הירושימה

הבדיחה הידועה אומרת שמלחמת העולם הראשונה התחילה בטנקים ונגמרה במטוסים, מלחמת העולם השניה התחילה במטוסים ונגמרה באטום, מלחמת העולם השלישית תתחיל באטום ותגמר בחץ וקשת.

יש להודות, אני אמביוולנטי מאוד ביחס לאטום. מצד אחד אני חושב שפצצת האטום היא מזעזעת. עצם המחשבה שלאדם יש יכולת לייצר נזק רב כל כך, בחלקי שנייה, כתוצאה מפצצה אחת, מעבירה צמרמורת. נדמה שבדיוק כמו הציווי 'לא תרצח', כך גם פצצת אטום היא לא מוסרית א-פריורית ואוניברסאלית; אף אדם לא צריך להחזיק נשק כזה. אם יש לקח חשוב מהירושימה ונגסאקי הוא זה. אני גם מהאנשים שמאמינים שאפשר על ידי אומץ מנהיגותי ונחישות לצמצם לחלוטין את הנשק הגרעיני בעולם. אנחנו עדיין בשלב שבו מספר מדינות מצומם ביותר מחזיק בנשק הזה ודיונים אינטנסיביים ביניהן, כמו פיצויים ובטחונות מתאימים, יכולים לחסל את הנשק הגרעיני בעולם. הידיעה המפחידה שמלחמת עולם שלישית, כמו זו שכמעט פרצה ב-1962  במשבר הטילים בקובה, תביא להשמדה של המין האנושי, היא בלתי נסבלת.

אבל מצד שני, התיאוריה במדע היחסים הבינלאומיים לפיה הפצצה הגרעינית היא 'המשווה הגדול' או 'השלום הארוך' היא תיאוריה חזקה ביותר. על פי התיאוריה, העובדה שלמעצמות יש את היכולת הודאית להשמיד אחת את השנייה במקרה של מלחמה כוללת היא בדיוק זו שתמנע מלחמה כזו מלכתחילה: פיצוץ האוכלוסין כבר קרה, המאה ה-20 הייתה מאה של התנגשות האוכלוסין הגדולה ביותר. כדור הארץ לא יכל לשאת את מדינות הלאום שהציפו כל חלקה בו. במלחמת העולם הראשונה יותר מ-10 מיליון איש נהרגו: כיתות, שכבות וכפרים שלמים נעלמו. במלחמת העולם השנייה נהרגו יותר מ-40 מיליון איש ישירות. מתוכם חצי מהיהודים בעולם שנרצחו על ידי משטר אימים מטורף. התיאוריה אומרת שמלחמת עולם שלישית לא התרחשה בדיוק בגלל הידיעה של המנהיגים שמלחמה כזו תשמיד את האנושות. אם לא האטום, מלחמת העולם השלישית הייתה פורצת והיא הייתה גרועה ואכזרית משתי מלחמות העולם הראשונות גם יחד.

יתרה מזו, מכיוון שפצצת האטום כבר פותחה היה נכון להשתמש בה כאקט של ניצחון במלחמת העולם השניה. תצוגת תכלית האימים של הפצצה הגרעינית, גם על הירושימה וגם על נגסאקי (על כל ניסוי חייבים לחזור לפחות פעמיים), הייתה הכרחית על מנת להדגים לעולם את כוחה ההרסני של הפצצה ולמנוע את המלחמות הבאות. על פי הגיון זה, היה צריך להטיל את הפצצה על הירושימה על מנת שלא יהיה צורך להטיל כזו איי פעם נוספת. אם לא היו משתמשים בפצצה בסופה של מלחמת השנייה, היא הייתה מתפתחת בתחילתה של מלחמה שלישית, ובעיצומה של מלחמה כוללת הסיכוי שלא ישתמשו בנשק חדש הינו אפסי.

תיאוריית המשווה הגדול באה מעולם תיאוריות הבחירה הרציונאלית והכלכלה הפוליטית: על ידי הגדלת הסיכון למקסימום, הסיכוי של הפעולה יורד למינימום. במצב שבו ליותר מצד אחד יש נשק גרעיני, ההפעלה של הנשק הזה הופכת לבלתי רציונאלית, ועל כן הצדדים מראש לא יכנסו לעימות ביניהן. האסטרטגיה נקראה בארצות הברית בפשטות MAD: Mutually Assured Destruction.

כמובן יש הטוענים שכשמה כן היא- completely mad, אנחנו שמים את העתיד העולם כולו בידיה של תיאוריה רציונאלית. הליכה על סף תהום (שם אחר של MAD) בלי להבין שיש סיכוי שבאמת ניפול בסוף לתהום. ב-1962 לא היינו רחוקים מזה.

אני אישית נוטה לתמוך בשתי הגישות. לדעתי הגישה הרציונאלית בהחלט משכנעת וחזקה. הבטחת ההשמדה אכן מונעת מלחמות; בהחלט אפשרי שהמשטר הגלובלי שאנו רואים היום שבו יותר ויותר מנסים להכניס הגיון ביורוקראטי למערכת הבינלאומית הוא תוצאה של האטום. כשהמלחמה לא כדאית מנסים לשלוט בדרכים אחרות- רגולציה של שלום. אולם מצד שני, הסכנה של האטום אכן גדולה מידי. במיוחד הסכנה היא מזליגה של האטום לשחקנים שלא בהכרח יפעלו לפי כללי הרציונאליזם: בעיקר שחקנים תת מדינתיים, אבל גם מדינות במשבר. למעצמות יש חלק חשוב בעניין הזה. האמת היא שאין סיבה היום שהמעצמות יחזיקו נשק גרעיני. אם אין להן כוונה להשתמש בו, כפי השלום האטומי מחייב, הרי שגם אין סיבה להחזיק אותו. על המעצמות הגרעיניות לשמש דוגמא אישית ולהתפרק לחלוטין מנשק גרעיני. רק בצורה כזו הן יוכלו לשדר מסר אמיתי לכל המדינות הבינוניות הרואות עצמן מעצמה בפוטנציה, לפיו אין צורך בנשק אטומי. אם ארה"ב ורוסיה יסכימו ביניהן שהן מתפרקות מנשק גרעיני, אז גם הודו ופקיסטאן יסכימו (תחת לחץ דיפלומטי כמובן) להתפרק, ומדינות אחרות לא יחשבו אפילו על ההשקעה הכספית העצומה בניסיון להשיג אטום. פצצת האטום הפכה לסמל סטאטוס של מעצמה, את זה צריכים לנטרל.

