נקודות חיוביות על ממשלת ישראל השלושים וארבע

לא, אני לא ציני, וזה לא פוסט הומוריסטי. אני כותב פוסט על ההיבטים החיוביים בממשלת נתניהו הרביעית, הטובה מבין ממשלות נתניהו. בחיי. לא, אני לא אומר שזו ממשלה טובה, רחוק מזה. סביר להניח שהיא תעשה הרבה נזקים לפני שתתפרק. אבל עדיין, בהשוואה לשש השנים האחרונות מדובר בשיפור. יתרה מזו, מדובר בממשלה השמאלית ביותר שנתניהו עמד בראשה. כן, ממשלת ה-61, השותפים הטבעיים, הימין, ה-30 מנדטים לליכוד – היא ממשלה בפועל הרבה יותר שמאלית משתי הממשלות הקודמות בהן ישבו לכאורה סיעות שמאליות יותר כמו התנועה, יש עתיד, והעצמאות.

* קודם כל מבחינה כלכלית. ביבי הוא אולי אידיאולוג ניאו שמרני קיצוני, אבל הפעם הוא לא רק ויתר על כל המשרדים הכלכליים החשובים (כמו שעשה בפעם הקודמת) אלא גם ויתר עליהם לטובת אנשים אידיאולוגית הרבה יותר שמאליים ממנו:

אריה דרעי שדוגל פחות או יותר בהשקפות מרכז שמאל כלכליות יהיה שר הכלכלה במקום נפתלי בנט ההיפר קפיטליסט. בנט כשר כלכלה אמר מפורשות שלא מעניינים אותו המפעלים בדרום וכל מה שמעניין אותו זה השקעות בהיי טק. הוא התנגד להעלאת שכר המינימום (עד שההחלטה התקבלה בלעדיו), יצא נגד התאגדויות עובדים, ולא השקיע דבר בשירותי התעסוקה או במעונות היום שהיו תחת פיקוחו. יש לשער שאצל דרעי סדר העדיפויות יהיה בדיוק הפוך.

זה נכון שהחרדים בקואליציה ידאגו קודם כל ובעיקר לציבור שלהם. אבל צריך לזכור שהציבור שלהם הוא גם הציבור העני ביותר בארץ. בנוסף, חברי הכנסת החרדים הם מהחרוצים והמקצועיים ביותר שפועלים בכנסת. משה גפני שיתף פעולה בקואליציה ובאופוזיציה עם חברי כנסת שמאליים לטובת חוקים מיטיבים עם כלל האוכלוסיה. כיו"ר ועדת כספים הוא יהיה הגון הרבה יותר ומקצועי הרבה יותר מניסן סלומאנסקי מהבית היהודי.

ומעל הכל משה כחלון – שר האוצר השמאלי הראשון מזה עשורים. אפשר לבקר את כחלון, אפשר להיות חשדנים לגבי יכולותיו. אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שמדובר בפוליטיקאי היחיד שסימן ופעל במשך כמה שנים כדי להשיג תפקיד אחד: משרד האוצר. עוד שהיה שר התקשורת בזמן ימי המחאה החברתית רואיין לעיתון, וכאשר נשאל על תגובותיו לקריאות מהרחוב לנתניהו להחליף את שטיניץ בו במשרד האוצר אמר בלי להתבייש שמשרד האוצר הוא השאיפה האישית והחלום שלו (לא ראשות ממשלה). כחלון בא לעבוד, הוא לא לפיד. התפקיד לא נכפה עליו, לא הופל עליו בהפתעה. הוא היחיד שציפה לו, ניהל עליו קמפיין, וקיבל עבורו את אמון הציבור. הוא אולי לא סוציאליסט אבל הוא בהחלט שמאלי, או שמאלי יותר, מכל שרי האוצר האחרונים. הוא מדבר על מלחמה בבנקים, על העלאת מיסים פרוגרסיבים, על הגברת רגולציה. אני לא אומר שהוא יהיה מושלם ובודאי שעיקר מבחן ההוכחה עליו, אבל הוא בהחלט רוח חדשה וראויה. מגיעה לו הזדמנות.

* כמובן שאין שום דבר שמאלי מבחינה מדינית בממשלה הזו, זו גם הממשלה הראשונה שבקווי היסוד שלה לא מוזכר כלל תהליך מדיני. נו אז? בממשלה הקודמת ישבו יאיר לפיד וציפי לבני, וזה לא הפריע להם לבנות בהנחלויות ולהכריז על אבו מאזן כלא פרטנר. בהשוואה לממשלה הקודמת מצבנו לא הורע. אם כבר השתפר, לפחות ליברמן לא שם. וגם אין כסות או אחיזת עיניים. הממשלה הנוכחית לא מתכוונת לנהל מו"מ ואין לה שום חזון מדיני. זהו. בלי מסכות. לא רע יחסית לממשלת ימין.

* ממשלת 61 לא תוכל להעביר שום רפורמה דרמתית, נגיד בבתי המשפט, בחוקי הלאום, או סיפוח, ללא פשרות רציניות בדרך שיעקרו אותה מתוכן. מבחינה זו, ובהתחשב בזה שמדובר בממשלת נתניהו, מדובר בשיפור משמעותי מהכנסות הקודמות.

* אין לממשלה סמן שמאלי, עלה תאנה או בובה להאבק בה. בהעדר כזה את המתחים המדיניים הפנים ישראלים יאלצו לפתור בקואלציה מול האופוזיציה ולא בתוך הממשלה. קרבות בנט-ליבני ולפיד-ליברמן בכנסת הקודמת היו סתם קרבות על ריק שגרמו לכמה אנשים לחשוב כאילו האופוזיציה בכלל יושבת בממשלה. הדיון הציבורי, כמו גם הדיון הבינלאומי על ישראל, יהיה בעד או נגד הממשלה ולא בעד ונגד גורמים בתוך הממשלה. אין מסכות, לא לקואלוציה ולא לאופוזיציה. זו הזדמנות טובה לראות אם לימין יש משהו מעניין אמיתי להציע לציבור בישראל.

* ממשלת נתניהו רחוקה מלהיות טובה, אבל היא הכי טובה שהיינו יכולים לקבל בנסיבות הנוכחיות. נתניהו קיבל בבחירות הרבה פחות כוח ממה שהיה לו אחרי הבחירות הקודמות. חלקנו כתבנו ואמרנו את זה מיד אחרי הבחירות, בשעה שנתניהו חגג את 30 המנדטים שלו וחלקים בתקשורת דיברו על נצחון ענק. לא ענק, בקושי נצחון.  עכשיו רואים זאת בפועל בממשלה שהקים. נתניהו יודע זאת, כל שריו יודעים זאת.

בכל מקרה, שיהיה הרבה בהצלחה. באמת.

אובמה הרפורמטור

בתגובה לידיעה על מפגש אובמה-קסטרו כתבתי בפייסבוק שאובמה יזכר בהיסטוריה, לצד לינדון ג'ונסון ופרנקלין רזוולט, כאחד הנשיאים הפעלתניים והמשפיעים ביותר לטובה על החברה האמריקאית. הדברים דורשים הסבר, במיוחד לקוראי העיתונות הישראלית שעדיין ממשיכה את השקר של "אובמה הנשיא הכושל". כדאי להתחיל מהסוף דוקא:  שנה וחצי לפני סוף כהונתו מצבה הכלכלי של ארה"ב טוב, מספר ההרוגים האמריקאים בקרבות ופיגועים הוא הנמוך זה שנים, מעמדה הבינלאומי של מעצמת העל בעולם איתן, והנשיא בתקופת "הברווז הצולע" מביא שתי רפורמות דיפלומטיות מהפכניות מול איראן וקובה.

