האסטרטגיה של יחימוביץ

אני חוזר ממפגש והרצאה שארגנו תא הסטודנטים של מפלגת העבודה באוניברסיטה העברית עם יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ. במפגש דיברה יחימוביץ על השקפת עולמה הכללית, ועל המקום שהיא רואה למפלגת העבודה בראשותה בישראל כיום. כמו כן היא ענתה לשאלות רבות מהקהל. אני הגעתי לכינוס במיוחד בשביל להתרשם מתפקודה של יחימוביץ כיושבת ראש והאם משהו השתנה מאז נבחרה לראשות המפלגה. לצערי הרב גיליתי שכלום. שלי חברת הכנסת, הייתה אותה שלי המועמדת והיא אותה שלי כראש מפלגת העבודה. לא שאני אומר חלילה שהיא צריכה לשנות את תפיסת עולמה או השקפותיה. אבל חילופי תפקיד בהחלט מחייבים שינויי אסטרטגיה  והתנהלות פוליטית.

בדבר אחד יש שינוי קל – יחימוביץ מוכנה לענות על שאלות מדיניות – ושאלות רבות כאלו אכן נשאלו על ידי הקהל המתעניין.  יחימוביץ ענתה על כל השאלות אם כי ניכר שהיא אינה נלהבת לעסוק בנושאים אלו והיא דנה בהם בקצרה ובחוסר עניין מופגן. גבולות 67, גינוי לאלימות, הסכם ידוע לכל, עניין של החלטה ומנהיגות וכדומה. בנושאים הכלכלים היא שולטת טוב בהרבה ומוכנה לדון בהם באריכות ובהתמודדות מעמיקה.

אבל עם כל הכבוד לנושאים המדיניים והכלכליים (המוכרים היטב לכל, לא?) הנושא המעניין ביותר שעלה פה ושם לאורך כל הדיון הוא האסטרטגיה הפוליטית של מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ. בגדול, אין שום שינוי בעמדתה מהתקופה בה התמודדה לראשות מפלגת העבודה לפני המחאה החברתית ועד היום. וזו האסטרטגיה של שלי יחימוביץ כפי שאני מסכם מדבריה:

א.      מפלגת העבודה הפכה ללא רלוונטית בעקבות ההתמקדות בנושא המדיני בלבד. נושא שזוכה לקונסנזוס פוליטי רחב היום ומה שחסר בו זה רק רצון כן ומנהיגות.

ב.      היא מסרבת לנהוג על פי שסעים קיימים ולתקוף ציבורים ואוכלוסיות על בסיס של שנאה. אסטרטגיה שהיא מודה שהימין משתמש בה היטב ושהיא אסטרטגיה קלה להשגת כוח אלקטוראלי, במיוחד בקרב אוכלוסיות חלשות יותר.

ג.       מפלגת העבודה בראשותה תתמקד ביצירת סדר יום כלכלי-חברתי. דבר שיחזיר לה רלוונטיות פוליטית.

ד.      המטרה היא לאגור כוחות למפלגת העבודה. זו נקודה חשובה. יחימוביץ הדגישה יותר מפעם אחת שהמטרה שלה היא לא לחזק את הגוש שמשמאל לליכוד כי אם לחזק את מפלגת העבודה. היא אף ציינה שמכיוון שלדעתה אין סיכוי להחליף את השלטון, המטרה שלה היא [רק] להפוך למפלגה הגדולה ביותר של הגוש.

ה.      האתגר של מפלגת העבודה הוא להחזיר בעיקר את המצביעים ממעמד הביניים שעזבו לקדימה – מפלגה שאין לה מה להציע לציבור. אם מפלגת העבודה תציע היצע אידיאולוגי מגובש טוב יותר הבוחרים שעברו ממפלגת העבודה לקדימה יחזרו לעבודה. במילים אחרות (בהתחבר לסעיף הקודם) המטרה היא לאכול מקדימה [ואני מוסיף גם לחסל את מרץ] ולהפוך למפלגה המשמעותית היחידה משמאל לליכוד. כל זה בעוד שמודים מראש בכך שהליכוד ימשיך לשלוט לפחות בבחירות הבאות.