ומה לגבי השלום הארוך? המשווה הגדול? אין שום סיבה שבתנאים הנוכחיים שלום זה לא ימשיך גם אחרי ההתפרקות מנשק גרעיני. זאת בגלל שהמעצמות הגדולות ימשיכו לדעת שלאף אחת מהן אין שום בעיה לחזור וליצר נשק גרעני בסיבוב כפתור. פחד הירושימה ימשיך להתקיים, אין צורך פיזי בפצצות עצמן.

6 לאוגוסט 2010, 65 שנים להפצצה על הירושימה.


ליבה

אוריאל רייכמן, נשיא המרכז הבינתחומי בהרצליה (או בקיצור "רייכמן"), הגיש עתירה לבג"ץ לחייב את בתי הספר הדתיים ללמד לימודי ליבה. זה אותו רייכמן שעקרונית מתנגד לאקטיבזם שיפוטי ותומך ברפורמות פרידמניות בבית המשפט העליון. עוד מצטרף טרי למלחמת הדת של השבועות האחרונים. הגיע הזמן לסכם גם את עמדתי בנושא:
שימו לב שבניגוד למאבקים בסוף שנות התשעים שהתמקדו בגיוס (כולל כמובן עתירות לבג"ץ לחייב גיוס) הפעם לב הויכוח הוא על חינוך. אבל בדיוק כמו בגיוס, גם הפעם החילונים מפספסים לחלוטין את הפואנטה. החילונים מזהים את הסכנה נכון- הסטטיסטיקות מפחידות; בעוד שהחינוך החילוני הולך וקטן אחוז הולך וגדל מכלל התלמידים לומדים במסגרות חרדיות. החינוך החרדי הוא פרטי אבל ממומן ברובו על ידי המדינה. זה חינוך חשוך שעושה הפרדה בין תלמידים- לפעמים גזעית לפעמים מעמדית. מבוקר עד ערב לומדים שם פלפולי פרשנויות מימי הביניים, תנ"ך אגב לא מלמדים. על ביולוגיה ומדעים בכלל אין מה לדבר, היסטוריה זו בדיחה, אין דבר כזה ספרות, אזרחות לא צריך, אפילו מתמטיקה ואנגלית לא. יידיש דוקא כן.
זאת לצד שיעור הגברים החרדים שעובדים בשוק העבודה ותחזיות גידול האוכלוסיה בשנים הקרובות, התמונה ניראית מפחידה אם לא פאטלית. אבל מה הפתרון של החילונים? ליבה. צריך ללמד את החרדים ליבה. או ליתר דיוק לחייב את החרדים ללמד בבתי הספר שלהם לימודי ליבה (כלומר מתמטיקה ואנגלית). מנגד יוצאים רב תרבותניים ומדברים בשם זכויות הקהילה לשמור על תרבותה ומאשימים את חבריהם החילונים הרייכמנים בגזענות. כך מפוספס הויכוח על הצעות עקרות לחלוטין ועל המלצות דה-קונסטרוקטיביות.
מי שחושב שאפשר להכריח את בתי הספר החרדים ללמד ליבה הוא הוזה. גם אם יחייבו אותם בחוק (בו הם לא מכירים), ויפקחו עליהם עשרות מפקחים כל יום (כמו שהם מפקחים על כשרות מסעדות נגיד) עדיין חרדים לא יילמדו לימודי חול בבתי הספר שלהם. ואם כן אלה יהיו לימודים חסרי טעם ומשקל. יש מספר שעות מוגבל ביום ועל לימודי "הקודש" הם לא יותרו.
הצעות אחרות, קצת יותר הגיוניות, מדברות על חינוך משלים. המדינה תספק חינוך חול משלים אחר הצהריים לתמידי בתי הספר החרדיים. הבעיה כאן היא בעיה של שיוויון, לא רק שיממנו לחרדים לימודים שלהם ביום, אלא גם יוסיפו להם מימון לשעות השלמה אחרי. אבל, בעיית השוויון שתווצר תהיה קטנה מהסכנה הפוטנציאלית שבמצב הקיים. זהו פתרון שנשמע בעיקר באקדמיה אבל לא תמצאו פוליטקאי שיעז להגיד אותו כי עבור פוליטקאים בעיות שיוויון יש להן ניראות רעה בזמן המיידי לעומת בעיות פוטנציאל טווח ארוך שהרבה פחות מעניינות.
מי שצועק במרחב הציבורי "ליבה, ליבה" מפספס את כל הפואנטה. הליבה היא חסרת משמעות. בין אם ילמדו אותה בזמן או אחרי הלימודים היא לא תפתור שום דבר. מישהו באמת חושב שחרדים לא הולכים לעבוד בגלל שלא לימדו אותם מתמטיקה? הבעיה היא החינוך החרדי נקודה. או אורך חיים חרדי מודרני (שבו כולם תלמידי ישיבה) באופן כללי.
הבעיה היא, גם אצל מבקרי החרדים וגם אצל מבקרי המבקרים שמאשימים בגזענות, שהם מסתכלים על החרדים כעל קבוצה אתנית. אף אדם לא נולד חרדי. הוא הופך חרדי בעקבות חינוך הוריו ובבתי הספר שלו. ויש כל מיני סוגים של חרדים. ויש כל מיני רמות. ההקצנה היא עניין של שנים ארוכות. לפני קום המדינה היו אחוז תלמידי הישיבות מבין החרדים פחות מ20. היום המספר קרוב למאה אחוזים. יש גם מגמה מצערת מאוד של התחרדות או הקצנה דתית באופן כללי בקרב הציבור הדתי הלא חרדי. המגמה הכי בולטת בשני העשורים האחרונים היא ההתחרדות של הדורות הצעירים של המעמדות הנמוכים עולי המזרח וצפון אפריקה בעיירות הפיתוח. החרדים ששולטים בש"ס לא הולכים לבתי הספר של ש"ס, מבחינתם זה בתי ספר למעמד נחות, המנהיגים של התנועה הולכים לישיבות האשכנזיות. לבתי הספר של ש"ס הולכים אנשים שאפשר שהיו מסורתיים בלבד ואולי אפילו חילונים אבל באזורים בהם הם נמצאים החינוך שמציעה ש"ס הוא מקיף יותר ואטרקטיבי יותר. התוצאה אחרי עשרים שנה של השיטה היא שרשת החינוך מעין התורה של ש"ס היא הרשת הפרטית הגדולה בארץ שמושכת אלפי תלמידים כל שנה מהחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
המדינה החילונית אם כן צריכה קודם כל להבין מהי המטרה המרכזית שלה- והיא שייהיו כמה שפחות תלמידים בחינוך החרדי. את זה במדינה דמוקרטית לא עושים על ידי כפייה. אי אפשר לאסור את החינוך החרדי ולאכוף בכוח חילוניות. את זה עושים על ידי התחרות בחינוך החרדי על ידי מתן תמריצים לחינוך החילוני. המדינה צריכה לזהות את אותם אזורים בהם מתבצעת זליגה לחינוך החרדי או שבהם יש פוטנציאל להפוך אוכלוסיה דתית לקיצונית פחות, ולטפל בהם. לספק שם חינוך חילוני ברמה גבוה ובצורה מקיפה שתספק צרכים סוציואקונומיים כמו ארוחות, קייטנות וצהרונים. כמו כן לתת תמריצים ליציאה לעבודה (וגם צבא אגב, זה אותו פתרון) במקום לישיבה בישיבה. כרגע המדינה עושה בדיוק הפוך, היא נותנת תקציבים עודפים ותמריצים לחינוך חרדי.
ברם, להציע פתרון כזה זה מסובך וקשה להסביר. איך מסכמים פתרון עומק של תקצוב, תחרות ותמריצים למשפט אחד או מילה? הרבה יותר קל לצעוק בתקשורת "ליבה". זה קליט וזה מובן. חבל שזו טעות שלא תביא לשום מקום ותשאיר את המצב באותו מסלול רע לעבר קטסטרופה. בדיוק כמו נושא הגיוס שהביא לשינוי 15 מנדטים בשנת 2003, גם הפעם מלבד אולי כמה כסאות, לא נראה שהקמפיין החילוני ללימודי ליבה יביא לתוצאות חיוביות.  

