גברים מטורפים בצה"ל

בתחילת השבוע פרסם עורך הארץ, אלוף בן, מאמר דעה תחת הכותרת "מד מן בלשכת הרמטכ"ל" ובו ביקורת על המבנה השמרני והלא-יעיל של צה"ל. המאמר עשה גם את ההקשר בין מבנה הצבא הנוכחי לנושא השיוויון בנטל, וכמשתמע מהכותרת הזכיר גם את מעמד הנשים בצה"ל.

בעיני, כצופה נאמן ואדוק של סדרת המופת, הכותרת של המאמר היתה החלק המעניין שבו. זוהי כותרת טובה שבשלוש מילים מצליחה להביא אמירה חזקה מאוד ולעורר מחשבה על המציאות. האומנם מד-מן בצה"ל? המשתמע הוא שצה"ל, כמו בואו נודה רוב צבאות העולם, מתפקד כגוף גברי ושובינסטי (דא!). אבל זה רק קצה הקרחון הברור מאליו של הסדרה מד-מן. כן, מד מן מתארת חברה גברית ושוביניסטית שבה הנשים הן קורבן למערכת שמרנית ולא שיוויונית בשנות השישים של אמריקה. אבל זה רק הפשט החיצוני בסדרה. הגאונות של יוצרי הסדרה היא בכך שהם מראים כיצד המבנה הפטריאכלי השוביניסטי שהתעצב בארה"ב בשנות החמישים של אחרי מלחמת העולם פוגע לא רק בנשים שבחברה כי אם בחברה כולה. ואולי כמו שהשם המילולי של הסדרה "מד מן" (גברים מוטרפים) הקורבנות הגדולים ביותר בסדרה הם דוקא הגברים. בעוד שרוב דמויות הנשים בסדרה עוברות מטמורפוזה חברתית דרמתית לאורך העונות– כן רובן עוברות חוויות מאוד קשות בדרך, אפילו טראומטיות, אבל באופן כללי כל אחת מהן בדרכה מורדת במבנה החברתי הקיים וכך, בניצחונות קטנים, מצילחות להגשים ולהתפתח בזכות עצמן – הגברים בסדרה הם אלה שנמצאים בתהליך של הרס עצמי מתמשך ומוחלט. כל אחד מהגברים בסדרה נמצא במסלול אישי של התדרדרות והרעלה עצמית, אם פיזית ואם נפשית. קחו אפילו את המטאפורה החוזרת הפיזיולוגית בסדרה: בעוד ששתיית ויסקי באמצע היום ועישון מריחואנה מוצגים כמרד משחרר של פגי אולסון בחברה הגרית המדכאת שלתוכה גדלה, ההתמכרות לאלכוהול והעישון הכפייתי מוצגים כעול ממכר, כמעט מגעיל, הרסני (ולפעמים הורג) לגברים שמסתובבים בשדרות מדיסון. בנוסף בעוד שהנשים בסדרה הולכות ומתבגרות כדמויות, הגברים נשארים ילדותיים, כמעט מגוחכים. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא ההשוואה בין התבגרותה המואצת של סלי דרייפר לנערה חכמה ומפוקחת שנותנת שיעורי מוסר לאמא שלה. לעומת רוג'ר סטרלינג, מהמבוגרים בסדרה, שנדמה שרק הולך ונהיה ילד קטן ותלותי מפרק לפרק (בלי לקחת מאומה מהשחקן הנהדר והשורות הנפלאות שנכתבות לדמות הזו).  והחברה הגברית במד מן נמצאת על סף קריסה, פיצוץ ומהפכה חברתית.

חזרה לצה"ל, האם המטאפורה עדיין נכונה למשמעויות העמוקות שבסדרה? אני חושב שכן, אבל בואו נתעקב עוד שניה בסרט הישראלי הנהדר "בופור" של יוסף סידר. להכרתי זהו הסרט הטוב ביותר המתאר את מציאות הצבא הישראלי, אולי מהטובים על חוויה צבאית בכלל. בסרט, בדומה ובשונה ממד מן, נמצאים החיילים בעולם גברי לחלוטין. למעשה לא מופיעה לכל אורך הסרט אפילו לא אישה אחת. הסרט מתרחש כולו במוצב צה"ל שבבופור, כמה קילומטרים מהגבול הישראלי בתוך לבנון. את העולם הסגור הזה מנהלים גברים, או יותר נכון ילדים. כולם צעירים, כולם נמצאים שם בלי לדעת למה ולאיזו מטרה. הם צריכים לקבל החלטות גורליות ולחיות במציאות לא מציאות בתנאים לא תנאים תוך כדיי משחקים, בדיחות, וסתם נסיונות סרק להעביר שעמום. בעיני הסרט משמש נקודת ביקורת מעולה על מלחמה בכלל ומשחקי מלחמה בפרט בהקשר הישראלי של צבא חובה שנמצא במשימות מפוקפקות למטרות פוליטיות.