עכשיו צריך להיות הוגנים ולהגיד שאולי צריך להוסיף כאן סעיף שישי שלא נאמר והוא מה יקרה במערכת הבחירות לא הבאה, כי אם זו שאחריה. אם אכן מפלגת העבודה תהפוך למפלגה הגדולה באופוזיציה (יחימוביץ דברה נחרצות נגד ישיבה בממשלת ימין, אם כי לא פסלה את האפשרות של ישיבה בממשלה אחרת שבה למפלגת העבודה תהיה "השפעה אמיתית"…) אזי אולי היא תהפוך לאלטרנטיבה שלטונית לקראת הבחירות שלאחר הבאות. חשיבה לטווח ארוך.

אני לא קונה את האסטרטגיה הזו. היא נראית לי שגויה מהיסוד – מהסעיף הראשון. העובדה שהנושא המדיני זוכה ל"קונסנזוס" ציבורי רחב היא בדיוק הכישלון הגדול של מפלגת העבודה. מפלגת העבודה, על ידי ישיבה בממשלות ימין שלא קידמו את הנושא המדיני מתוך אמונה כי אם מתוך ניסיון למשוך זמן, הביאה לכך שהציבור לא מבין את ההבדל התהומי והמהותי שצריך להיות בין הימין הלאומני לשמאל הריאליסטי. מבחינתו של הציבור, וגם מבחינתה של שלי יחימוביץ כך מסתבר, אין הבדל בין התפיסה המדינית של ביבי לזו של קדימה לזו של מפלגת העבודה – השאלה היא רק ברצון ובמנהיגות. אבל העדר הרצון אצל הימין לא נובע מתוך הרגשה סתמית, כמו עצלות, הוא נובע מתוך תפיסה אידיאולוגית. תפיסה שמפלגת העבודה לא הצליחה ליצר לה מתחרה אידיאולוגית מתעדכנת.

מנגד הרעיון כאילו תפיסה כלכלית תביא באורח פלא בתוך שתי מערכות בחירות את השלטון לשמאל מנותק מהמציאות. ראשית מכיוון שמפלגת העבודה כבר רצה בעבר הלא רחוק (2006) על כרטיס כלכלי וזה לא עזר לה הרבה. ושנית, וזו הנקודה החשובה, בגלל שהצד השני (הימין) לא קופא על השמרים; בזמן ששלי יחימוביץ מחזקת ובונה את מפלגת העבודה בתוך הגוש, הימין של נתניהו נוגס בין הגושים. מיום ליום הופך הציבור הישראלי ליותר ויותר ימני והשמאל ככלל הופך לפחות ופחות רלוונטי. יתכן מאוד ששלי יחימוביץ תמצא את עצמה בעוד שתי מערכות בחירות ככוח הגדול ביותר משמאל לליכוד, אבל הליכוד עצמו יהיו הכוח הגדול משמאל לחציון הישראלי שיהיה בין ימין רגיל לימין קיצוני.

לבסוף, שלי יחימוביץ אולי מדברת על מפלגת העבודה ככלל, אבל בפועל היא הכוח היחיד שפועל מבחינה פוליטית על פי האסטרטגיה הזו. אי אפשר לבנות מפלגה חזקה ורלוונטית כמו מפלגת העבודה על סמך אדם אחד שיודע להסביר את המדיניות שלה.   שלי יחימוביץ יוצאת להגנת העבודה המאורגנת בישראל ותוקפת את ההפרטה נהדר. אין כמוה בדברים הללו. אבל היא לבד. גם אם היא תצליח בפריימריז לקדם כמה מועמדים משלה הסיכוי שזה יהיה מספיק בשביל לשנות לחלוטין את אופייה של מפלגת העבודה הוא אפסי. בלי שיתוף פעולה אמיתי מצד גורמים נוספים בעבודה, כולל כאלה שרוצים ויכולים לדבר על נושאים אחרים מלבד הסוציאליזם באותה התלהבות, לא תצליח יחימוביץ לבנות מפלגה רלוונטית מחדש.