פתיחת היחסים עם קובה, לראשונה מאז שנות החמישים, היא החלטה אמיצה ומתבקשת . קובה לא מהווה איום בטחוני על ארה"ב זה שנים ובטח שלא איום כלכלי. מאז סוף המלחמה הקרה הסיבה הרשמית היחידה לאמברגו האמריקאי הנמשך על קובה הוא "מצב זכויות האדם במדינה". מיותר לציין שארה"ב מקיימת קשרים דיפולטיים וכלכליים מלאים עם מדינות רבות שבהן מצב זכויות האדם גרוע בהרבה מזה של קובה. האמברגו היה לא אפקטיבי לאורך כל השנים (עובדה, פידל עדיין חיי והשלטון עבר בצורה חלקה לאח שלו), ולא אפקטיבי במיוחד עכשיו. אם כבר, חוקרים לטינים רבים טוענים שהאמברגו הוא מה שמונע מקובה לעבור מהפכה חברתית וכלכלית עמוקה יותר ומקבע את השלטון הקומוניסטי במקום. הסיבה האמיתית לאמברגו האמריקאי הארוך ביותר בכל הזמנים היא מניעת הגירה קובנית לארה"ב. מדיניות שלא מונעת הגירה לחלוטין כמובן, אבל מערימה קשיים על פליטים קובנים שרוצים לשמור על קשר עם בני משפחותיהם שנשארו מאחור. פתיחת היחסים עם קובה שמתבצעת עכשיו היא עוד צעד לקראת רפורמת ההגירה של אובמה וחיזוק הקשרים עם הקהילה הלטינית בארה"ב. חיזוק קשרים שצפוי עוד לעזור רבות ובצדק למפלגה הדמוקרטית במערכות הבחירות העתידיות.

* עוד בבחירות הראשונות בהן נבחר ב2008 יצר אובמה את "קואליציית המיעוטים" החדשה ישנה שמהווה את אמריקה האחרת, המגוונת והליברלית, שעומדת מול קואליציית  "השמרנים החדשים" של רייגן ומסיבת התה של האחים קוק ושלדון  אדלסון. קואליציית המיעוטים של אובמה כוללת כמובן את השחורים, את הנשים (שיעור ההצבעה הנשי לאובמה היה גבוה בכ10 נקודות משיעור ההצבעה לרומני ב2012), את הצעירים, יושבי הערים הגדולות, ומעמד הפועלים שנפגע במשבר הכלכלי הגדול. ב-2012 ועוד יותר עכשיו נוספו אליו גם ההיספנים האמרקיאים.

ארה"ב עברה שינויים חברתיים עמוקים בשמונה השנים האחרונות, גם לא פחות כתוצאה מאותו משבר כלכלי של 2008 שהתחיל ערב כניסתו של אובמה לתפקיד בשלהי כהונת בוש. אפרופו משבר כלכלי ב-2008, צריך לזכור שאובמה הוא זה שקיבל את הכלכלה מרוסקת ובתקופתו בזמן מהיר יחסית יצאה ארה"ב מהמשבר מחוזקת מתמיד. בשנה הראשונה לכהונתו העביר אובמה את הרפורמה הכלכלית החשובה זה עשורים בארה"ב שאפשרה לכל אדם להנות מביטוח בריאות בסיסי – כנהוג בכל מדינה מערבית מתוקנת אחרת. מבחינת הרפובליקאים מדובר היה בדגל אדום מוחלט, אבל היום רפורמת הבריאות היא כבר עובדה מוגמרת ונשיא רפובליקאי שינסה לבטל אותה יתאבד פוליטית. בתקופתו, ולאור תמיכתו הבלתי מסוייגת, חלה ההתקדמות המשפטית והחברתית הגדולה ביותר במתן שיוויון זכויות מלא לזוגות הומוסקסואלים – אולי המפהפכה החברתית הגדולה ביותר מאז מהפכת זכויות האזרח והמהפכה הפמיניסטית בשנות השישים. ועוד.

* ביחסי חוץ, עוד זירה שבה מואשם אובמה בכשלון על ידי העיתון הישראלי הנפוץ, אובמה הוא הצלחה מזהירה אחרי שמונה שנים קטסטרופליות של שלטון בוש. דוקטרינת אובמה של התערבות מוגבלת לצד מדיניות של גזרים וחתירה להסכמים הביאה לארה"ב בטחון יחסי, ושיקמה את מעמדה המרוסק. אובמה הגיע לעמדה כזו שהוא מסוגל להביא למשטר סנקציות על לא אחרת מאשר רוסיה של פוטין, רוסיה שבשלהי כהונת בוש יצאה למבצע צבאי בגיאורגיה בזמן אולימפיאדה, ונמצאת היום בבידוד בינלאומי ומשבר מוניטרי. את אל-קעידה חיסל אובמה, ודעאש למרות כל הPR מהווה יותר איום על מדינות ערב (שמשתפות פעולה מצידן עם המערב) מאשר ישירות על ארה"ב. שיפור משמועתי לעומת המצב הקודם בראייה אמריקאית.

* אתמול הכריזה רשמית הילארי רודהאם קלינטון על התמודדותה לנשיאות ארה"ב. קלינטון קיבלה מידית את תמיכתו של אובמה וצפויה לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית ללא תחרות ממשית. בעוד שנה וחצי היא תתמודד מול מועמד רפובליקאי שמרן (ההימור הבטוח שלי כרגע הוא ג'ף בוש כמועמד עם מארק רוביו כמועמד לסגן נשיא), ואם לא יהיו תקלות מיוחדות היא גם תנצח. הרפובליקאים ינסו לתקוף שוב ושוב על בנגזי, אבל את האמריקאי המצביע הפשוט, לכל אחד מאנשי הקבוצה של קואליציית המיעוטים של אובמה, בנגזי ממש לא מעניינת. כמו שאמר בעלה Its the Economy Stupid. ואתם יודעים מה, גם יחסי החוץ לא רעים. הקלינטונים בדרך לבית הלבן, ואובמה בדרך לדברי התהילה של ההיסטוריה האמריקאית.    

הפרסונאלי הוא הסקטוריאילי החדש

על מה היו הבחירות?

* רק לא ביבי. אחרי שש שנים בשלטון נדמה שלרוב הציבור נמאס מביבי. גם תומכיו לא נלהבים וילכו להצביע מתוך פחד "השמאל" בלבד. רבים מהם לא ילכו להצביע כלל. אם נתניהו יפול ביום שלישי (מה שבכלל לא בטוח) זה יהיה רק באשמתו. לא הישגי הקמפיין הגאוני של המחנה הציוני (קמפיין חלש), לא הכריזמה של הרצוג (שלא קיימת), לא בשורה מנהיגותית חדשה מכיוון המרכז (אין כזו). פשוט נמאס מביבי. הליכוד עשו טעות שלא החליפו אותו בגדעון סער. גם הם יודעים זאת. גם המגינים על ביבי, ארדן, כ"ץ, גמליאל, אקוניס, עושים זאת בחוסר חשק. לא אתפלא אם סלבן שלום כבר מתכונן לקמפיין היום האחרי. גם יולי אדלשטיין יכול למצוא את עצמו כיו"ר זמני לליכוד במידה ונתניהו יפרוש.

ובכל זאת יש תובנות חברתיות מעניינות יותר לסיכום מערכת הבחירות:

* מה גורם לאנשים לשקול להצביע למפלגה כזו או אחרת, מה יגרום להם להצביע לאותה מפלגה בסופו של דבר? הסיבות מגוונת כמובן. הרבה מדברים על פרסנואליזציה של העדפות ומתכוונים שבוחרים מצביעים לפי האדם שעומד בראש המפלגה ולא לפי העמדות. אני חושב שיש מימד פרסונאליציה נוסף, פרסונאליציה לא של האישים כי אם של מה שהבוחרים עצמם מחפשים. הם מחפשים את התרומה הפרסונאלית של המועמדים להם עצמם. מי הכי עוזר לי במישור האישי, והמיידי מאוד. המניעים החדשים של המצביע הם תהליך הפרסונאליציה של בחירות 2015.