ומה בנוגע למטכ"ל, האם משחקי הכוח שראינו בין אהוד ברק לגבי אשכנזי (מסמך הרפז וכ"ו) הם לא בדיוק דוגמא למשחקי ילדים ואגו במערכת שוביניסטית ואידיוטית שבה הגברים השולטים הם לא פחות קורבנות של השיטה ושל עצמם מפקודיהם? המערכת הצבאית הישראלית היא מערכת גברית ילדותית וסגורה – מערכת שבה רוב ראשיה הם גברים שכל חייהם מאז התיכון היו בצבא ובמנטליות השוביניסטית והילדותית שבו. לצפות מגברים מטורפים אלה שיצליחו לכולל שינוי עומק רדיקלי בתרבות הצבאית זו ציפיה בלתי אפשרית ולא רצינית. בוגי יעלון כשר בטחון, בדיוק כמו אהוד ברק לפניו, לא יכולים להוות פתרון. הם צמחו וגדלו באותה מערכת, הם ה-מד-מן בעצמם. ברק אולי יותר מד מבוגי, אבל נראה לי שגם לזה לא חסר. מי שהיה פעם רמטכ"ל לא רק שלא צריך להיות שר בטחון, לדעתי הוא אינו כשיר להיות שר בטחון. שר בטחון צריך להיות אזרח. פמיניסט (על כל משמעויות המילה). רצוי אישה בשביל האפליה המתקנת. וחזק אישיותית מספיק בשביל לעמוד מול המערכת המסואבת ולהכניס בה מספיק פתחים קטנים בשביל שמהפכה חברתית תפיסתית תוכל לצמוח בה מלמטה.

לגבי "השיוויון בנטל", כתבתי בעבר ואני עדיין אומר שאני לא רוצה חרדים שהם חרדים בצבא. המערכת הצבאית הגברית והמיושנת גם ככה לא זקוקה לגברים קנאים ודתיים נוספים. האופי החרדי לא מתאים לצבא ואוי לצבא אם יתאים את עצמו לאופי זה. נשים לעומת זאת, כאן טמון הסוד האמיתי של שיוויון בנטל. בנטל הצבאי צריכים לשאת אזרחי ואזרחיות ישראל בשיוויון. לא למען הורדת העול מהגברים חלילה, אלא למען הנשים בחברה הישראלית, למען אופי הגברים המשרתים לצידן ולמען הצבא העתידי שיכול רק להרויח מהשינוי שהשיוויון יביא איתו.  כל דיון על שיוויון בנטל חייב להתחיל (ומבחינתי להגמר) בשיוויון בין גברים לנשים בצה"ל.

המשט

טוב נו, חייבים להתייחס. אבל מה כבר אפשר להגיד, פשוט טמטום. בכל זאת ננסה לנתח את הטמטום בכמה רמות נפרדות. אני חושב שזה יועיל לדיון.

* רמה ראשונה- דיון עקרוני, כן מצור על עזה לא מצור על עזה. זו הרמה שבמסגרתה התחיל המשט. מטרתו ההפגנתית של המשט היתה לשבור את המצור על עזה ואפשר לדון בשאלה ברמה הזו: האם המצור על עזה הוא נכון או לא נכון ומה הוא משיג. נדמה שהרמה הזו הפכה להיות הכי פחות רלונטית, אבל צריך לשים לב שבשלל הטיעונים שמועלים מכאן ומכאן ביומיים האחרונים מידי פעם עולות גם נקודות שנוגעות לרמה הזו וברוב המקרים לא רלונטיות לדיון שהתרחש.