* מה כן לעשות?   כתבתי כבר מספיק להיום אבל רק אזכיר בקצרה שכדאי להסתכל על הקמפיין הפוזיטיבי של ברק אובמה לראשות המפלגה הדמוקרטית ב2007-2008. אובמה התחיל מאחוזי תמיכה בודדים ומשיעור רקוגניציה נמוכים במיוחד. היום הוא נשיא ארה"ב.

מועמדים

מחר הבחירות המקדימות במפלגת העבודה ולמרבה הפלא כל ארבעת המועמדים הגיעו לקו הגמר (אני עדיין לא פוסל את האפשרות שאחד מהם יפרוש עוד הערב). אתמול התייצבו ארבעת המועמדים אצל דנה וויס בערוץ 2 ונתנו ראיונות קצרים בזה אחר זה. כל אחד בא עם מסר אחד וטיעון מרכזי, אותו הבהירו היטב. הטיעונים עצמם סבירים ועל פניו נכונים: בוז'י הרצוג טען שהוא מועמד הקונסנזוס היחיד שלא מעורר אנטגוניזם, תכונה חיובית שיכולה להביא הרבה מנדטים למפלגת העבודה; עמרם מצנע טען שהוא המועמד היחיד שמתאים לכהן כראש ממשלה מבין המועמדים, בהשאלת הסיסמא של הילארי קלינטון אמר שהוא האיש שתרצו שיענה לטלפון בשלוש לפנות בוקר; עמיר פרץ טען שהשאלה היא לא כמה מנדטים תקבל המפלגה כי אם כמה מנדטים אפשר לקחת מהימין, והוא האיש היחיד שיכול להביא 7 מנדטים מהליכוד; שלי יחימוביץ, עקבית עם עמדתה שמפלגת העבודה לא תחזור לשלטון בתקופה הקרובה, אמרה היא היחידה שיכולה לחולל שינוי תדמיתי אמיתי במפלגה ולהחזיר לה רלוונטיות בציבוריות הישראלית לקראת תהליך שיקום ארוך יותר. בואו נראה איזה טיעון תקף יותר:

בוז'י הוא אכן מועמד קונסנזוס. במובן זה שהוא אינו מרגיז איש. זו תכונה שטובה מאוד לפריימריז לרשימה – במשך השנים זה עזר לבוז'י להתברג במקומות הגבוהים ביותר ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. גם בתפקידיו במשרד התיירות ובמשרד הרווחה הוא לא הרגיז איש. היה נחמד, ופעלתן מאוד כפי שיודעים לספר, ולא הרגיז לא את משרד האוצר, לא את הטייקונים, לא את שר הבטחון אהוד ברק ולא את ראש הממשלה בנימין נתניהו. אותו נתניהו שבממשלתו ישב קרוב לשנתיים עד שהועף החוצה עם פרישתו של ברק ממפלגת העבודה. בוז'י צודק בזה שהוא לא מרגיז אנשים, אבל באותה מידה הוא גם לא מלהיב אף אחד. על כן הוא אינו מועמד שמסוגל לתרגם את נחמדותו להגדלת כוח פוליטי למפלגה כולה בראשותו. הטיעון שלו הוא החלש ביותר מבין כל המועמדים לראשות העבודה.

הטיעון של מצנע טוב יותר. אכן, כפי שכתבתי כאן גם בעבר, מצנע יכל היה להיות המועמד המושלם של מפלגת העבודה. מצנע עצמו אמר זאת אתמול בראיון, ספק מתוך כמיהה לעבר ספק מתוך רחמים עצמיים. כי במהלך הקמפיין של מצנע הוא הוכיח בעיקר שלהנהיג הוא לא מסוגל. בעידן העכשווי, התנהלות בקמפיין בחירות היא אחת מהאינדיקאטורים הבולטים ביותר למנהיגות. מי שנכשל כל כך בקמפיין פנימי, אין שום סיבה להעריך שיצליח יותר בקמפיין בחירות ארצי. מצנע הוא אולי המתאים ביותר להיות ראש ממשלה, אך הסיכוי שמצנע המועמד יביא אותו לעמדה זו שואף לאפס.