אנשים רבים מצביעים למפלגה (או אדם) שתשכנע אותם שעשתה הכי הרבה בשבילם. בטווח המיידי. נצחון הקפטיליזם על הסולידריות. זו אג'נדת הצבעה שיצאה מהמחאה החברתית ובעצם הפוכה לחלוטין למחאה או לחברה. זה יוצר שיח של הישגים חומריים ששונה לחלוטין משיח "פוליטי" של מי שינה מדיניות, מי מציע אלטרנטיבה רעיונית, דרכים לשנות את המדינה, וליצור חברה טובה יותר.

כחלון שווה 10 מנדטים פלוס רק בגלל שהוא הוריד "לי" את מחירי הסלולאר בעשרות אחוזים. אני מזהה אותו עם הטבה מידית לכיס שלי וזה מספיק. לפיד מתפאר בשורה של "הישגים" לכאורה ובשורה ארוכה עוד יותר של הישגים שלא ממושו מפאת קוצר הכהונה. גם בנט בבית היהודי התנסה בקמפיין כזה דרך הישגים לכאורה של משרד הכלכלה בראשו הוא עומד. רשימת הישגים שאם אתה מוצא את עצמך כאחד מהאנשים שקיבלו ממנה משהו ישירות או שעתידים בעתיד אז אתה מצביע פוטנציאלי ואם לא אז לא.

ש"ס זרמו עם המסר ואמרו לאנשים מרמת אביב שלא יצביעו להם כי הם לא דואגים להם, אבל למי שעובד אצלם כן, לשקופים. בעצם ש"ס המציאו את זה עוד הרבה קודם בשם אחר, סקטוראיליות. אבל אם הסקטוראליות הייתה דאגה להעברת תקציבים והטבות לסקטור מסויים, הרי שהפרסונאליציזיה הפוליטית היא סקטוראיליות ברמת הפרט. כבר אין מדינה, אין קבוצת שייכות, ואין מיעוט. יש תקציב, פוליטקאים ושורה של פרטים. ולעזעזל עם תוכניות ארוכות טווח, מדיניות, רעיונות, או שאיפה לשלום.

לצערי גם המחנ"צ ברשות הרצוג הלכו בכיוונים האלה של רוח התקופה; התוכנית הכלכלית של טרכנטברג היא לא תוכנית כלכלית או הצעה לתקציב, היא עוד תוכנית הטבות או הבטחות להטבות. הרעיונות התקציביים שלה לא שונים בהרבה מכל הצעה אחרת של משרד האוצר בשנים האחרונות. במקום מע"מ אפס, אפס קשישים עניים. אבל רק כאלה שהם בוגרי צבא ונשואים בטח יוסיפו בועדות בדרך לקריאה שניה.


* ואף על פי כן אני אצביע למחנה הציוני. הרשימה של המחנה הציוני היא הטובה ביותר לדעתי שהוצגה בבחירות. בלי להתאמץ יותר מידי, הרצוג יהיה ראש ממשלה טוב מנתניהו בהרבה. עם כחלון שר אוצר שאולי לראשונה ילחם בבנקים, לפיד שר חוץ, יעל גרמן תשאר להמשיך לעשות עבודה במשרד הבריאות אבל הפעם עם גיבוי, שלי יחימוביץ תהיה שרת האנרגיה הטובה בתולדות ישראל והראל מרגלית יתקן סדרי העדפות  במשרד הכלכלה. ואז  אולי באמת יהיה כאן טוב יותר. לגבי התהליך המדיני, כנראה שנצטרך לחכות כמה שנים נוספות, אבל גם ייבוש החטיבה להתישבות והקפאה שקטה של ההתנחלויות הם צעד בכיוון הנכון. אני מצביע למחנה הציוני בשביל העקרון שראש ממשלה כושל צריך להחליף, בגלל שמפלגת העבודה מציגה דמוקרטיה פנימית, מדיניות שלמה להנהגה, ובשלות שלא נראתה מאז 1992. אני מצביע למחנה הציוני בשביל התקווה למהפך. ואם לא, אז גם בתור אופוזיציה הם יהיו מצויינים. עוד יומיים בחירות, לכו להצביע. רק לא לא ביבי.

היום בפוליטאה: לקט!

* מי שלא עוקב אחרי פוליטאה גם בפייסבוק בטח לא מבין לאן נעלמתי בתקופת הבחירות. אז קודם כל אני ממליץ לעקוב גם בפייסבוק, הרבה יותר נחמד לנהל דיונים שם, וגם אני מידי פעם משתף כתבות מעניינות. שנית אני צריך להסביר שמאז דצמבר אני במסגרת העבודה שלי נותן שירותי יעוץ תקשורתי לשתיים מהמפלגות הגדולות בבחירות ועל כן אני מונע מעצמי לכתוב עליהן כאן בבלוג. אז מי שרוצה תובנות שלי על המירוץ הנוכחי צריך לשאול בפרטי 😛

עוד, מצאתי שדברים רבים מעניינים כלליים שיש לי להגיד על מערכת הבחירות הזו כבר כתבתי על מערכת הבחירות הקודמת לפני שנתיים. על ההצגה הקבועה של פסילת רשימות ואישים, למה כולם צריכים ללכת להצביע (זה רציונאלי!), על איזה בסיס (כלכלי או מדיני) אנשים הולכים להצביע, ועל איזה סיעות אפשר לותר בהקשר של אחוז החסימה.

* במערכת הבחירות הקודמת גם עשיתי תחזית מנדטים מבוססת סקרים בתיקון הטיות סוקרים. למזלי הפעם יש פרויקט שעושה את זה בהתמדה ובצורה הרבה יותר מושקעת ומקצועית ממני – פרויקט 61 – מומלץ מאוד לכל מי שמתעניין בסקרים.

* הנושא המרכזי שקצת חבל לי שאני לא כותב עליו יותר הוא כמובן אחוז החסימה. כזכור אני מתנגד חריף של העלאת אחוז החסימה הנוכחית ובכלל תומך בהורדת אחוז החסימה בישראל לאפס. למי שעוד היו לו ספקות אז נדמה לי שהבחירות הנוכחיות מוכיחות חדשות לבקרים את התזה שלי (לא כביטוי, באמת כתבתי על זה תזה) על אחוז חסימה כנותן תמריץ למפלגות בינוניות חזקות ובכך פוגע ביכולת המשילות של הממשלה ותורם לשבריריות הרשות המחוקקת. למי שלא מכיר ולא רוצה לנבור בכל מה שכתבתי בנושא בעבר, אני ממליץ על הפוסט הקצר (יחסית) על המפלצת של אחוז החסימה.

* בכל זאת הערה חדשה: שימו לב שמפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה לא נכללות בחישובי המנדטים במסגרת הסכמי העודפים. המשמעות היא שלא רק הבוחרים של המפלגות שלא עברו את החסימה נקנסים (הם אגב נקנסים פעמיים), כי אם גם הבוחרים של המפלגות שהיו חתומות איתן על הסכם עודפים. לעניין הבחירות הנוכחיות הדבר רלוונטי במיוחד למפלגת העבודה שחתומה בהסכם עודפים עם מרצ, ולמפלגת כולנו של כחלון שחתומה על הסכם עם ישראל ביתנו של ליברמן. כל אחת משתי המפלגות הללו עלולה להפסיד מנדט עד שניים (!) כתוצאה מכך שמרצ או ישראל ביתנו לא יעברו את אחוז החסימה (בהתאמה כמובן).