[אירועי שבועות (ובייביסיטר על אחייניות) גרמו לעיקוב בכתיבה בבלוג. אבל מקווה לחזור לשגרה. ]

תיקון שבועות

* האשימו אותי השבוע (ולא בפעם הראשונה) שאני ציני מידי כלפי הפוליטיקה. זה כואב לי ואני רוצה לתקן: אינני ציני כלפי הפוליטיקה כלל. להיפך, מכעיסה אותי ציניות כלפי פוליטיקה ואני חושב שפוליטיקה היא הדבר החשוב ביותר בחיים האנושיים. ההמצאה הגדולה ביותר של בני האדם, שאפשרה את כל יתר ההמצאות, היא הפוליטיקה. לא סתם נקרא הבלוג הזה פוליטאה. אני גם לא ציני כלפי פוליטיקאים. בניגוד לתקשורת אני מאמין שרוב הפוליטיקאים נמצאים איפה שהם נמצאים מסיבות אידיאולוגיות אמיתיות ושלרובם באמת יש השקפת עולם (לא לכולם). זה לא אומר שאני חושב שהם חכמים, שהם בעלי השקפת עולם נכונה או שהם עושים את מה שהם אמורים. קחו את ביבי לדוגמא, יש כל מיני אנשים שחושבים ואומרים שביבי יביא שלום, שהוא רוצה אבל הפלסיטינים לא מאפשרים לו, שהוא חותר לחלוקת הארץ, שציפי ליבני בכלל אשמה כי היא לא התחננה מספיק חזק להכנס לממשלה, שהוא בכלל שמאלן גדול בפוטנציה וכ"ו. אני חושב שכל האנשים האלה הם הם הציניים האמיתיים לגבי ביבי. אני באמת מאמין לביבי; אני מאמין לו שהוא באמת ימני. שאני אומר שביבי רוצה להיות כמו יצחק שמיר זה לא ציניות, זו הערכה כנה של אישיותו ואמונתו של ביבי. מספיק להסתכל במי בחר ביבי לשים מסביבו בפורום השביעיה שמקבל את ההחלטות הבטחוניות והמדיניות החשובות במדינה (פורום שהוא עצמו המציא): יש שם שני "שמאלנים" לכאורה- אהוד ברק ודן מרידור. ביבי. ועוד ארבעה ימנים, מה זה ימנים אולטרה ימנים: הסמנים הימניים ביותר של הליכוד- בני בגין ובוגי יעלון, ועוד שני אנשים שהמילה פאשיסט מעולם לא התאימה לישראלי יותר מאשר להם- אלי ישי ואביגדור ליברמן. לחשוב שהפורום הזה מתכוון לשלום, או לשינוי חיובי כלשהו בסטאטוס קוו לצורך העניין, זה ציני.