הטיעון של עמיר פרץ הוא אולי הטיעון הפוליטי החזק ביותר. אכן בשיטת הבחירות הישראלית החשיבות של מספר המנדטים שמקבלת מפלגה היא משנית בלבד. כפי שיודעות קדימה וציפי לבני להסביר היום, הרבה מנדטים לא אומר שלטון, גם לא אומר יציבות. האם מפלגת העבודה עכשיו, 4 מנדטים פחות, לא חזקה יותר ממפלגת העבודה לפני עזיבת ברק וחבריו האפורים? פרץ אומר שהוא היחיד שיכול להעביר ישירות מנדטים מהליכוד למפלגת העבודה. עובדה נכונה שב2006, הצליח פרץ לזכות באחוזי תמיכה מרשימים בעיירות פריפריה רבות, מקומות שבהם מפלגת העבודה מעולם לא זכתה באחוזים דומים. אבל בואו נזכור גם מה פרץ עשה עם המנדטים הללו: הוא הצטרף לממשלת אולמרט בתפקיד שר הבטחון והוביל (או הובל) את ישראל למלחמה כושלת בצפון. נכון, מבין שלושת האחראים למלחמה פרץ כנראה תפקד הכי טוב. יכול מאוד להיות, כך מסתבר, שהוא היה שר בטחון טוב יותר מזה שבא אחריו או לפניו. אבל זה שהוא לא "האשם" לא אומר שהוא לא אחראי. פרץ מעולם לא לקח אחריות על מעשיו ועל תפקידו במהלך המלחמה. בשחצנות מרגיזה הוא חוזר ואומר שלא הוא השתנה, כי אם הבנתו של הציבור, ועל כן הוא חוזר לשורה הראשונה בזירה הפוליטית. אבל הציבור לא מטומטם, והציבור רוצה אחריות. גם הציבור שעמיר פרץ חושב משומה שיצביע לו באופן אוטומטי לא מטומטם. יש תקפות מסוימת בטיעון של עמיר פרץ, אכן הוא מביא משהו חסר למפלגת העבודה שיכול לעזור לה לגשר על פערים אתניים, היסטוריים ותרבותיים עם ציבורים שמרגישים מרוחקים ממפלגת העבודה. אבל אם עמיר פרץ פטריוט אמיתי, ובעל יושר, הוא יכול לעשות זאת גם ממקום 2 במפלגת העבודה. מקום 2 של מישהו שתרם קיבל את ההזדמנות להיכשל או להצליח.

מה שמביא אותנו לשלי יחימוביץ. מי שהיתה עקבית מאוד והכי קוהרנטית אתמול ולאורך הקמפיין כולו. זו גם הבעיה הגדולה שלה, אם לא הייתה לה את התפיסה המעצבנת שמפלגת העבודה לא צריכה לחפש את השלטון, היא הייתה אולי מועמדת מצוינת לראשות העבודה. עם העמדה הזו, היא כנראה רק הרע במיעוטו. צריך לתת לה קרדיט על ההתמדה אבל והיא זו שמבטיחה לבוחר את האפשרות הריאלית ביותר; מבין כל המועמדים יש לה את הסיכוי הגדול ביותר לקיים את מה שהיא מבטיחה. נכון שהיא מבטיחה הרבה פחות, אבל בהעדר אופציה אחרת לפעמים פחות זה יותר: שלי יחימוביץ היא המועמדת היחידה שיכולה להלהיב. שלא כמו בוז'י הרצוג היא דווקא כן מעוררת אנטגוניזם ומשתמשת בזה. אנטגוניזם הוא לפעמים תכונה חיובית למפלגה פוליטית. במיוחד כזו ששרויה במשבר עמוק ונמצאת בניכור מהציבור. מפלגת העבודה פשוט משעממת את הציבור. שלי יחימוביץ יכולה לשנות את זה. תגידו מה שתגידו משעממת היא לא; אפשר להיות בטוחים, עם שלי יחימוביץ בראשות העבודה לפחות יהיה מעניין. זה לא מבטיח הישגים, ובמידה רבה זה סיכון גדול, אבל כרגע זה נראה כאופציה הטובה ביותר להשיג כוח פוליטי בבחירות הבאות.