מסימולציה שביצעתי, אם לצורך הדוגמא מרצ לא יעברו את אחוז החסימה, מפלגת העבודה אמנם "תתחזק" במנדט, אך הכוח המשותף של העבודה + מרצ ירד בשלושה מנדטים. הליכוד והבית היהודי, שהן שתיים מהמפלגות הגדולות ביותר וחתומות על הסכם עודפים, צפויות להרוויח הכי הרבה מכל מפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה בגלל היתרון לגודל היחסי שקיים בשיטת ספירת הקולות בישראל (שיטת באדר עופר).

*כמובן שהדבר המשמח ביותר שיכול לקרות בבחירות הקרובות הוא שליברמן לא יעבור את אחוז החסימה. אני כמובן אישית מתנגד לכל עיוות ברצון הבוחרים ומעדיף שכל מי שזוכה לתמיכה סבירה יכנס לכנסת בשיעור פורפורציונאלי להעדפות הבוחרים, אבל ליברמן אישית הוא זה שהתעקש על אחוז חסימה של 3.25%. למה לא 2.5%? למה לא 3%? פשוט -ליברמן ראה ש3.25% זה מה שבל"ד קיבלו בבחירות הקודמות וזה מה שהוא רצה שיהיה אחוז החסימה החדש. בל"ד נמצאים ברשימה המשותפת החדשה כידוע, רשימה שמתחרה על התואר המפלגה השלישית בגודלה בכנסת. וליברמן? אני ממש ממש מקווה שהוא יקבל 3.24% רק בגלל ההתעקשות שלו על אחוז החסימה שנקבע.

סיכום שנת 2014 בישראל!

באיחור של יום ובפעם החמישית בפוליטאה, רשימת אירועי השנה החולפת (הפעם רק בישראל):

סיכום שנה 14 ישראל

  1. צוק איתן. חצי מדינה נשלחה למקלטים במשך חופש גדול של טראומה לילדי ישראל לשנים רבות. הסתיים בעוד הסכם חסר משמעות עם חמאס. נתניהו, חזק בהסכמים עם חמאס.
  2. ממשלת נתניהו השלישית מתפרקת. ברית האחים הגיע למקום הראשון ברשימה שלי שנה שעברה. הברית הזו התפרקה סופית בצוק איתן. בנט הבין שיש לו יותר כוח באלקטורט מאשר בכנסת, ללפיד יותר כוח בכנסת מאשר באלקטורט והמתח הזה פירק את החבילה. הולכים לבחירות פחות משניים אחרי השבעת הכנסת הקודמת. נתניהו לקח הימור מסוכן, אם הוא לא יבחר שוב במרץ אז כבר מובטח לנו אירוע השנה ל-2015.
  3. גזענות והתלהמות בארץ. בישראל של בנט, אלקין ורגב לקרוא לשלום זו בגידה, להתנצל על טעויות זו בושה, ולתמוך בהפסקת אלימות זו חרפה. לבקר את הממשלה בזמן מלחמה ולתקוף אותה בחריפות לעומת זאת זה ממש בסדר, אבל רק בתנאי שהביקורת היא על זה שהממשלה לא אגרסיבית מספיק.
  4. חטיפת הנערים. שלושה נערים יהודים נחטפו ונרצחו על ידי חוליה עצמאית וקיקיונית של חלאות אדם. נער פלסטיני נחטף "בתגובה" ונרצח על ידי חוליה עצמאית וקיקיונית של חלאות אדם אחרים. וכל התושבים שממערב לירדן נסחפו בחוסר סבלנות מינימאלית או חשיבה אסטרטגית הדדית לעוד סבב של אלימות מיותרת שאף אחד לא הרויח ממנה.
  5. מע"מ אפס. התוכנית הכלכלית הטפשית והמשמעותית של השנה האחרונה. נסיון דמאגוגי וחסר הבנה כלכלית להשפיע על מחירי הדיור הסופיים באמצעות מדיניות מיסוי ישיר מפלה. הקפיא את הביקוש ואת הבניה , עורר התנגדות, ויביא להעלאת מחירים נוספת. לתוכנית גם יש אחריות תורמת להפלת הממשלה (ראו מקום ראשון לעיל על כוחו של לפיד – שאלות בסוף, אני כותב בקיצור).
  6. אין מו"מ,  יש אלימות. זו שנה חמישית שאני כותב סיכום שנה בבלוג,  ופעם חמישית שאני מתיחס להעדר המו"מ עם הפלסטינים כאחד מאירועי השנה. טוב נתניהו בשלטון כבר שש שנים כמעט. השנה גם נוספה לסיפור האלימות והתסכול. את הציבור בישראל המו"מ לא מעניין,  והתסכול הפלסטיני רק מתעצם.
  7. אסון הנפט בערבה. אנשי המשרד להגנת הסביבה הגדירו את זה כאסון האקולוגי הגדול בתולדות ישראל. אנחנו למדנו כמה דברים חדשים על חברה ממשלתית מושחתת וסודית שמספקת משכורות יפות ליוצאי מערכת הבטחון קצא"א.
  8. סין מתחייבת להעביר שני דובי פנדה בהשאלה לגן החיות בחיפה. ברצינות!  סין לא נותנת דובי פנדה להרבה מדינות,  יש פנדות בודדות בעולם מחוץ לסין. מדובר בהמחשה להישג דיפלומטי יפה של ממשלת נתניהו (כן כן, אני נותן מחמאה לממשלה) ששיפרה משמעותית,  לפחות בהיבטים הכלכליים,  את היחסים עם סין ומדינות אסיה נוספות במהלך הקדנציה האחרונה. על אירופה אולי ויתרנו, אבל מול אסיה עשו עבודה והיא השתלמה. אל תצפו להצבעות מדיניות בעדנו באו"ם אבל.
  9. רובי ריבלין נבחר לנשיאה העשירי של מדינת ישראל. אחרון הליברלים בליכוד נבחר בתמיכת חלקים גדולים באופוזיציה ובניגוד לרצונו המובהק של ראש הליכוד נתניהו לנשיאות. בחודשים הקצרים מאז היבחרו הוכח לספקנים שמדובר בנשיא ממלכתי ומצויין שממלא היטב את דרישות המשרה. הכבוד כולו שלנו.
  10. רה"מ לשעבר אהוד אולמרט מורשע בפרשת הולילנד ונשלח לשש שנות מאסר. פרשת השחיתות החמורה בתולדות ישראל, לפחות מבחינת דרג המעורבים בה, הגיעה לסיום ואז נפתחה שוב עם קלטות זקן. הבושה כולה שלנו.

סיפור הגושים לבחירות 2015

לפני שנתיים וחודש בדיוק, לקראת בחירות 2013, כתבתי כאן פוסט על גושים פוליטיים בבחירות. סיפור הגושים הוא המודל הפוליטי המרכזי שאני חושב שצריך להבין בניתוח מערכת בחירות פרלמנטרית כמו זו הנהוגה בישראל. הגושים מלמדים אותנו באמת מה זה ימין ושמאל מבחינה אלקטוראלית (להבדיל מאידיאולוגית). מעקב מדוקדק אחרי הגושים ילמד אותנו בצורה הטובה ביותר מי מוביל בבחירות, מי יהיה ראש הממשלה הבא, ומה זה אומר על הציבור הישראלי. ההגדרה שכתבתי כאן לפני שנתיים נכונה כמובן גם היום:

גוש זה כל המפלגות ששייכות לצד מסוים במפה הפוליטית, שבהינתן רוב (על פני הגוש השני) יתמכו במועמד הבולט שבהם להרכבת ממשלה על פני המועמד של הגוש השני. לא כל המפלגות בגוש חייבות לשבת בקואליציה שמקים ראש הגוש, וגם להיפך, מפלגות מגוש אחד יכולות לשבת בגוש אחר. כך למשל ב-1992 קיבל רבין "גוש חוסם" מפורסם של 61 ח"כים בדיוק שכלל את העבודה, מרצ, חד"ש ומד"ע – אולם בממשלה שלו לא ישבו הסיעות הערביות ובקואליציה שלו כן הוכנסה ש"ס מגוש הימין.