קצת יהדות לכבוד שבועות
* בחג שבועות קוראים את עשרת הדיברות. עשרת הדברות על פי הסיפור בתנ"ך הן אותם חוקים שאלוהים הקריא בעצמו ובקולו שלו לכל העם בהר סיני. אחרי זה אנשי העם הפסיקו את אלוהים באמצע, שרצה מצידו להמשיך להקריא את כל שאר החוקים, וביקשו ממנו שיפסיק כי הם מתים מפחד. על כן את כל יתר הדברות הקריא משה בשם אלוהים. נו טוב. יאיר שלג כתבה היום בהארץ על הדיבר השלישי "לא תשא שם יהוה אלוהיך לשוא". המאמר לא מעניין לדעתי מספיק אז אני לא מקשר אבל רציתי להפנות תשומת לב לטעות נפוצה שכתובה בו; היא כותבת: "במשמעותו המקורית המצומצמת מכוון הדיבר לאיסור שבועת שקר בשם ה'. אבל המערכת הדתית ייחסה לו משמעות מוסרית מורחבת, של איסור כולל לשימוש בשם אלוהים לשווא, לא רק במצבים של שבועה". זה ממש לא נכון. בימי קדם יוחסה משמעות מיוחדת לשמות. שמות נחשבו כנושאי כוח מאגי מיוחד, באמצעות השם האמיתי ניתן לשלוט בדבר. על כן למלכים למשל היה שם סודי שניתן להם, השם האמיתי, ועוד שם רישמי, ועוד שם ביום ההמלכה. בספר בראשית א' נכתב כי אלוהים נתן לאדם לתת שם לכל החיות. המשמעות היא שלמרות שאלוהים הוא זה שברא את החיות, מכיוון שהאדם נתן את השמות להם אז החיות שייכות לאדם. לעומת החיות, לגרמי השמים ולכוחות הטבע כמו הארץ והים, אלוהים הוא שנתן את השמות "ולארץ קרא ארץ" ועל כן הוא זה ששולט בהם. במיתולוגיה המצרית מסופר על איזיס שגילתה יום אחד את שמו האמיתי של אל השמש רע ובאמצעותו שלטה עליו והכריחה אותו לעשות כחפצה. סיפור זה גם שם את איזיס כאלת מאגיה מרכזית במצרים. הציוי לא לשאת את שם יהוה לשוא אם כן מפורש הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב, משמעותו קרובה מאוד למשמעות הפרקטית הנוכחית- לא להגיד את השם "יהוה". בניגוד לכל חוקי התנ"ך זה החוק שאולי תמיד נשאר באותה המשמעות. השם יהוה, בכל מקרה, כנראה אינו שמו האמיתי של האל אלא שם שמסווה את השם האמיתי שאבד מזמן. היו מסורות שדיברו על שם בעל 7 אותיות, מסורות שדיברו על 13 ואפילו מסורות שדיברו על שם בעל 72 אותיות. יש הטוענים שרק הכוהן הגדול בבית המקדש ידע את השם המפורש וקרא בו בתפילה מיוחדת כנראה ביום כיפור. ישנה פרשנות מודרנית שהשם האמיתי טמון בשפה העברית באותיות 'אהוי': משהו כמו יוואה (יא-בו-אה).

* חג שבועות הוא היפה ביותר בחגי ישראל לדעתי. חג ששמר על המסורת החקלאית המקורית שלו מימי קדם אחרי קום המדינה. חג צמחוני, לא מקריבים שום דבר, שהאוכל בו הכי טוב מכל החגים (מאכלי החגים היהודיים לא בדיוק מצטיינים). בואו נזכור שבניגוד למאכל הכנעני המסורתי של גדי בחלב, בתנ"ך נכתב מפורשות שבחג שבועות לא תבשלו גדי בחלב אימו! אגב, רק על חג השבועות נאמר הציווי הזה. הרבנים, ככה על הדרך וליתר בטחון, הרחיבו אותו לכל השנה ולכל סוגי המאכלים. הרחבה שהיתה פשוט בלתי אפשרית בזמן התנ"ך גם אם היו רוצים שכן המטבח היהודאי באלף הראשון לפני הספירה נסמך על בישול בשומן חלב ולא בזיתים ששימשו למאור הבתים. ארץ זבת חלב ודבש (להבדיל מארץ זבת שמן). אבל אני גולש לקולינריה…

חג שמח לכולם!  