רבבות המפגינים שהשתתפו במחאה החברתית בקיץ הישראלי הם מהפרופיל החברתי עם אחוזי ההצבעה הנמוכים ביותר במערכות הבחירות האחרונות. אלה שכן הצביעו מהווים את רוב הקולות של מפלגות נישה אופנתיות וחסרות השפעה כמו מימד, הגמלאים, ובמידה מסוימת שינוי.  אם שלי יחימוביץ תצליח לגייס את הנמנעים לפעולה פוליטית ולתמיכה במפלגת העבודה, לא רק בקלפי כי אם גם ברחוב, אזי היא תוכל להשיג הישג פוליטי משמעותי. אם היא, עמיר פרץ, ומצנע, יצליחו להתגבר על כבודם ועלבונם ולשתף פעולה, ההישג הפוליטי יכול להפוך להישג היסטורי.

* מרוץ אחד עומד לפני סיום, ומרוץ אחר, גדול בהרבה, מתחיל את השלב השני והסוער שלו: המרוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית בארה"ב. אחרי שלב הסינון הראשוני מתבהר ערפל הקרב והזירה מתמקדת בשני מועמדים עיקריים – מושל טקסס ריק פרי, ומושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני. אחד מהם יזכה להתמודד נגד אובמה החלש על נשיאות המעצמה החזקה בעולם. מיט רומני מועמד טוב יותר. ראשית כי הוא יכול להיות נשיא מצויין; מדובר באדם מתון בדעותיו החברתיות, שהנהיג בעצמו רפורמת בריאות במדינתו. איש עסקים מצליח שמשדר על פניו יכולת מנהיגות ועבודת צוות. הבעיה שלו היא שהוא אינו כריזמטי בכלל. אבל בשידור מקצוענות ומתינות הוא יכול לנצח את אובמה אם המצב הכלכלי ימשיך להיות גרוע. מנגד ריק פרי הוא אוונגליסט, דתי וקיצוני מאוד. מושל טקסס שנראה כמו תואם בוש. לא חכם במיוחד, וכריזמטי מאוד (למי שאוהב את סגנון הקאובוי השוביניסטי). ריק פרי יכול להיות נשיא גרוע מאוד והסיכוי שלו לנצח את אובמה קטן יותר. אבל בדיוק בגלל כל הסיבות האלה הוא המועמד המוביל לזכייה במפלגה הרפובליקנית. אם ההנהגה הרפובליקנית לא תתעשת ותתייצב כאיש אחד מאחורי רומני, ציבור הפעילים הקיצונים יבחרו את פרי ברוב גדול.  אובמה אגב, למרות חולשתו ולמרות המצב הכלכלי, הוא עדיין המועמד המוביל לזכייה בקדנציה שניה. נכון שהסיכויים שלו יורדים, אך הם עדיין גבוהים מ50%. עוד בנושא זה בחודשים הקרובים (בחירות באמריקה הם תחביב ישן שלי).

