקופה מידי: הבן של זהבה גלאון היה מנהל הקמפיין של פואד בן אליעזר. זהבה גלאון למעשה מודה בפה מלא שהיא פעלה פוליטית בכנסת בגלל משרה כספית שהבן שלה קיבל. זה כמעט גובל בשוחד. ברור שזה לא פלילי אבל זה לא אתי ומריח לא טוב לגמרי. מרצ לא יכולה להרשות לעצמה דבר כזה.

* יחד עם זאת הלוואי והקריאה שלה תתגשם, ובכל מקרה מבין כל המועמדים דליה דורנר היא חסרת הסיכוי ביותר. ביבי וליברמן אולי מתנגדים לריבלין בגלל שהם מפחדים שהלה ישמש כלי שופר נגד הרפורמות המזיקות שלהם כנגד הדמוקרטיה. אבל דורנר הייתה מתנגדת חריפה לכל הרפורמות הללו ולאחרות לא פחות מריבלין וכנראה אפילו יותר. כאורחת קבועה בתוכניות אקטואליה שונות היא ביקרה בחריפות כל נסיון לפגוע בדמוקרטיה, במיעוטים או בבית המשפט העליון. כנשיאה ועם הרקורד של שופטת בג"ץ לשעבר היא עשויה להיות כאב ראש לא קטן לדיקטאטור בפוטנציה. ככה שבבחירה בינה לבין ריבלין, אפילו נתניהו וליברמן יצביעו מאחורי הפרגוד לחברם למפלגה.

* למעשה, ריבלין לדעתי ינצח כבר בסיבוב הראשון. חשבתי כך לפני הפרישה של פואד ואין סיבה מיוחדת שהדברים ישתנו עכשיו. ריבלין הוא ללא ספק המועמד המוביל, על כך אין ויכוח. על כן לכל מי שתומך בריבלין אין סיבה שלא להצביע לו כבר בסיבוב הראשון. אין כאן הרבה מקום לאסטרטגיה. תחת ההנחה שריבלין זוכה ממילא לתמיכת רוב הבית, הוא יזכה אני מעריך ב61 קולות אחרי סיבוב אחד של הצבעה. גם אם לא, הוא יהיה מאוד קרוב לכך. במקרה כזה הוא יזכה בסיבוב השני מכיוון שיש להניח שריבלין, בניגוד לשאר המועמדים, מופיע בעדיפות השניה של רוב האנשים שלא יצביעו לו בסיבוב הראשון. הבחירות אם אתם שואלים אותי סגורות כבר זמן רב.

[בשבוע שעבר מלאו ארבע שנים להקמת הבלוג. עד היום נכתבו כאן בדיוק 190 מאמרים שונים. קצת פספסתי את המאורע, אז אני מבטיח לחגוג יותר בשנה הבאה במלאת חצי עשור]