השמאל הריאליסטי

תחילה הקדמה, מבוא למבוא ליחב"ל (יחב"ל= יחסים בינלאומיים, תחום לימוד במדעי המדינה):
כמו שכל תלמיד מתחיל ביחב"ל לומד לדקלם מהר, ישנן שלוש גישות מרכזיות ליחב"ל ואסטרטגיה: גישה ריאליסטית, גישה ליברלית וגישה מרכסיסטית. ממש על רגל אחת:
הגישה הריאליסטית מבוססת על מצב טבע הובסיאני של מלחמת כל בכל ורואה בכל המדינות בעולם את השחקניות המרכזיות במשחק רציונאלי. הגישה הזו מקבילה לגישת הבחירה הרציונאלית בכלכלה והיא דומינטטית לחלוטין בלימודי היחב"ל. הגישה הליברלית נותנת חשיבות גדולה לגופים בינלאומיים וטרנס מדינתיים ומכניסה אלמנטים ושיקולים של מוסר למערכת, הגישה דומיננטית באיחוד האירופי. הגישה המרכסיסטית או גישת התלות מדברת על תלות כלכלית בין מדינות המרכז לפריפריה כאשר אלה הראשונות מנצלות את האחרונות ידה ידה ידה.
רבים נוטים לשייך את הגישות לרצף של ימין שמאל כאשר הריאליזם הוא הימין והליבליזם בשמאל (המרסיסזם כרגיל מיוחס לשמאל הרדיקלי והאנרכיסטי). זו גם הסיבה שבחוגים ליחב"ל יש הרבה יותר סטודנטים ימנים מאשר הממוצע במדעי החברה. יחד עם זאת, אין טעות גדולה מזו. הריאליזם אינו ימני! אדם ימני יכול להיות בעל גישה ריאליסטית ליחב"ל (נגיד פרופ' ישראל אומן) אבל גם אדם שמאלני. יתרה מזו, אדם יכול להיות ליברלי בגישתו ליחב"ל ולהיות ימני במדיניות החוץ בה הוא תומך (ראה למשל ג'ורג' בוש). הריאליזם הוא כלי, גישה דרכה מנתחים את העולם, סדרה של הנחות מוצא. המסקנות יכולות להיות שונות לחלוטין מאדם לאדם ותלויות גם בנטייה הפוליטית.
אסביר את עצמי: על פי הריאליזם המלחמה היא מצב טבעי וחוזר אך גם מסוכנת והרסנית. המשחק הריאליסטי הוא משחק של מטרות, אינטרסים, ואסטרטגיה להשיגם באמצעות עוצמה יחסית. למדינה יש מטרה, נגיד להיות הכי טובה; ויש לה אינטרסים, נגיד לשמור על מלאי הזהב שלה; והיא מגבשת אסטרטגיה להיות הכי מוצלחת תוך שמירה על מלאי הזהב באמצעות הכלים העומדים לרשותה (בקצרה עוצמה). אם שתי מדינות מגיעות להסכם אין לו שום תוקף (אין דבר כזה תוקף משפטי בזירה בינלאומית) אלא מדובר בהוכחה ששתי המדינות הגיעו לאינטרס משותף, או למצב הבנה שבו שתיהן מרויחות משיתוף פעולה ולא כדאי להן לסכן את שיתוף הפעולה בהפרת ההסכם. שיווי משקל. איך כל זה מסתדר עם "שמאל"? זה מסתדר עם שמאל ריאליסטי הרבה יותר מאשר עם ימין רומנטי.
מדינת ישראל צריכה להבין את יחסי הכוחות ואת עוצמתה היחסית. נכון יש לנו צבא מאוד חזק וכלכלה מאוד חזקה. אבל אנחנו לא מעצמה עולמית. הבדיקה של העוצמה חייבת להיות אובייקטיבית ויחסית. השאלה היא איך אנחנו מגדירים את האינטרס הלאומי של מדינת ישראל. זו החלטה "ערכית", אידיאולוגית או פשוט פוליטית. אם האינטרס שלנו הוא אדמה אזי יכול להיות שנגיע למסקנות של הימין (גם לא בטוח, אבל לא בא לי להכנס לזה כרגע). אם האינטרס שלנו הוא חיי אדם, המשך קיומה של מדינת לאום יהודית, שגשוג כלכלי, המשך הדמוקרטיה, אז אנחנו צריכים לגבש אסטרטגיה אחרת לחלוטין ממה שמציע לנו הימין הישראלי כבר שנים. זוהי לא שמאלנות ליברלית אלא שמאלנות ריאליסטית.
דוגמא הפוכה; השבוע למדתי שאביגדור ליברמן הוא בוגר החוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. ככזה הוא ודאי מכיר את כל המושגים שנקטתי בהם. הוא למד שם שהמלחמה יכולה לפתור בעיות. אלימות, לצערנו, מביאה להישגים. הוא גם שמע שם שהסכמים ומשפט בינלאומי זה שטויות, אין דבר כזה מוסר בחברה בינמדינתית שבה אין ריבון עליון והכל מונע אינטרסים. אבל ליברמן לא הקשיב לחלק השני של השיעור: נכון הגופים הבינלאומיים הם לא באמת בינלאומיים ואין משפט בינלאומי, אבל זה לא אומר שהם לא קיימים. הם קיימים כי הם הביטוי של האינטרס במאזן בין המעצמות הגדולות שמנהלות את העולם. אנחנו לא אחת מהן. ליברמן חזר אתמול על המנטרה שלו שחמאס זה לנו כמו הצ'צ'אנים לרוסיה. רוסיה נלחמת בצ'צ'אנים באמצעות פשעי מלחמה של ממש שלידם עופרת יצוקה שלנו היא גן שעשועים. אבל מה שמותר לרוסיה אסור לישראל. זוהי לא מסקנה ליברלית; להיפך, הליברליזם מדבר על מוסר אוניברסלי שמנחה את כל העולם, ועל כן לפי הליברליזם אם משהו מותר לרוסיה אז הוא מותר גם לנו ואם משהו אסור לרוסיה אז הוא אסור גם לנו. ליברמן בעצם הוא בעל גישה בינלאומית ליברלית- הנחת המוצא שלו היא שהמוסר העליון הוא "הקם להורגך השקם להורגו" או במילים אחרות מוסר לאומני- העם קודם. השמאל האירופי (שיש לו נציגים גם בארץ, או מה שאנחנו יכולים לקרוא השמאל הישן, או השמאל הרדיקלי יותר ופחות) הוא ליברלי באותה מידה רק שאצלו הנחת היסוד היא שהמוסר האוניברסלי הוא זכויות האדם והזכות לחיים.
המסקנה הריאליסטית היא שונה. הריאליזם רואה את המצב היחסי של ישראל, מבין אותו, ומסתכל מה אפשר לשנות ומה אי אפשר. הוא שואף להגדיר מטרות ולגבש אסטרטגיה בת קיימה (ריאליסטית!) להשגתם במחיר הנמוך ביותר ובמהירות הרבה ביותר.