סידור עבודה

ביבי לא הרוויח שום דבר היום. בעצם כל מה שהיה היום זו הפתעה יחסית מבחינת העיתוי בלבד. לכל המאוחר בחודש יוני השנה היה צפוי להיקבע מועד לבחירת יו"ר חדש למפלגת העבודה. ברק, שהודיע בעבר כי אין לו כוונה להתמודד (ולהפסיד בטוח) בבחירות אלה היה צפוי לפרוש ולעבור לנתניהו עוד קודם. תסריט אחר דיבר על כך שבוז'י, ברוורמן ופואד, בלחץ הסקרים וליברמן, יכנסו את הועידה ויקבלו החלטה על פרישה מהממשלה.  גם את האירוע הזה לא היתה לברק כוונה לראות או ליישם. על כן הפרישה של ברק והמעבר ליכוד היה צפוי. אבל ברק שם לב לחוק שאם הוא רוצה לעבור לליכוד בלי מפלגת העבודה, הוא חייב או להתפטר מהכנסת או מתפקידו כשר. על מנת להימנע מרוע הגזירה הוא צריך להתפלג מהסיעה בכנסת עם שליש מחברי הסיעה. ברק הסתכל על המספרים וידע ששני חבריו הטובים- מתן וילנאי ושלום שמחון- מתכוונים לפרוש בקרוב מהכנסת לטובת קק"ל. אחרי הפרישה של אלה ברק יהיה במיעוט במפלגת העבודה. המהלך של פרישה מהמפלגה עכשיו, ביחד עם ארבעת חברי הכנסת שלו, היא צעד מתבקש- כמעט הכרחי מנקודת ראותו.

הטיעון שנשמע היום בתקשורת הוא שנתניהו זכה בניצחון חשוב היום כי הוא מנע בכך את התפרקות הממשלה הצפויה שלו כתוצאה מפרישה של מפלגת העבודה; וקיבל חמישה חברים נאמנים במיוחד ובחינם. אלא שהתזה הזו מתבססת על ההנחה השטותית שמפלגת העבודה, בכל גרסא שלא תהיה, יכלה לאיים על ממשלת נתניהו בכנסת הזו. נדמה לי שאחרי הקריסה הרשמית של תהליך השלום וההתרפסות של ביבי לש"ס ולליברמן כל שני וחמישי, היה כבר צריך להיות ברור לכל שאף אחד לא סופר את מפלגת העבודה. אפילו לא השרים של מפלגת העבודה. אם ממשלת נתניהו תיפול (ובשלב מסוים היא תיפול כי אנחנו חיים במשטר פרלמנטארי) היא תיפול מהימין. ליתר דיוק מצידו של ליברמן- ליברמן יפיל את ממשלת נתניהו, והשאלה היא רק מתי. סביר להניח כחצי שנה עד 9 חודשים לפני מועד הבחירות בחוק.

* מפלגת העבודה- המותג לא האנשים- היא המרוויחה הגדולה של היום. בעצם ברק הציל את מפלגת העבודה מעצמה. הפרישה שלו הכריחה את הרופסים והפחדנים בראשות הרשימה להסיק מסקנות מיידיות. עכשיו אין להם ברירה אלא לייצר אופוזיציה. אין להם ברירה אלא להקדים את תהליכי הבחירות והחלוקה במפלגה ולהבנות מחדש. הסיפור של היום גם מאלץ את כל גופי השמאל על המדף שאנחנו שומעים עליהם לבקרים, לקבל החלטות מהירות יותר ולהיערך. נדמה שאין מנוס מהשתלטות על מפלגת העבודה (בניגוד להקמת מפלגה חדשה).