בחירות15

* ההבדל מהבחירות הקודמות הוא שיתכן בהחלט שבגלל הנסיבות המעניינות שנוצרו, הפעם יש שלושה גושים ולא שניים. כן, בפוסט מלפני שנתיים טענתי שהמודל כופה ברוב המקרים שני גושים של "ימין" ושמאל" אבל ברגע שאנחנו מציבים עוד מימד (למשל כלכלי חברתי, או שנאת נתניהו) אז יתכן שנמצא יותר משני גושים.

הגוש הברור הראשון הוא גוש הימין או גוש  "רק נתניהו" שכולל את הליכוד, הבית היהודי ואלי ישי. אלו שלוש המפלגות היחידות שהצהירו שיעדיפו את נתניהו כראש ממשלה על פני כל מועמד אחר. על פי ממוצע הסקרים בשבוע האחרון מפלגות אלה עומדות ביחד על כ-38 מנדטים.

מנגד עומד גוש השמאל או "רק לא ביבי" שכולל את העבודה, מרצ, ושתיים עד שלוש מפלגות ערביות. מפלגות אלו נכון לעכשיו זוכות בכ-39 מנדטים. דומה מאוד לימין. נשארנו עם 43 מנדטים של מפלגות שטוענות אידיאולוגית למרכזיות אך גרוע יותר מבחינת הפרשן הפוליטי, לא תומכות לא בהרצוג ולא בנתניהו ולא ברור מי יעדיפו מבין השניים כמועמד לראשות ממשלה אם הדבר היה תלוי רק בהם.

הייתי יכול להתחיל לנתח על פי העדפות אידיאולוגיות בעבר ולחלק את יהדות התורה וליברמן לימין, את יאיר לפיד ואריה דרעי לשמאל (עוד על אריה דרעי בסוף) והייתי נשאר עם כחלון באמצע. במקרה כזה גוש הימין עם 53 מנדטים, השמאל עם 54 ולכחלון נשאר להכריע עם 11 מנדטים בממוצע מי יהיה ראש הממשלה. אם אריה דרעי מעדיף במקרה כזה את נתניהו על פני הרצוג בכל מקרה, אז הימין קופץ ל58 וההתלבטות של כחלון נהיית קטנה יותר. אם כחלון בסתר ליבו מעדיף את נתניהו בכל מקרה אז בכלל אין התמודדות.

אבל מה אם היינו נותנים למפלגות שלוש אופציות: את כל אחת מהמפלגות היינו שואלים מי המועמד המועדף עליכם לראשות הממשלה אם הבחירה נתונה רק בידכם, ונותנים להם את נתניהו, את הרצוג, ואת כחלון כאפשרות: במקרה כזה ליברמן ולפיד, דרעי וכנראה גם יהדות התורה היו מעדיפים את כחלון. לפיכך, כחלון עומד בראשות גוש של 43 מנדטים, הגוש הגדול ביותר מבין שלושה. אם היינו עכשיו שואלים גם את מרצ ואת העבודה מי הם מעדיפים, נתניהו או כחלון, הגוש "החברתי" מזנק למעשה ל71 מנדטים.

סקרים21דצמבר

* אבל עם אחד עשר מנדטים לא זוכים בראשות הממשלה, לא משנה כמה אנשים יעדיפו אותך. בשביל תסריט שבו כחלון נהיה ראש לגוש המרכז ומקים ממשלה אחרי הבחירות, מפלגתו צריכה להתקרב לאזור ה-20 מנדטים. אם כחלון מסיים את הבחירות באזור ה-20, ואם הוא ירצה (שגם זו שאלה)  את ראשות הממשלה, הוא יכול די בקלות לקבל אותה. בפוסט הפתיחה של הבחירות ציינתי זאת כבר: כחלון זקוק למנדט אחד יותר מהליכוד בשביל להיות ראש ממשלה, הרצוג זקוק לשלושה.

אני מעריך את פוטנציאל המנדטים של כחלון בכ-20. כ-10 מנדטים של מצביעים חופשיים שהצביעו בבחירות האחרונות ליש עתיד, ועוד כ-10 מנדטים של מאוכזבי ליכוד וש"ס; אנשים שמזוהים עדתית עם התרבות המזרחית הישראלית שלא מוצאים את עצמם בברית האשכנזית של הרצוג ולבני, תושבי פריפריה שהצביעו לפרץ בבחירות 2006, ומפוחדי בנט בימין המתון. כחלון רק התחיל, לפני שהוא פתח את הפה ולפני שהמומנטום עצמו משפיע, הוא כבר עומד על מינימום 10 (ובסקרים טובים 13) מנדטים. עם המומנטום יבוא התאבון. עם אפס טעויות, והפגנת רצון אמיתי לראשות הממשלה לקראת הסוף, יתכן ויהיה כאן מהפך בלתי צפוי ב-17 למרץ. לא מהפך מדיני, מהפך חברתי. מהפך מזרחי.

* ש"ס נחשבו מסורתית תמיד כשייכים לגוש הימין. אחד, בגלל שקהל המצביעים של ש"ס ימני מאוד וחופף רבות את קהל המצביעים של הליכוד, ושתיים בגלל שהציבור הדתי בישראל קרוב יותר מבחינה חברתית למסורת השמרנית הימנית מאשר לשמאלית הליברלית. יחד עם זאת אריה דרעי כראש ש"ס הוא פרגמטי הרבה יותר בדעותיו מציבור המצביעים של ש"ס והיה שותף לממשלות שמאל, בנוסף דרעי (בניגוד לישי) מדגיש במיוחד את המסרים הכלכליים של ש"ס – מסרים שמנוגדים לחלוטין לימין הכלכלי של נתניהו. במובן זה הפיצול בש"ס עשוי לתרום דרמתית למיצובה של ש"ס במערכת הגושית הפוליטית.  קשה לראות את אריה דרעי ואלי ישי יושבים ביחד באותה ממשלה, ובכל מקרה אפשר עכשיו לספור אותם לחוד. את 8-10 המנדטים הקבועים של ש"ס אפשר עכשיו לחלק טנטטיבית לשני המחנות -4 לימין ו-4 לגוש השמאל (נגיד). כלומר הארבעה לכאורה של ישי יעדיפו את מועמד הימין על פני מועמד השמאל במקרה והדבר תלוי רק בהם, והארבעה של ש"ס כנראה יעדיפו את מועמד השמאל במקרה שבו הדבר יהיה תלוי רק בהם. בכל מקרה כפי שכתבתי, אריה דרעי כנראה יעדיף את כחלון.

* למען הסר ספק: נתניהו הוא עדיין המועמד המוביל לראשות הממשלה. הוא ראש המפלגה בעל הסיכויים הטובים ביותר להקים קואליציה אחרי הבחירות נכון לעכשיו וזה המבחן הרשמי היחיד. מוביל אבל בהחלט לא בלבדי. הליכוד נמצא בסקרים כרגע באזור ה21-22 מנדטים, זה נתון נמוך מאוד למפלגת שלטון (שש שנים) שלושה חודשים לפני בחירות. המומנטום עובד לרעתם. 17 מנדטים לליכוד מול 20 לכחלון הם תסריט סביר בהחלט. במקרה כזה אני לא פוסל ישיבה של הליכוד (בראשות סילבן שלום?) בממשלת כחלון, ולא להיפך.

בחירות 2015 הערות ראשונות

טוב לא באמת הערות ראשונות, כבר כתבתי כמה דברים על הבחירות, אבל זו ההזדמנות לחשוף את הבאנר שהכנתי לבלוג לכבוד בחירות 2015. יאי!