ברק אובמה איננו ג'ימי קרטר. ג'ימי קרטר היה נשיא ליברל קלאסי במדיניות החוץ שלו. מהצד השני של המטבע גם ג'ורג' בוש הבן היה כזה- הוא יצא להלחם בשם צדק אוניברסלי וקריאה משמיים. ברק אובמה הוא ריאליסט אמיתי. זה לא אומר שהוא לא עושה טעויות, אבל חשוב להבין גם את הטעויות שלו במסגרת הנכונה.

ובארץ? לצערי אין בארץ שמאל ריאליסטי אמיתי. זה בדיוק הדבר שחסר פה כבר שנים רבות. הימין בארץ נע בין ימין משיחי ורומנטי לימין ריאליסטי (שבמיעוט אך בהחלט קיים, אני פשוט לא מסכים עם הנחות המוצא שלו אבל הניתוח ריאליסטי). תנועת השמאל הלאומי, שמפגינה בשבת הקרובה, במידה רבה משקפת מצע שאמור להיות שמאל ריאליסטי. יתכן שהם באמת כאלו ואם נכון הדבר הרי שהיוזמה מבורכת ואני אשמח אם הם יצליחו. יש לי רק בעיה קטנה עם השם שלהם. למה דוקא "לאומי"? אבל זה כבר נושא ליום אחר…

שחיקה ארוכת טווח

*שר הבטחון אהוד ברק הגיע לועדת החוץ ובטחון של הכנסת- הועדה שאמורה להיות הזרוע של הכנסת לביקורת ופיקוח על רשויות הבטחון במדינה (בפועל לא קורה שם הרבה). שני ציטוטים מטרידים שהתפרסמו מדבריו:
1. "ישראל ניצבת בפני סכנת שחיקה ארוכת טווח במצבה הבינלאומי." מה בדיוק זה אמור להביע? אהוד ברק כנראה מעריך שהוא וביבי נמצאים כדאי להשאר עוד הרבה זמן, על כן כשהוא אומר שהשחיקה במעמדה הבינלאומי של ישראל היא ארוכת טווח הוא לא מדבר, הוא עושה. מה שבטוח זה שאישית הוא לא מתכוון לשפר את המצב.
2. "אין שום הכרח שנמצא עצמנו בקיץ במצב של הידרדרות, למרות האזהרה של מלך ירדן. אף אחד לא רוצה הידרדרות כזאת, אולם אנחנו דרוכים ועוקבים. ישראל מאוד חזקה ומרתיעה. אם ייאלצו אותנו, צה"ל יגיב לכל סכנה". שימו לב, הביטוי שהוא השמש בו זה "יאלצו אותנו". יאלצו זו מילה קלה מאוד שמשאירה את רוב ההחלטה בידיים שלנו. איך מאלצים? מה מאלץ? אם ישראל "מאוד מרתיעה" אז למה שמישהו "יאלץ אותנו"? להכין מקלטים.

*ישראל הצטרפה לOECD! מז"ט! בלונים! אנחנו המדינה ה-32 במועדון שכולל את ארה"ב, מקסיקו, אירופה, טורקיה, פרו, יפן קוריאה והאוסטרליות. מה זה אומר? זה אומר שמעכשיו יהיה מלא מלאן המון כנסים בחו"ל לפקידי הממשל שלנו לנסוע אליהם! איזה כיף. גם לאקדמיה זה טוב, עכשיו שיעשו כנסים השוואתיים אז גם חוקרים של החברה הישראלית יוזמנו. מי לא אוהב כנסים בחו"ל?

*הויכוח על החרדים ממשיך. הפעם השמאל הרב תרבותי השטחי משמיע את דעתו הצפויה: מירב מיכאלי כותבת מאמר בהארץ ומשווה בין הביקורת על החרדים לבין גזענות פשוטה.  לא מסכים בכלל. חרדים זה לא אתניות, חרדים זה אורך חיים. להתנגד לאורך חיים מסויים זה לגיטימי לחלוטין ואין בזה שום סממן של גזענות. מדינה חילונית ומתורבתת צריכה לשאוף לכך שאורח חיים חרדי וחשוך לא יתפשט וכן יצומצם ככול האפשר, זאת מבלי לפגוע בזכויות האינדיוידואל לחיות את חייו כחפצו כל עוד הוא לא מפריע לאחר. "אחר" כולל גם את ילדיו חסרי הישע. זה עניין של איזון עדין, לא של גזענות.

אופס חייב לרוץ, אתקן שגיאות כתיב בערב…  נראה לי שתוקן

פולואפ

הפולואפ הראשון של הבלוג. על שני עניינים שעסקתי בהם כאן בשבוע האחרון:

* הבחירות בבריטניה הסתיימו. ספירת הקולות עדיין נמשכת. המדגמים אתמול הראו על ניצחון לשמרנים של 309 מושבים. עדיין אין תוצאות בכל המחוזות אבל כרגע מסתמן שאכן זו תהיה התוצאה, שמרנים בין 300 ל315 מושבים. אני הימרתי לפני יומיים על 312. אני עדיין חושב שזה יהיה המספר הסופי.
השמרנים זכו, והמפלגה הליברל דמוקרטית, זו של ניק קלג שכל פרשני הארץ הספיקו השבוע להלל אותו ולהכריז אותו כמנצח, הפסידה. הליברלים סיימו שלישיים בסה"כ הקולות (כ23% בלבד לעומת כ28% בסקרים) ובסביבות ה55 מושבים במקום 100 שבהם רצו לזכות. אחרי הכל הליברלים הפסידו מושבים ביחס לבחירות האחרונות. מבחינתם זו פשוט תבוסה. אבל יותר מזה, הליברלים ולייבור ביחד לא יעברו את ה-325 מושבים הדרושים בשביל ליצור רוב בפרלמנט. המשמעות היא שבניגוד לכל התחזיות הליברלים לא ישמשו כלשון מאזניים ולא יקבעו את זהות המנצח. השמרנים ניצחו נקודה. אומנם השמרנים לא השיגו רוב בעצמם, אבל הם יוכלו להרכיב ממשלת מיעוט לבד בלי לחלק תיקים בקבינט לאף אחד. האתגר הבא של ראש הממשלה המיועד דיויד קמרון: העברת תקציב החירום אותו "הבטיח" לבריטניה עוד חודש.