* יש שאומרים שבעצם מפלגת העבודה היא כבר מניה שלא שווה שום דבר ועדיף להקים מערך שמאל חדש וחיצוני שיכלול גורמים שהיום הם חוץ פרלמנטרים ואת מרץ. אלא שזה לא נכון- יש רווח גדול בהשתלטות על מפלגת העבודה. נכון המותג לא משהו. אבל קל הרבה יותר לשקם מותג הרוס מאשר לבנות מותג חדש. תשאלו את ביבי: הוא הביא את הליכוד ל-12 מנדטים בלבד, ובמערכת בחירות עוקבת ל27. אבל יש סיבה אחרת, חשובה בהרבה: מפלגת העבודה הקימה את המדינה הזו- אין לזה שום ערך נוסטלגי אלקטורלי- אבל יש לזה ערך כלכלי אדיר. מפלגת העבודה היא פשוט מכרה זהב. יש למפלגת העבודה כמות נכסים אדירה בכל רחבי המדינה. רובם לא ידועים לציבור אפילו. הגרעון של המפלגה הוא רק גרעון במאזן תקציבי הבחירות. אבל הכסף נמצא שם, והסניפים נמצאים, והתפקידים השמורים לאנשי המפלגה בארגונים השונים, וכדומה. לא מותרים על "מורשת" כזו בקלות כל כך.

* שלי יחימוביץ היא היום האישה החזקה במפלגת העבודה. ראשית כי היא היחידה מבין חבריה שגם נשארו נאמנים למפלגה לכל אורך הדרך, וגם קראה את המפה נכון ושמשה אופוזיציה לברק ממזמן. שנית, כי כל הסקרים מראים שמבין חברי העבודה הנוכחיים היא זו שמביאה את מספר המנדטים הרב ביותר למפלגה. לבסוף, כנראה שהיא החכמה מבין חברי הכנסת של העבודה. לפי הבנתנו היא זו ששכנעה היום את בוז'י לפרוש מידית מהממשלה ובכך הוכרחו גם פואד וברוורמן ללכת בעקבותיו. שלי יחימוביץ גם מביאה בשורה אמיתית חדשה למפלגת העבודה ועל כן מבין חברי הסיעה הנוכחיים היא בלי ספק המועמדת הטובה ביותר לראשות המפלגה.

ובכל זאת הייתי מעדיף לראות את שלי יחימוביץ תומכת במועמד חיצוני חזק יותר והופכת למספר 2 אקטיבית במפלגת עבודה מחודשת וחזקה יותר. כי אם כל הכבוד לשלי, ויש הרבה כבוד, המטרה הסופית צריכה להיות יצירת אלטרנטיבה שלטונית אמיתית לימין. כרגע זה אולי נראה בלתי אפשרי אבל היו דברים מעולם. עם גישה נכונה ומנהיגות נכונה, עם אריה דרעי ויאיר לפיד ברשות מפלגות מרכז דמיקולו ועם נתניהו בראשות הליכוד, לא מן הנמנע שיווצר גוש חוסם משמאל לליכוד בבחירות הבאות.

* ומילה אחרונה על הצלחה של "אם תרצו" ודומיהם: אהוד ברק וחבריו אמרו היום בציניות שמפלגת העבודה הלכה שמאלה מידי לטעמם ובנשימה אחת האשימו את חבריהם ב"פוסט ציונות". זו היתה המטרה הגדולה של אם תרצו והימין הקיצוני- להפוך את עצם השמאלנות לפוסט ציוניות- ולכן ללא לגיטימית. הנה עכשיו אהוד ברק במהלך קלאסי של שריפת גשרים, מאמץ לחלוטין את הרטוריקה הזו. מעבר לזה שזה מגוחך (בוז'י ופואד לקחו את המפלגה שמאלה מידי? בדיחה עצובה) זה בעיקר מטריד. ככול שעוברים הימים ככה דוחק הימין את השמאל יותר ויותר מחוץ לקונסנזוס. השמאל מצידו לא עושה דבר למנוע זאת. מסוכן.