בחירות15

הערות קצרות הפעם:

* יותר אנשים אומרים בסקרים שיצביעו למפלגות שלא תומכות בנתניהו מאשר אנשים שאומרים שיצביעו למפלגות שרוצות בנתניהו. זה הנתון היחיד הרלוונטי כרגע בסקרים, ועל זה צריך להסתכל. בליכוד צודקים, מערכת הבחירות הזו תהיה על מנהיגותו של ביבי; משאל עם על האם להעניק לנתניהו קדנציה רביעית אחרי שלוש קדנציות כושלות או לא.

* אם גדעון סער יתמודד בליכוד הוא יזכה. אם הוא יזכה הוא יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. למעשה הקרב הקשה יותר יהיה בתוך הליכוד, הציבור הכללי כבר יגיע לבד אם אכן יצליח וינצח את נתניהו.

* אגב משהו מונע ממשה כחלון להתמודד על ראשות הליכוד?

* להערכתי בוז'י הרצוג (לאחר האיחוד עם ליבני ומופז) זקוק ליתרון חיובי של כ-3 מנדטים על הליכוד בבחירות בשביל להרכיב את המשלה הבאה עם כחלון, מרצ והחרדים (ובלי לפיד). משה כחלון זקוק למנדט אחד יותר מהליכוד בשביל להרכיב בעצמו ממשלה דומה (עם ליברמן). שני התסריטים סבירים כרגע באותה מידה, ולגמרי סבירים בפני עצמם בכל מקרה.

* אין גבול לחוצפה של נתניהו. במשך שלוש שנים בין 1996 ל-1999 צחקו עליו שהוא שוב ושוב מאשים את הממשלה הקודמת, זו של פרס, בכל הכשלים והבעיות במדינה. נתניהו בשלטון כבר שש שנים ואיכשהו הוא ממשיך להאשים אחרים בכל הבעיות. אם מקשיבים לנתניהו ובכירי הליכוד שמתראיינים בשבוע האחרון בתקשורת אפשר לחשוב שהם בכל היו באופוזיציה בשנים האחרונות בעוד לפיד היה ראש הממשלה.

* אגב גם לפיד לא חף מהחוצפה הזו. גם הוא מתנהג כאילו ישב באופוזיציה ולא היה שר אוצר, חבר קבינט, ויו"ר הסיעה הגדולה ביותר בכנסת היוצאת. איפה לקיחת האחריות? איפה הודעה בטעויות? איפה קצת צניעות? כל הבעיות של הממשלה ושל המדינה היום זה אשמת האחרים (כולל אשמת האופוזיציה איכשהו) וכל הישג מינימלי לכאורה שהיה לממשלה הזו זה מקור לגאווה והוכחה שיש עתיד עשתה הרבה והביאה הישגים בכנסת. זאת גם שההשיגים לא קשורים אליהם בכלל כמו למשל הורדת מחירי החשמל כתוצאה ממעבר חברת החשמל לגז טבעי: ההודעה על ההוזלה הצפויה במחירים יצאה כבר לפני שנתיים ובכל מקרה מי שקובע אותה זה ראשות החשמל ולא משרד האוצר, או שר האוצר, או חברי יש עתיד. כן היתה להם הזדמנות לעשות נזק ולמנוע את ההוזלה הזו – תודה באמת שלא הזקתם. בכל מקרה בדבר אחד בטוח, יש עתיד קיבלו הזדמנות מהבוחר לשנות את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. בפועל, לכל היותר, הם הביאו שורה של יוזמות וכוונות שטובות ככול שיהיו, הגיעו ממקום של הזזת גבינה ממקום למקום ולא שינוי אמיתי במדיניות והחברה בישראל.

* ודבר מדאיג שכדאי לשים אליו לב: אחרי שהבינו שהעלאת אחוז החסימה המוגזמת כנראה לא תביא למשילות מוגברת בכנסת הבאה, התחילו בליכוד לדבר על האפשרות הנוראית של "חוק הבונוס". הכוונה לכך שהמפלגה הגדולה ביותר בבחירות תקבל בונוס מושבים שיבטיח לה רוב בפרלמנט בניגוד לרצון הבוחר. בצורה כזו רוב מקרי של פחות מרבע מהאוכלוסייה למשל, יקבל שליטה מוחלטת בפרלמנט למשך ארבע שנים. בעצם מדובר בהצעה לסיום דרכו של המשטר הפרלמנטרי בישראל.  לא עוד פשרה בין מרכיבי אוכלוסייה שונים כי אם דיקטטורה של הרוב בכסות החוק. המציעים מרבים להביא את איטליה שהעבירה חוק דומה כדוגמה (אגב איטליה היא לא דוגמה טובה לשום דבר בכל הקשור למשטר, ממשל או מדיניות), אבל למה איטליה – אולי דוגמה טובה יותר היא גרמניה ב1933 שהעבירה חוק לפיו המפלגה המנצחת בבחירות תקבל רוב מוחלט בפרלמנט, חוק שעבר בגלל קשיים אלקטורליים לקיים ממשל יציב בגרמניה שאחרי המשבר הכלכלי. מה? לא טוב? דוגמה לא מספיק טובה? מבחינת משילות זה הצליח מעל ומעבר.

 

בחירות ברדק

אז ההחלטה התקבעה על בחירות בחורף 2015. כמה תובנות מהירות:

* שחקנים שלא נלקחו בחשבון בניתוח הקודם הם השחקנים התת מפלגתיים. לפיד וביבי אולי לא רצו בחירות, אבל עמיר פרץ לפני חודש רצה (סחורה חמה מכיפת ברזל), וחשוב יותר גדעון סער התפטר והשאיר מקום פנוי בצמרת הליכוד. עם התפטרותו נפתח בפועל הקרב על ירושת הדור השני בליכוד. הדור השני הקודם הבין שנתניהו לא מתכוון לפנות את כיסאו מרצון ופרש (כחלון, סער בפועל, וסילבן שלום, לימור לבנת ואחרים בחשק) ודור חדש בליכוד התחיל להלחם על הירושה. זאב אלקין, יריב לבין, אופיר אקוניס, מירי רגב וגילה גמליאל – כולם חברי כנסת מן השורה בליכוד שרוצים להיות שרים, שרים בכירים. והדרך היחידה מבחינתם לשדרג את מעמדם עוברת דרך בחירות. הם היחידים שלא מפחדים מפריימריז. הפריימריז בנה אותם בעבר, את כל הקריירה הפרלמנטרית שלהם הם השקיעו בשביל להתחנף למתפקדי הליכוד, ועכשיו הם עומדים לקצור את הפירות. בממשלה הבאה, בהנחה שנתניהו אכן ירכיב אותה, נקבל את זאב אלקין שר החינוך, ישראל כץ שר האוצר, יריב לווין שר התקשורת, גילה גמליאל שרת הסברה, ומירי רגב שרה להגנת הסביבה.

* ואם כבר הזכרנו את זאב אלקין, אז חשוב לזכור שמדובר ביו"ר הקואליציה. התפקיד של יו"ר הקואליציה הוא אחד התפקידים החשובים ביותר בכנסת. במיוחד בקואליציה משוברת ובעייתית. יו"ר הקואליציה הוא זה שאחראי לתאם בין כל פלגי הקואליציה, להביא אותם להצביע עם הקואליציה, ולהיות בקשר התמידי בין ראש הממשלה לתפקוד הקואליציה שלו בכנסת. ההליכה לבחירות עכשיו היא כשלון מוחץ של אלקין בתפקידו. על כן מוזר היה לראות אותו הבוקר באולפני הטלוויזיה מלין על לפיד. איפה אתה היית?