* ביום שלישי בבוקר כתבתי כאן על הטרנד החדש/ישן של כניסה בחרדים ואמרתי שהמילה הבאה בתחום אמורה להיות של ליבני. ואכן היום בבוקר ליבני יוצאת במתקפה גלויה על החרדים  (כפי ששמה לב יפה גם המגיבה מורן) ובעיתון הארץ רומזת על אפשרות כניסה לממשלה במידה וביבי יזרוק את ש"ס. כמה זמן יחזיק הטרנד? קצת מוקדם לבחירות. בהיעדר מסוגלות או מוכנות של האופוזיציה לתקוף את הממשלה בנושאים המדיניים כנראה שהנושא החרדי נתפס כמטרה קלה. מה אתם אומרים יצא מזה משהו? (אני חושב שלא).

האפורים

* אני חוזר מהרצאה ודיון באוניברסיטה עם שר החינוך גדעון סער. הוא לא אמר שום דבר מעניין מבחינה פוליטית ששווה לדווח אבל זו הזדמנות טובה לדבר על דמותו הציבורית.
גדעון סער הוא מאנשי הדור הצעיר בליכוד שרבים חוזים לו עתיד מבטיח. רביב דרוקר למשל בטוח שהוא יהיה יושב ראש הליכוד אחרי בנימין נתניהו. לגדעון סער לכאורה יש את כל התכנות למנהיג ישראלי מצליח: הוא פוליטיקאי מצויין, היה פרלמנטר טוב שהצליח להשיג נראות תקשורתית גבוהה מאוד, יש לו תדמית חיובית שהוא מצליח לשמר, הוא לא מרגיז אנשים, בעל עמדות מוצקות, צעיר, נראה צעיר, יפה וימני. רק מה יש בו משהו מאוד מאוד אפור. תגידו מה שתגידו, כריזמטי הוא לא. שר החינוך זה התפקיד הממשלתי הראשון של גדעון סער, זו לא הפעם הראשונה שאני שומע אותו מדבר על חינוך ותמיד הוא נשמע רדום ומרדים במיוחד כשהוא מדבר על כך. שלא תבינו לא נכון, הוא נשמע גם מאוד מיודע ובקיא במה שהוא אומר. אך הוא פשוט לא מצליח לקחת נושא ולהפוך אותו למעניין, להיפך. כל זה כמובן לא אומר שבקונסוטלציה כזו או אחרת הוא לא יכול להפוך לראש ממשלה, אבל זה לא מובן מאליו אלא תלוי בסיטואציה החיצונית. גדעון סער, כשלעצמו, לא יצליח לסחוף בוחרים, הוא לא ניק קלג ובטח שלא ברק אובמה.

* ואפרופו ניק קלג, ואפרופו מועמד אפור, הבחירות בבריטניה בעוד יומיים. יום חמישי הקרוב בריטניה הולכת לבחירות. גורדון בראון, ראש הממשלה המכהן הוא דוגמא מובהקת למקצוען אפור שהגיע להיות ראש ממשלה. אם תרצו הוא דוגמא טובה מאוד לגדעון סער אנגלי. גורדון בראון הוא המומחה ב'ה' הידיעה של הלייבור בעינייני כלכלה. שנים הוא היה מספר 2 של טוני בלייר, מאז 1997 ברצף הוא אחראי לכתיבת התקציב השנתי של בריטניה. 10 שנים הוא חיכה לתורו לרשת את טוני בלייר. והוא גם תמיד היה חזק מאוד בתוך המפלגה. בבחירות הראשונות בהן התמודד הסתברה הבעיה, הוא עצמו לא כריזמטי. בבחירות בעוד יומיים כבר, הוא עומד להפסיד. מה זה להפסיד, יש סיכוי שהוא יהיה המפלגה עם מספר הקולות השלישי.
* זה לא אומר שהלייבור יקבלו הכי מעט מושבים בפרלמנט אבל. כי שיטת הבחירות בבריטניה היא השיטה הדמוקרטית הכי פחות יחסית שקיימת. ניק קלג, הצעיר, שנראה עוד יותר צעיר ממה שהוא באמת והכריזמטי מהמפלגה הליברלית מפתיע את כולם ומתחזק מסקר לסקר. בסקרים על אישיותו רואים שרוב הבריטים חושבים שהוא אישית המועמד האהוב ביותר מבין שלושת המועמדים (זאת למרות שהכי פחות מסכימים עם המדינייות של מפלגתו בפועל). על פי הסקרים בשבועיים האחרונים, תוצאות הבחירות יהיו בערך שליש שליש שליש. כאשר המפלגה השמרנית זוכה לרוב קל של בין 5 ל8 אחוזים. הליברלים שניים וצמודים אליהם במקום השלישי לייבור. אלא תוצאות הסקרים הארציים בלבד אבל. תוצאות הבחירות יהיו שונות לחלוטין. בגלל השיטה יש סיכוי שלייבור, אפילו מהמקום השלישי, יהיו עדיין המפלגה הגדולה בפרלמנט. ואם לא הגדולה אז השניה בטוח בהפרש גדול, גדול מאוד, מהליברלים. הליברלים אולי זוכים לאחוזי תמיכה גדולים בכלל הציבור, אבל הבחירות הן באזורים בגודל של נציג אחד; מכיוון שברוב האזורים הליברלים מגיעים למקום השני, הם מקבלים 0. ועל כן זוכים לייצוג חסר בצורה משמעותית.
* זו עדיין לא כל התמונה, כי ביום הבחירות אין סיבה לאנשים שיודעים שיפסידו ללכת להצביע באמת. או לפחות להצביע למפלגה שלישית במחוז שלהם. התחזית שלי על כן היא שגם בתוצאות הארציות, באחוזים הכלליים, לא נראה מצב דומה לסקרים הנוכחיים. סביר יותר שהשמרנים יזכו ברוב גדול יותר, אולי יותר קרוב לרף העליון של הסקרים (הפרש של 8% ואולי יותר). והלייבור יהיו חלשים מאוד באזורים בהם הם צפויים להיות שלישים. דיון בתוצאות הבחירות ביום שישי.