 

ראש הממשלה התפטר, יחי ראש הממשלה

Only those who have held the office of Prime Minister can understand the full weight of its responsibilities. I have learnt a great deal about its frailties and my own …

זהו נגמר. למי שעוד היו ספקות, תוצאות הבחירות בבריטניה היו די ברורות למרות כל הפרשנויות. לי לא היה ספק שזו התוצאה שתאלץ להיות בסופו של דבר.
במילים יפות אלא נפרד גורדון בראון מדאונינג 10. יחד עם אישתו ושני ילדיו הם נכנסו לאוטו ונסעו לארמון בקינגהאם להשלמת הטקס. מחר ברגע זה כבר נכנס לבית ראש הממשלה דיויד קמרון (מקווה שהחליפו מצעים). אבל החדשות הבאמת גדולות הן שלראשונה בהיסטוריה המודרנית של בריטניה תהיה שם קואליציה. הקבינט יתחלק בין שתי מפלגות. אנחנו רגילים לזה אבל שם זה בלתי נתפס. יש לקואליציה סיבות טובות להתפרק מהר בעיקר בגלל המרחקים האידיאולוגים בין המפלגות. אבל יש גם סיבות טובות בהרבה להשאר- חלוקת תיקים. הליברלים שמעולם לא היו בממשלה, ואין להם סיכוי במערכת הנוכחית להקים ממשלה בעצמם, לא ימהרו לפרק את הקואליציה. הם יהנו מכל רגע שניתן להם להשפיע מבפנים על בריטניה. ואולי, רק אולי, הם יוכיחו את עצמם ויזכו לליגיטמציה גדולה יותר בבחירות הבאות. אבל המשימה תהיה קשה, המשבר הכלכלי בבריטניה ואירופה ייצר תקופה בלתי אפשרית לממשלה.
גורדון בראון מתפטר ברגעים אלה גם מתפקידו כראש הלייבור ומכהונתו בפרלמנט. גורדון בראון אני מניח ילך לאירופה. שר האוצר של בריטניה בשנות ה2000 יזכה ודאי לתפקיד משמעותי בצוות השיקום לכלכה האירופית.
הירושה בלייבור אטרקטיבית במיוחד. לליבור יש סיכוי גדול לחזור ובגדול בבחירות הבאות. הם רק צריכים לבחור נכון. אל תשאלו אותי מי יבחר, אני לא מבין בזה.
עד כאן, אני מניח, הסיקור של הבחירות בבריטניה בבלוג זה.

חזרה אלינו:
* ביבי והרמטכ"ל היו היום בתרגיל צבאי מתוקשר וצפו בהדמיית לחימה בכפר לבנוני. זה דוקא טוב. שאנחנו מראים בטלויזיה איך אנחנו מתכוננים למלחמה בלבנון, סימן שאנחנו לא רוצים לעשות כזאת. בשורות טובות- אולי הקיץ יעבור בשקט. נקווה ששיחות "הקרבה" לא יהרסו את זה.

*עם כל  הכבוד למבקר המדינה, ועם זה שלדעתי שלום שמחון הוא אחד מהאנשים המזיקים ביותר למפלגת העבודה בשנים האחרונות, פרשת שלום שמחון היא שטויות.
אבל זו הזדמנות לדבר על שלום שמחון: מיצג המגזר החקלאי במפלגת העבודה. שלום שמחון לא נבחר בפריימריז ארציים, הוא נבחר על משבצת המגזר החקלאי. ברוב המקרים בשנים האחרונות הוא היה המתמודד היחידי על המשבצת או שרצו מולו מועמדי דמה חסרי סיכוי. דבר מפתיע, המשבצת המשוריינת לנציג החקלאים זזה מבחירות לבחירות. לפני כל מערכת בחירות בודקים כמה מנדטים מפלגת העבודה צפויה להפסיד הפעם ומעבירים את המשבצת של שלום שמחון בהחלטת ועידה קצת יותר קדימה. ככה אפילו שמפלגת העבודה קיבלה רק 13 מנדטים, על שלום שמחון לא ויתרו. האיש הוא איש מנגנון חזק ביותר, שמאז שנות ה-90 הוא עושה דברו המלא של אהוד ברק. פרוטג'ה אם תרצו. והוא גם תמיד מגיע לתפקיד שר החקלאות. לדעתי עצם הנוכחות של שלום שמחון, נציג החקלאים הנצחי של מפלגת העבודה, כשר חקלאות היא כשלעצמה ניגוד עניינים. אבל הפרשה הנוכחית היא באמת כלום.