* כמה לא משומנת מכונת ההסברה של יש עתיד. מאתמול בלילה שורה של בכירי ליכוד עוברים מעיתונאי לעיתונאי, מאולפן לאולפן, ומדקלמים דף מסרים לפיו לפיד אשם בבחירות מכיוון שלא נתן לראש הממשלה להעביר את המדיניות שבשבילה נבחר. נתניהו נבחר על ידי רוב הציבור בבחירות ולפיד, לפי טענתם, ניסה לעוות ולפעול נגד רצון הבוחרים בכך שלא נתן לנתניהו ולליכוד לפעול כפי שרצו. העיתונאים כמובן לא טרחו להעמיד אותם על טעותם. ומולם התישבו אנשי יש עתיד, לאט, מעט, רק הבוקר, והתנצלו. ניסו למלמל משהו על ברית של נתניהו עם החרדים. לפיד קיבל 19 מנדטים בבחירות הקודמות, אחד יותר מהליכוד. רוב הציבור הצביע למפלגות חילוניות, רוב קטן בציבור הצביע למלפגות ימין, רוב הציבור הצביע לפשרה בין נתניהו ללפיד. זה היה רצון הבוחר האמיתי בבחירות הקודמות. וזה בדיוק מה שהבוחרת קיבלה בקואליציה שהוקמה. נתניהו עצמו לא נבחר על ידי הציבור; פחות מחמישית מהאוכלוסיה הצביע לו. הבחירות דרשו פשרה. יאיר לפיד קיבל מנדט בצדק (גם אם בטעות) לשנות את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. העובדה שלפיד ונתניהו נכשלו כשלון היסטורי במשימה שהציבור הטיל עליהם, בראש ובראשונה לעבוד יחד, היא אשמתם המשותפת המלאה. לנתניהו כראש הממשלה, שלכאורה עוד היתה לו אלטרנטיבה והוא גם זה שבחר לתת ללפיד את תפקיד שר האוצר, יש אחריות מוגדלת על כשלון ממשלתו. הממשלה שנופלת היום היא ממשלת נתניהו. חשוב לזכור את זה.

* "חוק המשילות" הוא מהבטחות הבחירות היחידות שהשלימו תהליך חקיקה בכנסת הנוכחית. מטרת החוק כך הסבירו לנו היא להגדיל את המשילות, לעשות את הכנסת פחות משוברת, לחזק את המפלגות הגדולות והגושים. בהצלחה. בעמדת אלה שהעבירו את החוק תמכו, גם אם בהסתייגות, חברי המכון הישראלי לדמוקרטיה ואנשי המרכז הבינתחומי בהרצליה. האופוזיציה התנגדה בתוקף ואני עצמי טענתי במסמך שהעברתי לחברי ועדת החוקה שדנו בחוק, שאחוז החסימה הגבוה יביא לברדק פוליטי, לאיחודים מלאכותיים שיתפרקו אחרי הבחירות, לחיזוק המפלגות הבינוניות והגדלת כוח המקח שלהן מול הגדולים, להחלשות נוספת, אולי דרמתית, של המפלגות הגדולות. הבחירות הקרובות הן מבחן אמפירי מצער ראשון לשאלה מי צדק.

* בדיוק לפני שנתיים אמרו כל הסקרים והפרשנים שסיפור הבחירות גמור, מה שהיה הוא שיהיה, הימין יתחזק בבחירות, נתניהו ירכיב ממשלה בקלות עם מתנחלים וחרדים וליברמן. בערב הבחירות התבררה תוצאה שונה לחלוטין: גוש המפלגות שמשמאל לליכוד התחזק. למעשה היה תיקו בין גושי 61 מול 59. הליכוד התכווץ ונתניהו קיבל מצב גרוע בהרבה מזה שממנו הגיע לבחירות. עכשיו אני לא אומר שזה גם מה שיקרה הפעם. אבל זה יכול לקרות. יכול לקרות גם להיפך. כן לא אמרתי כלום, רק שצריך להזהר. הנתון המעניין ביותר שהיה בסקר הארץ האחרון מיום ראשון הוא שרבע מהציבור עומד על הגדר. לרבע מהציבור אין מושג למי להצביע. על פי נסיון העבר אין שום סיבה להניח שהרבע הזה יתפלג שווה בשווה בין המפלגות הקיימות. נתניהו יודע איך הוא נכנס לבחירות הללו, הוא יוזם אותן בעצמו, הוא עוד לא יודע איך הוא יצא.

אסירים בממשלה

האם יהיו בחירות? כרגע נראה שהצדדים הניצים בממשלה יתקשו לגשר על הפערים ולהעביר תקציב. נתניהו ולפיד לא מדברים זה עם זה ומתקוטטים על דפי הפייסבוק כמו יריבים ותיקים. ליבני וסיעתה כבר עם רגל אחת בפרץ. נפתלי בנט מתלהם ומתסיס כי הוא מבין שכל התלהמות אחת עכשיו, זה עוד מנדט בבחירות הבאות. וליברמן, כך מספרים פרחי הקיר, כבר לא סומך ופועל נגד נתניהו. אלה הם תנאי הפתיחה המוכרים, ועכשיו נשאר רק לנתח מה כל אחד מהצדדים היה רוצה.

לפיד לא רוצה בחירות, זה ברור. קדנציה של שנתיים בלבד עם מעט הישגים, אחוזי תמיכה נמוכים כשר אוצר, וחברי כנסת צייתנים ומפוחדים שלפחות חצי מהם לא יחזרו לכהונה נוספת. אבל לפיד גם לא רוצה להשאר בממשלה. בטח שלא בתנאים הנוכחיים. לפיד יתאבד על חוק מע"מ אפס, לכאן או לכאן. הזהות של לפיד עם החוק היא מוחלטת. אם החוק לא יעבור הוא לא ישאר בממשלה אפילו יום אחד. ברגע שהחוק יעבור ויהיה עובדה מוגמרת כבר לא יהיה לו מה להרויח מלהשאר בה. החוק אם כן מוחזק כרגע כבן ערובה עד שנתניהו יחליט מתי הוא רוצה בחירות, בחורף, באביב או בסוף הקיץ.

לפיד הכי רוצה, או צריך הכי לרצות, לצאת מהממשלה עכשיו: על הפלת מע"מ אפס, וחוק הגיור, והלאום. אבל, וזה אבל חשוב, רק בתנאי שבמקומו יכנסו מיד החרדים. לפיד כך יוכל לשמש כיו"ר האופוזיציה, עם הסיעה הגדולה בכנסת (מנדט אחד יותר מהליכוד) ומול ממשלה צרה של מתנחלים וחרדים. ממשלה שתעביר בקושי ובסחטנות גלויה תקציב שיהיה שונה לחלוטין מהתקציב שהוא הציע. ככה לפיד לא יאלץ להתמודד עם ההשלכות ההרסניות (האפשריות כמובן) של תקציבו שלו ולא יצטרך לבחון את חוק מע"מ אפס בפועל (מי יודע, אולי כל הכלכלנים שהוא כל כל מזלזל בהם צודקים והחוק הזה באמת לא טוב…). הוא יוכל להאשים את הממשלה החדשה בכל הרעות של החברה. לבנות את עמדתו, ולקוות שעד הבחירות הבאות הציבור יספיק לשכוח את לפיד שר האוצר, ויחזור לפנטז על לפיד ראש הממשלה. הבעיה של לפיד, איך פורשים ומבטיחים קואליציה חלופית בלי להסתכן בהליכה מידית לבחירות? תזוזה לכיוון הרצוי עוברת דרך המצב הכי לא רצוי. לפיד נמצא בדילמת אסירים קלאסית, כאשר הוא האסיר בממשלה.