* האפורים= שמם של חברי הבית העליון בפוליטאה של ספרטה העתיקה. אפשר גם לראות בתפקידם כשרים. הם נבחרו על ידי מועצת השבטים הספרטנית ונחשבו במעמד מקביל (אך שונה) לשני המלכים. האינקרנציה שלהם בסרט/קומיקס 300 לא קשורה למציאות בכל דרך שהיא.  

שובה של שינוי

איך יודעים ששינוי (או משהו דומה בשם אחר) עומדת לעשות קמבק? בשבוע האחרון היה עיסוק איטנסיבי ביחסי חרדים חילונים. או ליתר דיוק בחילונים שמזדעזעים מחרדים. הכל התחיל בסיפור על אפליית הילדות המזרחיות (החרדיות בעצמן יש לזכור) והפרדתן בבית ספר חרדי בעמנואל.

עמדתי שלי בסיפור היא שמדובר בתופעה קשה שלא קשורה בחרדים דוקא אלא באופן כללי בציבור הדתי. גם בבתי הספר הדתיים הלאומיים ישנה הפרדה, אם לא פורמלית אז בפועל, בין מזרחים לאשכנזים. הסיפור הוא לא החינוך, אלא החתונה. שיעור נישואי התערובת בציבור הדתי בכלל נמוך לאין שיעור מנישואי התערובת בחברה החילונית. הדתיים גם נוטים להתחתן בגיל הרבה יותר מוקדם מהציבור החילוני ועל כן סוגיית החתונה והפחד של הדור המסורתי מנישואי תערובות זולג לתוך מערכת החינוך.

העיסוק התקשורתי והפוליטי בנושא, בכל אופן, מציג זאת כמאבק ליברלי בערכים של החרדים. אפילו ג'ודי שלום ניר מוזס  התרעמה. בערוץ 10 מיהרו לעשות כתבת חדשות על העדר לימודי הליבה במגזר החרדי. סיפור ישן שלא קרה בו שום דבר חדש בשבוע האחרון. העיסוק ראוי, אבל כאשר זה כן היה רלונטי בממשלה הקודמת (כאשר אושר לחרדים לא ללמד לימודי ליבה ובכל זאת לקבל מימון כמעט מלא מהמדינה) לא היה עיסוק תקשורתי נרחב בכך במהדורות המרכזיות. 

 לרעש הכי גדול השבוע זכה ראש עיריית תל אביב יפו רון חולדאי. לרון חולדאי קל במיוחד לתקוף את החרדים, האלקטורט שלו הוא כמעט חילוני לחלוטין וליברלי ברובו. אבל יש לזכור שבתל אביב יפו אין הרבה ישיבות ובתי ספר חרדים. הדברים של רון חולדאי השבוע לכן לא קשורים לתחום עיסוקו בכלל. ממתי רון חולדאי מתעניין בסוגיות ארציות? וממתי לתקשורת אכפת ממה אומר רון חולדאי? הסבר אחד הוא שחולדאי, כמו גם ציבור התומכים המסורתי שלו, מודאגים מהמצב ומהסקרים האחרונים שמצביעים על גידול מתמיד בכוח החינוך החרדי. (להזכיר, על פי הסטטיסטיקה, בקצב הנוכחי, עד שנת 2030 יהיה החינוך הממלכתי החילוני מיעוט מכלל תלמידי ישראל). לראש עיריית ירושליים ניר ברקת יש סיבה הרבה יותר טובה לדבר על העניין, לפי סקר נוכחי בירושליים רק אחד מכל שמונה תלמידים לומד במסגרת חילונית.
הסבר אחר הוא שאחרי שתיים וחצי קדנציות וחלוקת אחוזי בנייה לכל החברים שלו, רון חולדאי מתחיל לפזול לפוליטיקה הארצית. כנראה שנמצא אותו בראש רשימת שינוי בבחירות הבאות או כמספר 2 של יאיר לפיד (בכל מפלגה שלא יבחר לרוץ, אבל זה כבר סיפור אחר).
וגם שאלה, מתי ציפי ליבני תגלה את הפוטנציאל שבתקיפת החרדים? הצעד הבא בכיוון אמור להיות שלה.

* וגם, מישהו הבין את הקריטורה היומית של הארץ? כנראה פספסתי משהו…

e0040560191.jpg
     

פוסט פתיחה

פרשי לי מוזה, דרכי הארץ;
ארץ שגעונות שבדרך נס נוסדה;
ארץ ציון הלומת קרב, ארץ זבת חלב ודבש;
מייצאת המונטאיזם, אויבך, לעולם
שעודנה מדממת ונלחמת בשמו.
ועזרי לי אלה להבין את יחסי הפנים במדינה
ואת הדרכים של הארצות האחרות
ולדעת להבדיל בין העיקר למוץ
ולבקר טוב ורע בהלכות כל.