* רמה שניה- לעצור או לא לעצור את המשט: קיבלנו את עובדת המצור על עזה. עכשיו השאלה היא אם יש לאפשר למשט הספציפי הזה לעבור או לא לעבור. ברור לחלוטין היה שמדובר בפרובוקציה שנועדה לחשוף חולשה מוסרית של ישראל- הדימוי כל כך יעיל שזה כמעט נדוש: משט של אזרחים בספינות שיוצאות אל עבר העיר הנצורה שמעבר לים לספק ציוד הומניטרי. הפלפולים שאפשר היה להכניס את הציוד הזה בדרכים חוקיות לא רלונטי כאן, השאלה שהיתה צריכה להשאל אצל מקבלי ההחלטות שלנו היא מה יסב לישראל יותר נזק- לאפשר למשט לעבור או למנוע את כניסתו. דיון עלות תולת רציונאלי בלבד. כל דבר אחר מזה משרת את מי שמבקש לפגוע בנו. אני לא בטוח שנעשה דיון כזה בישראל. אני חושש שהדיון שנערך בשבעייה הסודית של נתניהו הוא מה יגרום לנו להראות יותר קשוחים בלי קשר לעלות תועלת. שבוע שעבר פורסם שמזכיר הממשלה צבי האוזר, פקיד שאינו שר, היה היחיד שהציע לאפשר למשט להגיע ובכך לעקר אותו מתוכן.

* רמה שלישית- הוחלט לעצור את המשט, איך עושים את זה? כאן אפשר לפצל את הדיון לשתיים:

אחת, הנחיות של הדרג מקבל ההחלטות מה המטרות של הפעולה. כאן אני מאמין לחלוטין לדרג המדיני שהמטרה אותה הם הציבו לצבא היתה לעצור את המשט עם כמה שפחות פרובוקציות ובכמה שיותר יעילות. לא נקבעו מטרות צדדיות אחרות כנראה למרות שהיו שרים שהציעו כמה מטרות כאלה (כמו נסיון לסובב את תשומת הלב לגלעד שליט וכ"ו).

שתיים, איך הם רוצים שהמטרות יושגו. לדוגמא בזמן ההתנתקות הנחה הדרג המדיני את הצבא להמנע ככול האפשר מאלימות גם במחיר של ספיגת אלימות. להחזיק חיילים קרביים רק במעגל שלישי. לא להכנס להתחלויות עם נשק וכ"ו. אפשר להניח שלשלב הזה לא הגיעו בכלל מקבלי ההחלטות שלנו.

*רמה רביעית לדיון- איך התבצע? נקבעה מדיניות, ניתנו הנחיות, הצבא היה צריך לבצע. לא צריך ועדת חקירה גדולה בשביל להבין שמדובר בכשלון צבאי מוחלט. הצבא מודה בזה בעצמו במילים אחרות. מדהים היה לראות שדובר צהל התגאה ופרסם ברבים את התמונות אתמול על "הלינץ'" על סיפון הספינה בחיילי צה"ל. צבא שמתגאה בכך שהוא שלח חיילים חמושים לספינה אזרחית למצבע השתלטות שתוכנן שבועות מראש ואלה הופתעו לספוג מכות רצח הוא פשוט צבא מטומטם. עזבו את זה שלא היה מודיעין מספיק (למה לעזעזל? היו יותר מ-800 איש על הספינות הללו וזה לא בדיוק היה מבצע סודי), אבל לשלוח במסוק בחושך חיילים לרדת לספינה שמכילה יותר מ600 איש אחד אחד?? צה"ל הגיב שחטפו לאחד החיילים את הנשק והתכוונו להשתמש בו ובעקבות זה צה"ל פתח באש חיה. למה לעזעזל היו חיילים עם נשק חם במעגל הראשון? כידוע אקדח שמוצג במערכה הראשונה יורה בשניה. כולם מסכימים שמדובר בהפגנה ופרובוקציה נכון? אז למה לא היו אמצעים בסיסיים לפיזור הפגנות? מגינים, אלות, זרנוקי מים, גז מדמיע? ולמה לעזעזל מפקד חיל הים שקיבל את הפיקוד והתכנון של המבצע הזה עדיין בתפקידו?