בנימין נתניהו רוצה להשאר בשלטון. לא ממש מעניין אותו בראשות איזו קואליציה. אבל הוא בהחלט לא מאושר מהנוכחית. היא קשה לו. בנט קשה לו. שנתניהו מנסה לקרוץ למרכז, בנט תוקף אותו ומשתלח בו בימין ובכך צובר עוד ועוד כוח עממי ימני על חשבונו. נתניהו לא רגיל לזה, כוח עממי ימני זו המומחיות שלו. אז נתניהו שובר חזק לימין (מקומו הטבעי) והקואליציה מתפרקת. לא שברגיל הקואליציה הזו לא ימנית להחריד ופועלת רק על פי השקפתו הימנית מאוד של נתניהו מיום הקמתה, פשוט יש הבדל בין לעשות דברים לבין להגיד אותם ולהכריז עליהם בחוק. יש דברים שאפילו ציפי ליבני כבר לא מוכנה להיות עלה תאנה בשבילם.

לנתניהו יש לכאורה אופציה טובה של הליכה לבחירות. אולי הכנסת הבאה תהיה לו נוחה יותר. אבל מבחירות אתה לא יודע איך אתה יוצא. יש הרבה סימנים שמדאיגים את נתניהו בסקרים; לא בטוח שהוא רוצה ממשלה שבה בנט שר בטחון, משה כחלון שר אוצר, ובאמצע פריימריז בליכוד שישאירו אותו שוב מבודד בחבורה קיצונית של של חוגגי תה ישראלים. וזה עוד התרחיש האופטימי ביותר מבחינתו. אז גם נתניהו, כמו לפיד, היה רוצה ממשלת ימין צרה עכשיו. להכניס את החרדים על חשבון לפיד. אבל כמו לפיד גם נתניהו נמצא בשיווי משקל נאש בדילמת אסירים. תזוזה אל עבר המצב הרצוי, משמעה הליכה דרך המצב הלא רצוי. השאלה היא כמה נתניהו מפחד מהבחירות ביחס למצב הנוכחי.

ליברמן היה אולי רוצה לראות קואליציה חלופית בכנסת הזו בלי נתניהו. אבל איך עושים את זה? החרדים לא ישבו עם לפיד, בטח שלא יהדות התורה. מרצ לא ישבו איתו, וגם הוא לא ממש רוצה אותם. על הסיעות הערביות אין מה לדבר. ולבנט אין שום אינטרס להצטרף לקואליציית מרכז על חשבון הימין. המספרים פשוט לא מסתדרים. מה ליברמן רוצה? אין לי מושג. הוא כבר הגיע לשיא (שר חוץ) והוא לא ממש עושה איתו שום דבר (מישהו פעם שמע על מעשה משמעותי כלשהו שעשה ליברמן כשר החוץ של ישראל?). ראשות הממשלה לא עומדת על הפרק, נסיון ההשתלטות על הליכוד נכשל. החקירות ואפשרות העמדה לדין כבר מאחוריו. למה הוא עוד בפוליטיקה? מטפס שוב ושוב על סולם הכאוס? זה הכל? לא ברור.

אז מה יהיה? אם כל אחד ישאר בפחדיו הנוכחיים, פשוט – לא יהיו בחירות. לא תהיה קואליציה חלופית. דיוני התקציב יתמסמסו עד הגבול המותר להם בחוק – חודש מרץ. בינתיים יהיו פריימריז בליכוד ונתניהו יהיה רגוע יותר. ובמרץ… במרץ נראה, או בחירות באביב, או שיעבור תקציב פשרני לחצי שנה וילכו לבחירות בנובמבר כמו התכנית המקורית.

בינתיים כולם אסירים בממשלה וכולנו אסירים שלהם. ורציתי לכתוב גם כמה מילים של אופטימיות (רק 35% אחוזי תמיכה בראשות הממשלה של נתניהו ע"פ סקר הארץ האחרון). אבל הארכתי בניתוחים אז אשמור את זה לפעם אחרת.

מה קורה בצד השני?

הקיצוניות הולכת וגואה בצד הפלסטיני. צודק ראש השב"כ שאבו מאזן לא מעודד טרור, זה כבר מזמן לא תלוי באבו מאזן. הציבור הפלסטיני עצמו מעודד את הטרור: הם לא אוהבים אותנו. רובם כנראה שונאים אותנו ממש. המנהיגים הקיצונים בצד השני כבר לא קיצוניים, הם פועלים בגלוי בלב הזירה הפוליטית הפלסטינית ואף מובילים אותה. מה רוצה הצד השני? הם רוצים מלחמה. הם שכנעו את עצמם שרק במלחמה כוללת, עם כל צבאות האיסלאם מאחוריהם, הם יצליחו להגשים את שאיפותיהם הלאומניות. אין להם שום שום עניין בדיאלוג עם יהודים. הם רוצים בגירושנו המוחלט מכאן. לא בשטחים, לא בירולשים ולא בת"א. באופן כללי הם פשוט לא אוהבים אותנו וגם מפחדים מאיתנו. הם מחנכים ילדים בבתי הספר לפחד מיהודים. מזכירים להם שוב ושוב בהגזמות מכוונות את ההיסטוריית ההשפלה הפלסטינית על ידי הכובשים הזרים מאירופה. מה היהודים עשו ועושים להם, תוך הקצנת מאורעות אמיתיים אולי בתיאורים מפחידים ומשמעותיים בהרבה מהנתונים הסטטיסטיים היבשים שרצוי היה לתאר. המבוגרים כל כך עסוקים בלהפחיד את ילדיהם מהאויב הציוני שהם בעצמם התחילו להאמין לכל ההפחדות הללו.

כן, לא כל הערבים הפלסטינים כאלה. יתכן שהרוב השקט עדיין רוצה בשלום ומעדיף להגיע אליו רק בהדברות. אבל גם אם הוא רוב, הוא שקט מידי; הם לא יוצאים לרחובות, הם מפחדים להתעמת עם אחיהם הקיצוניים יותר. הם נגררים בחוסר אונים אחרי הקולניים והאלימים שמובילים את הרוב השקט אל שנאה ומחלחמה. המעטים שיוצאים באומץ נגד הקו המרכזי בחברה הפלסטינית וקוראים לשלום, מגנים כל אלימות, ורואים בנו קורבנות של המזרח התיכון ולא אויבים, מעטים, מעטים מידי. מעטים ומתמעטים. יפי נפש שכמעט ולא נשמעים ואם הם נשמעים בחברה הפלסטינית אזי הם מוקעים חברתית. בעזה אפילו הורגים אותם ממש. אם היו היום בחירות בצד השני, הפלגים הקיצוניים שמחרחרים מלחמה ושנאה היו בודאי זוכים ברוב גדול. החלקים המתונים שרואים רק בדרך ההדברות והדיפלומטיה כלי אמיתי לשלום וצדק היו חווים כשלון צורב. בואו לא נשלה את עצמנו, לא צריך לקיים את הבחירות בפועל בשביל לדעת את זה.

בצד השני לא מדברים על שלום. הם לא מאמינים לאמריקה, לא סומכים על אירופה המערבית, ותולים את תקוותם בדיקטאטורות ברוסיה ובאיראן. אולי בדאעש שיציתו את השטח לא רק בסוריה ועיראק כי אם גם כאן. התקוממות עממית של כל ערבי באשר הוא נגד כל יהודי, זו תקוותם האכזרית. קרב עמוק נגד הדו הקיום להרגו. וכל מי שחושב אחרת הוא בוגד בעיניהם:  אנשים מתונים שיקראו לחיים משותפים יחשבו בוגדים. מי שמעז לותר במילים על אדמה פלסטינית הוא בוגד. מי שעורק למדינות המערב בנסיון לברוח מהמציאות הקשה פה הוא בוגד. כל "יפי הנפש" הם בוגדים. מסוכנים כמעט כמו ואולי יותר מהאויב האמיתי שזה אנחנו.

היום יותר מתמיד אני חושש שהצד השני מנצח. שמה שהקיצוניים שם רוצים ומכוונים זה בדיוק מה שיקרה. אתם בטח כבר נחשתם למה. הצד השני הוא גם הצד שלנו.