* רמה חמישית- איך מגיבים. קרה מה שקרה, מה עושים עכשיו? התשובה של ישראל: מתבצרים בעמדות ומלבים רגשות לאומנות בקרב הציבור הישראלי. נכון זה יעבוד. איך היה צריך להגיב: להביע צער על ההרג, להעביר מיד את הציוד לעזה כפי שהובטח, להקים ועדת חקירה אזרחית מידית, לנסות להסביר שהופתענו מעוצמת התגובות ושהחיילים לא הוכנו כמו שצריך. להשעות את מפקד המבצע לאלתר עד גמר החקירה. עכשיו יש סיכוי מאוד גדול שאת כל הדברים האלה מדינת ישראל עוד תעשה, אבל במקום ביוזמתה תוך צבירת נקודות זכות וצמצום הנזק, היא תעשה תחץ לחץ ובכניעה. מה הרווחנו?

אפשר גם לחסוך את כל הסיפור של ועדת חקירה ואפילו את ההתנצלות של המדינה. איך? ישנו מושג פוליטי שנקרא אחריות מניסטריאלית. הרעיון הוא שהשר האחראי יכול לקחת אחריות מלאה לכל מה שהתרחש במשרדו וככה לחסוך למערכת את החודשים הארוכים של משפטיזציה. זה גם התגובה המהירה ביותר שמשיגה את התוצאות הטובות ביותר לתיקון התדמית בזמן הקצר ביותר. בשביל זה שר הבטחון אהוד ברק צריך לקבל אחריות, להגיד שהוא מקבל על עצמו את הכשלון, הוא מביע צער על הנזק שנגרם, והוא מתפטר. מצחיק נכון? אהוד ברק יקפוץ מהקומה ה-35 במגדלי אקירוב לפני שהוא יעלה בבדל דעתו להתפטר. הוא אפילו לא חשב על זה, אל תדאגו.

מה שמביא אותנו לאירועי אוקטובר 2000. ראש הממשלה ושר הבטחון אהוד ברק. הפגנות של אזרחי ישראל הערבים בכפרים. הממשלה שולחת את המשטרה לטפל בהפגנות. לא ברגישות ונחישות. לא בגז מדמיע. אפילו לא באלות ומגינים. שולחים את המשטרה עם נשק חם. השוטרים עצמם לא מאוד אשמים. הם היו בלי כלים ראויים, הם הותקפו על ידי מפגינים והם השתמשו בדבר היחיד שהיה בידם- רובים. 13 אזרחים ערבים לא חמושים נהרגו. מספר די דומה למספר המשט. אהוד ברק לא התפטר. אפילו לא שלמה בן עמי השר לבטחון פנים. הקימו ועדת חקירה- ועדת אור. זו לאחר יותר משנה מצאה את ברק ואת שלמה בן עמי אשמים. אבל הסיקה מסקנות אישיות רק לגבי שלמה בן עמי. כמה חבל.

* דובי ויסגלס אמר אתמול ברדיו שהאשמה המלאה היא על המפגינים בספינה. למה, כי הם ידעו שצה"ל חזק יותר וחמוש בנשק חם. על כן אם הם בחרו להרביץ לחיילי צה"ל החמושים הם היו צריכים לקחת בחשבון שיש סיכוי שהם יהרגו. הכשל הלוגי כאן הוא כמובן ברור: אכן אם היינו באים להמליץ למפגינים איך להקטין את הסיכוי שיהרגו היינו אומרים להם אל תרביצו. אבל זה לא הופך אותם לאחראים למותם. זו ממש בדיחה. ויסגלס הזכיר כדוגמא את המשטרה בארה"ב שאף אחד לא מרביץ לה מחשש שיקבל כדור בראש. אבל זו בדיוק הדוגמא למצב הלא בסדר שקיים במשטרת ארה"ב. אחד מהכתמים הגדולים ביותר של ארה"ב הוא תקופת ההפגנות הגדולות של התנועה לזכויות אזרח בשנות ה-60. כמה ראשי ערים שלחו מספר מועט של שוטרים לבנים חמושים בנשק חם לפזר הפגנות של שחורים. התוצאות היו תמיד מפגינים שחורים הרוגים. מי שאחראי לכך הוא ראשי הערים ולא המפגינים.

העצוב הוא שיש כמה אנשים בישראל שחושבים שזו בעיה של הסברה, אם רק היינו מסבירים יותר טוב את העמדה של דובי ויסגלס בעולם אז הכל היה בסדר. כדאי אולי שנסביר קודם כל כמה דברים לעצמנו. קרב ההסברה הזה אבוד, לא בגלל איכות הדוברים אלא בגלל איכות הטיעונים.